1

בע"ה

התוועדות י"ח טבת

י"ח טבת ס"ח – ישיבת עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו שאמיל.

לחיים, לחיים!

ניגנו "תתעורר".

לחיים, לחיים!

הפסקנו פעם קודמת (נר ראשון דחנוכה) בנושא של "חייב אדם". יש הרבה מאמרי חז"ל של "חייב אדם", ורצינו להסביר שכל ה"חייב אדם" שיש בחז"ל זה חובה שלמעלה ממצוה, על דרך ההבדל בין מלחמת מצוה למלחמת חובה. חובה זה מחויב המציאות, כמו שהרבי מסביר לגבי מעשה שמעון ולוי – זה לא מצוה, ואדרבה, יעקב לא הסכים, אבל זה חובת קדש. לפעמים יש דבר שהוא חובה ואינו מצוה. אמרנו שיש ארבע מדרגות – אסור, מותר, מצוה, חובה. החובה זה על דרך מודעות טבעית. זה גם כן, באיזביצ'א, כמו מה שהוא קורה "התפשטות", שמי שזכך את עצמו די ויש לו יראת שמים בתכלית יכול ללכת על מה שבא לו, בלי אפילו לחקור יותר מדי אם כן או לא ובלי לפתוח ספר כדי לבדוק אם זה מותר או אסור, אבל זה תלוי ביראת שמים – כדי שזה יהיה באמת צריך תכלית של יראת שמים, ואדם שעבר הרבה בחיים ("שבע יפל צדיק וקם" – שהספיק ליפול שבע פעמים, ועכשיו הוא בקימה).

קודם הסתכלנו במשנה, וראינו שיש במשנה ארבעה "חייב אדם", ולכן אפשר לעשות מזה הוי' וגם לעשות מזה מרכבה. גם מרכבה זה שם הוי', אבל במקום חב"ד יש את שלשת האבות, חג"ת, ולפעמים הדברים גם מתחלפים בין חו"ב לחו"ג, הרבה פעמים יש "אחליפו דוכתייהו", וכך היה בדוגמה שלנו. "חייב אדם לראות את עצמו [תמיד, בכל דור, בכל יום, בכל רגע] כאילו הוא יצא ממצרים" – במדות זה חסד ("זכרתי לך חסד נעוריך") ואילו במוחין זה בינה (קשור ל"עלמא דחירו", אמא). "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" במוחין זה חכמה, מברך כי רואה את הנקודה הטובה, מאמין שהכל מה' והכל טוב, אף שזה לא הטוב והנראה והנגלה לי עד עת קץ, אבל במדות זה גבורה (כשקורה משהו לא טוב, בטוב הנראה והנגלה, והאדם מתעצם ומברך על זה – ברכה שההיפך מ"הטוב והמיטיב" – ואף חייב "לקבולי בשמחה", גבורה כענף הבינה, בה שמחה, זה שייך לגבורת במדות). אמרנו שהדעה ש"חייב אדם לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכה" – פעמיים בכל יום – זה כנגד התפארת, כי גם סוכות כנגד התפארת וגם המושג אכילה כנגד התפארת. "חייב אדם ללמד את בתו תורה" זה מלכות. בן עזאי הוא החכמה בארבעה שנכנסו לפרדס ו"אבא יסד ברתא", הוא האומר שצריך ללמד את הבת-המלכות תורה, שבמקרה שיקרה משהו לא טוב – פרשת סוטה – ידע שזכות תולה ולא תוציא לעז על תורתנו הקדושה. בשביל בנות שעלולות להגיע למצב צריך סמינר, אולפנא מיוחדת (ע"ש בן עזאי), שהבנות הללו לא יוציאו לעז על התורה.

זה הארבע פעמים – ותו לא – שיש "חייב אדם" במשנה. אבל יש עוד הרבה פעמים בגמרא, ובעוד מקומות בחז"ל. לכן הצענו שאם מישהו רוצה לנסות את כחו לעשות מזה פרצוף (לא באמת חשבנו שמישהו יעשה את זה, ובאמת אף אחד לא עשה...). יש הרבה מאד – לא 10 או 13 – אך בכולם הווארט הוא שזה חובה עצמית, מודעות טבעית, התפשטות טבעית. נלך לפי סדר הספירות:

כתר: "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום". ה"חייב אדם" הזה כתוב בשו"ע, זה הלכה, וכתוב בפירוש בקבלה ובחסידות שמאה ברכות אלו הן גילוי אור הכתר (מאה זה בכתר, כמו בחיי שרה שמאה שנים זה כתר, עשרים שנה זה חו"ב ושבע שנים זה מדות, ואף מפורש שה"מאה שנה" בכתר זה כנגד מאה ברכות בהן חייבים). זה מצוה, אבל אפילו שהרמב"ם וגם הבאים אחריו סופרים את הברכות – כך אפשר לקיים חובת קדש זו – אבל מן הסתם האדם לא כל יום סופר את הברכות (אולי יש כאלה, אבל הרוב לא...). כל פעם שכתוב "חייב אדם" רוצים שזה יהפוך חלק מהעצם, חלק מהאדם עצמו, ולכן יותר נכון לומר שלא צריך לספור. הדבר הדומה בכלל שאדם מכניס הלכה – לאו דווקא "חייב אדם", אלא כל הלכה – לתוך עצמותיו אז שזה נעשה חלק ממנו, זה הסיפור המפורסם על הרבי רש"ב שלפני בר-המצוה למד כל כך טוב את ההלכות עד שהגוף החל לעשות את זה מעצמו, וזה נקרא להיות בר-מצוה. חובת מאה ברכות באה מכך שבדורו של דוד המלך היו מתים מאה יהודים כל היום, והוא הבין ברוח קדשו שהתיקון לכך שכל עם ישראל יקבלו על עצמם – יחדירו לתוך העצמות שלהם – שיברכו מאה ברכות בכל יום, וזה עבד. ברור שזה בא מהכתר – "כתר עליון איהו כתר מלכות" – התחושה הזו שמאה ברכות זה במקום מאה אנשים שמתים כל יום זה איזו חכמה סתימאה, חכמה שבכתר ועוד יותר גבוה. תן לחכם ויחכם עוד שה"חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום" זה כתר.

