"מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים"

מוצאי יו"כ (אחרי קידוש לבנה) תשפ"ה – כפ"ח

שמחת יום כיפור – מ"כל נדרי" לכל השנה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במוצאי יום כיפור אשתקד, אחרי קידוש לבנה, זכינו לשיעור 'על הסטנדר', שהיו בו טעימות מתוך התבוננויות התפלה ביום כיפור. השיעור פותח בשמחה הגדולה של "אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים" – ההיתר של הצדיקים לכלול גם אותנו בתפלה, מתוך תודעה שכל ישראל 'עבריינים' המחוברים לעבר משותף, ומתוך תחושת הגילוי לעתיד לבוא שישראל לא חטא מעולם וכל מעשי העבריינים מותרים. הוא ממשיך בהתייחסות לשני מקומות בתפלת היום הקדוש בהם מקדימים את ה"רעים" ל"טובים", עם תביעת האחריות מה"טובים" על ה"רעים". והוא מסיים בדברי ר' אשר פריינד זצ"ל, בעל ההילולא של מוצאי יום כיפור, שמה שצריך 'לקחת' מהיום הזה לכל השנה הוא מה שגלום במטבע הלשון "אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי... עפר אני בחיי... הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה". סקירה על שמחת יום כיפור מההקדמה לכל תפלות היום ועד ל"לך אכול בשמחה לחמך"!

מזיד-שוגג-היתר

מה הדבר הכי שמח בתפלת יום כיפור? חשבתי שהכי שמח הוא מה שאומרים בתחלת כל נדרי, ומלווה את כל היום ואת כל השנה כולה. מה אומרים בתחלת כל נדרי? "אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים". אין שמחה יותר מכך שמתירים להתפלל אתנו. מי הם המתירים? הצדיקים – מתירים את האסורים.

בפרי הארץ לשבת שובה – "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד הוי' אֱלֹהֶיךָ"[ב], הפטרת שבת תשובה, פסוק שאומרים גם ביום כיפור ושייך לכל עשרת ימי תשובה – כתוב שיתגלה למפרע שיהודי אף פעם לא חטא, שמה שנדמה שחטא היה טעות, שגיאה בהסתכלות האמתית על המציאות. הפסוק ממשיך "כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" – עון הוא מזיד וכשלון הוא שוגג, אדם לא נכשל ונופל בכוונה אלא כי לא ראה את המכשול. מהפסוק הזה לומדים שכאשר אדם עושה תשובה הזדונות הופכים לו לשגגות. זהו כח של "הוי' אלהיך" – שם הוי' הוא מדת הרחמים ושם אלקים הוא מדת הדין, וצריך לייחד אותם. תכלית התשובה היא להפוך את הדין להיות כלי לרחמים. אלהים בגימטריא כלי הוי', כידוע[ג]. כלומר, בדין עצמו יש כלי לגילוי אור הרחמים. זהו ווארט חשוב. דינים הם לפעמים לא הכי נחמדים, אבל הם נעשים הכלי לגילוי אור הרחמים. אנחנו חיים בעלמא דֵין, אותיות דִין – זהו עולם של דינים, אבל מהדינים הללו גופא נעשה, על ידי התשובה, הכלי לגילוי אור הרחמים. קודם מתקיים "כי כשלת בעונך", שה' הופך את הזדונות לכשלונות, ממזיד לשוגג, אבל עיקר הפלא – ווארט מופלא בפרי הארץ – שהוא ממשיך והופך את השוגג להיתר (כמו בתורת איז'ביצא).

איך משיח יגלה שיהודי אף פעם לא חטא? הוא יגלה שהיה נדמה לו (ולאלה הרואים את מעשיו) שחטא, אבל באמת כל מה שהוא עשה היה מותר לכתחילה! לעתיד לבוא, בתקופה השניה של מלך המשיח, שכבר הופכת לעידן תחית המתים, "מצוות בטלות"[ד]. מצוות עשה ודאי שנקיים, לפחות ברוחניות, אבל מה הכוונה לגבי מצוות לא-תעשה? שהגם שכתוב בתורה שיש איסור, מצד גילוי עצמות ה' הכל מותר (לאו דוקא מצוה, וכידוע הווארט החסידי[ה] שמה שמותר לא צריך – לעתיד לבוא יעשו רק מה שצריך) – דבר שלא שייך לעולם הזה. שוב, רבי מענדלי אומר שזהו הסדר – מזיד הופך להיות שוגג ושוגג הופך להיות היתר – הכל כי עושים תשובה בבחינת "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד הוי' אֱלֹהֶיךָ". "כי כשלת בעונך" שוה בגימטריא תורה חדשה – התורה של משיח[ו], בה הופך המזיד לשוגג והשוגג להיתר (גילוי של משה – ר"ת מזיד-שוגג-היתר – כ"גואל אחרון"[ז]).

