הילולת בעל אור החיים הקדוש

ט"ו תמוז ע"ה – באר שבע

בקור אצל דוד־אור שחר

א. "לא הביט און ביעקב וגו׳" – תיקון שבירת אור העינים בעולם התהו

"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל"

היום יום ההילולא של בעל אור החיים הקדוש, "סיהרא באשלמותא" של חדש תמוז, לכן דבר ראשון נלמד קטע מתוך אור החיים על החת"ת של היום. צריכים "לחיות עם הזמן" עם פרשת השבוע, עם הפרשה של היום. היום קוראים על הברכות השניות של בלעם, שרצה לקלל וה' הפך לו את הקללה לברכה "כי אהבך הוי' אלהיך" – ה' אוהב אותנו ולכן הופך את הקללות לברכות.

הפסוק הוא "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל הוי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו". ה' לא מביט על האון שביעקב ולא רואה את העמל שבישראל. על "און" רש"י אומר "כתרגומו" – התרגום הוא עבודה זרה ("אסתכלית לית פלחי גלולין בדבית יעקב"). על "עמל" רש"י מסביר שהיינו עברה, שעמל אצל הקב"ה לסבול את העבירות לכן הן נקראות "עמל".

בחרנו בפסוק הזה, כי בו יש מגוון פירושים בפירוש אור החיים. הרבה פעמים הוא לא מסתפק בפירוש אחד, אלא מפרש עוד ועוד – יש כאן ששה פירושים שונים. אחרי שעוברים על כל הפירושים מנסים לעשות סדר, להבין מה בדיוק קשת הגוונים השונים שהוא בונה במגוון הפירושים שלו. כאן יש דוגמה יפהפיה, כדרכו בקדש. יש הרבה מקומות שהוא מתייחס לפסוק ונותן לו הרבה רבדים שונים של פירוש.

"לא הביט – און"

קודם כל נראה כמה רמזים יפים בפסוק הזה: און – המלה הראשונה של עבירה בפסוק – היא אותיות נאו, מלה שהרבי מאד אהב, "ווי וואנט משיח נאו". הרבי אמר שכאשר אני אומר את המלה now בלועזית אני מכוון לאיית את זה באותיות לשה"ק נאו, והסביר ששוה 57, צירוף שני שמות קדש המופיעים יחד בפסוק אחד בתהלים – "אל הוי' ויאר לנו". א-ל הוא שם החסד, "חסד אל כל היום", והוי' שם הרחמים. חסד ורחמים הולכים יחד, אברהם ויעקב, "יעקב אשר פדה את אברהם" כמבואר בתניא פל"ב. כדי שהגאולה תבוא ברגע הזה צריכים חסד ורחמים, כמו הביטוי שהגאולה תבוא "בחסד וברחמים" – בלי צרות ח"ו אלא רק בחסד וברחמים. חסד ורחמים הם "א-ל הוי'", בגימטריא נאו. ככה הרבי הסביר למה הוא אוהב את המלה הזו.

והנה, "לא" אותיות א-ל ו"הביט" עולה הוי'. אז יש משוואה פשוטה בתחלת הפסוק – "לא הביט = און" (מקור מובהק לרמז שהרבי נתן בעצמו). כל המקור ל"ווי וואנט משיח נאו", שהגאולה תבוא בחסד וברחמים, רמוז ב"לא הביט און". כנראה שכדי להביא את הגאולה אנחנו צריכים, כמו ה', לקיים "לא הביט און ביעקב" – לא לראות חסרון ביהודים פשוטים שנקראים יעקב.

בכל הפסוקים כאן בלעם לא יודע מה שם העצם של העם היהודי אז קורא לנו גם ישראל וגם יעקב. בחסידות מבואר שישראל היינו הצדיק של התניא ויעקב הבינוני של התניא. ישראל היינו לי-ראש, שרש הנשמה למעלה, ויעקב הוא י-עקב, הארת הנשמה שיורדת למטה להתלבש בתוך הגוף. זה מִתּרגם לצדיק ובינוני – כל אחד יכול להיות בינוני בכל רגע. כשבעל אוה"ח כותב הוא מסביר ש"יעקב" היינו "המון העם" ו"ישראל" הצדיקים. באמת מתאים, כי בתניא כתוב שכל המון עם ישראל יכולים להיות בכל רגע, נאו ממש, בינונים – זו בחינת יעקב. אם כן, יעקב בלשון אוה"ח היינו "המון העם", וגם אנחנו צריכים לקיים – כמו ה' – "לא הביט און ביעקב". אז ה"לא" הופך להיות שם החסד, א-ל, ו"הביט" הופך לשם הרחמים, הוי', ויחד הם נאו – גאולה-משיח נאו.

"לא הביט און ביעקב" וחותם התורה – תיקון אור העינים

עוד רמז, שצריכים לחשב בישוב הדעת: אם עושים את הגימטריא של כל הפסוק – "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל הוי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" (בהמשך נגיע לפירושים השונים של "תרועת מלך") – רואים שהוא שוה 2598. יש עוד פסוק בתורה ששוה בדיוק למספר הזה, לא פחות ולא יותר – הפסוק שחותם את כל חמשה חומשי תורה: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". אלה שני פסוקים בתורה ששוים אותו מספר.

כתוב ש"הכל הולך אחר החיתום" – הפסוק האחרון חותם את כל התורה, ובכך מגלה את הכוונה של כל התורה. ההסבר הוא שמשה רבינו בתורה בא לתקן את העינים של כל עם ישראל. בעינים היתה שבירת הכלים – שמסתכלים לא טוב על יהודי. למי יש עין רעה? בלעם. הפסוק שאומר שה' לא מסתכל על דברים רעים אלא רק על הטוב של ישראל הוא הפסוק שלנו – "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". יש לנו מצוה להתדמות אליו – לאמץ את המבט של "לא הביט און ביעקב", בהמון העם, וכ"ש "ולא ראה עמל בישראל" בצדיקים. תכלית כל התורה היא שגם אנחנו נהיה כמו ה', "לא הביט און". לכן שני הפסוקים האלה שוים בדיוק אותו מספר. השבירה היתה באור העינים של א"ק וכל התורה כולה היא "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – "עשה" לשון תיקון, לתקן לנו את אור העינים.

