מנהיגות של אמת

בע"ה

שבת בראשית תשפ"ד – כפ"ח

כתר שם טוב צג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשבת בראשית, שבוע אחרי פרוץ 'מלחמת שמחת תורה', נלמדה אות צג בכתר שם טוב – על פי סדר הלימוד – תוך התייחסויות אקטואליות רבות. פרק א, לוז המסר לימינו אלה, מציג את עיקר פגם המנהיגות כשקר ואת האמת בה צריך לנקוט המנהיג הצדיק. פרק ב עוסק ביראת העונש לה זקוקות האומות ובדרך הבירור המשיחית המתמקדת ביראה פנימית משמחת. פרק ג מחבר את הכל ליסוד עיקרי בתורת הבעל שם טוב, יחוד יראה-נורא, תוך הסבר כיצד מנהיג-אמת רואה את גלות השכינה בתוך הקליפה ומסוגל להחזיר אותה למקורה. התורה העמוקה הזו, שמחולקת במהדורות החדשות של כתר שם טוב לארבע תורות, 'נתפרת' כאן למהלך אחד שנותן כיוון כיצד להתמודד עם מציאות קשה, עם אומות העולם ועם פוליטיקה רווית שקרים – עבודה אמתית ופנימית שבסופו של דבר תבטל את כל הקליפות, "יתפרדו כל פֹעלי און".

א. מנהיגי שקר ומנהיג אמת

הגענו בלימוד כתר שם טוב לאות צג[ב], שמחולקת במהדורות החדשות לארבע תורות. כמו שאמרנו הרבה פעמים, בשם הבעל שם טוב, כאשר לומדים משהו בקביעות לפי הסדר רואים הרבה פעמים השגחה פרטית בקשר שלו לזמן בו לומדים. כאן יש דברים אקטואליים מאד למצב היום.

שקר הפוליטיקה

מהבעש"ט. כשיש רשעים בעיר או מדינה המתנהגין בשקר

לא כתוב כאן שמדובר דווקא ברשעים גוים – בהחלט יתכן שהם רשעים מעם ישראל. לא רוצים לומר על אף אחד שהוא רשע, אבל בכל זאת כדי להשלים את הצבור – ראשי תיבות צדיקים בינונים ורשעים[ג] – צריכים גם כמה רשעים... "מתנהגין" הוא גם לשון הנהגה – ה"רשעים בעיר או מדינה" הם המנהיגים שלה[ד]. מה הרשעות שלהם? לא כתוב כאן שהרשע-המנהיג הוא נואף או רוצח אלא שהוא "מתנהג בשקר", הוא מנהיג את הכל עם השקר שלו. מי הם המנהיגים השקרנים? נוהגים לומר, אפילו שזה לא נכון, שפוליטיקה בגימטריא שקר (הגימטריא הלא-נכונה היא חלק מהשקר...). "כשיש רשעים בעיר או מדינה המתנהגין בשקר" מתייחס לכל ההנהגה הפוליטית, שמלאה שקרים – ענין הכי אקטואלי.

ויש ביניהם צדיק המתנהג באמת

באותו אופן נסביר ש"צדיק המתנהג באמת" הוא צדיק שמנהיג באופן אמתי.

כאשר עוסק בתורה או בתפלה ומדבק את עצמו אל האמת, אז יתפרדו כל פועלי און ושקר.

מול המנהיגים הרשעים, שמנהיגים בשקר, צריך מנהיג אחד צדיק, שמנהיג באמת. כאשר הוא עוסק בתורה ובתפלה ומתדבק באמת – הוא מבטל את כל ההנהגה של השקר.

התורה הזו מיד מעלה קושיא – איך זה שעדיין יש מנהיגים רשעים שמתנהגין בשקר? לא הספיק הבעל שם טוב? לא מספיק שהיה הרבי?

"אם תשקֹר לי"

גם סוף התורה כאן לא ברור בכלל:

וזה שכתוב אם תשקור לי.

