הרכבת אנוש לראשנו (לד)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

י"ח תמוז תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

למדנו בפעם הקודמת שחולין דטהרה אלו הנשמות של קו ימין, שנקראו כהן, ואילו חולין דהקדש אלו הנשמות של קו שמאל, שנקראו לוי. עולה קושיה פשוטה: איך יתכן שקו שמאל גבוה כאן מקו ימין? מקושיה זו מתחיל הפרק הבא:

יב.

אך לכאורה אינו מובן, דמבואר בכמה מקומות בכתבי החסידות דקדושה הוא שרש הכהנים, וטהרה הוא שרש הלוים,

הכלל בכל כתבי החסידות אומר, כי קדושה היא חכמה, אבא, ואילו טהרה היא בינה, אמא. הכהן הוא אמנם חסד, אבל שרשו הוא בחכמה, ואילו הלוי הוא בגבורה, אבל שרשו הוא בבינה.

מכאן מוסברת עוד הלכה חשובה בתורה המבדילה בין כהנים ללויים:

ולכן הכהן צריך לגדל השער דווקא כמאמר "קדוש יהיה גדל פרע" כו' (במדבר ו, ה) ובלוים נאמר [בעת חנוכתם] "והעבירו תער" כו' (שם ח, ז).

אמנם, הפסוק "קדוש יהיה גדל פרע" נאמר על נזיר, אבל מצד השייכות הפנימית הוא קשור גם לכהן. שניהם נקראו קדוש. בנוסף, כהן הוא בחינת חסד, וחסד נקרא גדולה. לכן כל מה ששייך להתפשטות, ובמיוחד להתפשטות של חסדים, קשור עם הכהן. שער ארוך הוא התפשטות של חסדים, ולכן גם על הנזיר נאמר "קדוש יהיה גדל פרע".

אצל קדוש לא משמע שצריך להיות פנוי מהכל. להיפך, אצל קדוש יכולות להיות שערות, ואדרבה יש בכך מעלה. אצלם זהו סימן לקדושה, להתפשטות של חסדים. כיוון שמצד עצמו הוא קדוש ונבדל הוא חייב צינורות של צמצום לשם המשכת השפע שלו. הן נחוצות לו, ובלעדיהם אין לו שום מגע עם המציאות. אכן, כהן העובד בבית המקדש צריך לגלח כל שלשים יום, אבל בגבולין אין דין כזה.

לעומת זאת, הלוי הוא צמצום, ולכן נאמר אצלו בדיוק ההיפך "והעבירו תער על כל בשרם". מהי משמעות המושג 'טהרה'? טוהר הוא לשון פינוי – "כעצם השמים לטֹהר". גוף טהור הוא גוף שפינו וניקו ממנו את כל השערות, כמו תינוק בן יומו. כיוון שטהרה היא שרש הלויים צריך פעם אחת לפחות בה עושים אותם טהורים, מעבירים תער על בשרם ולא משאירים שום דבר. ריבוי שערות אצל הלוי הטהור הוא דבר מפריע ופוגם. יש בכך יותר מדי צמצום. הוא צריך בעצם טהרתו להתיחס ולהתחבר עם המציאות. כך גם בדיני הטהרה אנו מוצאים כי שערות מהוות חציצה.

לכן כל מושג הזקן ביהדות קשור עם קדושה – "דיקנא קדישא". זהו שרש הקדושה. לכן כתוב בכתבי האריז"ל, שזו הסיבה שאין לאשה זקן. עבורה הזקן הוא יותר מדי צמצום. היא צריכה להיות טהורה, בעוד שלאיש נחוצות שערות הזקן כדי להשפיע. מוסבר בקבלה מדוע שערות הראש רכות ואילו שערות הזקן קשות. הסיבה היא, שהראש משפיע חסדים ואילו הזקן משפיע יותר גבורות. לכן, אצל אשה לא יתכנו שערות זקן, הן יותר מדאי בשבילה, אבל השפעת חסדים מהראש טובה לאשה. לעומת זאת, אצל איש היחס הפוך. לאיש יש שפע של חסדים, ואם הוא יגדל את שערות הראש ימשיך הדבר שפע אל החיצונים. יהיה זה יותר מדי חסד, כמו אברהם אבינו שקרב את כולם, ולכן הוא חייב לספר את שערות ראשו. לעומת זאת, בזקן האיש מצוי עיקר הקדושה, אותה הוא משפיע דרכו, ולכן עליו לגדל אותו.

[לנוהגים בכך, גילוח שער אצל אשה הוא רק מטעמי צניעות, להרחיק מגילוי ראש וכדי לעשות את כיסוי הראש לנוח. על פי סוד הוא ההיפך. ובא בפירוש בכתבי האריז"ל כי לאשה צריך שדוקא ישארו שערות הראש, ולא לגלח אותן. כמדומה, גם אצל הרבי ההוראה היא להשאיר אצבעיים, כשיעור תפילין, אורך שלא יפריע לכיסוי הראש].