מבנה הפסוק – הקשר לעולם התהו

יש כאן עוד רמז, מובהק וחד פעמי, שכל אחד יכול לספור על אתר: המבנה של הפסוק שלנו מתחלק לשני חלקים לפי האתנחתא (זו החלוקה לפי פשט, בדרך כלל כל פסוק מתחלק לשני משפטים על ידי האתנחתא). קודם "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – 8 מלים ו‑29 אותיות. ההמשך "הוי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" – 6 מלים ו‑23 אותיות. סה"כ יש בפסוק 14 מילים ו‑52 אותיות, וסימנך בן דוד, בן אותיות ודוד מלים – בן דוד שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

כעת נראה אם יש עוד פסוק עם מבנה בדיוק זהה. קודם ראינו פסוק עם גימטריא זהה – תכלית התורה כולה. מחפשים פסוק עם אותו מבנה – שמתחלק באתנחתא ל‑8 מלים ו‑29 אותיות ו‑6 מלים ו‑23 אותיות. מצאנו פסוק בסוף, וכעת מתבקש פסוק מההתחלה – הסוף בא לתקן את ההתחלה. הפסוק השני של התורה – "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום [8 מלים ו‑29 אותיות], ורוח אלהים מרחפת על פני המים [6 ו‑23 אותיות]". אם כן, מבחינת המבנה הפסוק הזה הוא בן הזוג של פסוק שבירת הכלים, התהו ובהו – שבירה שהיתה באור העינים. "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" ובכל זאת "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", רוחו של מלך המשיח, בן דוד. החלק השני של הפסוק מקביל ל"הוי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" – ביטוי משיחי לגמרי, כמו שנראה יותר בהמשך אי"ה.

"לא הביט און וגו'" – קפיצה מהתהו בראשית התורה לתיקון בסופה

אם כן, אף על פי ש"והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" – הארץ היינו היהודים, המצב בארץ – בכל זאת "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". גם במצב של "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" העבודה להתדמות לה' היא לקיים "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". אז מתקנים את המצב, עם "הוי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו", שכנגד "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", ואז קופצים – הפסוק שלנו הוא מקפצה – מתחלת התורה, תחלת מעשה בראשית, לפסוק האחרון בתורה.

באמת כמתבוננים בכל פסוק בתורה קודם בודקים את המבנה ואחר כך עושים את הגימטריא. כשבודקים את מבנה המלים והאותיות רואים שהוא זהה לפסוק השני בתורה וכשבודקים את הגימטריא רואים, פלאי פלאים, שהוא זהה לפסוק האחרון בתורה – לכך שמשה רבינו מתקן את המצב של "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" על ידי "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". עד כאן הקדמה, שרק נכיר טובה לפסוק הזה (שמביא אותנו ממצב של תהו ובהו וחשך לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו).

ב. פירושי אור החיים ל"לא הביט און ביעקב וגו׳"

כעת נקרא בפנים את פירוש בעל אור החיים:

פירוש ראשון: לבוש המעשה

"לא הביט און ביעקב" – אין פגם פנימי מחטאי המון העם

"לא הביט און ביעקב" יתבאר על פי דבריהם ז"ל (זוה"ק ח"א קע, ב) שאמרו כי על ידי חטא האדם נרשם רושם כח הרע באבר שבו עשאו, והיא בחינת הפגם המוזכרת בדבריהם ז"ל [חז"ל אומרים שכל פעם שאדם עושה עבירה הוא פוגם. מה הכוונה שהוא פוגם? הוא עשה משהו רע, יש מציאות ורושם של רע, והרושם הרע נדבק לאבר שבו עשה את הרע. בדרך כלל, הפגם הכי נפוץ נקרא פגם הברית, ובאמת הוא עושה פגם באותו מקום, באותו אבר שעבר את העבירה. כלל גדול שכאשר אדם עושה משהו רע – זה עושה רושם רע באותו אבר שבו הוא עשה את העבירה.],

ופירוש און ["און" לשון אוֹן שהיינו כח, אבל הוא מסביר אותו לפי הפירוש הראשון, שהכח] הוא כח הרע הנמשך מהעבירה, על דרך אומרו (משלי ל, כ) "לא פעלתי און" [פעולת און היינו פעולת כח רע שרושם רושם על האבר בגוף.], וכתיב (תהלים קכה, ה) "יוליכם ה' את פועלי האון" [און הולך יחד עם פועל.], ולזה אמר לא הביט און, שהוא רושם המפעל הרע אינו [שוב, "מפעל" לשון פועל. לא שיש און רק שה' לא מביט בו, אלא שה' מסתכל ואין און – אצל יהודים רושם העבירה לא מגיע בפנימיות. כמו שכתוב בהרבה ספרים, שבפנימיות יהודי לא חטא – אין חטאים, הכל רק בחיצוניות. אין און, אין כח רע שחודר לפנימיות האיברים של היהודי שבהם הוא פעל את העבירה. כך הוא מסביר פשט ב"לא הביט און",] אפילו ביעקב שהן המון העם שיתכנו בשם יעקב, שכולם נשמרים מעשות רע [כלומר, שאין בהם רע אמתי. יתכן שעושים עבירות, אבל זה לא רע אמתי שיש לו כח לחדור ולעשות רושם בפנימיות האברים שלהם.].

