"יסדר שבחו של מקום ואחר כך יתפלל"

בע"ה

ליל שבת ויצא תשפ"ד – כפ"ח

כתר שם טוב צח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במסגרת לימוד הספר כתר שם טוב נלמדה תורה נוספת על תפלה, המבוססת על דרשה פנימית של פתיחת פרשת ויגש. היא עוסקת במחלוקת חכמים מה קודם למה – שאלת הצרכים הנובעת מצערו של האדם או סידור שבחו של מקום. הבעל שם טוב מסביר שמדובר בשני מצבים המכוונים למגמה אחת – מציאת ה' בכל מקום. ישנה תפלה השייכת לבעלי-מוחין, המסוגלים להתבונן במציאות ה' בכל מקום, ומקדימים לתפלתם התבוננות חב"דית, וישנה תפלה הנובעת למי שנמצא במצב של קטנות מוחין, שאינו מסוגל להתבונן, ותפלתו נובעת מתוך אמונה פשוטה, ורק בעקבותיה הוא יכול גם להסדיר את תמונת העולם שלו ולפגוש את ה' באופן גלוי גם בתוך צערו.

סדר בתפלה

למדנו את תורה צז בכתר שם טוב[ב], התורה הידועה של הבעל שם טוב על "תפלה לעני כי יעטֹף ולפני הוי' ישפֹך שיחו"[ג], שתפלת העני היא שיזכה לשפוך שיחו לפני ה' בכל עת שיחפוץ בכך. אחריה באה תורה נוספת העוסקת בתפלה, אך הפעם בסדר התפלה ובעבודה הפנימית שלה:

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדֹני,

בקבלה[ד] ובחסידות[ה] דרשו את הפסוק "ויגש אליו יהודה", המתאר את פנית יהודה למשנה למלך מצרים – יוסף הצדיק, שיהודה לא ידע אז את זהותו – בהקשר של תפלה לפני ה'. בעיקר הסבירו כי הגשת יהודה ליוסף היא בסוד סמיכת גאולה (השייכת ליסוד, יוסף) לתפלה (השייכת למלכות, יהודה). בתורה זו הבעל שם טוב מסמיך על הפסוק הזה עוד ענין עיקרי בעבודת התפלה בדרך החסידות: הגילוי של המתפלל שה' יתברך שוכן עמו ובתוכו ונמצא גם בתוך הצרה עליה הוא מתפלל – "בי אדֹני". אכן, כפי שיתבאר, גם עבודה זו, שהבעל שם טוב מסמיך על מאמר חז"ל המדריך את עבודת התפלה, שייכת ליחוד יסוד ומלכות – סמיכת גאולה לתפלה המתוארת בפסוק.

דאיתא בברכות לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל[ו],

מלה עיקרית כאן היא "יסדר". כל ספר התפלות שלנו נקרא סידור ויש משמעות לסדר התפלה (כמו במצוות שונות, דוגמת הפרשת תרומות ומעשרות[ז]). כמו שמוסבר אצלנו[ח], המושג סדר – במובן של קדימה ואיחור[ט] – שייך לספירת היסוד[י]. אם כן, "יסדר... ואחר כך יתפלל" היינו יחוד יסוד (סדר) ומלכות (תפלה), כנ"ל.

בעצם, "יסדר אדם שבחו של מקום" הקודם לתפלה היינו עבודת ההתבוננות החב"דית. ב"יסדר שבחו" אין הכוונה רק לאמירה בפה של השבחים הכתובים בסידור, אלא לכך שהאדם מסדר את שבחו של מקום במחשבתו – מתבונן בגדלות ה' כדי להתכונן כראוי לתפלה.

שבח ותפלה או תפלה ושבח

ובמסכת עבודה זרה איכא דסבירא ליה איפכא.

במסכת עבודה זרה[יא] יש דעת יחיד, דעת רבי אליעזר, שהסדר הוא הפוך – קודם על האדם לבקש את צרכיו ואחר כך לסדר את שבחו של מקום.