מי אמר זאת למי? אבימלך אומר לאברהם אבינו "ועתה השבעה לי באלהים אם תשקֹר לי ולניני ולנכדי כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה"[ה]. כתוב[ו] שאבימלך – שמשמעותו הוא הרצון למלוך[ז] (אבי-מלך, אבי משרש אבה, במובן של רצון[ח]), רצון של "אנא אמלוך" – הוא שם כללי למלך פלשתים (כמו פרעה במצרים), קשור למלחמה שלנו עם הפלשתינים. הוא מבקש מאברהם להשבע לו, לכרות איתו ברית, ואברהם מסכים – "ויאמר אברהם אנכי אשבע"[ט].

המדרש[י] – אותו מביא בביאור פשוטו של מקרא הרשב"ם[יא], מגדולי הפשטנים – מבקר את אברהם על כריתת הברית הזו ואומר שכל הצרות שלנו, עד היום, הן בגלל כריתת הברית הזו. כמובן, היו לאברהם אבינו השיקולים שלו, הוא רוצה לקרב את כולם לה'. אברהם-אבימלך עולה 351 – המשולש של שם הוי' ב"ה[יב] – יש ביניהם קשר פנימי (הרי אברהם אבינו הוא גם אב וגם מלך[יג], אבי-מלך). בכל אופן, כתוב מאד חזק שכל הצרות שלנו עד היום נובעות מאותה כריתת ברית.

מה הקשר של הפסוק הזה למה שהיה כתוב בתורה הזו? בכתר שם טוב המבואר מנסים להסביר משהו, שיש כאן אזהרה משקר, אבל הפירוש נשמע רחוק. מקור התורה הזו, כמו רוב התורות בכתר שם טוב, הוא בתולדות יעקב יוסף[יד]. כשמסתכלים במקור רואים שבהמשך הוא מוסיף עוד ביאור לפסוק, "בדרך פנימי", ומפרש שמדובר באבימלך ופיכֹל[טו] שר צבאו בשרשם בקדושה (על דרך המושג פרעה דקדושה[טז]) – אבימלך בסוד "אבא [אבי] יסד ברתא [מלך]"[יז] ופיכֹל בסוד יסוד (כל) ועטרת היסוד (פי) – המבקשים מאברהם "שיהיה החסד כמים אשר לא יכזבו מימיו... להפיק רצון החכמה בעולם" (עיי"ש). אם נחבר זאת לפירוש הראשון, המובא בכש"ט, מתאים לומר שיש כאן בקשה אמתית מאברהם להיות אמתי בתכלית וכך לגרום ל"יתפרדו כל פועלי און ושקר".

אבל צריך לנסות להסביר גם לפי הפשט של הדברים במקורם (לפני ההסבר על פי המשך דברי התולדות): הרד"ק אומר ש"אם תשקֹר לי" פירושו "אולי תשקור לי" ואפשר להסביר ש"אולי" הוא גם לשון לואי – אבימלך לא חושש שאברהם ישקר לו, אלא מפציר בו לשקר, להיות שותף במשהו לשקר שלו, לכרות איתו ברית. הוא גם מצליח, גם בצדיק המנהיג באמת נדבק משהו מהשקר של הפוליטיקאים. האבן-עזרא, שאנחנו לומדים השנה[יח], אומר שהצורה בפסוק, "תשקֹר", היא "מהבנין הקל ואין לו אח" – ההופעה היחידה של שרש שקר בתנ"ך בלשון קל – ללמד שמדובר כאן אפילו בשקר קל, בתערובת של שקר בדקות או בדקות דדקות – מאז חטא עץ הדעת יש תערובות של טוב ורע[יט], אמת ושקר, עד עת קץ. לכן ה"יתפרדו כל פֹעלי און" עדיין לא קרה בשלמות, עד שיבוא משיח.

ב. יראה פנימית וסיפורי גבורה

סתמום פלשתים

נמשיך לקטע השני:

וכל הבארות אשר חפרו בימי אברהם, שהם צינור החסד ואהבה, סתמום במות אברהם.

סותמי הבארות הם הפלשתים. אמרנו שהמלחמה שלנו היא עם הפלשתינים, אבל בפשטות מי שנלחמים בנו שייכים לקליפת ישמעאל – יש שתי קליפות כלליות, קליפת עשו וקליפת ישמעאל, וכתוב ש"בנוי דיצחק בגלותא דישמעאל"[כ], זו הגלות העיקרית כאן בארץ.