אין ביהודי מום בלתי-הפיך אלא לכלוך שאפשר לרחוץ

והגם שיטעו מדרך השכל [לפעמים יהודי פשוט טועה – כל העבירות הן טעות, כמו שכתוב "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", הוא משתטה, קצת יוצא מדעתו, טועה מדרך השכל.] אינו נקבע בנפשם האון, שהוא חלק הרע [האון שהיה ראוי להקבע לא נקבע בנפשם, לא נרשם בפנימיות הנפש], על דרך אומרו (שה"ש ד, ז) "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" [היהודי, עם כל העבירות שהוא עושה, בפנימיות הוא עדיין בבחינת "הנך יפה רעיתי ומום אין בך".], פירוש שאין החטא עושה בו מום קבוע [החטא עושה משהו בחיצוניות, כמו שמסביר, אבל לא פוגם בפנימיות, לא עושה מום קבוע. מום קבוע הוא משהו לא הפיך, לכן כתוב בחסידות, פתגמים מפורסמים של רבי נחמן, "אין שום יאוש בעולם כלל" ו"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן". אם היהודי יכול לעשות בעצמו מום קבוע, בלתי הפיך, אי אפשר לומר "תאמין שאפשר לתקן". הפירוש של "לא הביט און ביעקב" הוא שאין מום קבוע, וממילא "אין שום יאוש בעולם כלל" ומי שמתייאש הוא טפש. בחב"ד אומרים ש'אין אבוד', כפי שלומדים מפסח שני.]

אלא לכלוך, העובר על ידי רחיצה והדחה [אתה מלוכלך, אבל אפשר לנקות – "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל", שאפשר להתלכלך, "תאמין שאפשר לתקן", אפשר להתרחץ. תמיד אפשר להתרחץ. בארמית שרש רחץ הוא לשון בטחון – צריך אמונה ובטחון שאפשר להתרחץ, כמה שאני מלוכלך. יהודי יכול להיות רק מלוכלך, לא עם מומים קבועים. כמה שאתה מלוכלך, תבטח ותאמין חזק – 'תרחץ' – שאפשר להתרחץ, אפשר להתנקות (וכמו שכתוב "'ונקה' לשבים", הכל תלוי בתשובה, כך מתרחצים).], וכמו שרמזו ז"ל (שהש"ר) במה שאמר הכתוב [עוד פסוק בשה"ש.] "שחורה אני ונאוה" [שחורה רק בחיצוניות, רק לכלוך, אבל בעצם אני נאוה.] (שה"ש א, ה) יעויין שם [עד כאן החלק הראשון של הפירוש הראשון שלו, מתוך ששה, ל"לא הביט און ביעקב".].

"ולא ראה עמל בישראל" – אין לצדיקים עבירות שקשה לנקות

ואומרו "ולא ראה עמל בישראל" – פירוש אפילו פגם שצריך עמל להעבירו אינו באותם שנקראים ישראל, שהם הצדיקים [זה המשך הפירוש הראשון לפסוק. עמל הוא עבודה קשה, והוא אומר שיש יהודים מהמון העם – 'יעקב' – שלא עשו בעצמם מום קבוע, אבל התלכלכו וצריך לרחוץ. אם אתה מאמין שאפשר להתלכלך – אפשר להתרחץ. אבל יתכן שהרחיצה וההדחה דורשות שפשוף חזק – יש בזה הרבה עמל. יהודי שמאד התלכלך וכעת רוצה לעשות תשובה ולהתרחץ – יתכן שהשפשוף קשה, לא פשוט. בסוף זה יעזור, אבל צריך לשפשף חזק.].

אבל יש צדיקים בהם "לא ראה עמל". חידוש, שגם צדיק לפעמים עושה משהו קצת לא בסדר – קצת טועה. אפילו משה רבינו, "כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות", כפי שקראנו בסיפור הסלע בפרשה שעברה. אפילו צדיק הכי גדול יכול לעשות משהו לא מאה אחוז, אבל "לא ראה עמל" – אין אצלו לכלוך שקשה לשפשף אותו. יש אצלו איזה לכלוך, אבל כל כך קל – איזה פירור על הבגד שרק מנפנפים והוא מיד עובר, בלי לשפשף חזק. זה "לא ראה עמל בישראל".

שוב, ביעקב אין און – אין מום קבוע, אלא סך הכל לכלוך, שצריך לרחוץ, ובישראל אפילו לכלוך שקשה להעביר אותו אין. עד כאן הפירוש הראשון שלו בפסוק. גם אם הוא עושה חטא חמור מאד זה נחשב לו שעשה קצת?) למה אתה אומר שהוא עשה משהו חמור מאד? מה בא לך? ראית שהוא עשה משהו חמור מאד? אמרת לחיים? (עוד לא.) זו הבעיה.

נעשה סדר מהתחלה: הפירוש הראשון מתייחס גם לאון וגם לעמל כמעשים. יש בנפש שלשה לבושים, מחשבה דבור ומעשה, וכאן מפרש על מעשים לא טובים – כנגד לבוש המעשה.

פירוש שני: לבוש המחשבה

אין רושם מחשבות רעות בעומק נפש המון העם

[פירוש שני:] או ירצה אומרו "לא הביט און", הוא חטא המחשבה [הוא קופץ מלבוש המעשה של האדם ללבוש המחשבה של האדם.], שגם הוא יקרא און ["הרהורי עברה קשים מעברה".], על דרך אומרו (תהלים סו, יח) "און אם ראיתי בלבי" ["בלבי" היינו המחשבות.], שאין ה' מביט אל המחשבה הרעה ביעקב, פירוש שאין עושה ביעקב המחשבה הרעה רושם [כמו שהסביר בפירוש הקודם, שיש רושם, גם כאן אותו הסבר – שהמחשבה הרעה לא עושה רושם קבוע. אולי עושה משהו אבל רק בחיצוניות.] האון שהיא ענף הרע

ולזה דקדק לומר לשון הבטה שהיא יותר מהראיה [אצל יעקב צריך להסתכל עמוק כדי לראות שאין כאן רושם, כי אם רק היה רואה – ולא מביט לעומק – כן היה רואה רושם. רק המבט לעומק רואה שבפנימיות אין כאן רושם.], פירוש כי הגם כי בראיה ראשונה [חיצונית] הוא רואה מחשבה הרעה [הרהור עברה.], כשהוא מביט בפנימיות מפעלה [ס"א מפעלם.] אין און.