משהו דומה לזה – שכתוב "למה גלו ישראל? שלא ברכו בתורה תחלה". זו ברכה מדאורייתא, להרבה דעות. תורה זה חכמה, וצריך לברך לפני התורה – סימן שהברכה זה לפני החכמה. הברכה זה הכרת ה', כמו שהתורה אומרת "יביא קרבן ויתכפר לו" אבל "הקדוש ברוך הוא אומר יעשה תשובה ויתכפר לו" – כתוב ש"יביא קרבן" זה מצד החכמה ו"יעשה תשובה" זה מצד הכתר, וכנראה שהברכות מהמקום של "יעשה תשובה". עיקר הפשט של לברך בתורה תחלה זה להכיר את נותן התורה (בהוה), וכך המאה ברכות – כל הזמן להחזיק ראש מי נותן הכל [ישראל: כשאומרים על כל דבר "ברוך אתה" זה משוה את כל הדברים]. הכל זה "אתה" (אפשר לומר ש"ברוך" זה היכי תימצי כדי לומר אתה – דו, כמו בניגון של רבי לוי יצחק מברדיטשוב.

חכמה: אם את המשנה נכוון כנגד חג"ת, ולא כנגד חב,ד, היות שששה סדרי משנה זה ו"ק, זה שייך לקצוות, לכן יותר מתקבל להקביל זאת דווקא לחגת"ם, אז חכמה זה משהו אחר. בפרצופים, אם יש שבת בדרך כלל את זה מקבילים לחכמה, ויש כמה וכמה "חייב אדם" לגבי שבת. יש "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת", "חייב אדם להתענג בשלשה דברים, במאכל משתה וכסות נקיה", "חייב אדם לאכול שלש [וי"א ארבע] סעודות בשבת". כל ה"חייב אדם" של שבת זה חכמה, ובפרט הכי מכוון זה "חייב אדם להתענג בשבת". לכאורה זה כמו השאלה איך אפשר לצוות על אהבת ה' ויראתו, על מה שתלוי ברגש, וכ"ש שאפשר לשאול איך אפשר לחייב להתענג? בלשוננו זה שחייב אדם להפוך לעצמי. אם אומרים שחייב אדם להתענג בשלשה דברים, אז הענג הופך להיות עצמי. מקור הענג הוא ברישא דאין, הראש השני בכתר, אבל מקום גילוי הענג זה בחכמה. לכן שבת זה חכמה ומועדים זה בינה – שבת זה ענג ("אז תתענג על הוי'") ומועדים זה שמחה.

עוד דבר שאפשר לשים בחכמה (היות שיש הרבה "חייב אדם") – "חייב אדם לשנות לתלמידו ד פעמים, כמו שעשה הקב"ה וכמו שעשה משה רבינו. החובה איך ללמד בכתה זה מודעות עצמית, זה "עצמי", ומה שהרב חייב זה ודאי שייך לחכמה. עוד כתוב "חייב אדם לכבד את אביו ואת אמו" – זה מצוה מפורשת בעשרת הדברות, אבל ה"חייב אדם" אומר שגם צריך לקיים את זה. זה גם לכאורה, אם כי מלמטה למעלה, הבן מכבד את האבא, מתקשר לחכמה.

בינה: בבינה יש חובה על התלמיד. אם אמרנו קודם שיש חובה על הרב, שהרב חייב לשנות את המשנה ארבע פעמים, על התלמיד יש חיוב של "חייב אדם לומר בלשון רבו". זה חובה של תלמיד חכם, וכתוב שחכם זה חכמה ותלמיד חכם זה בינה. זה המקבל של ה"חייב אדם לשנות לתלמידו ארבע פעמים". אף שזה לא כתוב באותו מקום, זה ממש תרדלמ"ל – אם הרב רוצה שהתלמיד יאמר כמוהו, צריך לחזור לפחות ד' פעמים, ואז יש סיכוי שהתלמיד יחזור (כשהרב לא עושה זאת, זה קצת מיקל מחיוב התלמיד לומר זאת באותה לשון).

דעת: "חייב אדם למשמש בתפלין בכל שעה", בשביל לא להסיח את הדעת. מכאן גם כן מקור חשוב מאד לכך שחוש המישוש קשור לדעת – דווקא בזכות המשמוש בתפלין בכל שעה, שאתה נוגע בזה, אתה יודע את זה. לפעמים כתוב שחוש הטעם זה דעת – "טוב טעם ודעת למדני" – אבל גם חוש המישוש הוא דעת. זה נוגע לכל מיני ענינים אצלנו, של נוגע ואינו נוגע, ובכלל ההתייחסות לתפלין מהבעל שם טוב זה כמו ההתייחסות לאשה – לא להסיח את הדעת, "והאדם ידע את חוה אשתו".

