שבת של משיח

י' אלול תשפ"א – כפ"ח

אמונה ובטחון (31) – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

קיצור מהלך השיעור

א. המן – סוד השבת, המשיח ורחל אמנו

ה"היום" של המשיח

אנחנו לומדים על רבי יהושע בן לוי ששאל את המשיח "אימתי קאתי מר" והוא ענה לו "היום"[1]. כאשר המשיח לא הגיע באותו יום רבי יהושע בן לוי התאכזב, ואליהו הנביא הסביר לו שהתכוון לפסוק בתהלים "היום אם בקֹלו תשמעו"[2] – ה"היום" תלוי בנו, צריך לשמוע "בקֹלו". בפשט, הכוונה לקול של ה', אבל דורשים[3] גם על הקול של המשיח – שנשמע למסר הפנימי שלו באומרו "היום". מכיון שמשיח אומר את המלה "היום" בלבד, ורק אליהו מסביר שהתכוון ל"היום אם בקֹלו תשמעו", המשיח בעצם כולל את כל "היום" שכתובים בתנ"ך ובחז"ל. כל פעם שכתוב "היום" יש רמז (והוראה) ביחס ל"היום" של משיח. לכן אנחנו עוברים על כמה מקומות עיקריים בתורה שכתוב בהם "היום", ומתוכם נבין יותר טוב אי"ה מה עלינו לפעול כדי להחיש את ביאת משיח.

מה שרוצים כאן מכל הלימוד הוא לדעת איך מביאים משיח, כמו שהרבי אמר[4] "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח תיכף ומיד ממש". הוא גם אמר, באותה שיחה, שאנחנו צריכים לטכס עצה בעצמנו – הוא לא יכול לגלות לנו. שוב, היות שמלת המפתח היא "היום" צריך לעבור על מכלול "היום" שבתורה ולהסיק מה צריך לעשות כדי להביא את המשיח היום – שלא נמשיך להתאכזב שהוא לא בא היום.

המן והשבת

הגענו כאן לביאור ג של פרק ז במאמר "אמונה ובטחון". אחד הרמזים החשובים ביותר של "היום" בתורה הוא שבת. המלה "היום" מופיעה שלש פעמים – 'חזקה' – בהקשר לשבת, לאכילת המן בשבת. השרש של המן קשור לשבת בעצם. המן עצמו לא ירד בשבת, אבל הברכה של המן, שהיא ההתעוררות של המן במקור הרוחני, כדי להמשיך אותו כל השבוע, היא דווקא מהשבת[5] (עליה נאמר "מינה מתברכין כולהו יומין"[6]).

על "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו"[7] אומרים חז"ל[8] – כפי שמביא רש"י – שה' ברך אותו במן, בכך שירד לחם משנה ביום ששי עבור שבת, וקדש אותו במן, בכך שלא ירד בשבת, ולא צריך לצאת החוצה. כמו שכתוב בפסוק שנלמד, "היום לא תמצאֻהו בשדה"[9] – הכל מוכן ומזומן בתוך הבית. ההסבר בפנימיות[10] הוא שאף על פי שהמן לא ירד בשבת – גם זו ברכה, שהרי היה לנו מן עבור שבת, וגם – המן עבור שבוע הבא התעורר ונתהווה בשרש דווקא בשבת. אחר כך הוא ירד בפועל במשך ימי השבוע, וביום ששי ירד פעמיים כדי שיהיה לנו את האוכל של שבת.

בדרך כלל אוכל ישן לא טוב כמו אוכל טרי, אבל בשבת היה עוד נס – המנה השניה של שבת היתה יותר טובה, טעימה, משובחת ומעולה, באין ערוך מהמן של כל השבוע. היות שפירוש המלה "מן" הוא "הכנת מזון" (כך מפרש רש"י בחומש[11]), הוא קשור גם לבנות בעצם. בכלל, שבת היא בת – ש-בת[12]. שבת היא בחינת אשה, ספירת המלכות.

מן – "משיח נגיד"

יש למן גם קשר למשיח: כתוב[13] שמן בעצמו הוא ראשי תבות "משיח נגיד"[14]. יש כמה ביטויים עיקריים בתנ"ך לגבי משיח, ואחד מהם בספר דניאל, בו המשיח נקרא נגיד, והביטוי הוא "משיח נגיד". מהו נגיד? מנהיג – מנהיג אותנו, מוליך אותנו בדרך הישרה. יש עוד פסוק בנביא על משיח, "נגיד ומצוה לאֻמים"[15] – "משיח נגיד" עוסק ב'מהפכה הרביעית'[16] להפיץ אור התורה והמצוה – אור האמונה הטהורה בה' אחד – גם לגוים. נגיד הוא שליט, ופירוש המלה נגיד הוא שממשיך אותנו, לוקח אותנו לכיוון הנכון, כמו "נהר די נור נגֵד ונפֵק מן קדמוהי"[17]. הביטוי "משיח נגיד" שוה משיח בן דוד עם הכולל, כוונה המופיעה בכמה וכמה מקומות בכתבי האריז"ל[18]. זו הכוונה של השם הקדוש כהת (ר"ת "כל הנשמה תהלל יה"[19] וס"ת "ולך נאה להודות"[20]), ששוה בדיוק "משיח נגיד" ושוה משיח בן דוד עם הכולל.

שוב, "משיח נגיד" ר"ת מן – יש במן קשר בעצם למשיח. כשירד המן פעם ראשונה כתוב "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא"[21] – "מן הוא" אותיות אמונה[22], רמז לאמונה בביאת המשיח (העיקר ה-יב – "הוא" – ב-יג עיקרי האמונה של הרמב"ם), ביאת ה"משיח נגיד".

רמזים לכבוד רחל אמנו

אם כבר, נזכיר שהערב י"א חשון, ההילולא של רחל אמנו, שהיא גם בחינת שבת. אם כן, מתאים שנלמד כאן על שבת, בהקשר למן וגם בהקשר למשיח (הרמז הראשון בתורה לרחל אמנו הוא במלים "רוח אלהים" – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[23], "זה רוחו של מלך המשיח"[24]).

נעשה גימטריא יפה לכבוד רחל אמנו: שבת היא שבת מלכתא, שבת המלכה, ובין הדמויות בתורה שבת היא רחל. שבת ו-רחל[25] עולות יחד 940, בדיוק "אשת חיל מי ימצא"[26] – מה שאנחנו אומרים לכבוד האשה עם כניסת השבת, לפני הקידוש. אפשר כבר לכוון שנכוון זאת בשבת הקרובה. והנה, זו גם בדיוק הגימטריא של "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא"!

הפסוק המלא שפותח את "אשת חיל" הוא "אשת חיל מי ימצא ורחֹק מפנינים מכרה" – היא יקרה יותר מכל הפנינים בעולם. יש בפסוק שני רמזים לרחל, גם במלה "חיל" וגם במלה "רחֹק" – שהיא כאן למעליותא, באין ערוך – רחוק מתחיל רח, כמו רחל, ו-חיל הוא חל של רחל. צריך לבדוק גם את פסוק ה-ר של "אשת חיל" – "אשת חיל" מסודר לפי סדר האלף-בית – בו כתוב "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כֻלנה"[27], שוב חוזרת המלה "חיל". בכל הפרק של "אשת חיל" כתוב פעמיים "חיל" – "אשת חיל מי ימצא" ו"רבות בנות עשו חיל". בתוך הפסוק הזה יש תופעה עוד יותר יפה – כל השם רחל מופיע בדילוג שוה של 11 אותיות: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כֻלנה".

