1

בע"ה

שיעורי תניא ודבר מלכות (11, משפטים)

כה שבט סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

[היום אנו מסיימים את השובבי"ם, שזה שבועות של תיקון הברית, ואצל חסידים חלק גדול מתיקון הברית זה להתוועד ולומר לחיים. לכן אמרנו שכל שבוע, לפי הר"ת, זה כנגד איזה משקה אחר. הגענו לסיום הטוב, שזה "מחיה", לשון המשכת מוחין ל-יה, אבא ואמא עילאין. כשמתקנין או"א עילאין, על ידי המחיה (= סג), גמרנו את תיקון הברית של שובבי"ם. אצל חסידים אוהבים להקל, לעשות כל דבר יותר קל – פעם שובבי"ם זה היה משהו מאד קשה, צריך לצום ולומר כל מיני דברים, והיום רק צריך לומר "לחיים" וזה עושה כל התיקונים. "לחיים ולברכה" זה המשכת מוחין – בקבלה וכתבי האריז"ל "חיים" זה מוחין, אז מתאים שמסיימים עם "מחיה", לשון "לחיים". אדה"ז אומר בתניא שעיקר תיקון הברית זה על ידי לימוד תורה, כי זה תיקון המח. עיקר פגם הברית זה פגם הדעת, ועיקר התיקון זה חיזוק הדעת – אם החבל נפסק באמצע צריך לחזקו בכפלי-כפלים. התיקון זה להגיע למצב יותר טוב מלפני הירידה, שהנפילה זה "ירידה צורך עליה" באין ערוך יותר מקודם. לכן כתוב שחסידים זה דווקא מי שיודע מה זה פגם הברית – ובלי זה לא חסיד – מי שיודע, ומתקן זאת.]

נתחיל, כרגיל, מהדבר מלכות של השבוע – פרשת "משפטים". צריך "לחיות עם הזמן" – הכל מתחיל מהפרשה, אך גם יורד וכולל את הדברים הכי אקטואליים שקורים במשך השבוע, וזה מאד חשוב בדורנו. וכך, בשבוע של "משפטים" תשנ"ב קרה בערב שבת אירוע חשוב שהרבי ציין, שבאו"ם – בעירו של הרבי – התקבלה החלטה של ראשי המעצמות הגדולות, ארה"ב ורוסיה, לצמצם את הנשק בעולם (וראוי לציין שבאופן פלאי, גם בשבוע זה – פרשת משפטים תשס"ז – נתקבלה החלטה של צפון-קוריאה על צמצום משמעותי בנשק הגרעיני שלה). הרבי ראה בהחלטה זו, בהכרזה על "צמצום כלי נשק" (זה לשון הרבי בפתיחת השיחה), סימן מובהק של "הנה הנה משיח בא" (וצריך להבין גם את הקשר לפרשה). על אף שמקבל ההחלטה לא יודע מהיכן זה נפל לו, מאיפה בא לו הרעיון, אך באמת כל התעוררות זה השלכה מעבודה רוחנית של יהודים, ובפרט זה תלוי בגדול הדור – בראש-בני-ישראל (ר"ת רבי) של הדור, המשיח שבדור. אם דברים גדולים מאד, שגם מורים על גאולה, קורים בעולם – זה ודאי פעולה של צדיק הדור, של המשיח שבדור. כלומר, שהרבי אומר ממש בפירוש שמה שהיה אז – לפני חמש-עשרה שנה – זה פעולה שלו. ורמז: צמצום כלי נשק = ביאת המשיח = ופרצת (וכו', כמבואר בשער "ביאת המשיח" בסוד הוי' ליראיו). צמצום נשק = משיח משיח (זה הממוצע).

איך זה קשור לפרשת משפטים? פרשה זו נקראת בלשון חז"ל "פרשת דינים". בתורה הלשון היא "משפטים", ולפי הקבלה יש הבדל מאד גדול בין משפט לדין – ב"פתח אליהו" כתוב ש"משפט – רחמי" ואילו "דין" זה גבורה, זה יותר "דינא קשיא". אך בכל אופן, חז"ל מכנים זאת פרשת דינים. המסר העיקרי של הפרשה הזו שכח התורה – שכולה תורת חסד, "מוליך לימין משה" (ימין זה חסד ורחמים, ולא דין, אבל יש בתורה דינים, ומה מטרתם?) – להתמודד עם דינים. כשיש מריבה בין אדם לרעהו, או חטא בין אדם למקום – שגם זה גם 'מלחמה' (כשאדם עושה נגד ציווי ה') ודין – באים הסנהדרין וצריכים לפשר או להכריע. בין הדרושים החשובים שחז"ל דורשים על הפסוק הוא "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – "'לפניהם' ולא לפני גוים", אפילו אם פוסקים כדיני תורה יש בכך חילול ה' – וכל כך למה? הרב היהודי האמיתי – מי שבאמת ראוי לשבת בסנהדרין (וצריך לחפש כאלו) – יודע כיצד להמתיק דינים. הוא יודע שהתורה כולה זה חסד ורחמים, אז או שעושה פשרה בין היריבים – "פשרה עדיפה מדין" – ואפילו אם עושה דין ממש, "יקוב הדין את ההר", זה המתקה ובישום של הדינא קשיא. קודם הופך זאת, בלשון הקבלה, מ"דינא קשיא" ל"דינא רפיא", ואחר כך גם הופך את הדין לגמרי לחסד.

זה הכח של תורת ישראל – זה מה שקבלנו את התורה מסיני. לכן יש עוד מאחז"ל על "ואלה המשפטים" (שהוא על דרך "מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה ביראה ברתת ובזיע", בו עסקנו שבוע שעבר) – "מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני". ת"ח אמיתי מעלה את הדין לשרשו, ושם, בשרש הדין, הוא מתמתק. על כל ת"ח אמיתי כתוב "משה שפיר קאמרת" – ראוי לקרוא לך בשם משה (לכל יהודי יש ניצוץ מרע"ה, ככתוב בתניא, ובפרט לעיני העדה האמיתיים) – ובין היתר כתוב שמשה ר"ת מחלוקת-שמאי-הלל, העולה 1000, סוד אלף אורות שקבל משה מסיני, העולה תלמיד ותיק (בו נאמר ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני" – "מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני").

בשבוע שעבר דובר על "מה להלן אף כאן" – שלימוד תורה יהיה באופן של "תען לשוני אמרתך", כעונה אחר הקורא, על דרך "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". אמרנו שצריך לשם כך כח שמעל הזמן. כאן רש"י פותח בביטוי דומה, "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". מה החידוש? במ"ת היה גלוי שכולם מקבלים מסיני – ה' מתגלה ואומר לנו את רצונו, למעלה מהשכל. כאן, בפרשת משפטים, אפשר לחשוב שהמשפטים זה דברים שמובנים מעצמם על פי שכל אנושי, עד כדי כך שאפשר לחשוב שאם בי"ד גויים דנים לפי אותו שכל, לפי אותה סברא, אז מה זה משנה? למה ללכת לבי"ד יהודי? אפשר ללכת לגוים, אם השורה התחתונה היא שדנים אותו דבר. למה זה כל כך חילול ה' ללכת לערכאות של גוים? בגלל, מסביר הרבי, שהגוי לא יודע ולא יכול לדעת שהכל נובע מסיני, ש"מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". לא רק שהדינים האלו באים מסיני, אלא גם כשזה מתקבל על הדעת של השכל האנושי זה מסיני.

[חז"ל משתמשים המון פעמים ב"מה להלן... אף כאן..." לגבי גזירה שוה (דוגמה לכך בפרשתנו יש ברש"י על "ורצע את אזנו", שאומר "מה להלן הימנית אף כאן הימנית"). זה ביטוי של גז"ש. אנו יודעים שגז"ש זו מדה שדורשים רק איש מפי איש עד מרע"ה – "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני" – או מישהו שהוא עצמו מרע"ה, כמו רבי מאיר שהיה דורש בעצמו. זה מתקשר מאד יפה, שכל גז"ש זה דבר שגם למעלה מהזמן והמקום, ולכן כל מי שנמצא בתוך הזמן והמקום – אדם 'מקומי' – לא יכול לדרוש גז"ש על דעת עצמו. אבל מי שהוא 'לא מקומי' – יכול לדרוש גז"ש. בסגנון אחר, בהתאם ללפני שבוע, בשביל גז"ש צריך להיות "מלאך הוי' צבאות". לפי זה מובן שקל-וחומר זה מדת אדם, זה "דין", ואילו גזרה שוה שייך למלאך. ורמז: זה אחד ה"אם" החשובים – "אם בחקתי תלכו" – שתי הבחינות של אדם-מלאך. אדם זה ט (ג במשולש) במשולש ו-מלאך זה יג (מספר השראה שבין שני ריבועי ג ו-ד) במשולש, וביחד זה טז (ד בריבוע) במשולש.]

הרבי מחדש כאן נקודה יפה, שגם זה גופא שהשכל האנושי מחייב דין זה לפי היושר והצדק שמתחייב מדין זה, היינו שגם השכל האנושי נוצר ומתהוה מהלמעלה מהשכל של סיני. סיני זה התלבשות רצון ה' בחכמתו (והוא ורצונו אחד והוא וחכמתו אחד), וזה יורד ומשתלשל עד שיוצר גם את דפוסי החשיבה של הגוי – כל כך יורד ממקום גבוה למקום נמוך, עד שאפילו הנפש השכלית של הגוי תופסת את היושר הזה, רק שהגוי לא מודע לכך. היות שהגוי לא מודע לכך שאפילו דפוסי החשיבה שלו באים מסיני, מהתלבשות רצון ה' בחכמת ה', לכן ודאי לא מסוגל להעלות את מדת הדין, שלפעמים יש בה אפילו ענישה. צריך לעשות שענישה לא תהיה נקמה גרידא אלא העלאת הדין לשרשו, בו הוא מתמתק, ובסוף הכל יהיה טוב לכולם, גם לזה שנענש – את זה הגוי לא מסוגל לעשות.

במילים אחרות, הגוי לא מסוגל להפוך מלחמה לשלום. על התורה הקדושה כתוב שכולה נועדה לעשות שלום בעולם – שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה. דין זה תמיד מצב של מלחמה, של מריבה. הזוג האחרון ב-כח עתים זה "עת מלחמה ועת שלום". כמו שנסביר, במדה מסוימת, אפילו במלחמה עצמה יש נקודה חיובית – התכלית כמובן זה השלום, "גדול השלום", אך מלחמה שנועדה להביא שלום יש בה מעלה. קודם "עת מלחמה" ואז "עת שלום". הדבר הזה בא לידי ביטוי, יותר מבכל מקום אחר, בבית משפט. רק שלדאבוננו, רוב הבתי משפט הם כפי שקובל שלמה המלך בספרו – "במקום המשפט שם הרשע". זה דבר שאפשר להעיד עליו ולראותו במוחש היום במיוחד, שבמערכת המשפט "שם הרשע", שהיא עצמה רשע. זה כמובן ההיפך מ"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", לפני דייני אמת, שיודעים לא רק להצדיק את הצדיק, אלא לקיםי "צדק צדק תרדוף" – שבסופו של דבר יודעים להצדיק את שניהם, לגלות גם ברשע את נקודת "אחיך" (כרמוז בתורה לענין מלקות), לראות שיש לו נשמה אלקית כפי שיש לך, ובזה אנו כולנו שוים, ומי יודע את מקור נשמתו. יתכן שרשע זה, שהיה צריך להענישו, יותר גבוה בנשמתו גם מהצדיק שהיה צריך להצדיקו. זה דבר שרק יהודים, ורק מי שבבחינת "משה שפיר קאמרת", יכול גם לראות וגם לדון וגם להמתיק (גם בפשרה שלו, והחידוש שגם תוך כדי הדין הקשה שלו – החל ממעבר מדינא קשיא לדינא רפיא, ועד התמתקות גמורה). זה בעצם גם סוד ראש השנה, יום הדין, כנודע – מתחיל מדינא קשיא ביום הראשון, אחר כך דינא רפיא ביום השני, ובעצם אנו בטוחים שיוצאים זכאים ונוהגים שזה יום טוב ששותים ואוכלים ושמחים, הכל בבטחון שיצא מזה אך טוב וחסד.

