1

בע"ה

התוועדות כ"ח חשון

אור ל-כ"ח חשון ס"ח – רמת אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[ניגנו "צמאה לך נפשי", היתה "חלאקה" ליונתן-חיים מנוסי, וניגנו "אלי אתה ואודך". ניגנו ניגון שמחה (של ר"ח כסלו?), ניגנו "שאמיל". החשמל לא עבד – לכן האריכו בניגונים – ואז הרב אמר שאולי זה כי לא אמרו פסוקים, והקהל (זקנים עם נערים...) אמרו פסוקים. שרו ורקדו "יחי", שרו "יפרח בימיו צדיק", והרמקול חזר לעבוד.]

היום זה יום ה-חן מתחלת השנה, יום ה-יחי, ה-כח, של חדש חשון, ו"נח מצא חן בעיני הוי'". השבת אצל הרבי זה כינוס השלוחים, שבזמנו – בשנת תשנ"ב, לפי קביעות השנה – זה היה בסמיכות לפרשת חיי שרה, ולכן הרבי הקדיש את כל השיחה לנושא השליחות ולמה עיקר השליחות בדורנו. לכן, אף על פי שאנו כבר בפרשת תולדות, בפרשה זו של ר"ח כסלו החסידים והרבי קבעו את כינוס השלוחים – נסביר מה זה – ולפי קביעות שנה זו זה בשבת זו, אך השיחה של פרשת חיי שרה ומתקשר לתוכן שלה. אז רק נפתח ברמז, שאמרנו הרבה פעמים, ששליחות זה כפולה של חן – חן פעמים אחד. אם כן, השליחות לפי זה היא להמשיך את ה-חן מ-יג מדות הרחמים של ה', יג מדות של כתר עליון. חן במספר קטן זה יג, אז כן חן פעמים חן במ"ק. כולו אומר חן – "תשואות חן חן" (ביטוי בו הרבי היה מסיים תמיד כשהיה כותב תודה למישהו על ספר חדש וכיוצא). אם כן, לכל נושא השליחות יש שייכות מיוחדת ליום הזה, יום ה-חן של השנה, שהוא גם סמוך ונראה לפני ר"ח כסלו. ר"ח כסלו, כידוע לרובנו כאן, זה חג הגאולה של הרבי עצמו – היום שאחרי האירוע שהיה לו ב-ל"ח הוא יצא בנסי נסים מהמצב הבריאותי הלא-טוב שלו, וחזר הביתה ביום הזה. לכן קבעו יום זה לחג הגאולה, כמו שיש צדיק שיוצא מבית הסהר כך גם מי שיוצא מאשפוז אחר מחלה זה חג גאולה. לכן דווקא ביום הזה קבעו שכל השלוחים שבכל העולם, כל החסידים שבמודע מקיימים את השליחות של הרבי – והרבי אומר שכל אחד ואחד יכול ברגע הזה להחליט להיות שליח שלי – מתכנסים פעם בשנה, חוזרים למקור כולם ביחד.

נתחיל מיד עם הנושא הזה לפי החסידות, מה זה "כינוס השלוחים", שכל השנה כולה השליח הוא בחוץ, בשטח פעולה שלו, אבל מדי פעם הוא צריך להתכנס. או שהוא בא לרבי, למקור, למשלח – הרבי עצמו הוא שליח של הקב"ה, כמו משה רבינו, השליח העיקרי של ה' לגאול את עם ישראל, ואחר כך הרבי הוא "שליח עושה שליח", ואז השליח הראשון מקבל מעין כח של המשלח (שזה גם סוגיא עמוקה בנגלה, האם השליח השני הוא מטעם השליח הראשון, שממש הופך להיות משלח לכל דבר, או שהשליח הראשון רק מקשר אותו למשלח המקורי הראשון, שהוא בעצם שליח אך ורק מטעם המשלח המקורי, הקב"ה), אך בכל אופן, תכלית השליחות שתהיה מדבקת, שכמה שיותר שלוחים יעשו שלוחים אחריהם – ומדי פעם השליח, לבדו, או כולם ביחד (יותר טוב), חוזר ומתכנס למשלח. משלח אותיות חשמל – נסביר שבעניני שליחות צריך להרגיש הרבה חשמל באויר, זה נושא מחשמל, במיוחד אם האדם קשור כמו שצריך למשלח (אותיות חשמל). יש בקבלה מושג חשוב ביותר – "מטי ולא מטי". יש עולם הנקודים, עולם התהו שנשבר, ויש עולם הברודים, עולם התיקון (שיקום), אבל יש מצב ראשוני שלמעלה מהשבירה והתיקון לגמרי – עולם העקודים. זה עולם שיוצא מהפה של א"ק, אדם קדמון, על פי התיאור והציור של האר"י הקדוש, ושמה כל הספירות עקודים, קשורים ומאוחדים, בכלי אחד. אחר כך, מנקודים והלאה, לכל ספירה יש כלי מפורט – כלי אישי לספירה הזאת. כלי זה כמו גוף – לכל נשמה יש את הגוף שלה – אבל בעולם העקודים כל הנשמות ביחד בגוף אחד, יש רק כלי אחד, ולכן זה נקרא "עקודים", כולם עקודים בכלי אחד. מה שמאפיין ומייחד את אותו עולם שהאורות, הנשמות, הפנימיות, כל הזמן בתנועה – מעין דופק – אבל לא דופק של "רצוא ושוב" (שזה ממטה למעלה ושוב חוזר למטה), אלא בכיוון הפוך, "מטי" מלמעלה למטה, מפה א"ק לכלי (יש משל אחד שהכלי הזה כמו חליל שמנגן, והאורות כמו הנשימה, ההבל שנכנס לחליל ומנגן), ואחר כך הכל חוזר לפה של א"ק, "לא מטי", וזה נקרא "כינוס השלוחים".

בשביל לקיים את ה"מטי ולא מטי" תמידים כסדרן – שיוצאים לשליחות ומדי פעם חוזרים לתוך המקור, לתוך השרש (לא רק שחוזרים אל הרבי, אלא שחוזרים אל תוך הרבי, צריך להתכנס לתוך א"ק – כאן, לפי תיאור הקבלה, לרבי המשלח קוראים אדם קדמון, ויש לו כמה אופנים וציורים של שליחות, לפי תיאור הקבלה, אבל כאן מדברים על מה שיוצא מהפה לכלי אחד, איזה חליל שמנגן, וחוזר, ויוצא עוד הפעם) – זה ענין ההתקשרות של האור-הנשמה-השליח למשלח שלו. קודם כל, נקדים הקדמה חשובה בקבלה: המושג שליח מתייחס כערך – ב"ערכי הכינויים", שכל מלה ומושג מתייחסים בפרט לספירה מסוימת לפי הקבלה – לספירת היסוד. בכל עולם, בכל פרצוף, יש את היסוד שלו – יסוד זה כמו ה"צדיק יסוד עולם", וספירת היסוד בכל מקום הוא השליח כדי לממש ולהגשים את כל הענינים העליונים יותר ממנו בתוך המציאות. המציאות זה המלכות, ומי שנכנס לתוך המציאות זה היסוד – כמו יחוד יסוד ומלכות, שנכנס למציאות כדי לתקן אותה ולהאיר לה זה ספירת היסוד. בספרא דצניעותא מסביר שהשליח בפרצוף הכי עליון זה יסוד עתיק יומין – גם בפרצוף הכי גבוה, עתיק יומין, יש יסוד, והיסוד של עתיק יומין נכנס ומאיר בתוך המצחא, רעוא דרעוין, רצון הרצונות, של אריך אנפין – זו המציאות בשבילו. עתיק יומין זה ענג ואריך אנפין זה רצון, ויסוד דעתיק יומין מתלבש במצחא דאריך אנפין, וזה מתגלה ב"רעוא דרעוין", זמן מנחה וסעודה שלישית דש"ק, הזמן הכי מקודש בשבוע. כניסת היסוד הזה, השליח הכי נעלה, זה ביאת המשיח – כנ"ל שמשה רבינו, שהמשיח, גואל ראשון הוא גואל אחרון, הוא השליח ב-ה הידיעה (וכפי שאמר הרבי ששליח עם י כחות הנפש זה משיח). כל שליח זה יסוד מאיזה פרצוף, מאיזה מקום – להיות שליח זה יסוד, לכן על פי פשט, בשביל להצליח בשליחות זה דורש תיקון הברית – והשליח הכי עליון זה יסוד עתיק יומין, זה המשיח, וידוע הרמז שזה בגימטריא ביאת המשיח. יסוד זה התקשרות – יסוד בלב זה כמו דעת בראש, שהענין שלו זה התקשרות. החל ממשה רבינו, המשיח שבדור, הוא השליח, וכל שליח בדרך הוא קשור למשלח שלו, הרבי.

