אמת ושמחה

ביאורי תפלה

אֱמֶת וְיַצִּיב וְנָכוֹן... אֱמֶת אֱלֹהֵי עוֹלָם מַלְכֵּנוּ... בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה חֹק וְלֹא יַעֲבֹר. אֱמֶת שָׁאַתָּה הוּא הוי' אֱלֹהֵינוּ...

עֶזְרַת אֲבוֹתֵינוּ אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם... אֱמֶת אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁיִּשְׁמַע לְמִצְוֹתֶיךָ... אֱמֶת אַתָּה הוּא אָדוֹן לְעַמֶּךָ... אֱמֶת אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן... אֱמֶת מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ...

המלה "אמת" עוברת כחוט-השני בברכת "אמת ויציב" – סך-הכל שמונה פעמים "אמת", ארבע פעמים לפני "עזרת אבותינו" וארבע פעמים בהמשך, כמבואר בזוהר[א] ובדברי האר"י[ב] (אמנם בנוסחים אחרים יש שש פעמים אמת[ג] או שבע פעמים אמת[ד]).

יחוד קוב"ה ושכינתיה

אמת ויציב היא ברכת הגאולה (העוסקת בגאולת מצרים[ה]) החותמת "גאל ישראל", וצריך לסמוך גאולה לתפלה[ו]. מדת האמת היא המחברת גאולה לתפלה, בהיותה "הבריח התיכון", "מדת אמת היא מדתו של יעקב הנקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין"[ז]. סמיכת גאולה לתפלה היא סמיכת מדת היסוד (הנקרא גואל) למדת המלכות ("ואני תפלה"[ח]), ופנימיות היסוד היא מדת האמת.

סמיכת גאולה לתפלה היא הכוונה הכללית של "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". לפי הפירוש הרגיל, קודשא-בריך-הוא היינו 'פרצוף זעיר אנפין' (ו בשם הוי', המדות המסתיימות ביסוד) ושכינתיה היינו המלכות-נוקבא (ה אחרונה בשם הוי').

ויותר בעומק: מבואר שכל סדר ההשתלשלות מתחלק לשנים, עולמות האין סוף והעולמות הנבראים. עולמות האין סוף היינו מעצמות א"ס עד יסוד דאצילות (ועד בכלל), סיום הארת הקו[ט]. העולמות הנבראים היינו ממלכות דאצילות (הנקראת "כבוד נברא", היא ראש ומקור לעולמות בי"ע, כאשר ביחס לעולם האצילות "לית לה מגרמה כלום"), עד למטה-מטה ("שלשול קטן שבים"). זהו סוד יחוד קוב"ה (עולמות הא"ס) ושכינתיה (השוכנת בתחתונים), והוא סוד ה"אמת" החורזת ראש-תוך-סוף[י].

[עוד יש לרמז: אמת ר"ת אורייתא-תורה מצוות תפלה, שלשת הדברים עליהם העולם עומד[יא], שהם ראש-תוך-סוף (אותיות אמת): "אורייתא מחכמה נפקת"[יב], "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[יג], סוד האל"ף, "אאלפך חכמה"[יד]; מצוות ביסוד, מצוה לשון צותא וחיבור[טו]; תפלה במלכות, "ואני תפלה" (המלכות המתחננת, "למען יזמרך כבוד [כבוד נברא] ולא ידום"[טז]).]

מגאולת מצרים לגאולה העתידה

מבואר[יז] כי ארבע פעמים אמת הראשונות (עד עזרת אבותינו) הן כנגד ארבע אותיות שם הוי' שהתגלה לעם ישראל ביציאת מצרים, וכנגד ארבע לשונות גאולה, "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי"[יח], וארבע פעמים אמת האחרונות הן כנגד ארבע אותיות שם הוי' העליון שיתגלה לישראל בביאת המשיח, וכנגד ארבע לשונות הגאולה העתידה, "[א] וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים [ב] וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת [ג] וַהֲבִיאֹתִים אֶל אַדְמָתָם [ד] וּרְעִיתִים אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ"[יט].