העבר כמכנה משותף

נחזור: למה מתירים להתפלל עם העבריינים? מסבירים[ח] שעבריין חי בעבר, עם העברות שהוא עשה (במעגל של "עברה גוררת עברה"[ט]). יש גם עבר טוב. טוב לחיות עם צדיקי העבר, עם אבות האומה, אברהם אבינו, יצחק אבינו ויעקב אבינו, זה טוב. אבל יש אחד שחי עוד יותר בעבר, עם חטא אדם הראשון. גם בעלמא דין הוא חי בבחינת "מאין באת מטפה סרוחה"[י]. העבריין נמצא בעבר, אם הוא טוב או לא טוב.

הדגש הוא "אנו מתירין להתפלל עם העברינים" – מתירים להתפלל אתי... דווקא בעמוד התפלה מרגישים ביותר ש"כל ישראל ערבים זה לזה"[יא], יש אחדות, צריכים כולם להכנס ולהתפלל יחד. בתורה האחדות פחות מורגשת – לא תמיד אוהבים לשבת וללמוד עם אחד שיש לו 'א קרומע קאָפ' (ראש עקום). יש ווארט[יב] שהרבי מהר"ש בילדותו, כילד מאד חריף, לא סבל לשבת עם בני משפחתו וחבריו שלמדו אתו – שהיו אחר כך מגדולי ישראל – בטענה שיש להם מוחות סתומים, הם לא מבינים את הלימוד מספיק מהר... רואים שאין יותר מדי אחדות בלימוד. גם בהמשך, בלימוד התורה יש חילוקי דעות. נכון שבסוף נעשים אוהבים – "את והב בסופה"[יג] – אבל קודם יש "מלחמתה של תורה"[יד], אפילו בין אב ובן ורב ותלמיד. אפילו בעמוד של גמילות חסדים יש העדפות – צריך לתת לכולם, אבל יש עדיפויות למי נותנים, צריך להקדים צדיקים[טו], לתת קודם לנצרכים בני תורה[טז]. איפה אין עדיפות וכולם שוים? בעמוד התפלה. "ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת"[יז], וגם להיכנס כולם יחד להתפלל בבית כנסת.

צריך לזכור "מאין באת", ושם כולם שוים. גם בהמשך, "ולאן אתה הולך", כולם הולכים לאותו מקום – אבל הכל מתחיל ממציאות של עבריינים, שזוכרים 'איפה הייתי' (כשאלת ה' לאדם הראשון לאחר החטא – "אַיֶּכָּה?!"[יח]). כולנו בגלות, וממילא ברור שכולנו לא היינו בסדר (שהרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו"[יט]), ואם זוכרים זאת היטב – כולם ראויים להתפלל יחד, אפילו עם העבריין הכי גדול (אני בעצמי...). ה' מקבל את כולנו, וגם הצדיקים האמתיים מקבלים את כולנו (כדברי רבי פינחס מקאריץ[כ] שצדיק גמור הוא מי שאוהב רשע גמור כו'), ורוצים בדווקא שאנחנו נצטרף לתפלות שלהם, וממילא בזכותם מתקבלות גם התפלות שלנו[כא].

שוב, התחלנו בכך שה' מתיר להתפלל עם העברינים, כי מצד ה' גם העבריין אינו חוטא. חטא לשון חסרון, ומצד ה' העבריין הגדול ביותר אינו חסר כלום. כל יהודי הוא שלם בעצם – "כֻלך יפה רעיתי ומום אין בך"[כב].