אגב, ר' הלל הביא את הפסוק מנזיר לגבי הכהן. במה עוד דומה ענינם? שניהם אסורים להיטמא למת. במסכת נזיר ישנן כמה וכמה סוגיות המשוות בין כהו לנזיר. מה נאמר על הכהן הגדל? הבגד הגבוה ביותר אצלו הוא הציץ, והוא נקרא "נזר הקדש". אם כן, נזר הוא בחינת נזיר. אכן, את הכהן הגדול היו מספרים בכל שבוע, כדי שיראה מהודר. בכל זאת, מצד עצמו הוא שייך דוקא לריבוי שערות, ואילו התספורת אצלו היא דבר צדדי, כדי שיראה מהודר [כפי שמלך צריך להיראות – "מלך ביפיו תחזינה עיניך"].

אם כן, קדושה נאחזת בשערות ואילו טהרה שוללת אותן. כעת מובנת ביתר שאת השאלה ששאלנו על מאמר הזהר, ממנו משמע הפוך.

אך הענין יובן בהקדים ענין החסד וגבורה שאף על פי שלמטה בהשתלשלות החסדים גבוהים מהגבורות בכל מקום, והיינו כי מתחלה [בכל סדר ההשתלשלות הסדר הוא משפיע ומקבל, וכאשר] נמשך בחינת ההשפעה מן המשפיע שזהו על ידי החסד שבמשפיע, ואחר כך המשפיע גופא מצמצם ומחלק השפע לחלקים קטנים בכדי שיתקבל במקבל.

המניע הראשוני הוא תמיד חסד, אבל אחר כך חייב המשפיע להשתמש בגבורות ולחלק את השפע כדי לאזן ועל מנת שיתקבל בכלי המקבל בכי טוב. לפיכך, החסד גבוה מן הגבורה. החסד הוא העיקר והגבורה הטפל, והיא משרתת את החסד, כפי שמשרת הלוי את הכהן. כך הוא הסדר בכל ההשתלשלות, וכעת יביא ר' הלל לכך כמה דוגמאות:

ויובן מהרב המשפיע שכל למקבל, שמתחלה הוחלט ברצונו להשפיע שכל זה למקבל [וזו מדרגת הרצון המוחלט], ואחר כך מצד החלט הרצון הזה נמשך רצון זה בגילוי להתעורר להשפיע בגלוי בפועל ממש, שכל זה [גם ההחלטה וגם ההתעוררות להשפיע בפועל ממש שבאה מתוכה] בחינת החסדים. אך הרצון להשפיע [לבדו] פועל שיתפשט גילוי אור שכלו כמו שהוא [ללא שום צמצום, וכמובן שאינו ראוי כך לכלי המקבל], לכן בכדי שיתקבל במקבל הוא מצמצם כל עצמות אור שכלו הרחב ומגלה רק נקודה קטנה לצורך השפעת המקבל.

לאחר שאור השכל מתפשט במח ללא גבול, וזו בחינת אור אין סוף ביחס למקבל, חייב המשפיע לצמצם אותו ולהמציא מתוכו רק נקודה אחת.

אם כן, יש כאן כמה שלבים של חסד: בתחילה מתעורר הרצון המוחלט להשפיע, אחר כך יש התעוררות רצון להשפיע, ואחר כך יש התפשטות של השכל, של מה שהוא רוצה להשפיע, בינו לבין עצמו. חסד זה הוא אין סוף ביחס למקבל, שאינו מסוגל לקבל ולקלוט אותו. לכן הוא חייב לצמצם את ההתפשטות, ולהמציא מתוך הצמצום נקודה אחת הראויה למקבל. צמצום זה הוא בחינת גבורה.

המדובר כאן הוא מצד הפעולה, בה משרתת הגבורה את החסד, ולא מצד מקור ההשפעה. כמו כפתור הפעלה בעל שני מצבים (off/on), בכל ההשתלשלות לוחצים קודם על כפתור החסד, ואחר כך על כפתור הגבורה, לשם האיזון. כמובן, אתה משתמש בגבורה בגלל חסד יותר עמוק, בגלל רחמים.

משמעות צמצום זה היא של סילוק, ולא במשמעות של ריכוז כמו במתן תורה. בצמצום כזה הכל נמצא, אבל במצב של העלם גמור. זוהי פעולת הצמצום הראשון. כמובן, אחריו גם יבוא רצון לגלות מתוך אותה הנקודה.

ונמצא שהצמצום שהוא בחינת הגבורה כו' נתגלה אחרי הרצון להשפיע שהוא בחינת החסדים.

עד כאן שלב ראשון חסד וגבורה, וכעת בא שלב נוסף:

וכן אחר כך גילוי הנקודה מן הצמצום הוא בחינת חסדים ולכן הוא גילוי ב[דרך] כלל כנ"ל. אך בכדי שיתקבל כמקבל מוכרח לחלק נקודה זאת בריבוי פרטים סברות ומשלים שונים, שזהו מבחינת הגבורות.

בכל פעם מופיעים החסד והגבורה בצורה אחרת. החסד הראשון היה הרצון להשפיע, הכולל בתוכו התפשטות אור בתוך המשפיע. הגבורה הראשונה היתה צמצום אור אין סוף, שכל הרב, וסילוקו על מנת לגלות נקודה אחת. לכן הגבורה הראשונה היתה בעצם סילוק. החסד השני הוא גלוי של נקודה אחת, המותאמת לצורך המקבל, ובכר שייכת אליו בכללות. הגבורה השניה לא באה לצמצם ולהעלים את אותה נקודה, אלא לחלק אותה.