ודקדק לומר "און ביעקב", פירוש שאינו עושה בו החטא ההוא רושם, וזה אפילו בהמון העם אשר בשם יעקב יכונה,

היצר הרע אינו מצליח להכניס מחשבה לא הגונה בצדיקים

וכנגד הצדיקים שבהם, אמר "ולא ראה", פירוש אפילו מחשבה בלתי הגונה הנקרא "עמל" [כל הפירוש השני שלו הולך על לבוש המחשבה בנפש, אז הוא אומר ש"עמל" היא גם מחשבה בלתי הגונה, אבל הרבה יותר קלה מ"און". חושב משהו לא טוב על יהודי, רואה משהו לא טוב – שנקרא עמל – גם זה לא נמצא אצל צדיקים. למה נקראת מחשבה זו "עמל"?], שעמל עמו יצר הרע בכח המחשבה להטותה מדרך השכל [גם אצל צדיקים יש מלחמה עם יצר הרע. אומרים שהיצר הרע עובד קשה כדי להפיל את האדם (וצריך ללמוד ממנו – "מאויבי תחכמני" – איך צריך לעבוד קשה כדי לעשות רצון אבינו שבשמים), גם צדיקים – לתת להם פתאום מחשבה לא טובה. לכן המחשבה הלא-טובה, הבלתי-הגונה, נקראת "עמל" – כי היצר הרע עמל קשה כדי להטות אותך, הצדיק, מהמחשבה הטובה שלך. אבל הוא לא מצליח:], והצדיקים לבם חלל בקרבם [אין שם שום אפשרות, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – אין שם מקום למחשבה הרעה להכנס (עצם מציאות החלל דקדושה דוחה גופים זרים מלהכנס, הלב – וליתר דיוק, החלל השמאלי של הלב – נשאר חלל ומקום פנוי שמוכן לקבל לתוכו רק מחשבות טובות, סוד המשכת הקו לתוך החלל-מקום-פנוי שנוצר על ידי הצמצום הראשון). הוא (– דוד מלך ישראל חי וקים, שאומר פסוק זה, ועליו נדרש בחז"ל שהרגו ליצר הרע שלו בתענית, הוא שהפיל את אויביו, מבית ומבחוץ, חללים חללים, וכך הדוד שבלב כל ישראל, הכח שיש בלב כל יהודי להיות צדיק כדוד. ורמז: חלל דוד בהכאה פרטית – ח פעמים ד, ל פעמים ו, ל פעמים ד – עולה מקום פנוי[1]) הרג את יצר הרע שלו, כפי שחז"ל מפרשים את "ולבי חלל בקרבי".], והוא אומרו "ולא ראה עמל בישראל".

עד כאן פירוש שני. הפירוש הראשון התיחס ללבוש המעשה והפירוש השני מדבר בלבוש המחשבה.

פירוש שלישי: רצון ותענוג

כעת נראה פירוש שלישי. כל פירוש כאן יותר מענין מהקודם. עד כאן הוא פירש את שני חלקי המשפט, "לא הביט און ביעקב" וגם "ולא ראה עמל בישראל". מכאן הוא מתמקד ב"לא ראה עמל בישראל", השייך לצדיקים, רק שבהתבוננות שלנו ננסה לפי זה להשלים את תחלת הפסוק, המדבר ב"יעקב", המון העם:

לצדיקים אין עמל – ההשקעה מניבה תענוג מידי

גם נתכוון לומר שהצדיקים הגם שעושים מצות וכל עסקם בתורה אינם מרגישים שיש להם עמל [פירוש מופלא. "עמל" הוא עבודה קשה. חז"ל אומרים על "אדם לעמל יולד" שיש שלשה סוגי עמל – "עמל מלאכה", שהוא עמל המצוות המעשיות כמבואר בחסידות; "עמל שיחה", שהוא עמל תפלה כמבואר בחסידות, "ויצא יצחק לשוח בשדה", "אין שיחה אלא לשון תפלה", והוא גם עמל גדול; אבל העיקר הוא "עמל תורה", "והגית בו יומם ולילה".

הוא אומר משהו מופלא, שצריך להתבונן בו הרבה. יוצא מדבריו שמי שבבחינת יעקב יש לו עבודה קשה בלימוד תורה, הרבה עמל, וחז"ל משבחים מאד – כמה שיותר עמל (האראווניע באידיש) יותר טוב. אתה עושה עמל אדיר, יושב (עם זיצ-פלייש) ומבטש את הגוף ואת הנפש כדי ללמוד תורה, "יגיעת נפש ויגיעת בשר".

כתוב שאדמו"ר הזקן פעם בכה ואמר שהצער הכי עמוק שלו הוא שלימוד התורה בא לו יותר מדי קל. יש אחד שיש לו זכרון מוחלט – רואה פעם אחת ומיד זוכר. שיש לו שכל עמוק ביותר – מיד מבין לעומק. זה טוב או לא? אדמו"ר הזקן בכה – צריך לעבוד קשה, ולי היה יותר מדי קל, הכל היה פתוח לפני. הוא הצטער מאד. כאן כותב האור החיים שאצל צדיקים באמת אין שום עמל – הכל אצלו כיף נטו, רק תענוג. כל התורה והמצוות שהוא מקיים הם מאה אחוז תענוג, בלי יגיעה.

