אותיות בסדר השתלשלות (ח)

מוצש"ק יתרו, אור ל-יח שבט תשמ"ד – בני ברק

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א. זעיר אנפין (האות צ')

...על צ'. למדנו קודם על האות פ' וכעת הגענו לאות צ', למדרגה השמינית שכנגד זעיר אנפין. זעיר אנפין הוא פרצוף מדות הלב בעולם האצילות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. שש מדות. על פי חסידות המובן הפנימי של המדות הוא, אהבה, יראה, רחמים, בטחון, תמימות, אמת[ב].

יסוד הוא אמת, ההתאמתות, לאמת את שאר המדות, בעיקר את הרחמים. לאמת פרושו לקיים. היסוד נקרא קיום, כמו החותם – "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת"[ג]. המדה שמקיימת בפועל את הרגש של שאר המדות היא היסוד, הצדיק.

לפי קבלה[ד], בכל מדה יש התפשטות של חיות. בלשון הקבלה, יש התפשטות של ה חסדים מחסד עד הוד, ואחר כך הכל מתקבץ יחד ליסוד. היסוד, הברית, מוסר את כל החיות למלכות, לפרצוף הבא, נוקבא דז"א. לכן התכללות כל מדות הלב היא ביסוד, בצדיק. לכן בקבלה[ה] נקרא היסוד נקרא "כל"[ו], כל עולה חמישים, ה פעמים י, שמקבל את כל חמשת החסדים, כאשר כל חסד כלול מעשר. לכן הוא נקרא כל. בכלל, פה נסביר שפרצוף זעיר אנפין הוא המשפיע, כמו יוסף הצדיק שהוא "המשביר"[ז] והמכלכל. כל הוא גם לשון מכלכל. כאן יצאה לנו מדרגת הצדיק באות צ'. זעיר אנפין עצמו הוא כמו צדיק, ועיקר הצדיק שבו הוא הסיום שלו, "סיומא דגופא"[ח]. יש מאמר חז"ל "הכל הולך אחר החיתום"[ט], והחיתום הוא היסוד, בחינת הצדיק, "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת".

יוסף ובנימין – צדיק עליון וצדיק תחתון

עוד דבר: כשלמדנו[י] את הקבלת האותיות לשבטים, זאת אומרת לנשמות, ראינו כאן ז מדרגות ראשונות כנגד האבות והאמהות, אחר כך יב מדרגות כנגד השבטים, והסברנו שהסדר הולך לפי הלידה שלהם. שתי המדרגות האחרונות כאן הן כנגד הנשמות האחרונות, יוסף ובנימין, שני השבטים שנולדו בסוף, שני בני רחל. יוסף הוא המשפיע. כתוב בפרוש בקבלה שיוסף הוא המשפיע, היסוד, "צדיק יסוד עולם"[יא], ובנימין הוא פנימיות הכלי של המלכות לקבל, שנקרא יסוד נוקבא[יב]. שניהם צדיקים, אלא שיוסף נקרא "צדיק עליון", הצדיק שמשפיע, ובנימין נקרא "צדיק תחתון"[יג], שהוא הכלי או הכח שיש במקבל להיות מקבל, שנקרא יסוד נוקבא. בנימין הוא היסוד של הנקבה, ויוסף נקרא יסוד דכורא, מצד הזכר, המשפיע. אם כן, יצא לנו שאותיות צ' ו-ק' הן כנגד יוסף ובנימין.

ז"א – 'תוך' האור הפנימי

אף על פי שאמרנו שהפרצוף הזה בנוי משש ספירות, מחסד עד יסוד, בכל זאת כאשר הוא גדל הוא מקבל תוספת מוחין מאבא ואמא, מהפרצופים העליונים[יד]. אז, כשהוא גדל, יש לו כבר תשע ספירות, שהן חב"ד חג"ת נה"י. כאשר זעיר אנפין הוא רק ו' קצוות (ו"ק) הוא עדיין לא פרצוף. פרצוף כולל עשר ספירות. כתוב שכאשר הוא גדל ויש לו שלמות, שנעשה פרצוף שלם, יש לו תשע ספירות. למה לא עשר ספירות? בגלל שהמלכות שלו, שנקראת "עטרת היסוד"[טו], נכללת בתוך היסוד. היא לא נחשבת ספירה בפני עצמה. לכן אומרים תמיד שזעיר אנפין הוא רק בעל תשע ספירות, ושהספירה העשירית נכללת התשיעית בסוד עטרת היסוד.

כל זה בשביל להבין מה שכתוב פה בהמשך. קודם כל, כתובה המלה 'תוך'. כמו שהסברנו בפעם הקודמת[טז], 'תוך' הוא ביחס ל'ראש' ול'סוף'. תבונה היא 'ראש', טיפת ההשכלה והשגה במח, ומדות הלב נקראות 'תוך'. 'תוך' הוא ממוצע המאפשר להביא את ה'ראש' אל שהמלכות שב'סוף'. המלכות היינו ההתגלות בדיבור, כמו שנלמד.

אם כן, שלשה פרצופים אלו – תבונה, זעיר אנפין ונוקבא דז"א – הן ראש-תוך-סוף של אור פנימי. פרצופים הם אור פנימי, כמו שכתוב כאן בצד ימין של הדף. תבונה היא האור פנימי הראשון, אור פנימי ממש, שהאור נקלט בפנימיות. אחר כך המדות שבלב, הרגש, הן התוך, והמלכות היא הסוף, ההתגלות בסוף בדיבור.

ט ספירות אור ישר ואור חוזר

כאמור, כאשר פרצוף זעיר אנפין נגדל יש לו ט ספירות, לא י ספירות, אבל כתוב בכתבי האריז"ל[יז] שכאשר האור מגיע ליסוד, האור של כל הספירות שלו יורד עד היסוד, הוא חוזר אחר כך ועולה מהיסוד בתור אור חוזר. אם כן, כתוב שיש לו פעמים ט' ספירות.

ישנן כמה מלים חשובות בתורה עם האותיות טט. שתי המלים העיקריות הן "טוטפֹת"[יח], ושם המלאך העליון מט"ט. פעם אחת בקבלה כתוב שהמלאך הזה, מטטרו"ן, הוא משהו בפני עצמו. אגב, לפני שנראה מהן טט בפני עצמן, כמו שתיכף נסביר, מה אפשר לעשות משאר האותיות? שייך ל-טו בשבט. מהן שאר האותיות? מה נשאר? אותיות רמון. כשאוכלים רמון צריך להמשיך לתוכו את ה-טט[יט].

המלאך הזה עולה בגימטריא שדי, "שמו כשם רבו"[כ], רק שהוא נקרא חנוך. יש בחז"ל על הפסוק "נער הייתי וגם זקנתי"[כא] ש"שר העולם אמרו"[כב]. חנוך[כג], מט"ט, אמר את הפסוק הזה. לפי קבלה[כד] הוא השר של עולם היצירה, והוא כמו נער, כמו אדם קטן, לכן הוא נקרא בפסוק "נער" ביחס לאדם העליון בעולם האצילות. כל עולם היצירה מקבל ממדרגת זעיר אנפין של האצילות. גם, זעיר אנפין עצמו נקרא קטן, זעיר, לגבי אריך אנפין. יש אריך אנפין ויש זעיר אנפין. לכן באמת השורש האמתי של המלאך הזה, מט"ט, שהוא הקטן שנקרא נער, הוא מהמדרגה הזאת של זעיר אנפין. לכן הפעם הראשונה שמופיע הסוד של פעמיים ט' ספירות הוא בזעיר אנפין.

לגבי "טטפות", טט הן מה שהסברנו קודם, שבתחלה הוא רק בעל ו ספירות, והוא נעשה עם ט רק כאשר הוא מקבל מוחין. המשכת מוחין לפרצוף זעיר אנפין היא סוד התפלין[כה]. התפלין הן בשביל להמשיך לו מוחין, שיהיה בעל ט ספירות בשלימות, ולא רק ו ספירות כמו בתחלה. בזעיר אנפין יש סוד של פעמיים ט – ט ספירות של אור ישר ו-ט ספירות של אור חוזר[כו].

ביחד טט הן חי, וזה רמז לנו לאות צ. בכלל, דבר חשוב, באותיות האלף-בית האות צ היא אות ה-חי. הצדיק-היסוד נקרא חי, "חי עלמין"[כז]. הסוד של חי בכלל, תמיד בכתבי האריז"ל, הוא ט ו-ט. למה המספר חי הוא חשוב? כי הוא כולל ט ספירות של אור ישר ו-ט ספירות של אור חוזר. זוהי שלימות, מעגל שלם של חי, והסוד הזה מופיע פעם ראשונה בפרצוף זעיר אנפין.