אמרנו שגם על פי נגלה יש חקירה איך הולך שליח עושה שליח, ובודאי שדרך הרבי – שהוא בטל – יש התקשרות לקב"ה באופן שאי אפשר להגיע אליו בלי הרבי. כל יהודי מאמין בה', וכל יהודי קשור לה', אבל כשמקבלים שליחות מרבי ההתקשרות מתעצמת ומתחזקת באופן שאי אפשר היה להגיע אליו בלי קבלת השליחות מהמשה רבינו שבדור, שהוא השליח הראשי. ככה מפרשים בחסידות את הפסוק, לפני שירת הים, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – לא כפשט, שהאמינו בה' וגם במשה – שכל ישראל מאמינים בה', אבל על ידי "ובמשה עבדו" מתחזק ה"ויאמינו בהוי'" (אמונה זה גם התקשרות), באופן של התקשרות שאי אפשר היה להגיע אליו בלי האמונה-ההתקשרות במשה עבדו (דרגה יותר עמוקה מהאמונה לה אנו זוכים מהאבות, כמאמינים בני מאמינים, מקושרים בני מקושרים). כל זה רק לפתוח את ענין השליחות, ששליחות זה קודם כל התקשרות לשרש. ההתקשרות זה ה-חש של "חשמל" – חש-מל-מל – ואחרי שהאדם מקושר כדבעי הוא יכול לצאת ולהתכנס, לצאת לזירה שלו, לשטח הפעילות, ואחר כך, מדי פעם (ומה טוב כולם ביחד, ומה טוב כולם ביחד ביום שקשור לגאולת המשלח עצמו), להתכנס ולחזור אל המשלח בסוד "לא מטי". זה שלושת השלבים – הקדמה לגבי עצם מהות השליחות – שקודם ה"חש" זה תחושה עמוקה ושקטה (אין ב"חש" שום פרסום עדיין, "עת לחשות", לחוש מתוך שתיקה והתבטלות פנימית, זו ההתקשרות לצדיק, לכן באמת אי אפשר לפרסם את ההתקשרות, ויש דברים בכלל שכתוב ש"לבא לפומא לא גליא", שהלב לא יכול לגלות את זה לפה, כתוב בחסידות שעצם מהות התפלה – ההתקשרות לאלקות – זה דבר שאי אפשר להסביר בפה, ואותו דבר לגבי התקשרות, זה דבר כל כך עמוק בנפש שאי אפשר לבטא אותו בכלל, לכן זה "חש"), ואחר כך צריך להיות "מל-מל", מל אחד זה כריתת הקליפה כדי להשפיע החוצה, וה"מל" השני זה להתקשר יותר ויותר עם מקור הדיבור. הרי ה"מל" השני זה דיבור, ולכאורה כשאני חוזר לתוך הפה אני לא מדבר – דיבור זה פרסום, הפוך מ"חש" – אך במבנה חש-מל-מל כאן מתחדש כי תכלית ה"מל" זה דווקא כאשר מתכנסים, אף שלכאורה זה לא "מל", משום שההתכנסות לתוך הפה דא"ק זה להתעצם עם מקור הדיבור של השליח. נסביר בפשט – המטרה כל שנה כשהחסיד חוזר לרבי זה בשביל השליחות שתבוא, כמו למלא את המצברים עם כח ואנרגיה כדי לחזור ולהשפיע יותר טוב, אבל זה שיש כאן חזרה לתוך הפה של הרבי (ממנה הוא יצא), זה כדי שכאשר אחר כך הוא יצא לעולם הוא יאמר את הדברים יותר מכוון ויותר בסגנון ויותר משקף את האמירה המקורית של הרבי. הרי כל אחד ואחד צריך לומר את הדברים כמו שזה מתאים לו – לא צריך להיות תוכי, לא צריך לחזור על דברי הרבי כתוכי, אלא צריך שיתיישב אצלי בפנים ואומר זאת מתוך הלב שלי, מתוך הרגש שלי, אחרת לא יעשה רושם על אף אחד. יש הרבה תוכים עם הרבה הקלטות (הקלטה מקורית אולי כן עוזרת, כי שומעים את הרבי עצמו, אבל אם זה אדם שמדבר כמו טייפ) וזה לא יעזור – צריך "דברים היוצאים מן הלב", ובשביל זה דברי הרבי צריכים להתלבש בכל מבנה הנפש ותכונות האופי שלי. אבל האם לא צריך שאיפה לומר זאת יותר נכון, יותר בקול הפנימי של הרבי? ודאי צריך לחזור, אבל בשביל זה צריך לחזור כל פעם לפה של הרבי, כדי שאף שזה חייב לצאת מלבי – להתלבש בתכונות נפשי – אבל שכל פעם ופעם זה יהיה יותר ויותר קרוב, יותר ויותר עצמי, עם הקול של הרבי עצמו.

עד כאן עשינו רק הקדמה כללית לגבי החש-מל-מל של השליחות, כאשר כאן השליחות בקבלה זה הסוד של עולם העקודים שיוצא מהפה דא"ק והסוד של "מטי ולא מטי" כהסברת סוד כינוס השלוחים. כינוס השלוחים זה ר"ח כסלו, אבל זה מתחיל מכ"ח חשון – היום בו כולם מגיעים. מתחיל מיום ה-חן, וחדש כסלו עצמו עולה חן חן (חשון עם אותיות חן עם שו באמצע – אשה לפי האריז"ל). שליחות על יסוד חן, כנ"ל, והכי פשוט שבשביל שהשליחות תצליח אדם צריך למצוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. עד כאן הקדמה א'.