וביאר הבעל שם טוב דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

יש מי שמסביר ש"מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי", ואנחנו נוהגים כשניהם, משום שסדר התפלה שלנו הוא שבח בשלש ברכות ראשונות, שאלת צרכים בברכות האמצעיות ותודה בשלש הברכות האחרונות – "אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות דאמר רבי חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו"[יב]. השבח שקודם לשאלת הצרכים הוא בגדר "יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל" ואילו התודה שבסוף התפלה – שגם היא סוג של שבח[יג] – היא בסדר ההפוך, שמקדים את שאלת הצרכים לשבח. גם הבעל שם טוב מסביר "דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי", אבל בהסבר יותר עמוק.

תכלית ההתבוננות – ה' בתוך הצרה

דכתב הרמב"ן כי כח הפועל במפעל ובריאת העולם כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה,

"קמצא" הוא תולעת[יד] או סוג של חגב[טו] שלבושו – השריון שלו – מתהווה ממנו עצמו, ולכן "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה"[טז] הוא דימוי להתלבשות ה' בעולם. קמצא בגימטריא רלא, סוד רלא שערים של עולם המלבוש שלפני הצמצום הראשון[יז], מדרגת "קדמון" בה ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[יח], כאשר משם מתהווה הכל לאחר הצמצום הראשון "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה". וכן, קמצא היינו "קמץ א" (ראשית לימוד כל ילד יהודי[יט]) – האות א היא ראשית התלבשות ה' בתוך העולם, כאשר היא ממשיכה ומתלבשת עם האור שבה בשאר אותיות האלף-בית (המצטרפות ב-רלא שערים, רלא זוגות אותיות, כנ"ל), כמו שהבעל שם טוב מרבה להסביר[כ]. קמץ הוא הניקוד של ספירת הכתר[כא], הרומז גם לשלשת האורות (שלשה רישין) של הכתר (כתרא עולה ג"פ אור) – קדמון, מצוחצח, צח[כב] (על פי מאמר הזהר "כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת כל העילות"[כג]). הכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים – הוא הלבוש "מיניה וביה" בו מתלבש אור המאציל, אור אין סוף שלפני הצמצום, ובאמצעותו הוא מאיר בכל העולמות בלבוש בתוך לבוש (כל הספירות שעל גבי הכתר), עד למקומות הנמוכים ביותר. תחושת נוכחות ה' בכל, גם בתוך תכלית הצמצום, היא בסוד "וקמץ הכהן"[כד], שקומצו הוא בגדר "מועט מחזיק את המרובה [נוכחות ה' האין-סופית]"[כה] (949), והרי הוא כהן איש חסד שמדתו אהבת ישראל (949) מתוך תחושת האין-סופיות הטמונה בכל נשמה[כו] (ולעומת זה, סבת החורבן היא שנאת ישראל שהתגלתה במעשה קמצא ובר קמצא[כז] הנובעת מהסברא שיש משהו בר-חוץ מקמצא – הסברא שהצמצום כפשוטו ולבושיה לא מיניה וביה, וד"ל).

ובכל מיני צער בגשמי וברוחני שם יש ניצוץ קדוש ממנו יתברך אלא שהוא בתוך כמה לבושין.

וזהו ענין ז' הנערות הראויות לתת לה מבית המלך.

"שבע הנערות הראֻיות לתת לה מבית המלך"[כח] היינו הניצוצות מכל שבע מדות הלב שנפלו למקומות הנמוכים[כט] – ניצוצות הנמצאים בכל סוגי המצבים וההנהגות בעולם, גם במיני צער שונים שמזדמנים לאדם ("כל מיני צער בגשמי וברוחני"). השרשים נער ו-צער קרובים, כאשר בשניהם יש את שער ער – צריך להתעורר ולשים לב לניצוץ שיש בתוך המצב ("אני ישנה ולבי ער"[ל]) וככה אפשר לצאת מהצער:

וכאשר יתן לב להבין שגם כאן הוא ית' אתו עמו, אז הוסר ונתגלה הלבוש ונתבטל הצער כו'.

