כשלמדנו את פרק ה בשער הזה דברנו על הרמז העולה מכללות שמות פנימיות הספירות – צלם פעמים הוי' (=4160). בכל המערכת הפנימית יש יג [אהבה] מלים עם חן אותיות [חן במספר קטן הוא גם יג, אהבה] וכולן יחד יוצרות את המערכת הכי שלמה והכי פנימית, מאמונה ועד שפלות. במספר סדורי עולה המספר הזה 614 – אותו המספר כאשר הספרות מסודרות בסדר הפוך, שעולה גם חכמה בינה דעת.

שוב, המערכת הזו נקראת 'צלם הוי'' וכתוב בכתבי האריז"ל[קי] שבתוך 'צלם אלקים' – בטוי שמוזכר בפרוש בתורה: "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו"[קיא] – מאיר 'צלם הוי''. "בצלמו" הוא 'צלם הוי'' הפנימי, ואילו "בצלם אלקים" הוא החיצוני. 'צלם אלקים' אלו השמות המקובלים של עשר הספירות ואילו 'צלם הוי'' אלו יג הבחינות הפנימיות של לשון החסידות.

נקשר את הרעיון עם ראש חדש ניסן שיחול הערב. מהערב מסתיים הצרוף האחרון של שם הוי' שמאיר בחדש אדר [והשנה יש לנו חודש העבור, בו מאירים שוב כל יב הצרופים] ומתחיל הצרוף הראשון של שם הוי' שמאיר בחודש ניסן. הוא מתגלגל אל ההתחלה בסוד "נעוץ סופן בתחלתן". הפסוק של הצרוף שמאיר בחדש ניסן הוא "ישמחו השמים ותגל הארץ"[קיב]. מובא בכתבי האריז"ל[קיג] שסופי התבות שלו למפרע – "ישמחו השמים ותגל הארץ" – מרמזות ל'צלם הוי'' במלה צלמו.

צלם הוי' – המתקת שרש הדין בחסד

על מנת להיות מושלם – ושלמות בתורת המספר הוא רבוע, שלמות של התכללות בין החלקים – אנו צריכים למצוא את הרבועים המרכיבים את המספר שלנו, שכן הוא עצמו אינו רבוע. למדנו בפרק ה שזוג הרבועים המרכיבים את המספר שלנו, צלם פעמים הוי', הוא ח ברבוע ו-סד ברבוע. ביחד: חסד. אהבה היא פנימיות החסד. לפעמים מוסבר[קיד] שחסד הוא חס על ד, על "דלית ליה", על העני שאין לו. כל העולם כולו הוא חסד – "עולם חסד יבנה"[קטו].

נרחיב. חס עולה חיים, ולחוס על מי שאין לו זה להמשיך לו חיים מצד עצמו. מי זה אחד שאין לו חיים מצד עצמו? זה דוד המלך. הוא נפל, מת, וצריך להמשיך לו חיות. על הפסוק "ונגד זקניו כבוד"[קטז] מובא, שסופי תבותיו הם דוד, ושאר האותיות עולות כמנין אברהם. אלו שני הצדיקים שנקראו זקנים, 'באים בימים'. על אברהם נאמר התואר הזה בגיל מאה וארבעים[קיז] ועל דוד הוא נאמר בגיל שבעים[קיח], יחס של 'שלם וחצי'. בקבלה כתוב[קיט], שהיחס הזה של 'שלם וחצי' הוא היחס בין בנין פרצוף ז"א ובנין פרצוף המלכות, נוקבא דז"א, שמקבלת מן החסדים שלו. אברהם הוא הראשון שמתחיל לבנות את המלכות[קכ] ולכן עליו מכוון הפסוק "חסדי דוד הנאמנים"[קכא]. הוא מתחיל להשפיע את החסדים לדוד לצורך בנין המלכות. ההמשכה הזו מאברהם לדוד נקראת חס (חיים) ד, חס על דלית. זו החלוקה הראשונה במלה חסד.

