תהיה ריאלי!

ו' כסלו פ"ו – רשימה

על אופטימיות, פסימיות וריאליות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשבוע שעבר מסר הרב שיעור עמוק ומורכב על היחס בין האופטימיות, הפסימיות והריאליות (כ"ח חשון). השיעור הקצר שלפנינו מסכם בקצרה את הדברים ומוסיף עליהם תוספת חשובה ויסודית: בעוד האופטימיות והפסימיות הן השקפות אגוצנטריות-סובייקטיביות, הריאליות היא יכולת של האדם לצאת מעצמו אל המציאות שסביבו – מציאות המשקפת את ההשגחה הפרטית של ה' – ולהתבונן בה במבט אובייקטיבי.

אופטימיות, פסימיות וריאליות

אופטימיות ופסימיות הן שני קצוות של ההסתכלות האנושית על המציאות החיצונית. בפשטות, המבט החיובי-האופטימי של האדם על עצמו ועל סביבתו עדיף על המבט השלילי-הפסימי. ובכל זאת, יש באופטימיות ממד של תהו –הסתכלות כללית על המציאות, בלי התחשבות אמתית בפרטיה הסבוכים – שעלול להביא לשבירה. לאידך, במבט הפסימי, הרגיש לפרטים הסבוכים של מה שדורש תיקון, יש פוטנציאל אמיתי יותר של תיקון הדרגתי.

אבל, כמו תמיד, בין שני הקצוות יש גם ממוצע – בין האופטימיות לפסימיות ישנה הריאליות[ב]. באופן טבעי, הריאליות נוטה להתדרדר לפסימיות, אבל כאשר היא מקבלת כח מלמעלה הכיוון שלה יכול להתהפך, לנטות לאופטימיות. אופטימיות ריאלית היא שילוב מנצח, שמצליח לקחת את המבט המציאותי, המודע לפרטי הפרטים, ולזהות כיצד הפרטים מתכנסים לכלל של עליה, וככל שמתקדמים הריאליות יותר אופטימית והאופטימיות יותר ריאלית[ג].

במושגים הפנימיים, בשרש בקדושה, הפסימיות שייכת לעולם האצילות המתוקן, עולם הברודים. אך בעולמות התחתונים, בי"ע, היא 'מתדרדרת' לפסימיות קשה יותר ויותר. עולם הברודים הוא עולמו של יעקב אבינו, המכיר בכך שהתיקון הוא אטי, "ואני אתנהלה לאטי... עד אשר אבֹא אל אדֹני שעירה"[ד].

האופטימיות היא האופי הראשון של עולם התהו שנשבר, עולם הנקודים, כאשר כל אחד ממלכי התהו אמר "אנא אמלוך", מתוך מחשבה אופטימית שהוא לבדו מסוגל לתקן את העולם בגישה שלו. עולם הנקודים הוא עולמו של יצחק אבינו, שמאמין (בתחלה) שאפשר לתקן את עשו בבת אחת[ה].

למעלה משני העולמות הללו נמצא עולם העקודים – עולם של 'תהו יציב', למעלה מהזמן והמקום, למעלה מהאופטימיות והפסימיות – שיש בו את הכח לחבר את העולמות ולתת לריאליות את הכח להפוך לאופטימיות ריאלית. עולם העקודים הוא עולמו של אברהם אבינו, המאמין הגדול, איש החסד והאהבה, שיש לו כח לברך ולרומם את המציאות כולה. בעקדה עולה יצחק האופטימי לעולם העקודים, עולמו של אביו אברהם, ומקבל משם כח ברכה אותה הוא מעניק (שלא מידיעתו) לבנו יעקב, הפסימי בטבעו הראשון, והופך אותו, בסופו של דבר, לישראל הפועל מתוך אופטימיות ריאלית. בדרך צחות, אחד מהכינויים לשם ישראל הוא 'ראלי', לשון ריאלי! בפועל יעקב זוכה לשם ישראל רק אחרי מאבק עם שרו של עשו – מאבק פנימי קשה – בו הוא יוצא מהפסימיות שלו להיות ריאלי, אך רמז לכך כבר יש בהסכמה-בדיעבד של יצחק לברכה שנתן ליעקב: "ואברכהו גם ברוך יהיה"[ו] בגימטריא ישראל[ז].

המציאות שמחוץ ל'אני'

כשמעמיקים עוד, בין האופטימיות והפסימיות יש מכנה משותף – שתיהן תופעות-השקפות של מודעות עצמית, הסתכלות על המציאות מתוך מבט אגוצנטרי, השקפה שמתמקדת קודם כל ב'אני'. האופטימיות של עולם התהו היא השקפה של "אנא אמלוך", כנ"ל – ה'אני' נמצא 'על הגובה', 'אני הכל'. הפסימיות של עולם התיקון מנמיכה את ה'אני'  – דבר שמתבטא ב'בטול האני' (כאשר הפסימיות מומחשת בסיגופים וכו') – 'אני לא כלום'[ח]. היחס בין שתי ההשקפות הוא "יעלו שמים ירדו תהומות"[ט], "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"[י], אבל שתיהן סובבות את ה'אני'[יא]. גם כאשר האופטימיות והפסימיות מתייחסות לתופעות המתרחשות בעולם, מחוץ למציאות ה'אני' – של האדם האופטימי או הפסימי – הן משקפות את יחס האדם לעצמו. מי שנוטה להסתכל על עצמו באופן אופטימי, צובע בצבעים ורודים גם את כל העולם הסובב אותו, ומי שנוטה להסתכל על עצמו באופן פסימי, צובע גם את כל מה שחוצה לו בצבעים קודרים.

