כלל ופרט בדברות ובספירות

ביאורי רבי לוי יצחק לתחלת פרק כ בתניא

שבת קדש פרשת ראה, אור לכ"ז מנחם-אב ע"ז – כפר חב"ד[א]

[אחרי הדלקת נרות:]

נגנו יעלה תחנונינו.

ביאור לתניא פרק כ

יש כאן ספר שכתב ידידי הרב יחזקאל סופר על שמונה פרקים בתניא, על משקל "שמונה פרקים" של הרמב"ם. החוברת מסודרת על פרקים יח עד כה, בהם מדובר על אהבה טבעית שרק צריך לעורר, בלי הרבה התבוננות, וזוהי ה"דרך הקצרה" של התניא. הפירוש של ר' יחזקאל יפה מאד. היום נלמד קטעים מהפרקים האלה.

בשבת שעברה היתה הילולא לרבי לוי יצחק שניאורסאהן, אבא של הרבי (שהתמונה שלו תלויה כאן על הקיר). נקרא את פרק כ בתניא ונלמד את הביאור שלו. הסגנון של ר' לויק הוא עם הרבה יותר קבלה ממה שבדרך כלל מצוי בחסידות.

והנה מודעת זאת לכל כי מצות ואזהרת ע"ז שהם שני דברות הראשונים אנכי ולא יהיה לך הם כללות כל התורה כולה. כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מצות עשה. ולא יהיה לך כולל כל שס"ה מצות ל"ת ולכן שמענו אנכי ולא יהיה לך לבד מפי הגבורה כמארז"ל מפני שהם כללות התורה כולה.

"כל התורה כולה" – כלל ופרט וכלל – דעת-תפארת-יסוד

נקרא מה ר' לוי'ק כותב בענין:

כה ב, שורה ד״ה לבד — התורה כולה: לעיל נקט כל התורה כולה. וכאן נקט התורה כולה בלא תיבת כל. י״ל התורה הוא תפארת כמא׳ והתפארת זו מתן תורה. כל התורה הוא דעת. כולה הוא יסוד. (כי דעת ת״ת יסוד הם ע״ד כלל ופרט וכלל ועיין במאו״א מע׳ כלל שכתב כלל בדעת. ופרט בו״ק וכלל שנית ביסוד ע״ש). וב' דברות הראשונים אנכי ולא יהי׳ לך הם לנגד חו״ב שלמעלה מדעת ת״ת ויסוד [חכמה ובינה הם "שעשֻעים יום יום", "אור המאיר לעצמו", למעלה מדעת-תפארת-יסוד, קו האמצעי, חוט השדרה של ששת ימי בראשית, החל מהדעת שהיא "מפתחא דכליל שית", "אור המאיר לזולתו", המשכה מלמעלה למטה להאיר במלכות כו'.]. זהו שהם כללות כל התורה כולה דדעת ת״ת ויסוד.

יש כאן דיוק במלה אחת – בהתחלה כתוב "כללות כל התורה כולה" ואח"כ כתוב "כללות התורה כולה". ככלל, החסידים לא נוהגים לדייק עד כדי כך בכל מלה ומלה בתניא, אבל ר' לויק כן מדייק. הדיוק כאן כל כך קטן, שאף אחד לא היה שם לב אליו. הסבה שהוא כן מדייק כל כך, שהתניא הוא כמו התורה שבכתב של החסידות, ובתורה שבכתב מדייקים בכל אות וכל שכן במלה שלמה. לכן האבא של הרבי התייחס לזה שבהתחלה כתוב עם "כל" ובהמשך בלי "כל".

הקו האמצעי של הספירות מורכב מדעת-תפארת-יסוד (כשלא מונים את הכתר שלמעלה מהכל) – ראשי תבות דתי, מלמעלה למטה, ויתד, מלמטה למעלה, והסימן: "ותקעתיו יתד במקום נאמן [מלכות]". שבת שעברה למדנו שכשרוצים להגשים ולאמת משהו, בתחלה חמש הגבורות של הדעת מתפשטות ב-ה קצוות ויורדות ומתקבצות ביסוד, ואחר כך יורדים החסדים כדי להמתיק אותן. כל הגשמה היא בשביל המלכות, בשביל להקים מדינה. כתוב ש"בנין המלכות מן הגבורות", אבל אחר כך צריך להמתיק את הגבורות, ולכן יורדים חמשה חסדים, והם "חסדי דוד הנאמנים", הקשר בין המלכות לחסד. כשרוצים להקים מדינה צריך בתחלה גבורות ואח"כ ממתיקים אותן עם "חסדי דוד הנאמנים", וזה מה שנשאר. [בשביל להקים מדינה צריך שמאל.] נכון, צריך להתחיל עם שמאל, ואזי מגיע הימין ומשתלט וממתיק את הכל.