הגאולה היא גילוי שם הוי' שהוא גילוי האמת, כמו שנאמר בפרשת וארא "ושמי הוי' לא נודעתי להם... לכן אמור לבני ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם"[כ], ופירש רש"י "ושמי הוי' לא נודעתי, לא נכרתי להם במדת אמתות שבי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי... אני הוי', הנאמן בהבטחתי [גילוי מדת אמתות]". והוא סוד שם-הגאולה "אהיה אשר אהיה"[כא] – אהיה פעמים אהיה = אמת[כב]. "אהיה אשר אהיה" היינו "אהיה עמם בצרה זו, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות" (כפירוש רש"י) – בגאולת מצרים הפך "אהיה" הראשון לשם הוי', גילוי האמת, אבל "אהיה" השני נותר עדיין כהבטחה לא ממומשת עד הגאולה האמתית והשלמה במהרה בימינו, ואז הוא יהפוך לשם הוי' (הוי' דלעילא).

והנה, בחז"ל מצאנו שני דברים שהושוו לאמת: "אין אמת אלא תורה"[כג], "אין אמת אלא צדקה"[כד], היינו הזוג של "תורה ומעשים טובים", תורה ו-גמילות חסדים (השוים בגימטריא, שנים משלשת הדברים עליהם העולם עומד). וכן יש לפרש "אהיה אשר אהיה" – "אהיה" הראשון היינו תורה, שהרי לאחר הגאולה הראשונה ממצרים קבלנו את התורה (והיא תכלית היציאה, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה"[כה]); "אהיה" השני היינו צדקה, תכלית קיום התורה, וכן הגאולה העתידה תבוא בזכות הצדקה, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"[כו], "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה"[כז] (ודווקא "חסד שאינו של אמת", כמו שכתב אדמו"ר הזקן לפני הסתלקותו[כח]).

יחוד אמת ושמחה

שמונה הופעות אמת בברכת אמת ויציב הן שבע פעמים אמת ועוד באמת ("באמת ובאמונה")[כט], הכל יחד שוה י פעמים שמחה! וכן סיום ברכת אמת ויציב היא "תְּהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם בָּרוּךְ הוּא וּמְבֹרָךְ. משֶׁה וּבְנֵי יִשְֹרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִֹמְחָה רַבָּה וְאָמְרוּ כֻלָּם" – עיקר השמחה של הנפש האלקית בישראל באה מהשגת אור האמת (וכן שמחה = "סוד הוי' ליראיו", "אור עולם"[ל]).

והנה, "אין אמת אלא תורה" ו"אורייתא מחכמה נפקת". וכן שמחה היא פנימיות הבינה, "אם הבנים שמחה"[לא]. נמצא שאמת ושמחה היינו יחוד אבא ואמא, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לב]. דווקא בבינה-אמא יש גילוי התענוג (יותר מאשר בחכמה), "גילוי עתיקא באמא"[לג], והנה תענוג-שמחה = אמת-אמת ודוק.

גאולה ותפלה באמת ושמחה

אמת ושמחה שייכים לברכת הגאולה (אמת ויציב). הגאולה היינו גילוי האמת של ה' – "אין אמת אלא תורה" כנ"ל, ובמיוחד גילוי "תורה חדשה"[לד] בגאולה העתידה. וכן שמחת הגאולה, החל משירת הים "לך ענו שירה בשמחה רבה", ועד "שמחת עולם על ראשם"[לה], "שירו לה' שיר חדש"[לו] לעתיד לבוא בגאולה האמתית והשלמה שאין אחריה גלות[לז].

מתוך האמת והשמחה בברכת הגאולה מגיעים לתפלה, סמיכת גאולה לתפלה. אכן, צריך להתפלל לה' מתוך הנקודה הפנימית שבלב, 'נקודת האמת' של היהודי[לח], וכן "אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה"[לט]. התפלה היא בעצם עבודת התשובה, ועיקר תשובה עילאה היא תשובה משמחה (שמחת הרגשת הקירוב לה', עבודת הקרבן בפנימיות), ולכן יש להתפלל בשמחה[מ].

בפרט, תפלת השבת מוגדרת 'תפלה שמחה'. אולם תלמיד חכם נקרא שבת כל השבוע[מא], וכל תפלתו היא מתוך תשובה בשמחה, ענג שבת, תפלה בניגון של שבת קדש. אכן, בשבת גם עם הארץ אינו משקר[מב], כולו אמת וממילא הוא בחינת תלמיד חכם (שהרי "אין אמת אלא תורה", בשבת עם הארץ הוא אמת-תורה על מנת שכל השבוע יקיים "אין אמת אלא צדקה").