איך בדרך כלל בקבלה מוסבר הסוד של ט ו-ט? לוקחים מלה של שלש אותיות, לא סתם מלה אלא שם קודש, כמו שם שד-י, שם היסוד[כח]. אמרנו שזעיר אנפין קשור במיוחד עם היסוד, הצדיק, והשם של היסוד הוא שדי, שיש לו שלוש אותיות. אם מצרפים בשם זה את כל ו הצירופים שלו, תהינה חי אותיות. יש סדר איך מסדרים את הצירופים. בשלשת הצירופים הראשונים יש ט אותיות, ובשלשת הצירופים האחרונים יש גם ט אותיות. כתוב שתשע אותיות הראשונות הן ט ספירות של אור ישר, ותשע אותיות האחרונות של שלשת הצירופים האחרונים הן ט ספירות של אור חוזר. כך מובא בכוונות האר"י[כט].

מכוונים זאת למשל ב"יהי כבוד"[ל]. יש לפני "אשרי" חי אזכרות ב-חי פסוקים. בכל פסוק יש אות אחת מתוך ה-חי. זו כוונה פשוטה, בכל פסוק יש אות אחת, לפי סדר ששת הצירופים של שדי. יוצא שתשעה הפסוקים הראשונים הם בשלושת הצירופים הראשונים של ש-ד-י, ובתשעה פסוקים האחרונים תשע אותיות של שלשת הצירופים האחרונים.

בקבלה[לא] יש שלש כוונות של חי: על פי שם אלי, על פי שם שדי ועל פי שם יהו. בתפלה מכוונים אותן כך: ב-חי ברכות השחר מכוונים את צירופי שם א-ל-י; את חי פסוקי המצוות בצירופי שם ש-ד-י; ויש אחר כך גם בשירת הים יש חי אזכרות, וגם בשמונה עשרה יש חי, ובהם מכוונים את צירופי שם י-ה-ו. אני מדבר על כל בוקר, בתפלת שחרית. כתוב שקבלת שבת כוללת את כל תפילות החול, היא במדרגת תפלת שחרית של חול. "יהי כבוד" אלו פסוקים מלוקטים שתקנו לומר אותם, והם בבחינת עולם היצירה. אמרנו ששורש המדרגה הזאת הוא של עולם היצירה. אפילו שמדובר על ז"א של עולם האצילות, כאן הוא השורש של עולם היצירה, עם שם ש-ד-י.

'צדי' – עולם התהו; 'צדיק' – עולם התיקון

כאמור, שתי האותיות צ-ק הן כנגד יוסף ובנימין, "צדיק עליון" ו"צדיק תחתון". "צדיק עליון" הוא המשפיע ו"צדיק תחתון" מקבל את ההשפעה ביסוד הנוקבא, בנימין. דוקא יוסף נקרא צדיק. מכל השבטים הוא הכי מתאים, שיוסף נקרא הצדיק.

יש רמז, שבתוך המלה צדיק גופא, האות הראשונה היא צ, והאות האחרונה היא ק. לכן באמת כתוב בכתבי האריז"ל[לב] שבעולם התהו היא היתה נקראת צדי. צדי הוא התרגום של "והארץ היתה תהו ובהו"[לג] – "צדיא וריקניא". זה משהו מאוד חשוב: היום בבית ספר כשלומדים על האות צ כולם מלמדים 'צדי', לא 'צדיק', חושבים שזו סתם טעות שקוראים לאות הזאת 'צדיק'. כמו שיש 'צדקת הצדיק' לגבי כתב האריז"ל, האומר[לד] לכתוב אותה בצורה אחרת, עם ה-י הפוכה, ויש הרבה שמערערים נגד הכתב הזה ואפילו חושבים שאולי הוא פסול[לה], ויש שרוצים להצדיק את כתב האריז"ל[לו]. כך גם לענין שם האות, יש להצדיק את הכינוי, שקוראים לה 'צדיק' ולא 'צדי' בלבד, אף על פי שבכל המקורות ואפילו בגמרא כתוב 'צדי'.

למה? הוא מסביר, בגלל שלמעשה בהרבה דברים יש הבדל בין עולם התהו, שהוא השתלשלות, לבין עולם התיקון. הקבלה של האריז"ל, דברנו על זה הרבה פעמים, היא בבחינת התלבשות, בתיקון. לעומתו, ביחס אליו, כל מה שהיה קודם הוא כמו עולם התהו. מתרגום המלה תהו צדי משמע בפירוש  ש'צדי' היא תהו. מה שאין כן התיקון, הוא 'צדיק'. על זה כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה"[לז]. "לשבת יצרה" היינו בחינת צדיק, שמיישב את הארץ. הצדיק הוא הישוב, היפך ה"צַדְיא", שהוא עולם התהו. תהו הוא הפך הישוב, הוא מדבר שממה – "תהו ילל ישִמֹן"[לח], כתוב בתורה. בתהו אין "צדיק יסוד עולם" המישב את העולם.

כתוב שארץ ישראל נקראת "ארץ נושבת"[לט] על פי פשט מלשון ישוב. וכל העולם כולו, חוץ מארץ ישראל, הוא בבחינת "תהו ילל ישִמֹן". למה? כי אין בה צדיק. ישוב תלוי במציאות הצדיק. "ועמך כלם צדיקים"[מ], וכתוב בחסידות[מא] ש"צדיקים" בלשון רבים, "מיעוט רבים שנים"[מב], הם שני צדיקים, "צדיק עליון" ו"צדיק תחתון", יוסף ובנימין. לכל אחד יש שני ניצוצות, ניצוץ של יוסף, "צדיק עליון", וניצוץ של בנימין," צדיק תחתון". לכן כתוב "ועמך כלם צדיקים", שבכל אחד שני הצדיקים.

אם מדובר באמת בצדיק, כמו הבעל שם טוב, ואחריו הרביים של חב"ד, הוא מקדש את המקום שלו בקדושת ארץ ישראל. זה רק זמני, כל עוד הוא נמצא שם, אחר כך נשאר רושם, אבל הוא מקדש את המקום. כאשר הוא מיישב את המקום הוא כביכול ממשיך את "אוירא דארץ ישראל"[מג] לתוך אותו מקום. מקום מיושב תלוי במציאות הצדיק. הצדיק הופך את התהו ליישוב. לכן עיקר המצוה של ארץ ישראל היא ישוב הארץ, ליישב אותה. מה הכוונה ליישב? שיהיו בה צדיקים. כתוב בפסוק "צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה"[מד], ומוסבר בחסידות[מה] ש"ישכנו לעד עליה" פרושו להשכין את השכינה הקדושה, את "שוכן עד מרום וקדוש שמו וכו'"[מו], עליה. משכינים היינו להמשיך. איך משכינים? איך ממשיכים את השכינה על הארץ? על ידי ש"צדיקים ירשו ארץ", הצדיק צריך לשבת בארץ. זה נקרא סוד הישוב.

ישוב הצדיק את הארץ

אנחנו פה באות צ'. התחלנו להסביר ששם האות הוא 'צדיק', ואף על פי שמוזכר בראשונים ואפילו בגמרא שהשם הוא 'צדי', בכל זאת האריז"ל אמר שהשם שלה הוא 'צדיק', ושההבדל בין 'צדי' לבין 'צדיק' הוא בין תהו ותיקון. כל מה שקדם לאריז"ל הוא בחינת תהו, אפילו בקדושה, ולכן קבלת הרמ"ק נקראת תהו לעומת כתבי האריז"ל[מז]. על פי חסידות[מח] הכוונה היא שהיא עדיין השתלשלות, לא התלבשות. קבלת האריז"ל היא בסוד ההתלבשות, שהיא תיקון, ואחד מהדברים שהוא אומר הוא שהאות צריכה להיקרא בשם 'צדיק'.

תמיד חושבים שזהו איזה שיבוש שאומרים 'צדיק'. אנחנו מסבירים כאן למה היא נקראת 'צדיק', עם ק, משום שיש בה רמז לשני צדיקים, "צדיק עליון" ו"צדיק תחתון", יוסף ובנימין. הסברנו שהאות ק היא פשוט סוף התבה של 'צדי', והיא כמו "צדיק תחתון". במלה 'צדיק' ה-ק באה בסוף. לא רק שהיא האות שאחרי צ, אלא שהיא סוף השם 'צדיק'. זהו "צדיק תחתון". צירוף האות ק ל'צדי' וכתיבתה 'צדיק' נקראות ישוב. האריז"ל אומר שצדי הוא תרגום של המלה תהו בתורה – "והארץ היתה תהו", "צדיא וריקניא" – ואילו צדיק הוא בחינת ישוב. על כך כתוב "צדיקים ירשו ארץ". ארץ נקראת "ארץ נושבת", היא מיושבת ויש "תהו ילל ישימֹן", שהוא מדבר שממה. הסברנו שאם אין יהודי ואין צדיק – הכל שממה, אין ישוב. כל סוד הארץ הוא שעם ישראל, שהם הצדיקים, יהיה בארץ עם ישראל – "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ".