אבל יש חלוקה אחרת, יותר עמוקה, שמחלקת במלה חסד בין ח לבין סד. מהי? סד הוא עצמו ח ברבוע, ואילו האות ח שלפניה היא השרש של סד. כלומר: הם השרש ושלמות התגלות השרש. מהי המשמעות של סד בפני עצמו? היא בדיוק ההיפך מן החסד, שכן סד עולה דין. דין הוא כווץ וצמצום, זה לא לתת, וחסד הוא לפתוח את היד ולתת. הכלל הקבלה הוא, שצריך "להמתיק את הדין בשרשו"[קכב], בשרש הדין. אצל ה' הכל חסד ו"לית שמאלא בהאי עתיקא – כולא ימינא"[קכג]. אם רק חוזרים אל השרש האמיתי הכל מתמתק בשרשו, בימין. הרמז כאן לכך הוא, ש-סד שבתוך המלה 'חסד' הוא דין, אבל זה אינו הדין הגלוי אלא שרש הדין כפי שהוא ממותק בשרש ה-ח, בשרש החסד. מהי האות ח? האות ח היא חיות, היא חיים. השרש של המלה אהבה – אותיות אהב – עולה ח. חז"ל דורשים את האות ח: "חי הוא ברומו של עולם"[קכד], ועל כן מעל האות יש חטוטרת קטנה המצביעה כלפי מעלה. זהו הדין שנכלל בשרשו. יותר מזה, לא יתכן חסד בלא הדין שנכלל בשרשו. הדין – ה-סד שבתוך המלה 'חסד' – הוא השלמות של התגלות השרש, של האת ח שבחסד.

בפנימיות, כתוב בחסידות[קכה] שאם אין גבורה בתוך החסד הוא לא יכול להתגלות. החסד בפני עצמו הוא מדי רך, מדי חלש, בטבעו מלהתגלות. חסר לו את כח החדירה אל תוך המציאות המלאה מכשולים ועיכובים. בשביל זה הוא צריך הרבה התגברות, גבורה של חסד. את הגבורה הזו נותן הדין שכלול בתוך החסד. בספר הזהר כתוב "כולא ימינא", והכוונה היא לא שאין שמאל אלא שהשמאל שבו נכלל גם הוא בתוך הימין.

למה הבאנו את כל זה? הזכרנו שאנחנו מחפשים למספר שלנו (4160) מרכיבים של מספרים רבועיים, והזוג הראשון הוא הזוג סד ברבוע עם ח ברבוע [ח בעצמו הוא 2³, ו-ח ברבוע הוא 2⁶. לפי זה, סד ברבוע זה 2¹² ויחד עם 2⁶ עולה הכל המספר שלנו]. מה מלמד אותנו הרמז הזה? שהכל חסד. זאת תורת החסידות. המטרה של תורת הקבלה היא עליה כלפי מעלה ואילו המטרה של תורת החסידות היא המשכת חסד כלפי מטה.

כל זה היתה הקדמה לרמז השני, לזוג הרבועים השני, שמובא בפרק הזה:

לְפִי הַנ"ל נִמְצָא שֶׁמֵּאֱמוּנָה עַד בִּטּוּל הַכֹּל הוּא בְּסוֹד "יָחִיד" מַמָּשׁ. וְהָרֶמֶז הוּא שֶׁאֱמוּנָה תַּעֲנוּג רָצוֹן בִּטּוּל עוֹלֶה יָחִיד (לֵב) בְּרִבּוּעַ.

נראה כאן את ההערה:

מא. וְהוּא מִסְפַּר הָאוֹתִיּוֹת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, סוֹד מִצְוַת הַיִּחוּד הָאֲמִיתִּי שֶׁבִּבְחִינַת יָחִיד מַמָּשׁ.

לב ברבוע

זה הרבוע הראשון של זוג הרבועים. כתוב בקבלה, שהמספר הזה הוא הסוד של קריאת שמע. זה מספר האותיות בשלש הפרשיות שבתורה, עם התוספת של חז"ל במשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[קכו], שהוא בעל 24 אותיות. מספר המלים שיש בקריאת שמע הוא רמח, כמובא בפרוש בשולחן ערוך[קכז], אבל זה רמז פחות 'חלק' כי צריך להוסיף לו עוד שלש מלים ["ה' אלקיכם אמת", או לנוהגים "אל מלך נאמן"]. רמח עולה אברהם, "חסד לאברהם"[קכח]. אבל הרמז היותר פנימי בקביעת חז"ל הוא הרמז הזה, שבכל אותיות שלש הפרשיות של קריאת שמע יש 1000 אותיות [10³, שזה עדין לא רבוע]. זה ודאי הרמז העיקרי לקביעת חז"ל את שלש הפרשיות הללו. יחד עם 24 האותיות של "ברוך שם כבוד וכו'" כבר עולה מספר האותיות לרבוע של לב (1024). מה זה אומר? בקריאת שמע אנו אומרים "ה' אחד", והרמז כאן הוא שאנו רוצים להמשיך בקריאת שמע את בחינת 'ה' יחיד' – כללות ארבעת המדרגות מאמונה ועד בטול – אל תוך בחינת 'ה' אחד'.