לעומת שתי ההשקפות הללו, הריאליות מתייחסת למציאות הסובבת כפי שהיא – יש בה הארה של אור מקיף, אור ממקום אחר, מחוץ ל'אני' של האדם (שמקורה בעצם ב'אתה' שמחוצה לו, בו הוא מביט במבט ריאלי). על ההופעה הזו, ממקום אחר, נאמר "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"[יב] – היציאה של האדם מעצמו היא כבר ישועה. כידוע[יג], "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" בגימטריא השגחה פרטית (שמקורה בעולם העקודים, עולמו של אברהם אבינו, כנ"ל, שהוא ראש כל המאמינים[יד] בהשגחה פרטית). ריאליות קדושה רגישה לכך שמה שמתרחש במציאות לא מתרחש מעצמו, או על פי חוקי הטבע ה'קרים', אלא מונהג על ידי כח העליון.

אדם ריאלי מכיר בכך שהוא לא יכול לדעת 'עד הסוף' מה יתחולל במציאות, היות שהדברים אינם תלויים בו אלא במה שמחוץ לשליטתו. ריאליות היינו ידיעה שלא אני קובע את המציאות, ובודאי איני יודע רזי עולם[טו] – לכל היותר יש לי הערכות מסתברות של "אין חכם כבעל הנסיון"[טז], הסתברות שאיננה 'סוף פסוק' כלל. אני יכול לשער לפי הנסיון מה יקרה, ולנסות להשפיע על המציאות – והלואי שאזכה להשפיע עליה לטובה, במעשי הטובים ובתפילותי (ועד לאפשרות של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[יז]) – אך 'המלה האחרונה' היא לא שלי אלא של ה' (ברוך ה'!), מנהיג המציאות, ועלי לזרום עם המציאות בפועל.

האופטימי (הנאיבי) בטוח שהכל נמצא בידיו, והוא יתקן 'בקלי קלות' את המציאות שסביבו (כאשר הכשלון הצפוי עלול לגרום לו לשבירה, אם הוא לא אבד קשר עם המציאות...). הפסימי מרגיש שהוא קטן וחסר כח, המציאות קשה וסבוכה, ולכן תיקונה יארך זמן רב, שסופו אינו נראה לעין. הריאלי חי בתודעה של "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להִבטל ממנה"[יח] – הוא מנסה לעשות את אשר בכוחו לתקן, אך יודע שהדברים נמצאים בידיו של ה', ודווקא לכן שמח ובטוח שהתהליך יהיה מוצלח ומהיר מהצפוי, "נכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדנו"[יט].

סובייקטיביות ואובייקטיביות

בסגנון אחר, האופטימיות של התהו היא תודעה סובייקטיבית בעליל, בה האדם בונה לעצמו תמונת-עולם פנימית שמתעלמת מהמציאות שבחוץ.

הפסימיות הלא-מתוקנת היא סובייקטיביות-בלבוש-אובייקטיביות – הפסימי מתיימר להיות ריאלי, מי שמביט במציאות הקשה במבט מפוכח, אך באמת המבט שלו נובע מנמיכות הרוח הסובייקטיבית שלו (ובמובן זה, יש בפסימיות משהו מסוכן יותר – היא רמיה עצמית, "אוהב בלבוש אויב"[כ], המקשה על ההבחנה ב'זיוף').

רק הריאליות היא אובייקטיביות אמתית, שמנסה לראות את המציאות כפי שהיא, ללא הטיות סובייקטיביות. ריאליות (reality) נגזרת מהמלה אמת (really), שיש בה גם משמעות של שאלה מופתעת 'באמת?!' (really?!). בריאליות יש פתיחות, מוכנות ואפילו 'הזמנה' להפתעה – לחדשות מהשטח. הריאליות היא לא מציאות 'מתוכי', לפי הראש-הסברא שלי, אלא מציאות המתגלה לי מהחוץ.

אם כן, הריאליות היא מפגש של האדם עצמו (הסובייקט) עם המציאות החיצונית (האובייקט) – מפגש שהוא בעצם המפגש האמתי עם ה', יחוד קוב"ה (האובייקט-החפצא, המנהיג את המציאות ומשתקף דרכה) ושכינתיה (הסובייקט-הגברא, האדם החווה את המציאות ופועל בה כנציג כנסת-ישראל), וד"ל[כא].