מה המשך הפסוק הזה? יש לנו כאן שני פסוקים: פסוק אחד האומר "ועמך כלם צדיקים" שההמשך שלו הוא "לעולם יירשו ארץ". גם כן, נראה אותו דבר, שצדיק הוא מי שיורש ומיישב את הארץ. פסוק נוסף אומר "צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה", ומפרש הרבי הקודם^מד, פירוש ותיק בחסידות, ש"ישכנו לעד עליה" פרושו להשכין, ישכנו היינו להשכין, ולהמשיך את "לעד" ."לעד" היינו השכינה שנקראת "עד", "שוכן עד מרום וקדוש שמו". "ישכנו לעד" הכוונה שמשכינים את "עד" – "עליה", על הארץ, כמו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". זה נקרא ישוב, תיקון. "צדיקים ירשו ארץ וישכנו" הכוונה שהם ישכינו וימשיכו את השכינה לעד. השכינה נקראת "עד", "שוכן עד", והם ממשיכים אותה עליה, על הארץ. עוד פעם, הצדיק הוא סוד התיקון, שהוא הישוב – "לא תהו בראה לשבת יצרה".

עוד רמז שהזכרנו: אמרנו שמדרגת האות צ' היא שורש עולם היצירה, התוך, לכן ראש-תוך-סוף של הפרצופים באצילות הם השרש לשלשת העולמות התחתונים – בריאה, יצירה, עשיה – וממילא תוך הוא שרש עולם היצירה. זהו הסוד של מט"ט שהזכרנו קודם. לכן כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה". הישוב הוא על ידי הצדיק. לכן, האות ק שבאה אחריה היא סוף תבת האות 'צדיק' עצמה. זה נקרא" צדיק תחתון".

ב. נוקבא דזעיר אנפין (האות ק')

נתחיל עכשיו את האות ק'. האות ק' היא כנגד נוקבא דזעיר אנפין. בקבלה נוקבא דזעיר אנפין היא מלכות. קודם היא רק ספירה אחת, מלכות, וגם היא נבנית להיות פרצוף שלם. כמו שאמרנו קודם על זעיר אנפין, שהוא שש ספירות, מדות, הרגש שבלב, ונבנה להיות פרצוף שלם של ט ספירות, כך המלכות מתחילה מספירה אחת, בדרך כלל אומרים שהיא כתר מלכות, רק מספירת הכתר שלה, אבל אחר כך היא נבנית להיות פרצוף שלם של עשר ספירות. זה נקרא בנין המלכות.

אמונה – נקודת ההתחלה בבנין המלכות

כל התורה כולה עוסקת עם בנין המלכות. הרי כל העולם הוא בשביל לבנות את מלכות ה' – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[מט]. כל התורה כולה היא מלכות שמים. בשביל להמשיך מלכות שמים, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[נ], צריך קודם לבנות את פרצוף המלכות. כתוב לפעמים שכל מצוות התורה שייכות דייקא לזעיר אנפין, כמו שכתוב בזוהר ש"רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח איברים דמלכא"[נא], והכוונה היא לזעיר אנפין, אבל יש רמז שכל תרי"ג המצוות הן בנין המלכות, ולכן הביטוי בנין המלכות שווה בגימטריא תריג. אחד מסודות המספר תריג הוא ששוה בדיוק בנין המלכות. כל המצוות הן לבנות את מלכות שמים. היא מתחילה רק מנקודה אחת, וצריך לבנות אותה בשלימות.

לגבי המצוות הנקודה, האחת היא כמו מצות האמונה. אכן, יש מחלוקת בראשונים, הצמח צדק בדרך מצוותיך[נב] מביא כמה דעות מהראשונים – יש מחלוקת אם האמונה היא מצוה או לא – שאין בה מצוה, בגלל שלא תתכן מצוה בלי אמונה. אי אפשר למנות אותה כמצוה. קודם יש אמונה. יש אמונה ביהודי, ואחרי שיש לו אמונה אפשר לצוות מצוות. כמו מאמר חז"ל קודם "קבלתם מלכותי" ואחר כך "קבלו גזירותי"[נג]. "גזירותי" הן המצוות ו"מלכותי" היא האמונה מצד עצמה. גם מהמאמר הזה רואים ששורש המצוות הוא מלכות, שאמונה שלפני כל המצוות נקרא "מלכותי", ואחר כך כל המצוות הן "גזירותי". לכן יש דעה אחת בראשונים שאמונה היא לא מצוה בכלל, היא לפני המצוות. שייך גם לְמה שקראנו היום, "אנכי הוי' אלהיך"[נד], האם "אנכי" הוא מצוה או לא. יש בכך שתי דעות: הרמב"ם אומר שזו מצוה[נה]. לפי החסידות, עיקר המצוה הוא להמשיך את האמונה בדעת. לכן הרמב"ם כותב על המצוה בספר המצוות "להאמין"[נו], לפי תרגום אחד. ספר המצוות מתורגם מערבית. יש תרגום חדש שיצא לאחרונה, שגם בו מתורגם "לדעת", אבל התרגום המקובל בספר המצוות, הקודם, הוא "להאמין". לעומת זאת, בספר היד, שכתוב בלשון הקודש, הוא כותב "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון".

מסבירים שבאמת מתחילים באמונה, הוא קורא לזה מצות האמנת אלקות, אבל העיקר הוא המצוה להתבונן ולהמשיך אותה בדעת, עד כמה שאפשר, "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה"[נז]. בחסידות מסבירים שאת המדרגה של ממלא כל עלמין, שה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[נח], אפשר לדעת. סובב כל עלמין תמיד נשאר בגדר אמונה, אבל ממלא כל עלמין צריך להתבונן עד שיהיה דעת, לא שישאר אמונה, רק בבחינת מקיף בלבד.

כל זה היה להסביר שהמלכות מתחילה מנקודה אחת, כמו "מלכותי", של אמונה עדיין לפני שהיא מצוה, כמו אליבא דבה"ג ושאר הראשונים. אחר כך צריך לבנות אותה, ובנין המלכות הוא על ידי תרי"ג. בונים את מלכות שמים על ידי קבלת עול מלכות שמים – כל המצוות הן קבלת עול מלכות שמים – וממילא על ידי כך בונים את המלכות.

תכלית האמונה – "איני יודע"

יש מצות האמנת אלקות, "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון", כך היא לשון הרמב"ם ביד. הוא קורא לה מצות האמנת אלקות, אבל הוא כותב שהמצוה כאן היא "לידע", להגיע לכל חדא וחדא לפום שעורא דיליה, מה שאפשר לדעת צריך לדעת. ["תכלית הידיעה שלא נדע"?] יש באמת תכלית. תכלית כל הדעת כשתגיע אליה היא שלא תדע, אבל קודם המצה היא לדעת, להגיע לדעת. תכלית הדעת, התכלית הידיעה, שלא נדע. ["שלא נדע" זהו בטול?] כן. יש כמה מדרגות של ביטול. בטול שנקרא איני יודע.

יש מאמר חז"ל "למד לשונך לומר איני יודע"[נט]. "איני יודע" הוא תיקון "ונקה"[ס], במדרגת יג תיקוני דיקנא דיברנו על כך. כמו שחז"ל דורשים[סא] על הפסוק "בעל השור נקי"[סב], לשון "נקי מרכושו", שאין לו שום דבר. כתוב ש"ונקה" הוא השורש של בינה, שאחרי כל הידיעה – "ונקה", לשון נקי, לא נשאר שום דבר. זו בחינת "איני יודע", זה נקרא בטול של פנימיות אמא. גם אצל הבעל שם טוב, בכתר שם טוב[סג], כתוב שכל בינה וכל הבנה שייכות ל-מט שערים של השגה ואחר כך שער ה-נ הוא "איני יודע". אחרי שמגיעים לשער ה-נ ש "איני יודע" יש עוד פעם שער של השגה יותר גבוהה. זהו אין שבין יש ליש. השגה היא יש, וצריך להיות אין באמצע, בין יש ליש, שנקרא איני יודע בגימטריא ונקה.

מאה הכלים שבמלכות

אם כן, זוהי מדרגת נוקבא דזעיר אנפין. כמו שאמרנו שבנין המלכות היא דבר שלם, ולכן בנין המלכות בגימטריא תריג, כך גם הגימטריא של האות ק, האות ה-19, הוא מאה, זו גם שלמות, שלמות של עשר כפול עשר. מכל המספרים של פרצוף, הפרצוף הכי שלם הוא של האות ק, שהוא מאה כלים. כתוב שגם המלה כלים שווה מאה. יש תרי"ג אורות – אורות בגימטריא תריג. כמו שאמרנו שבנין המלכות עולה תריג, כך גם אורות שווה תריג. כתוב שיש תרי"ג אורות ומאה כלים[סד].