מה עוד המספר הזה, לב ברבוע? זהו סוד המזבח, שמדותיו היו לב אמות על לב אמות[קכט]. כאשר אדם אומר קריאת שמע הוא בונה מזבח. חז"ל דקדקו במספר האותיות שבקריאת שמע, כי דוקא בקריאת שמע מופיע הדין שצריך "לדקדק באותיותיה", ויש לתת "רווח בין הדבקים"[קל] ולהפריד כל מלה בפני עצמה, כדי לא לבלוע אותיות. חייבים להוציא כל אות ואות בפני עצמה.

רמז נוסף למספר הזה: על הפסוק "אעלה בתמר אוחזה בסנסניו"[קלא] כתוב בספר 'תקוני זהר'[קלב] שהוא רומז לארבעת המינים. אעלה הן ראשי תבות אתרוג ערבה לולב הדס, כאשר הברכה היא "על נטילת לולב". גם בפסוק נכללו כולם בלולב – "אעלה בתמר". עם ארבעת המינים הללו אנו מקיפים את המזבח – שמדותיו הן לב ברבוע – והרמז הוא אתרוג ערבה לולב הדס עולה בדיוק אמונה תענוג רצון בטול, לב ברבוע [כל אחד ינסה לכוון אותם בפרטיות].

זה הרמז שראוי לכוון בעת קריאת שמע, בעת בנית המזבח בתוך הלב והקפתו בלולב עם ארבעת המינים.

העלם וגלוי בכללות ההשתלשלות

נחזור אל הרמז של זוג הרבועים. החלוקה שלנו לכללות המדרגות כאן היא חלוקה של 'העלם' ו'גלוי'. ארבעת המדרגת הראשונות – מאמונה עד בטול – הן במדרגת ההעלם, של חש. כולן נכללות במדרגת 'יחיד', במדרגת ה'העלם העצמי'. כל שאר תשעת המדרגת – משמחה עד שפלות – אלו מדרגות של גלוי בכללות. בפרטות, יש מהן מדרגות של גלוי לעצמו ויש בהן מדרגות של גלוי לזולתו. זו חלוקה על דרך מל מל: ה-מל הראשון הוא הגלוי לעצמו וה-מל השני הוא הגלוי לזולתו[קלג].

חש הוא ה'העלם העצמי', שאפילו לעצמו אינו מתגלה, כביכול. כמובן, ה' יודע כל התעלומות ולכן הוא יודע גם את מה שלא התגלה אפילו לעצמו. אצל אדם יש שלב של העלם עצמי, בו הוא אינו גלוי אפילו לעצמו, ואצל ה' זה אחרת. בכל זאת, יש מדרגה כזו אצלו שנקראת 'העלם העצמי'. אחר כך באה התגלות בשני שלבים, מל ומל.

שוב, יש ארבע מדרגות של העלם ותשע מדרגות של גלוי. אם רוצים לחלק את המספר יג עצמו לשני מספרים רבועיים תהיה החלוקה ל-ב ברבוע [ד] ול-ג ברבוע [ט]. זה נקרא חלוקה של מספרים שלמים וזו בדיוק החלוקה אצלנו בין מספר מדרגות ההעלם לבין מספר מדרגות הגלוי. בתוך המדרגות של הגלוי עצמן יש שתי מדרגות – שמחה ויחוד – של גלוי לעצמו ושבע מדרגות – מאהבה והלאה – של גלוי לזולתו. גם מתוך המדרגות של הגלוי לזולתו שתי הראשונות – אהבה ויראה – הן רק הכנה לקראת הגלוי לזולתו, שכן הן האור שלפני הצמצום והצמצום עצמו, כאשר רק ממדרגת הרחמים מתגלה אור הקו אל הזולת, בפועל ממש.

במלים אחרות: יש גלוי אל הזולת בכח, בפוטנציה, ויש גלוי אליו בפועל. אחד הסודות של המלה מל הוא מִ - לְ, כמו: ממישהו אל מישהו. ה-מל הראשון הוא ממני אל עצמי, ואילו ה-מל השני הוא ממני אל זולתי. הראשון הוא גלוי בכח והשני הוא כבר גלוי בפועל.

