יובל למלחמת יום כיפור

בע"ה

מוצאי י"ט תשרי תשפ"ד – עוד יוסף חי, יצהר

שמחת בית השואבה (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשמחת בית השואבה – לפני פרוץ המערכה הנוכחית – העלה הרב זכרונות אישיים ממלחמת יום כיפור ועסק בכשלי המנהיגות שהובילו אליה. באופן מצמרר הדברים התבררו תוך ימים ספורים כאקטואליים עד כאב כבד מנשוא. הדברים מובאים כפי שהם ומסקנתם להיום ברורה – הכשל העיקרי הוא מחשבת "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" והתיקון הוא ב'זכירת ארץ ישראל': "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"!

אחרי שהתבררה ההשגחה הפרטית הפלאית הוסיף הרב שבכל זאת יש הבדל באופן התיקון: התשובה והתיקון של מלחמת יום הכפורים הם תשובה מעומק לב ווידוי על הטעויות-עונות כו' (כענינו של יום כיפור) ואילו התשובה והתיקון של מלחמת שמחת תורה הם על ידי ההתקשרות לתורה והשמחה הרבה בה. עיקר השמחה הוא שאנחנו יהודים וזכינו לקבל את התורה המאחדת ומקיימת אותנו גם במצבים קשים, כאשר "עת צרה היא ליעקב [דווקא, שהוא עמוד התורה, ומתוך כך] וממנה יושע [בכח תורת יעקב]". עם כל הצער הבלתי-נסבל על הקרבנות, ההשתתפות בכאב הפצועים, הדאגה לשלומם של החטופים והזעזוע מחילול השם הגדול בהשפלת כבוד ישראל – אצל יהודי מתקיים "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" בעת ובעונה אחת, בכיה על המצב וחדוה הנובעת מהקשר שלנו לתורה ולנותן התורה.

לזכור את הבורא מימי הבחרות

בחג הסוכות קוראים מגלת קהלת[ב]. בדרך כלל קוראים אותה בשבת חול המועד, אבל בשנה כמו שלנו, שאין שבת חול המועד, קוראים אותה ביום טוב ראשון של סוכות. מי שלא קרא יכול להשלים, כדאי מאד להשלים. כדאי להגיע לסוף – הסוף הוא הכי מענין. חוץ מהפסוק ממש לקראת הסוף, "סוף דבר הכל נשמע"[ג], שהוא סוף שבסוף[ד], כל הפרק האחרון גם מדבר בכללות על הסוף – סוף החיים של האדם.

הפרק האחרון מתחיל "וזכֹר את בוראיך בימי בחורֹתיך"[ה] – כאשר אתה עדיין בחור צעיר, עם כוחות, תזכור את בוראך ואל תלך אחרי היצר הרע. תתגבר על היצר הרע ותזכור את הבורא שלך, אתה "חלק בורא שנעשה נברא"[ו]. הפסוק ממשיך "עד אשר לא יבֹאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ".

בפשט כל ההבל של ספר קהלת שייך לימי הזקנה[ז]. אם באמת כבר מגיעים לימי הזקנה, "אל תשליכני לעת זקנה"[ח], איך מקיימים אז את הפסוק "וזכֹר את בוראיך בימי בחורֹתיך"? נצטרך לפרש את הפסוק אחרת: עכשיו, כשאתה זקן, תזכור את הבורא שהתגלה אליך ועזר לך ועשה לך נסים ונפלאות כשהיית בחור – "וזכֹר את בוראיך [כפי שנגלה אליך] בימי בחורֹתיך". הזכרון הזה מאפשר להגיע לתכלית קיום ברכת משה – שאנו קוראים בשמחת תורה – "'וכימיך דבאך' – וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך, ימי נעוריך, כך יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים, זבים ומתמוטטים"[ט] ולזכות ל"עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו"[י].

זכרונות ממלחמת יום כיפור

הפירוש הזה מביא אותנו למשהו מעשי: אנחנו היום בדיוק יובל שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים. הקרב המכריע בסיני, שחולל את התפנית במלחמה, היה הקרב שבעקבותיו חצו את התעלה וכתרו את הארמיה של המצרים. בלילה שלפני אותו מבצע הגענו ל'בונקר' של שרון – הצלחנו להכנס פנימה ולמסור לו דברי ברכה בשם הרבי מליובאוויטש. שרון – שהיה אחרי כמה לילות של המלחמה, בלי שינה – התרגש מאד, עד דמעות. הוא דבר על כך שהרבי רואה אותו, עם כל העבירות שלו, והתעודד מאד מדברי הברכה שמסרנו לו.