ידוע שיש רמז ש"סיני" ר"ת "נכנס יין יצא סוד" – אז קודם נאמר לחיים ואז נסביר זאת.

כתוב בחסידות אודות ההבדל בין חוית מתן תורה בפרשת יתרו לבין החויה בפרשתנו, בה כבר אין קולות וברקים וכו', אלא הכל כבר מיושב (כפי שצריך בשביל לדון). כתוב שהחויה של מ"ת זה "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" – כפתיחת מעשה מרכבה – וכשהשמים נפתחים חווים את מה שלפני הצמצום. שם הכל הפוך, הפן הנסתר של התורה בגלוי והפן הנגלה של התורה בהסתר והעלם. או, בלשון החסידות, לפני הצמצום כתוב שכח הבלי-גבול הוא חשוף וגלוי, ואילו כח הגבול הוא בהעלם (צריך להאמין שיש שם גם גבול, כמו שבעל עבודת-הקדש אומר שאם אתה אומר שה' הוא רק בלי גבול, ואין לו כח בגבול, נמצאת מחסר שלמותו – אנו מאמינים שה' שלם, ללא כל חוסר ח"ו, לכן כפי שיש לו כח בלתי בעל גבול, צריך להאמין שגם שמה יש לו כח גבול). ברגע שנעשה הצמצום הראשון היוצרות מתהפכים, כח הגבול מתגלה, וכח הבלי גבול מתעלם (וגם צריך להאמין שיש כאן, בכל היקום, כח אין סוף – אף שאני רואה ריבוי חלקים ביקום זה רק כאילו אין סוף אך יש לכך מספר, אולי עצום, אבל מספר, וצריך להאמין שיש כאן גם אין סוף ממש, שהצמצום לא כפשוטו). לפני הצמצום הבל"ג הוא בפשיטות, וזה שיש גבול – עשר ספירות (ע"ס הגנוזות במאצילן, שם זה גנוז לגמרי) – זה חידוש.

ומה זה אומר לנו? החויה של מתן תורה היתה כזו בה החלק האין סופי של התורה, הממד הפנימי, הוא בגלוי, והחלק הנגלה הוא בהעלם והסתר. למה הדבר דומה? היתה דוגמה אצל אחד המקובלים בדור הקודם, שבסלון שלו ראו רק ספרי קבלה, וכששאלו איפה ספרי הש"ס שלו אמר שאת זה הוא מסתיר בחדר הפנימי. יש אלפי ספרי קבלה – אפשר בשקט למלא כל קירות הסלון – והנסתר אצלי זה הגמרא ושו"ע. אצל רוב האנשים זה הפוך, שמה ששמים לעין הרואים זה הנגלה, ואת הקבלה והפנימיות הוא מסתיר ("הנסתרֹת להוי' אלהינו"). הדבר בא לידי ביטוי גם בישיבות, שלא של חסידים, שאם מישהו מחזיק ספר קבלה או חסידות – צריך ממש להסתיר. יש מקומות שאפשר לשים זאת על השולחן, ויש מקומות שרק את זה רואים על השולחן – אז לא לומר שח"ו לא לומדים שו"ע, אבל זה בשקט, בלילה. זו המחשה להבדל בין פרשת יתרו לפרשת משפטים – פרשת יתרו היא פרשה בה רק ספרי קבלה על השולחן, "נפתחו השמים" והחויה הגלויה זה של אין סוף (שאני אין וה' זה הכל), וממילא כשאומרים לך "לא תרצח" זה כדי שנדע שיש גבולות גם שם (צריך גבולות בחיים, מה אסור ומה מותר, כידוע). זה שיש גבולות זה כח הגבול שבא"ס – כמה שאומרים לך שם "לא תרצח", אתה בעיקר מרגיש אין סוף, ותוך כדי זה יש גם איזה "לא תרצח" ו"לא תנאף". זו חוית מתן תורה.

אחר כך, בפרשת משפטים, היוצרות מתהפכים לגמרי – מה שגלוי זה הדינין. שורך הזיק – מי חייב למי וכמה – זה נגלה. הנגלה בגלוי, ואם יש איזה פנימיות זה בנסתר. לכן המגמה הכי חשובה זה לחשוף את הממד הפנימי של כל הדינים בפרשה זו (סיום השובבי"ם), על זה נאמר "מה הראשונים מסיני" – שם הכל סוד, הכל סובב כל עלמין, שם פשוט שהעיקר זה פנימיות התורה (ורק כדי שהיא תהיה שלמה צריך גם להיות כח הגבול בתוך הבלי גבול) – כך "אף אלו מסיני", כשרואים את הגבול צריך לחשוף את הבלי-גבול. מה זאת אומרת? שצריך למצוא נגלה על פי חסידות, על פי פנימיות, על פי קבלה וחסידות – כך חייבים ללמוד. זה גם כן מסר מאד חשוב של הרבי, שצריך ללמוד נגלה, אך כמו שחסיד לומד נגלה – כל הדינים על פי הממד הפנימי. זה משהו מיוחד של יהודים, וכשעושים זאת האור גם יכול להגיע לכולם – היעד שלנו להיות אור לגוים – אך לכתחילה, לחיות גם את הדין וגם את פנימיות הדין, זה ענין יהודי. הרב האמיתי חי גם את הדין וגם את פנימיותו, ורק בכך הוא יכול להעלות כל דין לשרש – לאמא עילאה, שהיא מ"הנסתרֹת להוי' אלהינו" – וכשרואה את הדין בשרש הכל מתמתק. זה הפירוש האמיתי של "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני", כולל גם דפוסי החשיבה של השכל והיושר האמיתי – הכל בא מלפני הצמצום, שם יש גם כח גבול, אבל העיקר הנראה זה כח הבלי גבול, ששם באמת ה' זה הכל והכל זה ה', "אין עוד מלבדו".

אחרי שהרבי מדבר על "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני" הוא עובר לפסוק אחד בתוך הפרשה, עליו יש המון דרשות של חז"ל בנגלה, ולומדים ממנו הרבה "דינים" – פסוק הבא בסיום פרשת השומרים: "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשעון אלהים ישלם שנים לרעהו". הרבי מביא על זה את דברי הזהר הקדוש, האומר על פסוק זה שיש בו רמז ל"תלת בבי" (עיקר מסכתות הנגלה של ההלכה, ההלכה 'הקשה' ו'הכבדה') – בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא. הזהר אומר בפירוש שה"תלת בבי" רמוזים כאן, בפסוק הזה. מה שכתוב "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה" זה ב"ק – מסכת המתחילה "ארבע אבות נזיקין, השור...". "על שלמה" רומז לב"מ, הפותחת "שנים אוחזים בטלית". אחר כך הזהר אומר דבר שצריך עיון בכוונתו, ש"על כל אבדה" זה בבא בתרא. כאן המפרשים על הדף בזהר שואלים איך רשב"י לומד זאת, הרי "אלו מציאות" – כל דיני השבת אבידה – זה הפרק השני של "בבא מציעא" (ולא ב"ב). המקובל הראשון שמציע תשובה הוא אבא של הרבי (והרבי כמובן מביא אותו).

הרבי כותב שסדר הבבות זה סדר של רפיון והמתקן הדין – מתחיל "ארבע אבות נזיקין" (ועל שם כך כל הסדר נקרא "נזיקין"), שזה ממש 'מזיק', אחר כך מריבה של "שנים אוחזין בטלית" (וצריך לפתור את המריבה, אבל מבחינת קושי הדין, זה דין פחות קשה מאשר מזיק ממש). אחר כך, ב"ב בכלל זה לא כל כך דין – אפילו קשה למצוא הלכות ב"משפטים" – אלא 'סידורים' בין שותפים. דיוני השותפים בב"ב כבר באים מתוך רצון טוב, ולא בדיוק מריבה של "שנים אוחזין בטלית" – שותפים בדרך כלל מסתדרים, אבל גם אם רוצים לחלק שותפות או לבנות מחיצה זה הרבה פחות דין. זה כבר דין של שלום, עם רצון טוב של שניהם, שבאים לפני השופטים ואומרים שאנו שותפים שרוצים לעשות כך וכך – איך עושים זאת? אז המשנה והגמרא אומרות איך לעשות. רואים בעליל שיש כיוון בתלת בבי – מדינא קשיא לדינא רפיא, ובסוף זה כבר "השותפים שרצו" וצריך לעזור להם ליישם רצונם הטוב בצורה הכי טובה לפי דרך התורה.

אבא של הרבי אומר שבכל פעם שיש את המלה "שותפים" רומז לשם קדוש – שם צבאות, מ-ז שמותיו של הקב"ה שאינם נמחקים, אשר אינו מופיע בתור שם בחמשה חומשי תורה ומתחדש כשם ה' רק בריש ספר שמואל מפיה של חנה, הראשונה שמשתמשת בשם זה ככינוי מובהק של ה' (וכדלקמן יותר בענין זה שם) – המתחלף באתב"ש באותיות השתפא (זו כוונה חשובה בכתבי האריז"ל). כתוב ששם זה הוא סוד השותפות הטובה – עיקר השותפות זה השותפות בין איש ואשה. זה שם של נצח והוד – על פי פשט "צבאות" זה לשון צבא, והצבא זה הספירות שיוצאות להלחם על תיקון המציאות החיצונית בפועל, שזה נו"ה, הרגלים – ושם כתוב "איהו בנצח" ו"איהי בהוד". השותפות שלהם זה לפעול בהליכתם המשותפת לתקן את המציאות. לכן דווקא על איש ואשה כתוב "השותפים" – ואז זה לא רק איש ואשה, בנו"ה מתגלה שיש עוד שותף, "השותף השלישי", "שלשה שותפים באדם". אם "הכל הולך אחר הפתיחה" – המלה הראשונה של ב"ב זה "השותפים" – אז אף שאין שום רמז שמדובר באיש ואשה, הרי בפנימיות (שעיקר העבודה זה לגלות את הפנימיות בנגלה) מדובר באיש ואשה. איש ואשה, ממשיך אבא של הרבי, זה בסוד השבת אבידה – כמו שחז"ל אומרים בפירוש. עיקר אבידה והשבתה בתורה זה שהאיש מוצא את האשה, את ה'בעשערט'. הוא אומר שזה הפירוש הפנימי למה הזוה"ק מזהה ומקשר את "השותפים" עם "על כל אבדה". בהשקפה ראשונה זה נשמע פירוש קצת רחוק. אבל שוב, כל המפרשים נותרים עם שאלה, ואבא של הרבי מסביר שעיקר השותפים זה איש ואשה – "איהו בנצח ואיהי בהוד" – כשתכליתם להעמיד צבאות רבים, בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות ובחסידות. "פרו ורבו ומלאו את הארץ" כמה שיותר – זה הענין שלהם, זה השותפות שלהם, וזה על בסיס ורקע השבת אבידה. כלומר, שיש משהו עצמי מאד שלהתחתן עם אשה, איש ואשה, זה "על כל אבדה" – ואין לך המתקה יותר מזה.

