אהבה עזה

בע"ה

מוצאי י' תמוז תשפ"ג – פ"ת

שבע ברכות מנחם-מענדל ומינדל-מלכה שי' בלוך (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

מה חווית החיים של הבינוני? אפשר לחשוב שאצל מי שחי במאבק בלתי-נגמר עם נפשו הבהמית, אמוּן על עבודת האתכפיא ונדרש לפעול תמיד באופן של "מח שליט על הלב" הרגש העיקרי יהיה יראה. גם אם מחמת יראת-שמים הוא מתבונן כדי לקיים גם את מצות האהבה, זו תהיה אהבה 'מתונה', מוגבלת בגבולות השכל. לכן, מפתיע לגלות שאדמו"ר הזקן מגדיר שוב ושוב את אהבתו השכלית של הבינוני כ"אהבה עזה", הבוערת כאש לה' ב"שלהבת עזה". יחסית, הצדיק שייך לעולם התיקון ושיא האהבה שלו הוא "אהבה בתענוגים" (ה'זורמת' כמים), ואילו הבינוני מתמודד עם נפש בהמית מלאה עוצמות-תהו, ולכן דווקא הבינוני בעבודתו זוכה ל"ורב תבואות בכח שור", לעוצמת-תהו של "עזה כמות אהבה" הנותנת לו "עז ותעצֻמות".

הפרק הראשון והעיקרי של השיעור מציב זו מול זו את ה"אהבה בתענוגים" רווית עונג-החיים של הצדיק וה"עזה כמות אהבה" של הבינוני, תוך שהוא סוקר בהעמקה את כל ההופעות של "אהבה עזה" בספר התניא (יצויין שבשיעור המקורי התחדשו 'על הדרך' ביאורים ודיוקים חשובים בספר התניא, שהושמטו כאן כדי להקל על הקורא להתמקד במהלך המרכזי, אך הם מופיעים בשיעור המלא שנשלח כרגיל ברשימת התפוצה). הפרק השני מעמיק בהבנת ה"מות" החיובי שטמון באהבה העזה – מות שהוא בטול המצב הקודם לטובת התחדשות מלאה וגמורה – ומביא בקצרה גם את דרשות חז"ל על "עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה".

השיעור המפתיע שלפנינו הוא חידוש בהבנת ספר התניא לא רק עבור מי שיש לו תפיסה חיצונית-יחסית של הבינוני וחוויותיו הקיומיות, אלא גם עבור מי שלומד בו שנים רבות. הוא מסב את תשומת הלב לתופעה יסודית בפשט של ספר התניא, שאין אליה כמעט שום התייחסות בלמעלה מ-200 שנות לימוד תניא. העובדה שתמיד אפשר לגלות חידושים בכל רבדי התורה, ממעמקי סודותיה ועוד לפשט הבסיסי והקיומי שלה, היא עצמה חידוש נפלא שצריך להבעיר בנפש "אהבה עזה" לנותן התורה ולתורתו הנפלאה והאין-סופית!

א. אהבת הבינוני

שלהבת האהבה

אנחנו בשמחת שבע ברכות, זמן מתאים לעסוק בפסוקי שיר השירים – שיר האהבה בין הדוד והרעיה, החתן והכלה. במשך תקופה מסוימת אנחנו דורשים פסוקים בשיר השירים[ב], כולל בתשורה לחתונה שלכם. התשורה שלכם עוסקת בפסוק הרביעי בשיר השירים, כי זו התשורה הרביעית בסדרה הזו של הנכדים, כן ירבו. כעת נדלג לפסוק לקראת סיום שיר השירים, בו רמוזים השמות שלכם שלש פעמים – "בתלת זימני הוי חזקה".

בשיר השירים כתוב "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה"[ג]. זהו פסוק שיש עליו דרוש ארוך, עם ביאור ארוך, גם בלקו"ת[ד] וגם בפלה"ר[ה] ובעוד מקומות בחסידות. אמנם, דרושי החסידות על הפסוק מדברים בעיקר על ההתחלה, "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך", ואנחנו נדבר בעיקר על החצי השני שלו, "כי עזה כמות אהבה וגו'"".

נתחיל מסוף הפסוק: המנחת שי כותב שלפי מסורת בן אשר, שעליה אנחנו סומכים, "שלהבתיה" זו מלה אחת. יש בכך כמובן נפקא-מינה לרמזים וכו', אבל עוד קודם לכן לשאלה איך אומרים את הביטוי הזה – "שלהבת י-ה", כאשר הסיומת היא שם קדוש (שלא הוגים אותו ככתיבתו אם לא בפסוק וכו'), או "שלהבתיה", כשמשמעות הסיום היא הגדלה של השלהבת[ו]. באמת כתוב עם שבא תחת ה-ת, מתאים לכך שזו מלה אחת. לפי המסורה של בן אשר, שזו מלה אחת, יש בפסוק חי מילים ו-70 אותיות (שכמובן מספרן לא תלוי בחלוקת המלים) – כבר נשמע טוב, חי ו-70.

"עזה כמות אהבה" – עבודת הבינוני

הרמז העיקרי בפסוק לשמות החתן והכלה הוא הביטוי "עזה כמות אהבה" – דבר טוב מאד, כמובן – ששוה לשמות שלכם, מנחם-מענדל ומינדל-מלכה. קודם כל צריך להבין מה הפירוש של "עזה כמות אהבה".

דברנו קודם[ז] על בינוני וצדיק, שתי הדמויות של התניא, שהעבודות שלהם הן אתכפיא (לבינוני) ואתהפכא (לצדיק)[ח]. אמרנו שהצדיק – "וצדיק יסוד עולם"[ט] – נקרא "אמת"[י], והוא נקרא גם "חי", "צדיק חי"[יא]. היום אומרים 'לעשות חיים' – כל מה שהצדיק עושה הוא חיים, הוא תענוג, הוא חי והכל אצלו חיים, חיים נצחיים (אמרנו שהנצח הוא צדיק), תענוג נצחי. זהו תענוג נצחי שכל הזמן עולה, כדי שלא יהיה "תענוג תמידי אינו תענוג", כמו שהבעל שם טוב כותב[יב]. בין חתן וכלה זהו התענוג של "עיניך יונים"[יג], תענוג תמידי בהסתכלות זה בזו[יד].

לעומת זאת, הבינוני שייך למלכות, לדמות של דוד המלך. דוד המלך הוא "בר נפלא"[טו] – הוא כל הזמן נופל ומת, אין לו חיים. המדה בנפש של "בר נפלא", שכל הזמן יורד-נופל, היא גופא מדת השפלות – לכן פנימיות המלכות, נשמת המלכות, היא שפלות. המדרגה הזו היא העבודה של "אדם כי ימות באהל"[טז], "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה"[יז].

יש למדת השפלות שרש ברדל"א – שרש המלכות ברדל"א[יח]. שרש הכלה (המלכות-הבינוני) גבוה משרש החתן (היסוד-הצדיק). לפי המושגים של אדמו"ר האמצעי[יט], האור הפנימי בא מהתענוג העצמי הבלתי מורגש, והאור המקיף, שהוא בעצם שרש החתן, בא מהתענוג הפשוט-המורגש. התענוג העצמי הבלתי מורגש, הפשוט, שבו שורה "חביון עז העצמות" שבתוך רדל"א[כ], הוא שרש הכלה – "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"[כא], כמו שמסיים המאמר שחזר החתן בחתונה[כב].

