חיים של אי-ודאות

בע"ה

ה'-י"ב אלול תשפ"א – כפ"ח

שיעור שבועי פרשת 'כי תצא'

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור הכנה מופלא לקראת השנה הבאה עלינו לטובה – שנת "לשכן בערפל" לפ"ק – מוסבר סוד המעלה של השראת האלקות באי-ודאות. פרק א מסביר את משמעות הערפל ברוחניות, ככח של 'התעבות', מטמורפוזה, מאור-רוחני לממשות גשמית, ומתאר את התפתחות השרש המרובע ערפל. פרק ב עוסק ביחס בין ודאות ואי-ודאות במגוון תחומים – שם ועצם; תפלה ותורה; תפילין של יד ותפילין של ראש; משה ומשיח – תוך הדגשה שודאות אמתית חדשה, ודאות של גאולה, יכולה להוולד רק מתוך אי-ודאות. זהו חלק ראשון של הנושא

בחלק השני (המשלים את החלק הראשון) הסביר הרב באריכות את סוד שבעת הדברים המכוסים מבני בעולם הזה – כיסוי שהוא מהותי לקיום העולם ולהנהגתו התקינה. הרב דן בגרסאות השונות למאמר חז"ל זה, בגמרא ובמדרש, והקביל אותם לשבע מדות הלב. פרק א עוסק בשלשת הראשונים – מסביר מדוע נחוץ כיסוי יום המיתה, מהו יום הנחמה האישי והכללי ובעיקר מעמיק במשמעויות של "עומק הדין". פרק ב עוסק בארבעת הבאים, תוך התבוננות רבת-משמעות בסבת הסודיות של ההריון (אי-ידיעת מין הולד, הקשורה גם לאי-ידיעת אופיה של הגאולה העתידה) וב"תורת המשחקים" המבוססת על אי-הודאות ומאפשרת את התנהלות השווקים. פרק ג מוסיף התבוננות יפהפיה המקבילה את שבעת הדברים למעגל השנה ופרק ד חותם בהתבוננות הקושרת את כל אי-הודאות לדמותו של דוד המלך.

חלק ראשון: "לשכֹן בערפל"

א. לשכן בערפל

הגדרת המקדש – ערפל

למספר של השנה הבאה עלינו לטובה, שנת תשפ"ב (782) לפ"ק, יש פרצוף שלם של רמזים[ב]. אחד הביטויים המשמעותיים במספר הזה מופיע בתפלה החשובה-מאד של שלמה המלך לה' כאשר בנה את המקדש[ג]. זו תפלה ארוכה, אבל "הכל הולך אחר הפתיחה" – "אז[ד] אמר שלמה הוי' אמר לשכֹן בערפל". "לשכן בערפל" (ראשי תיבות לב) בגימטריא תשפ"ב – רמז יפה ומיוחד מאד לשנה הבאה[ה].

בית המקדש הוא הביטוי המוחלט לכך שהעולם הוא "דירה בתחתונים"[ו], כל העולם צריך להפוך להיות מקדש לה', ושלמה אומר שהסוד של המקדש הוא "הוי' אמר לשכן בערפל". במלים האלה מגדיר שלמה את בית המקדש, הבנין היפה בעולם, שעל בנייתו הוא טרח במשך שבע שנים – 'כל הבנין שבניתי הוא ערפל'. מה המשמעות?

אי-ודאות – אין שבין יש ליש

ערפל הוא "עב הענן"[ז]. ההופעה הראשונה של "ערפל" היא במתן תורה, בו כתוב "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים"[ח] (וזהו המימוש של "הנה אנכי בא אליך בעב הענן").

לפעמים מסבירים שהמלה ערפל אומרת ברוחניות אי-בהירות. האמונה שלנו ודאית – ה' הוא ודאות, "הודאי שמו כן תהלתו"[ט], והתורה היא ודאית (כמו שעוד נסביר). ובכל זאת, "הוי' אמר לשכן בערפל" – ה' בוחר לשכון בערפל, בחוסר ודאות.

מה המשמעות שערפל הוא "עב הענן"? עב הוא המקור של המושג התעבות (condensation בתרגום ישיר ומדויק) – התעבות של אדים למים. בקבלה כתוב ש"מהתעבות האורות נתהוו הכלים"[י]. כל המציאות מורכבת מאורות וכלים – שתי צורות מציאות הפוכות. מה היחס ביניהן? כתוב שהכלים באים מהאורות עצמם. קודם כל יש אור, שהוא בלתי-מוגבל, אין סופי (אור בגימטריא אין סוף), ואחר כך האין-סוף עצמו 'מתעבה' למציאות מוגבלת. ערפל רומז לביטוי "יערפו טל"[יא] – האטמוספירה הופכת לטפות, דוגמה להתהוות הכלים מהתעבות האורות.

מהי משמעות הענין ברוחניות? שהערפל, האי-ודאות, הוא המעבר בין שתי צורות קיום הפוכות. בין יש ליש צריך אין[יב], בו קיימת אי-ודאות מה הולך לקרות, איזו מציאות הולכת להופיע אחרי שלב המעבר. באנגלית יש לכך מלה מדויקת – מטמורפוזה. בקבלה אמר – "אז אמר שלמה הוי' אמר לשכֹן בערפל" – הוא סדר התהוות של אור-מים-רקיע[יג], כשהמטמורפוזה שייכת למים. הכל מתחיל מאור (ששייך גם לאויר[יד]), הופך למים ובסוף לרקיע, כלי מגובש. הערפל-המים הוא כמו השלב שבין הביצה לאפרוח[טו] – מה יש בין לבין? זהו הערפל, אי-ודאות מה הולך להופיע. זה נשמע כמו משהו עמוק – וזהו באמת מושג עמוק.

התפתחות הערפל

המלה "ערפל" חוזרת סך הכל שלש פעמים בתורה[טז] (כולן בהקשר של מתן תורה). זו מלה יחודית, שרש בן ארבע אותיות – תופעה יחסית יוצאת דופן. בעצם, כל שרש מתחיל מאות עיקרית אחת, מתפתח לשתי אותיות (שנקראות "שער" בלשון ספר יצירה) ואז מגיע לשרש שלם של שלש אותיות ולעתים גם של ארבע אותיות. זהו תהליך ההתפתחות-ההתעלות של שרש.

יש שתי דרכים להבין את התהליך ביחס לשרש ערפל – נזכיר את שתיהן, אבל הפנימית יותר היא כזו: האות החזקה בשרש ערפל היא פ; שתי האותיות של השער הן פל (ונתייחס אליהן עוד בהמשך); שלש האותיות הן עפל; והשרש השלם הוא ערפל.

השרש עפל הוא השרש של המעפילים. אחרי חטא המרגלים אמרו המעפילים "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר הוי' כי חטאנו"[יז]. משה אמר להם "אל תעלו כי אין הוי' בקרבכם"[יח] והזהיר אותם שמא ינגפו לפני אויביהם – והם אכן נהרגו. לפני כן הקדים משה "והיא לא תצלח"[יט]. רבי צדוק הכהן מלובלין, אחד מגדולי הצדיקים, דרש[כ] ש"והיא לא תצלח" מלמד שדווקא אז לא יצליח, אבל בעתיד כן תצליח הנהגה כזו – לקיחת יזמה של אנשים להביא משיח. כך אמר הרבי[כא] "עשו כל אשר ביכלתכם להביא משיח" – אתם תתכננו, אתם תעשו. אני עשיתי כל שביכולתי, וכעת אתם צריכים לעשות כדי להביא משיח – והיא תצלח!

תהליך המטמורפוזה, הפיכת הביצה לאפרוח, לפעמים מצליח ולפעמים לא מצליח, כי יש ערפל באמצע. בעבר משה רבינו אמר "והיא לא תצלח", 'זהו לא הזמן, והמטמורפוזה לא תצליח – היא לא מטמורפוזה חיובית, היא שלילית'. אבל בעתיד אותה מטמורפוזה, לקיחת האחריות לשינוי מתוך בטחון עצמי, כן תצליח ותפעל – זו הדרך היחידה להביא משיח, כי משיח הוא לא-ידוע בעצם (כפי שמיד יוסבר עוד). אין דרך ידועה ובהירה לדעת את המשיח ולהביא את המשיח – הכל בתוך ערפל, תהליך של התעבות טפות מתוך האויר, שלב מעבר. הסוד הזה נקרא בעברית גם קרן זוית[כב]. קרן היא נקודת שינוי, מטמורפוזה, רגע אחד בו עושים שינוי – הלכת בכיוון אחד ואתה צריך כעת לשנות כיוון, ורגע הפניה, הקרן, הוא אין. קרן-זוית זו היא גם ערפל. שוב, שלש האותיות (העיקריות) של השרש הן עפל – ה-ע היא ההתעבות לטיפות של ה-א (האות של האויר – הקשור לאור, כנ"ל – ב-ג אמות אמש[כג]). הפנימיות של עפל היא אפל, שפירושו חשך, אפלה, כמו שכתוב "חשך ענן וערפל"[כד].

שוב, בהתחלה יש פ, אחר כך פל ואז אפל – אך ה-א נעלמת והופכת ל-ע, הפנימיות של עפל – ואז נוספת ה-ר "לתפארת הלשון", כמו שמוסבר בדקדוק[כה]. ארבעת השלבים, פ פל עפל ערפל, עולים יחד בית המקדש – עליו אמר שלמה בחנוכת הבית "הוי' אמר לשכֹן בערפל"! בית המקדש שוה גם ראש השנה. יש משהו ערפילי, "ערפילי טהר"[כו], גם בבית המקדש וגם בראש השנה. למה? כי ראש השנה הוא גם קרן-זוית – נקודת מפנה מהשנה שעברה לשנה החדשה, שיש בה גילוי חדש ולא ידוע[כז]. יש היום ביטוי בעברית 'אפגוש אותך בסבוב' – סבוב שייך לסובב כל עלמין, האור האלקי המקיף (ולא האור הישיר של ה' בעולם שלנו, האור הממלא כל עלמין).

