הקלטת סרטונים – פרשת וארא

ט"ז טבת ע"א –– כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

 

א. "ושמי הוי' לא נודעתי להם"

^{[אנגלית – ארוך]}

בהתחלת פרשת השבוע, פרשת וארא, ה' אומר למשה רבינו שהבטיח לאבות לגאול את בניהם, בני ישראל, ועדיין לא קיים זאת, וה' מנסח זאת – "ושמי הוי' לא נודעתי להם". איך כן נודעתי לאבות? בשני שמות אחרים – כולם שמות של ה' – שם א-ל ושם ש-די. נודעתי להם בשני השמות הללו, אבל לא בשמי המיוחד – הוי'. המפרשים שואלים שהרבה-הרבה פעמים מופיע שם הוי' בסיפורי האבות, ולמה ה' אומר "ושמי הוי' לא נודעתי להם"? בחסידות מבואר שיש שתי דרגות של שם הוי' – שם הוי' עליון, שבו ה' לא נודע לאבות, ושם הוי' נמוך יותר, שבו ה' נודע לאבות. אם כן, יש כאן ארבע דרגות של שם ה' – ארבע דרגות של התגלות. ה' הוא אחד יחיד ומיוחד, אבל בהתגלות יש דרגות. יש דרגה אחת מוחלטת, הכי גבוהה – המדרגה העליונה של שם הוי'. זו המדרגה שהתגלתה למשה ובני ישראל ביציאת מצרים, ומעולם לא התגלתה קודם. תחתיה יש דרגה שניה של שם הוי' שכן התגלתה לאבות. רש"י מסביר שהיא לא התגלתה בהקשר להבטחה של ה' לגאול את הבנים. מתחת יש עוד שתי דרגות, שני השמות א-ל ש-די, שאף שהם מופיעים יחד הם שתי מדרגות. צריך להסביר את ארבע הדרגות – הוי', הוי', א-ל, שדי.

על שם ש-די מסבירים חז"ל "שאמר לעולמו די". העולם התפשט – התפשטות היקום בכל היבטי הבריאה – וה' אמר לו די. כל דבר בעולם שלנו הוא סופי ומוגבל, ומה שגורם – גם פסיכולוגית – לכך שכל דבר יהיה מוגבל הוא שם ש-די, "שאמר לעולמו די". לעומתו שם א-ל הוא שם של התפשטות. אל, מלבד היותו שם של ה', הוא מלה פשוטה – אל, לכיוון מסוים. משהו זז בכיוון מסוים – אל... בעולם של שלשה ממדי מקום יש ששה כיוונים (ארבע רוחות, מעלה ומטה), כרמוז בכך ש-מקום עולה ו"פ אל. שני השמות הולכים יחד כי א-ל הוא התפשטות – ה' מתפשט ומתגלה בששת הכיוונים – ושם ש-די מגביל את ההתפשטות. זו הכוונה של שני השמות הללו. שני השמות הללו קשורים לטבע ומופיעים בו – איך ה' בורא ומופיע בבריאה. שתי המדרגות של שם הוי' הן כבר מעל הטבע. שם הוי' הנמוך הוא ההתגלות העל-טבעית – הגילוי שה' בבחירתו יכול לעשות נסים ששוברים את הטבע. מה יכול להיות מעל שם הוי' שמעל הטבע? מה מתגלה ביציאת מצרים? מוסבר בקבלה ובחסידות שעל עצמות ה' אי אפשר לומר שום דבר. כעת עומדים ביארצייט של הרמב"ם, שאמר שאי אפשר להגדיר את ה' בשום צורה חיובית – רק בשלילה. אי אפשר לומר שה' הוא על-טבעי. עצמות ה' היא לא סובב ולא ממלא – היא למעלה משניהם רש"י אומר ששם הוי' הוא "מדת אמתית שלי" – אימות וקיום של ההבטחה להוציא את עם ישראל ממצרים. שם הוי' העליון הוא האמת של ה', והאמת של ה' היא שהוא גם מעל הטבע וגם בתוך הטבע, נשיאת הפכים.

אם כן, יש ארבע מדרגות: התגלות האמת של ה', שם הוי' העליון, שלמעלה מסובב וממלא. תחתיה שם הוי' שהוא התגלות ה' שמעל הטבע, סובב כל עלמין. ומתחת שני השמות א-ל וש-די, התשפטות והגבלת הטבע (שם א-ל הוא סוד הקו אור אין סוף ממלא כל עלמין, החודר לתוך החלל מקום פנוי שנוצר על ידי הצמצום הראשון ושם ש-די הוא סוד עולמות א"ק אבי"ע שכולם מוגדרים ומוגבלים). גם אצל האבות היו גילויים גדולים של נסי ה' – גילויי השגחה פרטית – אבל האמת של שם הוי' מתגלה רק ביציאת מצרים כאשר ה' מקיים את הבטחתו לבנים.