אם כן, ר' לוי'ק הסביר לנו שבבטוי "כל התורה כולה" יש את הקו האמצעי: "כל" כנגד הדעת; "התורה" כנגד תפארת; "כולה" כנגד יסוד. והוא כותב שהם כנגד "כלל ופרט וכלל": "כל" הוא כלל, דעת; "התורה" פרט, תפארת; ו"כולה" שוב כלל, יסוד (כלל עולה יסוד).

תורה היא כנגד התפארת. והנה, פנימיות התפארת היא רחמים, יוצא שכל התורה היא רחמים. בגמרא כשרוצים לומר משהו שהתורה אומרת כתוב "רחמנא אמר". הפירוש המילולי של "רחמנא אמר" הוא שה' אב הרחמן אמר, אבל כל מי שיודע ספר יגיד לך שהכוונה היא לתורה. מכאן ראיה שאורייתא וקוב"ה כולא חד...

כלל – דעה את ה', פרט – תריג מצוות, כלל – מדינה מתוקנת

התורה היא בכל הקו האמצעי, אבל בתפארת היא "פרט", ובדעת וביסוד היא "כלל". מה זה דעת? את מה צריך לדעת? את ה', כך מתחיל הרמב"ם את ספרו: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". כלומר, שכל התורה היא כדי לדעת את ה'. זה הכלל הראשון. אחר כך יש את התורה עצמה, שמתפרטת ל-רמח מצות עשה ו-שסה מצות לא תעשה, ובלשון ספר הזהר "רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא, ושס"ה לא תעשה שס"ה גידין דמלכא". "מלכא" הוא זעיר אנפין, ובספירות היינו ספירת התפארת. אחר כך יש את "[כל התורה] כולה" – הכלל השני, היסוד. מהו הכלל השני בתורה? יסוד הוא השפעה למלכות, כלומר שתכלית כל התורה היא להשפיע למלכות, לבנות מדינה מתוקנת. פעם שאלו את הרבי מה ההבדל בין יהודי לגוי, הוא ענה שיהודי הוא "משפיע בעצם", בין איש בין אשה, וגוי הוא "מקבל בעצם". כלומר שהגדר של יהודי הוא השפעה, ולכן זה הסוף והתכלית של עמוד האמצעי. יסוד הוא יוסף הצדיק, שעליו כתוב שהיה "איש מצליח", והוא הסמל למשפיע, שפרנס את כל ישראל, "משם רֹעה אבן ישראל", "נֹהג כצאן יוסף".

האמת בתפארת, בדעת וביסוד

יש לתפארת עוד מושג שמייחסים לפעמים אליה – מדת האמת. יעקב הוא כנגד ספירת התפארת, וכתוב "תתן אמת ליעקב", לכן לפעמים כתוב שיעקב הוא אמת. אבל בעומק, מכך שכתוב "תתן אמת ליעקב" לומדים שזו לא מדה עצמית לו, אלא הוא מקבל אותה ממישהו, או מהדעת או מהיסוד (התפארת כוללת את כל הקו האמצעי, בסוד הבריח התיכון ש"מברִח מן הקצה אל הקצה"). כלומר, אפשרות אחת היא לומר שהאמת היא המדה של הדעת, כמו שבני קרח אומרים "משה אמת ותורתו אמת", כלומר שאמת היא המדה של משה רבינו והוא נותן אותה ליעקב, וזה ההמשך "ותורתו אמת". יעקב מקבל מהנשמה שלו, "משה מלגאו [דעת] יעקב מלבר [תפארת]". כלומר, שלפי האפשרות הזאת התפארת מקבלת את האמת מהדעת, מלמעלה למטה.