איך מחלקים נקודה של שכל? על ידי ריבוי סברות ומשלים. זהו היחס בין המשנה והגמרא [עליו למדנו בשיעור קודם]. סברת הגמרא היא שכלית, ולכאורה היא יותר גבוהה מן הכללות שבמשנה. היא לוקחת נקודה היולית של שכל ומחלקת אותה. ככל שיש יותר סברות ומשלים כך מתחלקת הנקודה ההיולית של השכל לריבוי פרטים, ואזי היא נעשית בעלת עיכול למקבל.

אכן, נראה כי הנקודה מתפשטת, אבל למעשה האור הראשון מתמעט יותר ויותר, ולכן זו פעולה של גבורות. כך גם שכל הגמרא הוא שכל של גבורה, ביחס לשכל המשנה [אדמו"ר האמצעי ביקר פעם את רבי עקיבא איגר, ולאחר מכן כתב לאדמו"ר הצמח צדק שהתפלל שלא ישאל ממנו חילוקים וסברות ולא יתקוף אותו בהם. כל מנטאליות החילוק היא מנטאליות של גבורה. בתורת החסידות עצמה היתה זו תכונתו שלו ביחס לאדמו"ר הזקן, אבל בנגלה לא אהב חילוקים].

אם כן, הגבורה השניה היא התחלקות הנקודה על ידי ריבוי הסברים ומשלים, אבל הכל בתוכו של המשפיע. המקבל עוד לא שמע את השכל במילים. בלשון החסידות: המדרגה הראשונה של חסד וגבורה היא אור אין סוף שלפני הצמצום והצמצום עצמו. המדרגה השניה היא התפשטות ב"עלמין סתימין". כעת נעבור לפעם השלישית של חסד וגבורה בסדר ההשתלשלות, השייכת ל"עלמין דאתגליין" בדיבור ממש:

וכן אחר כך המשכה בדיבור, הקול הוא המשכה בדרך כלל שנמשך מבחינת החסד,

הקול הוא התעוררות והתפשטות מ"הבל-להב-הלב", והיא עדיין התפשטות כללית, עוד לפני ההתחלקות להברות ב-כב אותיות הדבור. התעוררות זו היא בחינת חסדים.

ואחר כך על ידי הגבורה מתחלק הקול בבחינת אותיות הדיבור.

עד כאן פירוט שלש המדרגות של חסד וגבורה, שיש בהם יסוד גדול מאוד-מאוד בהבנת תורת הנסתר כולה. יש פה הסבר לכל סדר ההשתלשלות, מתחילה ועד סוף:

ונמצא מובן שיש כאן ג' מדרגות, בחינת העלם ו[בחינת] גילוי, ובחינת שלמעלה מהעלם וגילוי.

לחסד ולגבורה שב"עלמין סתימין" – המדרגה השניה – הוא קורא "העלם". לחסד והגבורה האחרונים – הקול והדיבור – הוא קורא "גילוי". למדרגה הראשונה אצל הרב עצמו, שהיא ההתעוררות להשפיע, עוד לפני שהוא מתאים את עצמו לעולמות, הוא קורא "למעלה מהעלם וגילוי".

המושגים "העלם וגלוי" כאן הם ביחס לתלמיד, לעולמות, ולא ביחס לרב עצמו. מנקודת הרשימו שנותרת אחר הצמצום הראשון ועד "עלמין סתימין", עד בינה דאצילות, הוא בחינת העלם לגבי המקבל. מיהו המקבל? העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה. מהי הבינה בעולם האצילות? אלו כל הסברות וכל המשלים בשכל מחולק לשם המקבל, כאשר כל התהליך שקדם לכך, מנקודת הרשימו ואילך, דומה לרב שיש לו נקודה מוכנה לשם המקבל, אלא שהוא בשכלו צריך לחלק ולפרט אותה, ולהמציא ממנה ריבוי סברות ומשלים. אם כן, החסד הוא גילוי הנקודה, ואילו הגבורה היא כל העולמות – א"ק וכו' – המחלקים את הנקודה לריבוי פרטים, משלים וסברות המותאמים לכלי המקבל.

כל החלוקה הזו אינה בגדר פירוד לגבי הרב. הוא מתכונן להשפיע. רק כאשר הדברים יצאו בגילוי אל המקבל הם יתקבלו אצלו כדברים נפרדים. כך מביא אדמו"ר הזקן מלשון הרמב"ם על ידיעת ה'. "לא מחשבתי מחשבותיכם". אצלנו המחשבה ואנחנו הם שני דברים נפרדים, אבל אצל הקב"ה הכל אחד. החסד במדרגה זו הוא החכמה הכללית שאחר הצמצום, ואילו הגבורה היא הבינה הכללית של כל מה שמתפרט אחר הצמצום.

פרצוף זעיר אנפין ופרצוף הנוקבא – אותיות וה בעולם האצילות – הם שני מדרגות של גילוי למקבל, קול ודיבור. אור אין סוף והצמצום הם למעלה מגדר העלם וגלוי ביחס למקבל.