שוב, העבודה של הצדיק היא חיים, "אהבה בתענוגים", והעבודה של הבינוני היא עבודה של "בר נפלא", שיש בה כל פעם מיתה. ממילא, עבודת "עזה כמות אהבה" – אהבת ה', ובשייכות למשל של שיר השירים ולשמחה שלנו כעת גם האהבה בין החתן והכלה – היא עבודה של הבינוני, שבכחה מגיע לתכלית עבודתו, תכלית האתכפיא, ואז האתכפיא הזו תהפוך להיות אתהפכא[כג].

בינונים דתהו

האריז"ל אומר[כד] שעולם התהו הוא פרצוף אריך אנפין שבכתר, שהוא כח הרצון. אמרנו שבתוך הכתר פרצוף עתיק יומין, כח התענוג, שייך לצדיק ואילו פרצוף אריך אנפין, כח הרצון, שייך לבינוני. בתחלה הרצון שלי והרצון של ה' לא אותו דבר – צריך ב'עבודה', באתכפיא, "עשה רצונך כרצונו" ו"בטל רצונך מפני רצונו"[כה]. איך מאמר המשנה "בטל רצונך" מתקיים בעולם התהו? קיימו אותו למהדרין – כל אחד בטל את עצמו לגמרי, המית עצמו, פשוטו כמשמעו, והכל נפל למטה.

זהו דרוש חדש לגמרי, שכל הסיפור של מלכי התהו שנשברו ומתו הוא סיפור של בינונים – אבל בינונים של עולם התהו, לא הבינוני של התניא. הלעומת-זה של הבינוני של התניא. פשוט כל המלכים התאבדו, הרגו את עצמם. מה היתה הבעיה שלהם? האגו. כל אחד אמר "אנא אמלוך"[כו]. הסבירו לו ש'זה לא הולך ככה, צריך לבטל את האגו' – בסדר, אז הוא התאבד ובטל את האגו שלו... כל הניצוצות נפלו למטה, ועכשיו העבודה שלנו היא להחזיר אותם לשרש.

עולם התיקון הוא כבר "אורות מועטים", יש משהו בצדיק שהוא דווקא "אורות מועטים", לכן הוא יכול להתענג על ה', 'לעשות חיים', בלי להשבר, בלי למות. לפי זה, הבינוני של התניא, הבינוני דקדושה, הוא "אורות מרובים דתהו", עם כל העוצמה של הנפש הבהמית, עם המאמץ לעשות אתכפיא מתוך אהבה עזה, אבל "בכלים דתיקון", הכל לפי התורה והמצוות באופן של "וחי בהם"[כז]. אם כן, עבודת הבינונים היא הדרך להביא את המשיח – "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון"[כח]. זהו דרוש שלם בפני עצמו.

"אהבה עזה" – יסוד האהבה בספר התניא

הדגשנו את המעלה של הכלה בפני עצמה, את שרש המלכות ברדל"א. החתן דומה למלך והכלה היא מלכה[כט] – זהו גם השם השני של הכלה דנן (יש לי גם זיקה וחבה מיוחדת לשם הזה, כי הוא גם שם של אמא שלי) – מלכה שוה "אהבה עזה"[ל] (וממילא שאר השמות שלכם שוים מה שנשאר בביטוי "עזה כמות אהבה"). "אהבה עזה" היא האהבה המיוחדת של הכלה לחתן (שגם צריך ללמוד ממנה ולהשיב לה באהבה עזה גם מצדו)[לא]. כשאנחנו לומדים חסידות מכירים כמה וכמה דרגות כלליות של אהבה – "אהבת עולם", "אהבה רבה" ו"אהבה בתענוגים"[לב]. אבל יש אהבה מיוחדת, שאינה אחת משלש האהבות הללו, שנקראת "אהבה עזה".

הפלא הוא שהביטוי של האהבה המקורית בספר התניא הוא דווקא "אהבה עזה". אדמו"ר הזקן מאד מחבב את ה"אהבה עזה" ואף אחד לא שם לב. איני מכיר, לא ראיתי, שום מאמר שמדגיש דווקא ביטוי זה (בניגוד ל"אהבת עולם", "אהבה רבה" ו"אהבה בתענוגים", בהן עוסקים רבות). פתחתי ספר הערכים על "אהבה" – יש שם כרך שלם על כל דרגות האהבה בחסידות חב"ד, עשה עבודה גדולה, אבל אין שם בכלל את הביטוי "אהבה עזה". אף על פי כן, שוב, הביטוי "אהבה עזה" כתוב שבע פעמים בתניא, "כל השביעין חביבין"[לג], כנראה שייך לדור השביעי[לד].

קודם כל, לפני שנעבור על כל ההופעות בספר התניא, נאמר כלל: "אהבה עזה" בתניא היא-היא האהבה של הבינוני. האהבה של הצדיקים היא "אהבה בתענוגים".

שבע הפעמים מתחלקות לחמש ב"ספר של בינונים", בחלק הראשון של התניא; פעם אחת בחלק השני של התניא, בחינוך קטן; ואחר כך עוד פעם אחת באגרת הקדש. ידוע[לה] שלאדמו"ר הזקן היתה התלבטות, שקלא וטריא, אם להתחיל התניא מ"ספר של בינונים" או מ"שער היחוד והאמונה". בסוף הוא התחיל מ"ספר של בינונים". יש לנו שני עדים שהעיקר, הבסיס, אצל אדמו"ר הזקן הוא "אהבה עזה" – זו האהבה הראשונה של הבינוני שמופיעה גם ב"ספר של בינונים" וגם בהקדמת "שער היחוד והאמונה", "חינוך קטן".

"אהבה שכל אדם יוכל להגיע אליה"

יותר קל לראות קודם כל ב"חינוך קטן", לכן נתחיל משם. בכל "חינוך קטן" יש שתי מדרגות אהבה – נושא שחוזר גם בחלק הראשון של התניא[לו], גם בחלק השני וגם כמה פעמים באגרת הקדש[לז]. קודם כל, אדמו"ר הזקן כותב שיש "אהבה רבה" של צדיקים, "שמחו צדיקים בהוי'"[לח], שהיא בעצם "אהבה בתענוגים" (כפי שמודגש התענוג בדבריו):

אך הענין הוא דיש שני מיני אהבת ה' האחת היא כלות הנפש בטבעה אל בוראה כאשר תתגבר [רואים שהגבורה שייכת לצדיק.] נפש השכלית על החומר ותשפילהו ותכניעהו תחתיה

מענין לשים לב שהוא קורא כאן לנפש האלקית "נפש השכלית" – הוא כתב זאת מתוך מחשבה שזה יהיה החלק הראשון של התניא, ולא רצה להשתמש במונח שהוא עוד לא הסביר (ויסביר רק בחלק השני, ספר של בינונים, לפי ההוה-אמינא הזו). בכל אופן, כאשר הנפש השכלית מכניעה את החומר לגמרי, כמו שקורה אצל הצדיק, מתגלה האהבה של הצדיקים:

אזי תתלהב ותתלהט בשלהבת העולה מאליה ותגל ותשמח בה' עושה ותתענג על ה' תענוג נפלא והזוכים למעלת אהבה רבה זו הם הנקראים צדיקים כדכתיב שמחו צדיקים בה'  אך לא כל אדם זוכה לזה כי לזה צריך זיכוך החומר במאד מאד וגם תורה ומעשים טובים הרבה לזכות לנשמה עליונה שלמעלה ממדרגת רוח ונפש כמ"ש בר"ח שער האהבה.