גם הפלשתים וגם ישמעאל הם 'סתמיים' – הפלשתים הם קליפת הליצנות[כא], ללא כל מעצור לרוחם, כמבוי מפולש[כב], כאילו הכל 'סתם' ושום דבר אינו 'דוקא', וישמעאל הוא חסד דקליפה[כג], שענינו השפעה קרירה[כד] וחיצונית, השפעה סתמית ומזדמנת, שאינה נוגעת לעצם (בניגוד לחסד דקדושה שמשפיע 'דוקא', השפעה עצמית במסירות נפש)[כה]. קליפות ה'סתם' הללו גורמות לסתימת הבארות, צינורות ההשפעה של אברהם אבינו (ה'סתם' דקליפה הוא הלעומת-זה של קיום מצות "פרו ורבו"[כו] – הממשיכה מסתימו דכל סתימין – עיקר ה'דוקא' בתורה, החיוב של יהודי לעשות עוד יהודי[כז], בהמשכה עצמית עד מסירות נפש).

יצחק אבינו לכל לראש מחדש את הבארות של אביו – "וישב יצחק ויחפֹר את בארֹת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להם שמות כשמֹת אשר קרא להן אביו"[כח] – וממשיך מחדש את מדת האהבה של אביו (שיצחק, בנו, כלול גם ממנה[כט]).

יראה חיצונית ויראה פנימית

לאחר חידוש בארות אברהם אביו חופר יצחק גם את הבארות השייכות למדתו שלו, מדת היראה:

וישב יצחק ויחפור באר וצינור היראה כמדתו, על כן ויריבו לאמר לנו המים, פירוש אנחנו רוצים לעבוד ה' על ידי מדת אהבה, כי יש יראה חצוניות גם כן.

הבארות הראשונות שחופר יצחק, עשׂק ושטנה, שייכות ליראה החיצונית, יראת העונש[ל], שדווקא היא היראה הנוגעת לגוים – יצחק חופר את הבארות הללו כדי לתקן את הגוים לפי המדרגה שלהם עצמם. גם זה ענין אקטואלי, כדברי הרבי לרמטכ"ל בר-לב ש"רק יראת עונש ופעולות תגמול ביכולתה למנוע חבלנות"[לא] – אי אפשר להתחיל לתקן את הגוים בלי יראת העונש כדבעי. אכן, הפלשתים טענו שהם רוצים את מדת האהבה של אברהם. הסימן הראשון של עבודה שגויה הוא שהאדם מחפש עבודה שאינה שייכת לו, כמו שהפלשתים, שתיקונם יראה חיצונית, טוענים פתאום שהם רוצים את מדת האהבה – מדתו של אברהם, שהם עצמם סתמו את הבארות שלו.

על כן ויחפר באר אחרת, יראה פנימית,

יצחק אבינו נעתק מהמקום בו חפר את שתי הבארות הקודמות, בארות היראה החיצונית, וכאילו אינו עוסק עוד בתיקון הגוים, אלא חופר את הבאר ששיכת לו בעצם (ששרשה בגבורה דעתיק), באר של יראה פנימית[לב] – "ויעתק משם ויחפֹר באר אחרת ולא רבו עליה וגו'"[לג]. אכן, כשם שבקטע הראשון שקראנו הדבקות באמת הפנימית של המנהיג שהוא צדיק-אמת גורמת ל"יתפרדו כל פֹעלי און", כך גם דבקות יצחק ביראה הפנימית גורמת ל"יתפרדו כל פֹעלי און" אצל הפלשתים. אזי הבירור איננו קירוב כללי וחיצוני של הגוים לפי דרגתם החיצונית, אלא בירור משיחי בו חלקם מתבטלים לגמרי מהמציאות וחלקים נתקנים-מתייהדים לגמרי.

רחבות היראה

ונקרא רחובות כי הרחיב ה' לנו, ופנימיות היראה נקרא רחובות, והבן.