אם כן, יש כאן שני רמזים שהפסוק רומז לרחל. על פי פשט[28], שלמה המלך אמר פרק "אשת חיל" לכבוד אמו, בת שבע, ויש בחז"ל[29] שמפרשים על כל הנשים הצדקניות בתורה – שרה אמנו וכו' – אבל כאן יש לנו שני רמזים מובהקים שהכוונה לרחל הקשורה לשבת. תיכף נראה שבתוך שבת גופא יש שלש סעודות, ו"אשת חיל" קשור לסעודה הראשונה, ליל שבת, סעודה של "חקל תפוחין קדישין", של המלכות. כל השבת היא המלכות, אבל במיוחד הסעודה הראשונה, סעודת ליל שבת. אם ביחד שבת-רחל עולות 940, "אשת חיל מי ימצא", מה הממוצע? 470. הרבי עשה מהמספר הזה ענין גדול, זהו שם של עוד אשה צדיקה – חיה מושקא, היא הממוצע של שבת ורחל. אחרי שהרבנית חיה מושקא נפטרה הרבי אמר[30] שייסדו לזכרה – לכבודה, לזכותה – 470 מוסדות חדשים.

נוסיף עוד רמז יפה: כבר הזכרנו את הפסוק הנאמר בשבת בראשית (שדורשים חז"ל בנוגע למן), "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". והנה, "ויברך" עולה רחל ו"ויקדש" עולה יעקב-רחל (רמז לקידושי יעקב-רחל). בשבת, הסעודה שכנגד יעקב אבינו היא סעודה שלישית, רעוא דרעוין, "היום לא תמצאהו בשדה", היינו "ויקדש" – "קדשו במן שלא ירד בשבת". והנה, ארבע המלים שבין "ויברך" ל"ויקדש" – "אלהים את יום השביעי" עולות 940, שבת-רחל, "אשת חיל מי ימצא", "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא"[31]!

ב. משיח מביאים באהבה

שלשה "היום" – שלש סעודות

שוב, כל פעם שכתוב "היום" יש רמז למשיח ואפשר ללמוד מכך איך להביא משיח. כאן הווארט שמביאים משיח על ידי שבת – על ידי מודעות של שבת וכמובן על ידי שמירת שבת וגם ענג שבת. הווארט שמשיח קשור לשבת, כי זהו הפסוק העיקרי – היחיד בתורה – שיש בו שלש פעמים ("חזקה" של) "היום":

שמות טז, כה: ״ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום להוי׳ היום לא תמצאהו בשדה״

שוב, נזכיר, הפסוק מדבר על המן. נשארה מיום ששי מנה של מן ומשה רבינו אומר שיאכלו אותה היום, כי שבת היום לה', ולכן אף שהמן לא יורד בשבת – יש מן מוכן מיום ששי, לחם משנה. היום לא צריך לצאת לשדה, כי לא תמצאו בו מן.

חז"ל לומדים[1] שהפסוק הזה הוא המקור לשלש סעודות בשבת: "אכלהו היום" היינו הסעודה של הלילה – הסעודה העיקרית של רחל – "סעודתא דחקל תפוחין קדישין". "כי שבת היום להוי'" היינו סעודת היום. "היום לא תמצאהו בשדה" היינו סעודה שלישית[2].

היות שבסעודה שלישית כתוב "היום לא" אצל חסידים יוצאים ידי חובת סעודה שלישית לאו דווקא על ידי סעודה ממשית – אוכלים פרי או אומרים דברי תורה או שרים ניגון, כפי שלמדנו לאחרונה^[3]. חשוב לדעת שזהו מנהג ממש מהדור האחרון, לא נהגו החסידים כך קודם. תמיד חסידים – גם בחב"ד – נטלו ידים לסעודה שלישית, גם כאן בכפר, בדרך כלל על מצות. אבל הווארט שעל סעודה שלישית כתוב "היום לא" – "היום לא תמצאהו בשדה".

פסוק של אהבה

בסוגריים כאן יש כמה רמזים יפים, שאחריהם נחזור לעומק הפשט של הפסוק:

(במאמרו של משה שבפסוק זה י תבות ו־טל אותיות,

המבנה של י מלים ו-טל אותיות – י היינו "העשירי יהיה קדש"[4], שלמות של עשר ספירות (כדלקמן), ו-טל בגימטריא "הוי' אחד", ג"פ אחד-אהבה – הוא מבנה מאד יסודי בתורה. הפסוק הכי חשוב בתורה עם אותו מבנה הוא הפסוק השני של קריאת שמע – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[5]. הכי מתאים שיהיו בפסוק אהבה-אהבה-אהבה אותיות, כי יש בו שלש אהבות – "ואהבת... בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך", כולו אומר אהבה. אם כן, יש משהו במבנה משפט "היום" של שבת – המשיח של שבת – שכבר מקשר אותנו לפסוק "ואהבת".

מה הרעיון? צריך גם לירא את ה', אבל – כמו שכתוב גם בהמשך הביאורים כאן – את המשיח מביאים בעיקר על ידי אהבת ה'. כבר נאמר נקודה חשובה מהביאור הבא: מי שירא את ה' תמיד עושה מה שצריך לעשות, תמיד יוצא ידי חובה, תמיד מקיים את שורת הדין – כי הוא ירא את ה'. דברנו הרגע על "אשת חיל", שם כתוב "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[6] – צריכה להיות יראת ה', היא הבסיס[7]. אבל כתוב[8] שאחד שיש לו אהבת ה' לא מסתפק בלצאת ידי חובה – הוא תמיד עושה לפנים משורת הדין. זהו כלל – רוצים להביא משיח? קצת קיצוני לומר זאת, אבל אפילו אם כל עם ישראל יהיו כולם דתיים – חלום כזה – וישמרו בדיוק את כל התורה והמצוות, מאה אחוז, אבל אם הכל הוא לצאת ידי חובה, שורת הדין, יתכן שמשיח לא יבוא עדיין.

בשביל להביא את המשיח צריך שאני אפרוץ – "ופרצת"[9] – לפרוץ את שורת הדין. הפריצה צריכה לבוא מתוכי. מתי היא תבוא מתוכי? אם יש לי מטען מאד גדול של אהבה, שאני כל כך אוהב את ה' ואוהב את התורה, עד שבעצמי אני רוצה לעשות יותר ממה שכתוב בתורה, יותר ממה שמחייבים אותי. יש בבית ספר כל מיני חובות, אבל בת שתרצה משיח תעשה מעל ומעבר, יותר מכל מה שמחייבים, כי אם עושים רק מה שמחייבים, מפני שמחייבים – זה לא זה! הכל צריך לבוא מבפנים, מתוך אהבה בוערת בלב.