קודם עשינו אופשערנעס-חלאקה לילד שזה עתה הגיע לגיל שלוש, ראשית החנוך (חן כו – חן הוי' – החנוך של כל ילד זה בשביל לגלות את חן ה' שבתוכו). מברכים אותו, החל מהיום הזה – וממשיכים כך גם בבר-מצוה ואחר כך – שיהיה חסיד-ירא שמים-למדן, ר"ת חיל, שיהיה חיל בצבאות ה'. הפעם הראשונה שאפשר לברך זאת, בתקוה שהילד יקלוט ויתרשם מזה, יקבל את זה בפנימיותו, זה במסיבה הזאת. מורידים לו כמה שערות כדי שיוכל להכנס לראש, שיכנס דרך הפאות שמשאירים לו. אבל, כשעושים ר"ת חיל – המקובלים – מדלגים על ה-ש של ירא שמים, ועם מצרפים את זה הר"ת הן שליח. כך חשבנו קודם, כאשר ברכנו את הילד, שיהיה חסיד ירא שמים ולמדן, בעצם ברכנו אותו להיות שליח. כנראה שיש קשר הדוק בין חיל לשליח. עוד משהו מענין, המקור לברכה זאת אולי אפילו התחיל מהרבי הרש"ב, אבל זה בעיקר מהרבי הריי"צ שהיה מברך כך – בשלושת הלשונות האלה – אבל לא היה תמיד מקפיד על סדר זה (כנראה שלכל אחד התכוון בפרט לסדר שאמר, לפי אופיו של מקבל הברכה), ואפשר לסדר שלושה ענינים בששה סדרים שונים ("שלוש אבנים בונות ששה בתים"). הרבי הקודם דווקא לא היה שומר על הסדר, אלא אומר לכל אחד הסדר שמתאים לו – אחד היה מברך שיהיה יר"ש למדן וחסיד וכו', כל אחד לפי הסדר שלו. הרבי לא עשה ככה, אלא קבע את הסדר ב-ה הידיעה – חסיד יר"ש למדן, ר"ת חיל. סדר זה הוא לפי האבות – "אין קורין אבות אלא לשלושה" – חסיד זה אברהם אבינו, ספירת החסד, יר"ש זה מדת הגבורה-היראה של יצחק, ותפארת זה למדנות, מדת יעקב (מי ששרש נשמתו מספירת התפארת כתוב עליו בתקו"ז שהוא מ"מארי תורה"), "איש תם ישב אהלים", אהלי תורה. בשליח מתחילים מ-ש – שמים (יש בהם משהו שעולה לראש) – אבל חוץ מזה הסדר הוא למדן-ירא-חסיד, סדר הפוך מחיל. לפי הקבלה – ולכן בחרנו לדבר על הנושא הזה הערב, כי במשך כל השנה האחרונה, בפרט בשיעורי תניא, דברנו על צירופים שונים של החב"ד, שלפי כל צירוף זה מתייחס בפרט לכח מיוחד אחד בנפש – הסדר הישר, אברהם-יצחק-יעקב, שבשרש זה חב"ד ("אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי יעקב"), הוא הצירוף של ספירת החסד (היינו שהכל נכלל בחסד), אבל אם בשליח הסדר הוא הפוך, יעקב-יצחק-אברהם, והי, זה הצירוף של ספירת היסוד. בהיותו הצירוף של ספירת היסוד זה מאד מחזק ומאשר את מה שאמרנו קודם, שבקבלה כתוב בפירוש ששליח הוא ספירת היסוד. מה נלמד מזה תכל'ס? שבשביל להיות שליח יש משהו שקודם כל (תיכף נסביר את ה-ש בראש) צריך להיות למדן – שליח צריך ויכול לקיים את כל המבצעים, אבל המבצע העיקרי של שליחות, לצאת למדבר שומם ושם להפיץ יהדות ולקרב עם ישראל לאבינו שבשמים (ואפילו לקרב או"ה לה' אלקי ישראל) צריך קודם כל להיות למדן (והדגש כאן – למדן בתורת רבו). מי השליח בפרשת חיי שרה? אליעזר, שהתורה קוראת לו "דמשק אליעזר", "דולה ומשקה [= אברהם אברהם] מתורת רבו [ולא רק מתורת רבו, אלא משתדל לדלות ולהשקות את רבו עצמו, לפי הגימטריא הנ"ל]". אחר כך צריך להיות יר"ש, ואיך זה מתבטא בשליחות? שליח יוצא לרחוב, יוצא לכל מיני מקומות לא הכי טהורים, וזה חלק מהשליחות – הוא חייב להכנס לכל מקום, לפאבים ולכל מקום, אז צריך מאד להכנס היכן שנכנס (וזה עיקר שליחותו) להיות עם חיסון נפשי, שהחיסון הנפשי זה יראת שמים. אם יש לו גם את המסר – "למדן" לא לעצמו, אלא לומד על מנת ללמד, שיש לו מה למסור (זה הכשרה, שהכשיר עצמו במסר – יש לו מה למסור) – ונכנס למקום עם מטען חזק ופנימי של יראה, והסוף זה תכלית השליחות, "חסיד". עכשיו הוא נכנס, ירא לעצמו, אבל לגבי כל מי שיושב כאן הוא מלא אהבת ישראל. בזכות היראה הטהורה הוא יכול להיות לגבי כולם אך ורק באהבה פשוטה. זה הסדר בתוך השליח. בכל אופן, ה-ש של ה"שמים" עלה לראש – הכל יוצא מההתקשרות לשמים, למקור. מה שיפה שהחסיד-יר"ש-למדן בכללות התהפך, כדי לצאת לנו את הצירוף של ספירת היסוד, שזה השליח עצמו, ואז למדנו מתוך זה איך צריך להכין עצמו ואיך צריך להכנס למקום ואיך צריך להרגיש כלפי כולם, שהכל זה בשביל לקרב. ב"היום יום" של כ"ז חשון יש ווארט מאד יפה של רבי אייזיק מהומיל, שכאשר בא פעם ראשונה לאדה"ז בלאזנא, מצא שם עדיין חסידים ותיקים של רמ"מ מויטבסק, ומהם שמע פתגם עתיק – אולי מזמן הבעש"ט, ולפחות מתקופת רמ"מ – שאם אתה אוהב יהודי ה' אוהב אותך, אם אתה עושה טובה ליהודי ה' עושה טובה לך, אם אתה מקרב יהודי ה' מקרב אותך. בזה בעצמו צריך להבין מה זה שלוש הרמות – קודם לאהוב, אחר כך לעשות טובה, אחר כך לקרב. ידוע מהבעל שם טוב שקודם צריך לעשות טובה בגשמיות, לתת לו מה שצריך, ורק אחר כך להשפיע לו ברוחניות. כאן יש הסדר המושלם, שעוד לפני הכל צריך לאהוב אותו – אחר כך צריך לעשות לו טובה, בגשמיות, ואחר כך לקרב אותו ברוחניות. בכל שלב ושלב של שלושת השלבים האלה, איך שאתה מתייחס ליהודי, לחבר שלך – "כל ישראל חברים" – כך ה' מתייחס אליך (על דרך מאחז"ל "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים"). זה היה לגבי תכלית מה זה להיות חסיד בכלל, מה זה להיות שליח, שיש לך אחריות להשפיע על ציבור שלם – ה-ח זה התכלית, חסיד, אבל בשביל זה צריך להיות למדן וירא. השמים זה המקור, המשלח. עוד דבר בענין ה"שמים", לפעמים כשאדם נשבע (שבועה בערכי הכינויים זה גם יסוד, שבועה זה להתקשר בעצם למשהו, שאיני יכול להתנתק מזה, שאני מחויב עד הסוף, זה הדבר הכי רציני שאדם יכול לעשות בחייו, ובדור זה שאנו כה חלשים לא מומלץ להשבע או לנדור, ולכן אומרים כל פעם "בלי נדר", עכ"פ שבועה זו התחייבות נפשית הכי חזקה, ובקבלה להשבע זה ספירת היסוד) זה בלשון "שמים". אם כן, יש משהו בשליח שמתחיל מ"שמים" – שבועה לא לזוז ולשנות מהשליחות (וברגע שהוא משנה הוא "אויס שליח", הכל בטל), הכל מתחיל מתוקף של שבועה פנימית, שמים, אחר כך צריך ללמוד "תורה מן השמים", אחר כך להיות ירא שמים, ואחר כך לקרב את כולם לאבינו שבשמים. אם כן, השמים כאן זה לא רק יר"ש, אלא השמים מלוים הכל – תורה מן השמים, יראת שמים (ביחס לעצמו, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", הוא ביחס לעצמו), חסיד המקרב לאבינו שבשמים.