עד כאן האהבה של הצדיקים. כעת הוא עובר לאהבה היוצאת מהתבוננות, שהיא עבודת הבינונים:

והשנית היא אהבה שכל אדם יוכל להגיע אליה כשיתבונן היטב בעומקא דלבא בדברים המעוררים את האהבה לה' בלב כל ישראל. הן דרך כלל כי הוא חיינו ממש וכאשר האדם אוהב את נפשו וחייו. כן יאהב את ה' כאשר יתבונן וישים אל לבו כי ה' הוא נפשו האמיתית וחייו ממש כמ"ש בזהר ע"פ נפשי אויתיך וגו'. והן דרך פרט שכשיבין וישכיל בגדולתו של ממ"ה הקב"ה דרך פרטית כאשר יוכל שאת בשכלו ומה שלמעלה משכלו ואח"כ יתבונן באהבת ה' הגדולה ונפלאה אלינו לירד למצרים ערות הארץ להוציא נשמותינו מכור הברזל שהוא הס"א ר"ל לקרבנו אליו ולדבקנו בשמו ממש והוא ושמו אחד דהיינו שרוממנו מתכלית השפלות והטומאה לתכלית הקדושה וגדולתו ית' שאין לה קץ ותכלית אזי כמים הפנים אל פנים תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומתבונן בענין זה בעומקא דלבא לאהוב את ה' אהבה עזה ולדבקה בו בלב ונפש כמו שיתבאר במקומה באריכות.

אם כן, רואים בתחלת החלק השני של התניא שעבודת הבינוני נקראת "אהבה עזה".

"אהבה עזה כרשפי אש"

איך מופיעה "אהבה עזה" בתחלת החלק הראשון? איפה אדמו"ר הזקן מזכיר בפעם הראשונה בתניא אהבה ויראה? בפרק ג:

וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים שכל ומדות. השכל כולל חכמה בינה ודעת. והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו כו' וחב"ד נקראו אמות ומקור למדות כי המדות הן תולדות חב"ד: וביאור הענין כי הנה השכל שבנפש המשכל' שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה כ"ח מ"ה וכשמוציא כחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו

מענין לשים לב שעד כאן הקדים אדמו"ר הזקן האהבה ("אהבת ה'") ליראה ("ופחדו ויראתו" ושוב "ויראתו ופחדו"), אך בתיאור התהליך בפועל הוא מקדים את היראה (במח) והפחד (בלב) לאהבה (כששתיהן מקבלות תיאור יותר רחב ומפורט):

כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו ית' שאין לה סוף ותכלית ופחד ה' בלבו ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש

כאן אדמו"ר הזקן מחבר "אהבה עזה" עם "כרשפי אש", על יסוד הפסוק שלנו – שעכשיו הוא הפסוק שלכם, החתן והכלה – "עזה כמות אהבה... רשפיה רשפי אש שלהבתיה". "אהבה עזה" היא "כרשפי אש" ושוב רואים כאן שהיא עיקר עבודת הבינוני.

דיוק חשוב שאדמו"ר הזקן אומר שהמדה "נולדה ונתעוררה"[לט] – "נולדה" היא דבר חדש, תהליך של "עצם והתפשטות" (ששייך לאהבה שכלית), ואילו "נתעוררה" היא התעוררות של דבר שכבר קיים, תהליך של "העלם וגילוי" (ששייך לאהבה טבעית). היחס בין "עצם והתפשטות" ו"העלם וגילוי" הוא אחד הנושאים העיקריים בחסידות[מ], ויתכן שכאן יש לו מקור בתניא.

בתיאור ה"אהבה עזה" מופיעים עוד ארבעה ביטויים יפים:

בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ב"ה

ועוד הגדרה חשובה לאותה "אהבה עזה כרשפי אש וכו'":

והיא כלות הנפש כדכתיב נכספה וגם כלתה נפשי וגו'

יש כאן רמז מאד יפה – "רשפי אש" (כלשון הפסוק) שוה בדיוק "כלות הנפש"! נשים לב שבקטע שראינו מ"חינוך קטן" היה כתוב "כלות הנפש" על אהבת הצדיקים – "האחת היא כלות הנפש בטבעה אל בוראה". שם היה מודגש שזהו טבע הנפש האלקית – "כלות הנפש" של האהבה המסותרת, שמתגלה אצל הצדיק ומתגברת אצלו, כאשר נפשו השכלית מתגברת על החומר וכו' – ואילו כאן מדובר באהבה שכלית, שהיא פועל יוצא של ההתבוננות. שם היתה עבודת הצדיק וכאן זו עבודת הבינוני.

חשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה

בהתחלה חשבתי שעל פי פשט ארבעת הביטויים – חשיקה, חפיצה, תשוקה ונפש שוקקה – הם כנגד י-ה-ו-ה, אבל יותר מדויק להסביר אחרת. לפני שנסביר, נפתח רגע בפרק יג בתניא (שגם בו כתוב "אהבה עזה", אבל יש עוד פעם אחת לפני כן):

ולכן היה רבה מחזיק עצמו כבינוני אף דלא פסיק פומיה מגירסא ובתורת ה' חפצו יומם ולילה בחפיצה וחשיקה ותשוקה ונפש שוקקה לה'...

פלא, בשני מקומות הוא כותב אותם ביטויים, אבל בשינוי: בפרק ג כתוב חשיקה-חפיצה-תשוקה-נפש שוקקה ובפי"ג חפיצה-חשיקה-תשוקה-נפש שוקקה – הוא מחליף את שני הראשונים. כבר אומר "דרשני" גדול, ולא ראיתי אף אחד שמתייחס לענין ומסביר את הלשונות. יש ווארט של רבי הלל[מא] שארבעת הביטויים כאן, היות שמדובר ב"אהבה כרשפי אש", הם כמו ארבעת הגוונים שיש באש. הוא לא מסביר איך בדיוק. רואים שהכל "לשון נופל על לשון", שלש מילים כאן הן משער שק, השער של יחוד נשיקין – חשיקה, תשוקה, נפש שוקקה. נוספת להן המלה חפיצה, או ראשונה (בפ"ג) או שניה (בפי"ג).