האפשרות השניה היא שהאמת שייכת ליסוד, וזה על פי הזהר, שאצלו אין את המושגים של הגמרא "צדיק וטוב לו" ו"צדיק גמור", אלא הוא קורא לו "זכאי קשוט", כלומר צדיק אמת, ובספרי חסידות הבטוי מובא כבר בתרגום ומדברים על "צדיק האמת". כלומר, לפי ההסבר השני מדת האמת שייכת לצדיק שהוא היסוד, ליוסף הצדיק, והוא נותן אותה ליעקב – "אלה תֹלדות יעקב יוסף", מלמטה למעלה. יוסף מאמת את אביו יעקב.

הקבלת עשרת הדברות לעשר הספירות

נקרא שוב לגבי ה"כללות":

וב' דברות הראשונים אנכי ולא יהי׳ לך הם לנגד חו״ב שלמעלה מדעת ת״ת ויסוד. זהו שהם כללות כל התורה כולה דדעת ת״ת ויסוד.

הוא מסביר ששני הדברות הראשונים הן כנגד חכמה ובינה, ואם כן הסדר בתניא הוא: "כללות [חכמה ובינה] כל [דעת] התורה [תפארת] כולה [יסוד]", והכל כדי להגיע למלכות. לפי דברי ר' לוי'ק כאן יוצא שמקביל את עשרת הדברות לעשר הספירות. הרי המבנה הכי יסודי בתורה של עשר הוא עשרת הדברות, שבלשון התורה נקראים "עשרת הדברים"[ב]. אם נחשב את המילוי של "עשרת הדברים" כך: עין שין ריש תו הא דלת בית ריש יוד מם יעלה לנו בדיוק כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, כך שחייבת להיות הקבלה בין עשרת הדברות לעשר הספירות. כאן הוא לא יסביר כפי הגימטריא הזאת, כי הוא מונה כאן את הדעת, וברמז מונים כתר במקום הדעת. יש כלל שיש "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה", ולכן אם מונים את הכתר לא מונים את הדעת, וכן להיפך. הוא מקביל כך: "אנכי" – חכמה; "לא יהיה לך" – בינה; "לא תשא" – דעת; "זכור את יום השבת לקדשו" – חסד; "כבד את אביך ואת אמך" – גבורה. כאן צריך להתבונן, כי לא כל כך פשוט, אבל כך יוצא לפי ההקבלה שלו; "לא תרצח" – תפארת, גם זה צריך להבין, תפארת הרי היא רחמים, הפוך מלרצוח. וכן הלאה.

יש כמה שיטות איך להקביל את עשרת הדברות לעשר הספירות. יש בכלל כמה אפשרויות מהן עשר הספירות. כמו שראינו אפשר למנות את הדעת ואפשר את הכתר. חוץ מזה, הרי המושג עשר הספירות נלקח מספר יצירה, המיוחס לאברהם אבינו, ושם שמות הספירות כפי שאנחנו מכירים לא מוזכרים. המקור של השמות הוא בזהר, אבל המושג שיש בכלל עשר ספירות הוא מספר יצירה. בספר יצירה כתוב "אחת רוח אלקים חיים חי עולמים וכו' והשניה רוח מרוח וכו' והשלישית מים מרוח, הרביעית אש מרוח וכו'". ועל גבי כל זה יש לנו את עשר הספירות שאנחנו מכירים. אבל הגר"א בפירוש שלו על ספר יצירה כותב את הסדר שלו לעשר ספירות, הוא מונה את עתיק ואריך כשתי ספירות, ואז הוא מוציא את הדעת, כי מונה את הכתר, וכן בסוף מסיים ביסוד בלי המלכות. יש כאן תלמידים שבטח זוכרים שאנחנו הכי אוהבים להקביל את עשרת הדברות לעשר הספירות כפי שמסדר אותן הגר"א. לפי זה יוצא ש"אנכי" ו"לא יהיה לך" הם עתיק ואריך, שניהם הכתר. לפי זה מסתדר שכבוד הורים הוא בחסד ואז לא תרצח הוא בגבורה.