לארבע הדרגות האלה יש גימטריא יפהפיה: נתחיל מהסוף – שם ש-די, עולה 314. משמעות השם שדברים מתפשטים ומתפתחים, עד נקודה בה אומרים די. מה המשמעות של זה במתמטיקה – שסופרים עד שמפסיקים כאשר מגיעים ל-314. כלומר, עושים 'משולש' – מ-1 עד 314 – המספר הוא 49455 (החישוב הפשוט הוא אן כפול אן פלוס 1 חלקי 2 – 314 כפול 315 חלקי 2). מה משמעות המספר הגדול הזה? המספר הזה הוא כפולה של 45 – מספר מיוחד, מילוי של שם הוי'. כאן עוסקים בשם ש-די, אבל המשולש שלו הוא 45 כפול 1099. 45 הוא המלה מה (שאלה, בטול בנפש כמו "ונחנו מה") או אדם. 1099 עולה "ברכי נפשי את הוי'", פסוק שמופיע חמש פעמים, וחז"ל מסבירים כי ראה חמשה עולמות ועל כל אחד ברך את ה'. בקבלה מספר זה הוא הסכום של חמשת שמות הנשמה – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. כל חמש הדרגות מופיעים ב-אדם.

מה אומרים שאר השמות? בחקירה מוסבר שאת כל הממדים של העולם אפשר לרכז לשנים – מחשבה (עליונה, אלקית; אבל גם היום במדע – במכניקה הקוואנטית – כוללים מודעות בתוך העולם) והתפשטות (שכוללת גם המקום וגם את הזמן, כמו שידוע היום במדע). המשולש של שם א-ל הוא מלכות – מה שמהווה את המציאות. המשולש של שם הוי' עולה 351, ושני משולשים של הוי' – שני שמות הוי' – עולים שבת. מה זה אומר על שבת, שמורכבת משני שמות הוי'? גם בשבת יש שני ממדים – ליל שבת ויום שבת. ששת ימי המעשה שייכים לשמות א-ל ש-די, הטבע, כשנכנסים לשבת מתגלה שם הוי' התחתון – העל טבעי – וביום שבת מתגלה אמת ה' נושאת ההפכים, שלמעלה מהטבעי והעל-טבעי. חז"ל אומרים שכאשר נשמור שתי שבתות מיד נגאל. בחסידות מוסבר שלא מדובר בשני ימי שבת, אלא בשתי שבתות בתוך שבת אחת – שתי מדרגות של שם הוי'. בהתחלה להגיע לעל-טבעי ואז לעבור את העל-טבעי לנשיאת ההפכים של ה'.

המספר השלם – סיכום ארבעת המשולשים – הוא 50653. מה המספר הזה אומר? הכל היה בשביל להגיע למספר הזה. מה מיוחד בו? אמרנו שרק המשולש של שם שדי עולה אדם פעמים נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. המדרגה העליונה, יחידה, היא המדרגה שמתקשרת לאמת ה' נושאת ההפכים. בעבודה שלנו זה מתבטא במסירות נפש, בבטול מוחלט והתקשרות מוחלטת לה'. ה' הוא יחיד ונקודת ההתקשרות שלנו אליו נקראת יחידה. יחידה עולה 37, והמספר השלם שלנו עולה 37 בחזקת 3 – הכל כאן יחידה פעמים יחידה פעמים יחידה (הבל להב הלב על מנת לצאת מאדמת בני חם, וד"ל). זה מה שמתגלה ביציאת מצרים. בכך מתחילה הפרשה – ה' אומר שהתגליתי לאבות בשמות א-ל ש-די, ומעל זה יש שם הוי' שלא מפורש בפסוק, ומעל זה שם הוי' שלא נתגלה לאבות ועתה יתגלה ביציאת מצרים. כל ההתבוננות המתמטית שלנו מעלה את כל המדרגות הללו למספר מאד יפה, קוביה של 37. חכמים נקראו סופרים כי אהבו לספור, בפרט את המספרים שבתורה. ההתקשרות של היחידה שלנו ליחיד של ה', וכשכופלים את זה שלש פעמים – "בתלת זימני הוי חזקה" – זו הפעולה השלמה של יציאת מצרים, וכשנסיים זאת יגיע משיח צדקנו.

ב. שבע המכות

^{[אנגלית-קצר}[ב]^]