אם הביטויים מקבילים לאותיות שם י-ה-ו-ה יש כאן שני צירופי שם הוי' שונים. אבל כאשר חשבתי קצת יותר על הענין, נראה לי להסביר אחרת:

יש כאן שלשה ביטויים שההקבלה שלהם ברורה: "חפיצה" היינו "חפץ חסד"[מב]; על "תשוקה" כתוב בפירוש שהיא לשון שוקיים – "'שוקיו עמודי שש'[מג] זה העולם שהשתוקק הקב"ה לבוראו"[מד] – שבספירות היינו "נצח והוד תרין שוקין"[מה], בדגש על ספירת הנצח, "שוק הימין" המודגשת שוב ושוב בתורה[מו]; "נפש שוקקה" היא מלכות, שנקראת "נפש"[מז], ומכיון ש"איהי בהוד"[מח] היא "שוקקה", שייכת לשוק שמאל.

אם כן, "חפיצה" שייך לחסד, "תשוקה" לנצח (שוק ימין) ו"נפש שוקקה" למלכות שבהוד (שוק שמאל). לאיפה שייכת ה"חשיקה", שרש חשק? כתוב "לא מרבכם מכל העמים חשק הוי' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט כל העמים"[מט], "שממעטין את עצמכם"[נ]. בכלל, מה כתוב בקבלה[נא] על חשק? שהוא נוטריקון הניקוד של שם הוי' – חולם-שוא-קמץ. לפי הסדר של הניקוד, שוא-חולם-קמץ, ראשי התיבות הם שחק, כמו בפסוק "מי בשחק?"[נב]. לכן החשק הזה, ניקוד שם הוי', הוא בסוד "הוי' בחכמה"[נג]. קצת חידוש לומר שבתוך חכמה יש חשק. במלאכת המשכן כתוב "ווי העמודים וחשוקיהם כסף"[נד] – החשוקים הם חיבורים של העמודים. חיבור הוא כח של הדעת, יש בחשק איזה חיבור, איזה "חוט של חסד"[נה], אבל עיקר הדיוק שהחשק שייך לצד הימין, הצד של הכסף.

לפי מה שהסברנו, הביטויים לפי סדר הספירות הם "בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה" – חשק בחכמה, חפץ בחסד, ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין"[נו], ותשוקה ונפש שוקקה כבר תכל'ס, למטה, בנצח, בהוד ובמלכות. למה בהמשך הוא מחליף את הסדר, מקדים חפץ לחשק? כי שרש החסד הוא ב"חפץ חסד" שבכתר – "אית חסד ואית חסד"[נז], שרש החסד שבז"א הוא בחסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך, עצם הרצון. לכן באמת יש סברא להקדים את החפץ לחשק.

בינונים וצדיקים – "אהבה עזה" ו"אהבה בתענוגים"

בכל אופן, ראינו שבפעם הראשונה שאדמו"ר הזקן מזכיר אהבה, גם בח"א וגם בח"ב של תניא, הוא מדבר על "אהבה עזה". הוא כותב שזו "אהבה עזה כרשפי אש", אבל מדובר באהבה שעל פי התבוננות דווקא – אהבה שכלית.

אחר כך שוב מוזכרת "אהבה עזה" בפרק ט בתניא, פרק חשוב שמסביר מהם הבינוני והצדיק בכלל. הוא מתחיל להגדיר את ההבדל בין הצדיק לבינוני ביחס לאהבת ה' שלהם – אהבה של אתכפיא או אהבה של אתהפכא (שינוי המהות ממש של הנפש הבהמית). כאן, דווקא כשהוא מדבר על האהבה של הצדיק, הוא כותב ככה:

שיהיה תוכו רצוף אהבה מלא וגדוש עד שתתפשט גם לחלל השמאלי לאכפיא לס"א יסוד המים הרעים שבה שהיא התאוה שמקליפת נוגה לשנותה ולהפכה מתענוגי עולם הזה לאהבת ה' כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך והיינו שיעלה ויבא ויגיע למדרגת אהבה רבה וחיבה יתרה ממדרגת אהבה עזה כרשפי אש והיא הנקראת בכתוב אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא והענג הוא במוח חכמה

הוא אומר כאן כמה דברים, תוספות חשובות בנושאים שדברנו עליהם לאחרונה. הוא אומר שיש עבודה של הצדיק, שהיא יותר מ"אהבה עזה", ומה היא? "אהבה בתענוגים". איפה היא נמצאת? בחכמה. מקור מובהק למה שלמדנו[נח] ש"אהבה בתענוגים" בחכמה. לכן בהקבלת הספירות לצדיק ובינוני אמרנו שחכמה היא צדיק. בכל אופן, רואים כאן בפירוש שהוא מדגיש שאהבת הצדיק היא למעלה "ממדרגת אהבת עזה כרשפי אש", שהיא האהבה של הבינונים – עוד מקור חשוב מאד.

בפרק יג – שכבר קראנו ממנו כמה משפטים – כתוב:

שנפש האלהית מתאמצת ומתגברת על נפש הבהמית במקור הגבורות שהיא בינה להתבונן בגדולת ה' א"ס ב"ה ולהוליד אהבה עזה לה' כרשפי אש בחלל הימני שבלבו ואז אתכפיא ס"א שבחלל השמאלי אבל לא נתבטל לגמרי בבינוני

החידוש שם הוא שמדובר באהבה של רבה, שאמר על עצמו "כגון אנא בינוני"[נט]. אדמו"ר הזקן מזדהה עם רבה[ס], וגם אמר על עצמו "כגון אנא בינוני"[סא].

התבוננות ב"כולא קמיה כלא ממש חשיב"

הפלא, ממש חידוש לא הכי מובן מאליו, או בכלל, הוא שהביטוי "אהבה עזה" חוזר פעמיים – "על פי שנים עדים" – בעוד פרק בתניא, מהפרקים הכי חשובים, פרק נ בתניא, שער הנון של ספר התניא. נקרא מהתחלה:

והנה כל בחי' ומדרגות אהבה הנ"ל הן מסטרא דימינא ובחי' כהן איש חסד ונק' כסף הקדשים מלשון נכסוף נכספת לבית אביך. אך יש עוד בחי' אהבה העולה על כולנה כמעלת הזהב על הכסף והיא אהבה כרשפי אש מבחי' גבורות עליונות דבינה עילאה דהיינו שע"י התבוננות בגדולת א"ס ב"ה דכולא קמיה כלא ממש חשיב