לפעמים מסבירים בחסידות שמאה כלים הם מאה ברכות שתיקן דוד המלך, ששייך למלכות, נוקבא דזעיר אנפין, לומר בכל יום. [מה הפשט מאה כלים?] עשר פעמים עשר, שיש עשר ספירות ובכל אחת יש את כל העשר. [מה ענין חלוקת התרי"ג למאה?] קודם כל, במספר קטן שניהם עולים 1. במספר קטן ממש, גם תריג וגם 100 הם 1. בכל זאת, זה לא מספיק. מספר קטן הוא רק צמצום אחרון[סה], אבל בכל זאת תריג הוא 1 ו-100 הוא 1. ביחד, תריג ועוד 100, כתוב שהם עולים תשובה. כביכול, כשמישהו שלם במצוות הוא מלכתחילה, כמו לפני דוד המלך. כל מה שדוד עשה, כתוב, לומדים מהפסוק "נאם הגבר הקם עָל"[סו]. מה זה עֹל? כאן לומדים שני דברים. קודם כל, עֹל בגימטריא מאה, מרמז למאה ברכות שהוא תיקן[סז]. בנוסף, חז"ל דורשים זאת שהוא "הקים עולה של תשובה"[סח]. רואים שיש קשר בין מאה הברכות לבין התשובה.

על פי פשט, מה הקשר? למה הוא תיקן את מאה הברכות? כי היו מתים מאה אנשים בכל יום בישראל במגפה ולכן הוא תיקן את הברכות והפסיקו למות. "רשע חשוב כמת"[סט], ולכן על פי פנימיות מיתת מאה אנשים בכל יום היא כמו שנאמר שהיו הרבה רשעים ועל ידי הברכות הוא החזיר אותם בתשובה ולכן הפסיקו למות. במלים אחרות, התשובה היא שהאור לא יצא לבטלה. מאור בלי כלים יכולה להיות יניקת החיצונים, והכלי שומר. לכלי יש כמה תפקידים, אחד מהם הוא לשמור את האור שלא יצא לחיצונים, שלא יתן להם יניקה. לכן מאה הברכות בכל יום הן איזו מן שמירה.

ז' מצוות דרבנן – 'עשה' עם כח 'לא-תעשה'

בכלל, דבר כללי שכתוב בספרי בחסידות: כל ז מצוות דרבנן הן מצווות עשה עם כח של לא תעשה. מה הכוונה? שכל מצוות עשה דאורייתא הן המשכה, המשכת אור, וכל מצוות לא תעשה דאורייתא הן שמירה, וכמו שעכשיו הסברנו, השמירה היא שלא יצא לחיצונים. כתוב שמצוות דרבנן הן יחוד של שתי המדרגות. יש  הרבה-הרבה בחסידות על זה. לכן מצוות דרבנן באות ממקום יותר גבוה, שמחבר את שתי המדרגות. אלו מצוות עשה עם כח של לא תעשה. מה זאת אומרת? יש ז מצוות דרבנן, אבל יש הרבה סייגים דרבנן. למה אומרים שיש רק שבע? כי השבע הן מצוות עשה, דברים שצריך לעשות. הן כמו גזירות וסייגים שבגדר של לא תעשה. יש ז מצוות עשה, שנקראות ז מצוות דרבנן. הן מצוות עשה, אבל הפעולה של המצוות האלו היא של לא תעשה. למשל: נטילת ידים. כתוב שנטילת ידים לפני הסעודה ענינה שלא ינקו החיצונים מהידיים, מהצפורנים. נר חנוכה מצותו "עד שתכלה רגל מן השוק"[ע], והכוונה שהוא דוחה את הקליפות[עא], מכלה את הקליפות שיונקות בחיצוניות מהקדושה. ענינן להשפיע אור, אבל עם זאת לשמור שהאור לא ילך לחיצונים, וכך הלאה.

בדרך חיים של אדמו"ר האמצעי כתובים[עב] עשרים עמודי הסבר על כל ז' המצוות דרבנן, שכל מצוה בצורה אחרת, היא מצות עשה עם כח פעולה של לא תעשה. גם מאה הברכות הן אותו דבר. הברכות הן עשה, אבל הפעולה היא שמירה. כתוב[עג] שיש תרך עמודי אור. כל מאה הברכות הן מצוה אחת מתוך שבע המצוות. בגדר שבע המצוות דרבנן כתוב שמצד אחד הן רק הסתעפות, הרי כתוב "לא תֹסִפוּ"[עד], הן רק ענפים של תרי"ג המצוות, הן לא משהו חדש לגמרי. אם כן, כתוב שהן משלימות את המספר לכתר. שייך גם ליום שלנו, בעשרת הדיברות יש תר"כ אותיות. עד שתי המלים האחרונות, "אשר לרעך"[עה], יש תרי"ג אותיות. את שתי המלים האחרונות, "אשר לרעך", דורשים לפי הפסוק "למען אחי ורעי"[עו], שזה הולך על מצוות דרבנן. "אשר לרעך" הן שבע אותיות, ו"רעך" היינו רבנן, כפי ש"למען אחי ורעי", שאלו חז"ל[עז]. אלו שבע מצוות דרבנן, והן משלימות את המנין לתרך, שש מאות ועשרים עמודים של אור. בתניא מוסבר[עח] שמצד אחד הן תרך, אבל שבע מצוות אלו הן ענפים של תרי"ג המצוות, לא תוספת לגמרי. מה עוד החידוש? שהן עשה בכח של לא תעשה, היא זה פעולה של לא תעשה.

בדרך כלל חושבים שהן מצוות עשה. אז הייתי רוצה להוסיף אותן למנין העשה – יש לי רמ"ח עשה ושס"ה לא תעשה – לאן אני להוסיף את השבע? כשאני מוסיף אותן לתרי"ג אני מקבל כתר, אבל אם אני רוצה להוסיף אותן לאחת משתי החלוקות, לאן אני מוסיף? כתוב שצריך להוסיף אותן ללא תעשה, אף על פי שהן מצוות עשה. יש לי רמ"ח מצוות עשה, כמה יוצא לא תעשה אם מוסיפים להן שבע? בלי השבע הן שסה, ויחד אתן הן שעב. כתוב שיש משהו חשוב מאוד, ש-שעב הוא שלם וחצי ביחס ל-רמח. יש סוד בקבלה של שלם ושלם וחצי. רמח הוא חצי מ-שעב. חצי רמח הוא 124, ויחד עם עוד רמח הם שעב, שמשלימים עם רמח את המנין ל-כתר. מה זה כתר? ה פעמים עדן. עדן הוא 124, פעמיים עדן הוא רמח, ג פעמים עדן הוא שעב, ו-ה פעמים עדן הוא כתר.

סוד מאה ברכות בכל יום

למה הסברנו את זה? כי מאה ברכות של דוד המלך נקראות "הקם על", "שהקים עולה של תשובה" על ידי עֹל הברכות, שכולן בבחינת תשובה, שהאור לא יצא לחיצונים. על פי פשט, הברכה עושה שלא תאכל לשם התאוה, שתאכל עם תודעה. על פי קבלה כתוב גם עוד יותר, שאור הברכה – כל ברכה שאומרים היא אור מקיף, מהפה שלך יוצא ממש אור מקיף – מקיף ושומר את האוכל. הוא שומר את הפנימיות של האוכל שלא תתגשם. יש הרבה פעולות בברכה, צריך להסביר אותן באריכות, אבל הדבר הפשוט הוא שאם אתה אומר ברכה אתה יודע מה לפניך, אתה מקדש את האכילה הזאת, שלא תזיק. יותר מכך, על פי פנימיות, הברכה ממשיכה אור מקיף ששומר את הניצוץ שיש במאכל, שמגלה ושומר אותו שלא יתגשם. המקיף פה, השומר, הוא כלי.

כמובן, מאה ברכות כוללות את כל הברכות, לא רק ברכות הנהנין. יש גם ברכות הנהנין, גם ברכות המצוות וגם ברכות התפלה. יש ברכות הנהנין, יש ברכות על המצוות, כמו להניח תפלין, ויש גם ברכות של תפלת שמונה עשרה. גם ברכת המזון כמובן. כל הברכות יחד. מאה הברכות שומרות את כל תרי"ג האורות של המצוות שלא ילכו לחיצונים, וממילא הוא מגלה את האור בפנימיות, בנפש האלקית של עם ישראל.