על איש ואשה כתוב "זכה 'עזר' לא זכה 'כנגדו' להלחם בו". "'כנגדו' להלחם בו" נשמע מאד קשה – ויש באמת מקרים שזה בפועל קשה – אבל בהכל יש המתקה. עיקר ההמתקה לא רק שלא תהיה מלחמה, אלא להמתיק מיניה וביה – שהמלחמה זה טוב מאד. איפה רואים שיש מלחמה טובה? מלחמתה של תורה – ששני ת"ח לומדים עם כיף יהודי אמיתי של לימוד תורתו של הקב"ה, אז יש בכך את הכיף של המלחמה. מלחמה זה אי הסכמה, מחלוקת וריבוי דעות בתחלה – כשם שאין פרצופיהם שוין אין דעותיהן שוות – ויש בכך תענוג מיוחד.

מלחמתה של תורה זה "מלחמת דעות". זה כמו הקניגיא שהקב"ה יעשה לע"ל בין הלויתן לשור הבר – מאבק בשביל "ליחדא יה ב-וה", לייחד יחו"ע ויחו"ת, דעת עליון ודעת תחתון. כדי לחבר ד"ע וד"ת צריך "מלחמת דעות". גם בין איש ואשתו מה שמחבר זה הדעת – "והאדם ידע את חוה אשתו" –אך לכתחילה האיש אמור להיות ד"ע והאשה ד"ת, ולכן צריך מלחמת דעות, שזה "מלחמתה של תורה". ידוע שיש מעלה בכל אחת משתי הדעות, ד"ע וד"ת, ומלחמה זה הזיווג ביניהן (מלחמה היא גם לשון לחם, שיש לו גם משמעות של זיווג – "הלחם אשר הוא אוכל"). בין בני הזוג המלחמה היא גם מלחמה של קצב – דעת עליון היא מהירה ודעת תחתון איטית יותר. צריך שדעת עליון תוותר לדעת תחתון. זה בעצם כל המחלוקות של חז"ל, כי פוסקים הלכה תמיד לפי האשה, ה"אחרי רבים להטות", הדעת תחתון של עולמות בי"ע (ולא לפי רבי מאיר או רבי שמעון, או שאר התנאים היותר עליונים, שלפי דעת עליון). הרמז: מלחמת דעות = ב"פ צבאות (זה הממוצע). קודם זה האיש והאשה, ואחר כך, בזכות זה, זוכים להעמיד צבאות רבים.

עכ"פ, על התורה נאמר "את והב בסופה" – הסוף זה אהבה ושלום. זה ממש, למעליותא, "עת מלחמה ועת שלום" – מעלה בכל הפסוק. מלחמה שלום = צבאות. "צבאות" זה שם של צבא, יוצא להלחם, אבל בשביל מה? מלחמתו של צבא אמיתי זה לא בשביל להלחם אלא בשביל שלום. כתוב ש"צבא" זה קיצור של יוצא ובא – חיל יוצא למלחמה ובא ממנה חזרה בשלום. "צאתך לשלום – בואך בשלום". כל תכלית המלחמה זה לעשות שלום. יש כאלו שלא מבינים זאת, שאם אין שלום, ובאמת רוצים שלום, אז המלחמה זה בשביל שלום – "עת מלחמה ועת שלום". חושבים שאם רוצים לעשות שלום צריך לעשות איזה שלום מזויף – מריחה, קוסמטיקה, שאין בו כלום, רק הונאה ופשע ורשע לכל דבר, "כאילו" אחד גדול – ועל זה הנביא קובל וזועק "שלום שלום ואין שלום". השלום האמיתי דווקא לאחר מלחמה – "את והב בסופה", "עת מלחמה ועת שלום". יש מלחמה קשה, שאנשים נהרגים, אבל יש מלחמה שזה כיף – מלחמתה של תורה, בה כתוב "ברזל בברזל יחד" (שני ת"ח המתחדדים זה בזה; פסוק שהזכרנו בדבר מלכות על מעלת הברזל לע"ל, של עשרה בטבת). בכל אופן, חיבור מלחמה שלום עולה צבאות.

נחזור למה שהרבי התחיל בו את השיחה הזאת – הוא ספר בהתפעלות לחסידים מה התרחש אתמול, בערב שבת, שהתקבלה החלטה באו"ם על ידי שתי המעצמות הגדולות של צמצום כלי נשק. הרבי מתפעל מכך מאד, וגם מייחס זאת לנשיא דורנו – שכזה דבר חייב להשתלשל מנשיא הדור, המשיח שבדור. על זה הרבי מביא את הפסוק הידוע מתחלת ישעיהו, "וכתתו חרבתם לאתים וחניתותיהם למזמרות... לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". ומה ההוכחה שאם יש כזה דבר בעולם – בתכלית שלמות, או שלב מסוים לקראת תכלית השלמות (כפי שעינינו רואות שהעולם עדיין לא מושלם, אך אם מתפעלים כראוי גם משלב ההתפעלות נותנת לו יותר מציאות, וגם נותנת לזה כח להתקדם לשלב הבא) – זה על ידי נשיא הדור? זה חציו השני של הפסוק. קודם כמה פסוקים חשובים, שהכי חשוב לנו הוא "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלם", ועל כך אומר הרד"ק "על פי המורה שהוא מלך המשיח". הרד"ק אומר בפירוש, וכך הפשט, שזו נבואה המדברת על מלך המשיח – על זה שמשיח ילמד את העם תורה נאמר "כי מציון תצא תורה וגו'" (כדאי לזכור פשט זה בכל הוצאת ספר תורה, שזה נבואה לעתיד על מלך המשיח). שם ההמשך הוא "ושפט בין גוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבתם לאתים וחננתיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". ב"ושפט בין גוים והוכיח לעמים רבים" עוד יותר מוכח שזה משיח, ועל זה נאמר "וכתתו חרבתם לאתים". הרבי רצה להדגיש שהגוים לא סתם התעוררו בטוב לבם, אלא זה פעולה של משיח. זה כמו תחלת הפרשה, שנדמה שגויים דנים בשכלם, אך חייבים לדעת מאיפה זה בא. אפשר לחשוב ש"וכתתו חרבתם לאתים" זה התעוררות של הגוים בעצמם ברצון טוב, אך מאיפה זה בא? בגלל "ושפט בין גוים והוכיח לעמים רבים" האמור במשיח. בזכות זה יש להם בעצמם התעוררות חשובה מאד, שבאה לידי ביטוי במעשה, בכך ש"וכתתו חרבתם לאתים".

נשים לב לכמה פרטים כאן: עיקר הדימוי כאן שלוקחים חרב, שהוא כלי נשק, כלי מלחמה, וכנראה שמחזירים את ברזל החרב לכור ("כור הברזל"), מתיכים אותו ומוציאים אותו בתור "כלי שלום", בתור את. השאיפה האמיתית של מלחמה זה להשיג שלום אמיתי, תוך כדי תודעה שאי אפשר להשיג שלום אמיתי בלי לנצח במלחמה (כך ה' ברא את העולם) – אם מנצחים במלחמה הסוף זה להשיג שלום אמת. אפשר לחשוב שהשלום שרוצים להשיג זה שלום של מנוחה, של שבת, של "שינה בשבת תענוג" – אפשר ללכת לישון ולהתענג על השינה הטובה, או על הצ'ולנט הטוב (רק אם אתה חב"דניק קצת מתחיל להבין שעיקר התענוג לא לישון ולאכול אלא לנגן ניגונים, להתפלל וללמוד תורה). אבל כאן הפסוק מדגיש שראשית השלום זה עבודת האדמה, שאינה בשבת אלא בחול – ראשית הסמל של השלום זה "את". "את" זה לא סמל של שמירת שבת כהלכתה, או של שבת בכלל, אלא סמל של עבודת האדמה בארצנו הקדושה. לפי זה, חשוב מאד לתפוס שלום כיכולת להיות חקלאי בארץ ישראל – גם לעלות שלוש פעמים בשנה לבית המקדש, בשקט מתוך בטחון שנחלת תשמר (אין כאן אויבים כבר, כי נצחת, אז אין פחד מה קורה כשעזבת את החוה, אבל השלום שלך זה חוה – גם בסוד חוה, האשה הראשונה, אשת אדה"ר). יש לך את חפירה, שנועד לעלות ולברר רפח ניצוצין – חושבים שבשלום אין יותר עבודה, אבל כתוב ש-חפר זה אותיות רפח. את חפירה זה גם שייך לסוד יצחק אבינו, שחפר בורות, וגם זו עבודה בשלבים, עד שהגיע לרחובות – "עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ". תפקיד האת זה העלאת ניצוצות ולידת נשמות – "ופרינו בארץ". עד כאן מאמר מוסגר על איך מציירים שלום – אפשר לצייר "שלום" שזה "שבת", אבל אפשר לצייר לפני שבת, שזה החוה הברוכה בארץ ישראל. במקום להשקיע המון כסף בכלי מלחמות, בחרבות, אז כתוב "וכתתו [= ארץ ישראל] חרבתם לאתים". אפשר לצייר שלום כמנוחה, ואפשר לצייר שיש לאדם את ועליו לפעול. הבריאה הראשונה של ה' היא את – "בראשית ברא אלהים את...". יש כנראה חקלאות בשמים, "את השמים", וחקלאות בארץ, "ואת הארץ" (וחז"ל מפרשים כי "את" בפסוק זה הוא ריבוי – "צבאות השמים וצבאות הארץ").

אם היה רק חרב, בלי את, לא היתה יוצאת הגימטריא המופלאה (עיקר הדימוי כאן זה חרב שהופכת לאת – כי מזמרות מופיעות פעם אחת, אך חרב חוזרת בתחלה ובסוף) ש-חרב את = תורה (= אהבה פעמים בטול). אמרנו קודם שלימוד תורה פורה מתחיל ממלחמתה של תורה, מ"ברזל בברזל יחד", מחרבות של תורה – זה אלו שלומדים בעיון את פרשת שבוע, פרשת משפטים, ת"ח אמיתיים שעליהם ראוי לומר "משה שפיר קאמרת", שיכולים להעלות את הדין (ה'כיפיות' של משה רבינו, שכמה שהוא איש שלום, בכך שהוא מעלה את הדין והמלחמה). "חרב" זה שם נרדף ל"מלחמה" (כמודגש בהקבלה שבסיום הפסוק, "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה") – יחד עולה 333. ממילא מובן שה"את" זה דימוי ה"שלום" – יחד עולה 777 (משקה שמיוצר בארץ ישראל, ואנו מקוים שרק עם עבודה עברית – יש כאן אנשים שבודקים כאלו דברים, וצריך לסייע בידם). התורה עושה שלום בשמים ובארץ, בפמשמ"ע ובפמשמ"ט, "את השמים ואת הארץ". הרמז הכי פשוט בכך – שזה חזקה של 3 (ג"פ 3) וזה חזקה של 7 (ג"פ 7) – שרומז לג"ר וז"ת.