חג"ת: חוץ מהחג"ת שאמרנו במשנה, יש אחד שכולל כולם – "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב". לכאורה, אפשר לומר שכל הזמן לחשוב על האבות, ולשאול מתי יגיעו למעשי אבותי, ולואי שכך יקרה, זה מכניס אותו לשאיפה להתעצמות עם כל החג"ת. אבל יש עוד משמעות – שואלים, האם כל אחד יכול להיות כמו האבות? אמנם "אין קורין אבות אלא לשלשה", ואבות מכלל דאיכא תולדות, שאמורים להיות כמו האבות – מחד אפשר לצפות להיות כמו האבות, אך מאידך הם היו נשמות דאצילות ואיך אפשר לצפות מנשמות נמוכות ביותר דעשיה להתדמות ל"האבות הן הן המרכבה" (בפרט איך שכותב בתניא, שזה צדיקים הכי גדולים, ואני זה רק בינוני)? אחד הביאורים בחסידות שהדגש הוא על "מעשי למעשה אבותי" – זה אני גם יכול לעשות. אם זה יכול לבוא מאותו מקום בלב זה שאלה אחרת, אבל "המעשה הוא העיקר" זה אפשרי. גם כשהתורה מצוה "מה הוא רחום אף אתה היה רחום" אין הכוונה רק על המדה הפנימית בלב, אלא הביטוי המעשה של זה. אז אם אפשר לשאוף להיות כמותם צריך לקרוא על האבות ולנסות לעשות מעשים שלהם. אם זה הפירוש, שאז זה כן שייך לכל אחד (בכ"ש מהמצוה להתדמות לה'), אז אני אומר שה"חייב אדם" הזה הוא לא חג"ת אלא נה"י –המעשים של האדם, ולא המסובב הפנימי בלב שגרם להם. הפלא הוא שאני מהמדות, מהעולם התחתון שאני באתי ממנו, יכול לחולל ולפעול במציאות בדיוק כמותם בזכות הכח שלהם (ובמדה מסויימת אפילו יותר, כי הם לפני מ"ת ואני אחר מ"ת – ההבדל בין "ריחות היו "ל"שמן תורק שמך". לפי"ז חייב אדם לומר "מתי יגיעו מעשי" זה תיקון הנה"י – הענפים המסתעפים מעצם החג"ת. כמובן שכל זה הוא לא מצוה אלא "חייב".

תפארת: יש משהו שבאופן מובהק הוא תפארת. "כתוב ש"חייב אדם" לעשות ציצית נאה ומזוזה נאה וספר תורה נאה בדיו נאה וקולמוס נאה". מילא צצית מזוזה וס"ת יהיו כשרות זה תורה, אבל קולמוס נאה וקלף נאה לכאורה מיותר (למה לא נכלל ב"ספר תורה נאה"), זה שלא רק המצוה תהיה נאה אלא כך גם כל המכשירים המצטרפים להוציא את המצוה מהכח אל הפועל. רוצים שהכל יהיה נאה, זה משהו נפשי, שכל עניני תומ"צ מחייבים לעשות את זה נאה. לדוגמה, שאם עושים התוועדות כדי שהכלים החד-פעמיים יהיו צבעוניים, אפילו שזה עולה עוד קצת כסף (דוגמה לישראל – קצת הסטוריה...). זה מצוה שיהיה צבעוני? אני אומר שזה לא מצוה – זה חובה. מצוה זה לחסוך כסף לקופה של הישיבה. מכאן נלמד משהו מאד יפה לגבי "חייב אדם" – זה חוש, ולא לכל אחד יש את החוש הזה. כמו שמעון ולוי, זה חוש – משהו עצמי מאד, משהו פנימי ביותר. לכן, כשחז"ל אומרים "חייב אדם" מתכוונים לכולם בפשט, אך היות שכתוב "אבוך במאי הוי זהיר טפי", ברור שחז"ל יסכימו שמכל ה"חייב אדם" זה קצת אישי כמה אדם הולך על "חייב אדם" ספציפי. כל "חייב אדם" צריך להפוך עצמי, אבל לא לכל האנשים זה שוה מה מצד הטבע שלו והחושים שה' חנן אותו מסוגל להיות אצלו עצמי ("הכל לפי מה שהוא אדם").

נצח והוד: בנו"ה יש כמה "חייב אדם" לגבי רגל (לגבי החגים), אבל היות שחז"ל קוראים לחגים (כמו בתורה) רגלים – כי יש עליה לרגל – לכן גם בקבלה כתוב שזה קשור לנו"ה, שתי הרגלים. יש, למשל, "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" – נשים את זה בנצח, רגל ימין, ענף של חכמה, של הרב בעצמו. ברגל חייב אדם לעשות מאמץ, לעלות ברגל לרבו, ולקבל הארה של פני-פנימיות רבו. מצד שני כתוב ש"חייב אדם לשמח את אשתו ובני ביתו ברגל" – לקנות להם מה שמשמח אותם, דברים שמהנה אותם, וזה מתאים לספירת ההוד, "איהי בהוד". יש ברגל חובה כלפי הרב שלך, מי שלמעלה ממך, ויש חובה כלפי המשפחה שלך – מי שאתה אמור להיות המשפיע שלהם, האשה והילדים.

[שאלה: כל החייב אדם זה כלפי חוץ, אין כלפי האדם עצמו? הרב: חייב אדם זה תכלית ירידת הנשמה לגוף, אנו יורדים לגלות כאן בשביל לעשות משהו, אנו לא אוטיסטים אלא מגיבים לחוץ. מתנגד יגיד לך שכל ה"חייב אדם" זה דרך ארץ קדמה לתורה (באמת קדמה לה גם במעלה, כנודע), וזה נכון, הכל כלפי המציאות, וזה משקף דבר פנימי ביותר. יש במלכות אחד פנימי, ויש "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי".]