כשהאדם מגלה ש"עמו אנכי בצרה"[לא] מתבטל הצער – אם ה' אתי, וה' הוא טוב בעצם, אזי הכל טוב. כך בשיר הדודל'ה אומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב לה' יתברך – כאשר טוב זה אתה וכאשר לא טוב זה גם אתה, ואם זה אתה זה טוב!

וזהו שאמרו יסדר שבחו, שזהו שבחו שמלא כל הארץ כבודו,

הבעל שם טוב מסביר ש"יסדר שבחו" איננו שבחים כלליים, התבוננות בגדולת ה' 'למעלה', אלא השבח ש"מלֹא כל הארץ כבודו"[לב], גם ובעיקר בתוך מקומו של האדם והצער שמתוכו הוא מתפלל (ורמזים: צער עולה שכם, ר"ת "שם כבוד מלכותו"[לג], סוד גילוי כבוד ה' במקום הצער, וצער במילוי – צדי עין ריש – עולה ד"פ מקום, מקום ברצוא ושוב[לד], סוד "שוב למקום"[לה]).

אדמו"ר האמצעי (שאנחנו יוצאים מיום ההולדת ויום ההילולא שלו, ט' כסלו) אומר[לו] שהאדם צריך להתבונן כל יום לפני התפלה בכל סדר ההשתלשלות – "יסדר שבחו של מקום" באופן הכי מלא וכולל. אכן, צריך לדעת שהתכלית של ההתבוננות הזו היא לגלות איך דרך כל סדר ההשתלשלות מופיע ה' במקומי שלי – אם כואבת לי האצבע הקטנה ה' נמצא שם. אם אדם התבונן בכל סדר ההשתלשלות, ממדרגת "יחיד" שלפני הצמצום עד מלכות דעשיה, אך איננו מרגיש את נוכחות ה' בכאב הקטן שלו – כל ההתבוננות לא שוה כלום ('גארנישט-ווערט')!

אמונה, התבוננות ותפלה

מה פועלת ההתבוננות שה' נמצא גם בתוך הצרה?

ובכל צרתם לו צר אז לא צער,

הפסוק אומר "בכל צרתם לו צר"[לז] – כתיב "לא צר" וקרי "לו צר". בדרך כלל כתוב[לח] שישנם שני הסברים הפוכים לכתיב ולקרי: הסבר אחד הוא שבגלוי "לו צר", משום שהשכינה מתלבשת בתוך הצרה, אך בעומק יותר "לא צר" לה' יתברך משום שמצדו "כולא קמיה כלא ממש חשיבי"[לט]. הסבר שני הוא שבחיצוניות יותר, ב"בתי בראי", "לא צר" לה' – שם "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקומו"[מ] ללא כל שינוי בשל הצרות שבעולם – אבל ב"בתי גואי", בעצמותו יתברך, "לו צר", "במסתרים תבכה נפשי"[מא] מפני צרות ישראל[מב] (ובאמת שני ההסברים משתלבים יחד – בפנימיות ובעצמיות "לו צר", בגילוי של קוב"ה, הסובב כל עלמין, "לא צר", ומצד השכינה המתלבשת בעולם, ממלא כל עלמין, שוב "לו צר", וד"ל). אכן, כאן יש לבעל שם טוב הסבר אחר – הגילוי ש"לו צר", שה' נמצא עמנו בצרה ומרגיש אותנו, גורם לכך ש"לא צר", שוב אין צרה, משום שאם ה' הטוב כאן הכל טוב, כנ"ל.

ויתפלל, כי ממילא יתבטל הצרה אחר שיודע לסדר שבחו בענין זה.

התפלה הזו היא תפלה בדרך ממילא – "שגורה תפלתי בפי"[מג] – משום שכאשר האדם יודע להתבונן ולסדר את שבחו של מקום כך שהוא מגלה את נוכחות ה' אתו-עמו שוב אין צער והתפלה להסרת הצער קולחת ופועלת מיד.