ב. ודאות ואי-ודאות

"הוא ושמו" – אי-ודאות וודאות

אם כן, התחלנו להסביר שיש משהו טוב בערפל, ראינו שהוא כינוי לבית המקדש ושייך גם לראש השנה, ואמרנו שחוץ מהמציאות הגשמית של ערפל בעולם זהו מושג של אי-ודאות. "לשכֹן בערפל" פירושו להיות באי-ודאות, והחידוש הוא שיש כזו התגלות של ה' – ההתגלות בבית המקדש, בדירה בתחתונים שלו, שהיא גם ההתגלות בראש השנה. כידוע, היו צדיקים שאמרו ש'כל השנה אני יודע את ה' ובראש השנה רק מאמין בו' והיו צדיקים שאמרו בדיוק הפוך. אלה שני ממדים של ודאות ואי-ודאות, ובכל אחד יש ענין גדול בפני עצמו, כמו שצריך להמשיך להסביר בעומק.

הודאות היא שם של הקב"ה. בתפלות שלנו כל בקר, אחרי פרקי התהלים בפסוקי דזמרה – מ"תהלה לדוד" עד סוף כל ספר תהלים, "כל הנשמה תהלל יה"[כח], על כל נשימה להלל את הקב"ה[כט] – אנו אומרים קטע מדברי הימים, "ויברך דוד"[ל]. כתוב בכוונות האריז"ל[לא] שבקטע זה לכוון שם קדוש ודאי, היוצא מראשי התיבות של "ויברך דוד את הוי'". על אותה מדרגה אומרים בימים נוראים, במחזור, "הודאי שמו כן תהלתו". כתוב שהשם ודאי שוה לעוד שם ידוע – אהיה. "הודאי" שוה כבר לשם הוי', אבל רק ודאי בתור שם – כפי שיוצא מראשי התיבות – הוא שם אהיה, השם של הבינה[לב], אני עתיד להיות, להוולד, להתגלות[לג].

בעצם, השם של הבינה הוא השם של התשובה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[לד]. מה כאן ה"ודאי"? הרבי ר' בונים הסביר[לה] שבעל תשובה אומר 'אהיה טוב בודאי מעתה' – מי שעושה תשובה צריך לחשוב שעד הרגע הייתי לא בסדר, אבל מכאן והלאה הולך להיות בסדר. אם אין לו בטחון בזה, אין לו ודאות בזה, זו לא תשובה. תשובה צריכה להיות עם ממד מסוים של בטחון וכעין ודאות – מלאת שמחה (כשמו של הרבי ר' שמחה-בונים) – שאני הולך להיות בסדר.

אם ודאות היא השם של הקב"ה, מהי אי-ודאות? כתוב "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[לו] – תמיד שואלים מה ההבדל בין "הוי' אחד" ל"ושמו אחד". כאן כתוב שהוודאות שייכות ל"שמו אחד" – "הודאי שמו כן תהלתו" – ואם השם הוא ודאי אפשר להסיק שה"הוא" שייך לאי-ודאות[לז]. לאידך, דווקא בעולם המוגבל שלנו יש יסוד של אי-ודאות. הודאות משקפת את האין-סופיות של ה' – "שמו" הוא אור אין סוף[לח]. אם אין שום גבול – אין ספק. אין הגבלה לדעת ה', "הוא ודעתו אחד"[לט] – ואם לדעת אין שום גבול הכל ברור וודאי. אבל אם יש גבול לדעת – הדעת שלנו מוגבלת – יש דברים בלתי-ידועים ובלתי-ודאיים. אכן, העולם שלנו הוא המקום שעתיד להיות דירה בתחתונים לעצמות ה', ל"הוא" – הסוד של הדברים הלא-ידועים הוא הערפל, שה' אמר לשכון בו.

פרנסה מתוך אי-ודאות

האי-ודאות של העולם שלנו מופיעה באופן בולט במאמר חז"ל "שבעה דברים מכוסים מבני אדם"[מ]. אדמו"ר הזקן מביא את המאמר בתניא[מא], אבל מתוך שבעת הדברים הוא מצטט רק שנים (שלפי גרסת הגמרא הם רצופים ברשימת הדברים המכוסים מבני אדם, בעוד לפי גרסות המדרש והעין יעקב מופיע ביניהם דבר נוסף) – "אין אדם יודע במה משתכר" ו"מלכות בית דוד מתי תחזור".

מכאן אדמו"ר הזקן לומד שפרנסת האדם היא הדבר האי-ודאי בעצם, כמו "מלכות בית דוד מתי תחזור" – ביאת המשיח. כמו שעוד נרחיב, יש במשיח משהו מוחלט של אי-ודאות – הוא לא-ידוע לנו, לא בהיר במודעות שלנו, ביכולת שלנו להשיג. המציאות שלו לא-נודעת. זהו ציטוט חשוב מאד מהתניא. במקומות נוספים בחסידות[מב] מובא שפרנסה עוד יותר מכוסה, יותר בחינה של אי-ודאי אפילו מאשר חזרת מלכות בית דוד, ושאר שבעת הדברים שתיכף נזכיר. זה ווארט עם געשמאק: שהרבי יכול לומר במאה אחוז שהשנה יבוא משיח, אבל מאיפה תעשה כסף – גם כשהמשיח כבר כאן – איני יודע... יש דברים שה' עושה אותם לא-ידועים.

שוב, הכי אי-ודאי הוא "במה משתכר" – מאין תבוא הפרנסה, מאין יבוא הרוח? "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"[מג], אבל מהו ה"מקום אחר" הזה? הוא בתכלית האי-ודאות. וראה זה פלא – "מקום אחר" בגימטריא פרנסה! ורמז נוסף: מה ערך הביטוי אי-ודאות? הוא שוה לשם הפרנסה[מד], ס"ת "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"[מה] – שם חתך, "החותך חיים לכל חי"[מו]. והנה, כשכותבים פרנסה במילוי אותיות, חלק המילוי של פרנסה – פא ריש נון סמך הא – שוה בדיוק אי-ודאות, השם הקדוש של הפרנסה!

ודאות ואי-ודאות – תש"ר ותש"י – תורה ותפלה

מהרמז של "פותח את ידך" עולה שאי-ודאות קשורה ליד – משם יוצא השם. בתפילין יש תפילין של יד ותפילין של ראש – קודם מניחים את התפילין של יד ואז את התפילין של ראש. התפילין של יד הם כנגד הלב והתפילין של ראש כנגד המח – לקשר את שניהם לקב"ה[מז]. יש משהו ביד שיותר נעלה מהראש, מהמח, כמו שכתוב "שאו ידכֶם קדש"[מח] – כשאני מרים ידים הן עולות מעל הראש. הרמת ידים שייכת לתפלה, כמו שכתוב "ויהי ידיו אמונה"[מט], "פריסן בצלו"[נ] – דווקא בתפלה הידים עולות מעל הראש-המוחין שלש דרגות (שלשת הראשים שבכתר), עד לכח האמונה, רדל"א.

הראש הוא תורה. תורה היא משהו ודאי – ידע, דעת. אבל תפלה היא אמונה. אם האדם היה יודע מה הולך לקרות בעולם בדיוק, היה יודע את שבעת הדברים שה' בכוונה מסתיר מאתנו, מכסה מאתנו – לא היה טעם שיתפלל. כלומר, בעצם שני עמודי התווך של ודאות ואי-ודאות הם תורה ותפלה. יחסית, בתוך התפילין, הם תפילין של ראש, ודאות, תורה, ותפילין של יד הם כנגד הלב, "עבודה שבלב זו תפלה"[נא]. מכח התפילין של ראש מתקיים "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[נב], "אלו תפילין שבראש"[נג] – עמי הארץ רואים את הודאות שיש ליהודי (מכח התורה שנתן לו ה'), מרגישים שמכוחה מובטח לו הנצחון ויראים ממנו (ודאות היא בחינת שם ה', "כי שם הוי' נקרא עליך", כנ"ל). לעומת זאת, התפילין של יד בעצמם מכוסים (כמו הדברים המכוסים מאתנו), האי-ודאות היא חוית-עצם השייכת רק לעם ישראל, "לך לאות'[נד] ולא לאחרים לאות"[נה].

תפלה מתוך הערפל

אמרנו שערפל, אי-ודאות, שייך לעבודת התפלה[נו] – כאשר התפלות הכי גדולות ועמוקות, במשך כל השנה, הן דווקא בראש השנה ויום כיפור. אמרנו שהמלה ערפל מתחילה מהאות פ, שהיא העיקר, ומתפתחת לשער פל, שהוא גם השער של תפלה. שתי האותיות הקודמות הן ער, "אני ישנה ולבי ער"[נז]. בתקיעת שופר צריך להתעורר – "עורו ישנים מתרדמתכם"[נח], צריך להתעורר ולהתפלל בערפל.

עוד משהו יפה, שאותיות פל בארמית הן לשון בעור – "ובערת הרע מקרבך"[נט] מתורגם "ותפלי". כל פעם שיש ביעור הרע, אחת מחמש המצוות הכלליות (כמבואר אצלנו במ"א[ס]), התרגום הוא לשון פל. כנראה יש כח מיוחד בעבודת התפלה מתוך אי-ודאות. אי ודאות היא אמונה (לעומת ודאות, שהיא דעת, כנ"ל) – היא מבררת[סא] מאתנו את כל הרע, ומגלה את כל האור כי טוב, החידוש המפתיע שמצפה לנו, כמו שנראה במאמר חז"ל. שוב, פל הוא תפלה, הוא גם פלא, וגם לשון נפילה (גם למעליותא – "חבלים נפלו לי בנעִמים"[סב], נפילת גורל).