העובדה ש"אנכי" ו"לא יהיה לך" הן יחידה אחת עולה בפשטות מחלוקת הפרשיות, שהיא הלכה למשה מסיני, ולכן הרמב"ם מפרט את חלוקת הפרשיות, פתוחות וסתומות וכו'. והנה, שני הדברות הראשונים "אנכי" ו"לא יהיה לך" כתובים בפרשה אחת, ואחר כך כל דבר הוא פרשה בפני עצמה, ו"לא תחמד" הם שתי פרשיות. בתנ"ך של ברויאר הוא סידר שבטעם עליון מ"אנכי" עד "על פני" זה פסוק אחד, וזה לא מוסכם על כולם. על כל פנים רואים ש"אנכי" ו"לא יהיה לך" הם יחידה בפני עצמה, לכן מתאים לשים את שניהם באותה ספירה, בכתר.

עשרת הדברות	ההקבלה לפי הגר"א	ההקבלה לפי ר' לוי'ק
אנכי	עתיק	חכמה
לא יהיה לך	אריך	בינה
לא תשא	חכמה	דעת
זכור את יום השבת לקדשו	בינה	חסד
כבד את אביך ואת אמך	חסד	גבורה
לא תרצח	גבורה	תפארת
לא תנאף	תפארת	נצח
לא תגנב	נצח	הוד
לא תענה ברעך עד שקר	הוד	יסוד
לא תחמד	יסוד ומלכות	מלכות

כלל ופרט בעשרת הדברות

על כל פנים, ר' לוי'ק מסביר אחרת ומקביל את עשר הספירות כפי הסדר שלהם – מתחיל מחכמה וכולל את הדעת. קודם אמרנו שדעת היא כלל, תפארת פרט ויסוד כלל ("כל התורה כולה"), והחכמה והבינה שלמעלה הם "כללות", והם ה"שעשֻעים יום יום" שהזכרנו קודם. אבל בפרט, אם בכל זאת מחלקים בין חכמה לבינה, החכמה היא "כלל", הבינה היא "פרט" והדעת היא עוד פעם "כלל". אם כן, חב"ד הם בעצמם "כלל ופרט וכלל". תמיד, גם בנגלה, כשיש "כלל ופרט וכלל", הכלל השני שונה מהכלל הראשון, ולכן הוא נכתב קצת שונה. כאן החכמה היא הכלל הראשון והדעת הכלל השני. אם נמשיך בספירות נראה שכל ה-ה קצוות הם פרטים, יחד עם התפארת, ואז מגיעים ליסוד שהוא כלל, והמלכות היא שוב כלל. מה לגבי הכתר? כתר הוא ודאי כלל, הכלל הכי גדול. איך בתורה נקרא כתר? כליל, מלשון כלל. כתר ומלכות הם "נעוץ סופן בתחלתן", שניהם כללים, רק שהכתר הוא כלל הכי כללי והיולי, והמלכות היא פשוט "כלל ישראל". אם כן, אם נספור כמה כללים ופרטים יש בעשר הספירות כאשר מונים את הכתר, נגלה שיש ששה פרטים מול חמשה כללים, ואם לא מונים את הכתר או את הדעת היחס הוא של ששה פרטים מול ארבעה כללים. [הרב סופר קם ללכת.] יחזקאל, בא תשמע גימטריא אחרונה [אחרונה...]: כתר-כלל חכמה-כלל בינה-פרט דעת-כלל חסד-פרט גבורה-פרט תפארת-פרט נצח-פרט הוד-פרט יסוד-כלל מלכות-כלל שוה מספר מושלם, עד ברבוע (5476), "עד הוי' בכם", עד הן האותיות הגדולות ב"שמע... אחד", הפסוק בו ישראל מעידים על אחדות ה', "אתם עדי נאם הוי'". המספר 5476 שוה ארבע פעמים 37 ברבוע, 1369, חסד גבורה תפארת. כלומר שכל הספירות עם הכללים והפרטים שלהם עולים ארבע פעמים חסד גבורה תפארת [כלל לא הבנתי...].

לסיכום:

	כתר כלל (כליל)
חכמה כלל		בינה פרט
	דעת כלל
חסד פרט		גבורה פרט
	תפארת פרט
נצח פרט		הוד פרט
	יסוד כלל
	מלכות כלל

כעת הוא יסביר מה שיוצא לפי שיטתו, שכבוד הורים בגבורה.