ומר סבירא ליה יתפלל תחלה, והוא על ידי שמאמין שהשי"ת שם הוא גם כן, ואז יוכל לסדר שבחו.

"יסדר שבחו ואחר כך יתפלל" מתאר תפלה חב"דית, של בעל-מוחין שמסוגל להתבונן ולראות את ה' נמצא בעולם, אך לא תמיד זהו מצבו של המתפלל (ולכן אומר רבי אליעזר בגמרא שם שההנהגה של סידור השבח לפני התפלה, שנלמדת ממשה רבינו, שייכת דווקא למשה רבינו ש"רב גובריה" – הוא בעל-מוחין שיכול לנהוג בדרך זו, אך היא לא מתאימה לכל יהודי פשוט). יש מי שאין לו מוחין כרגע – אין לו בהירות לראות-להבין את נוכחות ה' אתו-עמו והוא רק מאמין בה. אכן, האמונה היא רק בגדר מקיף בנפש, עד שיתכן ש"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא"[מד] – הגנב מאמין בה', ומתפלל אליו, אך איננו מפנים את האמונה הזו כך שתגרום לו להתנהג בהתאם. כך, יש מי שמאמין שה' אתו – אבל איננו רואה ומרגיש זאת בפנימיות, וממילא הוא מצטער. עבורו ההדרכה היא הפוכה – שיתפלל לה', מתוך האמונה שלו, ואז יזכה ליותר ישוב הדעת וגדלות מוחין ויוכל לסדר את שבחו של ה' ולראות את נוכחותו בכל. הקדמת התפלה באה מתוך האמונה ש"אכן אתה אל מסתתר" – מסתתר במציאות הצער, אך לא נגלה לעינינו – ואזי "אלהי ישראל מושיע"[מה].

מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי – אפשר להתחיל מהתבוננות, ומתוכה להגיע לתפלה שפועלת בדרך ממילא, ואפשר להתחיל מאמונה, עם התפלה היוצאת מהלב הנלווית אליה, ומתוך כך להגיע להתבוננות ולהכרה – אך בין כך ובין כך תכלית העבודה היא גילוי נוכחות ה' בכל מקום ובכל מצב וממילא בטול כל צער.

במקור הדברים בתולדות יעקב יוסף מסתיימים הדברים בקישור לתחלתם – הסבר לפסוק "ויגש אליו יהודה": יהודה המתפלל ניגש ב"הודאה ושבח לו יתברך" ואומר "בי אדֹני", ה' נמצא בתוכי ובתוך צערי ("כי כל צער הוא בתוך שם זה", שם א-דני, שם המלכות-השכינה שבתוך הצער), "וכאשר יגש אליו הודאה ושבח הנ"ל נתבטל הצער, ודברי פי חכם חן".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל" – היינו סידור שבחי המקום (לא רק בפה אלא) במחשבה, התבוננות חב"דית לפני התפלה.
• ראשית החינוך של ילד יהודי היא "קמץ א – אָ" – הכרה שהצמצום לא כפשוטו וה' נמצא בכל, "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה" (ומחשבות של "בר קמצא" – שיש משהו לבר מה' – גורמות לחורבן).
• בכל צער יש להרגיש את נוכחות ה' הטוב – וממילא הכל טוב.
• אם אחרי ההתבוננות בכל סדר השתלשלות לא מרגישים שה' עמי בצערי – ההתבוננות לא שוה כלום.
• כאשר מרגישים ש"בכל צרתם לו צר" אז "לא צער" – הצער מתבטל ממילא.
• אחרי סידור שבחו של ה' והכרה שהוא נמצא גם בצער – התפלה קולחת בדרך ממילא.
• כשאין לאדם גדלות מוחין להתבונן עליו להתפלל מתוך אמונה בלבד.
• לעתים מגיעים מהתבוננות והכרה לתפלה ולעתים מגיעים מתפלה מתוך אמונה להתבוננות והכרה.