זהו נושא חשוב, שכתוב כאן בביאור הבא. למה הגענו אליו עכשיו? כי מבנה הביטוי "אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה" הוא בדיוק כמבנה הפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – להגיע לאהבת "בכל מאדך", שהיא פריצת כל הגדרים. משיח נקרא "הפורץ" – "עלה הפֹרץ לפניהם"[10] – וכדי להביא אותו גם אנחנו צריכים לפרוץ. כל אחד צריך ללמוד את מלאכת הפריצה – לפרוץ מנעולים. יש כל מיני מנעולים על שערי משיח, וצריך ללמוד איך לפרוץ אותם. ראש-תוך-סוף של הביטוי "עלה הפרץ לפניהם" הם אותיות עצם – הפריצה פנימה, "לפניהם", לגלות את ניצוץ המשיח שבך, היא ענין גילוי העצם, כמו שעוד יתבאר.

מה עוד יש במבנה של י מלים ו-טל אותיות? גם עשר הספירות עצמן (המבנה הבסיסי של י, כנ"ל). כך כתוב בספרי הקבלה[11] – כתר-חכמה-בינה-חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות היינו י מלים ו-טל אותיות. הכלל הוא שאם סופרים את הכתר לא סופרים את הדעת ואם סופרים את הדעת לא סופרים את הכתר[12] – בכל אופן, גם בכתר וגם בדעת יש שלש אותיות, אז אין הבדל לגבי המבנה הזה. אם כן, בקבלה זהו המבנה היסודי ביותר.

משיח של זהב

הנושא הוא המלה "היום", שחוזרת כאן שלש פעמים, לכן מתבוננים במיקומי ההופעות שלה במאמרו של משה (החל מ"אכלֻהו היום וגו'"):

תבות ״היום״ הן במקום: ב, ה, ז – סוד זהב למפרע, חלוקת יום ה־ז ל־ה ו־ב, כמבואר סודו במ״א.

זהו מבנה מאד יסודי בתורה, שנקרא 'חלוקת זהב' – ז מתחלק ל-ה ו-ב (כמו במצות הדלקת נרות מנורת הזהב במקדש[13]). התופעה הזו אומרת שיש כאן משהו 'זהבי', המתכת הכי חשובה בעולם. כתוב[14] שהעולם שלנו לא היה ראוי שייברא בו זהב – זהב הוא לא מתכת של העולם הזה. בשביל מה יש זהב במציאות? בשביל מה ה' ברא זהב? בשביל בית המקדש (בכלל, ובשביל מנורת הזהב בפרט). בית המקדש הוא בחינת שבת (ובפרט מנורת הזהב, לה שבעה קנים כנגד "שבעה ימי שבתא", כאשר יום השבת עצמו הוא בסוד "פני המנורה" – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"[15]). שוב, הרמז כאן אומר שיש בשבת משהו 'זהבי' וגם משהו משיחי (שהרי "משיח בונה מקדש"[16]). והרמז: הערך הממוצע של שבת-זהב הוא משיח!

אם כבר מדברים על זהב ובית המקדש, בנדבת המשכן כתוב "זהב וכסף ונחשת"[17]. יש רמז מפורסם[18] שאלה שלש מדרגות של נתינת צדקה:

זהב היינו "זה הנותן בריא". לתת זהב היינו לתת את המובחר שבמובחר, הכי טוב שלי. גם קשור למשיח – ודאי שמשיח הוא זהב, לא רק כסף או נחשת (זהב בגימטריא דוד[19], שמו הפרטי של מלך המשיח, כפי שמובא בתלמוד ירושלמי[20]). משיח הוא אהבת ה' בדרגת זהב, "כמעלת הזהב על הכסף", כמבואר בתניא פרק נ – אהבת ה' עד כדי כלות הנפש ממש. אחד שהוא זהב – גם תורם את כל הזהב שלו ("בכל מאדך" – "בכל ממונך"[21]), נותן את "כל חלב להוי'"[22]. החלב הוא הכי מובחר, הוא נותן את הכי טוב שיש לו לה'[23], נותן את הזהב הטוב שלו בשביל להביא משיח (זהב נקרא גם טוב, כמו שכתוב בתחלת הבריאה, "וזהב הארץ ההיא טוב"[24]). זו גם סגולה לבריאות – "זה הנותן בריא".

מהו כסף? חוץ מזה שנתינת כסף פחות שוה מנתינת זהב, כסף הוא ר"ת "כשיש סכנת פחד" – הוא נותן כסף לצדקה כשיש סכנה, שרוצה להציל עצמו או מישהו אחר מהסכנה. זו לא נתינה מאה אחוז לשמה, מתוך אהבת "בכל מאדך" – "בכל ממונך" – שרוצה לתת הכל לה' רק מפני שהוא אוהב את ה' מאד מאד. נתינת כסף היא כשיש לו אינטרס, כמו שכתוב "כדי שיחיה בני" – אמנם לפי חז"ל[25] הוא צדיק גמור, אבל בכל אופן הוא נותן עם איזה מניע, עם איזו פניה.

מהי נחשת? "נתינת חולה שאמר תנו" – אחד ששוכב על ערש דוי, ר"ל, והדבר היחיד שיכול לעשות הוא להפריש את כל נכסיו, את כל הכסף שלו, לצדקה (שתהיה לו זכות לעולם שכולו טוב).

שוב, זהב היינו לתת בריא – שגם הנתינה תהיה בריאה, וזו גם תכלית הבריאות של האדם. חשוב לדעת שלהיות בריא היינו לתת ביד רחבה – זהו זהב, שעולה כאן מרמז מבנה ג"פ "היום" בתוך הפסוק. צריך משיח בריא בעולם הזה הגשמי שלנו כאשר כולנו בריאים ושלמים לקבל את פניו בשמחה.

דילוגי היום

כתוב כאן עוד רמז יפה. קודם ראינו את רחל בדילוג אותיות בפסוק "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה". ובפסוק הזה, "אכלהו היום וגו'" – היות שהמלה העיקרית היא "היום" – חוץ משלש הפעמים המפורשות שיש כאן "היום", צריך להסתכל האם המלה "יום" או "היום" גם רמוזה בדילוג שוה של אותיות, ואכן כן:

תבת יום [בלי ה-ה. בביאור הבא נבחין בין "היום" ב-ה ל"יום" בלי ה, כפי שמודגש בנוסח ספירת העומר "היום יום".] יוצאת מג״פ ״היום״ בדלוג שוה של אותיות.

אין מספר שוה של מילים בין שלש "היום" בפסוק, אבל באותיות נשים לב שבין "היום" הראשון ל"היום" השני כתוב "כי שבת", חמש אותיות, ובין "היום" השני ל"היום" השלישי כתוב "להוי'", גם חמש אותיות. היות שבין שלשת "היום" יש מספר שוה של אותיות, יוצא שהמלה "יום" תהיה רשומה כאן בדילוג שוה של עשר אותיות מ"היום" הראשון לשני לשלישי: "היום כי שבת היום להוי' היום". לא כתוב כאן, אבל כך יהיה גם למפרע – "היום כי שבת היום להוי' היום" – בדילוג שוה של ח אותיות.