יש גם "חייב אדם לטהר את עצמו ברגל". טהרה זה ענף של הבינה, וזה שם אותו באופן מובהק בחסידות בהוד - "בינה עד הוד אתפשטת".

יש במסכת קדושין חמשה חיובים של אדם לבנו, ויש המוסיפים גם ללמדו שחיה – כנראה למדנו פעם בישיבה – ואת כל אלה נשים כמובן בנצח, עליו כתוב "ברא כרעא דאבוה".

יסוד: יש כמה "חייב אדם" לגבי אשתו – לפקוד אותה סמוך לווסתה, כשיוצא לדרך, לשמח אותה בדבר מצוה וכו'. כמה "חייב אדם" של זיווג – כמובן שייך ליסוד.

עוד משהו, מכל המצוות – חוץ משבת, שכתוב שיש מצוה להתענג, יש רק מצוה אחת שחז"ל אומרים שחייב אדם לשמוח בקיומה – "חייב אדם לשמוח ביום שמל את בנו" (זכינו להשתתף בכך היום). מענין שמכל המצוות זו המצוה שאתה חייב לשמוח באותו יום. מצד אחד למול את הבן זה להביא אותו קרבן, להקריב אותו על המזבח – יש בזה הרבה גבורה, ואפילו יכול להיות מתח ומשהו של בכי, אבל אין מצוה יותר שמחה מהמצוה של ברית מילה. לגבי הרך הנימול, ודאי שמה שקורה איתו זה משהו טבעי לחלוטין, אין בזה שום מודעות של כלום – לא של מצוה ולא של שום דבר, זה רק לכרות ברית שזה יהיה איתו מהיום הזה והלאה עד עולם. זה משהו עצמי של מס"נ מעתה ועד עולם, וזה צריך להשתקף גם בהורים, אבל מה שהוא חייב להתעצם ביותר כשזוכה למול את הבן זה לשמוח. זה גם כן "חייב אדם" של ספירת היסוד.

מלכות: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". מה הפירוש בחסידות? בשבילי כדי שאתקן. ברור שה"חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" זה המלכות, אני המלך כאן, אבל תפקיד המלך זה לא שירגיש על הגובה, אלא שהוא אחראי לתיקון של כולם. ככה זה המלך היהודי, מלך מבית דוד. [ישראל: למה שלא נאמר שבשבילי – כדי לתקן אותי? הרב: תאמר גם ככה, זה הדדי. העולם בא לתקן אותי – העולם ראי שמשקף אותי – ואני צריך לתקן את חלקי בעולם. "קשוט עצמך תחלה ואחר כך [וזה העיקר] קשוט אחרים". עוד אחד – "חייב אדם להתפלל בכל יום". לפי הרמב"ם זה גם מצוה, ועל מצוות בדרך כלל לא אומרים "חייב אדם", אבל מאד יתכן שמאחז"ל זה הוא למי שסובר שזה לא מצוה. או, נאמר אחרת, זו הרי לא מחלוקת חז"ל מפורשת אלא מחלוקת ראשונים – מי שסובר שאין מצוה להתפלל בכל יום (אפילו אם התפלה, בעת צרה, היא דאורייתא) מתחזק מזה שחז"ל אומרים שחייבים בכל יום. אפילו מי שאומר מצוה כל יום, חז"ל מוסיפים שלעשות זאת לא רק מצוה אלא חובה.

עד כאן בקיצור נמרץ הפרצוף של "חייב אדם".

נעבור להשלמה הבאה (הכל המשך של השלמות י"ט כסלו):

הנושא הבא, שהוא גם פרצוף גדול וחשוב, זה הלשונות של תורה. היות שדברנו על המושג היתר – "הותרה הרצועה" – אז אמרנו שעצם מושג התורה קשור להיתר, ו"כחא דהיתרא עדיף". שני ת"ח לומדים תורה, אחד מיקל ואחד מחמיר, אחד מתיר ואחד אוסר, אז "כחא דהיתירא עדיף". אם הוא באמת יודע מה שהוא אומר, אז הכחא דהיתירא יותר חזק מאשר להחמיר. ובמאמר מוסגר: להתיר זה דורש כח, כך משמע ממאמר זה בחז"ל, כלומר שמי שמתיר מתוך חולשה זה ההיפך. כשחושבים על מתירים, בדרך כלל להתיר זה איזה חולשה של כניעה למציאות, או כניעה לשואל הזה, אצל הרב שאין לו חוט שדרה ממשי. ודאי וודאי לא על היתר כזה, שנובע מתוך חולשה או מתוך התחשבות יתר בחיצון (ולא בפנימי, בתורה), נאמר "כחא דהיתרא עדיף", וזה מוצא ביטוי בעצם הלשון "כחא" – זה כח, משהו עם גבורה. יש בזה גם רמז מאד יפה, ש"כח דהיתרא עדיף" = כח ב'יהלום' (כל המספרים מ-א עד כח ומ-כח עד א בחזרה). יש כח אחד ועוד כח בריבוע (דהיתרא עדיף = כח בריבוע). בכל אופן, כל הביטוי הזה אומר כח – בצורה מאד יפה – ויש משהו בתורה גופא, שזה מה שהמלה תורה עצמה אומרת (על זה דברנו בי"ט כסלו). היתר שבא מכח זה כמו חכמה – כח-מה, תקיפות הבטול – ו"אורייתא מחכמה נפקת".