לכאורה זה דבר פלאי – למה הג"ר זה החרב והמלחמה והז"ת זה האת והשלום?

ההסבר זה כך – משהו שאבא של הרבי מביא בקשר למה שנלמד בסמוך מספר התניא – שהג"ר בשרש נקרא "תהו ובהו וחשך". תכלית הכונה זה לא חרב אלא את, לא מלחמה – התכלית ששני יריבים באים לבית משפט ויוצאים בחיבוק ונישוק, הופכים את הנשק לנשיקין ושלום בית (שלום בין ב שהיו קודם במתח של ריב). אמנם, דווקא הג"ר, "הנסתרֹת", זה "תהו ובהו וחשך". משם, מהמקום הכי גבוה, גם השתלשלות ג הקליפות הטמאות (לפי הכלל ש"כל הגבוה גבוה ביותר יורד מטה מטה ביותר"). אך בשרש זה "ברישא [קודם, גם במעלה] חשוכא והדר נהורא" – "ישת חשך סתרו" זה בג"ר, אך אחר כך כלים רחבים בז"ת (שם "איהו וגרמוהי חד"). איך מביאים משיח? הרבי אומר שמביאים משיח דווקא כשנאחזים באורות הגדולים מאד של תהו וממשיכים אותם בכלים הרחבים של התיקון – זה ביאת המשיח. זה מה שאמרנו קודם, שכמה שנצמצם כלי נשק, עדיין יש מעלה שבאה מהמלחמה. חז"ל דנים האם החרב תשאר לע"ל בתור תכשיט. יש דעה שהחרבות לא תשארנה כלל, ויש דעה בחז"ל שכלי נשק ישארו תכשיטים לע"ל – שנתפאר בחרבות. לא כל החרבות תהפוכנה לאתים, ועדיין יהיה משהו מאד חיובי וסמלי ומוסיף התפעלות ותענוג בחרב זו – לכן, בשביל שתצא לנו תורה, צריך גם חרב וגם את.

איך אומרים זאת בלשון החסידות? שלום זה שלום של ישוב – "לא תהו בראה, לשבת יצרה". "לא תהו בראה" זה "בורא חשך", אך ה' כן התחיל את הבריאה עם תהו – הפסוק השני בתורה קודם לשלישי, ה' רוצה לכתחילה "ברישא חשוכא", לפני ה"והדר נהורא". רק אחרי "תהו ובהו וחשך..." יש "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – חושך קודם לאור, גם במעלה. התכלית זה "לא תהו בראה" – לא להשאר בחשך – אלא "לשבת יצרה", "יוצר אור". "לשבת" זה ישוב ארץ ישראל, זה האת. "לא תהו בראה" זה החרב. אפשר להבין שיש תכשיט, שגם כשהכל שלום אני הולך עם חרב ומתקשט איתה – מה זה צריך לומר? הרי חרב זה שלילי, ומה צריך כשיש שלום? החרב מוסיפה לפסוק את ה"לא תהו בראה" – צריך זאת גם כאשר זוכים את ה"לשבת יצרה". צריך לזכור ש"לא תהו בראה", והבריאה קודמת ליצירה – זה אמצעי להגיע לבריאה טובה זו של "לשבת יצרה". לכן ה"תהו ובהו וחשך" נשארים, הכל בבחינת כיף ותענוג של "לא תהו בראה".

איך לומר בצורה יותר פשוטה? הרבי אמר שהדרך להביא משיח זה "אורות מרובים דתהו אבל בכלים דתיקון". אחר כך, בשיחות הבאות, הסביר שזה איזון נכון בין "רצוא ושוב" – לא "רצוא" בלי "שוב" (חטא נדב ואביהוא), וגם לא "שוב" בלי "רצוא". החרב של המלחמה זה ה"רצוא" של הנפש – אדם שמאד רוצה להגיע לה' צריך לטפס על הר, וזה מלחמה. זה כמו שיהודי בעצם שוחה נגד הזרם (כפי שדובר לפני כמה שבועות) – זה מלחמה. טיפוס על ההר זה מלחמה עם ההר, שלא נותן בקלות לטפס עליו ולהגיע לפסגתו. כל "רצוא" זה מלחמה, ואנו, העם היהודי, גם אנשי מלחמה – לא יושבים שאננים. דווקא אנו לוחמים, יותר מכל עם אחר – אנו השוחים נגד הזרם, הלוחמים שלא להשלים עם המציאות שלא רואים את ה' כאן. "רצוננו לראות את מלכנו", אנו חייבים זאת, ובשביל זה צריך להלחם. ה"תהו", ה"רצוא", זה ישאר – כתוב שלע"ל, כשיבוא משיח, נתגעגע למלחמות של העוה"ז. אז דווקא נשאיר את החרב על המתנים, עם איזו גאוה יהודית שנצחנו עם החרב – הגענו לשלום, וזה יזכיר לנו את האומץ, את האורות דתהו, שבלעדיהם גם הנצחון לא שוה. בלי להנציח גם את אומץ המלחמה – מה שוה השלום?

יש חרב-את ומתחת זאת מלחמה-שלום – אפשר לחבר מאוזן או מאונך. חרב-מלחמה עלה לנו 333 ואת-שלום 777;  חרב-את = תורה = רצוא ושוב, מלחמה שלום = צבאות. ה' אוהב שני יהודים, ולא מבין מדוע נלחמים בלי לבוא אליו. מתוך ה"את והב בסופה" בא השלום, זו גדולת התורה. גדולה שיש "רצוא" (ה"יוצא" של הצבא) ו"שוב" (ה"ובא" של הצבא). גם בבית יש "רצוא ושוב" – יוצא ב"רצוא" ושב בשביל שלום בית (בכך עולים מחיל אל חיל). וכך, אף ש"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", בכל זאת החרב תונצח כתכשיט, כזכרון שאינו שוכח אורות מרובים דתהו, שהאומץ לב של המלחמה גם יאיר ויתן את הענין האמיתי בתוך השלום. שלום כזה שעדיין לא מדלגים ישר ל"שבת שלום" – קודם "לא תהו בראה לשבת יצרה", שלום של ישוב ארץ ישראל, ורק אחר כך באים ל"שבת שלום", לאלף השביעי שכלל לא בגדרי עולם הזה (כפי שנלמד תיכף בתניא). בעולם הזה יש גם ימות המשיח וגם תחית המתים, אך "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" – שהכל שלום – זה לא בגדרי העולם שלנו בכלל. זה יעוד, אבל לא קופצים מיד לשם – קודם צריך לקפוץ לימות המשיח ולתחית המתים, ובסוף מגיעים לשם.

לפי כל זה, מה צריכים לחפש בתניא שקשור לנושא שהרבי מדבר בדבר מלכות? היות שכאן הרבי מקדיש את עיקר השיחה ל"לא ישא גוי אל גוי חרב" (אם כי הפשט של הפרשה זה "משפטים"), אז צריך לחפש משהו בתניא שמדבר גם כאן מהיעודים של העתיד – וזה פרק לו בתניא.

עוד לפני כן, נחזור רגע לפסוק שהרבי מביא בדבר מלכות – "על כל דבר פשע וגו'". יש דבר שהרבי לא כותב, וזה דבר מופלא ומאד משמעותי שקשור עם מה שהרבי מביא מהזהר. הזהר אומר שמתחילים ממזיק – מדינים, מגלות – אבל התהליך הוא של המתקת הדינים. זה הגדולה של הדיין היהודי האמיתי, "עיני העדה", "משה שפיר קאמרת", שיש דין – וכל התהליך של ביצוע הדין זה להמתיק את הדין. בלשון חז"ל "ביצוע" זה פשרה – "מצוה לבצוע".

לא רחוק מכאן יש אוניברסיטה אחת, של תל אביב, שגם הרבה פעמים מגיעים משם לישיבה זו – רוב הפרופסורים שקשורים לישיבה זו, ובכלל לחב"ד, זה כאלו שהמקצוע שלהם זה "חקר ביצועים", שזה השפיץ של הכלכלה (כולל תורת קבלת החלטות והרבה מתמטיקה וכו'). הרבי אהב את הלשון הזאת, לשון מבצע (כל הלשונות הרבי לקח דווקא מהצבא הישראלי – שם "צבאות" – טנקים, מבצעים וכו', הכל זה תיקון המלחמה). בצבא זה "מבצעים" ובכלכלה זה "ביצועים" – וביצוע בלשון חז"ל זה חכמת הדין לעשות פשרה בין שני בעלי הדין. אולי רוב האנשים מכירים זאת בהקשר אחר, גם חז"לי, של בציעה על הפת (בציעת לחם – גם לשון מלחמה), אבל בתחילת מסכת סנהדרין, לבצוע זה לעשות פשרה, ולכתחילה יש מצוה לבצוע, "פשרה עדיפה מדין". לפי זה, חקר ביצועים זה המקצוע הדן איך עושים פשרה נכונה. ממש אפשר לקשר זאת לנושא זה בכלכלה – קבלת החלטה נכונה זה הדרך לפשר בין כל הדעות והאפשרויות שיש במציאות ולקבל החלטה נבונה ביותר. זה מאמר מוסגר על "חקר בצועים" והקשר שלו ל"פרשת דינים". החקירה של תחום זה על פי חסידות זה שייך ל"מה הראשונים מסיני אף האחרונים מסיני".

נחזור לפסוק שהרבי מביא, "על כל דבר פשע וגו'", שאפשר לומר שהוא הפסוק העיקרי של חכמת הדיין – להבין את הבעיה, לשפוט, להרשיע את הרשע ולהצדיק את הצדיק. על פי פשט זה פסוק של גנב, שהוא זה המשלם שנים. הזהר לוקח את הפסוק הזה ומלביש עליו, מגלה בתוכו, רמז מובהק ל"תלת בבי" (שזה חידוש מופלא, בפרט ש"על כל אבדה" קשור לב"ב – כנ"ל). חוץ ממה שאבא של הרבי אומר ש"כל אבדה" רומז למציאת הבת זוג, בסוד השותפים השייך בעצם לשם "צבאות", הסוגיה העיקרית בפרק הראשון של בבא-בתרא זה סוגית הצדקה. מי שלמד פעם את בבא בתרא יודע שכל דיני צדקה בשו"ע – הלכות צדקה ביו"ד (אולי החלק הראשון שצריך ללמוד בשו"ע, היות שכתוב בתניא שזו המצוה העיקרית) – זה בעיקר מפרק א' של בבא בתרא. יש שיחה מפורסמת של הרבי שצדקה אצל יהודי זה לא כמו שהגוים דורשים (זו דוגמה מצוינת לענין של "'לפניהם' ולא לפני גוים", שאפילו אם זה דומה זה לא אותו דבר, כי לא בא מה' בגלוי) – שאצל גוי צ'ריטי זה פשוט שאני מרחם על מישהו אחר, ולכן מוציא מכיסי שלי למישהו אחר, אבל אצלנו "צדקה" זה מלשון צדק. אצל יהודי התחושה היא שמה שאני נותן לעני שייך לו מלכתחילה, ה' הפקיד אצלי עבורו, והנתינה לו מחויבת על פי הצדק. יהודי נותן צדקה בתפיסה שאיני צדיק – אף שזה אותה לשון, והנותן צדקה הוא צדיק, אך לא מחשיב עצמו כך – הוא אומר שזה צדק שאני אעביר את הפקדון למי שמגיע לו. כך יהודי צריך לתת צדקה, וכזה דבר הגוי לא יכול להשיג. אם כן, מה זה צדקה לפי זה? השבת אבדה. לכן יש פה עוד פירוש יפה לכוונת הזהר בכך ש"על כל אבדה" זה בבא-בתרא. אז יש שני פירושים – גם ששותפים זה השבת אבדה של אשה לאיש, וגם שצדקה זה השבת אבדה.