[???] זה מה שהוא שאל על היחס, כנראה שלא הסברתי טוב כל כך מהו היחס בין תרי"ג לבין מאה. נסביר כך: מה משמעות המספר מאה? מאה הוא עשר פעמים עשר. יש עשר ספירות וכל ספירה כלולה מעשר. מהו תרי"ג? אלו האיברים של הגוף, רמ"ח איברים ושס"ה גידים. צריך לומר שלגוף יש גם מאה כלים בכללות. צריך לנתח את הגוף שיהיה בו מאה, עשר פעמים עשר. יש בגוף את שתי הבחינות האלה: יש בחינה של תרי"ג ויש בחינת שיעור קומה של עשר פעמים עשר. יוצא צריך להיות בערך כלי אחד לכל שש מצוות, ועוד שנים.

שש מצוות התמידיות במרחב

יש סוד כזה בקבלה לגבי תרי"ג המצוות. יש פסוק בתהלים שאומר "כל מצוֹתיך אמונה"[עט]. נקח את המלה אמונה, היא 102, גם מאה עם שני כוללים. לפי הרמב"ם, דיברנו על כך פעם[פ], ישנן שש מצוות תמידיות. ספר החינוך[פא] נותן להם סימן של שש ערי מקלט. הכוונה, מצוה כזאת שצריך להיכנס לתוכה ולא לצאת ממנה אף פעם, צריך להקלט במצוה הזאת. יש שש מצוות כאלה. כל תרי"ג המצוות נכללו בשש מצוות אלה, שש המצוות התמידיות. המצוות האלו הן כל הזמן, ללא הפסק, וגם אין בהן הבדל בין איש לאשה, הן אינן מצוות עשה שהזמן גרמן. הנושא קשור גם עם פרשת השבוע, בגלל ששתי המצוות הראשונות הן שני הדיברות הראשונים של עשרת הדיברות, "אנכי" ו"לא יהיה לך". חוץ מ"אנכי" ו"לא יהיה לך" יש גם "שמע ישראל"[פב], מצות היחוד, מצות אהבת ה' ויראת ה', ו"לא תתורו"[פג]. אלו שש מצוות התמידיות לפי הרמב"ם. לפי הקבלה, שש מצוות אלה הן כמו ז"א. כמו סוד שש הקצוות – מעלה ומטה ו-ד' רוחות.

מה שקראנו היום בתורה, "אנכי" ו"לא יהיה לך", הם מעלה ומטה – "אנכי" הוא מעלה ו"לא יהיה לך... במים מתחת לארץ וכו'" הוא בחינת מטה; "שמע ישראל" הוא כנגד קדם, בחינת קדם, "ייראוך עם שמש"[פד], במצות קריאת שמע ותפלה; אהבה ויראה הן ימין ושמאל. מצוות אהבה ויראה הן חסד וגבורה, כנגד ימין ושמאל; "לא תתורו אחרי לבבכם" נקרא אחור, אחור הוא מערב. לכן גם בקריאת שמע, הפסוק הראשון הוא "שמע" בקדם, וסוף קריאת שמע הוא במצות "לא תתורו" שבפרשה השלישית. לגבי קריאת שמע, שתי מצוות אלה הן "אחור וקדם צרתני"[פה].

עוד פעם, אהבה ויראה הן ימין ושמאל. האחור והקדם הם "לא תתורו" באחור. מה הכוונה "אחרי"? צריך להסביר באריכות, אני רק אומר בקיצור, שעיקר "לא תתורו" הוא זנות ומינות וכו'[פו], פגם הברית, שעל פי קבלה הם ביסוד, באחור. קדם הוא הרחמים, התפארת. תפארת היא בחינת תפארת ישראל. גם "הוי' אלהינו הוי' אחד" פרושו שהכל רחמים. אחד מפירושי הפסוק "הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא במדות, שיש רחמים ויש דין, אבל צריך לדעת ש"הוי' אלהינו", ששם אלקים הוא-הוא שם הוי', ו"הוי' אחד" הוא שהכל רחמים. כמו שכתוב שלעתיד לבוא יהיה "כולו הטוב והמטיב"[פז]. ולכן כתוב ש"שמע ישראל" נאמר על עתיד לבוא – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", כמו שרש"י מביא בחומש. "שמע ישראל" הוא הגילוי שיהיה לעתיד לבוא. לעתיד לבוא לא תיהינה שתי ברכות, יהיה "הכל הטוב והמטיב", הכל רחמים. זה נקרא גילוי של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". לכן הוא כנגד רחמים, שהוא קדם, והאחור, "לא תתורו אחרי לבבכם", נקרא שמירת המחשבה תמיד ממינות וזנות, שזו שמירת הברית. זה נקרא אחור. אהבה ויראה זה ברור, חסד וגבורה, זה פשוט.

כתוב בחסידות, מה ההבדל בין "אנכי" לבין "שמע"? "אנכי" הוא אמונה ובטחון בה' בדרך כלל – גם אמונה וגם כן מקור הבטחון. כתוב בחז"ל שיהודים עובדים עבודה זרה בטהרה, יש מאמר חז"ל[פח]. כתוב בחסידות[פט]: מה הכוונה עובדים עבודה זרה בטהרה? מי שמתעסק במשא ומתן יותר מדי בשקיעת המחשבה, שאינו בוטח בה', הוא בוטח על סיבות במשא ומתן, ולא מקיים את הפסוק "יגיע כפיך כי תאכל"[צ], יגיע כפים ולא יגיע הראש[צא]. התחלנו לדבר מזה כשלמדנו את המאמר של רבי הלל[צב]. זה נקרא שהוא עובד עבודה זרה בטהרה.

זה מה שכתוב בהמשך "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", וגם ששני הפסוקים האלה כתובים יחד, בשני הדיברות הראשונים, קודם החיוב ואחר כך השלילה. כתוב "אנכי הוי' אלהיך" – מה כתוב אחר כך? לא רק להאמין ש"אנכי הוי' אלהיך" – אלא גם "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", הכוונה שבידי להושיע, שכל ישועה באה ממני. זהו פשט פסוק זה. לא רק להאמין שה' נמצא, אלא "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ו"בכל יום ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"[צג]. "בכל יום ויום" כתוב בתניא[צד]. ומי מוציא אותנו ממצרים? ה'. זאת אומרת, כל הישועה באה מלמעלה. אם כן, אלו אמונה ובטחון באופן כללי. "לא יהיה לך אלהים אחרים" הכוונה לא לסמוך על שום סיבה אחרת. אלו החיוב והשלילה של אותו דבר, שכל ישועה באה מה', כמו יציאת מצרים, וככה אסור לסמוך על שום סיבה אחרת. זה נקרא לא "יהיה לך אלהים אחרים על פני". על פי קבלה אלו נצח והוד, שהם מעלה ומטה. לכן שני הדיברות האלה הם כנגד נצח והוד, מעלה ומטה. "שמע ישראל" הוא קדם, רחמים. אהבה ויראה הן ימין שמאל, זה פשוט. "לא תתורו", שהיא שמירת הברית שנקרא שמירת המחשבה, היא כנגד הברית שבאחור. לכן כתוב "אחרי".

מה הסברנו כאן? שיש שש מצוות תמידיות שמקיפות את האדם. על כך כתוב "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"[צה]. לכן החפץ חיים מביא זאת במשנה ברורה מיד בסעיף הראשון של השולחן ערוך. הרמ"א כותב "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[צו] והוא כותב בביאור הלכה שמי שרוצה לקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד" הוא צריך להתבונן תמיד בשש מצוות תמידיות, ואז הוא כותב ומסביר שם את המצוות התמידיות. זהו הביאור הלכה הראשון, הגדול, מיד בתחילת השולחן ערוך. הוא אומר ש"שויתי הוי' לנגדי תמיד" שהרמ"א כותב הוא לקיים את שש המצוות התמידיות. אם כן, זהו יסוד היהדות, יסוד הכל.

מצות התפלה שבאמצע – "ואני תפלה"

שש מצוות אלה מקיפות את האדם בסוד המקום. כתוב שהקב"ה "מקומו של עולם ואין העולם מקומו". כאשר מתבוננים בשש מצוות אלה שמקיפות אותי – זה נקרא שהוא המקום שלי. בגלל שהקב"ה ורצונו הם אחד –הוא ורצונו אחד. המצוה וה' הם אותו דבר. לכן, אם אני נכלל בסוד שש ערי מקלט, בתוך המצוות האלה, המשמעות היא שה' מקיף אותי, בגלל שהמצוות, שהן הרצון שלו, והוא הם היינו הך. זה נקרא שהדבר הראשון צריך הוא שהאדם יהיה בתוך המקום של הקדושה, של הקב"ה. זה נקרא לבנות, שכל אחד בונה לעצמו בית מקדש משש המצוות התמידיות. כוונה זאת היא גם כמו בנין בית מקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[צז].