עוד יותר, אם רוצים את כל תבת "היום" – שנראה אחר כך שהרבה יותר עוצמתית מ"יום" בלי ה – גם יש כאן, אבל לשם כך צריך לעשות 'עיגול' בתוך הפסוק:

כאשר כל הפסוק נכתב בצורת ״עגול״ [כלומר, כאשר מגיעים לסוף הפסוק חוזרים להתחלה וממשיכים לספור את האותיות.] כנודע, תבת היום יוצאת, בדלוג שוה, מ־ה ד״היום״ תנינא, י ד״היום״ בתרא, ו ד״תמצאהו" ו־מ ד״משה״ ודוק).

ג. שלשה ציורים של משיח

צייר לך משיח

לפני שנמשיך לקרוא – הכל צריך ללמד אותנו איך להביא משיח. מה אפשר ללמוד כאן, חוץ מהלימוד שהבנות יכינו סעודות טובות לשבת? בשביל להביא משיח צריך לעבוד קשה וכדי לעבוד על משהו בחיים צריך 'ציור'. לכל אחד צריך שיהיה ציור של משיח. שאלה גדולה אם מה שיקרה בפועל הוא הציור שלך, ואף על פי כן צריך לצייר אותו. מהו משיח? אם משיח הוא משהו היולי, שאי אפשר לצייר, או שכל ענין משיח 'גדול עלי' – ודאי שכך לא נביא אותו. באמת משיח גדול עלי, אבל בכל זאת צריך איזה ציור (צריך 'לצמצם' אותו כדי שיחדור פנימה לתודעה שלי) – כל אחד צריך לצייר. יש מי שאפילו עשה מזה מבצע – שואלים אנשים 'מה זה משיח?'. כל אחד עונה משהו אחר.

בכללות יש שלשה ציורים מהו משיח, שהם בדיוק שלש הסעודות של שבת, כפי שכתוב ברור בפסוק. הציור הראשון הוא "אכלֻהו היום" – צריך 'לאכול' אותו. הציור השני הוא "כי שבת היום להוי'" – "היום" הזה, משיח, הוא לה'. הציור השלישי הוא "היום" – שוב, "היום" היינו משיח – "לא תמצאֻהו בשדה". אתם חושבים שהמשיח מסתובב בשדה, כמו מלך בשדה? היום הוא לא שם, לא מסתובב בשדה.

מה אמרתי עכשיו? פותחים את הרמב"ם בסוף הלכות מלכים[1] – על מלך המשיח. בכלל, למה הרמב"ם כתב זאת בספר ההלכה שלו? הרי אלה לא הלכות למעשה (והוא גם מוסיף ש"כל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו"[2]). הוא כתב זאת בדיוק לשם מה שאמרנו הרגע – צריך להאמין במשיח, אחד מ-יג עיקרי אמונה[3], ולשם כך צריך איזה ציור במשיח. בלי כל ציור מוחשי, המושג המופשט 'משיח' לא אומר לי שום דבר. לכן הרמב"ם דאג לתת את הציור כמו שהוא מבין אותו.

שלשה ציורי משיח

בעצם, הציור של הרמב"ם כולל רק את שני הדברים הראשונים – "אכלֻהו היום, כי שבת היום להוי'". הציור הכי פנימי, הציור של החסידות ששייך ל"רעוא דרעוין", הוא הביטוי השלישי כאן – "היום לא תמצאהו בשדה". יש ווארט של אדמו"ר הזקן[4] שהמשיח שכולם רוצים – המשיח שכולם מציירים – לא יבוא אף פעם, זהו דמיון, אשליה. את המשיח האמתי אף אחד לא רוצה. למה? כי הוא לא צייר אותו ככה, המשיח הוא לא מה שנדמה לו, משהו אחר לגמרי. הווארט הזה על משיח הוא דוגמה ל"היום לא תמצאהו בשדה". "שדה" יכול להיות גם רמז לכללות האפשרויות, כמו שהיום משתמשים במלה 'שדה' בפיזיקה. ה"שדה" הוא כללות האפשרויות שאני מצייר בראש, כל הציורים, כל אלבום התמונות של משיח – והמשיח האמתי לא נמצא באותו אלבום, "היום [משיח] לא תמצאהו בשדה"!

נחזור: אמרנו שלרמב"ם יש שני ציורים של משיח, שיש קשר ביניהם. הציור השני, העיקרי אצלו, תלוי בציור הראשון. הציור הראשון הוא שימות המשיח הם זמן בו הכל טוב, הכי טוב, המעדנים כולם מצויים כעפר[5], לא צריך להתייגע קשה, הכל מצוי וכולם בריאים כו'. מה עוד הכי טוב? יהיה שלום בעולם, אין יותר שנאה ותחרות בין אנשים ובין אומות העולם[6] – הכל שלום וטוב. ודאי הזכרנו כמה פעמים[7] שיש בגמרא[8] דעה של רבי הילל ש"אין משיח לישראל", שכבר אכלו משיח – כמו "אכלֻהו היום" – "שכבר אכלוהו בימי חזקיהו"[9]. היתה תקופה כל כך טובה, הזדמנות, שפספסו אותה – אבל הטוב של משיח (התקופה הטובה של שלום ושפע ברכה) כבר היה, כבר אכלו אותו. חז"ל דחו דעה זו ואף אמרו שה' יסלח לרבי הילל על דעה זו. בכל אופן, מהו הציור הראשון? אם מאמינים – וצריך להאמין – שמדובר במשיח בשר ודם, יש אדם שבכחו ובזכותו להביא לעולם שלום אמת ולהביא שפע ברכה לכל האנושות.

בשביל הרמב"ם זהו ציור נכון, חלק חשוב ונצרך מהציור, אבל זהו אמצעי – לא תכלית הציור. מהי תכלית הציור שלו? "כי שבת היום להוי'". תכלית הציור של משיח אצל הרמב"ם היא שכולם יהיו פנויים רק לעסוק בידיעת ה', עד שיקויים היעוד הסופי – בו הוא חותם את הלכות משיח ואת חיבורו כולו ("הכל הולך אחר החיתום") – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[10].

הציור של הרמב"ם ממש מתלבש יפהפה על שני החלקים הראשונים של הפסוק – "אכלֻהו היום", עיקר התענוג, ענג שבת. שבת היא יום של תענוג, צריך להנות, ויש מישהו שמביא את העולם לשיא ההנאה – כולם בכיף, כולם מבסוטים – זהו משיח, עושה שכולם יהיו מבסוטים. אבל מה התכלית הנעלית יותר, הציור השני? יש אחד שמלמד את כולם תורה, "תורה חדשה מאתי תצא"[11], תורה שלא היתה בעולם אף פעם. הוא מביא את הקב"ה, "כי שבת היום להוי'", כמו המשל המפורסם בחסידות[12], שהיה אחד שסיפר על הקב"ה – לא סיפק את הדור הבא; בא עוד מישהו, שצייר את הקב"ה, וגם לא סיפק בסוף; עד שבא מישהו שלישי, שפשוט הביא אותו ואמר – 'הנה, תראו, זהו הקב"ה'. מי הם שלשת האנשים האלה? רשב"י, האריז"ל והבעש"ט.