מכאן נתקדם עוד שלב – נקח רק את השרש שלח, בלי ה-י שהיא תוספת לשרש, וננסה גם לנתח אותו לפי חכמת הצירוף, ונראה שגם בשרש עצמו זה צירוף ספירת היסוד: נזכיר למי שלא מכיר טוב איך עושים צירופים לפי הקבלה – צריך לקבוע לפי יחס בין שלוש אותיות השרש מי היא חכמה, מי בינה ומי דעת, וברגע שקבעתי זאת אוטומטית יש לי כל ששת הצירופים לפי שש מדות הלב. כאן כמובן לא צריך להיות ש-ל זה למדן, חוזרים יותר למקור. בכל אופן, לפי הקבלה ח זה חכמה – חית זה חיים, "החכמה תחיה", וגם חתת, יראה עילאה, חכמה, והם קשורים בסוד "יראת הוי' לחיים" (וכן "יראת הוי' היא חכמה", "החכמה תחיה"). ה-ל זה מגדל הפורח באויר, בינה עילאה – כלל גדול שמופיע בזהר ומבואר בכתבי האריז"ל. ל זה כמו טיל הממריא למעלה, "מגדל הפורח באויר" – ל זה גם לב, "בינה לבא". מה המגדל הפורח באויר בלב? זה שאיפת הלב. המח יורד והלב עולה, "עיניו למטה ולבו למעלה". ה-ש זה דעת, בגלל שזה כולל שלושת הקוים המתחברים לנקודה אחת – למטה האות ש זה יסוד (זה גם כלל גדול באריז"ל), בו מתאחדים שלושת הקוים, כמו שלושת האבות המתחברים ביוסף, אבל שרש היסוד במדות הלב זה הדעת במוחין (כנ"ל), וגם שמה המוחין מתחברים, דעת זה הקישור והחיבור בין כל שלושת המוחין-הראשים. ב-ש יש ג ראשים, והכל מתחבר בנקודה אחת (דעת זה ריכוז – הכל מתקשר בנקודה אחת).

אם כן, בשרש שלח – שרש חשוב בתורה, משה אמר "שלח נא ביד תשלח" (בקש שה' ישלח את המשיח, שיגאל בסוף, והרבי מסביר בשיחה שאכן בגלגול ראשון הוא לא היה המשיח אבל זה פעל קשר נציחי בין משה למשיח, פעל ש"הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון", ובלעדי סירוב הפקודה שלו – שבנגלה נראה חטא, אך בנסתר הוא טוב – הוא לא היה פועל שהוא עצמו יהיה המשיח, אך באמירה זו פעל את החיבור הנצחי בינו לבין משיח, אף שבפשט הן בחינות שונות, משה מהות ומשיח מציאות, כך הרבי מסביר, שעל ידי ה"שלח נא ביד תשלח" פעל התכללות, שיש גם מלכות בחכמה וגם חכמה במלכות), וכן הגימטריא שלו מאד חשובה (338 = ב"פ 13 בריבוע, הוי' פעמים אחד), וזה גם שם של אדם (הדור ה-יג מאדם הראשון, גם אחת התופעות היפהפיות בתורה; כמה דורות אחריו, נכד שלו, יש את יקטן, העולה יג בריבוע, שהיו לו יג ילדים, ושמו מופיע במלה ה-יקטן מתחלת דברי הימים) – הצירוף הוא צירוף היסוד, דעת-בינה-חכמה. הצירוף של שרש שלח הוא הצירוף של ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם" שבך – "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" (אחד הפסוקים שהרבי אמר שכולם ידעו), ומכאן נלמד שבשביל לרשת את ארצנו הקדושה צריך להיות שלוחים. יצא לנו שצדיק זה בעצם שליח, וכמו שלכל אחד יש ניצוץ של משה רבינו יש לו גם ניצוץ של צדיק, רק שלא כל אחד זוכה להגשים ניצוץ הצדיק שבו, וזה שהרבי רוצה שכולנו נהיה שלוחים זה בעצם לחשוף ולהגשים את הצדיק שבו. אחד השרשים של שרש שלח זה ש-של זה לשון שלשלת ו-ח זה חי, אם כן זה נוטריקון שלשלת חיה, כי מטרת השליחות שזה ידבק הלאה, "שליח עושה שליח", שליח הופך להיות משלח, עד שזה תופס את כולם, וכאשר זה תופס את כולם אז "ועמך כֻלם צדיקים", כולם שלוחים. אז בעצם למי השליחות? אז באמת הגיע הזמן להיות אור לגוים. כל זמן שיש עדיין יהודי שלא שליח צריך להתמסר אליו – "עניי עירך קודמין" – אבל ברגע שכולנו צדיקים-שלוחים, אז השליחות היא להיות אור לגוים, "שליח לגוים" (כלשון בישעיהו הנביא) ואז יתקיים "אז אהפוך אל עמים וגו'", תכלית היעוד של ימות המשיח.