משה ומשיח

בעומק, הדמות של הודאות היא משה רבינו – משה רבינו, הגואל הראשון, שנתן לנו את התורה. אצלו הכל ודאי כי הכל בתורה ודאי. הרמב"ם אומר[סג] שהמשיח לא יהיה נביא גדול כמו משה – הוא לא יחדש מצוות בתורה, הכל ניתן על ידי משה רבינו בתורה – אבל כן יהיה גדול ממנו ברוח הקדש. צריך להבין מה ההבדל בין נבואה, בה משה גדול ממשיח, לרוח הקדש, בה משיח גדול ממשה. מה ההבדל בין משה ומשיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[סד], הנביא הגדול ובעל רוח הקדש הגדול?

אחד ההסברים העמוקים להבדל הוא הנקודה הזו: משה רבינו הוא יסוד הוודאות. נבואה היא הוודאות של ה', שמשקפת את הדעת הבלתי-מוגבלת של ה', כנ"ל, ואילו משיח הוא תמצית אי-הודאות. מה שודאי בו, שהוא לא ודאי – אפילו אחרי שמשיח יהיה כאן, כאשר כבר נראה אותו. משיח הוא מטמורפוזה – העולם חייב לעבור שינוי, חייב לעבור התעבות (condensation), והוי' בוחר לשכון בערפל.

ודאות מתוך אי-ודאות

נוסיף רמז מיוחד במינו: אמרנו ש-אי ודאות בגימטריא חתך. אם מחשבים אי-ודאות במספר קדמי (חישוב כל אות כסכום כל האותיות עד אליה, כולל אותה) מקבלים 1604. וראה זה פלא, רק החלק הקדמי, התוספת על החשבון הרגיל של אי-ודאות, שוה 1176 (המשולש של מח), הערך של פתיחת הרמב"ם, "יסוד היסודות ועמוד החכמות", ראשי תיבות הוי'. מהו יסוד היסודות? "לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'". כל ענינו של הרמב"ם הוא ודאות בשכל – מבחינתו צריך להוכיח את מציאות ה'. כידוע, זו שאלה גדולה אם ניתן, וגם אם רצוי, להוכיח את מציאות ה' – אבל זו כל מגמתו של רציונליסט, כמו הרמב"ם. לכן הוא יונק הרבה מהפילוסופיה היונית, שגם בה המגמה להוכיח כל דבר. לכן, למי שמתנגד ליונים – לוחם נגד תרבות יון, כמו בחנוכה – יש בעיה גדולה עם הוכחות וראיות לגבי מציאות הבורא. לפי מה שאמרנו קודם, בסדר לוודא את השם של ה', "ודאי" הוא שמו של הקב"ה, אבל את ה' עצמו מוטב 'לעזוב לנפשו'. להכיר שאצלי, וגם בינו לבין עצמו, הוא שוכן בערפל.

זו התבוננות מיוחדת, מודעות-תודעה מיוחדת ששייכת לשנה הבאה עלינו לטובה. כלומר, שמתוך האי-ודאות הזו באות כל הטובות – האי-ודאות היא אין שמוליד את כל היש, את כל החידושים. אם יש ודאות אין חידושים, הכל נתון. אם רוצים "אור חדש"[סה] ו"שיר חדש"[סו], גאולה שאין אחריה גלות[סז], שהיא חידוש גמור – צריך שראש השנה יהיה ערפל, שכל המציאות תהיה ערפל, שה', העצם, שוכן שם. ערפל הוא בעצם אין – ממנו נמצא הכל. ערפל ועוד אין שוה אמת, חותמו של הקב"ה[סח]. והנה, פלא, אמת היא ודאי ברבוע. ערפל, שהוא הסמל של האי-ודאות, יחד עם מה שהוא בעצם, אין – היולי גמור – עולה ודאי ברבוע. אכן, ה-ודאי יוצא מתוך האי-ודאות של שם אהיה – ברחם האם יש אי-ודאות[סט] מה עתיד להוולד (כפי שעוד יתבאר בארוכה).

כפי שהוזכר, הערפל הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא "ומשה נגש על הערפל אשר שם האלהים". זהו ממש מקור מובהק ל"הוי' אמר לשכן בערפל". רוצים למצוא את "האלהים" – שכאן הוא עצמות, יותר משם הוי' – צריך לגשת אל הערפל, "אשר שם האלהים". משה מצד עצמו הוא תורה, ודאי, אבל הוא צריך לגשת קודם לתפלה. קודם צריך להתפלל, כמו במלחמת עמלק – "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", עד שהאור בא ("בא השמש"), אור התורה שלו, אבל קודם צריך לפרוס ידים בתפלה, "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'" (ולאידך, גם משיח, "גואל אחרון", מופיע מתוך הודאות של "גואל ראשון" – הודאות נולדת מתוך האי-ודאות, אך האי-ודאות ממלאת את הודאות והודאות בסופו של דבר מאירה באי-ודאות, והרמז: ראשי התיבות של ודאות-אי-ודאות הם ואו – אי-ודאות היא חלק המילוי של ו הודאות – כאשר ודאות-אי-ודאות יחד עולות ה פעמים ואו ברבוע!).

דוגמה נוספת להופעת הודאות דווקא מתוך הערפל יש בסיום ספר קהלת, כאשר אחרי כל הערפל ש'מפזר' שלמה המלך, חוית "הכל הבל" ביחס לכל המציאות, הוא מסכם בודאות חדה: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"[ע]. ה'מחקרים' – עפ"ל – יטענו שמישהו אחר כתב את הפסוק, המנוגד לכל אוירת הספר, אך באמת דווקא מתוך הערפל אפשר להגיע למסקנה הודאית הזו. והרמז המובהק: "סוף דבר הכל נשמע" סופי תיבות ערפל.

הזכרנו את הווארט של הרבי ר' בונים על ממד הודאות בתשובה, תשובה מתוך בטחון ושמחה. הוא לא בא בכלל לשלול את הערפל. אדרבא, מי שמכיר את כל המסורת של פרשיסחא, כל הענין של אמירה בקיצור נמרץ, היא גם הולדה מתוך הערפל – למצוא שם את האלהים ולהוליד חידוש מפתיע לגמרי, שאי אפשר להוליד מתוך ודאות כלל וכלל. הכל כאן הוא תהליך של אור-מים-רקיע, התהוות הכלים מהתעבות האורות – טיפין שיוצאים מהאור דרך המים. הטפה כאן, הרקיע, היא איזה ווארט קצרצר של הרבי ר' בונים.

עד כאן דרוש גדול בפני עצמו בענין "לשכן בערפל". את הדרך הפשוטה של התפתחות השרש לא הסברנו, אבל בדקדוק אומרים[עא] שערפל הוא מלשון ערף[עב]. כתוב שעם ישראל הוא "קשה ערף"[עג]. כדי להביא משיח עלינו להיות עקשנים – להתעקש בבהירות על האי-בהירות, להמשיך להאמין בתוקף במטמורפוזה של הזחל לפרפר יפה. החלום הכי יפה שלנו, הדבר הכי יפה שאנחנו יכולים לדמיין.

חלק שני: "שבעה דברים מכוסים"

א. יום המיתה, יום הנחמה ועומק הדין

שבעה דברים מכוסים לקיום העולם

עולמנו מבוסס על אי-ודאות[עד]. יסוד עיקרי לכך הוא מאמר חז"ל "שבעה דברים מכוסים מבני אדם"[עה]. נקרא אותו גם בגמרא וגם במאמר המקביל במדרש, בו יש שינוי מהותי חשוב. בהחלט אפשר לראות במאמר הזה את היסוד לאי-ודאות הרצויה.

המפרשים[עו] מסבירים שבלי ההעלם וההסתר והכיסוי, האתכסיא, של שבעת הדברים האלה – העולם לא היה מתקיים. כלומר, שבעת הדברים האלה חייבים להיות מכוסים גם מהחכמים הכי גדולים[עז], כדי להבטיח ולייסד את קיום העולם. שוב, סימן שלא הכל צריך לדעת – צריך ערפל.

נקרא בפנים – פסחים נד, ב:

תנו רבנן שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה.

כמובן, מנית "שבעה דברים מכוסים מבני אדם" לצורך קיום העולם דורשת לכוון אותם כנגד משהו. הכי פשוט לכוון כנגד הז"ת – ז הספירות התחתונות, מדות הלב. שרש הז"ת למעלה מהג"ר – ג הספירות הראשונות, המוחין חכמה-בינה-דעת. כפי שהוסבר, בשכל יש ודאות, אבל שרש המדות הוא באי-ודאות של הכתר, של פנימיות הכתר, של האמונה. במבט ראשון לא פשוט בכלל איך לכוון את שבעת הדברים הללו כנגד הז"ת, שבע המדות.

"יום הנחמה" הפרטי והכללי

אין הרבה רש"י כאן, אבל נקרא מה הוא כן כותב. הוא צריך לפרש מתוך שבעת הדברים רק שלשה. הראשון שהוא מסביר הוא הדבר השני:

"ויום הנחמה". של כל אדם, מתי יתנחם מדאגתו.

פירוש פלאי, שלא הייתי חושב עליו, וגם שאר המפרשים[עח] לא חושבים כך, ומפרשים הרבה יותר פשוט. רש"י אומר שלכל אחד יש יום "הנחמה שלו", יום נחמה אישי-פרטי, כמו שיש "יום המיתה" לכל אחד. האדם נתון באיזו צרה, באיזה צער, אבל יש גזרה מהשמים שלא מגלים לו את היום שהצרה תפסיק. הצער הוא זמני, מוגבל, עתיד להפסיק – ברגע שהצער יפסיק האדם יתנחם, זהו "יום הנחמה" שלו. מתי בדיוק? אף אחד לא יודע. צריך להאמין שיהיה, וממילא לקוות שיהיה בקרוב. שוב, שאר המפרשים מסבירים שמדובר בנחמה של כלל ישראל, אבל רש"י מסביר את "יום הנחמה" כמו את "יום המיתה", משהו אישי – כל אדם נמצא בדאגה וצריך להתנחם.