בפ"ג היתה התבוננות "איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב" – היה צריך שתי מדרגות כדי להגיע עד ל"כולא קמיה כלא חשיב". שלש המדרגות הללו הן נושא גדול, כפי שלמדנו כמה פעמים[סב] איך רבי לוי'ק מסביר אותן[סג]. מוסבר בחסידות[סד] ששלש המדרגות הללו הן "קדוש קדוש קדוש"[סה], שלש מדרגות שחז"ל דורשים[סו] כשלשה כתרים שבני ישראל נתנו לה' – כתר אחד ה' שם בראשו, ה"קדוש" הראשון, שלפני הפסיק טעמא, ושני כתרים ה' החזיר ושם בראש בניו, ה"קדוש קדוש" שאחרי הפסיק טעמא. ה"כולא קמיה כלא חשיב" היינו ה"קדוש" הראשון-העליון, הכתר של ה', ו"סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין" הם שני הכתרים שהוא מחזיר לראש בניו. כאן, בפרק נ, מדובר שוב באהבה שעל ידי התבוננות דווקא – לא "אהבה מסותרת", לא "אהבה טבעית". בשביל האהבה הזו צריך להתבונן. אדרבא, צריך להגיע לשיא ההתבוננות, אבל כאן ההתבוננות מגיעה ישר לתכל'ס – "כולא קמיה כלא ממש חשיב", כאן הנפש כבר מוכנה ובנויה מיד להגיע ל"קדוש" העליון של ה', שהוא "כולא קמיה כלא חשיב", המדרגה שהרבה פעמים בחסידות[סז] נקראת עצמות שלמעלה מסובב וממלא, ולהתבונן דווקא בו. יש עוד הבדל, שבפרק ג כתוב "כולא קמיה כלא חשיב" וכאן נוספת המלה "ממש" – "כולא קמיה כלא ממש חשיב". ידוע[סח] שיש שלשה פירושים ל"כלא", ב-כ הדמיון – פחות מ"לא", בדיוק כמו "לא" ומעל ל"לא" (כלומר, "לא" הוא הדבר הכי קרוב שאני יכול לומר על הענין, כמו ידיעת השלילה, אבל הוא עדיין 'לא זה' – המלה 'לא' 'זה לא מלה' שמתאימה לתאר זאת). כאן, כשכתוב "ממש" על ה"כלא", הכוונה למדרגה השלישית – "כלא ממש", 'הכי לא' שאפשר לצייר (ורמז: "לא ממש" בגימטריא תהו).

"אהבה עזה זו"

מה התוצאה של ההתבוננות בגדולת א"ס ב"ה דכולא קמיה כלא ממש חשיב"?

תתלהט ותתלהב הנפש ליקר תפאר' גדולתו ולאסתכל' ביקרא דמלכא כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעל' וליפרד מהפתילה והעצים שנאחזת בהן והיינו על ידי תגבורת יסוד האש אלהי שבנפש האלהית ומזה באה לידי צמאון וכמ"ש צמאה לך נפשי ואח"כ לבחי' חולת אהבה ואח"כ באה לידי כלות הנפש ממש כמ"ש גם כלתה נפשי

הוא משתמש כאן בהרבה ביטויים מהפסוק שלנו בשיר השירים. גם קודם היו ביטויים מאד דומים, אבל על "כלות הנפש" לא היה כתוב "ממש" – יש לנו "שני עדים" שדווקא בפרק נון נוסף ה"ממש".

והנה מכאן יצא שורש הלוים למטה [ולעתיד שהעולם יתעלה יהיו הם הכהנים וכמ"ש האר"י ז"ל ע"פ והכהנים הלוים שהלוים של עכשיו יהיו כהנים לעתיד] ועבודת הלוים היתה להרים קול רינה ותודה בשירה וזמרה בניגון ונעימה בבחי' רצוא ושוב שהיא בחי' אהבה עזה זו כשלהבת היוצא מן הבזק כדאיתא בגמ' [פ"ב דחגיגה]

כל מה שהוא תיאור איננו "אהבה בתענוגים" אלא "אהבה עזה", שהוא מדייק עליה "אהבה עזה זו", שהיא "כשלהבת היוצא מן הבזק". זו אהבה כל כך נעלית, "לא ידע ולא אתידע", עד שהוא כותב עליה:

ואי אפשר לבאר ענין זה היטב במכתב רק כל איש נלבב ונבון המשכיל על דבר ומעמיק לקשר דעתו ותבונתו בה' ימצא טוב ואור הגנוז בנפשו המשכלת כל חד לפום שיעורא דיליה [יש מתפעל כו' ויש מתפעל כו'] אחרי קדימת יראת חטא להיות סור מרע בתכלית שלא להיות עונותיכם מבדילים כו' ח"ו.

הוא ממשיך להסביר מה העבודה שיוצאת מ"אהבה עזה זו":

והנה סדר העבודה בעסק התורה והמצות הנמשכת מבחי' אהבה עזה זו היא בבחי' שוב לבד כמ"ש בספר יצירה ואם רץ לבך שוב לאחד פי' ואם רץ לבך היא תשוקת הנפש שבלב בחלל הימני כשמתגברת ומתלהבת ומתלהטת במאד מאד עד כלות הנפש ממש להשתפך אל חיק אביה חיי החיים ב"ה ולצאת ממאסרה בגוף הגופני וגשמי לדבקה בו ית' אזי זאת ישיב אל לבו מארז"ל כי ע"כ אתה חי בגוף הזה להחיותו...

קראנו כמעט כל הפרק רק כדי לראות שפעמיים קורא לאהבה זו "אהבה עזה". עד כאן, בכל המקורות שקראנו, היה ברור ש"אהבה עזה" היא אהבה של הבינוני, אבל מהי כאן בפרק נון? קודם כל, כמו שדייקנו, הוא כותב פעמיים "אהבה עזה זו", משמע שיש שתי בחינות ב"אהבה עזה" – יש ה"אהבה עזה" הרגילה של הבינוני, שמוזכרת בפרקים ג, ט ו-יג, ויש את ה"אהבה עזה" שכאן, שיתכן שהיא אפילו יותר מ"אהבה רבה בתענוגים" של הצדיק.

מכל מה שלמדנו כאן, עם כל האהבות שדברנו עליהן, אפשר לומר שסך הכל יש רק שתי אהבות – "אהבה עזה" ו"אהבה בתענוגים". ככלל "אהבה עזה" של הבינוני היא למטה מ"אהבה בתענוגים" של הצדיק, אבל יש ל"אהבה עזה" שרש גבוה יותר, בו היא "כמעלת הזהב על הכסף". "אהבה עזה" תמיד באה מבינה, רק שאם היא באה מ-מט שערי בינה, כפי שהשיג משה עד להסתלקותו[סט], היא למטה מ"אהבה בתענוגים", שהיא "עבודת מתנה" ושכר הצדיקים. אבל יש "אהבה  עזה" שבאה משער הנון של הבינה, אותו השיג משה רבינו בהסתלקות^סט, והיא למעלה מאהבת הצדיקים, אהבה שכלל אי אפשר להסביר. אמרנו כעת שבעצם יש רק שתי אהבות, "אהבה עזה" ו"אהבה בתענוגים" – כמה הן שוות יחד? "נצח ישראל"[ע], גן פעמים אהבה, "באתי לגני"[עא] (אם מחשבים גם "אהבה עזה" שלמטה מ"אהבה בתענוגים" וגם "אהבה עזה" שמעליה מקבלים 784, כח ברבוע, "פעֻלת צדיק"[עב] וכו'[עג]).