אם כן, ישנם שלשה שלבים בדרך כלל, שבכל אחד מהם יש חסד וגבורה: למעלה מהעלם וגילוי, העלם, גילוי. החסד שלמעלה מהעלם וגילוי הוא התעוררות הרצון אצל המשפיע, ואילו הגבורה בו היא צמצום אור האין סוף. החסד שבמדרגת ההעלם לגבי המקבל הוא גילוי הנקודה הכללית השייכת אל המקבל, ואילו הגבורה של אותו ההעלם היא פירוט אותה הנקודה. החסד של מדרגת הגילוי למקבל הוא הקול, ואילו הגבורה היא הדיבור עצמו. יחס זה הוא של כלל ופרט [שוב, ענין זה הוא מיסודי היסודות בהבנת כל סדר ההשתלשלות והבנת דברי אלקים חיים].

והיינו בחינת השפע שבמחשבה נקרא העלם שיש בזה כלל ופרט [הנקודה הכללית והתפרטותה], שהוא [המצאה של] הנקודה [והמצאה הוא כח של חכמה] והתחלקותה בריבוי סברות [הנקרא היום חכמת הניתוח, אנליזיה], שזהו מצד החסד וגבורה שבשכל, והחסדים קודמין להתגלות. וכן אחר כך בחינת השפע שבדיבור נקרא גילוי, יש בזה גם כן כלל ופרט שנמשך מן החסד וגבורה דמדות וגם כן החסדים קודמין לבא כנ"ל.

דברנו על העלם ועל גילוי לגבי הזולת, לגבי העולמות התחתונים, אבל הרצון הוא למעלה מהעלם וגילוי. בפרט: ההעלם לגבי הזולת הוא המחשבה של המשפיע, הגילוי לגביו הוא הדיבור של המשפיע. מה שלמעלה מהעלם וגילוי הוא הרצון של המשפיע. בכל שלש אלו קודם החסד אל הגבורה:

וגם בבחינת הרצון להשפיע שאינו העלם וגילוי [לגבי הזולת], רק התעוררות והתפשטות כל עצמיות שכלו בשביל ההשפעה ואינו נמדד בגדר שפע כלל, רק בבחינת זאת נקרא משפיע,

לפני שאנחנו שוכחים, מה רוצה ר' הלל בכל ההסבר הזה? הוא רוצה להגיע לאיזה מקום בו גבורה קודמת לחסד. הוא רוצה להגיע למשהו אחר. הוא רק התחיל עם הסדר הזה, על פיו בכל ההשתלשלות, מהתעוררות הרצון עד מטה-מטה, יש שלש מדרגות כלליות, ובכל אחת מהן החסד קודם לגבורה. אבל כעת הוא רוצה להגיע למשהו יותר עמוק – שגבורה קודמת לחסד. צריך לומר, שזו מדרגה שקודמת להתעוררות הרצון.

ברגע שהוא מתעורר, בלי שום מדידה להיות משפיע – הוא כבר משפיע. יש באדם מדה בה אינו משפיע, שכן הוא טרם התעורר לכך, אבל אחר כך הוא מתעורר, ואזי יש שתי מדות – העלם וגלוי – לגבי המקבל.

כלומר, ישנה מדרגת משפיע שעדיין לא התחיל לפעול בהשפעה שלו, עוד לא התחיל למדוד במחשבתו מה הוא מסוגל לתת, אלא רק התעורר ברצון לכך. זהו חידוש גדול. זוהי מדרגת הרצון. בכל זאת, כבר במדרגה זו ישנם חסד וגבורה: החסד הוא גלוי האור שיש באותה ההתעוררות, ואילו הגבורה היא הכח לצמצם את הגלוי.

יש בזה חסד וגבורה שברצון שהוא התפשטות השפע מעצמיות השכל, והעלמה להיכלל כולה בעצמיות השכל, בכדי שיהיה נשאר רק נקודה כנ"ל, וגם כן החסדים קודמין לבא.

מעין "מטי ולא מטי" לגבי עצם שכלו. הדבר היחיד שניתן להגדיר במדרגה זו הוא הרצון להיות משפיע, ובו חסד וגבורה, התפשטות והתעלמות. ההתפשטות היא ללא שום גבול, ואחריה באה העלמה של כל האור אל תוך העצם. כל זאת רק בתוך רצון, ללא כל מדידת הדבר כיצד יהיה בפועל.

לאחר תנועה ראשונית זו באור אין סוף שלפני הצמצום, מתגלה נקודה אחת כללית, ובה חסד וגבורה: החסד הוא התגלות אותה נקודה, ואילו הגבורה היא הכח לחלק אותה.

שוב, הגבורה הראשונה היא במדרגת הרצון – התעוררות הרצון או החלט הרצון – להיות משפיע. כמו שישנו כח של התפשטות אור אין סוף, כך ישנו כח לגרום להעלמת כל ההתפשטות הזו אל תוך עצם השכל, ושני כוחות אלו – החסד והגבורה – עומדים באותו מישור [כל הקבלה מבוססת על שני הכוחות, התפשטות והסתלקות, אלא שבדרך כלל לא מדובר בה על מדרגות קודם הצמצום, ואילו כאן ההסבר הוא לפני הצמצום].

כמו רב המתעורר להיות משפיע. ברגע שהוא מתעורר לכך – הוא כבר משפיע. אמנם, ההעלם בשלב זה אינו העלם לגבי התלמיד. העלם זה הוא שום דבר לגביו. לגביו מתחיל ההעלם ברגע שהרב חושב כבר על השיעור ומתכנן אותו. בשלב זה, החסד הוא התפשטות אין סוף, והגבורה היא הסתלקות והעלמה. אחר כך בא שלב ב' של חסד וגבורה: הרב כבר המציא בעצמו נקודת השפעה, והוא רק צריך לחלק אותה לחלקים קטנים, המותאמים לעיכול שכלו של התלמיד. חלוקה זו היא כבר בגדר העלם לגבי התלמיד. אחר כך, כאשר הרב מתחיל לדבר אל התלמיד, יש שוב חסד וגבורה בגלוי.