לפי הווארט של אדמו"ר הזקן יש בכך קצת חסרון, שחסרה לו היגיעה, העמל-תורה (שלשם כך האדם נולד). כמו אחד שהוא מיד במדרגת "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא" – חסרה לו עבודת ה"אתכפיא". מה התירוץ? ה' לא בורא את האדם שיהיה מיד צדיק. לאדמו"ר הזקן היה לימוד קל מהינקות שלו, אבל בדרך כלל אדם צריך לעמול קשה בתחלת הדרך. "צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה" – תחלת הדרך קשה, עם משברים, וצריך להגיע בסוף (גם בעולם הזה, לא רק בעולם הבא) אל המנוחה ואל הנחלה. בתחלת הדרך יש שפשופים ומניעות – רבים פה יעידו – והכל לטובה, כי כך אדם משתפשף ומתעצם. אבל כאן אומר שצדיקים כל היום עסוקים בתומ"צ אבל לא מרגישים עמל, לא מרגישים יגיעה, כי יותר מדי כיף – הם ממש בעולם הבא, בגן עדן, מהרגע הראשון.], על דרך אומרו (תהלים עג, טז) "עמל הוא בעיני" [קשה לי לסבול.],

אלא אדרבה כאדם המרויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה [אפשר לתרץ קצת את מה ששאלנו מאדמו"ר הזקן. כאן משמע שעמל הוא קושי שקשה לסבול, שהייתי רוצה להפטר ממנו. הוא אומר שאצל צדיקים הכל מהרגע הראשון רווח נקי – אחד שפותח עסק, מיד מזלו משחק לו ומתחיל להרויח מליונים. כך הוא צדיק שמתחיל ללמוד תורה. בכל אופן, פתחת עסק ומיד התחלת להרויח – עבדת או לא עבדת? נפל לך בירושה או שעשית משהו? אפשר להסביר שהצדיק כן עובד, כן עמל בתורה, אבל אין לו "עמל" במובן של משהו שקשה נפשית על האדם, עד כדי שלפעמים האדם מואס בו, קשה לו לסבול והוא לא אוהב אותו. זה העמל שהוא שולל לגמרי אצל צדיקים. הוא רק אומר שברגע שהצדיק פותח את העסק שלו הוא מיד מרויח – אין בכך סימן שהוא לא עובד. הוא עובד קשה (כמו אחד שהכיף הכי גדול שלו זה לעבוד קשה), ומיד המזל משחק לו והוא מרויח המון. כל הלימוד שלו הוא שעשועים, מרוב שהוא חושק בתורה. הכל אצלו "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".].

"לא הביט און ביעקב" – רצון נקי לעבודת ה'

הפירוש הזה הלך רק על הצדיקים, על "ולא ראה עמל בישראל". כדי להבין את החלק הראשון של הפסוק לאור זה צריך להתבונן בעצמנו, מה יכול להיות "לא הביט און ביעקב"? אם הצדיק כולו תענוג בתורה ומצוות שלו, אפשר לומר שאצל הבינוני – יעקב – יש בתורה ומצוות שלו רצון לשם שמים. און יכול להיות אינטרס אישי, מה שנקרא 'פניה' לגרמיה. אפשר לפרש, בהתאם לחלק השני, שמה שכתוב בהתחלה "לא הביט און ביעקב" היינו שאמנם ליעקב אין את השעשוע של הצדיק, אבל הוא עושה לשם שמים ולא לשם פניות אישיות. ליעקב אין און, הוא עושה לשם שמים. יש לו קושי, הוא לא מרגיש מיד שעשוע, אבל הצדיק מיד מרגיש שעשוע – מיד המזל של הקדושה, ה"אַיִן מזל לישראל", משחק לו והוא מרויח בגדול.

פירוש רביעי: גבורה (מדות)

בצדיקים התורה מוסיפה גם גבורה גופנית

גם נתכוון על דרך אומרו (משלי ח, יד) אני בינה לי גבורה [פירוש שמאד מתאים לכל החבר'ה פה, כל הבחורים. גם פירוש על צדיק, על "לא ראה עמל בישראל". התורה בספר משלי אומרת על עצמה "אני בינה לי גבורה". "אני בינה" – להבין את התורה. "לי גבורה" – ההבנה שלי נותנת לי גבורה. אני לומד תורה, מבין מה שאני לומד, והתוצאה שהתורה נותנת לי גבורה בחיים (שהרי הגבורה היא ענף הבינה בקו שמאל של הספירות העליונות וכן בנפש האדם). אז סימן לימוד תורה לשמה אצל צדיקים הוא שלימוד התורה מוסיף להם גבורה, אפילו בגוף.],

זה חידוש, כי כתוב במקום אחר שאצל אדם פשוט "תוקפא דגופא" ו"תוקפא דנשמתא" הם תרתי דסתרי – הלימוד מחליש את הגוף. כמו שרואים אצל ריש לקיש, שהוא גבור אדיר שקפץ למים, וכאשר קבל עליו עול תורה בפיתוי רבי יוחנן הוא מיד נחלש ולא יכול לחזור לחוף. זה מתאים לבעל תשובה ברגע הראשון של התשובה, כמו בסיפור של ריש לקיש, או שמתאים ליעקב. כאן מחדש שאצל מי שבדרגת "ישראל", "לי ראש", זה בדיוק להיפך – מתקיים אצלו "אני בינה לי גבורה", התורה מוסיפה לו גבורה, אפילו בגוף וכל שכן בנשמה. הלימוד נותן לו תוקף עצמי לעמוד בנסיונות, כמו שנקרא עוד מעט מהרבי.

כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידין בה [כמו כל בחור ישיבה, שמתמיד בתורה וצריך להיות בבחינת ישראל (על ידי ההתמדה בלימוד התורה לגלות את האות שלו בתורה, בסוד ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה).] אין להם עמל [במובן של חולשה.] בעסק התורה, שאדרבה היא נותנת לו גבורה [יש אחד שבשביל שרירים הולך להתעמל באיזה חדר כושר, אך מי שרוצה באמת שרירים חזקים שישב ויתמיד בתורה. אפילו גבורה פיזית, וכ"ש וק"ו גבורה רוחנית – תוקף עצמי. זה בדיוק הישיבות שלנו – שכמה שלומדים יותר תורה כמו שצריך נעשים יותר גבורים.].

ב"יעקב" לימוד התורה מחליש את הגוף

לפי זה, איך נפרש את "לא הביט און ביעקב"? "לא ראה עמל בישראל" אומר שהתורה בישראל לא רק שלא מחלישה אותו, מחזקת אותו, אלא נותנת לו גבורה של תורה בכל המובנים. מה פירוש "לא הביט און ביעקב"? און הוא לשון אוֹן, כח, ואצל יעקב אדרבא – כשהוא לומד תורה היא מחלישה אותו, וטוב שכך, כי מחלישה את היצר הרע שלו. יש כאן מעבר – כל אחד קודם צריך להיות יעקב, שהתורה מחלישה את הכח הטבעי, התולדתי, של יצרו הרע, ואחר כך ישראל שהתורה מחזקת אותו, נותנת לו גבורה, גם בגוף (גבור נוטריקון גוף בריא).