הסוד של רחובות שייך לאמא עילאה, שנקראת "רחֹבות הנהר"[לד]. אמנם הבינה היא ראשית קו שמאל, קו היראה, אך ענינה הפנימי הוא שמחה רבה וגילוי אלקות בטוב טעם ודעת בשופי וברחבות (על דרך הדא"ח של אדמו"ר האמצעי, שמכונה "רחֹבות הנהר"[לה], כאשר ה"נהר" היינו אור הנמשך ומגיע כנהר למקום רחוק). אכן, בשרש אמא עילאה כלולה באבא עילאה, שענינו היראה הפנימית – יראת רוממות ויראת בשת (סוד "בראשית", אותיות "ירא בשת"[לו], "ראשית חכמה יראת הוי'"[לז]).

החויה הפנימית הראשונה של יראה היא כיווץ ומיצר, כנקודת החכמה (י), אך מתוך היראה הזו מתקיים "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"[לח], מגיעים אל המרחב העצמי, אל "פנימיות היראה" הנקראת "רחובות", ההתרחבות של הבינה (ה). התהליך הזה הוא סוד השופר, שקולו מעורר יראה וחרדה[לט], אך מגיעים ממנו גם להתרחבות של תענוג (שופרא). השופר שייך דווקא ליצחק אבינו – הן בראש השנה, יום הדין, מדת יצחק אבינו; הן במתן תורה, בו השופר היה מהקרן השמאלית של אילו של יצחק; ועד לעתיד לבוא (כאשר יאמר ליצחק דווקא "אתה אבינו"[מ]), בו "יתקע בשופר גדול"[מא] מהקרן הימנית של אילו של יצחק[מב]. כאשר מגיעים למרחב העצמי של משיח מתקן יצחק בדרך ממילא את כל באי עולם.

הסרת העצבות בגבורה וצחוק

ההמשך כאן הוא ענין שהבעל שם טוב מדבר עליו הרבה[מג], הסוד של "תרי בדחי" שעושים יחוד בכל דבר:

וכאשר נודע לבעלי בינה לעשות יחוד גם בספורי דברים שעם חבירו, ולהסיר העצבות יפקח באיזה עסק, והוא ג"כ יחוד כו', ע"ש, על דרך הני תרי בדחי, שהיו מייחדין ומעלין העולמות בכל עניני עוה"ז.

שני בדחנים ("תרי בדחי") בגימטריא דעת – יש בהם את הדעת כיצד להעלות את המציאות התחתונה לשרשה ומתוך כך לראות את הטוב הפנימי בכל ולהמתיק את הדינים בגלוי[מד].

מה ההקשר האקטואלי של שני הבדחנים? עכשיו כולם רוצים לדעת מה החדשות, בודקים ברשת מה חדש – מה יכול קצת להסיר את העצבות של כל החדשות הקשות? סיפורי הגבורה של יהודים בתוך כל המצב הזה. יש קשר פנימי בין גבורה לבדחנות – יצחק אבינו, שמדתו גבורה, הוא לשון צחוק, וצירוף בדח (בינה-דעת-חכמה) הוא הצירוף המוליד את ספירת הגבורה[מה] (וממילא יש לומר ששני בדחנים הם בסוד "אני בינה לי גבורה"[מו]).

ג. יחוד יראה-נורא

"אכן יש הוי' במקום הזה"

גם הקטע הבא הוא ענין יסודי אצל הבעל שם טוב, יחוד יראה-נורא:

אכן יש ה' במקום הזה, ר"ל במקום גדודי חיות יש שם שמו ית', וממילא גם בכל מחשבות זרות ורעות שהם גדודי חיות ולסטים וקליפות יש שם גם כן ניצוצי קדושה של השכינה שירדה שם על ידי השבירה.

אחד מפסוקי היסוד של יעקב אבינו הוא "וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי"[מז], כרמוז בכך ש"יש הוי' במקום הזה" עולה ישראל, שם המעלה (העתידי) של יעקב[מח]. "במקום הזה" יכול להתפרש בקדושה עליונה, עד ל"איה מקום כבודו"[מט], אך בתורה זו הבעל שם טוב מפרש אותו דווקא על מקום שפל, מקום של גדודי חיות רעות ולסטים, מקום הקליפות והמחשבות הזרות, שיש לדעת שה' יתברך מסתתר גם שם – גם מקום זה הוא מקומו של ה', על דרך "ואציעה שאול הנך [העצמות ממש, בחינת 'נורא' המבואר לקמן]"[נ].