אך כל זה הוא [כל שלש המדרגות בהם חסד קודם לגבורה הן] כאשר כבר נקרא בשם משפיע שהוא מבחינת רצון המוחלט ולמטה, שהוא הרצון להשפיע. אבל בבחינת רצון המוחלט בעצמו שם החסדים והגבורות [שבהחלטה] כאחד ממש [אלא הם היינו הך, מיניה וביה], כי ענין ההחלט הוא נתינת העצמיות להיות בבחינת משפיע למקבל [הוא מקדיש את חייו למקבל], שזהו הנחת העצמיות [תנועה זו היא ממש אותה תנועה], שבלתי אפשר לחלק ביניהם כלל. כי נתינת העצמיות להיות משפיע הוא ממילא הנחת העצמיות כו' וד"ל.

ישנם כאן שני מושגים: נתינת העצם והנחת העצם. למה קודם לא רצה המשפיע להיות משפיע? כמו הבעל שם טוב שהיה צדיק נסתר, מתבודד בינו לבין עצמו. יש לו כעת גלוי עצמי, הוא לא משפיע. ההלטה להיות משפיע היא החלטה מאוד קשה, ולכן היו צריכים להכריח אותו מן השמים לרצון להיות משפיע. כתוב, שהרצון להיות משפיע הוא רצון כפוי, ושעיקר הכפיה בנפש היא במדרגה זו. להיות בינך ולבין עצמך זה 'כיף', בשביל מה צריך להיות משפיע?

[כמובן, יש הבדל בין רצון של אדם לבין רצון אצל הקב"ה. אצל נשמה הרצון כפוי. היא נמצאת קודם במצב של גן עדן, קשה לה מאוד לרדת, ובשביל לגזור עליה לרדת לעולם הזה צריך כפיה. מכריחים התעוררות רצון, אבל נותנים לה קודם להרגיש קצת מן התענוג שעתיד לצאת מכך – "ירידה צורך עליה עד שהכל כדאי". אבל כאן אנו מדברים על הקב"ה, ואצלו אי אפשר לומר שהרצון כפוי].

באותו הרגע בו מתעורר האדם ברצון להשפיע קורים שני דברים ביחד, עד שאי אפשר לחלק ביניהם: נתינת העצמות והנחתה. גם המושג מסירות נפש כולל את שני המושגים הללו. אני נותן את עצמי לך. קודם הייתי ביני לבין עצמי או ביני לבין הקב"ה והכל היה בסדר, וכעת אני נותן את עצמי למישהו אחר. אבל יחד עם זה קורה גם דבר הפוך: אני מניח את מה שהייתי, שם אותו בצד, ולא מתחשב בכך.

אצלנו, נתינת העצמות היא בחינת חסדים, ואילו הנחת העצמות והתעלמות ממה שהיית קודם היא בחינת גבורות. שתי תנועות אלו מתחייבות מההחלטה להיות משפיע, הן באות ביחד ואי אפשר לחלק ביניהן כלל. משלב זה ואילך, ואפילו בתוך הרצון עצמו, למעלה מהעלם וגלוי, כבר ניתן לחלק ביניהן. מכאן ואילך, כל השלבים מתגלים באופן של התפשטות שאחריה באה הסתלקות. החסדים קודמים לגבורות. כמובן, קדימת החסדים באור אין סוף שלפני הצמצום אינה קדימה בזמן, הוא למעלה מהזמן, וכך גם בשתי המדרגות הנוספות. הקדימה בהן היא רק בסדר, ובלשון חז"ל "סדר זמנים". זו יכולה להיות קדימה במעלה או בעילה [כפי שהסברנו בסוד חמש קדימות].

זהו הפרדוקס של הרצון המוחלט, וזו גם גדולת היהודי. יהודי הוא משפיע בעצם, ואילו לאינו יהודי אין רצון מוחלט להיות משפיע, בו קיימת נשיאת ההפכים של חסד וגבורה. אמנם, לגבינו כל המדרגות הן בגדר פרדוקס, שכן כולן למעלה מהזמן, אבל לגבי הקב"ה זו קדימה – קדימת ההתפשטות להסתלקות. לעומת זאת, בהחלטת הרצון אין שום קדימה של חסד לגבורה, אפילו בינו לבין עצמו. הם דבר אחד, ונתינת העצמות היא-היא הנחתו.

אם כן, הגענו למדרגה בה אין קדימה של חסד לגבורה, אבל עוד לא הגענו למדרגה בה גבורה קודמת לחסד. זו מדרגה שלמעלה ממה שהוגדר קודם כ"למעלה מהעלם וגלוי". לכך אנו חותרים:

אך באמת יש מקור לרצון המוחלט הזה

מה פתאום אחד מחליט להיות משפיע? בשביל מה הוא צריך את זה? כתוב שהקב"ה רואה ומצפה לשעשועים שהוא עתיד לקבל מנשמות עם ישראל. על כך נאמר "במי נמלך". הוא התיעץ לפני שהחליט להיות משפיע. "סוף מעשה במחשבה תחלה", וצריך לראות מה יכול לצאת מכל זה. צריכה להיות איזו תחושה של תכלית ההשפעה עוד לפני ההחלטה להיות משפיע. ללא חוש זה לא יוכל האדם אף פעם להחליט.