אז, כשחזרו מהקרב המכריע, המנצח, המפקד שם – אריק שרון – הרים את הראש מהטנק ונטל לולב. חוץ מהחילים שחזרו מהקרב לא נתנו להתקרב לשם, אבל קבלנו אישור מיוחד להגיע עד לגבול החזית ממש כדי לקבל את פניו עם ארבעת המינים. היות שאנחנו בדיוק יובל שנים מאז – איני בטוח במאה אחוז, אבל יתכן שהיה ביום הזה ממש בדיוק לפני חמשים שנה – יש מצוה לזכור, לכן כדאי שנראה סרטון מאז. כל השנה כולה מתחילה מ"יום הזכרון"[יא], יש מצוה לזכור. הרבי הקודם, שהוא גם אושפיזין של היום (כאשר מתחילים למנות מאדמו"ר הזקן, כידוע מהרבי[יב] שיש שתי שיטות במנין האושפיזין החסידיים ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[יג]), מאד-מאד הדגיש את מעלת הזכרונות מהעבר וחיזק ועודד להעלות זכרונות. הזכרון של המלחמה הזו שייך לכל עם ישראל – אבל אני כעת משתף בזכרונות שלי, מ'מבצע לולב' שעשינו באותה מלחמה.

[נפל החשמל.]

החשמל חזר לנו... סוד המרכבה.

מחר הושענא-רבה, היארצייט של ידידנו דדי בן עמי ע"ה. כל הסיפור הזה היה יחד איתו – הוא הגיע לשם בזכות שהיה זמר מטעם הצבא. הוא היה ב'צוות בידור', והוא לקח אותי בתור עוזר – אז הייתי עוזר לזמר... בזכותו הגעתי לשם ועשינו שם את ה'מבצעים' ביחד. בכל הימים שהיינו שם האש מעל הראשים של כולם לא הפסיקה, הרבה פעמים היינו צריכים לשכב על הארץ.

כשהגענו לסיני החילים היו לגמרי באאוט – חילים בכו שם, אלפי חילים, על החברים שלהם שנפלו. התפקיד שלנו, בתור חיל הבידור, כאילו היה לשמח אותם – מה שהיה קצת הזוי. בכל אופן, כינסו אלפי חילים באמפי-תיאטרון גדול שם – כולם ישבו, דדי שר ואני עזרתי לו. הניגון שהכי תפס, שכולם ממש התלהבו בו, עד שהיתה גם איזו הרגשה שקצת יצאו מהעצב שלהם, היה "וכל קרני רשעים אגדע"[יד] – שרנו אותו מאד-מאד חזק והרבה מאד זמן. אולי נשיר אותו גם כעת, לזכר מלחמת יום הכיפורים.

בסוף ימיו דדי ע"ה הקדיש את עצמו, ממש במסירות נפש, להוציא דיסק של ניגונים שלנו עם מילים שהוא הרכיב למנגינות. המנגינה המיוחדת שלנו לסוכות נקראת "צלא דמהימנותא"[טו], כי הסכך נקרא "צלא דמהימנותא"[טז]. יש מי שמכירים אותו בלי המילים, אבל הוא שם אותו על המילים של "אודך כי עניתני"[יז] בהלל – בסוכות אומרים כל יום הלל שלם – ועכשיו נשמע את הניגון. עוד פעם, עכשיו רוצים להתייחד עם דדי בן עמי – מי שזוכר אותו – שתמיד היה בא לאירועים כמו האירוע הזה, ומנעים לנו בשירה שלו.

כשלון הגאוה

במלחמת יום כיפור בסוף נצחנו, ה' עזר, אבל היו הרבה פשלות במלחמה הזאת – כשלונות חמורים מאד מצד האחראים. אחרי מלחמת יום הכיפורים פיטרו את הרמטכ"ל ואת ראש אמ"ן, כי עיקר הפשלות היו מצד המודיעין ומצד הרמטכ"ל, ובהמשך גם ראש הממשלה, גולדה, התפטרה בעקבות הפשלות והאבדות הכבדות מאד שהיו, במיוחד בתחלת המלחמה הזו, בחזית סיני בעיקר. המלחמה התחילה ביום כיפור והמשיכה לחג הסוכות – בו היה עיקר התפנית – "זמן שמחתנו"[יח], זמן שהעולם נידון על המים[יט].

מה אפשר ללמוד מזה לעניננו? מה המכנה המשותף של כל הכשלונות האלה, של הרמטכ"ל, של ראש אמ"ן, של ראש הממשלה? דבר פשוט וידוע לנו[כ] שהמקור של כל הלא-מתוקן כאן במדינה הוא האמירה, המחשבה, של "כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה"[כא]. רק כמה ימים לפני המלחמה גולדה אמרה ש'אנחנו במצב הכי טוב שהיינו אי פעם' – המדינה הזו על הכיפק לגמרי... – ואז קרה מה שקרה. כל הלא-טוב, כל הנפילות – נדבר בהמשך על נפילה, נפילה וקימה – מתחילות מ"כחי ועצם ידי עשה לי אתהחיל הזה".