מה יכולה להיות "דאגתו" בפנימיות? "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[עט]. דאגה יכולה להיות גם דבר טוב, כלי לגילוי רזי תורה. הדאגה הקיומית 'מתי יבוא משיח?!' – משיח בגימטריא "דאגה בלב איש"[פ] – יכולה לשמש כלי ל"רזי תורה" ואף ל"רזי עולם" (כידוע[פא] הווארט בשם אדמו"ר הזקן ש"רזי עולם" עמוקים באין ערוך מ"רזי תורה"). אם נסביר כך, הנחמה כאן היא גילוי רזי תורה – ההופך פתאום את הדאגה הראשונה לדבר הכי חיובי. זהו כבר דרוש לאור דברי רש"י.

פירושי "עומק הדין"

ההסבר השני של רש"י הוא לדבר השלישי, הוא אומר שני פירושים בתכלית הקיצור ('ווארטים', כמו הרבי ר' בונים):

"ועומק הדין". הרוב טועים בו, אי נמי עומק הדין העתיד.

הפירוש הראשון שלו הוא שבאים שני בעלי דין לדין ו"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"[פב]. כמובן, יתכן שהדיין יתרשל מלחקור, אבל אפילו אם הוא יחקור כמה שהוא מסוגל – לא מבטיח בכלל שיגיע לעומק הדין. לכן צריך ללמד זכות – זהו רצון ה' שהדין יצא לפי שכל הדיין, אבל עומק הדין מכוסה מבני אדם, הדיינים מוגבלים בראיה שלהם ולא מגיעים אף פעם לעומק הדין בעולם הזה, הוא מכוסה. ה' רוצה שדווקא יתקיים הענין של "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" – הנהגת העולם הזה, עלמא דשקרא. הענין קשור להשלכת האמת ארצה שהזכרנו קודם – אי אפשר להגיע בעולם הזה לדין אמת.

בענין הזה גופא יש שני פירושים, שני ממדים: יש מי שאומר שאי אפשר לדעת סופית שהעדים דברו אמת – אולי שקרו לך ואין מישהו להזים אותם, לכן יכול לצאת משפט מעוקל[פג], דין מרומה, ורק אצל הקב"ה ודאי יש דין אמת, רק אותו אי אפשר לרמות. יש ווארט חסידי שאת כולם אפשר לרמות חוץ מאחד – הקב"ה. לכן רק אצלו יש דין אמת. אבל יש פירוש אחר[פד], שאם הדיין מתמסר הוא יכול לדון דין אמת – אבל רק הקב"ה יכול לדון דין אמת לאמתו. באמת כתוב ש"כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית"[פה]. כלומר, יש בזה גם יוצא מן הכלל, יוצא דופן, ממש להיות שותף עם ה' במעשה בראשית – מי שדן דין אמת לאמתו.

נוסיף עוד הסבר עמוק: בהקבלת שבעת הדברים, בהשקפה ראשונה הייתי חושב ש"עומק הדין" שייך לדין-גבורה. אבל אמרנו שאפשר לפרש שעומק הדין הוא כמו "אמת לאמתו" ביחס ל"אמת"[פו]. בפנימיות, עומק הדין הוא המשפט. על פי פשט, משפט הוא דין – פרשת "ואלה המשפטים"[פז] נקראת בחז"ל "פרשת דינים" – אבל לפי הסוד המשפט הוא עומק הדין[פח]. יש עלינו מצות "בצדק תשפט עמיתך"[פט], וגם הקב"ה מקיים אותה, ואז רואים ש"משפט רחמי"[צ] – יש דין שהוא בעצם רחמים, וברגע שמגלים את הרחמים בדין זהו עומק הדין, כלומר, עומק הדין הוא היפך מה שנראה דין, כמו אמת לאמתו ביחס למדת האמת[צא] – העומק של הדין הוא הרחמים שיש בדין, הטית הדין לחסד.

גם הפירוש השני של רש"י הוא שלש מילים – "עומק הדין העתיד", עומק הדין של הקב"ה לעתיד לבוא.

אפשר להוסיף עוד פירוש, שכתוב בין המפרשים[צב], ש"עומק הדין" של הקב"ה הוא לאו דווקא לעתיד לבוא – אי אפשר להבין אפילו את עומק הדין של הקב"ה בעולם הזה. מה הכוונה? ה' עושה עם כל אחד דינים, ואתה לא יכול להבין למה מגיע למישהו משהו כאן ועכשיו. רק הקב"ה יודע. מסביר הבן איש חי, שאפילו שעשרה אנשים יעשו בדיוק אותו דבר, באותם תנאים (בכל הפרמטרים שאתה יכול להשוות) – לכל אחד מגיע משהו אחר, בעולם הזה וגם בעולם הבא. יש עומק הדין גם של העולם הזה: עוברים יסורים על האדם – למה? מה בא לתקן? מה עשיתי לא בסדר? לא יודעים, וכ"ש וק"ו שלא יודעים את הדין הסופי.

אפשר להוסיף כאן מה שכבר התייחסנו אליו קודם: לפי הפירוש האמור כאן, "עומק הדין" הוא עומק התורה, הפלפול של התורה. ל"דין אמת" מגיעים על פי עיון ופלפול, שיכולים להעמיק עד ל"רזי תורה". אבל "עומק הדין", למה ה' עושה מה שהוא עושה, הוא "רזי עולם". "רזי תורה" הם "אמת", "אין אמת אלא תורה"[צג], אבל "רזי עולם" הם "אמת לאמתו". זהו מקור חשוב ל"רזי עולם" לעומת "רזי תורה".

ארבעת הפירושים בסוד הוי' וסוד ימי ראש השנה

אם כן, רק ב"עומק הדין" ראינו ארבעה פירושים, שניתן לכוון כנגד אותיות שם הוי' ב"ה:

כתוב[צד] שתפילין דרש"י, מוחין דאמא (בינה, ה עילאה), הם עולם הזה, ותפילין דר"ת, מוחין דאבא (חכמה, י), הם עולם הבא. בשני הפירושים של "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[צה] הכל רק דין של הקב"ה – אבל יש עומק הדין בעולם הבא, אבא, ועומק הדין בעולם הזה (למה מגיע למישהו משהו כאן), אמא. ה-ו הוא הפירוש שעומק הדין הוא רחמים – תפארת, עיקר מדות הלב. התפארת היא "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"[צו] – היא עולה עד לכתר, למעלה מאותיות י-ה. הפירוש הפשוט, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", והוא לא יכול לעמוד על האמת הצרופה בעולם הזה, עלמא דשקרא, שייך למלכות – המוגבלות העצמית של המלכות. המלך דן, הוא דיין, אבל מלך בשר ודם, קרוץ מחומר וכו', לא מסוגל לדון דין אמת לאמתו. ולסיכום:

יעומק הדין בעולם הבא

העומק הדין בעולם הזה

ודין אמת לאמתו – רחמים בדין

המוגבלות הדיינים

ראש השנה הוא יום הדין, ואפשר בהחלט להקביל את שני ימי ראש השנה – שהזכרנו הרגע בשם הרבי ר' בונים – לבחינות של דין (דין אמת) ועומק הדין (דין אמת לאמתו): כל הענין של ראש השנה הוא, בסופו של דבר, להפוך את הדין לרחמים[צז]. לפי הקבלה[צח], היום הראשון הוא "דינא קשיא" והיום השני הוא "דינא רפיא" (ושניהם "איין בליק", כמו שלמדנו). לעניננו, "דינא קשיא" הוא "דין אמת", אבל "דינא רפיא", שהוא התכל'ס, הוא "דין אמת לאמתו". מאיפה לומדים שדיין שדן דין אמת נעשה שותף עם הקב"ה במעשה בראשית? מפרשת שבת במעשה בראשית – שהיא היום השני של ראש השנה. אז מגיעים ל"דינא רפיא", שרפוי לגמרי – שהצליח לגמרי להטות כלפי חסד, להמתיק את הדין, להפוך את הדין לרחמים. אכן, הענין מתחיל כבר מהרגע הראשון – בסוד של "לשכן בערפל", כל הסוד של ראש השנה הוא תהליך אחד של התעבות האור (בסוד אור-מים-רקיע) להיות טיפין ממשיים של מדת הרחמים (כמו שהגשם הוא "רחמים לעולם"[צט]).

עד כאן עומק הדין, י-ה-ו-ה של עומק הדין.

מעלות כיסוי יום המיתה ויום הנחמה

ההסבר שנתנו ל"עומק הדין", שהכוונה ל"משפט רחמי", הוא עיקר המפתח כדי לכוון את שבעת הדברים כנגד הספירות העליונות – הוא מתחיל להבהיר את הקבלת שלשת הדברים הראשונים לשלש המדות הראשונות, חסד-גבורה-תפארת. הרבה פעמים כתוב[ק] שבאצילות שלש המדות הראשונות הגבורה נאצלת לפני החסד, וכך כאן שהדבר הראשון הוא "יום המיתה".

איך מסבירים המפרשים[קא] שכיסוי יום המיתה הוא לצורך העולם? ה' רוצה שנעשה תשובה, ולשם כך צריך לקיים בהתבוננות "שוב יום אחד לפני מיתתך"[קב] – לעשות תשובה היום שמא ימות מחר. לאידך, אם האדם היה יודע שבוודאות ימות מחר – יתכן שהיה מתייאש. שוב, אם אדם היה יודע שימות עוד חמשים שנה – היה מתרשל. אם היה יודע שימות מחר – הידיעה היתה מבטלת אותו מכל פעולה, גורמת לו להפסיק לעסוק בישובו של עולם. לכן ה' מסתיר בכוונה. אי-הידיעה גורמת למתח שמניע תשובה. אם יום המיתה קרוב – איני יודע בדיוק, אבל קרוב – צריך לעשות תשובה. אם הוא רחוק – יש לי הרבה זמן לעשות מצוות ומעשים טובים. אי-ידיעת יום המיתה היא כנראה גם סגולה לאריכות ימים. המתח שגורם לפעולת התשובה הוא-הוא הסגולה להאריך ימים. ה' רוצה שנחיה הרבה זמן – לכן הוא לא מגלה לנו את הקץ. זהו כבר עומק בהסבר.