מה שהרבי לא מביא זה שב-פד שירות הנבראים לה' ב"פרק שירה" – משהו עתיק יומין ביותר, שיש מייחסים לדוד המלך, המסור מפי חז"ל, ויש כמה מאמרי חז"ל שמפליאים בזכות העוסק בפרק שירה (בזמן האחרון תופס איזו התענינות מיוחדת, אחרי שכל השנים אנו אוהבים זאת ושואפים שכמה שיותר אנשים יכירו זאת – כדאי שלכל אחד יהיה סידור "אוצר התפלות" שם זה נדפס, ובעוד מקומות; האר"י מתייחס לפרק שירה, וגם אדה"ז מתייחס ושואל – "כל האומר פרק שירה בכל יום זוכה לכל הברכות", אז למה לא רואים זאת שכך כולם נוהגים? הוא עונה שזה לפני תקנת פסד"ז, ואחרי פסד"ז זה מוציא אותנו ידי חובה, כי כולל הרבה פסוקי שירה לה', אך כמובן זה לא בא לבטל את פרק שירה המקורי) – הפסוק שלנו הוא שירת הזאב. רוב הפסוקים מנ"ך, וזה הפסוק העיקרי מהתורה. יש נברא אחד שעל כל נשימה מהלל את ה' – כל מה שה' ברא זה לכבודו – בשירת הפסוק הזה. בשביל לשיר פסוק כזה צריך חוש מיוחד בשירה – זה מופלא. ופסוק זה הוא שירת הזאב – מה הקשר? יש כמה דברים בפרק שירה שרואים בעליל מה הקשר, אך כאן מה הקשר? בכלל פלא בפני עצמו שפסוק זה הוא שירה, אבל למה זה שירת הזאב? בפשט מסבירים שהזאב הוא גנב – גונב כבשים מהעדר (אחר כך גם טורף, אבל הקליפה העיקרית שלו שהוא גנב, החל מגניבת דעת). לכן, כמו בעוד דוגמאות בפרק שירה, החיה שרה משהו שהוא וידוי ותיקון של עצמה – מה יכול להיות יותר מתאים לזאב, הגנב שבטבע, מאשר לשיר שיר זה? יש גם זאב של קדושה, "בנימין זאב יטרף". יש ספר שלם, על רפואה, שהרבה ממנו מדבר על הזאב ועל כך שהוא התוקף את מערכת החיסון בגוף – תיקון הזאב זה תיקון מערכת החיסון, שמשם כל הבעיות וכל המחלות (לכן היום יש מחלה שנקראת "זאבת" – תקיפה חמורה של מערכת החיסון). התיקון לזה קשור עם שירת הזאב, כפי שדובר שנים רבות.

[העובדה שהזאב-הגנב שר פסוק עיקרי זה היא אסמכתא מצוינת למה שלמדנו בפתיחת בבא קמא, שבעצם כל הנזיקין, ובעצם השרש של כל העבירות בתורה, זה גניבה – או גניבת דעת או גניבה כפשוטה (אף שזה לא מופיע בריש ב"ק אלא בסופה). בהקשר זה, מה שמודגש בפרשת משפטים הוא שהדין הראשון הוא עבד עברי, והפשט שהוא נמכר בגניבתו – המשפטים מתחילים מתיקון הגנב (להיות עבד עברי = משיח, תקנה עבד עברי = בראשית וכו'). זה שהפסוק של תלת בבי הוא שירת הזאב, והקשר בין הפסוק לזאב הוא גניבה, וזה הפסוק העיקרי בפרשת משפטים – גם אומר את הרעיון הזה שתיקון כל העבירות שבתורה הוא תיקון הגניבה. זה תיקון הזאב, וממילא תיקון מערכת החיסון, שלא יהיו חולים, וכו' וכו'.]

לפני שנתקדם – מה עיקר המלחמה בעולם? המלחמה בין שבעים הזאבים (גם בינם לבין עצמם) ובין הכבש (שזה אנחנו). וכך, מה עיקר השלום לע"ל? "וגר זאב עם כבש". אחר כך יש עוד הרבה דימויים, אבל הדימוי העיקרי, "הכל הולך אחר הפתיחה", זה "וגר זאב עם כבש". היות שכל השיחה הזאת זה שיחה של מלחמה ושלום, אז מה יכול להיות יותר פלאי מזה שהרבי בוחר בשיחה פסוק של הזאב – פסוק של תיקון הזאב, תיקון אומות העולם.

נעשה משהו קצת יותר מתוחכם בחשבון: הזהר אומר שפסוק זה הוא של "תלת בבי" – ב"ק, ב"מ, ב"ב – שזה עיקר סדר נזיקין, עיקר תיקון כל הנזקים והמזיקים שיש בעולם, עיקר ההפיכה של מלחמה לשלום. לכן, לפי סדר סדרי המשנה – שכנגד ו"ק – נזיקים הוא כנגד הנצח, נועד לנצח את המזיקים. יש קשר בין זה לבין שירת הזאב? אמרנו קודם שיש סדר של המתקה בין שלוש הבבות, סדר עולה, וגם מספרית יש ערך עולה – (בבא קמא) 146, (בבא מציעא) 216, (בבא בתרא) 608. בסיס סדרה זו (הפרש שני ההפרשים) הוא 322 (הפרשים – 392 ו-70, וביניהם ההפרש 322) – העולה כבש. כשמצרפים זאב ל-כבש זה עולה מנחם-מענדל – צריך גם את הכבש וגם את הזאב, לא לבטל את החרב. בלי הזאב אין שירת הזאב – פסוק חשוב ויפה (רק שצריך 'חוש' איך לשיר אותו). אם תוציא את החרב תפסיד כל הכיף של ימות המשיח – הכיף של "וגר זאב עם כבש", תוך כדי שזוכרים מה פעם היה ביניהם. ההמשך – איך יתכן שהם גרים ביחד – זה "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" (בו מסיים הרמב"ם את חבורו, שזה התכלית של הכל – להגיע לימות המשיח).

רק להשלמת הגימטריאות החב"דיות: הרבי מביא עוד לשון, שזה לא פסוק אך כך נוהגים לומר בספרות חז"ל עפ"י פסוק במשלי – "לב מלכים ושרים ביד הוי'" = 770 (שלושה מספרים קשורים – 770, בית משיח, 776, ביאת המשיח, 777, את שלום). [הפסוק המקורי במשלי: "פלגי מים לב מלך ביד הוי'" = שמואל = יג פעמים כט. בתנ"ך מתחלק ב-יג ובלשון חז"ל ב-ז.]

נעבור לתניא פל"ו (שם יעודי העתיד של שיחה זאת) – נקרא כמה קטעים, שיש בהם רמזים לפי דרכנו:

והנה מודעת זאת מארז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים [מאמר החוזר כמעט בכל מאמר חסידות, ובתניא מובא כאן בפירוש]. והנה לא שייך לפניו ית' בחי' מעלה ומטה כי הוא ית' ממלא כל עלמין בשוה [אין הכוונה לאור הממכ"ע – ממכ"ע זה שאחרי שיש עולם ה' נכנס וממלא כל כלי לפי יכולתו לקבל ולהשיג בשכלו אור ה', וכאן מדבר על מה שהיה לפני הבריאה – וכך גם "משנברא העולם" – מה שעליו נאמר "את השמים ואת הארץ אני מלא" באופן אחיד, ללא שינויים, בדיוק להיפך מ"ממלא כל עלמין" הממלא כל מדרגה אחרת, לפי יכולת אותה מדרגה לקלוט]. אלא ביאור הענין כי קודם שנברא העולם היה הוא לבדו ית' יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם...

אנו מחפשים במחזור זה של לימוד שלישיות שכנגד צירופי חב"ד (או כח"ב), כשכל צירוף יוצר מדה שונה. כאן יש שלוש מדרגות בתיאור ה' קודם הבריאה (וכך הוא גם עתה, רק שלעינינו מתקבל אחרת, כפי שמבאר בהמשך). הלשון השלישית – "ממלא כל המקום הזה שברא בו העולם" – היא הלשון בה נפתח עץ חיים, אך קודם עוד שתי לשונות: "הוא לבדו ית' יחיד ומיוחד...". צריך לדעת איך לפסק – אולי יש כאן ארבעה דברים ("הוא לבדו", "יחיד", "ומיוחד", "וממלא כל המקום...") או שנים ("הוא לבדו ית' יחיד ומיוחד" ו"וממלא..."), אך אחרי העיון רואים שיש שלוש: "הוא לבדו ית'", "יחיד ומיוחד", "וממלא...". ההתחלה זה "הוא לבדו" – הוא לבדו ואין זולתו. אם אחר כך הלשון היתה רק "יחיד" היה קשה להבחין, כי "הוא לבדו" נראה כשייך למדרגת "יחיד", אבל אם באות הלשונות "יחיד ומיוחד" – הקשורות זו בזו – זה עוד מדרגה אחרת (והדבר מוכח גם מכך שמכניס בין "הוא לבדו" ל"יחיד ומיוחד" את ה"ית'").

נסביר כאן ששלושת אלו זה סדר של כח"ב – הכל לפני הצמצום:

על זה שה' הוא לבד, ש"אין עוד מלבדו", כתוב במפורש שזה כתר עליון – "הוא לבדו הוא ואין זולתו". כתר זה ו, בערכים בהם אנו משתמשים – על זה נאמר בקבלה וחסידות שמי שהשיג את דרגת "לבד" זה יעקב, "ויותר יעקב לבדו". דווקא יעקב, השלישי, הגיע לדרגה של "לבד" – הוא תפארת. למה דווקא הוא יכול להגיע למדרגה זו? בגלל שהוא התפארת הוא "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", לכן דווקא הוא עולה לכתר, ולא סתם לכתר אלא לפנימיות הכתר – הוא מגיע ונותר לבדו. אם כן, הביטוי וההתבוננות של "הוא לבדו" זה התבוננות של שרש התפארת בפנימיות הכתר. נאמר זאת אחרת, בסגנון של קבלה: יעקב אחרי הצמצום הוא סוד הקו, בו כתיב "אז יבקע כשחר אורך", וכתוב ששרש הקו הוא בתפארת הנעלם – התפארת כמו שנעלם בכתר עליון שלפני הצמצום הראשון, זה ה"ויותר יעקב לבדו", שרשו במדרגה של "הוא לבדו ית'".