כאמור, החלוקה בין המדרגות של ההעלם והגלוי היא החלוקה בין ד ל-ט. הפלא הוא הרמז הבא, שארבעת המדרגות הראשונות של ההעלם עולות לב (יחיד) ברבוע, ואילו תשע המדרגות של הגלוי עולות יחד נו ברבוע:

וְהִנֵּה הַמִּסְפָּר הַשָּׁלֵם הַכּוֹלֵל אֶת יג בְּחִינוֹת הַפְּנִימִיּוֹת – צֶלֶם פְּעָמִים הוי' ב"ה כַּנ"ל – מִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי זוּגוֹת שֶׁל רִבּוּעִים: ח בְּרִבּוּעַ וְ-סד בְּרִבּוּעַ כִּמְבוֹאָר לְעֵיל; לב בְּרִבּוּעַ וְ-נו בְּרִבּוּעַ, בְּסוֹד "וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת".

אלו שתי האפשרויות היחידות שאפשר לחלק בהן את המספר שלנו לשני רבועים. אין הרבה מספרים שאפשר לכתוב אותם כשני זוגות של רבועים. זה די נדיר. הזוג הזה יוצר יחד את המלה לבנו, הרומזת לתפלה "וטהר לבנו לעבדך באמת"[קלד]. אחד מגדולי הצדיקים התבטא, שאם לא היו מאפשרים לו להתפלל מתוך סידור והיה יכול רק לומר משפט אחד היה בוחר את המשפט הזה. החלוקה בתוך המלה היא בין האותיות לב, שהן האותיות השרשיות שלה, ובין האותיות נו הנוספות. לבנו עולה גם נחל.

נִמְצָא, מִמֵּילָא, שֶׁשְּׁאָר הַבְּחִינוֹת: שִׂמְחָה יִחוּד אַהֲבָה יִרְאָה רַחֲמִים בִּטָּחוֹן תְּמִימוּת אֱמֶת שִׁפְלוּת עוֹלוֹת נו בְּרִבּוּעַ

זו חלוקה הרבה יותר עצמית, כיוון שרואים אותה בתוך המבנה שלנו, בתוך המלים בעצמם. כל החלק של ההעלם העצמי של המערכת זה הוא ה-לב ברבוע, ואילו החלק של הגלוי הוא החלק השני ברמז.

עוד דבר: חלק הגלוי שבמערכת הוא משמחה ועד שפלות, וזה קושר בין שתי המדרגות. כידוע, יש מאמר חשוב של ר' אייזיק שנקרא 'מאמר השפלות והשמחה'. זו בחינת "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" של חלק הגלוי.

(ד רִאשׁוֹנוֹת הַיְינוּ ב בְּרִבּוּעַ; ט אַחֲרוֹנוֹת הַיְינוּ ג בְּרִבּוּעַ, לוֹמַר שֶׁבְּשָׁרְשָׁן נִכְלְלוּ בִּשְׁתֵּי הַבְּחִינוֹת ב וְ-ג – תַּעֲנוּג וְרָצוֹן – כַּאֲשֶׁר הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה כּוֹלֶלֶת הַכֹּל).

עוד רמז: החלוקה העצמית של המספר יג הוא ד ו-ט, כי היא החלוקה לשני מספרים שהם בעצמם מספרים רבועיים. מהם שרשי הרבועים? ב ו-ג. בתוך המערכת שלנו, מדרגות ב ו-ג הן תענוג ורצון. צריך לומר, שבתוך הכתר שלנו – מדרגות האמונה התענוג והרצון – התענוג הוא שרש ההעלם, הרצון הוא שרש הגלוי ואילו האמונה היא ה'נושא הפכים' שבעצמות, הכוללת גם את שרש ההעלם וגם את שרש הגלוי, והיא למעלה משניהם. שלשתם בתוך מדרגת ה'העלם העצמי'. על העצמות אי אפשר לומר שהיא דבר אחד ולא דבר אחר. אי אפשר לתאר עצמות, אבל על התענוג והרצון כבר אפשר לומר משהו. על רצון אפשר לומר שהוא רצון להתגלוּת, ואילו על התענוג אפר לומר שהוא תענוג פנימי, 'מיניה וביה'.