יצא שצירוף שלח זה יסוד, אבל צריך לבדוק את כל שאר הצירופים וללמוד מכל אחד נקודה חשובה לגבי קיום והגשמת השליחות אצלי. לפני שעושים את שאר הצירופים מתבוננים רק בשרש זה עצמו ובמשמעויותיו: שלח זה חרב או חנית (כלי זין) – איך זה מתאים לספירת היסוד (צירוף שלח)? בספר יצירה כתוב שבכל אחד מהספירות יש תמורה, דבר והיפוכו, וביסוד זה "תמורת שלום מלחמה". הצדיק, או שהוא מסמן ומסמל את השלום, או שהוא גם כן – במיוחד משיח בן יוסף – לוחם מלחמות. גם משיח בן דוד, לפי הרמב"ם, ילחם מלחמות וינצח – זה מכח הצדיק שלו. זה גם כן דבר שלא מובן מאליו, במיוחד בדור שלנו, שהצדיק שואף לשלום – זו התכלית שלו – אבל כמו שכתוב בקהלת, לפני "עת שלום" יש "עת מלחמה" (החל ממלחמת היצר, להלחם נגד היצר הרע שלי, נגד האגו והישות שלי). צריך להיות "חרב פיפיות בידם" – שלח עם שתי פיות, פה אחד נגד הגאוה ופה אחד נגד התאוה. מוסבר בחסידות שלחרב פיפיות יש צד חד למעלה וצד חד כלפי מטה – מעלים ומורידים אותה כדי להרוג את הגאוה שלי ואת התאוות הלא טובות שלי. שליח לפי זה צריך להיות מלומד מלחמה – מכל תופעה לשונית נוציא לימוד והברקה לגבי מהות השליחות. שליח צריך להיות מצויד – כמו שלדין יש כלים שלא יכול להכנס לבית משפט בלעדיהם, גם לשליח יש כלים, ואחד מהם זה שלח. באמת צריך לחקור איזה סוג חרב בדיוק זה שלח, אבל זה מכלי השליחות. השלמה בזה: השליח הראשון הוא אליעזר עבד אברהם, וגלגולו העיקרי הוא בניהו בן יהוידע בן איש חי – שליחותו של בניהו בידי שלמה היא להרוג את אדוניה (שמרד במלכות), את יואב בן צרויה (שהיו לו חטאים מהעבר, וכן תמך באדוניה וגם היה 'מתחרה' של בניהו בתפקיד שר הצבא) ואת שמעי בן גרא (ה'מתנגד' לבית דוד, בן הגר"א). לאחר שהוא הרג את שלושתם כתוב "והממלכה נכונה ביד שלמה", והוא על דרך סיום שליחות אליעזר ב"ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" (שהרי תכלית כל שליחות היא זיווג יסוד ומלכות). מה עוד יש בשרש שלח? שלחן (הכי מתבקש, אנו יושבים לידו). מה הקשר? קודם כל אומר ששליח צריך שולחן גדול, שיכול להזמין את כל המקורבים שלו לשבת ביחד (צריך גם להאכיל אותם, לעשות טובה, ואחר כך לקרב אותם – גם מלשון קרבן, השלחן זה המזבח). אם השלח זה סכין אז יש איזה קשר לשלחן – זה אחד מהסכו"ם (זה קשור באמת) – אבל בשביל משהו יותר פנימי צריך להבין עוד משמעות (בעיקר בארמית), פשיטת עור של בהמה. זה דבר שמובא בחסידות ומוסבר באריכות, שלפשוט עור זה לפשוט את הקליפה החיצונית ובכך לחשוף-לגלות את הפנימיות. שליח צריך להיות מלומד ובקי איך לפשוט חיצוניות כדי לגלות פנימיות. איך באמת פושטים עור? עם שלח-סכין (ויתכן שזה אפילו השרש לשם זה, ואם רוצים לצייר איזה סוג חרב זה שלח, זה סכין שהכי שימושית ויעילה בשביל לפשוט עור). לגבי שליח זה מלמד, כנ"ל, שיש לו עבודה – עיבוד עורות – צריך לפשוט אותו, עבודה עם עצמו ועם הזולת. קודם כל, איפה זה מערכת העור במערכות הפיזיולוגיות? זה עטרת היסוד. בברית מילה חותכים, פושטים את הערלה הגסה – הקליפה – באמצעות שלח. כתוב שרק נימול יכול למול, וכך בשביל לעשות מישהו צדיק צריך בעצמו להיות צדיק – שליח עושה שליח, ולא מישהו אחר. אם כן, שלח זה סכין שפושט, ועוד יותר סכין של מוהל שמל, כורת את הערלה הגסה, ומגלה את הפנימיות – גילוי העטרה. העטרה של כל יהודי זה הכתר, הגילוי שכל יהודי הוא בן מלכים או מלך בעצמו. ברית מילה זה לגלות את העטרה שלך בתור יהודי, שאתה מלך ובן מלך. זה התפקיד של השלח. לפי כל זה שלחן נקרא כך משום שהוא המקום – המזבח – שם צריך להרגיש ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם" אלא "על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". זה עיקר העבודה של "בכל דרכיך דעהו" – לאכול תוך כדי הרגשה של התפשטות. לכן באמת כאשר לוקחים את הסכין וחותכים זה לא רק כדי לחתוך את הבשר, אלא לחתוך את הגשמיות הגסה ממוצא פי הוי' הפנימי ואותו לאכול. ככה בעצם זה עבודה עם מקורבים. כתוב שלעתיד לבוא יהיו נשמות גבוהות שיאכלו אותנו, כמו שאנו אוכלים בהמות כדי להעלות אותן, יהיו נשמות גבוהות שיאכלו אותנו כדי להעלות אותנו לדרגה יותר גבוהה. לאכול זה להעלות לדרגה יותר גבוהה על ידי הפשטה, וזה תפקיד השלחן שנמשל למזבח – זה צריך להיות בראש וביכולת של השליח (זה ה'כושר' שלו). זה מה שהצדיק עושה כל הזמן – הוא קשור למציאות, ואפילו תוקע את עצמו בתוך המציאות-המלכות (ביחוד יסוד ומלכות), הוא נשלח לתוך המציאות, אבל הענין שלו לפעול בתוכה התפשטות הגשמיות, כריתת הערלה הגסה וגילוי העטרה. העטרה הופכת לסוד החשמל, שה"עור" של אדם הראשון לא היה גס – לא "משכא דחויא כמו אצלנו" – אלא "כתנות אור" ב-א (כמו שהיה כתוב בס"ת של רבי מאיר), וזה אור החשמל (זה הנ"ל ששליחות קשור מאד לסוד החשמל). עד כאן עשינו רק את התיקון של שלח, צירוף היסוד.

נתחיל לפי סדר הספירות:

חסד – חלש: (הפוך מהיסוד). מה זה טוב להיות חלש? למה חלש זה חסד? ומה אפשר ללמוד מזה לגבי שליחות? יש כמה הסברים בחסידות. יש הסבר, שהרבי הרש"ב מקדיש לו הרבה מאמרי חסידות, שהמדות המתוקנות של הנפש האלקית (וכן התלבשות נה"א בנה"ב כדי לתקן את מדותיה הלא מתוקנות, מדות דעולם התהו), העיקר זה שהשכל-המוחין יפעלו להחליש את הטבע הראשוני של המדות הלא-מתוקנות. להיות חלש זה הסימן הראשון של יהודי מתוקן. החג של חדש כסלו זה חנוכה, בו כתוב "מסרת גבורים ביד חלשים", וההסבר בחסידות הוא שזה מסירת מדות דתהו ("קשה כארז") בידי מדות דתיקון ("רך כקנה"). הפלא הוא שהחלשים שמה זה המכבים, שחמשה חלשים נצחו מליוני גבורים, אז היו חלשים? הם היו הכי גבורים! אף פעם לא גבורים כאלו, אולי משמשון הגבור ועד המכבים, אלא שגבורתם זה "הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – הם שייכים בעצם לסוד החלשים. המדה הראשונה שצריך להחליש-לתקן, להכניס בו ארך אפים (אדם-רך-כקנה), זה המדה הראשונה שבלב, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", מדת החסד, מדת אברהם אבינו. זה פירוש אחד לפי החסידות לחלש. הרבי רש"ב במאמריו אומר שחולשה של קדושה מתבטא כסבלנות ויכולת התכללות. אחד שהוא קשה, לא רק כקנה, לא יכול לסבול אף אחד שיש לו דעה הפכית ממנו, וודאי וודאי אינו מסוגל להתכלל עמו. הלימוד פשוט, שהתנאי הראשון של שליח שהולך בתוך ציבור עם דעות אחרות (יכול להיות מקורב רגשית, אבל הדעות אחרות בדרך כלל) לא יכול להתחיל לעשות שום דבר אם הוא לא חלש בקדושה. אם הוא שפיצי, כמו שאמרו, הוא רק דוקר את כולם – רק הולך למלחמת שלחים – אבל בשביל לסבול את השני (שזה גדלות מוחין) וכל כן כדי להתכלל (למצוא את המכנה המשותף שלנו, איך כל אחד גם בדעות נמצא בתוך השני) זה רק אם המדה המקורית היא חלשה. זה ראשית התיקון. כל שרש כאן זה לימוד מאד עמוק לגבי מהות השליחות – הכל מתחיל מחלש, אבל החלש יאמר בסוף "גבור אני" (כלשון הפסוק), כמו המכבים של חנוכה, אבל את הגבורה מקבל מהמקור האלקי, ולא שאני גבור וקשוח וקשה כארז. עוד משמעות של "חלש" זה לחלוש – "חולש על גוים". היום משתמשים בזה במשמעות של שליטה (המפרשים לא אומרים ככה, אבל כנראה יש לזה מקור), אז מה הקשר לחולשה? אפשר לומר שזה כמו בהרבה שרשים, שיש דבר והיפוכו ממש, שחלש לא חולש. הפעם הראשונה יש "ויחלוש יהושע את עמלק" – לא החלשה, בלשון כבד, אלא "ויחלוש" בלשון קל – ויש מי שמפרש זה לשון "חלש על גוים", בודאי יש בכך גם החלשה שלהם (ולא חיסול שלהם, וזה שרק החליש היה על פי מצות ה', שיותיר למלך המשיח לחסל אותם). חלש בלשון תרגום זה גורל, להפיל גורל, "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק", וחז"ל אומרים שאחרי יהושע בא שאול ואחרי שאול בא מרדכי ואסתר – הם המשיכו, זה השלב הבא של מחית עמלק, והחג שלהם זה החג של החלשים-הפורים-הגורלות. אומרים להפיל פור – להטיל גורל – וככה מפרשים "חולש על גוים". זה פסוק על נבוכדנאצר – היתה לו אמפריה, כבש את כל אומות העולם, שהיה כל כך חזק וכל כך לא היה אכפת לו לאן ללכת לכבוש, והטיל גורל בין האומות שהיה בדרכו לכבוש (לפי תכנית העבודה של השנה). יש בשליחות פן של חולשה, ופן של שליטה, וגם פן של הטלת גורל – של פניה להשגחה הפרטית. אפילו בנושאים כמו מי לקרב קודם, ואפילו איזה ספר לפתוח ללמוד איתו, או אם זה להשפיע גשמיות איזה סוג דג צריך לתת לו לאכול וכיו"ב. איך יודעים? חסידים בדרך כלל לא אוהבים לשחק בגורלות, אבל יש משהו כן שצריך לפנות אל הגורל כדי להשתלט נכון על המציאות, מכחו של רבש"ע, צריך להיות מכוון (tune in בלועזית) להשגח"פ. המזל זה גם שרש הנשמה של יהודי. בכללי החינוך וההדרכה הרבי הריי"צ אומר שחוש של קדימה ואיחור – מי לקרב קודם – שייך ליסוד, צינור צר המסדר גולות בתוכו. זה חוש של יסוד, אבל שרש היסוד בכתר, למעלה מטו"ד – בגורל, במזל.