דווקא כשיש אחיזה לקליפות, במציאות החיצונית, כשיש גדודי חיות רעות, ובמציאות הפנימית, במחשבות זרות וכו', צריך לחזק את הקשר עם ה'. מאז תחלת המלחמה דברנו[נא] על הצורך להתחזק בצניעות, שהתורה מדגישה דווקא כשיוצאים למחנה המלחמה וצריך להתמודד עם הקליפות – "כי הוי' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אֹיביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"[נב]. שמירת הברית, תיקונה וקדושתה רמוזים כאן בפסוק בביטוי "אכן יש הוי' במקום הזה", העולה ברית, ומיד בהמשך, בביטוי "ואנכי לא ידעתי", ששוה בדיוק אותו מספר (החלק הראשון שייך יותר ליסוד הדכורא, "חותם בולט", 'יש' דקדושה[נג], והחלק השני לסוד הצניעות של האשה, ה"חותם שוקע" של יסוד הנוקבא, ששרשה ברישא דלא ידע ולא אתידע, הנקרא "צניעותא" בלשון הזהר[נד], "ואנכי לא ידעתי" – גם האיש וגם האשה צריכים להתחזק בשמירת הברית ובצניעות בזמן שעם ישראל שרוי במלחמה).

יחוד יראה-נורא

ויירא ויאמר מה נורא, רוצה לומר שנפלה עליו יראה ורעדה, שציער את עצמו בצער השכינה וירידתה בין הקליפות כל כך, ועל ידי זה נעשה יחוד יראה עם נורא ונתפרדו הקליפות.

הגילוי ש"אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי", חשיפת ניצוצי השכינה גם במקום הקליפות, גורם ליעקב אבינו לתגובה 'רגשית' – "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה וגו'". אצל הבעל שם טוב זהו אחד היסודות הכי גדולים בעבודת ה', "יחוד יראה עם נורא", העולה בגימטריא תורה – הוא כלל התורה כולה, כמתאים ליעקב אבינו, עמוד התורה.

"יחוד יראה עם נורא" הוא בעצם יחוד קוב"ה ושכינתיה – "יראה" היינו המלכות ו"נורא" התפארת, עיקר הז"א. יעקב אבינו, שמדתו תפארת, אומר "נורא" (כפי שמכוונים בתחלת כל תפלת עמידה "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב – האל הגדול, הגבור והנורא", על פי הפסוק דנן), מתוך הזדהותו עם "שכינתא בגלותא", מדת היראה. הסדר של "ויירא... נורא" הוא בסוד "בכל דרכיך דעהו"[נה] – יחוד (דע, לשון "והאדם ידע את חוה אשתו"[נו]) של ה עם ו, מלמטה למעלה, כאשר מוצאים את ה' גם במקומות החולין ("בכל דרכיך"). הרגשת צער השכינה, הנמצאת-נעלמת בגלות-בקליפות ("כרחל לפני גֹזזיה נאלמה"[נז]), ובוכה על ריחוקה מבעלה ("רחל מבכה על בניה כי איננו [לשון יחיד, היינו יעקב שאינו עמה גם בקבורה[נח]]"[נט]), מאפשרת להעלות אותה להתייחד בקדושה עם בעלה, ה"נורא".

הסיום כאן, ש"יחוד יראה עם נורא" גורם לכך ש"נתפרדו הקליפות", הוא מעין תחלת האות הזו – שעל ידי אמת הצדיק-המנהיג, שכנגד רשעים רבים המנהיגים בשקר, "יתפרדו כל פועלי און ושקר". אמת היא מדתו של יעקב אבינו, "תתן אמת ליעקב"[ס], ומכאן מתברר שפעולת האמת היא על ידי שהצדיק מתבונן בשקר של אותם רשעים, ובתוצאות ההרסניות עבור העם המונהג על ידם – כנסת ישראל, "שכינתא בגלותא" – ומצטער עד שהוא פועל יחוד יראה-נורא ואזי "יתפרדו כל פֹעלי און".