בפרשת השבוע מופיעות שבע מתוך עשר המכות. המספר עשר הוא מאד חשוב בתורה. כתוב "העשירי יהיה קדש להוי'". יש הרבה הופעות של עשר – הכי חשוב עשרת הדברות, שניתנו לעם ישראל (עוד כמה פרשות, בפרשת יתרו). יש בתורה גם את עשרת המאמרות בהם ה' ברא את העולם – "יהי אור", "יהי רקיע" וכו'. יש תשע פעמים בפירוש "ויאמר...", תשעה מאמרות מפורשים, וגם "בראשית" נחשב מאמר – "מאמר סתום". בפרקי אבות חז"ל אומרים שיש עשרה מאמרות, ויש עוד עשיריות חשובות פחות ידועות. יש כלל שכאשר שני דברים בנויים באותו מספר יש ביניהן הקבלה. חז"ל אומרים שבכל אחת מהמכות היה "נגוף ורפוא – נגוף למצרים ורפוא לישראל". בכל מכה ה' הכה את מרצים, וגם, על ידי זה, ריפא את עם ישראל – ריפא אותם מתודעת העבדות והכין אותם להיות עם ישראל בן חורין. יש הקבלה בין עשר המכות לעשרת המאמרות ועשרת הדברות. איך נסביר זאת? בעשרת המאמרות ה' ברא את הטבע. הבעל שם טוב לימד אותנו שכאשר מתבוננים בטבע אחד הדברים שיש להתבונן בהם – למרות שהאדם הוא הנעלה ביצורים, במדרג של דומם-צומח-חי-מדבר – שיש שויון בתוך הטבע. הבעל שם טוב אמר שהאדם יחשוב שהוא ותולעת הם חברים – שנינו עובדים את ה' בכל כוחנו. במובן מסוים האדם יותר גרוע מתולעת או מסלע, כי הם לא יכולים להמרות את רצון ה' ואנחנו לפעמים ממרים את רצונו. זו עבודה של הכנעה אל הבורא – בהכנעה כולם שוים. כולנו נבראנו לכבוד ה', ובכך כולם שוים. ועוד, אדם נברא אחרון, אחור למעשה בראשית, שעל זה אומרים "יתוש קדמך", קדימה במעלה, שמהתבוננות זו באים להכנעה גדולה בפני הבורא יתברך.

מה ביחס לעשרת הדברות? הם פותחים "אנכי", "אנכי מי שאנכי". חז"ל אומרים שכל הבריאה נפתחה וה' התגלה. זה גילוי אלקות בהכל – הכל אלקי. מה עשר המכות שביניהם? זו הפעם הראשונה שה' בהסטוריה יצר חלוקה בתוך הטבע שכולו שוה – נגוף למצרים ורפוא לישראל. בקבלה זו נקראת הבדלה, שאחרי ההכנעה. ההתגלות המוחלטת של ה' נקראת המתקה. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, אומר שהתיקון מורכב משלשה שלבים – הכנעה-הבדלה-המתקה. ההבדלה היא שלב בינים בין ההכנעה להמתקה. ה' רוצה שכל הבריאה תגיע להמתקה. בבריאה כולנו יצורים קטנים ששוים בהכנעה לפני ה'. ההבדלה היא זו שמאפשרת לעבור מההכנעה לכך שהכל יגיע להמתקה. שלשת השלבים הללו – עשרת המאמרות, עשר המכות ועשרת הדברות – הם דוגמה קלאסית בתורה לשלשת השלבים הכנעה-הבדלה-המתקה.

ג. ונצבת לקראתו

^{[עברית-ארו]ך}

בפרשת שבוע, פרשת וארא, יש את התחלת עשר המכות במצרים. יש שבע מכות בפרשת "וארא" ושלש המכות האחרונות בפרשה הבאה, פרשת "בא". היות ש"הכל הולך אחר הפתיחה", המכה הראשונה נותנת את הטון לכל המכות – אם כי שהשיא כמובן הוא המכה האחרונה, אבל "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". הסוף הוא מכות בכורות, ובעצם ה' התרה במצרים, בפרעה, על מכת בכורות עוד לפני ההתחלה. בכל אופן, המכה הראשונה היא הכאת אלהי מצרים – להפוך את הנילוס לדם. לכן, המכה הראשונה היא דם – זה מתחיל מדם, וגם מגיע בסוף לדם, כי מכת בכורות היא גם דם. אם כן, כל המכות הן תחת סימן של דם – מדם לדם. שוב, המכה הראשונה היא לקחת מים ולהפוך אותן לדם. פרעה עשה מעצמו עבודה זרה. הוא היה יוצא כל יום למים, לנילוס, ועושה את צרכיו כדי שיחשבו שהוא לא צריך את זה. ה' אומר למשה – אתה תצא בבקר, עוד יותר מוקדם, "ונצבת לקראתו", ואתה תתרה בו במכת דם. כך מתחילות המכות.