בכל הסתרה כאן, בכל אחד משבעת הדברים, יש ממד של "שמאל דוחה" וממד של "ימין מקרבת"[קג]. בכל דבר, אם היה גלוי – בשני אופנים-צדדים שלו – היה לא טוב, לכן יש ענין לא לדעת. בכל אחד מהשבעה – צריך להתבונן לבד – יש את שני הממדים האלה, למה הכי טוב הערפל של אי-ודאות, ממנו יכול להיוולד הדבר הכי טוב.

אמרנו, לפי המפרשים, שהטוב שנולד מתוך האי-ודאות ביחס ליום המיתה הוא תשובה. מהי תשובה? בינה. על בינה כתוב במשלי "אני בינה לי גבורה"[קד]. רוצים לעשות תשובה – צריך גבורה, אי-ידיעת יום המיתה.

יום הנחמה משלים את יום המיתה – נחמה הולכת עם מיתה. כמו שאמרנו, רש"י אומר שיום הנחמה הוא משהו אישי, שכל אחד יתנחם מהדאגה שלו, ושאר המפרשים מסבירים שזו הגאולה הכללית של עם ישראל. לא ראיתי שאף אחד אומר פשט, שאם בן זוג של יום המיתה הוא יום הנחמה, הוא כנראה תחית המתים, היפך המיתה, לא 'סתם' גאולת עם ישראל. עיקר הנחמה הוא תחית המתים, כמו שכתוב בחסידות, במיוחד במכתבי הרבי[קה].

אם רוצים לדרוש בפנימיות, כתוב[קו] ש"הרוצה לחיות ימית עצמו", "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם", "אדם כי ימות באהל"[קז], באהלה של תורה. מה הסימן שהוא מת? שהוא מתנחם. כמו ש"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" – איך הוא יודע שהגיע ליום המיתה של הקדושה, שהמית עצמו? הנחמה שמגלים לו "רזי תורה", ועוד יותר – "רזי עולם".

סיכום ההקבלה לחג"ת

אם כן, יום הנחמה הוא בעצם החסד, בן הזוג המשלים של יום המיתה, הגבורה. בעצם, כשם שההתייחסות ליום המיתה מעוררת לתשובה, גם הכיסופין לנחמה וגאולה מעוררים לתשובה, שהרי "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה"[קח]. גם לחסד וגם לגבורה כאן יש זיקה לתשובה, שהיא האמא-הבינה שמולידה גם את האהבה ("יום הנחמה", ובסוד "כאיש אשר אמו תנחמנו"[קט]) וגם את היראה ("יום המיתה"). ואכן, "יום המיתה ויום הנחמה" (ר"ת י-ה-ו-ה) עולים יחד "ובחרת בחיים"[קי] – ככה בוחרים בחיים (עם מתח החיים הבריא, כנ"ל) – פסוק של תשובה, אותו קוראים לפני ראש השנה, בפרשת נצבים. אחר כך, עומק הדין הוא הרחמים. כך יוצאת, לפי ההתבוננות שלנו, הקבלת שלשת הדברים המכוסים הראשונים לשלש המדות הראשונות.

ב. ארבעת הדברים שכנגד נהי"מ

שבעת הדברים במדרש

אחר כך באים עוד ארבעה דברים, שצריכים להיות מכוונים כנגד הנהי"ם. בגמרא הם "ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה". כאן כבר יש שינוי בסדר הדברים בין הגמרא למדרש, וגם דבר אחד שונה לגמרי. המהרש"ל על אתר אומר שמסתבר שהמדרש כאן יותר מדויק. לכן, לפני שנמשיך להתבונן, צריך לראות את דברי המדרש.

התוכן חוזר בכמה מקומות, ונקרא מהמדרש בפרשת תולדות:

תני שבעה דברים מכוסים מבני אדם ואלו הן: יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין

מכאן שינוי הסדר:

ואין אדם יודע במה הוא משתכר, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו,

אם שני אלה כנגד נצח והוד – הם מתחלפים כאן.

אותו שינוי סדר נמצא גם בגרסת העין יעקב לגמרא. בתניא כתוב "אין אדם יודע במה משתכר כו' ומלכות בית דוד מתי תחזור כו'". הרבי מעיר[קיא] שהתוספת "וכו'" – שמעידה על משהו שהושמט באמצע – מיותרת, כיון שאצלנו בגמרא שני הדברים רצופים. אך אפשר לומר שכנראה אדמו"ר הזקן הסתמך על העין יעקב (לא על המדרש, שמחליף לגמרי את "ומלכות בית דוד מתי תחזור", כפי שמיד נראה).

עיקר החידוש (מתוך הערפל...) הוא בדבר הבא. בגמרא הדבר הששי הוא "מלכות בית דוד מתי תחזור" אבל במדרש יש כאן משהו אחר:

ואין אדם יודע מה בעיבורה של אשה,

מעבר לשינוי התוכן, בגמרא אצלנו כתוב רק פעמיים "אין אדם יודע" ובמדרש שלש – כל הנה"י כאן הם "אין אדם יודע".

המדרש מסיים בדבר השביעי כמו בגמרא:

ומלכות הרשעה אימתי נופלת.

במדרש כתוב "מלכות הרשעה" ובגמרא "מלכות חייבת", ורש"י מסביר "רומי, שכתוב בה 'גבול רשעה', ו'רשעה' היינו חייבת"[קיב].

"מה בעיבורה של אשה" במציאות של אולטרא-סאונד

מה פירוש "אין אדם יודע מה בעיבורה של אשה"? האדם לא יודע מה יש בתוך הבטן של האשה ההרה – מה טיב העובר. רוב המפרשים[קיג] מסבירים על המין – שלא יודעים אם זכר או נקבה. יש פירוש אחד[קיד] שמתחשב במציאות של היום, ואומר שאפילו אם על ידי איזו תחבולה כל שהיא כן יודעים את המין – לא יודעים את שאר הדברים שחז"ל אומרים שנקבעים ביחס לטפה ממנה ההריון, "גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני"[קטו]. התכונות הללו כבר רשומות בעובר, אבל לא תדע אותן גם עם אולטרא-סאונד. יכול לבוא מישהו ולטעון שאולי אפשר לדעת על ידי בדיקה גנטית כל מיני דברים – השאלה היא אם עשיר או עני זהו משהו תורשתי... בכל אופן, אותו מפרש אומר שוודאי יש משהו שאי אפשר לדעת, "אין אדם יודע מה בעיבורה של אשה".

חשוב לדעת שהפשט הפשוט של כל המפרשים הוא ביחס לידיעת המין. איך מסבירים למה אי-הידיעה הזו היא לצורך העולם? רוב המפרשים מסבירים שאם היו יודעים את המין לפני הלידה היו הורים – לא בני עליה, אינשי דלא מעלי – שאם המין לא היה לרצונם, אם יש בת והם רוצים בן או להיפך, היו עושים הפלה. לכן, לצורך העולם, כדי שלא יעשו הפלות – לא יודעים את המין. כתוב שאחרי הלידה כבר אין הרבה סכנה או חשש שיהיו רשעים עד כדי כך שיהרגו את הנולד. נוסיף לכך עוד דבר שלא כתוב, משהו טבעי – ברגע שרואים בעינים, שיש לידה חדשה, ההורים שמחים, אפילו אם הם רצו בן ופתאום יצא בת. יתכן שיש איזה אבא או אמא קצת עצובים, אבל התגובה הספונטאנית הרגילה היא שמחה. כך ה' ברא – שהלידה, החידוש של יש מאין, משמח ברגע שרואים אותו, ואז אתה מודה לה' בכל לבב. אבל אם היית יודע מהו העובר עוד בתוך הרחם – יש לחשוש לדברים לא טובים.

כשקראנו את המפרשים חשבנו שאפשר לקחת עוד צעד קדימה, להוסיף עוד ממד של עומק, ולומר שהוא יכול להיות הסבה לאי-הידיעה: ידוע[קטז] שהרבי היה נגד אולטרא-סאונד אם אין בו צורך ממש חיוני. אם רוצים, אפשר לקשר זאת לנושא שהרבה פעמים בקשו שנדבר עליו, וגם דברנו עליו רבות[קיז], נושא שאפשר לומר שהוא מכת הדור שלנו – חוסר זהות ואפילו רצון אצל הנולד, הבן או הבת, לשינוי המין. כלומר, מציאות שהנולד לא מרוצה מהמין שלו. יתכן מצב בו ההורים יודעים מראש מה מין העובר, ולא כל כך מרוצים – הם היו מעדיפים לכתחילה את המין השני – אבל הם גם לא רוצחים, לא יעשו הפלה, אז בדיעבד הם 'בולעים' זאת, רק שכל משך ההריון לא מרוצים ממין העובר. מה ההשפעה שיכולת להיות לכך? ידוע[קיח] כמה חשובות המחשבות של ההורים, ובמיוחד של האמא, בזמן ההריון – כמה הן משפיעות על העובר לאחר שיוולד. לכן, יש לומר שאם יש מציאות שההורים לא מרוצים ממין העובר – האי-רצון ודאי מחלחל ומגיע לתוך נשמת העובר בעצמו, וכאשר הוא יוולד באיזה שלב הוא לא יהיה מרוצה מהמין של עצמו, עד כדי כך שהדבר יכול להניע אותו לרצון להפר ולהחליף את המין.