"יחיד ומיוחד" – הרבה פעמים כתוב בקבלה ש"יחיד" זה חכמה. הכוונה לפנימיות החכמה שזה פנימיות עתיק, אבל זה חכמה. דוגמה לכך אצל ר"א אבולעפיא, שאומר שכוונה פשוטה של שם הוי' ב"ה (רמז יפה שכדאי לכל אחד לזכור) זה – יחיד (אבא) הוא (אמא, "ועבד הלוי הוא") ויודע (דעת, מפתחא דכליל שית) הכל (כל המציאות, המלכות). אם היה כתוב רק "יחיד" היה קשה להבחין בין זה ל"לבדו", אך היות שמצמיד "יחיד ומיוחד" אני מבין שזו מדרגה אחרת – שזה "יחיד" שהוא "מיוחד". ב"מיוחד" יש כבר התייחסות למשהו אחר, בניגוד ל"הוא לבדו" כש"אין זולתו". יש כמה פירושים מה זה "מיוחד" – יש פירוש ש"אין כיוצא בו" (ששום דבר לא דומה לא, אך זו הגדרה בלתי אפשרית אם אין למה להשוות – אז אין שום דבר מיוחד). יש משהו קצת יותר עמוק – לא רק שהוא מיוחד בכך שאין כיוצא בו, שאין אף אחד דומה לו, אלא שהוא מתייחד בתוך המציאות. אם "יחיד" זה אבא, אז "מיוחד" זה יסוד אבא – שמתחבר בצורה נעלמת עם יסוד אמא (נתיב ה-לב שמתייחד עם שער ה-נ של הבינה, ולא נסביר זאת יותר מדי). ה"שבילא" – הקוץ התחתון של ה-י – שמתייחד עם ה עילאה של שם הוי'. היינו, שה"מיוחד" זה קשר מיוחד לדרגה הבאה.

"וממלא כל המקום הזה" – "ואי זה מקום בינה". ענין עמוק שאין להאריך בו, שחכמה זה התהוות הזמן ובינה זה התהוות המקום. זה תרדלמ"ל – אין מציאות בלי הגדרות של שניהם (ובעיקר מאז היהודי הדגול שלנו, איינשטיין, שאמר ששניהם ממדי אותו מרחב ממש). מה שמיחד אותם זה ה"מיוחד", הקוץ התחתון של ה-י, שאינו ניכר, ודי למבין. עכ"פ, זה שהקב"ה ממלא כל המקום הזה הוא מקור הבינה הנסתרת לפני הצמצום. גם כל המושג בריאה שייך לאמא.

לפי זה אפשר לתת מבנה מאד פשוט לתהליך שנותן כאן – "היה הוא לבדו יתברך, יחיד ומיוחד, וממלא כל המקום הזה שברא בו העולמות". הצירוף שיצא כאן הוא (הכי פשוט וישר אם מתחילים בכתר) ויה (אמש בלשון ספר יצירה) – המוליד ספירת התפארת, שפנימיותה מדת הרחמים. זה מתחיל מיעקב, שהוא תפארת, וכללות הצירוף שייך ליעקב (לא הכרחי, כי יתכן גם יוסף – צירוף היסוד גם מתחיל ביעקב-תפארת). זה אומר שה' לפני בריאת העולם הוא בבחינת יעקב – כתוב שדיוקנו של יעקב חקוק תחת כסא הכבוד, הוא בדמות אדם העליון אחר הצמצום, ומתברר שאפילו לפני הצמצום הדימוי של ה' הוא יעקב, התכונה הכי עצמית של ה' זה רחמים. כך שם הוי' – שהוא שם העצם ושם המיוחד – אף שאין לו פירוש, הוא שם הרחמים.

כעת נראה בדיוק אותו דבר עוד 3 פעמים בפרק זה. היינו, שיש משהו בפרק זה – הפרק של היעודים לעתיד לבוא – שכולו אומר תפארת:

בכל הפרק הזה רצה להבין מה זה תחתון – שאצל ה' אין תחתון, אלא רק בתפיסתנו – וה' ברא את העולם בשביל התחתון אצלנו, והכי תחתון אצלנו זה העוה"ז.

...אלא התכלית הוא עו"הז התחתון שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא שיאיר אור ה' אין סוף ב"ה במקום החשך והס"א של כל עו"הז כולו ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החשך מהארתו בעולמות עליונים שמאיר שם ע"י לבושים והסתר פנים המסתירים ומעלימים אור א"ס ב"ה שלא יבטלו במציאות.

זה תאות ה', להאיר ביתר שאת בתחתונים. כמו שנאמר שיש רב שיש לו שני סוגי תלמידים – גאונים וצדיקים מעיקרא, ובעלי תשובה שלא יודעים שום דבר וגם היו רשעים גמורים – איפה לרב יותר כיף? היכן מתגלה יותר? הוא אומר שהרב יותר מגלה סודות לתלמידים השניים. לצדיקים הגאונים מגלה את השכל שלו, אבל היכן שמגלה את עצמו זה אצל הרשעים. התאווה שלו היא לגלות עצמו, לכן בחר להיות רב ולא חקלאי (אף שיתכן שכלל לא מודע לכך) – כדי לבטא עצמו (כמו אמן שמנסה לבטא עצמו). הרב אוהב לשתף את הציבור בשכלו, אך הוא בעיקר רוצה לגלות עצמו – מה שיוצא החוצה בלבוש השכל שלו – ואת זה מגלה בכיתה של תלמידים מהעולם התחתון. למצטיינים מלכתחילה מגלה את שכלו, אבל לכתת העולם התחתון מגלה את עצמותו.

בעולם התחתון מתגלה בשלושה ענינים – "יתר שאת, ויתר עז, ויתרון אור מן החשך" (יתרון אור מן החשך = ו בחזקת 4; זה פרק ו בחזקת 2). לשלישיה הראשונה לא ראיתי מתייחסים, מה שאין כן לשלישיה זו (ולשתי הבאות אחריה). יש כמה מפרשים שאומרים שהסדר וההגיון של שלישיה ב' הוא אותו סדר של שלישיה ג', ויש מפרשים אחרים שלא אומרים זאת, אבל אומרים שהסדר של שלישיה ג' הוא אותו סדר של שלישיה ד' – לנו יצא שכולם צודקים, שכל השלישיות בנויות אותו דבר, וזה הוא גם הסדר של שלישיה א', שכלל לא מתייחסים אליה.

ובקיצור: "יתר שאת ויתר עז" זה פסוק שאומר אותו יעקב אבינו (גיבור פרק זה) בברכתו לראובן בכורו. יש פירוש ש"יתר שאת" זה כהונה ו"יתר עז" זה מלכות – אז הייתי חושב אולי שזה חסד וגבורה (בנין מלכות מהכתר), אך כתוב שבשרש זה למעלה מחו"ג, זה שייך לג"ר. "יתר שאת" זה נשיאת כפים של הכהן – נשיאת המדות למעלה מהשכל. הידים זה חו"ג, ויש להם שרש בכתר, אבל זה חיצוניות הכתר. אמנם, עיקר מה שנושאים, ובו עיקר נשיאת ההפכים – "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" – זה נשיאת הרחמים, הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, עד לשרשם בתפארת הנעלם שבעצמות. ה"שאת" כאן זה התנשאות למעלה מהשכל לגמרי – לכתר ולפנימיות הכתר, בפרט בהתייחסות למדתו של יעקב אבינו.

"עז" זה גבורה, אך כתוב בה "החכמה תעז לחכם" – בלשון הקבלה, גבורה דעתיק מתלבשת במו"ס ומשם מאירה לחכמה דאצילות. כח החכמה זה עז. בשביל לצמצם כלי נשק בעולם צריך עוז, אבל עוז זה פונקציה של חכמה. "איזהו חכם הרואה את הנולד" – על פי שכל פשוט, מה שהביא את ראשי המעצמות לצמצם כלי נשק זה ראית הסיכון הנולד. זה דוגמה לכך שחכמה זה צמצום למעליותא. בספר על תיקון המדינה מסבירים שה"עז" של הבן תורה זה העז לדעת שתמיד הסמכות היא סמכות התורה – "אורייתא מחכמה נפקת" – ואם יש חוק של בשר ודם שנוגד את החוק האלקי הנצחי צריך את העז, בנפש ובהנהגה בפועל, לקבל את סמכות התורה (אם החוק לא נוגד בכלל את התורה אפשר לומר "דינא דמלכותא דינא", שזה גם כלל בתורה, אך ברגע שנוגד – עוז התורה זה להקדים אותה). אני שם את התורה קודם מתוך ידיעה שבסוף זה יביא שלום וטובה לכולם, כולל "מנהיגי המדינה" שלא יודעים בין ימינם ושמאלם באמת התורה. מה שמסוכן – זה חוק המדינה הנוגד את התורה, וחוק התורה מוביל לשלום אמת המיוחל. בשביל לנהוג כך צריך עוז בנפש.

הדבר השלישי זה "יתרון אור מן החשך" – זה המתקת הדין בשרשו, שקורה לפי הקבלה בתוך "אמא". קודם אמרנו שהג"ר זה "תהו ובהו וחשך" – כתר-תהו, חכמה-בהו, בינה-חשך. כך חז"ל אומרים "'במחשכים הושבני כמתי עולם' זה תלמודה של בבל" – מוחין דאמא. לכן גם יתרון האור מן החשך זה פעולה של אמא עילאה.

אם כן, שוב בדיוק אותו סדר – כח"ב, המעורר בנפש את התפארת.

ושלישיה ג':

ולזה נתן הקב"ה לישראל את התורה שנק' עוז וכח וכמארז"ל שהקב"ה נותן כח בצדיקים לקבל שכרם לעתיד לבא שלא יתבטלו במציאות ממש באור ה' הנגלה לעתיד בלי שום לבוש [נותן כאן פירוש חדש ויפה לעוז של התורה. אמרנו שהרב בוחר לגלות את עצמותו דווקא בתחתון, אך אם יגלה אין סופיות שלו זה פצצה אטומית! בעולם התחתון רוצה להחשף לגמרי – דרך התורה, אבל להחשף לגמרי – אך איך אפשר לתחתון, גם כאשר יחזור בתשובה, לקבל זאת בכלל? הוא יתבטל במציאות, ואת זה ה' לא רוצה. לכן מסביר שחייב להלביש את הגילוי העצמי שלו בתורה, כי התורה תתן לתחתון כח לקבל את העצמות. אם הגילוי לא היה בא עם תורה, הגילוי העצמי היה גומר את התחתון – לא היה יכול לעמוד בזה. זה גם קשור למה שאמרנו קודם, שעוז זה חכמה וחכמה זה ראית הנולד – ה' רוצה לגלות עצמו בלי גבול, אך רואה את הנולד שיקרה מגילוי כזה, שהתחתון יתבטל, ולכן מתוך ראית הנולד צריך למנוע זאת על ידי נתינת לבוש שדרכו יוכל לקבל גילוי זה. זה פלא, שהנברא הוא מוגבל וסופי לחלוטין, ודרך לבוש זה יוכל לקבל גילוי אין סופי לחלוטין – זה דבר לא מובן, אך ה' מבין שזו סגולתה הניסית של התורה] כדכתיב ולא יכנף עוד מוריך [פי' שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש [ובדימוי, הוא נותן לנו את כל הבגדים שלו – על התורה כתוב "עוטה אור כשלמה" – וזה נותן לנו כח לקבל אותו בלי לבושים]] והיו עיניך רואות את מוריך וכתיב כי עין בעין יראו וגו' וכתיב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וגו' כי ה' יהיה לך לאור עולם וגו'.