האהבה שבחיצוניות הלב

עד כאן ראינו שש פעמים: שלש פעמים "אהבה עזה" כגדר האהבה של הבינוני; פעמיים "אהבה זו" בפרק נון, שצריך עיון מה היא – היא למעלה מכל האהבות, "כמעלת הזהב על הכסף", והיא לא "אהבה רבה" או "אהבת עולם" (גם במשמעות של "אהבת עולם" כאהבה נצחית[עד], המשמעות הגבוהה יותר בחסידות[עה]), אלא דווקא "אהבה עזה" (בגימטריא מלכה, כנ"ל – כל השיעור הוא כדי שתדע איך להתייחס לכלה); ופעם אחת בחינוך קטן. הפעם השביעית-החביבה היא באגרת הקדש ד. הוא אומר שיש חיצוניות ופנימיות הלב:

חיצוני' הלב היא התלהבות המתלהבת מבחי' הבינה והדעת בגדולת ה' א"ס ב"ה להתבונן בגדולתו ולהוליד מתבונה זו אהבה עזה כרשפי אש וכו'. ופנימי' הלב היא הנקודה שבפנימיות הלב ועומקא דליבא שהיא למעלה מעלה מבחי' הדעת והתבונה שיוכל האדם להתבונן בלבו בגדולת ה'. וכמ"ש ממעמקים קראתיך ה' מעומקא דליבא (ועד"מ כמו במילי דעלמא לפעמים יש ענין גדול מאד מאד שכל חיות האדם תלוי בו ונוגע עד נקודת פנימיות הלב ועד בכלל וגורם לו לפעמים לעשות מעשים ולדבר דברים שלא בדעת כלל)

ה"אהבה עזה", כאן היא אהבה ששייכת לחיצוניות הלב, אהבה שנמשכת מהתבוננות. אהבה זו פועלת את מילת הלב שמוטלת על האדם, לפני הפריעה שבאה מלמעלה, שהיא אהבה מפנימיות הלב שלא תלויה בהתבוננות, כפי שמוסבר שם באריכות. שוב רואים שהוא חוזר להגדרה הראשונה, ש"אהבה עזה" היא האהבה של הבינוני.

אהבת "בכל מאדך"

עוד משהו חשוב: עם "אהבה עזה" הולכת המלה "שלהבת" – "שלהבתיה"[עו] בפסוק שלנו, "שלהבת עזה"[עז] שגם חוזרת חמש פעמים בתניא[עח]. "שלהבת" בגימטריא שלש האהבות שבפסוק – "[ואהבת את הוי' אלהיך] בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[עט]. במדרש[פ] כתוב ש"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" מכוון כנגד שלשת האבות, אברהם-יצחק-יעקב, כאשר על יעקב כתוב "ויפרץ האיש מאד מאד"[פא]. בחסידות כתוב[פב] שאלה שלש אהבות ה'רגילות' של החסידות – "אהבת עולם", "אהבה רבה" ו"אהבה בתענוגים".

שתי ההקבלות הראשונות – "בכל לבבך ובכל נפשך" כנגד אברהם ויצחק, "אהבת עולם" ו"אהבה רבה" – מסתדרות היטב. אבל לומר ש"ובכל מאדך" היינו "אהבה בתענוגים" לא 'מתלבש' בכלל בפשט – מה הקשר?! חז"ל אומרים שני פשטים על "בכל מאדך" – "בכל ממונך" או "בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו במאד מאד"[פג]. דורשים או כ"מאד" של ממון או עוד יותר "מאד", "שכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו במאד מאד", לשון הודאה. ב"כל מדה ומדה שמודד לך" הכוונה לא ל'כֵיפים', לא תענוגים, וגם נתינת כל הכסף שלך, "כל מאדך", היא לא תענוג. איך "בכל מאדך" מתקשר ל"אהבה בתענוגים"? הרמז היחיד הוא שהמלים "ובכל מאדך" שוות ענג... אפילו הפשט של "בכל מאדך" לא ברור, וההסברים של חז"ל לא נשמעים לי תענוג.

איך מתרגמים באנגלית – וכיו"ב בכל השפות שבאות בעקבות התרגום הלטיני – "בכל מאדך"? With all your might. Might פירושו עזות, עוז – אהבת "בכל מאדך" היא בכל העזות שלך. גם השלחן ערוך מתחיל בעזות – "הוי עז כנמר"[פד] – ובקובץ רמ"ח אותיות[פה] כתוב שהתנאי הראשון להיות חסיד הוא עזות. לפי זה אהבת "בכל מאדך" היא בעצם "אהבה עזה". אם יש לך "אהבה עזה" אתה גם מוכן לתת את כל הכסף וגם לקבל בתודה את כל המדות שה' מודד לך – "עזה כמות אהבה". דורשים מהבינוני להגיע ל"בכל מאדך". היה אפשר לחשוב שאהבת "בכל מאדך" היא רק עבודת הצדיקים, אבל זו אהבת הבינונים – והיא כאן התכלית של הכל.

אפשר לפרש ששלש האהבות עצמן רמוזות במלים "עזה כמות אהבה": "אהבה" סתם היא אהבה מכל הלב, אהבת "בכל לבבך"; אהבה "כמות" היא אהבת "בכל נפשך", "אפילו נוטל את נפשך", אהבה עד מות; אהבה "עזה", כפי שהסברנו הרגע, היא אהבת "בכל מאדך", בכל העזות שלך. אם כן, עזה כמות אהבה" כולל את כל האהבות. ורמז: חיבור הפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (1644) לביטוי "עזה כמות אהבה" (561) עולה 2205, חמש פעמים אמת – גילוי של "חותמו של הקב"ה אמת"[פו] בכל העולמות (א"ק-אצילות-בריאה-יצירה-עשיה) ובכל מדרגות הנשמה (נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה).

ב. "עזה כמות אהבה"

למות בשביל להוולד מחדש

הארכנו כעת לגבי "אהבה עזה", אבל לשון הפסוק – ששוה לגימטריא שלכם – היא "עזה כמות אהבה". נסביר יותר את ה"כַמָּוֶת" כאן:

יש ביטוי "פושט צורה ולובש צורה"[פז] (שגם עליו דברנו לאחרונה[פח]). כתוב[פט], ומובא גם כמה פעמים בתניא[צ], שבלי רקבון הגרעין לא יכולה להיות צמיחה חדשה. הזרע צריך להרקב, רק אז הוא מעלה מ"נ לכח הצומח שבאדמה[צא], ומכך נעשית הצמיחה החדשה – צמיחה של משיח, עליו נאמר "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[צב], צמח בגימטריא מנחם[צג]. יש רמז מפורסם אצלנו שהמלה רקבון שוה משיח[צד]. יש במשיח משהו מהותי, עצמי, של רקבון. כמו שפתחנו, דוד המלך – ממנו בא משיח בן דוד – הוא בר-נפלא. בגמרא הכינוי בר-נפלא הוא כינוי למשיח עצמו^טו. בר-נפלא פירושו שהוא מת וקם לתחיה כל רגע. מה קורה? מה התופעה הזו? לתופעה הזו קוראים "פושט צורה ולובש צורה", או שקוראים לה שינוי המהות – כל רגע הוא משנה את המהות שלו, הוא מתחדש לגמרי. הוא לא מתחדש בחיצוניות בלבד, אלא מתחדש ממש. זאת אומרת שכל רגע הוא מת וחי, נרקב וחי מחדש. הוא חי מחדש – לא חי כאותו דבר שהיה קודם. הוא מת בשביל שהצורה הקודמת תרקב.