כעת לומדים שאפילו להביא את הקב"ה, "כי שבת היום להוי'", זו עוד לא התכלית. התכלית היא "היום לא תמצאהו בשדה". כבר נסביר: מהי סעודה שלישית, "היום לא תמצאהו בשדה", בציור המשיח? היא אומרת שלא תמצאו אותו בשדה, בחוץ. שוב, המלה "היום" היא משיח, ו'משיח לא תמצאהו בשדה' – חושבים שהוא נמצא באיזה מקום, מסתתר, מתחבא באיזה מקום. תחפשו בכל המקומות בעולם – לא תמצאו את המשיח בשום מקום בחוץ. אז איפה כן תמצאו אותו? רק בפנים. משיח הוא תופעה של "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[13] – הוא צריך לצמוח מתוך האדם עצמו. משיח הוא אתה – אתה משיח! – אבל אינך מודע לכך שאתה משיח. כמה שאתה מחפש את המשיח בחוץ – לא תמצא אותו אף פעם. המשיח צריך לצמוח ולהופיע, להתגלות, מבפנים. זהו המסר של "היום לא תמצאהו בשדה".

משיח בן יוסף, משיח בן דוד ורעיא מהימנא

יש מקום בזהר[14] (בחלק הזהר שנקרא "רעיא מהימנא") שכתוב בו שיש שלשה משיחים – משיח בן יוסף, משיח בן דוד ורעיא מהימנא. כנראה שהם מקבילים לשלשת הציורים שלנו. בדרך כלל מדברים רק על שני משיחים, מתאים לרמב"ם שיש לו רק שני ציורים[15], אבל שם כתוב שיש שלשה משיחים. יש מאמר מאד מפורסם בחסידות, ד"ה "הרכבת אנוש לראשנו" של רבי הלל מפאריטש, שמביא את הזהר הזה ומפרש אותו בעמקות גדולה[16] (אם יש 'קפסולה' של בנות שלומדות חסידות, זהו מאמר הכי מומלץ ללמוד...). ברור שהמשיח השלישי, רעיא מהימנא, קשור לרעוא דרעוין. רעוא היינו רצון – רצון כל הרצונות – ורועה גם מאותו שער, רעיא מהימנא שרועה ומפרנס את האמונה. למה לא מזכירים אותו כל פעם? כנראה שהוא מי שצריך לצמוח מתוכך ממש, מבפנים.

אפשר לחשוב ששני המשיחים האחרים הם לפי הסדר הרגיל, שמי שעושה טוב בגשמיות – שכולם יהיו מבסוטים-חאלס מהמציאות – הוא משיח בן יוסף, ומי שמביא דעת לעולם, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" הוא משיח בן דוד. אבל אפשר לומר גם הפוך, כי סעודת הלילה היא של המלכות – השייכת לדוד המלך – וסעודת היום היא אחרי תפלת מוסף, הרומזת ליוסף. כתוב ששלש התפלות הן כנגד האבות[17], ותפלת מוסף – בשבת וחג – היא כנגד יוסף הצדיק[18]. לכן יתכן ש"כי שבת היום להוי'" שייך ליוסף[19]. שוב, בכל אופן, "רעוא דרעוין", "היום לא", שייך לרעיא מהימנא. אכן, שלשתם נפטרו בזמן רעוא דרעוין, יוסף משה ודוד, שלכן אומרים במנחה דשבת שלשת פסוקי צידוק הדין[20]. נמצא שכל שלש בחינות משיח נכללות בסוף ברעיא מהימנא – הוא העיקר הכולל את כולם.

מודעות עצמית, מודעות אלקית ומודעות טבעית

באיזו עוד דרך אפשר להסביר זאת, במושגים שלנו? אלה גם שלש הדרגות של המודעות – מודעות עצמית, מודעות אלקית ומודעות טבעית[21]:

ב"אכלהו היום" יש עדיין מודעות עצמית. שכולם יהיו מבסוטים שיש שלום בעולם והמעדנים מצויים כעפר היינו "לי טוב"[22] – אני בעסק, ואדרבא, אני העיקר, אני אוכל ונהנה. זו מודעות עצמית של ימות המשיח, דבר טוב, אבל לא תכל'ס.

מהו "כי שבת היום להוי'"? כבר מודעות אלקית, הפשט של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

אבל מהו "היום לא תמצאהו בשדה", שהמשיח לא נמצא בחוץ בכלל, אלא רק בפנים? דרך אגב, הרמה הזו קשורה לבת באופן מיוחד – "כל כבודה בת מלך פנימה"[23]. הבת יודעת שהאוצר, משיח, נמצא בפנים – לא בחוץ, אין מה לחפש בחוץ. מהו אותו בפנים? מודעות טבעית.

אם כן, יש פה כמה וכמה יסודות גדולים של כל הלימוד שלנו, מסביב לשלש פעמים היום – "אכלֻהו היום, כי שבת היום להוי', היום לא תמצאהו בשדה". הכל משיח.

היום – משיח!

נעשה עוד תרגיל, לגוון:

אמרנו שעצם המלה "היום" היא משיח – כל פעם שכתוב "היום" כאילו כתוב משיח. רבי יהושע בן לוי שואל את משיח 'מתי תבוא?' והוא עונה "היום" – הכוונה היא שאני "היום". על משיח כתוב "אני היום ילדתיך"[24] – הפשט שה' אומר שאני היום ילדתי אותך, אבל הדרוש ש"אני היום", ה"אני" של משיח הוא "היום" בעצמו.

אם כן, נעשה תרגיל – איך המלה "היום" 'עובדת' על המלה "משיח"? אני לוקח את המלה "היום" ו'מלביש' אותה על "משיח" – בכל מלה יש ארבע אותיות ואני עושה הכאה פרטית, איך המלה "היום" פועלת על המלה "משיח" – ה פעמים מ (200), י פעמים ש (3000), ו פעמים י (60), ם פעמים ח (320). סה"כ 3580 – י"פ משיח! משהו הכי יפהפה שיכול להיות שבאמת "היום" הוא-הוא משיח – "אני היום". פעולת "היום" על המשיח מכפילה אותו פי עשר, מגלה אותו בכל עשר הספירות, בכל עשרת כוחות הנפש[25]. כך המשיח צומח מבפנים. אין סימן יותר יפה בגימטריא שהמלה "היום" קשורה בעצם למשיח.