מכאן שאלנו את השאלה כמה לשונות בלשה"ק קשורות לתורה? אמרנו שעל פי דקדוק (לא מוסכם על כל המדקדקים, אך כך סוברים רובא דרובא) שרש תורה זה ירה (גם מלשון הוראה, כמובן, לכן הרבי מביא תמיד בשם הרד"ק ש"תורה לשון הוראה" – זה שצריך להביא, סימן שזה לא כל כך פשוט, זה לא מחויב המציאות), אך היות שקשרנו זאת להיתר צריך להשלים את התמונה. זו התבוננות יסודית מאד לכל מי שנגש אל הקדש, אל התורה, כל מי שרוצה לברך את ה' על התורה לפני לימודו צריך לדעת מה זה תורה. אמרנו שיש כמה וכמה שרשים שקשורים לתורה, עד כדי כך שלא מאה אחוז ברור מה השרש הדקדוקי של המלה תורה, ובמקום לייגע את עצמנו יותר מדי עכשיו – תן לחכם ויחכם עוד – נעבור רק על המושגים ולא על השרשים (ראוי היה לבנות קודם פרצוף מהשרשים ואחר כך מהמשמעויות של השרשים – ה"ענינים" בלשון הרד"ק, שיש בהם רק גבוליים). היות שכבר עבר הרבה זמן מי"ט כסלו זה נשכח במקצת, ונסכם רק לפי הספירות. מי שרוצה להבין את זה יותר טוב צריך לקחת את ספר השרשים של הרד"ק ולחפש לאיזה שרש שייך כל ענין ולהתחיל להתבונן יותר לעומק בקשר של הדברים. כדי להקל נסדר לפי הספירות.

כתר: תורה לשון יתרון. "יותר ויותר" – לשון רש"י על "יש לי רב" שאמר עשו. עשו הוא גם בן תורה, ויש לו רב, אבל אצל עשו המלה תורה מתפרשת "יותר ויותר מכדי צרכי" – אצלו זה תורה של עולם התהו. יותר זה כתר (אפילו בתוך המלה כתר יש תר של תורה, ואם כתר שייך לאחד הכתרים שכתובים במשנה בשם רשב"י – כתר כהונה וכתר מלכות וכתר תורה וכש"ט – הכי מתאים למלה כתר זה כתר-תורה, לכן לפי הרמב"ם הכתר הכי עצמי, שמופקר לכולם לזכות בו, זה כתר תורה; יש מאמר של רבי הלל שמסביר שכתר תורה זה הכתר האמיתי, כתר דאריך, וכתר כהונה זה כתר דז"א, של המדות, וכתר מלכות זה הכתר של הנוקבא-המלכות – הוא לא מביא את הענין הלשוני, אבל זה מתחבר יפה, שהכתר שהוא באמת כתר זה כתר תורה, כתר לגבי חו"ב, שהן התגלות התורה שיושבת למטה מהכתר על הראש). "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", מניח אני כל עסקים ומקצועות שיש בעולם ומלמד את בני רק תורה (כמו שכתוב בסוף קדושין). לפעמים יש גם דברים טובים בישיבות של מתנגדים, ואחד הדברים הכי טובים שאני זוכר משם זה ניגון "עולם הבא איז א גוטע זאך, לערנן תורה איז א בעסער זאך". "יותר ויותר" זה תורה של עולם התהו. זה כמו שהבעל שם טוב אומר על "תורת הוי' תמימה", כמה שאלמד זה לא טפה בים – זה נשאר יותר ויותר עד אין סוף. זה כבר להלביש את התהו, זה תחושת ענוה ובטול – לא שלי יש יותר ויותר, לי אין כלום – אבל יש בה תחושת האין סוף שבתורה. התורה היא אין סוף, אורייתא וקוב"ה כולא חד.

עוד פירוש של תורה מלשון יותר בכתר – "כיתרון האור מן החשך". התורה זה אור, ומה שלא תורה זה חשך, והתורה מסוגלת לברר את הניצוצות שנפלו לעמקי הקליפות, ובפרט לחכמות או"ה. בלי תורה חכמות או"ה זה סכלות, אבל התורה מסוגלת – וזה משימה של הדור שלנו, כידוע – לקחת את החשך הזה ולהוציא ממנו את היתרון שלו, "כיתרון האור מן החשך". אם כן, זה הכח של התורה לקחת ניצוצות של החשך ולהוציא ממנו יתרון, ותוך כדי החזרת הניצוץ לשרשו בתהו לא לוותר על הכלים דתיקון.

בכתר יש גם מדות הרחמים – זה כמעט לוותר, אבל לא לוותר לגמרי. בכתר תורה גם לשון ויתור. זה טוב לוותר או לא? להעביר על המדות זה טוב. באלף-בית שלנו לילדים – אמת למד פיך וכו' – האות ואו זה ותר אהוב ורחם. עיקר ה-ו זה שאומרים לילד לוותר – יש סוכריה וילד קטן, אחיך, רוצה, ותר לו. זה יסוד החינוך. אבל תמיד צריך לוותר? "כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו בני מעיו" – הוא כמעט מותר, מאריך אף אבל גבי דיליה. אבל ילד לא מחנכים להאריך אף עם חבר אבל לא לוותר לו – מחנכים לוותר לגמרי. איך זה? הרי צריך להתדמות לקב"ה. [תדהר: יש יהודי שאומר שאסור לומר שה' מוותר, כדי שלא ישמעו, אבל זה קורה 'מתחת לשטיח'. הרב: זה כבר מתחיל להסתדר...]. קודם כל, הקב"ה אחראי על תיקון כל הנשמות, "לא ידח ממנו נדח", ואם הוא יוותר זה להתייאש מהנשמה ולהשאיר אותה בשאול תחתית, לכן ה' לא מוותר. אבל בין אנשים זה לא ככה – ויתור זה "כל המעביר על מדותיו הקב"ה מעביר לו על כל פשעיו". היות שהקב"ה אחראי עלינו, לא יכול לוותר. אם אתה אחראי על הילדים אתה גם לא יכול לותר – במקום שיש אחריות לא צריך לוותר. אבל להיות מעביר על מדותיך זה ודאי מדה הכי טובה.