יסוד – עיבורה של אשה וחזרת מלכות בית דוד

ברור שהענין של מין העובר שייך לספירת היסוד. גם שאר התכונות של העובר שכתובות בחז"ל, לפי הפירוש הנוסף, שייכות ליסוד – העובר הוא יסוד. הדבר המפתיע הוא ש"אין אדם יודע מה בעיבורה של אשה" בא במדרש במקום "מלכות בית דוד מתי תחזור" בגמרא – או שאתה גורס מלכות בית דוד או שאתה גורס שלא ידוע מה יש בעובר. סימן שהם שוים ממש – לא שני דברים, אלא אותו דבר. השווי בין מלכות בית דוד ועיבור אומר שמלכות בית דוד היא פשוט לידה – חבלי משיח הם חבלי לידה, עתיד להוולד פה משהו.

לא כתוב, אבל מתבקש לומר שיכולה להוולד מלכות בית דוד בבחינת בת או בבחינת בן. המשיח יכול להיות בת או בן – לא יודעים. אפילו אם המין שלו בן – הוא יכול להיות נשמה דנוקבא, יותר חלש, פחות בולט. נקרא למשיח שבבחינת נוקבא משיח יותר טבעי – תהליך טבעי של גאולה, כפי שמציירים חכמים גדולים דווקא את הגאולה האחרונה[קיט]. וכמובן, יכול להיות תהליך נסי לגמרי, יוצא דופן – המשיח נקרא קיסר[קכ], יוצא דופן[קכא] – זו לידה של גאולה בבחינת בן.

בכל אופן, יוצא מההשוואה ש"מלכות בית דוד מתי תחזור" היא בחינת "אין אדם יודע מה בעיבורה של אשה" – ספירת היסוד.

מלכות – נפילת מלכות הרשעה

אחר כך, הנפילה והכליון של "מלכות חייבת", "מלכות הרשעה", הם המלכות – היא עיקר המלכות כאן. יש כמה גרסאות (בגמרא ובמקומות שונים במדרש) – "מתי תכלה", "מתי תעקר" ו"אימתי נופלת".

איזה מבנה יש כאן? על "סומך נופלים, רופא חולים ומתיר אסורים"[קכב] כתוב לכוון שהם כנגד בריאה-יצירה-עשיה – הנופל בבריאה, נופלים מאצילות לבריאה; החולה ביצירה; והאסיר בעשיה. זו כוונה פשוטה, שמובאת בסידור אדמו"ר הזקן[קכג], שהיא המפתח כאן – נפילה היא בבריאה. הנפילה מהמלכות, מהאחיזה במלכות דקדושה (אפילו יניקה מהאחוריים שלה) – היא לבריאה, זהו כבר ניתוק מסוים. "תעקר" הוא יותר מ"נופלת" – ניתוק גמור מהשורשים, שהוא כבר החולי של עולם היצירה. אבל התכל'ס, הנפילה הסופית, היא "תכלה" – להתאיין לגמרי, יותר מלהעקר, פשוט לא להיות יותר. אלה שלשת שלבי הנפילה – מאצילות לבריאה, מבריאה יצירה ומיצירה לעשיה. כך אפשר להסביר את שלש הגרסאות כאן.

הפסוקים במדרש

צריך לחזור ולהסביר את הנצח וההוד. לשם כך נראה עוד חידוש במדרש שאין בגמרא – פסוק-הוכחה לכל אחד מהדברים המכוסים, כדרך המדרש. מתוך הפסוקים שהמדרש מביא אפשר להבין יותר את הכוונה הפשוטה של המלים – הפסוק על יום נחמה יסביר מהו יום נחמה וכו':

יום המיתה מנין? דכתיב "כי גם לא ידע האדם את עתו"[קכד].

יום הנחמה מנין? דכתיב "אני ה' בעתה אחישנה"[קכה].

מכאן משמע ש"יום הנחמה" אינו אישי, כפירוש רש"י, אלא יום נחמה של עם ישראל, כמו הפירוש השני. אם כן, מה ההבדל בין יום הנחמה לחזרת מלכות בית דוד? המהרש"א אומר[קכו] שאלה שני שלבים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. יש עוד כל מיני וארציות של שני שלבים בתוך הגאולה. גם כליון מלכות הרשעה הוא עוד שלב – לא לחשוב שהכל קורה באותו רגע. יש מגוון פירושים[קכז], אבל העיקר שאלה שלבים שונים. אמרנו בפשט שיום הנחמה הוא תחית המתים, הכי מאוחר בגאולה, אבל לפי הפירושים הוא הכי מוקדם – נחמה לפני מלכות בית דוד (שהיא כבר שלמות) ולפני נפילת מלכות הרשעה וכליונה. הבן יהודע אומר שיום הנחמה הוא בנין ירושלים – "בירושלים תנוחמו", "נחמו נחמו עמי דברו על לב ירושלים וגו'" – וחזרת בית דוד היא חזרת המלכות כפשוטה. אלה שתי שתי ברכות סמוכות בשמו"ע, "בונה ירושלים" ו"את צמח דוד".

ואין אדם יודע מה בעומקו של דין, שנאמר "כי המשפט לאלהים הוא"[קכח].

רק ה' יודע את עומק המשפט.

ואין אדם יודע במה הוא משתכר, דכתיב "מתת אלהים הוא"[קכט].

ואין אדם יודע מה בלבו של חברו, דכתיב "אני ה' חוקר לב"[קל].

ואין אדם יודע מה בעיבורה של אשה, דכתיב "כעצמים בבטן המלאה"[קלא].

כל זמן שהעובר נמצא בבטן הוא עצם. ההבדל בין העיבור ללידה הוא כמו ההבדל בחסידות בין עצם ושם. תקופת העצם מאד חשובה. עצם פירושו גם 'עצמי' – 'מי אני?'. כמו שהסברנו, דווקא אי-הידיעה של ההורים מהו מין העובר בונה את העצם שלו, ואילו ידיעה מחלישה את העצם.

ומלכות הרשעה אימתי נופלת, דכתיב "כי יום נקם בלבי"[קלב].

נצח והוד – קיום החברה והכלכלה

במדרש רבה המבואר, שאני מסתכל בו כעת, כתוב על "הוי' חוקר לב" ש"רק הוא בעצמו יודע חקרי לב". עוד לפני כן, על "שאין אדם יודע מה בלבו של חברו", היה כתוב "כדי שיאמינו איש לרעהו, ולא תרבה שנאה וקנאה".

דברנו בחלק הראשון של השיעור על שלום וקטטה. לא הסברנו, אבל אמת ושלום יכולים להיות תפארת ויסוד, "גופא ובריתא חשבינן חד"[קלג], "תתן אמת ליעקב"[קלד] ושלום תכונת היסוד[קלה], כידוע. אבל גם "איהו בנצח" ו"איהי בהוד"[קלו] – אמת היא דבר נצחי והוד הוא שלום. למה? קודם כל, משה ואהרן – משה נצח ואהרן הוא הוד. אבל למה הוד הוא שלום? פנימיות ההוד היא תמימות ותמימות היא שאתה מקבל את החבר וכאילו מאמין בו – אתה נותן בו אמון, בתמימות. אם היית כל כך חכם שאתה יכול לדעת את כל המחשבות והתכניות שלו היה גורם לקטטה בעולם – "הודי נהפך עלי למשחית"[קלז]. יש להיות תמים עם ה'[קלח], ויש להיות תמים אחד עם השני – זהו עיקר תיקון החברה. תיקון החברה הוא להיות תמים, והתמימות הזו היא ההוד – שכל אחד מודה לשני, באופן טבעי. איני יודע מה אתה חושב – ואני נותן בך אמון. זו מדה טובה מוטבעת. כל הנה"י הם טבעים מוטבעים בנפש, אינסטינקטים. יש כאלה שיש להם בעיה נפשית, פרנויה, ולכן הם חושדים בכולם, אבל לרוב האנשים אין פרנויה ובאופן טבעי הם נותנים אמון אחד בשני. זו התכלית לקיום העולם שיש ב"אין אדם יודע מה בלבו של חברו" – קיום החברה בתמימות. אם אני לא יודע מה אתה חושב עלי – נמנעות הרבה מריבות. עוד יותר, אי-הידיעה מאפשר לאהרן הכהן – ששייך למדת ההוד – לשנות מפני השלום, לספר שבפנימיות לבו החבר אוהב אותי ומצטער שפגע בי, ולהשכין שלום[קלט]. זהו פירוש יפהפה, המתאים להקבלה כנגד ההוד.

במילא "אין אדם יודע במה משתכר" שייך לנצח: איך ארויח? איך אצליח? איך אנצח? מסבירים באריכות[קמ] ש"במה משתכר" הוא לדעת את סוד הרווח וגם את סוד הנצחון אחד על השני – איך אני אנצח בשוק. גם נצח וגם הוד הם שוק ("נצח והוד – תרין שוקין"[קמא]), אבל הדחף לנצח ולהרוויח הרבה הוא "במה משתכר". מה טוב בכך שאדם לא יודע במה הוא משתכר? גם כאן יש ימין ושמאל: אם אדם היה יודע במה הוא משתכר ובאיזה עסקאות הוא מרויח – הוא היה מזניח את כל הדברים האחרים, שגם בהם יש צורך לקיום העולם (כמו שכתוב[קמב] גם ברוחניות[קמג], כסיבה לכך שהקב"ה "לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה" – ש"לא יניחו דבר ששכרו מועט וילכו ויעשו דבר ששכרו מרובה", אלא "שיעשו כל המצות בתום"). לאידך, אי-הידיעה במה אדם ירויח היא מקור כל הדחף להיות יצירתי ולהצליח – ואם אדם היה יודע בוודאות שההצלחה מובטחת לו בתחום מסוים, הוא היה מתרשל גם באותו תחום ולא עושה בו את המיטב.