פירוש חמישי: קיום העולמות (חיצוניות או"א ומלכות)

בפירוש הבא בעל אוה"ח כן מתייחס לשני חלקי המשפט:

עוד ירצה לומר כי באמצעות שתי הדרגות שיש בישראל, אין הקדוש ברוך הוא מקפיד על רשע שבעולם מהאומות, ובזה אינו מאבדם, גם אינו יגע בבריאת עולמו ובנשיאת עול לכל הדברים הצריכין לעולם והוא אומרו "לא הביט און שיש בעולם" בשביל יעקב.

גם אינו רואה עמל שעמל כביכול בסבילת העולם ובמזונותיו ובסיפוק צרכיו הכל אינו חש לו בשביל ישראל, והוא אומרו בישראל בשביל ישראל, וכן תמצא שאם ישראל הולכים בדרך התורה והמצות ה' נותן טובו לעולם וניזונים ונהנים גם האומות יחד, ומעתה המבקשים לעקור אומה זו מבקשים לאבד העולם ויושביו.

בריאת וקיום העולם בזכות עם ישראל

זה פירוש ממש חדשני, שהופך את הקערה על פיה. עיקר הדרוש שלו כאן הוא ה-ב של "ביעקב" ו"בישראל" – דורש אותה מלשון 'בשביל', שה' לא מביט און בשביל-בזכות יעקב ולא רואה עמל בשביל-בזכות ישראל. אומר שהפסוק מתייחס לכל העולם כולו, כולל אומות העולם. בזכות יעקב ה' לא מביט און לכל העולם, כולל הגוים, ולא רואה עמל בכך שבורא את העולם, סובל אותו וממלא את צרכיו (לבחינה זו של 'סובל' קוראים בחסידות "סובל כל עלמין", כמו שיש "סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין"). בזכות ישראל ה' סובל את העולם עם כל צרכיו ובזכות יעקב ה' בורא את העולם ואינו מקפיד על האון של אומות העולם.

יש פסוק מפורש, שקצת פלא שלא מביא אותו כי הוא האסמכתא טובה לפירושו – "ועתה כה אמר הוי' בֹראך יעקב ויֹצרך ישראל". פסוק עם שני השמות המובהקים של עם ישראל שנדרש, על פי חז"ל (שמפרשים שיעקב הוא הבורא כו') שה' בורא את העולם בזכות יעקב ויוצר אותו בזכות ישראל. האור החיים מפרש את הפסוק על גוים – שמי שמזיק לישראל מזיק לכל העולם, כי כל הגוים קיימים בזכות יעקב וישראל. לכאורה הוא לקח את הפירוש הזה ממקום אחר לגמרי.

היצר היהודי ללמד זכות על הגוים

הפירוש הראשון היה במעשה, הפירוש השני היה במחשבה, הפירוש השלישי תענוג ורצון של הנפש, הפירוש הרביעי היה קשור למדות – לגבורה (יתכן שחסד הוא חלש, שייך ל"לא הביט און ביעקב", וגבורה חזקה), וכאן פתאום יש פירוש שתמציתו שקיום הגוים וכל העולמות תלוי בעם ישראל. אם יעקב הוא בסדר – ה' לא רואה און אצל הגוים.

זה פירוש פלאי – בזכות היהודים ה' מלמד זכות על הגוים ובזה הוא מקיים את הגוים. היהודי משמש לימוד זכות על הגוים. רואים שליהודים יש יצר ללמד זכות על הגוים ולעזור להם – הרבה פעמים חושבים שזה יצר הרע. הם הורגים בנו ואנחנו עוזרים להם ומלמדים זכות עליהם? הלא זו התנהגות של שגעון. אבל כאן יש אסמכתא, שבזכות היהודי הגוי קיים, וה' מלמד זכות על הגוים בזכות היהודי. כל פירוש כאן – גם אנחנו צריכים ללכת בדרך ה', הרי מצוה להתדמות אליו יתברך.

קיום העולמות – חיצוניות חו"ב או מלכות

מאיפה בא הפירוש כאן? אמרנו שכל פירוש כאן מתייחס לרובד אחר בנפש – מעשה, מחשבה, תענוג, גבורה. כאן פירוש שאנחנו היהודים מקיימים את כל העולמות. איך אומרים זאת בלשון של קבלה וחסידות? הסבר אחד הוא שאנחנו על דרך חיצוניות אבא ואמא, החכמה והבינה, השכל, שהיחוד החיצוני שלהם נצרך כל רגע כדי לחדש בכל יום ובכל רגע תמיד מעשה בראשית. קיום העולמות בא מהיחוד החיצוני של חכמה ובינה, הקשור גם אלינו כמ"ש "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", שאנחנו מקיימים את העמים על ידי חיצוניות החכמה והבינה שלנו, כמו שיהודי הוא מדען גדול.

אפשר לפרש עוד יותר, הסבר שני המשלים את ההסבר הראשון, על קיום העולמות בפועל, שהוא מהמלכות – המלכות יורדת להוות ולהחיות ולקיים את מציאות העולמות התחתונים. אנחנו המלכות של ה', לכן הכי טוב לעולם – הכי טוב שיכול להיות לכל העולם, כמו חלום טוב שכולם חפצים במימושו במציאות – שיבוא מלך המשיח ויהיה מלך על כולם, מולך על כל העולם. רואים שאפילו כאן, במצב הנתון של "והארץ היתה תהו ובהו", כל הזמן רוצים לעשות טובות לגוים. זה טוב או רע? זה טוב. אנחנו מדברים לאחרונה על ללמד תורה לגוים. גם בגשמיות – גם לבנות את הצבא שלהם ואת הכלכלה שלהם עושים היהודים הטובים בהרבה מדינות בעולם.