במדרגה זו של "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים" הגבורות קודמות לחסדים:

שהוא עליית הכשר כלי המקבל

אז מבין המשפיע כי ה'כיף' להשפיע לזולת יהיה יותר גדול מאשר זה שהיה לו בהיותו בינו לבין עצמו. הוא צופה עוד לפני ההחלטה את "הכשר כלי המקבל".

שמצד זה גורם ההחלט בעצמות נפשו שיניח עצמותו, ויתן עצמותו [בבת אחת] להיות משפיע אליו כנ"ל.

כל פעולת נתינת והנחת עצמו – החסד והגבורה של החלט הרצון – נקרא כעת חסד ביחס לעלית הכשר כלי המקבל. היא חלק מן ההחלטה להיות משפיע, אבל עוד קודם לה ישנה עלית כלי המקבל. עליה זו היא בחינת גבורה. למה? כי כלי הוא צמצום. מלשון החסידות: זהו 'כח הגבול' המעלים את כח נתינת עצמו ולהשפיע ללא גבול. זו המדרגה בה הגבורה קודמת לחסד.

אם כן, יש שלש מדרגות: מדרגה ראשונה היא בממד השתלשלות, המתחילה מן הרצון להשפיע, ובה החסד קודם לגבורה [במדרגה זו עמה יש שלש מדרגות]. המדרגה השניה היא הרקיע, הקו, שבאמצע, והוא הרצון המוחלט להיות משפיע, בו החסד והגבורה שוים. הם מתגלים כאחד ללא אפשרות לחלק ביניהם. המדרגה השלישית היא עלית הכשר כלי המקבל למעלה מן ההחלטה, ובה הגבורה קודמת לחסד.

שאלה: האם בהנחת עצמי שברצון המוחלט 'אני' ו'עצמי' הם שני דברים שונים?

תשובה: ודאי שלא. הוא רק רוצה להיות משפיע, אבל הוא לא חושב על כך שרוצה לתת את העצם. זה כבר קורה ממילא. למשל: אדם פחד הרבה שנים להתחתן, לא יכול להחליט, ויום אחד זה קרה – הוא החליט! ברגע שהוא מחליט להיות משפיע הוא כבר לא חושב על כך שהוא נותן את העצם או מניח אותו. למה הוא החליט? כי הוא כנראה ראה לפני כן שזו בת הזוג שלו, מצאה חן בעיניו, ולכן עלה בתוך עצמותו "הכשר כלי המקבל".

למה היסס ולא החליט במשך כל השנים? כי "הכשר כלי המקבל" לא עלה אצלו, ופתאום באה אחת שרגמה לו לכך. עליה זו נותנת לו כח ועז להחליט. כל עוד הוא רק החליט אבל לא סיפר לה על ההחלטה – אין לו מילים לכך, הוא הרבה-הרבה למעלה ממילים – החסד והגבורה מתגלים אצלו כאחד. אחר כך באים עוד הרבה שלבים: הוא מתמלא אור אין סוף, אחר כך מצמצם אותו, אחר כך נותרת נקודה, אחר כלך הוא חושב על כך, ובסוף הוא גם מתחיל לדבר.

ברגע שיש החלטה, והיא מתחילה להתפתח ולהשתלשל מתגלות הרבה בעיות. יש גלות ויש יהודים לשא מתנהגים כמו שצריך וכו'. יש לקב"ה הרבה בעיות, אז למה הוא מחיל את כל העסק הזה? בגלל שהוא צפה שנשמות ישראל מוכשרות לקבל את כל ההשפעה שלו, ולכן על אף כל הבעיות הוא רצה. הוא הרגיש, שהיהודים האלה מסוגלים בעצם לקבל את האין סוף האמיתי, ולכן כל מה שמתרחש באמצע הוא רק מכשול שצריך להתגבר עליו עד להגשמת השאיפה.

לדוגמה מן ההיפך: כמו אחד שנשלח למקום מסוים כדי להשפיע, ומגלה שאף אחד לא בא לשמוע, ומתיאש. ממה בא לו עיקר היאוש? כאשר אדם רוצה להשפיע ורואה שאין עם מי לדבר. רק ראית היכולת לקבל היא זו הגורמת להחלטת הרצון אצל המשפיע.

"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". אצל הקב"ה התאוה ומציאות התחתונים הם גם דבר אחד לגמרי. התאוה עצמה היא-היא שרש הנשמות. במושגים שלנו, "עלית הכשר כלי המקבל" היא זו שפועלת את הרצון להשפיע. זה נקרא שיש נשמות בתוך העצמות, וזו הגבורה שם. זו גבורה כי היא הגבלה לגבי פשיטות העצמות [כמובן, בעצמות ממש אי אפשר לומר כלום. "במי נמלך" הוא הדבר הראשון שנימן לומר, והוא בחינת גבורה].