ד. להנצל משלש פורענויות

חוץ מהלימוד של שלש סעודות בשבת מהפסוק הזה, יש בו – כמובן – עוד דרשות חז"ל. הדרשה הראשונה כאן, שרבי יהושע בן לוי (עליו אנו לומדים) הוא אחד ממעביריה, היא המשך ללימוד על שלש סעודות:

וכדרשות חז״ל עה״פ: ״א״ר שמעון בן פזי אמר ריב״ל משום בר קפרא כל המקים שלש סעודות בשבת נצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג,

מי שמקפיד על שלש סעודות שבת ניצול משלשה דברים. הראשון הוא "חבלו של משיח" – כבר רואים שיש כאן קשר למשיח. חבלי משיח, שלפני ביאת המשיח ("לפני בוא יום ה'", כפי שנראה) הם חבלי הלידה של משיח. אם כן, כל המושג שייך לאשה – רק היא יודעת מהם חבלי לידה. כל הטראומה של הימים האלה, הסבה שיושבים כאן רחוק, היא חלק מחבלי משיח. הביטוי כאן הוא "חבלו של משיח", בגימטריא 734 – פעמיים 367, שם הנגיף שמסתובב ומשתולל (קורונה)[1]. למה פעמיים? כנראה שני גלים – גל ראשון וגל שני... כמובן, גם מלחמת גוג ומגוג קשורה למשיח.

מאיפה לומדים על כח סעודות שבת להציל משלש הפורענויות? שלש הסעודות נלמדות משלש ההופעות של "היום", וגם בכל אחת משלש הפורעניות כתוב "יום":

דכתיב הכא ׳יום׳ וכתיב בחבלו של משיח (מלאכי ג): ׳הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה''. ובדינה של גיהנם כתיב (צפניה א): ׳יום עברה היום ההוא׳. ובמלחמת גוג ומגוג כתיב (יחז׳ לח): ׳ביום בוא גוג'". שם קיח, א.

שלש הפורענויות – קו שמאל

איך נסביר זאת לעומק? קודם כל, נמקם בספירות:

"חבלו של משיח" היינו חבלי לידה, כנ"ל. למי שייכים חבלי לידה? לאמא. אמא היא ספירת הבינה – כנראה ש"חבלו של משיח" בבינה. למה יש שם קושי ודינים, סבל של חבלי לידה? כי באמא כתוב "מינה דינין מתערין"[2] – זהו מקור של דין, מקור של קושי וצער.

באיזו ספירה צריך להיות "דינה של גיהנם"? דין של גיהנם הוא פשוט עונש – עשית כך וכך ומגיע לך עונש. איפה בכלל נמצא דין? באיזו ספירה דנים את האדם? בספירת הגבורה. אם מגיע לו דין של גיהנם – הוא מקבל את הדין.

איפה מלחמת גוג ומגוג? צריכה להיות בהוד. כל מושג המלחמות הוא נצח והוד (שהשם הקדוש שלהם הוא "צבאות"[3], שם של מלחמה). הנצחון במלחמה שייך לנצח וקושי המלחמה – ההפסד והצער – הוא הוד, "הודי נהפך עלי למשחית"[4].

אם כן, שלשת הדברים האלה הם פשוט קו שמאל. סימן ששלשת "היום" של שבת הם כנראה קו ימין – כמו שדברנו קודם שהם לפנים משורת הדין. בפרט, "אכלֻהו היום" בנצח-בטחון כנגד מלחמת גוג ומגוג; "כי שבת היום להוי'" בחסד-אהבה, כנגד דינה של גיהנם; ו"היום לא תמצאהו בשדה" בחכמה-בטול, כנגד "חבלו של משיח". שוב, שלש הפורענויות הן בשמאל, מדת הדין. יש אחד שכל החיים שלו הם דין – גם התורה והמצוות הם אצלו דין. הוא באותו מקום שיש בו סכנת דינים של חבלי משיח ודינה של גיהנם ומלחמת גוג ומגוג.

מה כאן יכול להיות ההסבר עוד יותר ב'עבודה'?

הקלת הלידה העצמית

אמרנו קודם שהתכל'ס, המדרגה השלישית במשיח (רעיא מהימנא), היא שאדם צריך להוליד את עצמו – להוליד את משיח מתוך עצמו. אמרנו שזהו הציור של סעודה שלישית. זה קשה... לא קל להוליד את עצמך. עוד פעם, לכל אחד ולכל אחת יש פוטנציאל אין סופי, אבל רוב האנשים חיים את כל המאה ועשרים שנה שלהם בעלמא דין בלי למצות את הכחות הפנימיים-הנפשיים שלהם, לא זוכים להוליד את עצמם. אבל מי שיודע מהענין, יודע שצריך להוליד את עצמו ומשתדל לעשות זאת – ודאי יהיו לו הרבה חבלי לידה, לא יהיה לו פשוט. שום דבר טוב בעולם לא בא פשוט. בעבודה הפנימית, חבלי משיח כאן הם הולדת עצמי, הולדת המשיח שבתוכי – ש"היום לא תמצאהו בשדה", רק תעבדו קשה להוציא אותו מבפנים. חבלי הלידה שייכים לבינה, אמא, עלמא דאתכסיא (מהכיסוי שלו צריך להוליד את עצמי), ויש כאן דינים, קושי, צער.

מי שמקיים את "היום" של שבת ניצל – מה הכוונה? שכמה שהענין קשה, בכל זאת יהיה לו יותר קל. אנו קוראים ללידה כזו 'לידה משיחית'[5] – לידה שמחה (משיח אותיות ישמח). כמו שמאחלים לאשה לידה שמחה – לידה שמחה היא בזכות שבת. מסתמא יהיה משהו, קצת חבלי משיח, אבל יהיה קל – נצלים מחבלו של משיח (והוא בעיקר בזכות ה"היום" השלישי – "היום לא תמצאהו בשדה", סעודה שלישית, רעוא דרעוין – כנ"ל). באמת, צריך להגיע למצב שלא יהיה שום קושי של חבלי לידה אלא הכל יזרום בטבעיות לגמרי (מודעות טבעית, כנ"ל). והוא סוד הנאמר לעתיד לבא, "הרה ויֹלדת יחדו"[6], היינו כמו שה"הרה" היא בטבעיות (ועל ידי 'כיף' טבעי, ביאה ראשונה) כך הלידה (ביאת משיח, אותה חוויה, ביאה שניה)[7] – "יחדו" "בכל יום", בזכות "היום" של שבת קדש.

תשובה של שבת

מהו פירוש להנצל מדינה של גיהנם? אמרנו הרגע – פשוט להנצל מעונש. אני לא צדיק, עשיתי הרבה דברים לא טובים בחיים, אז מגיע לי עונש. יש פחד כשמגיע עונש. פעם כל ספרי המוסר היו רק לתאר את העונש של הגיהנם, ומתוך הפחד של העונש אולי מישהו יהיה בסדר – יתחיל לשמור את שורת הדין. אבל יש דרך, עצה טובה, להנצל מעונש. כמו שאחד עושה תשובה מאהבה, בה הזדונות שלו הופכים לזכויות[8] – אז לא מגיע לו עונש אלא שכר.

כל אחד צריך לדעת ש'מגיע לי עונש', אבל יש עצה טובה – התורה מקדימה רפואה למכה[9] – שבת. בכלל, כתוב שעל ידי שמירת שבת זוכים למחילת עוונות – "כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה [כדור] אנוש מוחלין לו..."[10]. יותר מזה, שבת היא אותיות תשב – התשובה של שבת היא תשובה עילאה[11], תשובה מאהבה (כמו שאומרים בקידוש, "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו") ומשמחה ("'וביום שמחתכם' אלו שבתות"[12]). התשובה הזו אל ה' היא-היא "שבת היום להוי'".