אפשר לראות כאן מהלך שכנגד שלשת האבות: הווארט הראשון שייך לאברהם אבינו (לו אומר אבימלך "אם תשקֹר לי"), כשמתברר שהנסיון לתקן את הקליפות על ידי כריתת ברית משאיר להן יניקה לדורות (על דרך מאמר חז"ל "לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל"[סא]), והווארט הבא שייך ליצחק אבינו שחופר בארות של יראה חיצונית כדי לפעול על הגוים לפי עניינם (כדרך נוספת, אחרי שהוא פותח את בארות אביו שסתמום הפלשתים), אך 'מתייאש' כי יש להם אחיזה שלילית בענין (והיינו "לא כיצחק שיצא ממנו עשו") ופונה לדרך היראה הפנימית, דרך התיקון שתתגלה אצל המשיח, כאשר תכלית הפנימיות מתגלה בסוף על ידי יעקב ("אלא כיעקב שמטתו שלמה"), במדת האמת שלו, שמאפשרת לו לראות את הניצוצות השבויים בקליפה, להתיירא ולרחם עליהם (במדת הרחמים של יעקב, המאפיינת מנהיג-אמת, "כי מרחמם ינהגם"[סב]), וכך לפדות אותם ולקיים בו-זמנית "כי הנה אֹיביך הוי' כי הנה אֹיביך יאבדו יתפרדו כל פֹעלי און"[סג].

יחד ננצח

ראיתי שכעת יש סיסמא "יחד ננצח" – מי טבע אותה? איך היינו אומרים פעם? ["יהודים, בואו ננצח".] "יחד ננצח" זו סיסמא עוד יותר טובה. [לא צריך להדגיש את הבטחון בה'?] השאלה "יחד" עם מי – "יחד" אומר גם יחד עם ה', ויחד ננצח. "יחד ננצח" בגימטריא חסד (יחד נ) נצח – השרש והענף של קו ימין (וכידוע הרמז שחסד ב'אחוריים' – ח חס חסד – עולה נצח).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בלימוד תורה כסדר מוצאים – בהשגחה פרטית – התייחסות לאקטואליה.
• עיקר רשעות המנהיגים הוא מדת השקר המוטבעת בפוליטיקה.
• מול מנהיגי-השקר הרשעים צריך מנהיג-אמת צדיק.
• בעולם הזה, עד עת קץ, יש תערובת טוב ורע וגם במנהיג צדיק נדבק שמץ משקר הקליפה.
• בקדושה העבודה היא 'דוקא', במסירות נפש, והקליפה רוצה 'סתם'.
• היראה הנוגעת לגוים היא יראת העונש – היא תיקונם הרוחני וגם הדרך היחידה להביא לבטחון.
• הסימן הראשון לעבודה שגויה הוא חיפוש אחרי דרכים שאינן מתאימות לאדם.
• בבירור השלם חלק מהגוים יתבטלו וחלקם יתוקנו-יתגיירו לגמרי.
• יראה עילאה מתחילה מכיווץ אך תכליתה להגיע למרחב העצמי.
• המתקת הצער משמיעת החדשות היא בסיפורי הגבורה של המלחמה.
• בזמן מלחמה יש להתחזק – גברים ונשים – בשמירת הברית ובצניעות.
• "יחוד יראה עם נורא" הוא כלל גדול בתורה.
• יחוד יראה-נורא הוא יחוד מלכות-תפארת מלמטה למעלה – מתוך הזדהות עם צער השכינה ניתן להעלותה להתייחד בשרשה.
• על ידי התבוננות הצדיק בשקר מנהיגי הקליפה ובתוצאות הנוראות שלו במציאות הוא מצטער, מרחם על עם ישראל ומבטל את הקליפות.
• כריתת ברית עם הקליפות או עיסוק בהן לפי מדרגתן משאיר להן יניקה.
• בטול הקליפות השלם הוא על ידי הליכה בדרך האמת הפנימית וזיהוי הניצוצות השבויים בתוכן.
• יחד ננצח!