כל הענין הזה קשור עם מחלוקת בחז"ל לגבי בריאת שמים וארץ. בית שמאי אומרים שבריאת שמים קדמה, בית הלל אומרים שבריאת הארץ קדמה, וחכמים אומרים ששמים וארץ נבראו כאחד. שמים וארץ הם חסד וגבורה.

[ובזה יובן ג' דעות דשמים קדמו וארץ קדמה ושמים וארץ כאחד נבראו (חגיגה יב, א). כי שמים וארץ הם בחינת חסד וגבורה, ושמים קדמו הוא בכל עולם [בכל מישור] שהחסדים קודמים לבא.

כלומר, דעת בית שמאי מתאימה לשלש מדרגות השתלשלות העולמות, בהן חסד קודם לגבורה. החסד והגבורה של ההשתלשלות היו קודם התפשטות והעלמה, ואחר כך באו שתי מדרגות של כלל ופרט – כלל ופרט בהעלם, כלל ופרט בגלוי. כלל ופרט בהעלם הם הנקודה ורבוי הסברות, ואילו כלל ופרט בגלוי הם הקול והדבור. בכולן ארץ קדמה לשמים.

לעומת זאת, דעת בית הלל שייכת באופן פשוט למדרגת "במי נמלך". כך הוא ההסבר הפשוט, אבל אפשר להסביר באופן שונה [הסבר שלי, שאינו כתוב בגוף המאמר]. בתוך מישור אחד במדרגות ההשתלשלות החסד קודם תמיד לגבורה, אבל אם מחברים שני עולמות יחד יוצא שהגבורה של עולם עליות מתלבשת בתוך החסד של העולם התחתון. עולה כי גם בתוך ההשתלשלות ישנה התלבשות, ובה גבורה קודמת לחסד.

באותיות המאמר: הצמצום, שהוא הגבורה של מה שלמעלה מהעלם וגלוי, הוא פנימיות הנקודה, שהיא החסד של ההעלם. הצמצום מתלבש בנקודה. כך גם הגבורה של העלם, אמא דאצילות ורבוי סברות, מתלבשת בתוך הקול, בתוך החסד של הגלוי. הבל-להב-הלב מתלבש בתוך הקול.

אם כן, גם בסוד ההתלבשות שיש בתוך ההשתלשלות ניתן לומר "ארץ קדמה".

ומאן דאמר ארץ קדמה היינו כי החסדים שבכל עולם נמשך על ידי גבורה שבעולם שלמעלה הימנו, וכמובן במשל דשכל הרב שנקודת השכל [נקודת הרשימו, החסד של המדרגה השניה] לא תוכל לימשך רק אחרי צמצום והעלם כל כח ההתפשטות, וכן הקול [החסד של המדרגה השלישית] הוא אחרי ההתחלקות דמחשבה כנ"ל, ונמצא שבחינת התחברות מעולם לעולם ארץ קדמה.

מי שאומר "שמים קדמו" רואה רק את התהליך – קודם התפשטות ואחר כך צמצום. בראיה כזו מה יוצא בסוף? גבורה. לכן בית שמאי הם בחינת דין. לעומת זאת, מי שאומר "ארץ קדמה" רואה את תכלית הצמצום. כך חייב להיות. לא יתכן חסד של מדרגה הבאה ללא הגבורה של המדרגה הקודמת. היא באה לאפשר את גלוי החסד של המדרגה הבאה. לא תתכן הנקודה אם אין צמצום אור אין סוף, לא יתכן קול של דבור ללא התפרטות במחשבה [צריך להבין זאת בנפש: אם האור של הנקודה מאיר הוא לא נותן מקום לקול, ואזי אי אפשר לבטא שום דבר. לא תתכן הבעה ללא חלוקת הנקודה הכללית של השכל לרבוי חלקים. יתכן קול ללא מחשבה מפורטת, אבל לא יהיה זה קול של דבור. הוא יכול להיות רק קול של צעקה, כמו בכי של תנוק וכד']. אם כן, החסד הוא העיקר.

שאלה: למה לפי בית הלל הסיום הוא עם גבורה, עם הדבור?

תשובה: הדבור שבסוף הוא כל כך טפל אל החסד עד שהוא נכלל בתוכו. הוא רק משרת חיצוני.

ומאן דאמר שמים וארץ כאחד, הוא בבחינת רצון המוחלט, ואף על פי כן מאן דאמר דארץ קדמה [בית הלל] הוא שהיא קודמת אפילו לרצון המוחלט כנ"ל].

זו מדרגת "ארץ" שהיא בבחינת "עלית הכשר כלי המקבל". אם כן, אמיתת הסוד של בית הלל נוגע ל"סוף מעשה עלה במחשבה תחלה" ממש, וכאן זו המדרגה הגבוהה ביותר.

שאלה: האם לעתיד הלכה לא כבית שמאי?

תשובה: הכוונה היא שבית הלל יודו שהלכה כבית שמאי. כלומר, צריך להסביר את כל המהלך כאן אחרת באופן שבית הלל יוכלו להסכים לו. איך? כאשר גבורה אינה גבורה של צמצום. בית שמאי הם דין בגלל שלדעתם אחרי כל פעם שיש חסד של התפשטות באה אחריה גבורה. בית הלל לא אוהבים דרך כזו. להיפך, לדעתם צריך להדגיש בכל פעם שתכלית ההסתר הוא לשם החסד. לעתיד לבוא, כאשר הגבורה לא תהיה בכלל גבורה של צמצום, רק של התגברות המשכת החסדים, אזי יסכימו בית הלל שגבורה תבוא לאחר חסד. כלומר, לאחר שבא חסד, שאינו חזק ותקיף להגיע לכל מקום, צריכה לבוא גבורה של תקיפות החסד. כך הוא יכול לחדור לכל מקום, ולהסבר כזה בית הלל מודים.