איפה התופעה הזו מופיעה בטבע בצורה יפהפיה? במטמורפוזה של התולעת שהופכת להיות פרפר. מסבירים[צה] שהיפי של הפרפר, שמופיע מתוך התופעה הזו, הוא היפי של משיח. קודם הוא תולעת, המדרגה של דוד המלך שאמר "ואנכי תולעת ולא איש"[צו], אבל התולעת צריכה להרקב – "פושט צורה" – ואז פתאום היא לובשת צורה חדשה שאין לה שום קשר לצורה הקודמת. מי שרואה את הפרפר לא מבין שפעם הוא היה תולעת.

זה גם מה שקורה כשאתה מתחתן. חתונה היא שינוי המהות. "עזה כמות אהבה" בגימטריא "לא טוב היות האדם לבדו"[צז] – אחת הגימטריאות שלכם שכבר הזכרנו סביב הווארט[צח]. המהות הראשונה של האדם היא מהות של תהו, איש בלי אשה, כמו המלכים של עולם התהו[צט]. עכשיו צריך שינוי המהות – משהו חדש. לשם כך צריך כזו אהבה למלכה שלך שהצורה הראשונה מתה ואתה מקבל צורה חדשה, "פושט צורה ולובש צורה". אומרים[ק] ש"פושט צורה" בכח החכמה ו"לובש צורה" חדשה מכח הבינה. כתוב "ימותו ולא בחכמה"[קא] – בחכמה האדם פושט צורה, אבל זו לא מיתה אמתית. זו 'קטלא פורתא', שגם נקראת מיתה, אבל זו מיתה בשביל ללבוש צורה חדשה – בשביל להתחתן, בשביל ביאת המשיח.

שש דרשות "עזה כמות אהבה"

חז"ל דורשים[קב] את "עזה כמות אהבה" בשש דרגות:

"כי עזה כמות אהבה", עזה אהבה כמות שהקב"ה אוהב אתכם, הה"ד "אהבתי אתכם אמר ה' וגו'"[קג]...

ד"א "כי עזה כמות אהבה", אהבה שאהב יצחק את עשו, הה"ד "ויאהב יצחק את עשו"[קד]...

ד"א "כי עזה כמות אהבה", אהבה שאהב יעקב ליוסף, שנאמר "וישראל אהב את יוסף מכל בניו"[קה]...

ד"א "כי עזה כמות אהבה", אהבה שאהב יהונתן לדוד שנאמר "ויאהבהו יהונתן כנפשו"[קו]...

ד"א "כי עזה כמות אהבה", אהבה שאוהב האיש לאשתו שנאמר "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"...

ד"א "כי עזה כמות אהבה", אהבה שאהבו דורו של שמד להקב"ה, שנאמר "כי עליך הורגנו כל היום"...

מול כל מדרגה של "עזה כמות אהבה" דורשים חז"ל שהיא מעוררת גם "קשה כשאול קנאה". הדוגמה הכי מובהקת היא המדרגה השלישית, אהבת יעקב ליוסף, שגרמה לקנאת האחים ליוסף (קנאה בגימטריא יוסף). בפשטות, חז"ל מבינים ש"עזה כמות אהבה" היא אהבה של העדפה – שאתה אוהב מישהו מסוים ולא אחר, יש לך כלה אחת בלבד, "אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה"[קז]. המדרש מתחיל מאהבת ה' לישראל, אהבת החתן העליון לכלה, ונגמר באהבת ישראל לה' במצב הכי קשה, המצב בו מתגלה באופן הכי מלא היחידה שבנפש, אהבת הכלה לחתן העליון עד מסירות נפש, "עזה כמות אהבה" כפשוטו.

איך נסדר לפי הספירות את ששת הפירושים? מאד קל, לפי הסדר: "אהבת הוי' לישראל" היא חסד שפנימיותו אהבת ה', "אהבתי אתכם אמר הוי'". "אהבת יצחק לעשו" היא גבורה – יצחק הוא גבורה וגם עשו הוא גבורה. "אהבת יעקב ליוסף" היא אהבת התפארת (יעקב) ליסוד (יוסף). "אהבת יונתן לדוד" היא אהבת היסוד (יונתן) למלכות (דוד). "אהבת איש לאשה" היא אהבת נצח להוד, "איהי בנצח" ו"איהו בהוד". "אהבת דורו של שמד לקב"ה" היא אהבת המלכות (כנסת ישראל) לכתר (כאשר באהבה זו מתגלה מסירות הנפש, היחידה שבנפש, ששייכת לכתר).

'אני מת עליך'

נחזור לפירוש החמישי, "אהבה שאוהב האיש לאשתו"[קח] – הכי פשוט, הכי חשוב. הביטוי המובהק שחז"ל דורשים על כל איש ואשה, על כל חתן וכלה, הוא "עזה כמות אהבה" – כך צריך להיות. רציתי לקרוא לכל השיעור הזה 'אני מת עליך'. לכאורה זהו סלנג פשוט מהרחוב, אבל יש לו מקור בשיר השירים – "כי עזה כמות אהבה".

חיפשתי תרגום באינטרנט – התרגום היה I love you, סתם 'אני אוהב אותך'. אין כזה ביטוי באנגלית, וכנראה גם בשאר השפות של המערב. מאיפה לקחו אותו? אולי מערבית, לא יודע. לכן אמרתי שמסתמא לקחו אותו מהפסוק הזה. [היום אומרים 'חיים שלי', לצד הטוב.] השאלה אם אתה צדיק, "חי", או בינוני שיש לו אהבה "עזה כמות"... [המדרש אומר כאן "שנאמר 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת'".] אנחנו אומרים[קט] ש'אני אוהב אותך' בגימטריא "שכינה ביניהם"[קי], אבל אין לביטוי הזה את העצמה של 'אני מת עליך'. היו גם אפשרויות של תרגום I am crazy about you, אני משוגע עליך, או I adore you, אני מעריך-מעריץ אותך, סוג של "אהבה רבה", אבל עדיין לא 'אני מת עליך' – לא "עזה כמות אהבה".

"עזה כמות"

[מות הוא עז? מה עז במות? האם הכוונה שהמות הוא משהו סופי, שאין ממנו חזרה, ואז אפשר לומר על כל דבר מלא ומוחלט שהוא כמו מות, וכאן הדוגמה היא "אהבה עזה", או שזה לא רק ה'ווליום' של האהבה, אלא שהעוז עצמו קשור למות?] יש חילוף אותיות ז-ד, לכן עז ו-עד הן מלים קשורות, מתחלפות – המות הוא עז כי הוא 'עד הסוף'.