יש שלשה שנופלים חזק במיוחד מתוך האמירה ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה": הראשון הוא ראש הממשלה, אם הוא חושב "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"; השני הוא הרמטכ"ל, עיקר ה"כחי ועצם ידי" הוא הצבא, כמובן; והשלישי הוא גם המוחין, המודיעין, מי שאמור להיות העינים והאזנים, החושים שחשים בדיוק מה קורה ומה הולך לקרות. הכל נופל, הכל מתמוטט, מתוך ה"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה".

הדוגמה המובהקת לזהירות מ"כחי ועצם ידי" נמצאת בסיפור של גדעון (הנמצא בפרקי התנ"ך שאנחנו לומדים בימים אלה)[כב], לו אמר ה' "רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל ידי הושיעה לי" ועל כן צמצם ה' את חיליו משלשים ושנים אלף לשלש מאות בלבד – אלה שלא כרעו לבעל[כג] – והבטיח לו "בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם ונתתי את מדין בידך"!

תיקון "כחי ועצם ידי" בארבעת המינים

היות שאנחנו בחג הסוכות, ונוהגים לקשר כל דבר לענינים של החג – גם לסוכה, שהיא המקיף, וגם ארבעת המינים, שהם הפנימי, המשכת אור פנימי – נאמר שהתיקון של מה שאמרנו הרגע הוא בעצם הסוד של ארבעת המינים של חג הסוכות:

יש את הכלל של הנפילה – הכל מתחיל מ"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". מה התיקון? הלולב. הלולב הוא הכרזה ש"דידן נצח"[כד], אבל "דידן נצח" של "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[כה]. זהו גם ענין של זכרון – אל תאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". צריך לקיים "וזכֹר את בוראיך בימי בחורֹתיך" – להזכיר לעצמי, מהנסיון שלי, שתמיד כשהצלחתי במשהו הכח לא היה ממני, תמיד היה שלו. זו ההוראה שהלולב אומר לנו – תזכור זאת היטב! תזכור ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" ואז בטח יהיה "דידן נצח" (פנימיות הנצח היא בטחון[כו] – בטח ננצח!).

אחר כך, יש שלש פונקציות שמשחקות במלחמה. כמו שאמרנו, במלחמה הזו, במדה מסוימת, נפלו כולם – הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש הממשלה, הכל נפל. אז איך אפשר לתקן אותם, לתקן את הפונקציות, התפקידים, האחריות כלפי עם ישראל?

האתרוג הוא המלך, המלכות לפי הקבלה[כז]. די פשוט שהאתרוג הוא התיקון של ראש הממשלה – במיוחד אם קוראים לה גולדה... בחב"ד מאד מקפידים שהצבע של האתרוג יהיה גולדה, צהוב-זהב, לא ירוק[כח]. גם על פי פשט, את האתרוג נוטלים ביד שמאל ויד שמאל היא הנוקבא. האתרוג הוא בחינת נוקבא, נקבה, מלכות, ודווקא האתרוג הוא ראש הממשלה.

אחר כך, מה הם ההדסים? ההדסים הם העינים[כט], כולל גם את האזנים – גם הראיה וגם השמיעה. התכלית היא הראיה, לראות מה יהיה – "איזה הוא חכם? הרואה את הנולד"[ל]. צריך גם הרבה האזנה טובה בשביל לראות את הנולד. אם כן, ההדסים הם התיקון של המודיעין – של ראש אמ"ן.

מה נשאר? הנצח וההוד, שהם הערבות[לא]. ידוע בקבלה[לב] שהשם הקדוש, השם של הקב"ה, ששייך לנצח והוד הוא שם צבאות. בנצח יש "הוי' צבאות" ובהוד יש "אלהים צבאות", אבל השם המשותף של נצח והוד הוא צבאות. שוב, לפי הקבלה הנצח וההוד, ה"צבאות" היינו הערבות. הערבות מתייבשות הכי מהר בין המינים[לג] – מתייבשים מהר בצבא... אבל צריך לנצל את הזמן שאתה שם לעשות הכי טוב, הכי חזק והכי מנצח – הכל מתוך ה"על נטילת לולב", שאתה זוכר מי נותן לך את הכח. כאן בארץ הצבא נלחם בערבים, "ערבי", ויש בצבא גם חטיבת הנח"ל, "נחל" – כל הביטוי "ערבי נחל" רומז לצבא שבראשו עומד הרמטכ"ל.

אם כן, התיקון של הצבא, החל מהרמטכ"ל, הוא "ערבי נחל", התיקון של המודיעין הוא "ענף עץ עבות" והתיקון של ראש הממשלה הוא "פרי עץ הדר" – צריך שיהיה הכי מהודר. שוב, הכל תלוי ועומד על הלולב, על ה"וזכרת... כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", זהו המכנה המשותף כאן.

עד כאן דרוש אחד, בשביל לפתוח.

ראו את הסרטון ונגנו "דידן נצח".