"לרעים ולטובים"

שמתי לב בתפלות לעוד דבר: יש פעמיים – אולי יותר, אבל לאלו שמתי לב – שמזכירים את הרעים לפני הטובים. קודם בפיוט "דרכך אלהינו", בו אומרים שה' מאריך אף "לרעים ולטובים". על מדת "ארך אפים"[כג] כתוב שהיא לצדיקים וגם לרשעים, וכאשר משה רבינו שמע זאת הוא התפלא על הרשעים[כד], אבל כאן מקדימים את הרעים לטובים.

מדת "ארך אפים" היא מ-יג מדות הרחמים של ה', מדות של הכתר, למעלה מטעם ודעת, גם הטעם ודעת של משה רבינו בהוה אמינא שלו (והראיה שמדה זו היא מעל לטעם ודעת של משה רבינו היא מאמר חז"ל מפורש: "מה ראה [משה רבינו]? ארך אפים ראה ונפל על פניו"[כה]). ובכל זאת, אם ישאלו 'מה פתאום? למה ה' מאריך אף לרשעים?'. ה' אומר – אתה שואל למה אני מאריך אף לרשעים (עוד לפני הצדיקים)? בגללך, משה רבינו, ובגלל כל הטובים. למה הרשע הזה הוא רשע? היה צריך לבוא איזה חב"דניק, שליח של הרבי, ולהחזיר אותו בתשובה. הוא נשאר רשע מתוך העלם והסתר אלקות, שאף אחד לא הגיע אליו, ללמוד אתו פרק תניא, לדבר אתו דברים היוצאים מן הלב שיכנסו ללבו ויפעלו את פעולתם[כו]. לכן הוא רשע! למה ה' מאריך אף לטובים? אריכות אפים היא כדי לתת זמן לעשות תשובה[כז], והטובים לכאורה לא צריכים לעשות תשובה. אבל האמת היא הפוכה – יש לא-טובים כי אתה, הטוב, לא הצלחת להשפיע עליו לעשות תשובה, מפני שאתה בעצמך לא עשית תשובה כדבעי (על העברות שראית בו, שבודאי נמצאות אצלך בדקות, כידוע מהבעל שם טוב[כח]). אתה אשם! לכן צריך הרבה אריכות אפים לטובים, שבגללם יש רעים. ה' מאריך אף, רוצה שנעשה תשובה – כמו שאומרים בנעילה שה' רוצה בעיקר תשובה, תשובה מאהבה ותשובה משמחה – והטובים הם שאמורים לעזור לכל אחד ואחד לעשות תשובה.

הרבי מליובאוויטש אומר הרבה פעמים פתגם, 'אם טוב זה טוב – יותר טוב זה לא יותר טוב?!' ('אז גוט איז גוט איז בעסער ניט בעסער?!'). בגשמיות יש היום לרוב ככל האנשים את הצרכים הבסיסיים – פחות או יותר, וגם יותר ויותר – אבל עדיין רוצים יותר טוב. בפשט הפתגם הזה הולך על החפצא, מה שאדם מקבל – הוא מודה על הטוב, אבל רוצה יותר טוב, "מי שיש לו מנה רוצה מאתים"[כט]. אבל אפשר לפרש על הגברא – אם אתה כבר טוב ('אם טוב זה טוב'), אל תסתפק בזה. כל עוד יש מישהו שהוא לא טוב – סימן שאתה לא מספיק טוב. אם היית מספיק טוב – הוא לא היה רשע. אתה צריך להיות יותר טוב, וזהו עיקר התשובה. יותר (טוב) לשון היתר – אם תהיה יותר טוב תוכל להתיר את האסור! ועוד נפרש – מה היותר-טוב שלך? שתגיע יותר רחוק, "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[ל], ואז "קאתי מר", יבוא המשיח יחד עם האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים[לא].

הפעם השניה ששמתי לב שמקדימים את הרעים לטובים היא בפיוט "וכל מאמינים" – "הטוב ומטיב לרעים ולטובים". לטוב מגיע טוב, "היטיבה הוי' לטובים"[לב]. מהו "מטיב"? למישהו אחר, כמו "ורדפהו" – שהטוב יגיע למקום אחר. כתוב "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו"[לג], ופירשו חז"ל ש"בקש שלום" במקומך אך "ורדפהו" במקום אחר[לד], להגיע רחוק, חוצה, לרעים, לרשעים, ושם להשפיע עליהם (רעים גם מלשון תחתונים, לשון מלרע, כידוע מהרב המגיד[לה], היינו להגיע למקום התחתון ביותר, שדוקא שם מתאוה ה' להיות לו יתברך דירה בתחתונים[לו]). זה פירוש ה"מטיב", שסמוך לרעים – "הטוב ומטיב לרעים ולטובים". אם מפרשים כך יש כאן "חותם המתהפך" – "הטוב... לטובים" ו"ומטיב לרעים".