נסביר יותר. עיקר המושג 'העלם', שיש אור שמתעלם בתוך המאור, שייך אל מדרגת הבטול. את מדרגת הבטול הגדרנו 'יכולת פשוטה' של העצם לברוא את העולם, כפי שהיא קיימת עוד בתוך ה'העלם העצמי'. לעומתה, שאר שלש המדרגות – אמונה תענוג ורצון – הן בתוך העצמות עצמה. לכן עיקר המושג 'העלם' שייך בבטול, ואילו שאר המדרגות הן רק שרש אל ההעלם או אל הגלוי. שרש ההעלם שבתוך הכתר הוא בתענוג ואילו שרש ההתגלות, משמחה והלאה, הוא הרצון.

תֵּשַׁע בְּחִינוֹת אֵלּוּ הֵן מִגִּלּוּי הָאוֹר הָעַצְמִי לְעַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל וְעַד לְתַכְלִית הַגִּלּוּי שֶׁל "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" כַּנ"ל. מוּבָן, אִם כֵּן, שֶׁכְּלָלוּת הַכֹּל מִתְחַלֵּק לִשְׁתֵּי בְּחִינוֹת: הֶעְלֵם וְגִלּוּי.

זו החלוקה הכי פנימית של המספר הכולל את כל יג הבחינות הפנימיות, בסוד המשפט "וטהר לבנו לעבדך באמת". כל עבודת החסידות היא עבודה פנימית בעבודת ה' ולכן יג הבחינות הללו התבארו בה.

* * *

השיעור ניתן בר"ח ניסן

חטא העגל, נדב ואביהוא, דוד ובת-שבע

יום הכיפורים הוא יום לתיקון חטא נדב ואביהוא, שמתו "בקרבתם לפני ה'"[קלה], על ידי עמידה לפני ה' בטהרה: "לפני ה' תטהרו"[קלו]. היום, ראש חדש ניסן, הוא יום ההסתלקות שלהם[קלז]. גם אהרן הסתלק בראש חדש אב[קלח], ואב הוא מלשון אביב. יום זה הוא השמיני למילואים, וגם יום כיפור הוא היום השמיני להפרשת הכהן הגדול מביתו (חז"ל לומדים[קלט] את דין ההפרשה מימי המילואים). בנוסף, יום זה הוא יום ההולדת של ר' נחמן מברסלב, בשנת תקל"ב.

בנוסף לכך, ידוע שיום כיפור מכפר גם על חטא העגל[קמ] (שהיה ב-יז בתמוז[קמא]), וגם על חטא דוד ובת שבע (שהיה ב-טו אלול[קמב]). חטא העגל בא כדי להורות תשובה לרבים ואילו חטא דוד להורות תשובה ליחיד[קמג] [דברי חז"ל "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"[קמד] נאמרו על מי שחושב על חטא בערכים שלנו. יש הרבה אופנים להסביר אותו. למשל, בספר הזהר כתוב[קמה], שהחטא היה שדוד נתן לבני עמון להרוג את אוריה ולא עשה זאת בעצמו, ובמעשה זה הוא נתן יניקה לחיצונים. חז"ל אומרים[קמו] שדוד נענש בהקשחת לבו (כמו פרעה, להבדיל) על כך שביקש ניסיונות כמו האבות: "בחנני ה' ונסני"[קמז]].

מבחינת סדר הזמנים חטא העגל היה הראשון, חטא נדב ואביהוא השני וחטא דוד האחרון. יש לומר שהם כנגד 'הכנעה, הבדלה, המתקה'. חטא העגל היה בעיה בהכנעה כלפי ה', בכך שחיפשו הכנעה למשהו מגושם. נדב ואביהוא פגמו בהבדלה, ב'רצוא' ללא 'שוב'. העיקר בהבדלה הוא לשוב בסוף, להבדיל בין הטהור לטמא. בספר הזהר כתוב[קמח] שחטאם היה שלא רצו להתחתן. אצל דוד המלך היה החטא הפוך, דווקא חטא בענין של אישות, פגם בהמתקה.

טהרה – מיחדת חכמה ובינה

כל זה היה הקדמה לדברי הרבי הרש"ב[קמט], האומר שהפסוק "לפני ה' תטהרו" של יום כיפור הוא תיקון לחטא "בקרבתם לפני ה' וימותו" של נדב ואביהוא. להיות טהור זה שאין שום חציצה בינך לבין הדבר המטהר אותך, כמו במקוה. לעמוד מול ה' ללא כל הסתרה של תכלית הכוונה. העמידה שלהם מול ה' לא היתה לשם תכלית הכוונה, לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים". אפשר להיות עם מסירות נפש ממש, אבל זה עוד לא בתכלית הכוונה. בלשונו: 'לא קְלֶער'.