גבורה – לשח: בשלוש אותיות אלו, זה מהדוגמאות הכי יפות, שמבין ששת הצירופים האפשריים יש חמשה שהם שורשים בלשה"ק ואחד שלכאורה אין לו משמעות. אבל אם נתייחס לאותיות לאו דווקא כשרשיות כן אפשר למצוא פירוש, שאינו שרש, ומה שלא שרש כאן זה ספירת הגבורה – לשח. כל השאר זה שרשים, זה נדיר שיהיו כל כך הרבה שרשים – אומר שזה צירוף חשוב – אבל אחד אינו שרש. אפשר לומר שזה לא אומר שום דבר, ורק נחכה למשיח שידרוש זאת (ככתוב באבולעפיה, שמלך המשיח ידרוש את כל החורים), אבל אפשר להתייחס ל-ל כאות נוספת מבכל"ם, ואז לשח יכול להיות או "בן תשעים לשוח" או "ויצא יצחק לשוח בשדה" ("בת תשעים לשוח" זה הגיל בו ילדה שרה את יצחק, זה ה-צ של יצחק – מ-צ כפופה ל-צ פשוטה, מרגע שכרעה ללדת התחילה לצחוק). אם זה "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" זה בול, כי זה גבורה – מדתו של יצחק, נפל בדיוק כמו שצריך לפי השכל הפשוט שלנו. אם זה לשוח זה נקרא עבודת האתכפיא, כמו "דאגה בלב איש ישחנה" – ישפילנה – לעשות אתכפיא. קודם צריך להיות "בן שמונים לגבורה" – להתגבר – ואחר כך "בן תשעים לשוח", לשוח זה גם להתכופף, כמו "בעל החטוטרת" של רבי נחמן (זה הפשט של בן תשעים לשוח). איזה גבורה יתרה יש בלשוח מאשר בבן שמונים לגבורה? כתוב שבעל החטוטרת בעצם נושא כל העולם כולו על כתפיו, והוא שח מתחת למשא ולכובד של כל העולם כולו. הוא הגבור הכי גדול בעולם, שבעצם נושא על הכתפים את כל העולם. לגבי שליחות זה "ותהי המשרה על שכמו" – לקחת אחריות, שזה גם גבורה בנפש. אם כן, יש בזה גם משמעות של אתכפיא – "איזהו גבור? הכובש את יצרו" – וגם את הדימוי של בעל החטוטרת שנושא הכל על הכתפים. אצל רבי נחמן זה לא רק שהוא לוקח אחריות על כל העולם, אלא שהוא זה שמסוגל להרים את כל העולם מעבר למקום ולזמן – כמו שהוא כותב שם – שיכול לרכז את כולם ביחד ולהקפיץ אותם למעלה ממגבלות המקום והזמן של העולם שלנו (והמקום והזמן הנבראים זה מה שמפריד בין האנשים). הדימוי של "בן תשעים לשוח" זה אחד שיכול להעלות את הציבור מעל מגבלות המקום והזמן, וגם שליח צריך להיות עם הכח הזה. אחר כך "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" – אז כבר אין עולם, אבל שלב בדרך לזה הוא "בן תשעים לשוח" שבכך מתחיל להרים את כל המציאות למעלה מהזמן והמקום. בכל אופן, זה הכל דימויים של גבורה.

לגבי לשוח בשדה לפנות ערב – הוא התפלל לענין שידוך, עיקר השליחות, ומיד ה' קבל תפלתו. הוא תקן שם תפלת מנחה, וזו היתה תפלה על שידוך – תוך כדי שהוא מביא לאביו את קטורה הוא מתפלל על השידוך שלו. שידוך יצחק ורבקה זה תכלית כל השליחות, זה שיעור בפני עצמו – הרבי מסביר שתכלית כל שליחות זה שידוך, כי השליחות הראשונה בתורה זה שליחות אליעזר למצוא ליצחק האשה ההוגנת לו, לעשות יחוד מה ו-בן, לחבר את המהות עם המציאות התואמת, כדי שמתוך היחוד והזיווג של מה ובן, מהות ומציאות, יוולדו דור ישרים מבורך, ובכך תתקיים המצוה המקורית הראשונה לכל האנושות "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו וגו'", שזה תיקון עולם במלכות ש-די. עיקר השליחות זה לעשות שידוך בין יצחק ורבקה. יצחק זה הפוטנציאל של אברהם – שהוא עם ישראל בכלל, "עם אלהי אברהם" – והוא המשיח. אליעזר הוא עבד נאמן, חסיד של אברהם אבינו, אבל בסוף כשרבקה נופלת מהגמל בראותה את הדרת פני יצחק ושואלת מי זה הוא אומר "זה אדוני" – עד כה כינה אותו "בן אדוני", אבל כעת מכנה אותו "אדוני" כי הוא הפוטנציאל המשיחי בתוך עם ישראל (לפעמים אברהם זה עם ישראל, יצחק זה משיח בן דוד, ויעקב זה בית המקדש השלישי והמשולש). בכל אופן, כל שליחות צריכה להיות כמו שליחות אליעזר – למצוא אשה ליצחק. היחוד שלהם זה גם תפלה (יצחק רבקה), ולומדים מ"לשוח בשדה" שכל הזמן שהשליח בשדה הפעילות שלו הוא צריך להיות עם תפלה. זה גם דבר שלא כל השלוחים של חב"ד יודעים, שכל הזמן צריך להתפלל – כל הזמן צריך "לשוח בשדה לפנות ערב", לפני שמגיעים לערבות-נעימות-ידידות-מתיקות של יחוד יצחק רבקה צריך להתפלל על זה, "אין שיחה אלא לשון תפלה".