יותר, יתרון וויתור זה תורה בכתר. מי יכול לותר על חוב? מי שיש לו "יותר ויותר", ולא צריך את זה. זה ויתור מלמעלה, כי יש לו אין סוף. בכל אופן, בלשה"ק זה בא מאותו שרש. יש ויתור שאדם שם עצמו כשירים, "שארית יעקב", אז אוטמטית לא מגיע לי כלום. יש ויתור מצד שפלות (מיותר ושיריים) או מצד רוממות (שיש לך אין סוף). שתי המדות הללו צריכות להיות אצל מלך אמיתי – רוממות בשרש ושפלות במודע שלו. האם זה התורה? בכתר זה התורה. התורה בכתר זה הכל מדת החסידות, לפנים משורת הדין. שורת הדין מתחילה מהחכמה, לכן יש מקובלים ראשונים שאומרים שדין מתחיל מהחכמה (כי יש שם גבורה דעתיק), אבל בכתר הכל תורה לפנים משורת הדין, וממילא זה יותר וויתור. עד כאן הכתר של התורה.

חכמה: החכמה של התורה זה מלשון לתור (הכל כתוב במדרש, וצריך עיון). יש איסור לתור, אתה אומר "והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך"? הותרה הרצועה?! יש לתור ויש לא לתור. ודאי שכל איסורי התורה זה תורה – לא לתור אחרי הדברים האלה. אבל יש לתור. כשאומרים לתור חושבים על המרגלים, ובה בפרשה כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (זה סגירת המעגל של פרשת שלח – מתחיל בלתור את הארץ ונגמר ב"ולא תתורו"). אבל לפני פרשת שלח כתוב על הארון שהולך "לתור להם מנוחה" (וחז"ל קוראים לו "התייר הגדול"). מה הפירוש של "לתור להם מנוחה"? רש"י אומר "להכין להם מקום חניה", והתרגום מתרגם כמציאת אתר. בלשונות התורה, תורה מלשון אתר – "באתרא קדישא הדין" – זה תורת ארץ ישראל, תורה מקומית. אנחנו בדרך כלל לא מקומיים, אבל יש תורה מקומית – תורה לשון אתר – והאתר זה ארץ ישראל, ואתר מיוחד בארץ ישראל, כמו קבר יוסף. "לתור להם מנוחה" זה להכין אתר של חניה. את המלה אתר צריך לשים במלכות, ולתור מלשון להסתכל זה חכמה – "אבא יסד ברתא". איך ה' בוחר מקום? לפי הראיה, לתור זה בעינים. לתור זה בחכמה, והאתר זה במלכות – כבוד עילאה וכבוד תתאה, כבוד נאצל וכבוד נברא.

בינה: תורה לשון הריון, "ותהר" אותיות תורה – ברור שזה אמא עילאה. יש הריון שזה לפני "יורה כחץ", לכאורה צריך "יורה כחץ" לפני שהאשה הרה, אבל יש הריון של אמא שנותן השראה לילדים שנולדים מתוך ההריון הזה העליון להזדווג. כדי שהבן והבת יזדווגו בסוף ויהיה עוד הפעם יריה כחץ וקליטה והריון חדש יש מקיף של הריון באמא עילאה. כמובן שהיה איזה יורה כחץ נעלם, מצד יסוד אבא. בתוך המלה תורה יש הרבה זוגיות (מלה שאיננו אוהבים), כי אם השרש ירה זה יורה כחץ, ואם זה קשור ל-הרה זה הריון והורים. היום הורים זה אבא ואמא, אבל בתורה רוב המפרשים אומרים ש"הורי" זה רק אבא, אך מן הסתם יש מקור שהורים זה גם אמא. הריון זה ודאי אמא, בתוך רחם האם. זה שהתורה כל הזמן הרה פסקים. הו"ק זה שהתורה יורדת לבר בירורים, התורה בעצמה זה מוחין בעצם, מה היא עושה כאן, בין המדות? זה רק שתורה נכנסת לברר את המציאות אז היא חייבת לפסוק את ההלכות בהתאם למוחין שמתלבשים בו"ק, בתוך הז"א. זה שהתורה מסוגלת כל פעם להתמודד, מלשון מדות, ולפסוק בכל דור ודור בהתאם לשאלות שמתעוררות באותו דור, זה נקרא שהתורה היא תמיד הרה. לפעמים, כשהולכים לשאול שאלת רב, אז בלשון הקבלה חוזרים לעיבור שני – חוזרים לרחם, ועכשיו איזו הוראה חדשה תוולד. תיכף נאמר ש"תורה מלשון הוראה" זה עמוד התפארת כאן, "מארי תורה", אבל מאיפה הוא מקבל את ההוראה שלו? מישהו שאל אותו שאלה, ואז הוא חוזר למח – כמו שחוזרים לבית חרשת – וצריך להתבונן בשאלה זו, ומתוך ההתבוננות להוליד איזה פסק חדש, שלא היה בגילוי עד עולם (כמו שכתוב גם בתניא שהפסקים המתחדשים זה עיקר לימוד התורה – לחדש דברים שהיו בתורה בפוטנציאל אבל לא בגלוי). זה שלתורה יש את הפוטנציאל להתמודד עם כל השאלות שיתעוררו עד סוף כל הדורות זה תורה לשון הריון. לפי זה תורה מלשון לתור זה שהתורה כל הזמן מחפשת תכל'ס – לתור להם מנוחה ולתור את הארץ זה חיפוש תכלית, לא לחיות בזה שנקיים תומ"צ בגלות עוד אלפיים שנה (כמו שאמר מישהו שהזכירו את שמו קודם...). צריך "לתור להם מנוחה" – לא להשאיר בצריך-עיון (אצל מתנגד העיקר להגיע לצע"ג, אבל על זה כתוב "ולא תתורו"). יש התכללות בין חו"ב – יש שהתורה תרה, מחפשת תכל'ס, מקום מנוחה, תשובה לשאלה, ולא רק סברות. מי אוהב סברות? תלמוד בבלי, זה הריון, לכן הפסקים נולדים מתלמוד בבלי. תלמוד ירושלמי הוא תכליתי, זה מוחין דאבא, לא אוהב יותר מדי פלפולים.