מביא שלושה פסוקים – "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך", "כי עין בעין יראו וגו'" (מדגיש רק חצי מהפסוק), "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וגו' כי ה' יהיה לך לאור עולם וגו'". המפרשים דנים בכך, ויש אומרים שכנגד שלישיה קודמת, ויש אומרים שגם כנגד שלישיה הבאה – שלוש תקופות לעתיד לבוא:

ונודע שימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים הם תכלית ושלימות בריאות עולם הזה שלכך נברא מתחילתו הגה"ה (וקבלת שכר עיקרו באלף השביעי כמ"ש בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל)

שלוש תקופות: ימות המשיח, כשיחיו המתים, קבלת השכר. קבלת השכר (כפי שאומר במ"א בתניא) זה לראות את ה' בעצמו – "שכר מצוה" זה לראות שבה היה צוותא וחיבור לעצמות ה' ממש. לראות מה קרה כששמתי תפילין על הראש זה יותר מימות המשיח ותחית המתים. לפי זה, יש שלוש בחינות של שלום שבא בסוף (אפילו ארבע תקופות של שלום, כי הרבי אומר שב"ימות המשיח" שתי תקופות – "וגר זאב עם כבש" כמשל ואחר כך כפשוטו).

נסביר שלישיה הג' (שיש משווים לשלישיה הב' ויש לשלישיה הד', וכפי שאמרנו הכל קשור): עד כאן כשעשינו שלישיות תפארת זה היה כח"ב, אך שתי השלישיות הבאות זה דעת-חכמה-בינה (בכללות זה מעורר אותה מדה, אך אפשר לחקור ולומר שבלב זה בכל זאת שני ממדי רחמים):

הפסוק "ולא יכנף עוד מוריך וגו'" זה פסוק של דעת. בכלל, פסוק זה הוא ממש הרב והתלמיד דלעיל – אנו "לימודי ה'" וה' הוא ה"מוריך". זה שנראה את ה' היינו שנוכל לדעת אותו. כל הפרק הזה דן בטעם בריאת העולם – יש לכך ארבעה טעמים בחסידות, ו"נתאוה הקב"ה וכו'" הוא הכי עליון, אך יש מתחתיו טעם של "בגין דישתמעודון ליה", שה' רצה מישהו יכיר אותו. שום טעם הוא לא מובן לוגית, אבל זה טעמים שונים. בביטוי הטעם הראשון מודגש שה' יגור בתחתונים (ואז כנראה גם הזאב והכבש יגורו יחד), ואילו הביטוי השני לא מדגיש את המגורים כמו את הידיעה – חסר לה' פרסום, כביכול, וצריך שידעו אותו (והשאר בקיצור: הטעם השלישי – "להיטיב לברואיו". הטעם הרביעי – "אין מלך בלא עם"). הרמב"ם חותם בידיעת ה' – "ומלאה הארץ דעה את הוי'" – זה ימות המשיח, ועל כך נאמר "ולא יכנף עוד מוריך וגו'" (גם בסיום, "והיו עיניך רואות את מוריך", בכל זאת הדגש על ידיעה). אחר כך מדובר על ראיה יותר חושית – "עין בעין יראו" – וזה חכמה. אחר כך יש "אור עולם" (בניגוד ל"אור יומם"), שבעצם זה "שמחת עולם" (אור עולם = שמחה) – זה פנימיות אמא, "אם הבנים שמחה". וכן, "עולם" – "עולם ועד" – זה עומק אחרית, השייך לאמא. עד כאן הסבר קצר, ושוב נוצר אותו צירוף – דעת-חכמה-בינה.

כך ממש גם שלוש התקופות, שלישיה הד': ימות המשיח זה דעת – "כי מלאה הארץ דעה את הוי'", כנ"ל. היעוד, כשיבוא משיח, שסוף כל סוף נכיר את תכלית הכוונה. במ"א אנו מסבירים שימות המשיח זה שנגיע למצב של מודעות טבעית – שידיעת ה' הופכת להיות הטבע המוחלט שלנו. על תחית המתים כתוב "החכמה תחיה" – "טל תורה [אורייתא מחכמה נפקת] מחייהו", "ימותו ולא בחכמה" (אחרי תחיה"מ חיים לנצח). כאן רואים שיש שרש לבינה גבוה מהכל – עולם הבא וקבלת שכר, שזה עיקר העולם הבא, זה בינה, זה אמא, זה ה"שמחת עולם על ראשם", "ה' יהיה לכם לאור עולם". עוד הפעם יש כאן סדר של ויה – הכל בסופו של דבר בא לעורר את שרש מדת הרחמים בנפש.

לסיום, רק נהפוך את הדף ונראה עוד משהו מאד יפה בסוף – מבנה הכי מורכב שהיה לנו בלימודנו, של חמשה דברים. אם יש מבנה של שלושה דברים אז או שאנו מפרשים כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה, או, בשיעורים אלו, כנגד צירוף של המוחין כדי להוליד רגש בלב. כשיש ארבעה דברים זה י-ה-ו-ה, אך מה זה חמשה דברים? יש כמה אפשרויות.

כאן אומר דבר שמאד מתקשר לשיחה של הרבי ב"דבר מלכות". כל הפרק הזה נועד שיהיו לנו איזה השגה וציור למה אנו מצפים לע"ל, והדבר עוזר לנו כעת בעבודת ה' להתקרב לזה כמה שיותר מהר. בסוף אומר שתכלית הכוונה שאור זה יתגלה לנו, ויש לנו התפקיד להיות אור לגוים – גם היום המחשבות הטובות של הגוי באות מהתורה, רק שהוא לא תמיד יודע. זה יתגלה כשאנו נלמד את אומות העולם לקיים את המצוות שלהם, שהרי זה כולל גם מצות דינים – שגוים יעמידו בתי משפט לגמרי על פי תורה. מתפקידינו העיקריים – והרבי דבר על זה המון לאחרונה – זה לפרסם שבע מצוות בני נח, להאיר כפשוטו את כל העולם באור תורתנו. בכל אופן, זה שהאור יעבור דרכנו ויגיע לכולם, ויגיה חשך כל אומות העולם, זה יעוד שלע"ל – אז מסיים הפרק ברעיון זה, ומביא לכך חמשה פסוקים:

...עד עת קץ הימין שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם [קשור ל"וגר זאב עם כבש" גם במשל וגם כפשוטו] ויוכלו לקבל גילוי אור ה' שיאיר לישראל ע"י התורה שנקר' עוז [קודם תאר התורה כעוז לנו, אך זה גם לגוים – מכשיר גם אותם לקבל הגילוי לע"ל] ומיתרון ההארה לישראל יגיה חשך האומות גם כן [אמר שיתרון ההארה דווקא לתחתונים – עיקר הלימוד עם הכתה התחתונה – ואז מיתרון אור זה יגיה גם חשך האומות] כדכתיב [א] והלכו גוים לאורך וגו' וכתיב [ב] בית יעקב לכו ונלכה באור ה' [פסוק בו הגוים פונים לעם ישראל, ומבקשים שישראל יובילו והם ילכו אחרינו; בתנועת ביל"ו, חוץ מהשמטת שם ה', לא הבינו שזה פסוק שהגוים צריכים לומר; זה "בית יעקב" – ולא "בית ישראל" – כי כפי שה' יותר אוהב להשפיע לפשוטים, כך הגוים מתחברים למה שקרוב אליהם, היהודים הפשוטים ההולכים באור התורה] וכתיב [ג] ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וגו' וכתיב [ד] לבוא בנקרת הצורים ובסעיפי הסלעי' מפני פחד ה' והדר גאונו וגו' וכמ"ש [ה] והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך וגו' [קטע זה, שמקורו בתפלת ר"ה, לכאורה נסמך על הפסוק הקודם, רק ששם יש פחד ה' והדר גאונו, ובתפלה אין פחד אלא רק "הדר גאון..." – בפסוק זה ברור שלא בורחים ומתחבאים, אלא ממשיך "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה" – זה גם מדגיש שהתכלית להגיע לגוים.]:

בעוד שני הפסוקים הראשונים הם בפירוש יחס בין ישראל והאומות, שלושת הפסוקים האחרונים (שני פסוקים, וקטע מתפלת ר"ה) הם על ראית הגוים את כבוד ה'. בשלושת האחרונים נראה כאילו הגילוי הוא ישר מה', אך משני הראשונים מבינים שגם זה "מיתרון ההארה לישראל", כפי שמפרש כאן בעל התניא.

בסדר חמשת הדברים יש פירוש של אבי הרבי (גם קודם בפירושי ההקבלה היו מדבריו, אך כאן צריך במיוחד "בשם אומרו") – שלהגיה חשך האומות על ידי האור שלנו זה להמתיק ה גבורות (שייך לפרשת דינים, כנ"ל). כל הגבורות מרוכזות אצל או"ה, זה חשך האומות, ותפקיד עם ישראל להמתיק זאת – להיות אור לגוים ולהמתיק הגבורות ב"מתוק האור". בשביל זה חמשה פסוקים – כל פסוק להמתיק גבורה אחת מ-ה הגבורות. עד כאן דברי אבי הרבי, אך לא משרטט הקבלה של אחד לאחד איך זה עובד. ה גבורות מתפשטות מחסד עד הוד, אז אם יש כאן הקבלה צריך להיות לפי סדר זה – או סדר הגבורות מחסד עד הוד, או מהוד עד חסד. רואים כאן בצורה יפה ובולטת שהסדר ממטה למעלה – ממש פנינה של תניא:

א. "והלכו גוים לאורך" – חוש ההילוך המונהג על ידי רגל שמאל, ספירת ההוד. כניעת הגוי תחתינו גם שייכת להוד – הנצח עליון וההוד תחתון, נצח מנצח והוד נכנע. אכן, כאן זה לא במשמעות של מנצח ונכנע, אלא של רצון טוב לגמרי, במאה אחוז.

בשני הפסוקים הראשונים יש את מושג ההליכה – שאין אחר כך – אז כבר אומר שזה רגלים, נו"ה. הסדר קודם הוד ואז נצח, ממטה למעלה.

ב. "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" – הגוי מעורר את ישראל ללכת, ההוד מעורר את הנצח להליכה.

ג. "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו". סתם "בשר" בקבלה זה ספירת התפארת. כאן, כמו שאין יותר רגליים והליכה, גם אין יותר בפירוש היחס בין ישראל לבין הגוים.

ד. "לבוא בנקרת הצורים וסעיפי הסלעים מפני פחד הוי' והדר גאונו" – זה המוכיח העיקרי לכל ההקבלה, פסוק מובהק של פחד, של גבורה.