אם כן, בגבורה יש את מה שהשליח צריך להתכופף, מה שהוא צריך להרים את כל העולם, לעשות הרבה אתכפיא, וגם את היכולת שלו להתפלל. עיקר האתכפיא של שליח זה כמובן להקדיש את כל הזמנים והעתים שלו לשליחות, כמו אצל משה רבינו – אב טיפוס של השליח – "מן ההר אל העם", בלי לחזור הביתה. אז גם האשה-השלוחה צריכה להיות מוכנה לזה. יש כמה מכתבים מאד יפים מהרבי ששואלים מה צריך להיות היחס בין הקדשת החיים לשליחות לבין הבית-המשפחה של עצמו – לא להזניח ח"ו את המשפחה בשביל השליחות. הרבה שלוחים פנו לרבי בשאלה הזאת, והתשובה היתה ששליחות זה הכרחי – אסור להזניח את השליחות – וגם לא להזניח את הבית, צריך למצוא את הפתרון הכי טוב. והרבי גם אומר שזה מסוג השאלות והענינים שאני, מכאן בתור רבי, שלא נמצא ממש אתך בביתך ושליחותך מקרוב, לא יכול להכריע. יש הרבה דברים שהרבי אומר שזה לא שאלה בשבילי – אני רק יכול לומר שהשליחות זה עיקר, ושלא צריך להזניח את הבית, אבל איך באמת לסדר את זה לפי המצב שלך צריך שלושה ידידים על אתר, שיעזרו לכם למצוא את הפתרון האידיאלי בין ההתמסרות המלאה לשליחות לבין ההתמסרות הראויה לבית.

תפארת – שחל: שחל זה אריה – סימן ששליח צריך להיות אריה. בחסד השליח צריך להיות חלש, אבל זה לא שאלה אלינו אלא שאלה על לשה"ק איך התחברו השרשים – צריך להיות גבור כארי. הייתי חושב שאולי שייך לגבורה, אבל זה בתפארת. במרכבה האריה זה החסד, סתם "גבור כארי" זה גבורה – דבר והיפוכו – וכאן זה באמצע, כולל גם אריה המרכבה שהוא חסד וגם האריה הגשמי שהוא גבור. מה צריך להיות האריה של השליח? אם אריה זה במלכות – ואפשר לומר על דרך הקבלה ששרש המלכות בתפארת – זה מלכותיות, אבל זה ווארט. בפשטות, התפארת בגוף זה הלב – המקום הכי טבעי להיות אריה זה "ולבו כלב הארי", כמו המלך שהשליח הוא חיל שלו. מצד אחד כתוב בזהר, והרבי מביא זאת בכמה שיחות, שהלב הוא "רכיך וחלש", אבל למה בכל התנ"ך מוצאים שהגבורה בלב? זה גם סימן שבלב, שהוא הכי רכיך וחלש מצד טבעו האמיתי, צריך להיות גבור, "כמלך במלחמה". בספר יצירה יש שלושה מלכים של עולם-שנה-נפש – תלי בעולם, גלגל בשנה, לב בנפש, וכתוב "לב בנפש כמלך במלחמה" – הוא צריך כל הזמן להיות בהתגברות. השליח בלבו, כמו שהוא מצד עצמו רכיך וחלש, צריך להיות גבור כארי. תפארת זה גם מדת הרחמים, ולעניננו אפשר לומר שעיקר התגברות השליח זה התגברות להרגיש – ולא סתם להרגיש, אלא למממש, להוציא מהכח אל הפועל – את מדת הרחמים. לפעול מתוך רחמנות אמיתית על עם ישראל, במיוחד מי שאין לו דעת שצריך מאד מאד לרחם עליו, ביתר שאת ויתר עז, ולתת לו דעת. לרחם ולהתגבר להעניק לו מה שחסר לו. חסד זה יותר מה שבא לי לתת ולהשפיע, אבל רחמים זה מוכרח – זה מחייב אותי לתקן. אמרנו שבכלל אחריות זה גבורה, אבל הרחמים – כמו אצל רופא, שיש לו הכרח ואחריות לרפא, אבל זה בא מרחמים – זה תפארת. אחד מפירושי אריה זה לוקט – "אורה תאנים" – וזה ליקוט ניצוצות מתוך המציאות. זה לא שחל אלא אריה, לשון "אריתי מורי", קשור לקטורת – בחמשה חומשי תורה השחל זה "קח לך סמים נטף ושחלת" (שחל זה רק בנביא). זה המקור הראשון בתורה לשחל – השליח צריך להיות כבשם השחלת. שחלת זה בתורה וחז"ל קוראים לזה צפורן. האריז"ל מקביל י"א סממני הקטרת לספירות, והשחלת-הצפורן זה יסוד (המתחברת עם החלבנה-המלכות). זה בכל זאת בתפארת, כי בכללות המקדש מזבח הקטרת זה תפארת (מנורה בדרום ושלחן בצפון). כללות ענין הקטרת זה התקשרות, "בחד קטירא אתקטרנא, ביה אחידה ביה להיטא". על הצפורן עובדים שתהיה עזה ונאה – גם שליח צריך להיות עז ונאה. כשיושבים להתוועד צריך לקצוץ צפרנים כדי לא לפגוע – התייחסות מתוקנת לזולת זה סוד הצפרניים, זה ודאי דבר שקשור לשליח המתוקן. בזכות זה הוא יכול להשתחל ולהיות בכל מקום ומקום. השלמה: בלשון חז"ל יש "השחיל עצמו... ונכנס למערה" (מדרש תהלים יח). השתחלות זו היא על דרך "אהבה דוחקת את הבשר", אך עיקרה מתוך רחמים והתמקדות בזולת (כנ"ל בענין ההפרש בין החסד והתפארת ביחס להכרח והאחריות להשפיע). שחל זה גם שחלות – כמו שהרחם (לשון רחמים) אצל האשה הוא ב"[תפארת] גופא" כך גם השחלות, בהן מוכנות הביציות.

נצח – חשל: היום זה במשמעות של חישול-חיזוק, אך בתורה זה "הנחשלים אחריך". חשל זה הענף של החלש – זה מפגר. "הנחשלים אחריך" זה מי שמפגר אחרי הציבור – הוא כל כך מפגר שהוא גם מחוץ לענן. מי שמפגר צריך לחשל אותו – מכאן לומדים שהחישול זה כלפי הנחשלים. כל מי שהמקצוע שלו היום זה חינוך מיוחד, וזה מקצוע של "חשל" – שרש הסוד שלו זה חשל, שצריך באמת לחשל את הנחשל. נחשל דומה לנכשל – יש חשל ויש כשל, בחילוף ח-כ. יש נכשלים ומפגרים וצריך לחשל אותם. מכאן לומדים קודם כל ששליחות זה כלפי נחשלים – לשליח אין את הפריבילגיה להתעסק רק עם המחוננים. שליח אמיתי צריך לדעת שעליו להגיע לנחשלים ולחשל אותם, וזה מדת הנצח שלו. יש עוד לימוד הפוך, שגם אם אתה עצמך נחשל – עוד לא אבדה תקוותנו, אתה גם יכול להיות שליח. יש הרבה שלוחים שהתחילו מזה שהם הנחשלים בכתה (היותר מוצלחים נכנס בכלל למסחר ושם מצליחים מאד). אז או שהולך על השליח עצמו או על תכלית השליחות שלו. השליח ב-ה הידיעה זה המשיח, וכתוב ב"היום יום" שיתעסק עם אנשים פשוטים – מחד ילמד את האבות ומשה רבינו, יהיו תלמידיו, אך מאידך עיקר הקרבה שלו ליהודים פשוטים ויעסוק עמם מתוך אהבה צרופה אליהם (והכל מתחיל מהבעל שם טוב), ושמה אפשר לומר "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", ובעיסוק הזה שמואל משסף את אגג-עמלק (תוך כדי שאומר "וגם נצח ישראל לא ישקר" – שגם הנחשלים לא נפגעים – זה נקמה על "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך"). יש גם נחשול, לתוכו קפץ נחשון בן עמינדב. יש רמז מאד יפה: השליח המקורי זה אליעזר עבד אברהם = נחשון בן עמינדב (בצירוף משיח זה עולה 1000, "האלף לך שלמה", ישראל בעל שם טוב וכו'). מזה לומדים ששליח צריך מס"נ לקפוץ לתוך הנחשול, לתוך הים הסוער, וכל שליחות בהתחלה זה לים סוער , לתהו ובהו, מקום בלי יידישקייט. הכל נובע מההתקשרות האמיתית למשלח, בין שזה הקב"ה ובין שזה משה רבינו, השליח הראשי שלנו.