הזכרנו פירושים ש"אין אדם יודע מה בלבו של חברו" היינו מה הוא חושב עלי – שאז אי-הידיעה גורם למניעת קטטה – אבל הבן יהוידע אומר[קמד] שגם "אין אדם יודע מה בלבו של חברו" מתייחס למקח וממכר בשוק (ואף רומז שיתכן היה לדעת זאת, באופן מסוים, משפת הגוף של המוכר והקונה). אם הייתי יודע מה המניע של המוכר/הקונה, האם המוכר לחוץ למכור כי אין לו מה יאכל או הקונה לחוץ לקנות כי זקוק לחפץ, היה גורם להפקעת שערים או להורדת מחירים מוגזמת. ידיעה של האדם "במה משתכר" (איפה הוא מרוויח ואיפה הוא מפסיד) ו"מה בלבו של חברו" היתה גורמת להפקעת שערים ולקלקול השוק – המבוסס על אי-ידיעה ועל משחקים בין רווח והפסד ובין היצע וביקוש. אי-הידיעה הזו בבסיס התנהלות השוק היא ממש הנושא של כל תורת המשחקים, שהסברנו פעם[קמה] באריכות על השייכות שלה במיוחד לספירות נצח והוד.

אם כן, "אין אדם יודע במה משתכר" ו"אין אדם יודע מה בלבו של חברו" הם כנגד נצח והוד – דווקא לפי הסדר במדרש – ואחר כך באים היסוד והמלכות.

סיכום

יוצא כאן שכל שבעת הדברים לפי הסדר – חוץ מהקדמת הגבורה לחסד, כפי שכבר הזכרנו. ולסיכום:

חסד יום הנחמה		גבורה יום המיתה
	תפארת עומק הדין
נצח אין אדם יודע במה משתכר		הוד אין אדם יודע מה בלבו של חברו
	יסוד אין אדם יודע מה בעיבורה של אשה/ מלכות בית דוד מתי תחזור
	מלכות מלכות הרשעה-החייבת מתי נופלת/תעקר/תכלה

ג. אי-ודאות במעגל השנה

עד עכשיו הסברנו את ההקבלה של שבעת הדברים לשבע מדות הלב – לפי סדר המדרש (עם הקדמת הגבורה לחסד). בתוך הדברים הזכרנו את הקשר של "עומק הדין" לראש השנה, אך כשמתבוננים אפשר למצוא זמן מתאים במעגל השנה לכל אחד משבעת הדברים – וכאן דווקא יתאים הסדר שבגמרא:

החורבן והנחמה באב

היום הראשון, "יום המיתה", הוא תשעה באב. מעבר לכך שהאבלות של תשעה באב הכי תואמת את האבלות של יום המיתה – בשנות הנדודים במדבר תשעה באב היה "יום המיתה" כפשוטו, היום בו מתו מתי מדבר בכל שנה "עד תֹם כל הדור"[קמו] (כשבכל שנה – עד השנה האחרונה – היתה אי-ודאות של כל הנכנסים ללון בקברות שכרו האם יקיצו או לא).

"יום הנחמה" מתאים מאד להיות העליה שבאה מיד אחרי הירידה של החורבן – שבת נחמו, שהיא הראש של "שבעה דנחמתא" בכלל. העליה-הנחמה אחרי תשעה באב כוללת גם את חמשה עשר באב, ש"לא היו ימים טובים לישראל"[קמז] כמותו – יום של זיווגים. הנחמה המקורית בתורה היא "וינחם יצחק אחרי אמו"[קמח], לאחר שמצא את בת זוגו – רבקה אמנו[קמט]. בחור רווק דואג מהריק שבחייו (שהרי ל"ראה חיים" זוכים דווקא "עם אשה אשר אהבת"[קנ]) ו"יום הנחמה" האישי שלו הוא כאשר זוכה ל"מצא אשה מצא טוב"[קנא]. גם "יום הנחמה" של כלל ישראל הוא הכרת השידוך עם ה'. "יום הנחמה" הוא ראשית ימי התשובה (נחמה לשון חרטה[קנב]) לקראת שנה טובה ומתוקה (כנהוג לאחל "כתיבה וחתימה טובה" החל מחמשה עשר באב[קנג]).

חגי תשרי

"עומק הדין" שייך לימי הדין – ראש השנה ויום הכיפורים, כפשוט. בפרטות, ראש השנה כנגד הפירוש ש"עומק הדין" שייך לדין ה' בעולם הזה ויום הכיפורים כנגד הפירוש שמדובר בדין ה' לעולם הבא, שהרי יום הכיפורים, בו נאמר "לפני הוי' תטהרו"[קנד], שייך לעלמא דאתכסיא בעצם.

"אין אדם יודע מה בלבו של חברו" שייך לחג הסוכות בכלל וליום הראשון שלו בפרט, כאשר ארבעת המינים מסמלים את כל סוגי היהודים[קנה], כל סוגי "חברו", וכל עניני חג הסוכות נעשים בלב שמח ורומזים לסוד הלב[קנו]. מקיף הסוכה, עליו נאמר ש"ראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת"[קנז] (למרות כל ההבדלים ביניהם), הוא מקור התמימות ביחס לזולת והטבע לדון אותו לכף זכות.

"אין אדם יודע במה משתכר" רומז לשמיני עצרת בו נאמרת "תפלת הגשם", שהוא שם כולל לברכת הפרנסה (והמנהג להרבות ב'לחיים' בשמחת תורה נותן עוד משמעות ל"אין אדם יודע במה משתכר"...).

חנוכה ופורים

"מלכות בית דוד מתי תחזור" שייך לחנוכה (בו "חזרה מלכות לישראל"[קנח]) – החג הראשון של תורה שבעל פה (אחרי "סוף כל הנסים" שנתנו להכתב[קנט] בפורים), שמאיר כבר את אור ביאת המשיח[קס].

"מלכות חייבת מתי תכלה" רומז בפשטות לפורים, בו חוגגים את נפילת המן ועמלק, תמצית מלכות הרשעה (והרמז לפורים עוד יותר בולט לפי הגרסא, בעין יעקב ועוד, "מלכות פרס").

קשרי חנוכה ופסח-שבועות

ההסבר עד כה היה לפי הנוסח בגמרא, וגם בלטו בחסרונם שני רגלים – פסח ושבועות. השינוי הבולט בנוסח המדרש ישלים לגם את הרגלים החסרים:

במדרש את "מלכות בית דוד מתי תחזור" מחליף "אין אדם יודע מה בעיבורה של אשה". ידוע[קסא] ש-כה כסלו הוא יום עיבור העולם, תשעה חדשים לפני לידת-בריאת העולם ב-כה באלול, כאשר נר חנוכה הוא סוד "נר דלוק לו על ראשו... ומלמדין אותו כל התורה כולה"[קסב].

אכן, הלידה מ"עיבורה של אשה" שייך לכל התהליך שמתחיל בחג הפסח: יציאת מצרים ביום טוב הראשון היא לידת העם בכלל (המושווית ללידה מתוך הרחם[קסג]). קריעת ים סוף בשביעי של פסח נקראת לידת הנשמות[קסד]. גם שבועות נקרא "עצרת" של פסח – סיום יציאת מצרים ב"ולקחתי"[קסה], לשון הגאולה הרביעי[קסו], המתייחס למתן תורה[קסז], "כי לקח טוב נתתי לכם"[קסח] – והוא יום לידה של מוחין דגדלות (על דרך דברי רב יוסף "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא"[קסט]). יחסית, פסח הוא לידת בת (מוחין דקטנות) ושבועות לידת בן (מוחין דגדלות), בסדר של "בת תחלה סימן יפה לבנים"[קע] (כשהעבודה בימי ספירת העומר היא העליה מקטנות לגדלות, כוונת הספירה[קעא]).

לאור זאת, יש לומר שנר ראשון של חנוכה הוא שרש יום טוב ראשון של פסח, "זמן חרותנו", ו"זאת חנוכה" – תכלית חנוכה – היא כנגד חג השבועות, "זמן מתן תורתנו" (גילוי הנר הדולק בעיבור, לאורו מלמדים את כל התורה כולה, כנ"ל). שביעי של פסח, שביניהם, מושרש בנר שביעי. הדלקת הנרות באופן של "מוסיף והולך" מזכירה את ימי הספירה (ומספרית יש ביניהם קשר מובהק[קעב]) שבין פסח לשבועות. "זאת חנוכה", היום השמיני של חנוכה, הוא הגילוי ה'על טבעי' מעל שבעת ימי ההיקף שקודמים לו[קעג], ובאותו אופן שבועות, היום החמישים, הוא הגילוי מלמעלה של שער ה-נ שלמעלה משבעת השבועות (מט ימים, ז ברבוע) שקדמו לו. שני ה'כוללים' – ה-ח שמעל ה-ז וה-נ שמעל ה-מט – מצטרפים לסוד החן של חנוכה, המאיר במיוחד ב"זאת חנוכה"[קעד].

ד. עבודת דוד המלך

בין שבעת הדברים המכוסים מונה הגמרא את חזרת מלכות בית דוד, והסברנו[קעה] שאי-ודאות היא הענין העצמי השייך למשיח בן דוד ("הוא גואל אחרון"), החידוש שלו ביחס למשה רבינו ("הוא גואל ראשון"). לכן, בעומק ניתן לקשר את כל שבעת הדברים לדוד המלך ולבנין המלכות[קעו] בכלל:

"הודיעני הוי' קצי" – סוד חיי דוד

הקשר לדוד הכי בולט בראשון בין שבעת הדברים, "יום המיתה", שהרי בחז"ל עיקר הסתרת יום המיתה הוא לגבי דוד המלך, כפי שלומדים[קעז] מהפסוק "הודיעני הוי' קצי ומדת ימי מה היא וגו'"[קעח]. בשבעת הדברים מכוון "יום המיתה" כנגד הגבורה, כנ"ל, וביחס לדוד המלך הוא סוד "בנין המלכות מהגבורות"[קעט] דווקא – בזכות אי-ודאות יום המיתה זכה דוד, שמצד עצמו ראוי היה להיות נפל[קפ] (ערפל בעצם), לחיות שבעים שנה.