על הביטוי "ונצבת לקראתו" יש מחלוקת – מה הכוונה שה' אומר למשה, שזה היסוד של המכות, "ונצבת לקראתו". יש שתי דעות, בין זוג ידוע של אמוראים, רבי יוחנן וריש לקיש. לפי המסקנה של הגמרא רבי יוחנן סובר ש"ונצבת לקראתו" הכוונה תזכור שהוא מלך. זה אדם מכובד, ויש מצוה לכבד את המלך. בהקשר אחר רואים שיש מצוה לכבד את פרעה, כמה שהוא רשע, כי הוא מלך. אז ההסבר של "ונצבת לקראתו" הוא הסבר לו פנים. תעמוד מולו, תסביר לו פנים, תסביר לו בדיוק מה הולך להיות פה. יהיה רע בשבילו, אבל תאמר לו בצורה יפה. יש ביטוי אצל הרבי מליובאוויטש, שכל דבר – גם דבר קשה – צריך להיות בדרכי נעם, כמה שזה נשמע מוזר. גם שהולך לעשות כאן דבר קשה, לעשות בדרכי נעם, ובפרט שהוא מלך. ריש לקיש אומר לא, אומר הפוך – "ונצבת לקראתו", "העז בו פנים", תדבר בעזות. לא "הסבר" אלא "העז". שני דברים מהקצה אל הקצה. רש"י אומר ששניהם לומדים מהמלה "לקראתו" – או לכבודו, או שלפעמים בתנ"ך "לקראתו" זו לשון מלחמה. המהרש"א אומר שרבי יוחנן ודאי לומד מהמלה "לקראתו", אבל אולי ריש לקיש לומד מ"ונצבת" – לפעמים נצבים למלחמה, למריבה. בכל אופן, איך שלא יהיה, יש מחלוקת.

הגמרא מקשרת את המחלוקת, אם צריך לדבר עם פרעה בהסברת פנים או דווקא בעזות פנים, לעוד דבר שאמר ריש לקיש בהקשר לפרשה הבאה. אמרנו שהמכות מתחילות מדם ומגיעות לבכורות, שהיא גם סוג של דם. מה כתוב שם? כתוב שמשה רבינו עמד לפני פרעה והתרה בו על המכה האחרונה. התרה בו על מכת חשך, ולא חזר שוב – אדרבה, פרעה אמר שאם הוא יחזור שוב יהרוג אותו – אלא התרה בו גם על בכורות. אז משה אומר "וירדו אלי כל עבדיך" – אומר "וירדו" ולא אומר "וירדת" כי חלק כבוד למלכות. בסוף פרעה עצמו ירד להתחנן שיצאו ממצרים. בסוף כתוב "ויצא מעם פרעה בחרי אף". זה סיום הפרשה. קודם כל הוא מדבר יפה, "וירדו" ולא "וירדת", אבל הסוף הוא – המלה האחרונה, הדבר האחרון לפני מכת בכורות – "ויצא מעם פרעה בחרי אף".

לפני שבוע הסברנו שבכל פרשה יש ביטוי מרכזי ששוה "בראשית", שהוא ה"בראשית" של הפרשה. בפרשת בא, הפרשה הבאה, הביטוי הוא "ויצא מעם פרעה בחרי אף" = בראשית. לא רק שזה בראשית, אלא עוד מעלה. כתוב בתיקוני הזהר שבראשית אותיות ברית-אש. יש הרבה צירופים לבראשית, ואחד המרכזיים בתיקוני הזהר הוא שאני לוקח ומחבר שתי אותיות מהתחלה והסוף – ברית – ונשארות אותיות אש. כאן "ויצא מעם פרעה" שוה ברית ו"בחרי אף" שוה אש. כך משה רבינו נפרד סופית מפרעה לפני הסוף, לפני מכת בכורות. מה כתוב בחז"ל? קודם הוא מדבר איתו יפה, כמו שרבי יוחנן אומר. אבל כאן, ריש לקיש דורש על המלים האחרונות – "הכל הולך אחר החיתום" – "ויצא מעם פרעה בחרי אף", "סטרו ויצא". הוא פשוט ניגש לפרעה המלך, נתן לו סטירה, ויצא. כשלומדים תורה כל אחד צריך לצייר ולחוות כל מה שלומדים. כאן אתה עומד מול המלך, הוא מדבר איתך לא יפה אבל אתה בכל אופן מתייחס בכבוד, אבל בסוף אתה פשוט ניגש, נותן לו סטירת לחי ויוצא, וזו הקדמה למכת בכורות.