מלחמת המחשבות

איך נסביר את הדבר השלישי, להנצל ממלחמת גוג ומגוג? מה הן המלחמות בחיים? מה עיקר המלחמות הפנימיות שיש לאדם בחיים? אמרנו שמלחמות שייכות לנצח והוד. נצח והוד הן הכליות – ה"כליות יועצות"[13], הן מקור של מחשבות. מלחמת גוג ומגוג היא שטיפת האדם במחשבות זרות ורעות – לא מרצונו. דווקא בתוך התפלה האדם מקבל כל מיני מחשבות זרות.

ההתמודדות עם מחשבות זרות היא נושא מאד גדול בחסידות. בהפשטה, מחשבות זרות בחיים הן גם כשאחד סתם מפחד – כולם מפחדים, יש כל מיני פרנויות, חרדות, הכל מחשבות זרות. מי נלחם בי? הבעל דבר, גוג ומגוג, שבעים אומות העולם. כתוב[14] ש"גוג ומגוג" שוה 70 בגימטריא – כללות כל הקליפות, שבעים אומות העולם. כל הקליפות נלחמות בי – איך? מכניסות בי מחשבות זרות, שוטפות את המח שלי במחשבות זרות. צריך להנצל ממחשבות זרות – גם בזכות שבת, בזכות משיח של שבת. חלק מעונג שבת – "אכלֻהו היום" – הוא המנוחה והרגיעה של "כל מלאכתך עשויה"[15], השביתה ממחשבות מטרידות וההגעה לשלום בתוך האדם עצמו, "שבת שלום" (כמו הציור הראשון של המשיח, השלום והרגיעה מכל קנאה, תחרות ומלחמה).

שוב, בזכות שלשת "היום" של שבת נצלים משלשת הדברים האלה של קו שמאל – חבלי משיח, צער הלידה; דינה של גיהנם, העונש; ושטף של מלחמה, שכל הזמן האדם נמצא במלחמה פנימית כי מחשבות טורדות אותו.

גאולה בזכות שבת

נסיים עם עוד דרשת חז"ל על הפסוק:

וכן דרשו על פסוק זה בירושלמי (תענית פ״א, ה״א): ״אמר רבי לוי אלו שמרו ישראל שבת אחת כתקונה מיד היה בן דוד בא,

יש מקום בבבלי[16] שכתוב "שתי שבתות", אבל כאן כתוב "שבת אחת כתקונה". אין מאמר יותר מפורש שקושר שבת ומשיח – רוצים משיח? צריכים לשמור שבת. מאיפה לומדים זאת?

שנאמר: ׳כי שבת היום׳ (דרש ׳היום׳ מלשון ׳היום אם בקולו תשמעו׳ – פרוש התו״ת),

כאן אחד המפרשים מסביר שחז"ל עצמם אומרים ש"היום" של שבת הוא אותו "היום" שאמר משיח, לפי הפירוש של אליהו הנביא, "היום אם בקֹלו תשמעו". "שבת היום", ואם רוצים שמשיח יקיים "היום" צריך לשמוע בקולו – קולו אומר תשמרו שבת. שמירת שבת מתחילה מהדלקת נרות, "הכל הולך אחר הפתיחה"[17]. כשהבת והאשה מדליקה נרות, ובכך מקבלת על עצמה את השבת – בדרך כלל לפני האיש, היא מכניסה בפועל את השבת בהדלקת נרות – היא כבר מביאה את המשיח.

ואומר (ישעיה ל) ׳בשובה (מלשון ׳שבת׳) ונחת תושעון׳ – בשובה ונייחא תתפרקון"

בזכות שמירת ומנוחת שבת זוכים ל"בשובה ונחת תושעון" (לשון תשועה, בגימטריא תשפ"א).

(ומתקשר לרמז המובא לעיל שבשני הפסוקים האחרונים דמע״ב, שבפרשת ״ויכלו וגו'", בכ״א היום אותיות ודוק).

זהו עוד רמז לקשר בין "היום" לשבת.

ה. טוב, אור ואמת

גילוי הכתר "היום"

יש כאן בביאור עוד רמז:

והנה בחשבון גדול דמנצפ״ך פשוטות (מ־ך שעולה חמש מאות ל־ץ שעולה תשע מאות), היום עולה כתרא עילאה, ג״פ אור (שבכתר עליון: אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח, כנגד ג׳ רישין שבכתר: קדמון מצוחצח צח ר״ת קמץ, נקודת הכתר – ״וקמץ הכהן״ וד״ל) כנודע.

אחד הרמזים הידועים[1] שכתר בארמית – כתרא – עולה שלש פעמים אור. שלשת הראשים שבכתר – אמונה-תענוג-רצון, כפי שאנחנו תמיד מסבירים[2] – הם שלשה אורות[3], שלכל אחד יש שם פרטי: אמונה (שייכת לנושא שלנו, אמונה ובטחון) – אור קדמון; תענוג – אור מצוחצח; רצון – אור צח[4]. לכל ספירה יש ניקוד, והכתר הקמוץ והנעלם הוא כנגד הקמץ[5]. באמירת קמץ אנחנו קומצים את השפתיים. בניקוד הבא, פתח, פותחים את השפתיים – זהו הניקוד של החכמה. בזהר מביאים תמיד "פתח רבי שמעון" וכיו"ב – כשחכם מתחיל לדבר ולחדש בתורה נקרא "פתח", כי פותח צינור חדש של שפע, של חכמה, של תורה. אחרי הקמיצה של הכתר, העל-מודע, יש פתיחה של החכמה, ראשית המודע.

שוב, כאשר מחשבים ם סופית כ-600 "היום" בגימטריא כתרא, עם כל הרמזים הללו. המשמעות הפשוטה היא שכל אחד מהציורים של המשיח כאן שייך לכתר – משהו שנמצא מעל המודע-המוכר בעולם הזה. גם ניקוד הקמץ (ניקוד הכתר, עם כל הרמזים הנ"ל) מראה את הקשר של הכתר למשיח – "קמץ אלף אָ" (הלימוד הראשון של ילד בקריאה), בגימטריא משיח[6]. בכל ציור של משיח בפרט יש שלשה ראשים, שלשה אורות, שכנגד אמונה-תענוג-רצון – הציור מתחיל מאמונה עמוקה מסוימת; אצל המשיח (ואצל מי שמצייר את אותו משיח, ב'ניצוץ משיח' שלו) אותה תמונה של אמונה כה מוחשית, עד שהיא הופכת לתענוג מורגש – ה'ציור' ממלא אותו חיות; מתוך כך הוא מתעצם ברצון לשתף את העולם כולו באמונה שלו ולממש אותה בפועל.

טוב-רע; אור-חשך; אמת-שקר

כדי להבין זאת יותר, נתבונן כאן ב'סך הכל' של הרמז:

נמצא שג״פ היום עולה ט״פ אור (כנגד ט היכלין דאריך אנפין [מושג בתוך הכתר[7].] כנודע), כשם שאור עולה ט״פ זיו [23, המספר הראשוני של אור.] (השכינה), וכידוע ששבת הוא אור בהפוך ספרות, וד״ל.