מה לוקחים מיום כיפור?

נסיים בעוד ווארט: אמרנו שתחלת יום כיפור היא "אנו מתירין להתפלל עם העברינים". מה צריך לקחת מיום כיפור במודע, לשנן הלאה כל השנה? אנחנו כעת, במוצאי יום כיפור, ביארצייט של ר' אשר פריינד זצ"ל. יש ווארט ששמעתי בעצמי מר' אשר, כמה פעמים, שהמשפט הכי חשוב במחזור, שצריך ללוות את האדם במשך כל השנה כולה, הוא סיום הוידוי – "עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה". זהו ווארט מאד מתאים לר' אשר, כמובן. כל השנה הוא היה חוזר על המשפט הזה, ואמר שזהו המשפט שאדם צריך לקחת לכל השנה – "איני כדאי... עפר אני בחיי... הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה".

יש כאן שלשה דברים: קודם "איני כדאי", לא מגיע לי כלום. ממילא, כל מה שאתה, ה', נותן לי הוא רחמים, חסד חנם. אחר כך "עפר אני בחיי", כתוב "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[לז], "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"[לח], כמו שאמרנו "הסתכל בשלשה דברים, דע מאין באת ולאן אתה הולך... למקום עפר רמה ותולעה". עפר הוא שפלות, כל הזמן צריך להיות עפר, "ואנכי עפר ואפר"[לט]. יסוד העפר הוא דומם[מ] – אדם לשון דומם[מא]. אדם נקרא מדבר, אבל היסוד שלו הוא דומם. קודם האדם נברא בלי נשמה, "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה"[מב], קודם כל הוא עפר-דומם, ורק אחר כך נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (שתרגומו "לרוח ממללא", כח הדבור). דבר שלישי, האדם צריך להרגיש "ככלי מלא בושה וכלימה".

מסתמא לר' אשר לא בא לעשות גימטריא, הוא רצה את הפשט, אבל אנחנו אוהבים קצת להשתעשע. גם בדברים מאד רציניים, כאלו שדורשים הרבה בטול ועבודה פנימית, אפשר להשתעשע ולמצוא גם עבודה פנימית. היום עשיתי את הגימטריא של "איני כדאי.. עפר אני... ככלי מלא בושה וכלימה" – המלה "לפניך" היינו עצמות ה', אבל "אני" הוא כלי שמכיל את הבושה וכלימה – והכל יחד עולה 1092, מב פעמים הוי', סוד מב האזכרות שיש בתפילין[מג], שעולה בגימטריא גם "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[מד], כידוע[מה]. מה זה אומר? המעלה של עם ישראל שאנחנו "גוי אחד בארץ", גוי אחד עמוק בתוך הארץ... (טיף אין דער ערד אריין...), ביטוי של אחד שקבור בארץ, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". דווקא על "איני כדאי... עפר אני... ככלי מלא בושה וכלימה" כתוב "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". רק יהודי יכול להרגיש ככה ולשמוח בזה – לשמוח שהוא גארנישט, באמת גארנישט, יודע שלא מגיע לו כלום, והוא בסך הכל עפר מן האדמה, ויודע גם שהוא כלי. מה הכלי שלו? הדינים. כמו שאמרנו מרבי מענדלי, שהדינים הם הכלי של הרחמים.

בכל אופן, הווארט של ר' אשר הוא שצריך לקחת מיום כיפור את הדבר הזה – "עד שלא נוצרתי [נוצרתי דווקא, רמז מובהק לפסוק 'וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה גו''] איני כדאי וכו'" – ועם כל זה להיות שמח עד הגג, לכן מיום כיפור מגיעים ל"זמן שמחתנו". שתהיה שנה טובה ומתוקה, חג שמח, ונזכה לרקוד ביחד בסוכות, בשמחת תורה, מתוך כל הברכות בגשמיות וברוחניות.