מי זה רבי יוחנן וריש לקיש? כתוב שרבי יוחנן זה צדיק. תמיד שיש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש מוסבר בחסידות שאלה שני טיפוסים. יש "צדיק מעיקרא", שמעולם לא חטא, ויש אחד שהיה חוטא – לא סתם חוטא אלא היה ליסטים – שזה ריש לקיש, אלא שהוא חוזר בתשובה. אם כן, מכל חז"ל אולי הכי חשוב שמסמל את הבעל תשובה הוא ריש לקיש. הוא יצא צדיק גדול, אבל בכל אופן הוא מיסודו בעל תשובה, ואילו רבי יוחנן הוא הצדיק הגמור. ריש לקיש הוא הגיס של רבי יוחנן. רבי יוחנן קרב אותו והחזיר אותו בתשובה, והחזיר אותו בתשובה על מנת שיתן לו את אחותו לאשה, וכך היה. מה רואים? שהצדיק אומר שעם המלך – "מלך הוא, הסבר לו פנים יפות". אבל הבעל תשובה, שהוא יוצא ממנו – בעל התשובה היה עבד לפרעה מלך מצרים. הצדיק לא היה עבד, כמו שכתוב שהלוים במצרים לא היו בעבדות, לא השתעבדו. מי זה יהודי רשע? אחד שהוא בגלות מצרים, הוא תחת יד פרעה, הוא מושפע מפרעה, הוא עבד של פרעה, מנטלית הוא עבד של פרעה. הוא היה שם, והוא יוצא משם, והוא צריך לתת  לפרעה את הסטירה בפנים לפני שהוא יוצא ממנו – "רשע הוא, העז לו פנים". רבי יוחנן, הצדיק, שלא היה שם, יכול לדבר יפה, לחלוק כבוד. אחד הפירושים – החתם סופר, אחד הכי חשובים – אומר שבעצם גם כאשר נותנים כבוד למלך הרשע, הכבוד הזה הוא על דרך "לפני שבר גאון". לפני שהקליפה נשברת סופית – לפני שהאדם נשבר סופית צריך לתת לו להתגאות. ממי לומדים זאת? מאסתר המלכה, שהזמינה את המן הרשע, הרימה אותו גבוה, סיפקה לו הרבה גאוה – שרק הוא המוזמן היחיד עם המלך, למשתה שאסתר עושה – והיא הבינה (חכמת אסתר, חכמת נשים) שככל שארומם את המן כך הוא יפול, וכך היה. לומדים זאת מהפסוק "לפני שבר גאון" – לפני שהקליפה נשברה היא מתגאה. ככה, אומר החתם סופר, גם בהקשר הזה של פרעה מלך מצרים המצוה לתת לו כבוד היא בעצם להרים אותו על מנת להפיל אותו. אדרבה, הוא אומר יותר גרוע – אם כל הזמן תזלזל במלכות, בזה אתה תזכה את המלכות. כאילו שנתת לו עונש, ואם נתת לו עונש בזלזול הוא לא יקבל את העונש הראוי לו – הוא כבר קבל את העונש. לכן, אם אתה באמת רוצה שיפול טוטאלית צריך לכבד אותו. כך אומר החתם סופר. גם בהקשר שלנו, יש שנותנים כבוד למלכות עם הכוונה של החתם סופר.

אם כן, אמרנו כאן שני כללים: מצד אחד, מי שמסוגל לתת כבוד הוא מי שלא היה תפוס שם, לא יצא משם. אין לו גם את מדת הרוגז. היום, בהשגחה פרטית, זה חדש טבת. לכל חדש יש חוש, והחוש של טבת הוא רוגז – "רגזו ואל תחטאו", רוגז על הקליפה. זה חוש בנפש, להתרגז על הרע בעולם. מה יכול להיות יותר רוגז בקדושה מאשר הרוגז של של משה על פרעה לפני מכת בכורות, "סטרו ויצא". פשוט שהדבר הזה, שהוא נתן סטירה ויצא, היה כל כך קשה אצל גדולי ישראל בזמן הגלות, עד שיש מי שאומר שאולי הכוונה שלא כפשוטו, אלא רק שדיבר לא יפה אבל לא נתן סטירה ממש. יש מי שאומר שאולי "סטרו" מלשון סיטרא – צד – שהוא יצא עם פנים הצדה, לא כמו שיוצאים מאדם מכובד עם הגב אחורה והפנים כלפי האדם המכובד. רואים שלגדולי ישראל קשה לעכל את דעת ריש לקיש, איך מישהו נותן סטירה למלך. אבל ככה רש"י אומר, זה פשט – פשט לכל הפשטנים. פשט הוא פשט, כי ריש לקיש רגיל בכך. הוא הבעל תשובה – ככה צריק להתרגז ולתת סטירה. זה גם לא סותר את זה שבתחלת אותו פסוק מדברים אליך יפה, וגם הכבוד הזה – כמו שאמרנו בשם החתם סופר – הוא "לפני שבר גאון", לרומם את הקליפה לפני השפלתה. כל המטרה כמובן זה "נגוף ורפוא" – נגוף למצרים ורפוא לישראל – שעל ידי המכות עם ישראל מתרומם ונולד. כמו שיש חבלי לידה לפני לידה, משבר – שבר – הקליפה נשברה, היינו בגלות כמו בעיבור, האשה יושבת על המשבר, משהו נשבר ואז הולד, הבן, יוצא לאור עולם. אז גם, נדגיש שוב את הציור הזה, גם היום – בדיוק בהקשר הזה – שמצד אחד מלכות זה מלכות, מגיע למלכות איזה כבוד, אבל בשעה הקריטית ביותר, במיוחד כשהמלכות הזו היא מרגיזה במיוחד, צריך להיות גם "ויצא מעם פרעה בחרי אף", עם סטירת לחי. אחד מגדולי החסידים, השם משמואל, אומר – מה בעצם הסטירה הזו עשתה? משה רבינו לא עושה שום דבר סתם, וגם לא כועס סתם. על משה כתוב "ויצא מעם פרעה בחרי אף" – הוא לא כועס סתם ולא עושה שום דבר סתם. מה זה הדבר הזה? הוא אומר שהתועלת כאן היתה להפריד סופית את פרעה מהזיקה לעם ישראל. שיהודי יכול לבוא ולתת למלך סטירה בלי לפחד – ה' אמר לו להיות "אלהים לפרעה", שר ושופט – בכך הוא הפריד כל זיקה וקשר בין פרעה לעם ישראל, גמר את הפירוד. כך שיהיה לנו, הכל בדרכי נעם – כמו שהרבי אמר, שגם הדברים הכי קשים, כמו פרדוקס, יכולים להיות באופן המתקבל ובדרכי נעם, גם סטירת הלחי. שה' יעזור שהטוב יתפרד מהקליפה ומהרע לגמרי. התכלית הסופית היא מתן תורה, אור לכל העולם, שאחרי שהטוב נפרד מהרע הוא חוזר ומאיר לו, מאיר לכל העולם. כן תהיה לנו בגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