בדרך כלל[קנ] המושג קדש שייך אל החכמה ואילו המושג טהרה שייך אל הבינה. פה זה יותר עמוק. פה זהו היחוד של החכמה והבינה, שלא יהיה הפסק בין ההעלם ובין הגלוי. "וטהר לבנו לעבדך באמת". שלא יהיה שום דבר החוצץ בין ה-לב לבין ה-נו. אז ניתן לקיים את סיום התפלה – "לעבדך באמת". "לעבדך" הוא ה'רצוא' להתבטל, ואילו ה"אמת" היא לעשות את רצונו האמיתי של המלך.

נסביר. אתמול הסברנו שהכתר בכללות – אמונה, תענוג ורצון – הוא במדרגת ה'העלם העצמי'. לא משהו שנעלם בתוך משהו אחר, אלא העלם המאור עצמו (חש). בפרטות, הרצון הוא ה'יש האמיתי', התענוג הוא ה'אין האמיתי', ואילו האמונה היא הנשיאה של שניהם גם יחד. הבטול – לעומתם – הוא 'העלם עצמי של האור בתוך המאור', ולא 'העלם עצמי' ממש. זו היכולת הפשוטה שטרם ההתגלות. רק אחר כך באים שלבי הגלוי – לעצמו ולזולתו (מל-מל). הגלוי לעצמו היא ההכנה בכח, שמחה שבבינה בגלוי אור השעשועים, ואילו הגלוי לזולתו היא ההמשכה בפועל, במידות ובהבעה.

למעשה, יש לנו בפרטות ארבע מדרגות שנקביל אותם כנגד השמות מה ובן. ה'העלם העצמי' הוא מה דמה, 'העלם האור במאור' הוא בן דמה, הגלוי לעצמו הוא מה דמה והגלוי לזולתו הוא בן דבן:

מה דמההעלם עצמיאמונה, תענוג, רצון

בן דמההעלם האור במאורבטול

מה דבןגלוי לעצמושמחה

בן דבןגלוי לזולתויחוד, אהבה, יראה, רחמים, בטחון, תמימות, אמת, שפלות

בקבלה כתוב[קנא], שבמודל כזה עיקר הזווג מתבצע בין מדרגות ההתכללות – מה דבן ובן דמה. אצלנו, הזווג הוא בין סוף ההעלם לתחלת הגלוי, בין החכמה והבינה. כל זה בא להסביר, שהטהרה של יום כפור היא במקום הזה של היחוד של חכמה ובינה, ושהיא זו שפועלת אותו.

הסברנו שכל דבר שלם יוצר ריבוע. כללות ארבעת המדרגות הראשונות – אמונה תענוג רצון ביטול – עולה לב בריבוע. כללות תשע המדרגות – שמחה יחוד אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות – עולה נו בריבוע.

זִוּוּג וְחִבּוּר הַהֶעְלֵם וְהַגִּלּוּי הוּא בְּסוֹד "תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין" – יִחוּד בִּטּוּל שִׂמְחָה, שֶׁגַּם הוּא נִרְמָז בְּמִסְפָּר שָׁלֵם: כ בְּרִבּוּעַ.

החיבור של שניהם – בטול ושמחה – יוצר ריבוע של כ, שעולה ת [היום ההילולא של ר' נחמן והמספר הכי אהוב עליו בדרוש היה המספר 400, שלמות אותיות ה'אלף-בית'[קנב]].

כְּמוֹ כֵן הַשֹּׁרֶשׁ הָעֶלְיוֹן שֶׁל הֶעְלֵם עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ עִם בְּחִינַת הַמְשָׁכַת הַקַּו שֶׁל אוֹר אֵין סוֹף הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין – גִּלּוּי אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ בִּמְקוֹם הַצִּמְצוּם; אֱמוּנָה רַחֲמִים עוֹלֶה כ בְּרִבּוּעַ כַּנ"ל. שֹׁרֶשׁ הַקַּו מַגִּיעַ עַד לְתַכְלִית הַכַּוָּונָה – "רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים וְכוּ'" – שֶׁבִּבְחִינַת אֱמוּנָה. אֱמוּנָה מִתְיַחֶדֶת בְּבִטּוּל בְּסוֹד "פְּנִמִיּוּת אַבָּא פְּנִמִיּוּת עַתִּיק", וְשִׂמְחָה בְּרַחֲמִים בְּסוֹד "בִּינָה-לִבָּא" – סִיּוּם יְסוֹד אִמָּא בְּתִפְאֶרֶת ז"א.