בחז"ל מוסבר לעתים[קפא] שדוד קבל את שבעים שנותיו מאדם הראשון ולעתים[קפב] שקבל את שנותיו מהאבות (5 שנים מאברהם, 28 שנים מיעקב ועוד 37 שנים מיוסף, שנכנס במקום יצחק). בדרך כלל מוסבר[קפג] שמאדם הראשון קבל דוד את השנים בחיצוניות ומהאבות בפנימיות, מאדם הראשון בבחינת השתלשלות ומהאבות בבחינת התלבשות, אך העיקר הוא האי-הודאות בה חתם ה' את שבעים השנים שלו (שלא מגיעות לו בעצם) בסוד ההשראה. שלש הבחינות השתלשלות-התלבשות-השראה[קפד] הן גם כנגד עולמות-נשמות-אלקות[קפה], מיסודות תורת הבעל שם טוב[קפו] – עיקר גלגול נפש דוד[קפז], תיקון האי-ודאות של משיח בן דוד (לעומת הודאות של משה רבינו, כנ"ל).

אי-ודאות בחיי דוד

לאור זאת, מתבקש לפרש גם את שאר הדברים בשייכות לחיי דוד ובנין המלכות:

"יום הנחמה" של דוד מופיע לאחר חטא בת שבע ועונשיו[קפח], החל מפטירת הילד (אחריה נאמר "וינחם דוד את בת שבע אשתו"[קפט], ודוד עצמו התנחם בלידת שלמה-ידידיה, ידיד ה' שעתיד לבנות את בית המקדש). על הנחמה הזו מבקש דוד בפרק התשובה-הנחמה שלו – פרק נא – "תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות דכית"[קצ].

אי-ידיעת "עומק הדין" מופיעה אצל דוד המלך בפסק המוטעה שלו בחלוקת השדה כו', בעטיו נחלקה מלכות בית דוד[קצא] (ובעצם, מאותו רגע התעוררה האי-ודאות של "מלכות בית דוד מתי תחזור", שכנגד היסוד, תחת ל"עומק הדין" שבתפארת, בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד"[קצב]).

על "אין אדם יודע במה משתכר" – שכנגד הנצח – מובא בתניא שהזכרנו שהנביא (בחינת נצח[קצג]) כן יודע דברים המכוסים, והראיה היא מכך שכאשר חיפש שאול את אתונות אביו הוא הלך לדרוש אצל שמואל הרואה[קצד] (שתקן את ספירת הנצח[קצה]). גם זהו סיפור מובהק של בנין המלכות, שהרי שאול – המלך הראשון בישראל (המלכות דתהו שקדמה למלכות דתיקון של דוד) – הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. באותה אגרת, בה מדגיש אדמו"ר הזקן שאין לשאול עניני פרנסה את חכמי התורה, הוא מקדים "כי באמת כל עניני אדם לבד מדברי תורה וי"ש אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם כמארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" – האי-ודאות היא סוד "הכל בידי שמים"[קצו], בחינת "פותח את ידך", סוד הפרנסה כנ"ל. הרגישות להשגחה הפרטית ("הכל בידי שמים", בפרט בעיני פרנסה[קצז]) שייכת במיוחד לבקשת דוד המלך[קצח], וביאת בית דוד תלויה בהרגשת התלות המוחלטת בכך בה' – "אין בן דוד בא... עד שתכלה פרוטה מן הכיס"[קצט].

על תחושת ה"אין אדם יודע מה בלבו של חברו עליו" מיוסד כל ספר תהלים של דוד המלך, נעים זמירות ישראל, המתחנן ומבקש מה' שישמרנו מחורשי רעתו – "יחד עלי יתלחשו כל שֹנאי עלי יחשבו רעה לי... גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב"[ר]. הזכרנו מציאות של פרנויה, בה במקום לנהוג בזולת בתמימות האדם חושד שכולם חושבים עליו רעה, אך אצל דוד זו לא היתה פרנויה דמיונית אלא חשש מוצדק.

כנגד "מלכות בית דוד מתי תחזור" – השייכת בפשטות לדוד, כפי שפתחנו פרק זה – נמצא במדרש "אין אדם יודע עבורה של אשה", השייך לסוד עיבור בת שבע והילד שנולד לה (כנ"ל).

"מלכות חייבת מתי תכלה" מתבטאת בכל מלחמות דוד במגמה לקדש שם שמים ולפרסם אלקות בעולם דווקא על ידי כליון מלכות הרשעה. דוד רצה כבר למלא את היעוד המשיחי של כליון מלכות הרשעה לגמרי, אך מן השמים לא הניחו לו עד שיבוא משיח בן דוד, כרמוז בברית בין הבתרים – "רמז שיבא בן ישי לכלותם ואין מניחים אותו מן השמים עד שיבא מלך המשיח"[רא].

חבת דוד מתוך הערפל

חבה יתרה נודעת לדוד המלך בעם ישראל דווקא מפני שהוא "חי וקים"[רב] באי-ודאות, ומלמד את כולנו כיצד לחיות באי-ודאות בזמנים של העלם והסתר הגלות – תוך אמירת פרקי התהלים המיוסדים על אדני אי-הודאות (בשבעת הדברים בכלל, וכן יש למצוא פרק מיוחד לכל אחד משבעת הדברים – כפי שצוין פרק לט בקשר לכיסוי יום המיתה ופרק נא ביחס לבקשת התקוה והנחמה). בכך מבשר את ביאת משיח בן דוד (תכלית בנין המלכות על ידי הארת נשמת משה רבינו, ודאות, בגופו של דוד המלך[רג], אי-ודאות[רד]).

והנה, בחנוכת בית המקדש – בה אמר שלמה "הוי' אמר לשכֹן בערפל" – ה' גילה לכל באי עולם שתשובת דוד התקבלה (מה שהיה באי-ודאות עד אז)[רה]. כלומר, כאשר "הוי' אמר לשכֹן בערפל", בבית אשר הכין לו דוד בעבודתו[רו], הוא מגלה מתוך האין של הערפל את נקודת האמת, מוליד את הודאות החדשה מתוך אי-הודאות (כנ"ל בסיום חלקו הראשון של השיעור).

עד כאן תורף הדברים. שמתוך כל העבודה הזו, "מתוך הערפל", נזכה לשנה טובה ומתוקה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ה' בוחר לשכון – כ"דירה בתחתונים" – בחוסר ודאות, "הוי' אמר לשכֹן בערפל".
• הערפל הוא סוד ההתעבות – מהתעבות האורות נתהוו הכלים.
• הערפל הוא האין שבין יש ליש – הכח לחולל מטמורפוזה.
• עבודת המעפילים לא הצליחה בכניסה הראשונה לארץ – אך תצליח בהבאת הגאולה האחרונה.
• הדרך היחידה להביא את המשיח היא לפעול מתוך יזמה אי-ודאית.
• ראש השנה הוא ערפל – נקודת מפנה בין השנה שעברה לשנה הבלתי-ידועה הבאה.
• הודאות היא שם ה' – "הודאי שמו כן תהלתו" – אך עצמות ה' היא אי-ודאות.
• אי-הודאות של העולם – מתוך הדעת המוגבלת – היא המשכן לאי-הודאות של העצמות.
• תשובה עושים מתוך ודאות – 'אהיה טוב בודאי מעתה'.
• מקור הפרנסה הוא הדבר הכי לא-ודאי.
• התורה היא ודאות והתפלה נובעת מאי-ודאות.
• הודאות מתגלה בתפילין של ראש ואי-ודאות בתפילין של יד.
• משה הוא הגדול בנבואה (ודאות) ומשיח הוא הגדול ברוח הקדש (אי-ודאות).
• משיח הוא אי-ודאות בעצם – גם אחרי התגלותו – כי ענינו מטמורפוזה במציאות.
• ודאות אמת נולדת מתוך אי-ודאות – אין וערפל.
• רק מתוך אי-ודאות יכול להוולד חידוש מוחלט – חידוש הגאולה.

• "שבעה דברים מכוסים" כדי להבטיח את קיומו התקין של העולם.
• לכל אחד מובטח "יום הנחמה" האישי שלו.
• הנחמה על דאגת הלב היא גילוי "רזי תורה" ו"רזי עולם".
• "עומק הדין" האלקי – בעולם הזה ובעולם הבא – אינו ידוע.
• "דין" ("דין אמת") הוא גבורה ("דינא קשיא") ו"עומק הדין" ("דין אמת לאמתו") היינו הרחמים בדין ("דינא רפיא") – סוד שני ימי ראש השנה.
• "דין" הוא "רזי תורה" ו"עומק הדין" הוא "רזי עולם".
• כיסוי "יום המיתה" מכניס למתח בריא – תשובה בלי יאוש והתרשלות.
• אי-ידיעת יום המיתה היא סגולה לאריכות ימים.
• העלם מין העובר ותכונותיו שומר ממחשבות אי-נחת של ההורים שעלולות להזיק לו ומחזק את העצם-העצמיות שלו.
• בטבע הבריאה חוית הלידה יש מאין גורמת להורים לשמוח בילד שנולד.
• "אין אדם יודע מה בעיבורה של אשה" – גאולה טבעית (בת) או גאולה נסית (בן).
• אדם בריא בנפשו נותן אמון תמים בזולת – זהו יסוד תיקון החברה.
• ניהול 'משחקי השוק' תלוי באי-ודאות.
• התהליך שמפסח עד שבועות רמוז כולו בחנוכה.
• אי-ידיעת קצו של דוד היא המעניקה לו חיים.
• דוד מלמד אותנו לחיות באי-ודאות בגלות ומכין אותנו לאי-הודאות של משיח.
• אי-הודאות של דוד בונה את המקדש-הערפל – מתוכו מתגלה בודאות תשובתו ונחמתו של דוד.