הוד – לחש: כולנו יודעים מה זה לחש – מה הקשר של לחישה לשליח ולמשיח? הדבר הכי פשוט שזה צריך ללמד אותי לגבי הצלחה בשליחות זה "דברי חכמים בנחת נשמעים". הוד זה הרבה פעמים דיבור – להודות (מכל ספירות הלב זה הכי קשור לדבור, ועל זה כתוב "איהי בהוד", ולכן עיקר פירוש ההוד זה הודיה, תכונה של דבור, שלא כשאר הספירות) – ובהוד יוצא לחש, לדבר בשקט ובנחת. כתוב גם שההוד מודה על החסד, לכן בעיקר המדות המשתנות-הפרטיות של הלב זה מחסד עד הוד, בעוד יסוד זה כולל, וההוד זה לומר תודה רבה למי שעשה חסד. כתוב שגם ההוד, מי שמדבר בנחת-בשקט (זה הפירוש של "בנחת נשמעים", בתרגום ומפרשים), זה הכלי גם לביטוי האהבה כלפי הזולת. קשה לצעוק "אני אוהב אותך", אבל לדבר בנחת מכיל את ביטוי האהבה האמיתית – אני אוהב אותך באמת. לכן זה דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, "דברים חכמים בנחת נשמעים". אם לא שומעים אותך – בשביל זה ה' ברא את ההגברה. הכלי הזה הוא מה שפעם היה המתורגמן – העולם מתקדם. כשלא היה את הכלי הזה – כשההגברה לא פעלה – חשבתי את מי אקח כמתורגמן, שאלחש לו והוא יצעק זאת לכולם (כמו שהיו עושים פעם). ברור שהמלה הכנעה זה הוד – הכנעה עולה י"פ הוד, חוץ מזה שענינית זה הוד – ויש בלחש הכנעה, אבל זה פשוט, וכאן חדשנו שזה הכלי לביטוי האהבה). יש לחש ששומעים, "בנחת נשמעים", אבל יש לחש שבכלל לא שומעים – מה זה? יש בתנ"ך שני ניבי לחש יפהפיים (שראוי שכל אחד יזכור) – תורה ותפלה – "[חכם חרשים ו]נבון לחש" (שורה של תארי חכמים גדולים, והתואר הכי עליון של חכם אמיתי זה "נבון לחש") ו"צקון לחש" (כשאדם שופך את לבנו לפני ה', "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני"). השתפכות הנפש בתפלה זה "צקון לחש" – תפלת העמידה, עיקר התפלה והבקשה מה', זה תפלת לחש – "דברי חכמים בנחת נשמעים" ואדם חכם מתפלל בלחש, יש יותר סיכוי שזה יכנס באזני ה' וזה ייענה מהשמים. כאן יש תוספת, שמחד "דברי חכמים בנחת נשמעים" זה עם המון ישוב הדעת, אך כשאומרים "צקון לחש" זה השתפכות הנפש, זה מלא התרגשות, ולא חכם מיושב, ואף על פי כן הוא שומר על הלחש. יש בזה ממש כעין נשיאת הפכים ב"צקון לחש". אמרנו בגבורה שצריך להיות כמו יצחק, "לשוח בשדה" לבקש שידוך, וכמו שה-חשל זה ענף ה-חלש, כך "צקון לחש" זה ודאי ענף ה"לשוח בשדה". עיקר התפלה לומדים מחנה ש"רק שפתיה נעות" בלחש. אצלה, אם היתה תפלה אחת מאז בריאת העולם של "צקון לחש" – השתפכות הנפש – זה ודאי תפלת חנה. מה זה מלמד לגבי משיח-שליח? נבון לחש, כפי שמסבירים המפרשים, זה מעשה מרכבה – "רזין דרזין דאורייתא", "דבש וחלב תחת לשונך". אמרנו שלחש יכול להיות כל כך שאף אחד לא שומע, אלא רק מי שראוי. לגבי שליח, שצריך להיות "נבון לחש" היינו להגיע לפנימיות התורה, מכאן אתה למד שעיקר השליחות זה ללמד חסידות – זה עיקר מה שיכול להגיע לפנימיות הלב ולהחזיר בתשובה. אם לחש זה הוד, אז עצם הביטוי "נבון לחש" זה "בינה עד הוד אתפשטת". שליח קודם כל צריך להיות למדן, לדעת את המסר בלימוד, והלימוד זה לחש – מעשה בראשית ומעשה מרכבה, חסידות, נשמתא דאורייתא (ובודאי נשמתא דאורייתא לא מעבירים בצעקות אלא בלחש). מ"צקון לחש" לומדים שהשליח צריך להיות בתנועה נפשית של השתפכות הנפש וגם להשפיע זאת. ב"לשוח בשדה" לא אמרנו שצריך להשפיע זאת, אבל כאן זה גם לחנך את מקורביו ל"צקון לחש".

בזה פחות או יותר גמרנו את הפרצוף הזה של ששת צירופי שליח, ואיך שמכל צירוף אפשר ללמוד תכונות רצויות של שליח בשביל השליחות. לפי זה כל אחד שאמור להיות שליח שיעשה את החשבון נפש – האם אני מספיק חלש, מספיק לשוח-שח, מספיק שחל, מספיק נחשל, מספיק לוחש וכו'. [אחרי צירוף יש גם מאמר, מכלול, חשבון – לעשות גימטריא, שליח עולה שמח, שליחות זה יג פעמים חן ושליח זה ו פעמים חן.] אם כן שהקב"ה יזכה את כולנו – זה יום טוב לקבל החלטות להיות שליח, ולבחון עצמי בכל הדברים הללו. שליח, במיוחד שמתחתן ומחליט עם אשתו להיות שליח, דבר ראשון צריך לקנות שולחן גדול, שבחנות בודקים אותו עם קפיצות חזקות עליו. אם זה מחזיק מעמד שולחן זה ראוי להיות שולחן של משפחת שלוחים.

עוד השלמה (להעביר את זה, וגם את הענין של שרה, להשלמות): שחל-שלח הכי קשור, גופא ובריתא חשבינן חדא. יש שליח ציבור, בכלל מנהיג ופרנס ובפרט שליח ציבור בתפלה. השליח אומר בר"ה "יראתי בפצותי שיח להשחיל" (במובן של להוציא, כי מן המים משיתהו, להוציא תפלה מהלב). אחר כך "לחש ירצה כמנטיף ומשחיל" (נטף ושחלת). יש כאן שליח, לחש ושחל. מלמד ששליח צריך להיות ש"ץ (בדרך כלל בפשט) ובעומק להיות פייטן (כדי לכתוב פיוטים כמו "יראתי בפצותי שיח להשחיל"). שחלה – בישול הביצים, כמו כליות – זה התבשלות היכולת להוליד, קשור לזיווג, וכל השליחות זה זיווג.