אחד מהשמות של בית הוא זה בית תפלה – "ביתי בית תפלה יקרא"[צח]. לכן כתוב שהדבר שבפנים הוא מצות התפלה. תכף נסביר את הענין. יש עוד מצוה שרבי יוחנן אומר בגמרא, ורבינו הזקן מביא זאת בתניא, "הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו". יש מצוה אחת שאינה תמידית על פי הלכה, אבל יש בה שאיפה לתמידיות. זאת אומרת ששואפים, הלוואי שתהיה תמידית – "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו"[צט]. המצוה הזאת היא מצד האדם שנמצא בתוך המקום הזה. ככל שנקלטים לתוך מקום הקדושה, שהוא שש המצוות התמידיות, המקום של ה', כך האדם שבפנים מתפלל. האדם, זה שבפנים, אתה עצמך, נקרא מצות התפלה. לכן יש פסוק בתהלים "ואני תפלה"[ק]. ככה מתחיל פרי עץ חיים של האריז"ל, שתיקון האני הוא שהאני הזה צריך להיות תפלה.

זהו גם כלל גדול מאוד בחסידות, שלא צריך להרגיש את האני. לכן יש סברא[קא] שתפלה היא רק מדרבנן – יש שתי דעות לגבי תפלה אם היא דאורייתא או דרבנן – כי אם אין הרגשת האני, אין תפלה. אבל ברגע שיש הרגשת האני מיד צריכה להיות תפלה, בגלל שהתפלה היא תיקון האני. אם האני הזה מתפלל לה', אז בסדר, הוא דבוק. אם האני לא מתפלל לה', במדה והאדם מרגיש אני ולא מתפלל – הוא נפרד.

לכן כתוב[קב] שתפלה מלשון "תופל כלי חרס"[קג], בדבקות. יש משנה במסכת כלים "התופל כלי חרס", כך הרבי הרש"ב מתחיל את קונטרס העבודה שלו, עם המשנה הזו. תופל (עם ת) הוא לשון הדבקה, לשון דבקות. עוד פעם, חוץ מ"תופל" יש את ה"כלי חרס", האדם שהוא כלי חרס ש"שבירתן טהרתן"[קד]. כלומר, הבעל שם טוב[קה] אומר שהאדם צריך קודם כל לשבור את כלי החרס שלו ולטהר אותו מהטומאה ואחר כך לתפול אותו. קודם כל צריך להיות כלי חרס נשבר לפני התפלה, ואחרי התפלה, כשכלי החרס נטהר על ידי השבירה, אתה יכול להדביק אותו מחדש, והוא נעשה טהור ואפשר להדביק אותו לקב"ה. לכן המאמר העיקרי על תפלה הוא "התופל כלי חרס".

אם כן, התפלה היא כמו האני, היא נקראת אני, והיא בתוך "בית תפלה". "בית תפלה" הוא המקום של שש המצוות התמידיות. כל מצוה תמידית כוללת אמונה מצוות. כל תרי"ג המצוות יסודן בשש מצוות אלה. לכן כתוב "כל מצוֹתיך אמונה". כמה הם ו פעמים אמונה? 612. חסרה לנו מצוה אחת, מצות התפלה שבאמצע. כל אחת משש המצוות שמסביב, "כל מצוֹתיך אמונה", כוללת אמונה מצוות ויש עוד אחת באמצע. זהו אחד מהסודות של תרי"ג.

רמזי חלוקת תרי"ג

אם היו רק שש פעמים מאה, זה היה כמו שרש"י מביא לגבי ציצית. לגבי ציצית אומר רש"י[קו] שציצית עולה 600, אחר כך יש ח ו-ה, גם על פי קבלה. יש כמה סודות בפירוש של תרי"ג: יש סוד אחד, כמו שרש"י אומר, שציצית בגימטריא 600, ועם ה קשרים ו-ח חוטים משלים את המספר ל-תריג. בכתבי האריז"ל[קז], מה זה 600? סוד שנקרא פר ו-שך, שני מספרים חשובים בקבלה, פר דינים, 280, ו-שך, 320, ביחד 600. ב-פר יש ח כוללים, שעושים מ-פר רפח, כמו רפ"ח ניצוצין, ויש ב-שך עוד ה כוללים, וביחד בדיוק הסוד שרש"י מביא לגבי ציצית. רש"י אומר לגבי ציצית, איך מגיעים למספר תריג? ציצית שווה ל-600, ו-ח חוטים ו-ה קשרים משלים אותה. כך יש סוד בקבלה, שיש פר ו-שך שהם 600, ב-פר יש עוד ח שמשלימים ועושים מ-פר רפח – יש סוד רפ"ח ניצוצין – וב-שך, שהוא ה פעמים דין. מה זה שך? שזה חמישה דינים, בגלל ש-ה פעמים המלה דין שווה שך. אז כל הדינים יחד הם שך. איך ממתיקים את הדינים? על ידי ה-א. וכל דין נעשה שם אדני. כשיש אותיות דין, כתוב ש-א ממתיקה את הדינים והופכת להיות שם אדני. אז אם יש לי ה דינים, שהם שך בגימטריא, אני צריך להמתיק אותם על ידי ה פעמים א, והם שכה. אם כן, על שך צריך להמשיך ה אלפי"ן, להמתיק את ה הדינים, וב-פר יש סוד של המשכת ח שעושה ממנו רפח, ואז יחד הם משלימים את המספר ל-תריג.

למה הסברתי את זה? בגלל שרואים שתרי"ג באמת מתחיל מ-600. לפי הסוד שאמרתי קודם, תריג הוא ו פעמים אמונה פלוס אחד. אמונה גופא היא 102, נקרא סוד המלה קב. אם כן, היחס הזה בין תריג ובין 100 הוא שכל כלי כאן מקבל בערך שש מצוות. זהו היחס. כל אחד ממאה הכלים מתייחס לשש מצוות. אם כן, איזה מין סוד זה? הכלים כאן הם כמו המלכות, בגלל שהמלכות היא אחת שמקבלת משש, כמו שבת לגבי ששת ימי החול. בסוד של תרי"ג אורות עם מאה כלים, היחס הוא בערך כמו של שבת לגבי ימות השבוע. הכלים כאן הם כמו מאה הברכות שתיקן דוד, שהוא המלכות, שזה בעצם לעשות תשובה, שבת מלשון תשובה – "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם"[קח]. מאה הכלים כאן, שכל כלי מקבל משש אורות, הוא גם סוד היחס בין תרי"ג ובין מאה. כשמכפילים הכל במספר קטן הכל יוצא אחד.

מצות ידיעת התורה בתמידיות

אם אתה מקיים את מצות ידיעת התורה. יש תמיד את כל תרי"ג המצוות בפוטנציה. הרי יש מצות ידיעת התורה. במדה ואתה יודע את התורה ואתה מקיים – יש שתי מצוות: יש תלמוד תורה ויש ידיעת התורה[קט]. יש מצות "והגית"[קי] של לימוד תורה ויש מצוה לדעת את כל התורה. בשביל להגיע למצוה הזאת צריך לעבוד הרבה שנים. כתוב שעיקר התכלית של תלמוד תורה, התכלית הראשונה היא להגיע למצוה של ידיעת התורה. כתוב בשולחן ערוך שידיעת התורה היא לדעת את כל תרי"ג המצוות יחד, עם כל הפרטים שלהן.

ברגע שאתה מקיים אותן, אתה מקיים את כל המצוות כל הזמן. לכן כתוב בליקוטי תורה, יש תורה שאדמו"ר הזקן מסביר למה צריך לקום בפני תלמיד חכם, אפילו שהוא לא חושב על זה, יש לו במח הזכרון את כל התורה כולה. לכן הוא בבחינת ספר תורה, וכמו שכתוב בחז"ל[קיא], הוא אפילו עדיף על ספר תורה. תלמיד חכם אמתי הכוונה אחד שזוכר את כל תרי"ג המצוות יחד, כל התורה כולה יחד. לכן אדמו"ר הזקן כותב[קיב] שאפילו אדם פשוט – של אדמו"ר הזקן, לא שלנו – שלפחות ידע את כל החומש ואת סדר קדשים בעל-פה. אדם שלא מסוגל לדעת את הכל בעל פה, לפחות את כל חמשה חומשי תורה וסדר קדשים במשניות שידע בעל-פה. הרביים היו לומדים את כל ששה סדרי משנה עד גיל בר מצוה, זה היה הסדר בבית רבי עד הדור האחרון. לא רק הרבי, כל הבנים, עד בר מצוה ידעו את כל המשניות בעל פה. הרבי הרש"ב, גם לפני בר מצוה, חוץ מזה שכמו כולם, כל הילדים, שלמד את כל המשניות בעל פה, כתוב[קיג] שהוא עבר הרבה פעמים על השולחן ערוך עד כדי כך שהוא אמר שהוא כבר לא צריך יותר, שהאיברים שלו כבר מקיימים אותן בעצמם בדרך ממילא. כך הרבי הרש"ב אמר שכבר מבר מצוה המצוות כל כך נכנסו בו, שהוא כבר לא צריך לחשוב עליהן. יש גם במסכת ברכות[קיד] מאמר חז"ל על מי שמחזיק טובה לעמוד השדרה שלו שמגיע למודים ומעצמו הוא כורע, בלי לחשוב. זה נכנס לתוך הגוף. כך אמר הרבי הרש"ב לגבי כל השולחן ערוך כשהיה בר מצוה. זה בבחינת תלמיד חכם, שהתורה נכנסת בתוכו ממש.