ה. אחר כך לוקח זאת ללשון תפלת ר"ה – "והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך" – וזה צריך להיות חסד. זה הכי קשה, על זה צריך לשבור את הראש.

קודם כל, יש הסבר מאבא של הרבי במקום אחר, שכאשר אומרים תפלה זו בר"ה צריך לכוון למלך הדר – המלך השמיני, אשר היה בו "וימלך" ולא "וימת". על פי פשט הוא מלך של אדום, אבל על פי סוד הוא מלך של ישראל – זה פלא. אפשר לומר שאין המתקת הדין יותר מהסוד של המלך הדר – להאיר לגוים קדושת ישראל ולהחזירם (יש דעה שבסוף כל הגוים יתגיירו גיור מלא, אף שלפי הלכה מספיק שיהיו גרי תושב). על המלך הדר כתוב שהיתה לו עיר – "פעו" – לשון הופעה (כך מסביר אבא של הרבי). כתוב ש"עיר" זה לשון התעוררות – ההתעוררות שלו זה שה' יופיע "בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך". אמרנו ששלושת הפסוקים האחרונים כאילו פונים לכולם יחד, אך כאן יש חידוש – כי "תבל" הוא הכי גבוה מבין שבע שמות הארץ, זה ארץ מיושבת, "[לה' הארץ ומלואה] תבל ויושבי בה" (ארץ יכול להיות עדיין "והארץ היתה תהו", אך תבל זה "לשבת יצרה"), ובתורה זה ארץ ישראל. כאן לכאורה רוצה לומר שה' מתגלה בכל העולם, ולא רק בארץ ישראל?! הסדר הוא "תבל ארצך" – מתבל לארץ. יש כאן רמז לפסוק "תמיד עיני ה"א בה מרשית השנה עד אחרית שנה" – שה' קודם כל (בראש השנה) מאיר לארץ ישראל, ומתוך כך לכל העולם. ממש כפי שאומר כאן שה' מאיר לעם ישראל, ומיתרון האור שלהם מאיר גם לגוים (כפי שה' נתן מן לישראל במדבר, וזה נמס והגיע לנחלים וכולם טעמו טעם מן – מן זה התורה). עכ"פ כאן יש "והופע בהדר" – הופעה זה גילוי חדש, וכל גילוי חדש זה הספירה מצד ימין באחת משלישיות הספירות (חב"ד, חג"ת, נה"י). בשכל זה חכמה – ראשית הגילוי. במדות הלב זה חסד – כמו "אברהם התחיל להאיר", הופיע מן המזרח. גם נצח זה הופעה חדשה, כמו משה רבינו. לכן, "הופע..." זה רמז להמתקת הגבורה של החסד.

זה כבר רמז מבוסס וטוב, אבל יש עוד יותר טוב מזה – פסוק מאד חשוב של הופעה זה בשיר של יום רביעי, הפותח "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע". על פסוק זה חז"ל אומרים "גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות" (בין שני שמות ה'). על עוד שני דברים כך – דעת ("אל דעות הוי'", אותם שני שמות) ומקדש ("הוי' מקדש אד-ני"). קודם שואלים מה גדולתה של נקמה, ואחר כך יש מאחז"ל שיש בפסוק זה שתי הופעות – זה תמוה, כי כתוב "הופיע" אחד. לכן נזקק רש"י, ומפרשים נוספים, להסביר שבתוך "נקמה" יש משמעות של הופעה – "נקמות" זה "מיעוט רבים שנים", שתי נקמות-הופעות. חז"ל אומרים שיש הופעה-נקמה לטובה ויש הופעה-נקמה לרעה – מסבירים שנקמה לרעה שזה שה' מתנקם מאויבי עמ"י (שהם אויבי ה'), במובן המוכר לנו של נקמה, ויש נקמה לטובה, כאשר מתקיים בעם ישראל "ונפלינו אני ועמי מכל העמים אשר על פני האדמה". כשה' מרומם אותנו זה "נקמה לטובה". הרבה ניצולי שואה אומרים שהנקמה הכי גדולה נגד הימ"ש זה מדינת ישראל – זה הנחמה. לדאבוננו, זה היה יכול להיות נקמה ונחמה, אבל זה לא כל כך מצליח – אנו מקוים שיצליח יותר. בכל אופן, הרעיון כאן שחמישים אחוז מנקמה זה לטובה – שיש בהחלט מושג שה' מבדיל אותנו ומרומם אותנו לטובה, וזה נקרא נקמה, נקמה לטובה. זה גם הופעה לטובה וגם נקמה לטובה. פירוש זה נותן הסבר הכי עמוק לכוונת אדה"ז כאן בתניא – שה' נותן את השפע דרכנו לאו"ה, וזה הופעה לטובה. שתי הנקמות-ההופעות זה חו"ג – חסד שעושה איתנו וגבורה ודין נגד רשעי או"ה. הפסוק "והופע בהדר גאון עוזך" הוא ה"הופעה לטובה", "נקמה לטובה", ולכן זה ממש תכלית המתקת הדין של או"ה – וכמו שמגיע דרכנו לאו"ה (שאנו זוכים לאור, ה' מרומם אותנו, ואז אנו בטובת עין – כמו משה רבינו – משתפים את או"ה) כך הסדר של "תבל ארצך", כנ"ל. התרוממות זו היתה יכולה להיות הדבר היפה במדינה – רק בגלל שאין עוז של תורה הכל לקוי וחסר – שה' משפיע לנו טובה, ואז אנו רוצים להשפיע זאת לכולם, בשל טבענו הטוב (רואים רצון זה במדינה – הלואי שהיה כך גם בגשמיות וגם ברוחניות). זה באמת יעוד משיחי של עם ישראל, שה' ירומם אותנו ויתן לנו כט"ס, ואנו בטובת עין שלנו נרצה לשתף בכך את כל הגוים – גם בגשמיות וגם ברוחניות. זה "והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך".

בכך השלמנו כאן פנינה שבפנינים שבתניא – חמשה פסוקים שמביא לזה שאור שלנו יגיע לגוים לע"ל, על פי מה שאבא של הרבי כותב שחמשה פסוקים אלו הם המתקת ה הגבורות, וראינו שזה בדרך של מלמעלה למטה (כפי שהיה צריך להיות).

השלמות (כו שבט – טלפונית):

א. מלחמה שלום = צבאות. רצינו לומר שכל השובבי"ם זה קשור לשלום בית – תיקון הברית קשור לשלום בית, כפי שדובר בפעם הראשונה. בפרשת משפטים זה מודגש בפסוק "שארה כסותה וענתה לא יגרע" – זה הסיכום השלום בית, תיקון הברית. בזכות זה זוכים לת"ת (שמוסיפים בשנה מעוברת) – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כפי שדובר בשיעור קודם, "צבאות" זה מנין איברי האיש והאשה לפי השיטה המינימלית (שיטת הרמב"ם, כנראה) – רמח ו-רנא. שובבים עולה שכם = עזר כנגדו = י"פ לו (כשה"לו" המפורש הוא ה"חד ולא בחושבן"). שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים = צב (פחד) פעמים הוי'. מבין השמות רק פרשה אחת היא בעצמה כפולה של שם הוי' – וארא = יצחק = ח"פ הוי'. השאר עולה פד פעמים הוי' – גם רמז יפה לתיקון הברית – העולה יב פעמים יעקב, כנגד יב שבטי י-ה. חוץ מהר"ת נשאר 2032, העולה ח"פ פעמים "עוד יוסף חי" (שכם = יוסף צדיק), הכל רומז לתיקון הברית.

ה'ווארט' העסיסי העולה מזה ליין משמח ד/ה/ו – שובבי"ם זה "עזר כנגדו" – "זכה 'עזר', לא זכה 'כנגדו' להלחם בו". מלחמה-שלום, יוצא ובא, צבאות. בדרך כלל חושבים שהילדים הקטנים בבית הם השובבים, אך מי זוכה לילדים שובבים? כאשר ההורים שובבים. שלום בית אידיאלי זה כשיש שני הורים שובבים, שגם לוחמים וגם עושים שלום, והכל בשובבנות, שעל זה נאמר "נער ישראל ואהבהו". ודאי דברנו על כך בשנים עברו, שתיקון השובבים זה להיות שובבים בקדושה – שובבים שה' אוהב אותם. לכן שובבים גם לשון תשובה, מיניה וביה. מלחמתה של תורה – גם לשון יורה כחץ, לשון הורים – יש בכך מלחמה ושלום, הכל ב"אהבה בתענוגים".

ב. יתרון אור מן החשך = לו בריבוע. יתרון = 666 = משולש לו. יש כאן דוגמה יפהפיה של הכלל שריבוע זה משולש אותו מספר עם משולש המספר הקודם – אור מן החשך = משולש לה. החשך = 333 = חרב מלחמה. ממילא, היחס בין "יתרון" לבין "החשך" הוא "שלם וחצי". יתרון החשך = 999.

ה. עוד דבר שהרבי הביא ב"דבר מלכות" – עיקר הרעיון שצריך שירד מ"סיני" מטה מטה, עד שמגיע גם להכרע הדעת של הגוים. הביטויים של הרבי – הכרע הדעת, החיוב השכלי. זה בא מהתורה, ועוד יותר – הרבי מביא הפסוק "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" ומפרשו למעליותא לגמרי, שאת ה"ויחזו" צריך להוריד עד לאכילה ושתיה, שכל חוית סיני תגיע עד אל תוך גשמיות עוה"ז, גם כפשוטו, וגם שלימוד החסידות יהיה בדרך של "יתפרנסון מיניה". אומר גם ש"ויחזו" זה לשון תרגום, ואחר כך כתוב "לבנת הספיר" – לבנה (בניגוד לאבן) זה מעשה ידי אדם, אותיות שאנשים יוצרים. מקשר זאת ל"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה" – זה שגם לשון בנ"א, לשון הגוים, עתיד לקבל את אור התורה ופנימיות התורה ("אצילות איז אויך דא").

רצינו לדרוש בדרך מליצה, שהסוף זה "וישתו" – לכן צריך כל הששה משקים של שובבי"ם, כל החזיון האלקי צריך להגיע ל"וישתו", שיאמרו "לחיים". הכל הולך אחר החיתום.

ו. צמצום כלי נשק – אותיות אמצעיות צל"ש (למי שמצליח לצמצם את כלי הנשק...).

ז. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה = שמע ישראל. בהתחלה צריך להתבונן ביעוד זה (בסוף מגיע ליעוד של "הוי' אחד" גם לאו"ה, כפי שמפרש רש"י), ואז להתבונן שאיך מגיעים לכך? ע"י "הוי' אלהינו" שיהפוך להיות "הוי' אחד". הכח המניע אותנו ב"שמע ישראל" זה ה"לא ישא גוי וגו'" – היום "הוי' אלהינו" והתכלית זה להביאו להיות "הוי' אחד" כאשר "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה... לעבדו שכם אחד".

ט. ואלה המשפטים = מודעות = קן צפור (שם יושב המשיח, שבא להביא שלום לעולם) = שלום במילוי (שלום = צפור, חלק המילוי = קן).