גבורת "צווי דינים"

ונאמרו ["אנכי" ו"לא יהיה לך".] בדבור אחד כמ״ש אחת דבר אלקים. כי חו״ב הם ת״ר דלא מתפרשין. אך אנחנו שמענו אותם בב׳ דברות כמ״ש שתים זו שמעתי. והוא מפני שאנחנו שמענו אותם מפי הגבורה. הגבורה דוקא. שענין מדת הגבורה הוא לחלק כל דבר לשנים.

איך חלוקת דברים לשנים נקראת בנגלה, בלשון ר' חיים מבריסק? "צווי דינים". בכלל נגלה הוא גבורה ובפרט שיטת ר' חיים מבריסק. מה הפירוש צווי דינים? לחלק כל דבר לשנים. [ההלכה היא גם גבורה?] כן, בשביל לפסוק הלכות צריך לחלק. יש את הגאון מבוטשאטש בעל האשל אברהם, שהיתה לו הוראה מהרבי שלו, ר' משה לייב מסאסוב, שהוא צריך לחדש כל יום חי הלכות, וזה פיקוח נפש אם לא יעשה כן. זה סיפור שלם על כך – שלא נספר כעת – אבל איך אפשר לחדש חי הלכות כל יום? הרי יש את השלחן ערוך ויש בו כך וכך הלכות, אלא שמחלקים ממנו ועושים צווי דינים בכל דבר, וכך ההלכות מתרבות, "'עלמות אין מספר' אלו ההלכות". [לכאורה בפסיקת הלכה צריך לדמות מילתא למילתא, הפוך מצווי דינים?] דימוי מילתא למילתא הוא על דרך "גזרה שוה", וזה בחסד, ולחלק זה "קל וחומר", שהיא בגבורה. גזרה שוה אפשר רק בקבלה מהרב, לכן היא בחסד, חסיד צריך שיהיה לו רבי, אבל קל וחומר כל אחד יכול לדון בעצמו, לעשות דין כל אחד יכול לעשות בעצמו, מתנגד לא צריך רבי...

גבורה – כינוי לעצמות

מדת הגבורה מחלקת כל דבר לשנים. כתוב שבמתן תורה שמענו רק את שני הדברות הראשונים "מפי הגבורה". על כך הוא הביא פסוק מספר תהלים "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי"[ג]. איך אני יודע שמדובר כאן על מדת הגבורה שחלקה את הדבור לשנים? מהמשך הפסוק "כי עז לאלהים". עז זו מדת הגבורה, "עז ותעצומות". עז מורה על עצמות. מכל הספירות רק בספירת הגבורה מצינו שהיא שם של הקב"ה ממש, כמו בבטוי של חז"ל "מפי הגבורה". הרי הספירה הכי עליונה היא כתר, ובכל זאת היא לא שם של ה', אלא "כתר יתנו לך". רק ספירת הגבורה היא שם של הקב"ה – "מפי הגבורה", והכוונה בבטוי זה לעצמות ממש. לגבי ספירת הנצח מצינו שהיא כינוי לה', בפסוק "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", אבל מצורפת אליה המלה "ישראל", ולכן המשמעות היא הנצח של ישראל, ואילו כאן המלה "גבורה" מופיעה בפני עצמה, בלי סמיכות למלה אחרת. הקשר בין גבורה לנצח הוא בסוד מה שיעקב שיכל את ידיו, את יד ימין שם על ראש אפרים ואת יד שמאל על ראש מנשה, כך הוא קשר בין הגבורה שהיא קו שמאל לנצח שבקו הימין. [יש "רחמנא אמר" – גם כינוי לקב"ה עצמו, וזו פנימיות התפארת.] יש הרבה כינויים לקב"ה, ביניהם "רחמן", אבל אין זה אחד משמות עשר הספירות לפי הקבלה.