בשביל להבין יותר נאמר עוד מאמר מוסגר: המלה עוז בתנ"ך מתחברת לארבע מילים, מופיעה בארבעה ניבים (מה שנקרא 'מכלולים'[קיא], לשון כלולות, 'שידוכים' בין מילים): הכי מפורסמים הביטויים שאומרים בתפלה – "עז וחדוה במקומו", מדברי הימים[קיב], ו"עז ותפארת במקדשו", מתהלים[קיג]. באיוב כתוב "עמו עוז ותושיה"[קיד], והתרגום מתרגם "תושיה", כמו בכל מקום, כ"חוכמתא", והתורה (ש"מחכמה נפקת"[קטו]) גם נקראת תושיה[קטז]. יש עוד פסוק בתהלים – "עז ותעצֻמות לעם"[קיז]. מהם ארבעת הניבים בספירות? "עז ותפארת" שייך לתפארת, כמובן; "עז וחדוה" שייך לבינה, שפנימיותה שמחה; "עז ותושיה" שייך לחכמה, כנ"ל מהתרגום; ו"עז ותעצֻמות" שייך לכתר, שבמדרגה הכי גבוה שלו מתלבש "חביון עז העצמות"[קיח]. ארבעת הניבים הם תפארת-בינה-חכמה-כתר, כאשר העוז הולך עם כולם.

בכל אופן, מה שרציתי לומר, הוא שרואים שהפסגה של העז היא "עז ותעצֻמות" – עז קשור לעצמות. [על עצמות אומרים "עד ולא עד בכלל"[קיט]?] כן, או כמו שאומר רבי אייזיק מהומיל, שעוד יותר גבוה "עד ועד בכלל", כפי שיהיה כשיבוא משיח[קכ]. ה"עזה כמות" היא מדרגה שמגיעה עד לעצמות, כמו מסירות נפש של דורו של שמד.

"קשה כשאול קנאה"

ההמשך של "עזה כמות אהבה" הוא "קשה כשאול קנאה". יש קשר בין אהבה לקנאה? קנאה עולה יב פעמים אהבה – כל צירופי המלה אהבה. כלומר, אהבה-קנאה כבר עולות יג פעמים אהבה, אהבה ברבוע. כמו שראינו ש"עזה כמות אהבה" הופכת בתניא ל"אהבה עזה", גם את "קשה כשאול קנאה" אפשר לקצר ל'קנאה קשה'. כמה שוה בגימטריא קנאה קשה? בדיוק "עזה כמות אהבה" – הגימטריא שלכם!

הזכרנו שהמדרש דורש כנגד כל מדרגה של "עזה כמות אהבה" גם "קשה כשאול קנאה" – שש מדרגות של אהבה ושש מדרגות של קנאה, הכל בקדושה. הכל צריך לפרש טוב הנראה והנגלה, הכי טוב. בזכות המדרגה האחרונה של "עזה כמות אהבה", אהבת דורו של שמד לקב"ה, זוכים לקנאה הכי גבוהה:

"קשה כשאול קנאה" שעתיד הקב"ה לקנא לציון קנאה גדולה, הה"ד "כה אמר ה' קנאתי לציון קנאה גדולה"[קכא]

"ציון" בגימטריא "קנאה". מה הגימטריא של "קנאתי" (כמו "בקנאו את קנאתי" של פינחס[קכב] ו"קנא קנאתי להוי'"[קכג] של אליהו)? אותו מספר – 'קנאה קשה', "עזה כמות אהבה". "קנאתי לציון קנאה גדולה" שייך בעצם לביאת המשיח – כל הגילוי שלעתיד לבוא תלוי בקנאת ה' לציון.

הסברנו שהמות הוא הרקבון, המיתה בשביל הלידה מחדש. מות הוא גם דממה, שתיקה – חיים הם תנועה, "כל חי מתנועע"[קכד], ומות הוא דממה. המות הוא ה"חש" שלפני ה"מל" של הגילוי החדש. "קשה כשאול קנאה" היא השלב שבין השתיקה לבין הגילוי החדש – "קשה" לשון קושיה ו"שאול" לשון שאלה. בשביל ללמוד משהו חדש תלמיד צריך לשבת לפני רבו בשתיקה, מתוך בטול[קכה], אבל אחר כך הוא צריך לשאול – "לא הבישן למד"[קכו]. חזקה על הרב שידע מה לענות לתלמיד ששואל. זהו סדר של חש-מל-מל[קכז] – קודם התלמיד חש, מוותר על כל ההשגות הקודמות שלו[קכח]; אחר כך הוא שואל, מקשה – עושה בירור-הבדלה, מחדד מה קשה לו; ואז הרב עונה לו, מאיר לו גילוי חדש לגמרי.

שנזכה להכל בזכות החתן והכלה – שיבנו בית נאמן בישראל.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הצדיק הוא "חי" וכל פעולתו היא חיים ותענוג. הבינוני הוא בר-נפלא שבכל רגע מת וקם לתחילה.
• לבינוני (מלכות) שרש באמונה, למעלה משרש הצדיק (יסוד) בתענוג.
• ה"אהבה עזה" מביאה את האתכפיא של הבינוני לתכליתה והופכת אותה לאתהפכא.
• "אהבה עזה" היא אהבת הבינוני ו"אהבה בתענוגים" היא אהבת הצדיק.
• "אהבה עזה" היא אהבת הכלה לחתן ועל החתן ללמוד אותה ממנה.
• הצדיק שייך לעולם התיקון ואילו הבינוני ממשיך את האורות דתהו בכלים דתיקון.
• מלכי עולם התהו קיימו "בטל רצונך" והרגו את עצמם.
• מדות הלב נולדות (באופן של עצם והתפשטות) ומתעוררות (באופן של העלם וגילוי) מההתבוננות.
• אצל הצדיק יש "כלות הנפש" מהאהבה המסותרת ואצל הבינוני מהאהבה השכלית.
• "אהבה עזה" מ-מט שערי בינה היא למטה מ"אהבה בתענוגים" ו"אהבה עזה" משער הנון היא מעליה.
• "אהבה עזה", שנמשכת מהתבוננות, פועלת את מילת חיצוניות הלב.
• "אהבה עזה" היא אהבת "בכל מאדך" המאפשרת למסור את כל הממון ולהודות על כל מדה ומדה.
• הדרישה מהבינוני היא להגיע לאהבת "בכל מאדך" – תכלית כל עבודתו.
• "עזה כמות אהבה" הן אהבות "בכל לבבך [אהבה] ובכל נפשך [כמות] ובכל מאדך [עזה]".
• יש במשיח ענין עצמי של רקבון כדי לאפשר את צמיחת "צמח שמו ומתחיתיו יצמח".
• "עזה כמות אהבה" – צריך למות כדי לחיות מחדש לגמרי.
• המשיח הוא כמו תולעת ש'מתה' כדי להפוך לפרפר יפהפה.
• על הרווק 'למות' כדי להוולד מחדש כאדם נשוי.
• "אהבה עזה" היא אהבה-של-העדפה (שממילא מעוררת קנאה).
• ל'סלנג' העבודה הכי עוצמתי – 'אני מת עלייך' – מקור ב"עזה כמות אהבה" של שיר השירים.
• "עזה כמות אהבה" היא אהבת "דורו של שמד", המגיעה לעצמות, ומעוררת קנאה המביאה את הגאולה – "קנאתי לציון קנאה גדולה".
• על התלמיד לשתוק כמת (חש), לשאול ולהקשות (מל) ואז יזכה לגילוי חדש לגמרי מהרב (מל).