"פיו ולבו שוים" – יחוד זו"ן

אם כן, התחלנו פה מכך שנוקבא דז"א היא בנין המלכות. היא מתחילה מנקודה אחת של כתר, היא נבנית עם תריג אורות ומאה כלים וזה יסוד התשובה. בקבלה ובחסידות כתוב שנוקבא דז"א היא בחינת דיבור, נקראת עולם הדיבור, ודיבור הוא ביטוי של המדות. כמו שיש מאמר חז"ל "פיו וליבו שווים"[קטו], שלא צריך להיות "אחד בפה ואחד בלב"[קטז]. אדם ש"פיו ולבו שווים" – זהו יחוד ז"א ונוקבא דז"א. שוב, אם הפה מתוקן הוא צריך לגלות את הלב, לא שהוא מדבר דברים מהשפה ולחוץ, ואז נאמר "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". אם כן, הפה, "מלכות פה"[קיז], הוא הגילוי, ההתגלות, הדיבור של הלב. ככל שהאדם מדבר יותר אמת, הכוונה "דובר אמת בלבבו"[קיח], ומבטא אותה בדיבור שבפה, כך הוא עושה "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". זה גם דבר חשוב. הרי יש מושג, כל התורה והמצוות הן יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. זה נקרא על פי קבלה יחוד זו"ן – ז"א ונוקבא דז"א. בנפש, יחוד היינו שכל אחד צריך לעשות תמיד ש"פיו ולבו שווים", שלא יהיה "אחד בלב ואחד בפה". ככל שאדם מדבר מן השפה ולחוץ, כך בתוך הנפש של עצמו הוא עושה פירוד בין קודשא בריך הוא ושכינתיה.

כמובן, יש דברים בלב שאי אפשר לומר אותם, שנקראים "לבא לפומא לא גליא". לא שאפשר לומר הכל בזמן הזה. לעתיד לבוא הכל יתגלה. מה אי אפשר לומר? את הקץ. שתי אותיות אלה, ק-צ. על הקץ כתוב "לבא לפומא לא גליא"[קיט]. כשיבוא הקץ גם זה יהיה גלוי, אבל בינתיים אלו דברים שאי אפשר לומר. בכל זאת, מה שכן אומרים צריך לראות שיהיו דברים היוצאים מן הלב, ש"פיו ולבו שווים".

"לאמר" (חש), "דַּבֵּר" (מל), "ואמרת" (מל)

ראיתי אצל רבי אייזיק מהומיל[קכ], שמביא מדרש אחד[קכא], לא יודע בדיוק איפה הוא כתוב, על כל פעם שכתוב "לאמר" – "וידבר הוי' אל משה לאמר" –שתמיד כולם שואלים, מה זה ה"לאמר"? יש "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם", אבל מה הכוונה כשכתוב "לאמר"? הוא אומר שיש מקום אחד שכתוב ש"לאמר" הוא כמו שכתוב לגבי נדרים[קכב], ש-ל בתחלת מלה, כמו "לקרבן" או משהו כזה, היא כמו 'לא', כך יש במדרש ש"לאמר" היינו 'לאו אמֹר'. מישהו זוכר את המדרש?

מה חשבתי על זה? רבי אייזיק מסביר במאמר ש'לא אמֹר' שיש בכל דיבור הוא דבר שאי אפשר לומר אותו. יש מה שהקב"ה מגלה למשה רבינו, דיבור רק עם משה. כמו שבכלל, משהו מאד יפה שכתוב, מה הדיבור הראשון שהקב"ה אמר למשה? "אהיה אשר אהיה"[קכג]. אז משה אמר[קכד]: איך אני אומר להם את זה? הרי דיה לצרה בשעתה! איך אני אומר להם פעמים אהיה, שאהיה עמם בצרה הזאת כמו שאהיה עמם בצרה אחרת? הקב"ה אמר למשה, שרק לך אמרתי אבל לבני ישראל רק "אהיה שלחני אליכם". להם תאמר פעם אחת, אבל לך אמרתי פעמיים. זה הדבר הראשון, בנין אב לגבי כל מה שהקב"ה אמר למשה רבינו. יש בחינה בכל דיבור שהיא "לאמר" – 'לא אמֹר'. הכוונה שהוא גלוי למשה, אבל משה לא יכול לגלות אותו לעם ישראל. זוהי פנימיות, מה שנקרא טעמי תורה, כך הוא מסביר. זהו סוד טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא, על ידי משיח[קכה], כמו שכתוב "ישקני מנשיקות פיהו"[קכו]. ויש מה שכן אומרים, של "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם".

באמת ישנן שלש מדרגות, כנגד חש-מל-מל, דיברנו על זה הרבה פעמים: "לאמר" הוא חש, הוא 'לא אמֹר'; "דַבֵּר" הוא מל הראשון שבבחינת הבדלה, ברית מילה שכביכול מבדילה בין מה שאסור לומר למה שמותר לומר; אחר כך "ואמרת" הוא הדיבור ממש. אלו שלש מדרגות – "לאמר", "דבר", "ואמרת". "לאמר" בבחינת חש. "דבר" ו"ואמרת" הם כמו מל-מל. יש מהבעל שם טוב על הפסוק "כי מלאך הוי' צבאות הוא"[קכז], שחז"ל דורשים[קכח] אותו שאם הרב דומה למלאך ה' צבאות – "תורה יבקשו תורה מפיהו", ואם לאו אל יבקשו מפיהו. הבעל שם טוב פירש בכתר שם טוב[קכט] שמלאך אותיות כאלם, שאם עושה את עצמו כאלם, חש, אז אחר כך "תורה יבקשו מפיהו", אחר כך הדיבור שיצא ממנו יהיה בבחינת המתקה. אבל אם הוא לא עושה את עצמו כאלם קודם, הוא לא חש, התורה לא מבוררת ולכן לא צריך לבקש תורה מפיהו. אם כן, יוצא שה"לאמר" כאן הוא בחינת חש של משה רבינו.

צריך לומר עוד יותר, הצורך שיהיו דברים היוצאים מן הלב, אף על פי שאינם יכולים להיות הכל, והידיעה על ידי כך שיש דברים שבבחינת חש שאי אפשר לגלות, הם עצמם מכשירים אותו שמה שהוא כן יאמר יהיו דברים היוצאים מן הלב. לא שאלו דברים נפרדים. יכול להיות ש"כבד פה"[קל] הכוונה שבתחלה הוא מרגיש שכלום הוא לא יכול לגלות. אחר כך ה' עושה בו ברית שפתים, יש לו מל-מל. ברית היא מל הראשון, "דבר". "דַבֵּר" היינו דבַּר, כמו "דבר אחד לדור"[קלא], שברגע שעושים אותו מנהיג, בזה כביכול ה' כורת את ברית השפתים, ואחר כך הוא יכול לומר בבחינת המתקה.

אם כן, בכל דיבור כך. כלומר, כשאדם רוצה לדבר משהו מתוך הלב. אנחנו שמסבירים משהו כללי, שעיקר היחוד של זו"ן בקבלה הוא לדבר דברים היוצאים מן הלב, "פיו ולבו שוים", שאדם יתעורר לדבר את הדבר הכי עמוק שיש לו בלב. קודם כל, יש מה שהוא לא יכול לומר. על ידי ההרגשה שיש דבר שהוא לא יכול לומר אותו לגמרי, והוא חייב להיות חש, אז מזה גופא הוא יוכל לומר בפנימיות את מה שכן ניתן לומר, הדבר יוצא לו מפנימיות הלב, "פיו ולבו שוים". זהו "לאמר", "דבר" ו"ואמרת". כך הוא אצל משה רבינו, שיש "דבר" שהוא רק למשה, וזה בינתיים. לא שהוא אינו רוצה, משה רבינו נהג בעין טובה, עין יפה עִם עַם ישראל כשגילה הרבה יותר ממה שאמרו לו. הוא רוצה לגלות כמה שיותר, ובכל זאת יש מה שאי אפשר לגלות בינתיים. על ידי ההכרה הזאת הוא יוכל לבוא לגלות כמה שאפשר בפנימיות.