גבורה – הכח לשאת הפכים

למה הגבורה מחלקת כל דבר לשנים? [כמו יום שני של מעשה בראשית, "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים".] זה מה שהוא הולך להגיד כאן. גבורה היא כח עצמי ועצמתי – עצם גם מלשון עצמי, כמו "עצם מעצמי", וגם מלשון עצמה. העובדה שהגבורה – שהולכת על העצמות, כפי שהסברנו – מחלקת כל דבר לשנים מבטאת את הכח של הקב"ה לשאת הפכים. זו התכונה העצמית של ה' – היותו נושא הפכים. איזה שני הפכים יש? בנגלה יש שני דברים – "חפצא" ו"גברא". איך זה נקרא היום? יש איך שאני חווה את המציאות ויש איך שהמציאות נמצאת בפני עצמה, סובייקט ואובייקט. היום המגמה של המדע היא כמה שיותר להתרחק מהסובייקט וכאילו לחדור לתוך המציאות החיצונית, האובייקטיבית. אבל לתורה יש התיחסות לשני הממדים. למשל, מי מקיף את מי? כדור הארץ או השמש? איך שזה נראה מכאן השמש מקיפה את כדור הארץ, וכך כותב הרמב"ם, ואילו מבחינה מדעית המדע טוען שאנחנו מקיפים את השמש. אז חוץ ממה שאיינשטיין כותב שאי אפשר לדעת מה מקיף, כי זה תלוי איך מסתכלים, אפשר לומר שאפילו אם נאמר שבאמת אנחנו מקיפים את השמש, הרי שמבחינה זו שזה נראה שהשמש מקיפה אותנו לכן זה כתוב בתורה כך, כי בתורה יש מקום גם להסתכלות של הבן אדם איך שהוא חווה את המציאות. התורה "דברה בלשון בני אדם", היא נותנת מקום משמעותי לאופן שבו האדם רואה את המציאות.

יש בכלל שאלה בחסידות אם העולם קיים או לא, אולי כל המציאות היא רק איך שאני חווה אותה והיא לא קיימת כלל? אבל יש על כך מאמר של הרבי המהר"ש שאומר שהעולם קיים, איך אני יודע? מהפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". היות שכתוב במפורש בתורה שהעולם נברא, מוכרחים לומר שיש עולם, זו ההוכחה שהעולם קיים. בלי זה הייתי חושב שכל העולם הוא רק חויה סובייקטיבית שלי.

לפי זה, מה הכוונה בפסוק "אחת דבר אלהים"? כלומר שאצל הקב"ה שני ההפכים האלו הם בכלל לא הפכים אלא דבר אחד. "גברא" ו"חפצא" – איך שאני חווה את המציאות והמציאות עצמה – הם אחד אצלו, ורק מצדנו – "שתים זו שמעתי", אנחנו מקבלים את זה בתור שני דברים. הכח של נשיאת ההפכים בא מהגבורה – "כי עז לאלהים", "מפי הגבורה". כלומר, מדת הגבורה פועלת אצלנו שמה שהקב"ה אומר דבר אחד מתקבל אצלנו כשני דברים, ואצל הקב"ה שני הדברים האלה אחד, מכח העצמה של הגבורה הנושאת שני הפכים לגמרי. נמצא שיש הגבורה העצמית של ה' מה שהוא יתברך נושא הפכים עד שאצלו אינם הפכים כלל אלא הכל אחד ממש באחדות פשוטה, ויש את מדת הגבורה שלו לחלק את כל פרט במציאות לצווי דינים, חלוקת כל תא לשנים, וכך להפרות ולהרבות את התורה ואת המציאות תמיד. שתי גבורות אלו הן סוד גבורה דעתיקא וגבורה דז"א. אך באמת, "ז"א בעתיקא אחיד ותליא", ועוד יותר – "ז"א ועתיקא כולא חד". והוא סוד נשיאת ההפכים של האחדות והרבוי (אחדות רבוי = הוי' [אחדות] תורה [רבוי] = 13, אחד, פעמים 7 ברבוע, שלמות הרבוי) שגם נשיאת הפכים זו אצלו יתברך הכל אחד ממש באחדות פשוטה.

(וכמו ביום ב׳ דמעשה בראשית שלנגד מדת הגבורה. נברא בו הרקיע המבדיל בין מים למים. מבדי״ל גי׳ אלקים שהוא השם דגבורה [גם שם "אלהים" עצמו הוא לשון רבים ללמד שהוא הכח לשאת הפכים. אך אלהים הוא אחד, וכידוע הרמז שאלהים פעמים אחד = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"]) והיינו אנחנו שמענו הב' דברות שלנגד חו״ב ע״י מדת הגבורה [המחלקת לשנים.] (ובהי׳ דברות הדבור שלנגד מדת הגבורה הוא הדבור החמישי כבד את אביך ואת אמך.