לפי זה, הפירוש החמישי של בעל אור החיים הקדוש בא משני מקומות – מחיצוניות המוחין, שנצרכת לקיום העולמות, ומהמלכות של עם ישראל. המלכות של עם ישראל היא המלכות על כל העולם כולו, מלכות דאצילות, והמלכות יורדת להוות ולהחיות ולקיים את מציאות העולמות התחתונים, עולמות בי"ע, כולל ובעיקר שבעים אומות העולם (שלכל אחת מהן יש שר) – כללות מציאות העולם התחתון.

פירוש ששי: לבוש הדבור

צפצוף הצדיקים עושה נחת לה'

עוד נתכוון באומרו "ולא ראה עמל בישראל", כי הצדיקים ["ועמך כֻלם צדיקים".] כל צפצופם [היה חסר לנו לבוש הדבור, וכעת משלים אותו בפירוש זה – אומר פירוש כנגד לבוש הדבור בנפש. כל דבור הצדיקים – כמו צפצוף של צפור. כתוב ש"פטטיא דאורייתא טבין", סיום מסכת ברכות בתלמוד ירושלמי, שכל הפטפוטים של הצדיקים עושים לה' נחת רוח. ה' אוהב שיהודים מפטפטים, לכן כשיושבים יחד בהתוועדות צדיקים וסתם מפטפטים – זה עושה למעלה נחת רוח גדול.] עושים בו נחת רוח לה',

ואינם מיגעים אותו כביכול [עמל מייגע מישהו, קשה לו לשאת ולסבול.] על דרך אומרו (מלאכי ב, יז) "הוגעתם (את) ה' בדבריכם" [יש פסוק שלפיו כאשר מדברים שטויות – או יותר משטויות, דברים רעים – ה' אומר שהוגעתם את ה' בדבריכם. "לא ראה עמל בישראל" – אצל צדיקים לא ככה, לא מייגע בכלל.], ולזה אמר ולא ראה עמל בישראל [איך נפרש לפי זה את החלק הראשון של הפסוק, "לא הביט און ביעקב"? ידוע בחסידות – על הפסוק "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבֹתיו" – ש"און" היינו אגו, "און" לשון "אני" ("ואיש און מחשבתיו" היינו מחשבה המלאה אגו, הבא לידי ביטוי באמרות כמו "אִיך זאג" וכיוצ"ב). אכן הרגשת האגו הפסול מתחילה במחשבה אך עיקר ביטוי האגו, ה"און", הוא בלבוש הדבור דווקא ("אִיך זאג" כנ"ל). אך השי"ת רואה לעומק – "הביט" היינו ראיה לעומק כנ"ל – שגם כאשר יהודי (יעקב, המון העם) אומר "אני" ("איך") בתוך תוכו ה"אני" שלו הוא ה"אני" של ה' (אִיך בגימטריא שם אל, כידוע מתלמיד המגיד ממעזריץ). וזהו "לא הביט און ביעקב".]

אם כן, לפי איך שהסברנו, ששת הפירושים 'מכסים' את כל כחות ולבושי הנפש – תענוג ורצון (פירוש שלישי), (חיצוניות ה)שכל (פירוש חמישי), מדות (פירוש רביעי), מלכות (פירוש חמישי) ולבושי המחשבה (פירוש שני), הדבור (פירוש ששי) והמעשה (פירוש ראשון). עד כאן פירושי בעל אוה"ח הק', זכותו יגן עלינו.

"ותרועת מלך בו" – הדהוד תקיעת שופרו של משיח

יש בהמשך עוד שלשה פירושים של בעל אור החיים לחלק השני של הפסוק, אך אין לנו זמן (צריכים להספיק ללמוד מאמר של הרבי). רק אמרנו שנסביר את הלשון "ותרועת מלך בו". רש"י כותב ש"תרועת" לשון חבה ורעות, ה' אוהב אותנו, כמו "רעה דוד", "ויתנה למרעהו", וכן תרגם אונקלוס "ושכינת מלכהון ביניהון". אצלי לא מיד משתמע ששכינת היא לשון חבה ורעות, אבל כך אומר רש"י פשט.

הכי מענין כאן הוא תרגום יונתן – קשור לפירוש בעל אור החיים ועוד פירושים – "ויבבות מלכא משיחא מיבבא ביניהון", משהו פלאי ועכשוי. מפרש "תרועת" לשון תרועה בשופר, לא רעות כפירוש רש"י. מי הוא המלך של "ותרועת מלך בו"? לפי רש"י המלך הוא ה', אבל לפי תרגום יונתן זהו מלך המשיח. בלעם מברך את העם – ה' הפך את הקללה לברכה – ותרגום יונתן אומר שאצל עם ישראל, בקרב נשמות ישראל (בפרט שיושבים יחד בהתועדות של רעים) מהדהדת כל הזמן תקיעת השופר של מלך המשיח. המלך הוא כאן מלך המשיח, הגאולה, וכל הזמן אנו שומעים את בשורת הגאולה. בשורת הגאולה היא "תרועת מלך" – תקיעת השופר של מלך המשיח – והיא כל הזמן נמצאת ונשמעת ("שמע ישראל") בתוכנו.

שוב, זהו פירוש יפהפה בחת"ת של היום. כשנקרא בתורה בשבת בע"ה לא נשכח לכוון את הכוונה הזו, ש"תרועת מלך בו" היא שכל הזמן שומעים את תרועת מלך המשיח.

ג. "נתת ליראיך נס להתנוסס" תשי"א

נעשה הפסקה, נשיר קצת, ורוצים ללמוד מאמר של הרבי על י"ב תמוז – המאמר הראשון שהוא אמר בחג הגאולה י"ב-י"ג תמוז. המאמר הזה, יותר מכל מאמר אחר, מתאים לסבת המסיבה – דוד אור וכל מי שחבר שלו וכל מי שהולך באותו ראש. כדאי שכולם ילמדו אחר כך טוב-טוב את המאמר – אין כמוהו לעניננו. [הרבי הריי"צ הגיע לביתו בט"ו תמוז.] משלים את חג הגאולה, "הכל הולך אחר החיתום".