בתוך המאמר היה עד כאן הכל משל בתוך הנפש. כעת הוא עובר אל הנמשל:

וכך יובן למעלה שיש ג' עולמות דבי"ע שנקראו עלמין דאתגליין המקבלים מבחינת המדות דאצילות כנ"ל [דרך המלכות דאצילות] הנקראת דבר ה', הנקרא גילוי השפע, שהוא כדוגמת הקול ודיבור [הקול הוא המדות של עולם האצילות והדבור הוא המלכות]. ויש בחינת עלמין סתימין במחשבה שהם עולמות שלמעלה מאצילות המקבלים [המתחלקים ומתפרטים] מבחינת הנקודה הראשונה שהוא בחינת הרשימו שאחר הצמצום המתפשט לאורך ורוחב דברבוא רבבות עלמין דבגולגלתא כנ"ל, שנקרא בחינת שפע בהעלם כמו נקודה המתצמצמת משכל הרב לצורך התלמיד ומתחלקת בריבוא סברות כנ"ל.

לא כתוב כאן בפירוש, אבל הכוונה היא שהם מגיעים עד בינה דאצילות, ולא רק עד העולמות שבגלגלתא שהזכיר, בגלל שמדות דאצילות הן כבר בגדר קול.

ויש בחינת שלמעלה מבחינת העלם, שהוא בחינת רצון הפשוט שבעצמיות שנמשך מצד גילוי טבע הטוב שבעצמיות שהוא בחינת גילוי רב חסד, שבכל זה [בכל שלש המדרגות] החסדים קודמים לבא. אבל יש בחינת רצון המוחלט שקדם לרצון זה [הוא הרצון הפשוט להטיב], שהוא בחינת נתינת העצמיות להיות רוצה בטוב וגילוי אור ששם בחינת חסדים וגבורות כאחד. אך מקור רצון המוחלט הוא סוף מעשה אשר עלה במחשבה תחלה ["עלית הכשר כלי המקבל"], שזהו בחינת גבורות קודמין לחסדים כנ"ל.

נקרא את הקיצור הראשון לפרק זה:

יב.

בכל מקום בהשתלשלות החסדים קודמים לגבורות. יש בזה ג' מדרגות בדרך כלל :

א.המשכת הרצון המוחלט [שהוא עצמו מדרגה גבוהה יותר] להיות משפיע כדי להתעורר ברצון להטיב להשפיע בפועל ממש – חסדים [המתעוררים מ"טבע הטוב להטיב" שיש בו, וכוללים גם את הרצון ומחשבת "אנא אמלוך"].

צמצום כל עצמות אור ההשפעה שלא יוכל לבא בכלי המקבל – גבורות.

ב.  גלוי נקודה קטנה (בחינת הרשימו שאחר הצמצום) לצורך השפעת המקבל – חסדים.

התחלקות נקודה זו לרבוי פרטים וכו' (כדי להשפיע בהעלם לעלמין סתימין) – גבורות.

את הנכתב בסוגריים לא הסברתי טוב. החלוקה לסברות רבות והעולמות הסתומים שבגלגלתא אינם בדיוק אותו הדבר. ה' מחלק את הנקודה הראשונה על מנת להשפיע בעולמות הנעלמים כפי שהוא מחלק את הקול באמצעות הדבור כדי להשפיע למטה העולמות הגלויים למטה, עולמות בי"ע.

למה לא הזכיר כאן בינה? בגלל שבבינה דאצילות יש אמנם התחלקות סברות, אבל לא פשוט שיש שם כל כך הרבה עולמות. לעומת זאת, על גלגלתא דאריך מובא בקבלה בפירוש [מוזכר גם בספר התניא] כי יש שם אלפי רבבות של עולמות נעלמים, עולמות ממש. אותם עולמות נעלמים מקבלים את חיותם מהתחלקות הנקודה.

ג.  המשכה בגלוי למקבל בדרך כלל (במדות דאצילות) על ידי הקול – חסדים.

התחלקות הקול הפשוט (במלכות דאצילות) לאותיות הדבור – גבורות [והן המשפיעות, מאירות ומחיות את העולמות התחתונים].

מדרגה א. היא למעלה מהעלם וגלוי לגבי המקבל (והיא המשכת כל העצמות להיות משפיע בפועל כו' [בעוד הרצון המוחלט, שקדם לו, הוא רצון להיות משפיע בכח]). מדרגה ב. היא בחינת העלם לגבי המקבל (שהיא עדיין במחשבת המשפיע). מדרגה ג. היא בחינת גלוי לגבי המקבל (ג' עולמות תחתונים בי"ע).

בעמוד הבא תראו ששלש מדרגות אלו, שכל אחת מהן כוללת חסד וגבורה, הן בעצם שש מדרגות – אור, צמצום, נקודה, קו, קול, דבור. בהמשך נסביר אותן כנגד ארבע אותיות שם הוי' עם קוצו של י. זהו שם הוי' של מדרגות ההשתלשלות.