כבוד הורים ומדת הגבורה

מה הקשר בין כבוד הורים לגבורה? ["אביך" ו"אמך" הם חכמה ובינה.] זה מה שיסביר, אבל בפשט איך אפשר לומר כך? ["איש אמו ואביו תיראו".] זה מצות מורא אב ואם, אבל כאן זה כבוד, לכאורה קשור יותר לחסד. כתוב שזו מצוה מאד קשה עד שהיו אמוראים בגמרא שאמרו שהלואי שלא היו נצרכים לקיים את המצוה הזאת.

הוא כי ע״י הדבור החמישי כבד כו׳ נתאמתו הדברות אנכי ולא יהי׳ לך. שלא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש [מאמר חז"ל מפורש המקשר בין "כבד את אביך ואת אמך" לשני הדברות הראשונים. מפליא שיש בכלל הוה אמינא שיש לקב"ה אינטרס ופניה, "לכבוד עצמו הוא דורש", ומצות כבוד הורים מוציאה מההוה אמינא הזאת ומוכיחה שהקב"ה מצוה גם לכבד את האב ואם.] כדאיתא בקדושין דל״א ע״א ע״ש. והיינו ג״כ מה שאב ואם רומזים על חו״ב כידוע. כי ע״י הדבור דכיבוד אב ואם נתאמתו הדברות אנכי ולא יהי׳ לך.) זהו מפי הגבורה דוקא.

רק על ידי שיש גבורה המחלקת כל דבר לשנים שמענו את הדברות הראשונים כשני דברות. כנראה בתנ"ך של ברויאר הוא מסתכל מהכיוון של ה', לכן זה אחד... [כתוב בפירוש שמצות כבוד אב ואם היא בשביל העברת המסורת.] כן, יש שלש דעות בטעם מצות כבוד אב ואם[ד], יש את דעת הרמב"ן שההורים הם השותפים בבריאה והקב"ה הוא השותף השלישי; לחינוך המצוה היא לא להיות כפוי טובה ולהכיר בטובה שגמלו אתו; האברבנאל אומר את מה שאמרת – שכבוד הורים הוא כיון שהם מעבירים את המסורת. מענין שסוף הלוח הראשון בלוחות הברית מסתיים בגבורה, הייתי חושב שהלוח הראשון חסד והשני גבורה, ודוקא הראשון מסתיים בגבורה.

סיום הדיוק בתניא

עכשיו הוא מגיע לדיוק שבשבילו התחיל הכל, ובזה נסיים. קודם נקרא שוב את המשך דברי התניא:

כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מצות עשה. ולא יהיה לך כולל כל שס"ה מצות ל"ת ולכן שמענו [ראשית החילוק הוא בבינה, "אני בינה לי גבורה", שהיא הפרט הראשון.] אנכי ולא יהיה לך לבד מפי הגבורה כמארז"ל מפני שהם כללות התורה כולה.

כפי שראינו קודם, ר' לוי'ק מדייק שבהתחלה אדמו"ר הזקן כתב "כללות כל התורה כולה", ובסוף כתב "כללות התורה כולה", בלי "כל".

כעת נקרא את ר' לוי'ק:

וגבורה היא קודם לת״ת ויסוד [הרי אמרנו שבמשפט "כל התורה כולה" ההקבלה היא: "כל" – דעת, "התורה" – תפארת ו"כולה" – יסוד, והרי כעת הוא מדבר על "אנכי" ו"לא יהיה לך" שהם חכמה ובינה, שאותם שמענו מפי הגבורה, היינו ע"י הכח המחלק. אם כן, יש כאן כבר את הגבורה, אז בספירות כבר עברנו את הדעת, לכן כאן לא כותב "כל" שזה הדעת, אלא רק "התורה כולה".]. זהו שהם כללות התורה ת״ת כולה יסוד. ולא שייך למינקט כאן כל התורה כל דעת שהוא למעלה ממדת הגבורה. וכמובן.

בזכות הדיוק הזה הרווחנו את כל ההתבוננות הזאת.

התפללו קבלת שבת וערבית.