דעת: תורה מלשון תורים ובני יונה (זה נשמע קצת מוזר, אבל זה ממש כתוב). מה כל כך חשוב בתורים שזכו להיות תורה יותר מכל מין אחר בחי? כמובן, "קול התור נשמע בארצנו" – קול התור זה קול של גאולה. התורים מסתכלים, וגם מחפשים מנוחה – זה איזה חיבור של "לתור להם מנוחה" – אבל בכל אופן, הזוגיות של התורים (תמיד זה זוג ביחד) זה בדעת. זה נקרא "דעת תורה". מה ההבדל בין שני תורים לבין שני בני יונה? האריז"ל כותב ששני תורים בכל מקום בתורה זה מוחין דגדלות, זיווג ה"ח וה"ג דדעת עליון שמאיר באצילות, ואילו בני יונה זה דרגה של קטנות מוחין (לכן נקראים בני יונה), אבל גם זיווג, אבל זה זיווג זו"נ שמאיר בעולמות התחתונים. אנחנו רוצים את תורת הגאולה, "קול התור נשמע בארצנו", תורת ארץ ישראל. בתור יש דעת, "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את הוי' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם". עד עכשיו לא היה לנו בעל חי בכלל. תור בארמית זה שור, אבל בלשה"ק זה תור, שני תורים. איפה עוד יש את המלה תור? "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף" – שורות עם נקודות. כתוב בקבלה ששרש הנקודות זה הנקודה של חכמה. זה אחד מפירושי נקודה-קו-שטח. התורים כאן, תורי זהב, זה בדעת, והשטח זה בינה. המפרשים שמסבירים שתור מלשון שורה זה לא סתם שורה, אלא שורה מסודרת – מערכה מסודרת, שורה עם שכל. אם התכשיטן עשה תורי זהב הוא בנה שורה זאת הכי יפה שיכול להיות, כך כתוב בספרים. תור שמשקף טוב טעם ודעת, זה דעת, אבל זה שזה מסודר שייך ליסוד – שרש היסוד בדעת. שוב, האריז"ל אומר שתורים זה דימוי שתמיד הולך בזוגיות – למטה הזוגיות זה היסוד, אבל השרש זה ספירת הדעת. מנהג ירושלמי – שלא עושים בחב"ד – זה לתת לחו"כ שני תורים בחדר יחוד (אצלנו תמיד אפשר להשלים...). מה הפשט של "קול התור נשמע בארצנו"? זה מתייחס לעונת האביב, זמן של התחדשות. זה חידושים, כמו תורה חדשה. יש אפילו מי שאומר שתור זה כמו טור – שזה גם שורה – אבל עכשיו אפשר לומר שתור הוא טרי, זה טריות בתורה. כמו שהבעל שם טוב אומר שמה שבאתי לעולם זה בשביל פרישקייט, לעשות הכל טרי – תורה טריה, תורה חדשה מאתי תצא, תורת גאולה ומשיח – זה מפי התור. כנראה שלתורים יש דעת מאד מאד מיוחדת ומפותחת, שזה בעצם החיבור בין זוג התורים, וזה צריך להגיע לתורה – יש תורה כזו שהיא תורה תורית, תורה של זוג שרק עכשיו התחתן, עכשיו נכנסים לחדר יחוד ומתחילים לחדש חידושים נפלאים של "תורה חדשה מאתי תצא". כמובן שהדברים לא סגורים עדיין – אפשר להוסיף. הרבי אומר שעיקר מצות ת"ת זה "לאפשא לה" – יותר ויותר זה בכתר, אבל לחדש או שזה חכמה או שזה תוספת של יוסף, יסוד שעולה עד הדעת.

חסד: תורה לשון היתר. ברור ומפורש ש"הללו מתירין" זה חסד. רק אמרנו שזה לא מתור חולשה וויתור – היתר זה לא לוותר למישהו, אלא כח תורני, להגיע לכך שהתורה אומרת מותר, האמת אומרת מותר, ואף על פי כן זה חסד. לא החסד אומר, אבל זה החסד של האמת – שהאמת אומרת מותר לך.