ד. שבעה לשונות של גאולה

^{[עברית-קצר]}

בפרשתנו, בהתחלה, כתוב ארבעה לשונות של גאולה – שה' מבטיח להוציא אותנו ממצרים הוא אומר "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", אחר כך "והצלתי אתכם", אחר כך "וגאלתי אתכם" ואחר "ולקחתי אתכם". שלשת הלשונות כתובים בפסוק אחד, והרביעי בעוד פסוק. אחר כך יש עוד פסוק, "והבאתי אתכם". בכל אחד מהלשונות כתוב "ו...תי אתכם" באותו סגנון. לכן יש באמת כאלה שאומרים אולי צריך לשתות חמש כוסות בליל הסדר, כי בירושלמי כתוב שהכוסות הן כנגד לשונות של גאולה. המהר"ל, ועוד, מדברים על כוס חמישית כנגד "והבאתי אתכם". אחרי "ולקחתי אתכם לי לעם" כתוב "והייתי לכם לאלהים" – פשוט שזה זוג של לשונות, אני לוקח אתכם, ואהיה האלקים שלכם. בלשון החמישית יש גם זוג, "והבאתי אתכם" לארץ ישראל "ונתתי אותה לכם". אם כן, יש פה לא רק ארבעה או חמשה לשונות של גאולה, אלא שבעה לשונות. אם מתבוננים עוד קודם, בפסוקים שלפני ה"לכן אמור לבני ישראל" – הפסוק שמתחיל "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" – רואים שיש עוד שלשה לשונות, בלי ו בהתחלה, אבל כולן עם תי בסוף (כלומר, שה' מדבר על עצמו). הראשון בפסוק השני של התורה, שמתחיל "וארא" (על שמו נקראת הפרשה) – "ושמי הוי' לא נודעתי להם", "נודעתי". אחר כתוב "וגם הקימותי את בריתי... לתת להם" – הקימותי. בסוף כתוב "וגם אני שמעתי את נאקתם". אם כן, יש פה מבנה מאד מיוחד של חלוקה ל-ג ו-ז, קצת כמו שהמכות מחולקות – ז בפרשת וארא ועוד ג בפרשת בא. בהתחלה יש שלשה לשונות שמתייחסים לאבות העולם ולבנים, הכל בתור רקע. שם הכל כתוב בלי ו בהתחלה – נודעתי, הקמתי, שמעתי. אחר כך כתוב – לכן. חלוקה של 3 ו-7 במספר קטן. אחר כך כתוב חמש פעמים "ו...תי לכם" ופעמיים "ו...תי לכם". חלוקה מאד יפה של עשר לשלש ושבע, חלוקה של עשר ספירות.

בקיצור הכי נמרץ אפשר להקביל לעשר הספירות: "נודעתי" (ולא הודעתי) זה שרש הדעת בכתר עליון. "הקמתי" כנגד חכמה – כי מדובר באבות העולם שיקומו ויראו, ותחית המתים בחכמה, "החכמה תחיה", "ימותו ולא בחכמה". בשתי האחרונות בשלש כתוב "וגם" (חכמה ובינה, תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין), אבל בשלישי "וגם אני שמעתי" – "אני" זה בינה, ראשית הגרמוהי, וכן "שמעתי" הוא תמיד אמא בקבלה. "אני" זה בינה – אבא אין ואמא יש. זו חלוקה יפה של השלש.

אחר כך, תמיד מסבירים את לשונות הגאולה לפי מודל של שם הוי', אבל כאן יש שבעה לשונות – כנגד הספירות לפי הסדר. והוצאתי-והצלתי כנגד חסד וגבורה. וגאלתי – כתוב שהגאולה היא הגילוי של יסוד אמא בתפארת ז"א. "והוצאתי" – עצם יציאת מצרים זה החסד של ה'. מה שה' מציל אותנו – הצלה זו הפרשה, גבורה. מה שה' גואל אותנו זה גילוי יסוד אמא בתפארת ז"א – אני מדבר באותיות של קבלה כדי לקצר קצת. אחר כך שני לשונות שהולכים יחד – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים" – זה זוג, נצח והוד – ה' מנצח בלקיחת עם ישראל לו לעם ואנחנו מודים לו כאלהים שלנו. אחר כך "והבאתי... ונתתי" עוד זוג. ביאה היא בדרך כלל יסוד בקבלה, ומה שה' נותן לנו את הארץ למורשה באופן סופי – נתינת ארץ ישראל סופית לעם ישראל לדורי עולם זו המלכות.