הסיום ממש הוא עוד רמז לקשר בין שבת (702) לאור (207) – היפוך הספרות שלהם מעיד על השלמה. פתחנו היום ב-רחל (238), שהיפוך הספרות שלה הוא ארץ ישראל (832), כידוע[8]. רחל היא גם סוד השבת וגם סוד ארץ ישראל – הכל בחינת מלכות דקדושה.

אך העיקר כאן, הסך הכל של "היום... היום... היום", ט פעמים אור, שוה לשלשה זוגות מושגים – אור-חשך, טוב-רע, אמת-שקר[9]. אלה שלשה זוגות מושגים עיקריים, שהרבה פעמים[10] הסברנו אותם כמניעים העיקריים בחיים של טיפוסים שונים – שלשה אבי-טיפוס של נשמות, המכוונים כנגד שלשת האבות (ובכלל שלשת הקוים, ימין-שמאל-אמצע): מי ששייך לאברהם אבינו, פועל בחיים לפי מושגים של אור וחשך – הוא רגיש לחשך שבמציאות ושואף להגיע לאור ולהאיר לכולם, "אברהם התחיל להאיר"[11]. מי ששייך ליצחק אבינו מודד את המציאות במושגים של טוב ורע, המניעים אותו לשלול את הרע ולהתקרב אל הטוב. יעקב אבינו מנסה לפוגג את השקר ולדבוק באמת – "תתן אמת ליעקב"[12].

שלשת המשיחים

בהקשר שלנו, שלשת הזוגות שייכים, באופן מובהק, לשלשת המשיחים[13]:

משיח בן יוסף מרגיש כמה רע בגלות ודואג שיהיה לנו פשוט טוב (יוסף הצדיק הוא ה"טוב" – "אמרו צדיק כי טוב"[14] – משום שהמושגים טוב-רע שייכים לשמירת הברית והיפוכה; היסוד נוטה לשמאל[15], ועל כן שייכים אליו המושגים של קו שמאל).

משיח בן דוד, השואף להחזיר אותנו בתשובה ולמלא את הארץ במודעות אלקית, נלחם בחשך של שכחת והכחשת האלקות ומגמתו להאיר את העולם באור ה', כמו אברהם אבינו[16].

אצל רעיא מהימנא – כינויו של משה רבינו – העיקר הוא שלילת השקר וגילוי האמת (במודעות טבעית, המודעות לדברים כפי שהם באמת – בלי ההתעלמות שיש ב'בריחה' למודעות אלקית ובלי הניפוח השקרי שיוצרת המודעות העצמית), "משה אמת ותורתו אמת"[17].

אם בנשמות בעולם הזה כל זוג מושגים הוא שני קטבים הפוכים, שביניהם נע האדם – שואף להתרחק מהשלילה ולהתקרב אל החיוב – אצל כל אחד משלשת המשיחים יש אמונה נושאת-הפכים ביחס לתיקון שני ההפכים:

למשיח בן יוסף יש אמונה ש"הרע כסא לטוב"[18], ומתוכו – כפי שהוקדם – התענוג בחויה הפנימית שאכן כך הוא והרצון שהדבר יתגלה לכולם ובפועל יהפוך כל הרע שבעולם לכסא התומך בטוב בגלוי.

משיח בן דוד מאמין שאליבא דאמת החשך עצמו הוא אור מרוכז, ולכן יש מעלה באור הבוקע דווקא מתוך החשך – "כיתרון האור מן החשך"[19]. ושוב, מתוך התענוג שלו בהכרה הזו הוא שואף לגלות זאת בפועל, ועוסק בהחזרה בתשובה (גם של הצדיקים[20]) שיש בה "יתרון האור מן החשך" דווקא.

אצל רעיא מהימנא העיקר הוא האמונה שאין בכלל שקר (שהרי השקר אינו מציאות, אלא כח המדמה בלבד) – התענוג שלו הוא הכרת האמת והרצון שלו הוא לגלות את האמת לכל. גילוי האמת הפנימית שבכל אחד הוא בעצם הצמחת המשיח שבו, ומגמתו היא לגלות שכל מה שקיים הוא אמת. את כח המדמה של השקר צריך פשוט לפוגג ולהעלים, "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[21], באמצעות יראת ה' – ואז מתגלה שהכל אמת. כך, "שקר החן והבל היפי" אך "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[22] בהם עצמם[23] – ברגע שיראת ה' מסלקת את השקר-הדמיון שבחן וביפי הם-הם (ללא שינוי כלל) מתגלים כאמת.

נסיים ברמז האחרון בביאור הזה, שקושר את הכל שוב לנושא שלנו:ד

ועוד יש לרמז: ג״פ היום עולה אמונה ובטחון.

עד כאן להיום, שיבוא משיח היום, שנזכה לתת הרבה זהב ולקבל הרבה זהב, עם כל שלשת ה"היום" של שבת קדש.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כל "היום" בתורה רומז למשיח ומכל "היום" צריכים ללמוד איך להביא משיח.
• ב"אשת חיל" יש לכוון במיוחד לרחל אמנו – סוד השבת.
• את המשיח מביאים על ידי מודעות של שבת – שמירת שבת וענג שבת.
• בשביל להביא את המשיח לא די ביראת שמים ויציאת ידי חובה – נדרשת אהבה בלתי-מוגבלת הגורמת לפעול לפנים משורת הדין.
• בריאות היא נתינה!
• כדי להביא משיח – בבריאות – צריך לתת ביד רחבה את הזהב, המובחר והטוב ביותר.
• בשביל לעבוד קשה צריך 'ציור' של היעד – לכן כל אחד צריך לצייר לעצמו משיח.
• המשיח האמתי שונה מכל ציור שקיים במציאות – זהו משיח של שינוי תודעתי שצומח מתוך כל אחד.
• שלשת ציורי משיח: "אכלֻהו היום [דאגה לטוב הגשמי בעולם, מודעות עצמית], כי שבת היום להוי' ['מלאה הארץ דעה את הוי'', מודעות אלקית] היום לא תמצאהו בשדה [משיח הצומח מתוך כל אחד, מודעות טבעית]".
• כדי שאדם לא יחיה מאה ועשרים שנה בלי לממש את הפוטנציאל שלו עליו לעבוד קשה ללדת את עצמו.
• מנוחת ושלום השבת מצילים מ"מלחמת גוג ומגוג" – שטף המחשבות המציף את האדם.
• תשובת השבת – תשובה עילאה – מצילים מ"דינה של גיהנם".
• סעודה שלישית, מודעות טבעית של "היום לא", מקלה את "חבלו של משיח" – לידת האדם את עצמו האמתי, המשיח שבו – והופכת אותה ללידה שמחה.
• משיח בן יוסף מגלה ש"הרע כסא לטוב"; משיח בן דוד מגלה את "יתרון האור מן החשך" ורעיא מהימנא – "משה אמת ותורתו אמת" – מפוגג את השקר ומגלה שכל מה שיש במציאות הוא אמת.