גבורה: תורה לשון יריה. לא רק יורה חצים, שזה דימוי של יסוד, אלא כמו יורה ומלקוש – גבורות גשמים (כפי שאומרים המפרשים בפירוש). "ירה יירה" זה להשליך בכח, מלמעלה למטה. הכח להשליך, בכח רב, ממעלה למטה – כמו יורה, גבורות גשמי, זה גבורה של התורה. צריך גבורות גשמים כדי שהטפות יחדרו לאדמה. עצם ההוראה זה תפארת, אבל צריך לומר את הפסק בגבורה – יש רבנים טובים שהפסקים שלהם לא נשמעים כי לא יורה את הפסק. כתוב שהתורה זה פטישים, "כפטיש יפוצץ סלע" – סלע זה הראש של שואל השאלה, וכשהרב אומר לו את הפסק צריך לפוצץ לו את הראש עם פטיש. כלומר, לא רק שלכל אחד יש את הספירה שלו, אלא יש כאן זרימה.

תפארת: תורה לשון הוראה. ההוראה של התפארת צריכה לזרום מהיורה של הגבורה, גבורות גשמים, כנ"ל. יורה והוראה זה אותו שרש – מאותו שרש דברים יותר קרובים.

נצח: תורה לשון ניתור. מה שהתורה זה כמו חגבים טהורים שמנתרים על הארץ זה נצח. זה כמעט לעוף, אבל לא עפיפה של עוף. זה חוזר לארץ – עוגן ארצי, ראשית בנין המלכות.

הוד: תורה לשון נתר ובורית. הודי נהפך עלי למשחית, דם נדה זה כתם, "נכתם עוונך לפני" (בפסוק בו כתוב בֹרית). הנתר אמור לנקות כתמי דם, והכתמים זה בהוד. צריך גם כח לכבס את הפגמים והכתמים. למה אנחנו 'כתומים'? לשון כתם, לכן שאלה אם זה צבע הכי מוצלח. זה הוד וזה כתם. מי שרוצה לפגוע אומר שהכתומים זה מקרה אבוד (רק לא יודעים שמקרה אבוד זה משיח). הדור פגום, הדור כתום, אבל יש בפנימיות התורה איזה נתר. צריך להכניס את הקדושה לתוך הכתום על ידי הנתר המתאים לו. הכח שיש בתורה לנקות – "ונקה" זה השרש של אמא, בינה, ש"עד הוד אתפשטת" (כנ"ל ב"חייב אדם לטהר עצמו ברגל" – טהרה ונקיון יורד מאמא, עד הוד). יש דברים שעפ"י פשט אי אפשר לנקות – כמו שאי אפשר לטהר כלי חרס במקוה – אבל אנחנו אומרים שאין שום יאוש בעולם כלל, ויש נתר סודי, שגם קשור לתורה החדשה של מלך המשיח. מה שיש כח בתורה לכבס וללבן כתמים קשים, זה הכח הנתרי של התורה, הנתר של התורה.

גם נצח וגם הוד משרש נתר – מה הקשר בין ניתור לנתר? הנתר מסיר-מקפיץ את הכתר למקום אחר. יש בתורה כח לדלג על הארץ וכח להסיר כתמים ופגמים שנוצרו עקב הנגיעה בארציות. ככל שיורדים מתקרבים לארץ – לאתר שבסוף.

יסוד: שרש חדש – יתר. קשת ויתר – מיתר של כנור. לדרוך את הקשת זה לחבר אליה את היתר. כשאדם נחלש, זה כמו בספר איוב, שאומר שה' פתח יתרי שלח רסני. זה הותרה הרצועה ממש, הפוך על הפוך – שה' פתח את היתר שלי, את הכח המתוח שלי שמכחו אני משתלט על המציאות, ועכשיו אני אפס (זה דברים ביש ברפואה האלטרנטיבית, לבדוק מתח של שריר – בסמינר על הקינזיולוגיה לא דברנו על הפסוק הזה, כנראה). כך רפאים – רפוי לגמרי – זה מתים. שפעם זה מתוח ופעם זה רפוי – זה המושג יתר או מיתר, שאפשר לירות בו או לנגן בו. זה מרכיב של הקשת, דימוי של קשת. גם ויסות המתיחות בנפש זה קשור ליסוד. אפילו בלימוד תורה, יש בחורי ישיבה שמדי דרוכים, צריכים בית הבראה, ויש להיפך. אלו שדרוכים וגם יש להם פגם הברית זה באמת בעיה, כי אז זה יכול להפוך למשבר נפשי – התמוטטות ר"ל. לכן צריך מאד לשמור, במיוחד מחנכים בישיבות, שדריכות בלימוד לא תצטרף לפגם הברית ביחד, שזה יכול לגרום לפיצוץ נפשי. לכן צריך ויסות נכון. כמובן שההפוך, כמו שאמרו עכשיו, זה גם גרוע מאד. היסוד זה ידע ורגישות כמה לדרוך את המיתר. בכינור זה הכי יפה – בלי מתיחות זה לא ינגן כלום, וצריך להיות מתוח בדיוק נכון (יותר מדי מתוח זה נקרע). כנראה התורה עצמה מתלבשת ביתר של האדם, שנותן לו כח לנגן או לירות את החידושים. אם הוא חדש בדעת, הוא צריך גם לירות את החצים ביסוד. הגבורה של היריה, שמשליך, זה בא מהגבורה – על זה כתוב שהיסוד נוטה לשמאל (כמו יוסף יצחק), כחו מהגבורה, כח גברא.

מלכות: אתר, כנ"ל.

זה היה בקיצור פרצוף התורה.

עד כאן. יש עוד נושאי השלמה, חשבתי שנסיים היום – נראה מה נעשה.