לא הסברתי יותר מדי – רק עשינו סימני דרך פה, כדי לקצר, וראוי שכל אחד יתבונן בעצם התופעה היפהפיה הזו. יש כאן בעצם עשרה לשונות, בחלוקה של ג ו-ז. שנזכה לכל הלשונות של גאולה – אם לא מספיקים לנו ארבעה לשונות, שיהיו חמשה, שבעה, עשרה (4 5 7 10 = 26!). הרבה לשונות של גאולה. צריך לגאול את כל עשר כחות הנפש – שהכל יהיה קדש לה'.

השלמות:

א. הגמרא בזבחים קב, א. זה מתחיל מברייתא שרבי יהושע בן קרחה אומר שבכל מקום שיש חרון אף נשאר רושם, חוץ מסוף השליחות של משה בפרשת שמות. הכל שייך בעצם לשלש הפרשיות שמות-וארא-בא. בשמות חרה אף ה' במשה שלא קבל את השליחות. רש"י מביא שלפי המ"ד, רשב"י, שנשאר רושם – הכהונה היתה אמורה להיות ממשה, אבל יצאה ממנו והלכה לאהרן ומשה נשאר לוי. לפי זה רש"י סובר כמ"ד שכל חרון אף משאיר רושם, והמקשים שלפי זה חייב לסבור כמו ריש לקיש בפרשת בא – "ויצא מעם פרעה בחרי אף", "סטרו ויצא", כי אין פירוש אחר. אם נאמר שרבי יוחנן לא סובר שסטרו ויצא אז לא השאיר רושם בכלל. אבל אם רש"י פוסק כמו רשב"י, שלכל חרון אף יש רושם (שלא כדעת רבי יהושע בן קרחה שחוץ מ..., ובעצם גם לפי ריב"ק שהרי אמר חוץ מ... ולא הוציא מהכלל את "ויצא מעם פרעה בחרי אף"), צריך רושם גם ב"ויצא מעם פרעה בחרי אף". אבל מכמה מקומות לומדים שצריך לחלוק כבוד למלכות, ורש"י מביא מראשיתו על הפסוק בפרשת שמות "ויצום... ואל פרעה מלך מצרים" עיי"ש. השפת אמת אומר שלא יודע מה רבי יוחנן יסבור כאן. המשכיל לדוד מביא פירוש (שהוא סותר) שכל חרון אף עושה רושם הכוונה רק לחרון אף של ה'. למה? היפה תאר על המדרש מביא (בשם מישהו אחר, ומשבחו "שפתים ישק") שרק אצל ה' יש את הכלל הזה, כי אין אצל ה' כלל חרון אף, אין כעס, וממילא המשמעות של חרון אף אצל ה' היא רק הרושם. אבל זה נגד רש"י, כי כאשר הוא מסביר את הגמרא שלכל חרון אף יש רושם הוא מביא שלש דוגמאות מבני אדם (אליהוא שאול יעקב). גם כאן ריש לקיש מדבר על משה. היה אפשר לומר, בלי רש"י, שבשביל ריש לקיש משה רבינו הוא עצמות בגוף (גם תכונה של בעל תשובה). בעיניו ודאי שמשה לא כעס בחורי אף, אז חייב להיות רושם. על דעתו של צדיק גמור לא עולה שמשה הוא כמו ה'. כך היה אפשר לומר, אם היינו מתעלמים מרש"י (כמו שאומר מי שמביא היפה תאר, שעליו מקשה המשכיל לדוד). לא כל כך מובנת קושית השפ"א, כי היה אפשר לומר שרבי יוחנן סובר כמו החכמים שלא סוברים כלל את הכלל הזה, ואין בעיה. יש עוד פירוש מאד נחמד, גרי"ז הלוי – חילוק כדרך בריסק – שיש הבדל עקרוני בין 'דין נימוס' לבין 'דין כבוד מלך'. הוא אומר שאפשר לכבד את המלך וגם לתת לו סטירת לחי, אבל זה לא מנומס.