כוונה טהורה

כמו כן, אמונה ורחמים – עצם ההעלם עם עצם הגלוי של אור הקו, המהווים יחד את שלמות קו האמצע – עולים גם כן ת. על קו האמצע כתוב, שהוא "הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה"[קנג]. הקו נמשך מנקודת ה'רשימו', אבל בשרש היותר גבוה שלו הוא נמשך מ'עולם המלבוש'[קנד], ממדרגת 'קדמון'[קנה]. עוד יותר למעלה, הוא נמשך מ'מלכות דאין סוף', או מ'תפארת הנעלם' דאין סוף[קנו]. הקשר בין אמונה ורחמים הוא, שכדי ליחד חכמה ובינה יש לעלות עד למקום בו הם אחד, עד לאמונה – אמונה טהורה. מה זו אמונה טהורה? כוונה טהורה, הכוונה הנעלמת שבעצמות ביישום התכלית – "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[קנז]. ובאיזה אופן? ברחמים, כמו שכתוב "עמד ושתף עמה מידת הרחמים"[קנח]. מידת הדין רוצה שהכל יהיה בסדר, ולכן בסדר עולה צמצום, אבל מידת הרחמים אומרת שאם הכל רק יהיה בסדר לא יהיה כלום.

לפעמים מדגישים את הקשר בין האמונה לחכמה, בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[קנט]. זהו אחד מן הדברים היחידים שר' חיים ויטאל אומר שלא הבין בו כוונת דברי רבו האריז"ל. בספר התניא[קס] מבואר שפנימיות החכמה היא אמונה. כלומר, גלוי הכתר בחכמה, אבל לפעמים אומרים אחרת. בחסידות מבואר[קסא] שהתגלות עתיקא היא בבינה דוקא. לפי האמור מתבאר הדבר היטב: האמונה מצד עצמה נושאת את ההפכים של העלם וגלוי, אלא שבחכמה מתגלה כח ההעלם שבה ואילו בבינה מתגלה כח הגלוי שבה.

אֱמֶת הִיא שְׁלֵמוּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ – כא בְּרִבּוּעַ – סוֹד "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" הַמְרַמֵּז לְיִחוּד מַה וּבַּן בְּתִקּוּן הָאֲצִילוּת.

חדוה – שלמות האמת והתענוג

וְכֵן תַּעֲנוּג הוּא שְׁלֵמוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ – כג בְּרִבּוּעַ – חֶדְוָה שֶׁל טַעֲמֵי תוֹרָה שֶׁיִּתְגַּלּוּ לֶעָתִיד לָבֹא בַּתִּקּוּן הַשָּׁלֵם – "שִׁפְלוּת בֶּאֱמֶת" (תִּקּוּן בי"ע לִהְיוֹת בְּמַדְרֵגַת הָאֲצִילוּת). עַל חֶדְוָה זוֹ נֶאֱמַר "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" וְ"אֵין עֹז אֶלָּא תּוֹרָה" שֶׁנֶּאֱמַר "הוי' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן הוי' יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (יִחוּד עֹז וְחֶדְוָה הוּא גַּם כֵּן שְׁלֵמוּת שֶׁל י בְּרִבּוּעַ).

בנוסף, יש עוד זוג ספירות העולות עולות למספר רבועי – תענוג ואמת (חדוה או זיו ברבוע ואהיה בריבוע) – תופעה המלמדת על שלמות. צריך להבין את הקשר ביניהן. בעבר הסברנו, ששלמות עולם התקון הוא יחוד מה ובן, והוא מרומז בפסוק "אהיה (מה) אשר אהיה (בן)"[קסב]. אמת היא התוצאה של יחוד זה. שם אהיה נקרא בקבלה[קסג] שם הלידה, על שם העתיד. גם האמת – תיקון הברית, וגם התענוג הם כוחות של זווג.