תיקון המלכות – "יחוה דעת"

אם כן, המלכות נקראת התגלות הדיבור העליון לגבי זעיר אנפין. זהו 'סוף' לגבי 'ראש-תוך-סוף' שהסברנו. מה הקשר עם האות ק? חוץ מכך שהיא עולה מאה היא האות ה-19 – כמו ש-צ' היא האות ה-חי – חוה בגימטריא. חוה היא נוקבא. יש לפעמים שחוה היא אמא, "אם כל חי"[קלב], אבל כאן חוה היא אמא תתאה, "אם כל חי" לגבי עולמות התחתונים, מלכות. כשמדברים על חיות העולמות "אם כל חי" היא מלכות. שנקראת אמא תתאה, ואז המספר 19 של האות ק' עולה חוה. כתוב שחוה היא מלשון חות דעת, עליה הפסוק אומר "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת"[קלג]. "יום ליום" היינו המדות של ז"א, שש המדות של ז"א. הרי כתוב "יומם יצוה הוי' חסדו"[קלד], ו"יומם" פרושו הרבה ימים שכולם מקבלים מהחסד[קלה]. "יומם יצוה הוי' חסדו" ו"יום ליום יביע אמר" אלו המדות של ז"א, ו"לילה ללילה יחוה דעת" אלו המדות של נוקבא דז"א, שנקראת מדת לילה, לגבי ז"א שנקרא מדת יום.

באמת, יחוה הוא לשון י חוה. כתוב בקבלה שזו המשכת טיפה מהיסוד לחוה ביחוד בין זעיר אנפין לחוה. הענין של חוה הוא "יחוה דעת", דעת היא גם הלב, הלב יודע, הדעת היא בלב, כמו שאמרנו קודם, שצריך לגלות את הפנימיות, לדבר אותה. התיקון של חוה הוא "לילה ללילה יחוה דעת". כמו הסגולה בחז"ל[קלו] ללמוד תורה בלילה, שלא נברא הלילה "אלא לגרסא". זו בחינת "לילה ללילה יחוה דעת", וממילא זה גם התיקון שלה. כי כתוב גם שהחיסרון של הנוקבא בתחלה הוא הדעת. כמו מאמר חז"ל ש"נשים דעתן קלה"[קלז]. "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מן האיש"[קלח], אבל דעתה קלה. כתוב בקבלה[קלט], מה הכוונה "דעתן קלה"? שאין לה בתחלה לא ה גבורות ולא ה חסדים. ה חסדים היא צריכה לקבל מז"א, ואז יש שלמות הדעת. זהו התיקון שלה.

סכנת המלכות – "רגליה יֹרדות מות"

אם אין שלמות הדעת, יש משהו אחר בנוקבא, שזה מה שכתוב כאן בהמשך. יש פסוק "רגליה יֹרדות מות"[קמ], היפך החיים. כתוב בחסידות[קמא] שזהו סוד הרגל של ק' שיורדת. מכל האותיות, חוץ מהאותיות הסופיות, אין שום אות שיש לה חלק שיורד מתחת לשורה. כתוב בפירוש, גם בזוהר[קמב], שהרגל של ק נקראת "רגליה יֹרדות מות". זה הולך על המלכות, כאשר היא יורדת לתחתונים בסוד גלות השכינה. מה זה גלות השכינה? "כרחל לפני גוזזיה נאלמה"[קמג]. זה נקרא סתימת הדיבור. המות נקרא דומם. כאשר המלכות נפרדת ממקורה ויורדת היא נאלמת "כרחל". המלכות נקראת פרצוף רחל. "מי כמֹכה באלִם הוי'"[קמד] דורשים חז"ל "מי כמוכה באלמים ה'"[קמה]. זו סתימת הדיבור. מהו תיקון הדיבור? "לילה ללילה יחוה דעת", בחינת חוה. ללא הדעת כתוב פסוק במשלי "גם בלא דעת נפש לא טוב"[קמו]. "נפש" היא המלכות, ו"לא טוב" היינו כמו שכתוב "לא טוב היות האדם לבדו"[קמז]. אם אין דעת בנוקבא, כאשר לא ממשיכים לה דעת, זה כאילו שאין לה דיבור. הכלי של הדיבור לא פועל, לא נמצא. כלומר, המלכות עכשיו יורדת לחיצונים, בסוד גלות השכינה, ואז זהו מצב של "לא טוב היות האדם לבדו". על זה נאמר "גם בלא דעת נפש לא טוב". אם כן, עיקר תיקון ה-ק הוא להמשיך דעת, לגלות אותה בדיבור – "לילה ללילה יחוה דעת". זו חוה, ואחרת יש "רגליה יורדות", שזו רגל ה-ק.

לגבי תיקון הרגל, יש שני פירושים בזוהר: פעם אחת כתוב בזוהר^קלט שאם מתקנים את הרגל של ק, גוזזים אותה, היא הופכת להיות ה, ונעשית קנה. יש פסוק "קנה וסוף קמלו"[קמח] ועוד פסוק "גער חית קנה"[קמט]. מפרשים זאת בזוהר, שאם גוערים בבליטה החיצונית של הקנה, שהיא הקנה של ק, קונים וגוזרים אותו, ואז מהמלה קנה נעשית המלה הנה. הנה פרושו גילוי אלקות, כמו "הנה אלהינו זה קוינו לו"[קנ]. כך כתוב בזוהר.

ירידת האות ק בקדושה

אבל צריך לומר שלכל אות יש גם קדושה כמו שהיא. אי אפשר לומר שצריך ושחייבים לגזור את האות ק. אם גוזרים אותה היא לא תשאר כלל. אף על פי שיש דברים שכתובים, כמו שכתוב בזוהר על שתי האותיות ק ו-ר, ש"אתחזיאו על סיטרא בישא"[קנא], בגלל שהן האותיות של שקר. כתוב שהאות ש של שקר היא אות אמת, עליה כתוב ש"כל שקר שאין אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו"[קנב]. ש היא בבחינת אמת, אבל כתוב בזוהר ש-ק ו-ר של שקר הן אותיות ש"אתחזיאו על סיטרא בישא". אפשר לקבל רושם לא-נכון שהאותיות האלה הן לא בסדר, משהו לא בסדר. זה ודאי אי אפשר להיות, שיש שתי אותיות בלשון הקודש שהן לגמרי לא בסדר.

צריך לומר שבאותיות אלה יש שתי בחינות. יש בחינה של סיטרא אחרא, ויש בהן גם בחינה של קדושה. לכן בגמרא בשבת[קנג], כשדורשים את כל האותיות, ק נדרשת קדוש. במסכת שבת יש דרוש על כל האותיות, ו-ק היא קדוש – "קדוש קדוש קדוש"[קנד] – בלי לגזור לה את הרגל. כך כתוב גם על נ פשוטה. נ פשוטה היא קו שיורד למטה, וכתוב שיש נ פשוטה שיש ממנה יניקת החיצוניים, ויש נ פשוטה שהיא בדיוק להפך, של המשכת הקדושה למטה מטה. כמו במאמר הזוהר "אור אין סוף למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית"[קנה]. קץ אלו שתי אותיות כאלה, שאם הן מלמעלה למטה, זה נקרא "למעלה עד אין קץ, ולמטה עד אין תכלית". כאשר ממשיכים את הקדושה כתוב "אין קדוש כהוי'"[קנו]. מסבירים זאת, מה הכוונה "אין קדוש כהוי'"? שכל דבר קדוש אחר, אם הוא מתלבש בטמא הוא מושפע, ואילו "קדוש כהוי'" פרושו שהוא יורד מטה מטה ולא מושפע חס ושלום משום דבר טמא. בדיוק להפך, הוא ממשיך קדושה, ועוד, מהפך את החושך לאור. על כך כתוב "אין קדוש כהוי'".

יש בזוהר[קנז]: "'אין קדוש כהוי'' – כמה קדישין אינון... אבל לית קדוש כהוי', דאיהו תפיס בכלהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". זהו הביטוי בזוהר. שיש כמה קדושים, אבל אין שום קדוש כהוי'. מה הכוונה? שהוא תפוס בכל העולמות, ואין מי שתפוס בו. כלומר, הוא בתוך הכל, ואף על פי כן לא תופסים בו להשפיע כביכול. ממילא, ה"קדוש" מחדיר את הכל בקדושתו, ולא להפך. אם כן, זהו הפירוש למעליותא של האותיות ר ו-ק. זה בבחינת "למטה עד אין תכלית", שהקדושה חודרת "למטה עד אין תכלית". על ידי שהוא עולה "למעלה עד אין קץ", הוא גם יורד "למטה עד אין תכלית".

[חסר הסיום]