עוד כלל גדול: כתוב "הוא אהרן ומשה", "הם המדברים... הוא משה ואהרן". כתוב בחסידות שאהרן קודם למשה בענין הוצאת בני ישראל ממצרים – לעורר את הנשמות, להעלות את הנרות. אבל משה קודם לאהרן בדבור לפני פרעה – הוא מדבר בתוקף. כמה שנשמע חידוש – זה באמת חידוש – שליחות אהרן היא יותר לבני ישראל (הוא לא יכול לדבר בתוקף) ושליחות משה יותר לפרעה, כי יכול לדבר בעזות. חרון אף = משה (רושם = אהרן מרים; חרון אף רושם = יציאת מצרים וכו', ודוק), סוד "אף עשיתיו" – על ידי החרון אף של משה רבינו גומרים את התיקון של עולם העשיה התחתון, ודוק. יש משהו עצמי במשה שהוא התיקון, המהדורה של הקדושה, של החרון אף (מהאף של הקליפה הוא פחד – "יגרתי מפני האף"). יש עוד כמה רמזים שליליים במספר של משה. משה עולה אלהים אחרים. כתוב שכל הכועס – סתם חרון אף – כאילו עובד עבודה זרה, אז משה עולה אלהים אחרים (כמו משיח-נחש, גימטריא של לעומת זה). אלהים אחרים זה החרון אף של הקליפה. הכל זה התיקון של חדש טבת. יש מקומות שכתובים ב לשונות של כעס – כעס קפידא – שגם עולים משה (ר"ת = 120, חיי משה), חרון אף, בגימטריא.

המהרש"א כותב שבגלל כבוד מלכות לא פרסם הכתוב בפירוש שסטרו ויצא. רק ריש לקיש יודע את זה. איך ריש לקיש יודע? אמרנו שכאשר לומדים משהו בתורה צריך לצייר, כאילו אני עושה זאת. ריש לקיש לכתחילה עשה כך, איך ידע מה שלא כתוב? שם את עצמו בהקשר הזה, וידע שכך היה נוהג. כך לומדים תורה.

ב. עשר מכות ר"ת עם – "אין מלך בלא עם" (גם עשרה מאמרות, מסתמא דובר בזמנו).

ג.  פרעה מלך מצרים ס"ת מכה הפוך – סימן שזה התיקון שלו, צריך לתת לו  מכות. כמה פעמים "פרעה מלך מצרים" בתנ"ך? 22. אם היה 10 היה מצוין, שצריך עשר מכות, אבל יש 22. יש עשר ספירות ו-כב אותיות – גם על כל אות צריך לתת לו מכה. 22 פעמים מכה = 1430. זה מה שמתגלה כאשר נותנים לפרעה כב מכות, כנגד כב אתוון דאורייתא.

ד. בשם משמואל כותב בשלשה מקומות (כדאי לצטט). הוא שואל איך מתחברים הנשמה והגוף? אומר שקבל מאביו – האבני נזר – שזה סוד הצלם, "אך בצלם יתהלך איש". כתוב בקבלה שהצלם שבאמצע מחבר את האור והכלי, אבל הוא אחר כך לוקח את הווארט הזה ומחבר לפרעה. הוא לא סובר כמו מהרח"ו שאין לגוים צלם – אפשר להסביר, דווקא למלך יש איזה צלם, כח חיבור, הכח של המלך ללכד את העם (כמו שהרמב"ם מסביר, שלשם כך צריך מלך, אחרת העם עמום-נפרד). כדי לחבר גופים ועצמים שונים נדרשים לסוד הצלם. ברגע שהוא נותן לו סטירת לחי הוא מוריד ממנו את הצלם – מוריד את היכולת שלו להתחבר. כל זמן שישראל היו במצרים היה איזה חיבור בין היהודים לגוים. כמו היום, כשאנחנו נמצאים בתרבות זרה יש איזה חיבור – דבק רע – שמחבר אותנו לאותה תרבות ולמלכה. כדי להוריד את הצלם צריך לתת לו סטירת לחי.

ה. יש בגמרא עוד דיוק: קודם הגמרא מביאה את ריש לקיש, שסטרו ויצא, ואז מקשה איך יתכן – הרי רבי יוחנן אומר רשע הוא העז לו פנים וריש לקיש אומר מלך הוא הסבר לו פנים, ומתרצת "איפוך". כלל גדול בתורה שאם יש "איפוך" בגמרא, כנראה גם ההיפוך יש בו משהו. אם רבי בונים אמר שצריך להתבונן בהוה-אמינא, כל שכן שצריך להתבונן בדבר שהיה כתוב ורק בסוף נאמר "איפוך". זה מחזק את החתם סופר, שגם רבי יוחנן בלי "סטרו" יכול לסבור "העז לו פנים" ואותו ריש לקיש שאומר "סטרו" יכול לדרוש "הסבר לו פנים", כמו שקודם אומר "וירדו" ומיד "סטרו". כמו שאצל משה רבינו יש "לא" לפני "כן" – זה לגבי יהודים, קודם לא ואז כן. גם בזהר יש הבדל מה בהתחלה, החסד או הדין. לגבי הקליפה קודם כן – נותנים לו את הכבוד שלו – ואז לא. אחרי שחולקים לו את כל הכבוד, גם כטכסיס כדי להפיל אותו בסוף – אומרים לו "לא" וגומרים חשבון, גם בסטירה וגם במכת בכורות. הרמב"ן מסביר לגבי אלישע הנביא, שכל מה שהנביאים נבאו שה' יעשה – גם עשו סימן בעצמם, כמו יריה בחץ לסימן נצחון המלחמה. גם כאן, לפני מכת בכורות משה נותן לפרעה מכה לפני שיוצא.