שפלות לבדה היא הרגשה עד כמה אני רחוק מה', ואילו 'שפלות באמת' (יסוד ומלכות) מגלה את נקודת האמת שבכל אחד. זוהי מדרגה שתתגלה לעתיד לבא. בדרך של 'אור ישר' מאירה האמונה באמת, אבל בדרך של 'אור חוזר' מאירה האמת בשפלות. זהו יחוד זו"ן. על אבא ואמא כתוב שהם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[קסד], ויסוד אבא שנמצא בתוך יסוד אמא בתמידות נקרא 'נתיב הנעלם'[קסה], שביל דקיק. שער ה-נ משערי בינה הוא הנתיב ה-לב מנתיבות החכמה. לעתיד לבא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ואז גם יחוד זו"ן – יחוד האמת והשפלות – יהיה יחוד תמידי. כאשר יתגלה היחוד הזה יתגלה גם התענוג שיש בטעמי תורה בשלמות. רצון הוא שרש הגלוי שבכתר וממנו מתגלים הלכות התורה, ואילו התענוג הוא שרש ההעלם שבכתר וממנו מתגלים טעמי תורה. הגלוי הזה נקרא חדוה.

תַּעֲנוּג הוּא הַבְּחִינָה הַשְּׁנִיָּה מִלְמַעְלָה, כְּנֶגֶד אֱמֶת, הַשְּׁנִיָּה מִלְּמַטָּה. כְּשֵׁם שֶׁלֶּעָתִיד הַשִּׁפְלוּת תִּהְיֶה בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ (הִתְעַצְּמוּת כְּלִי הַתַּחְתּוֹן) – יִחוּד יְסוֹד וּמַלְכוּת בְּעֶצֶם (עַל דֶּרֶךְ הַיְסוֹד וַעֲטֶרֶת הַיְסוֹד) – כֵּן הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה מַמְשִׁיכָה אֶת כֹּחַ הָעֶצֶם בְּהֶעְלֵם הַתַּעֲנוּג הָעַצְמִי לְהִתְגַּלּוּת לְמַטָּה דַּוְקַָא (בְּחִינַת שְׁלֵמוּת פַּרְצוּף עַתִּיק יוֹמִין).

אצל האריז"ל יש שני סוגי מלכות[קסו]: פרצוף המלכות בפני עצמו והמלכות של היסוד, 'עטרת היסוד'. אין את זה בקבלה הראשונה. לעתיד יהיה יחוד מושלם – יחוד שפלות באמת. כמו כן יהיה יחוד בין אמונה ותענוג – המשכת כח העצם בתענוג, שהתענוג יתעצם. בלשון הקבלה: שלמות פרצוף דעתיק [ויש דרכים רבות להסביר: ז"ת עם ג"ר שבו, כתר שבו, פנימיות הכתר שבו, מלכות דא"ס המתגלה בו. לא נכנס לכך כי זהו נושא שלם, הספקות שברדל"א, שאפילו אצל האריז"ל עצמו הוא נתון בספק[קסז]. יש חדוש – אולי הכי חשוב – מהרמח"ל בו הוא מסביר[קסח] את סוד הספקות של האריז"ל כך: כאשר אתה מסתכל מאוד טוב על משהו פתאום הוא נעלם לך ואתה רואה משהו אחר, וכן הלאה. אלו ספקות קיומיים, על דרך 'נמנע קיים'. בפיזיקה זה נקרא חוק אי-הודאות].

בהשגחה פרטית הגענו היום אל הנושא הזה, כיוון שענינו הוא בעצם חידוש האמונה. היום הכי מתאים לחידוש האמונה הוא יום ראש חדש ניסן. שתי המדרגות הראשונות – מלמעלה ומלמטה (אמונה ושפלות) – הן ה'חצי' ואילו שתי המדרגות השניות (תענוג ואמת) הן ה'שלם'. יחוד אמת ושפלות ויחוד אמונה ותענוג הוא יחוד ביחס של 'שלם וחצי'. לענייננו, העונג של ה' הוא השלמות, שאינה צריכה להתגלות, אבל האמונה היא ה'חצי', ממנה באה התאוה לבריאת העולם.

נסכם:

יֵשׁ עוֹד עב רִבּוּעִים בְּחִבּוּרֵי יג הַבְּחִינוֹת הַפְּנִימִיֹּות, שֶׁכָּל אֶחָד הוּא סוֹד "שְׁלֵמוּת" בַּעֲבוֹדַת ה' הַפְּנִימִית וּבְסוֹדוֹת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, אַך אֵין כָּאן הַמָּקוֹם לְהַאֲרִיךְ בְּסוֹדוֹתֵיהֶם בִּפְרָטִיּוּת, וְ"עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים" בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ.

1

סוד ה' ליראיו – כללות עשר הספירות בשם הוי' ב"ה – פרקים כב-כג

לא מוגה