ניגנו ניגון חג הגאולה.

אמרנו שנלמד את המאמר הראשון שהרבי אמר לכבוד חג הגאולה – י"ב תמוז ה'תשי"א על הפסוק בתהלים פרק ס "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה":

בין עבודת הנסיונות לעבודת הבירורים

נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה [יש הרבה מאמרי דא"ח על הפסוק הזה. הפסוק הוא מהפרק האחרון שאמר הרבי הרש"ב בעלמא דין. הוא אמר עליו מאמר מאד עמוק, ואחריו הרבי הקודם ואחריו הרבי.], ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר [בעל הגאולה.] בהמאמר (ששלח למדינת רוסיא ונדפס זה עתה) פירוש התרגום, יהבתא לדחליך נסא לאתנסאה בי' כו',

ומבאר, שקאי על העבודה דמסירת נפש בעניני נסיונות דוקא (שניתנת לבנ"י כדי לפעול בהם ענין של הגבהה ["הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד".]),

כל המאמר מדבר על שני סוגי עבודת ה', עבודת הבירורים ועבודת הנסיונות. יודעים שהרבי אמר שנסתיימה עבודת הבירורים, ויש עוד עבודה שלעתיד לבוא – עבודת היחודים. אבל כאן הרבי יסביר שדווקא בסוף הגלות – בעקבתא דעקבתא דמשיחא, כעת, לפני ביאת משיח – מתגברת עבודת הנסיונות. יש פחות דגש על עבודת הבירורים ויותר דגש על עבודת הנסיונות. שוב, זה מאמר שהרבי אמר בתחלת הנשיאות – על פי מאמר הרבי הקודם – סימן שכבר אז עבודת הבירורים קצת יורדת בחשיבות, ועולה בחשיבות עבודת הנסיונות[2].

ההבדל בין עבודת הבירורים, שיש בה איזה אור – אור בקצה המנהרה – ואילו בעבודת הנסיונות יש רק חשך כפול ומכופל. חוזר לפסוק שהזכרנו קודם, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך" – אחר כך יש "יהי אור" ואז יש בירורים, אבל המשיח נמצא בתוך החשך, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זה רוחו של מלך המשיח".

שקלא וטריא עם המתברר (בירורים) לעומת התעצמות (נסיונות)

בעבודת הבירורים צריך להכנס לשקלא וטריא עם הדבר המתברר – סוג של התעסקות. בעבודת הנסיונות, כמו שהחברים שלנו יודעים טוב, הכי טוב לא להתייחס. עבודת הנסיונות כולה "מיניה וביה", בתוך האדם עצמו. ברגע הזה, כשהוא עומד בנסיון, תפקידו לא לברר את מה שמעמיד אותו בנסיון – אין לו עסק איתו – והעסק שלו הוא רק בינו לבין עצמו. זה עיקר ההבדל, שבעבודת הבירורים אתה עוסק עם משהו לבררו ובעבודת הנסיונות אתה מתעצם עם עצמך.

אם יש משהו טוב בדבר שמעמיד אותך בנסיון הוא יתברר ויעלה מעצמו, בדרך ממילא, על ידי ההתעצמות שלך. אם תתעצם מספיק, גם החוקר – או מה שלא יהיה – יחזור בתשובה בעצמו. לא החזרת אותו בתשובה בפועל, רק התעצמת בעצמך כאילו הוא לא כלום, אך על ידי זה גופא הוא עתיד לחזור בתשובה.

עבודת הנסיונות – בגלות האחרון

ובזה חלוק גלות זה האחרון מהקודמים, שיש בו ריבוי העלמות והסתרים ביותר וריבוי נסיונות. ובאמת הנה זה עצמו הוא הוראה על הכח והעוז שניתן מלמעלה לכאו"א שיוכל לעמוד בנסיון, וזהו יתרון הכח ועוז שניתן בגלות האחרון על גלות מצרים (שהיתה שורש לכל הגלויות), דבגלות מצרים כתיב ולא שמעו גו' מקוצר רוח ומעבודה קשה [הרבי מוסיף דבר מאד חשוב: בכל הגלויות היו נסיונות, אבל לא היה כח לעם ישראל לעמוד בנסיון. והיות שלא עמדו בנסיון, צריך עוד גלות. מתי יגמר הסיפור של הגלויות? משהו חזק ביותר – גלות היא כדי שסוף כל סוף נעמוד בנסיון, ואז הכל יתבטל והיה כלא היה. בכל הגלויות שהיו לא עמדנו בנסיון, לכן צריך עוד גלות – דווקא בזמן הזה ה' נותן לנו, נוסך בנו, יותר ויותר כח לעמוד בעבודת הנסיונות, ואז באמת כל הסיפור יגמר, "והיה כלא היה" "ובא לציון גואל", וגם אותו אחד שכאילו לא התייחסתי אליו יחזור בתשובה מעצמו.]

(היינו שהעבודה דנסיונות רק בלבלה אותם כו' [היות שלא עמדנו בנסיונות העבר, הם רק בלבלו אותנו. אם אתה לא מסוגל לעמוד בנסיון זה מאד מבלבל את הראש. בלבול הוא סוד בלק ובלעם של פרשת השבוע, כנודע ומבואר במ"א]), משא"כ בגלות זה [האחרון דווקא, שהוא חשך כפול מכופל.] ניתן [לנו מהשמים] הכח והעוז [לא להתפעל מהנסיונות, 'אָן התפעלות', פתגם היסוד של חסידות חב"ד.] להכיר את האמת כי הם רק נסיונות בלבד [וכאשר עומדים בתוקף עצמי עושים בירור אבל בדרך ממילא – בהמשך הוא מוסיף גם ביחס לעבודת הנסיונות את המושג בירור. הטוב שיש בנסיון הוא הכח שיש ליהודי לעמוד בנסיון – כח מיוחד בסוף הגלות, שלא היה בכל ההיסטוריה – ובזכות הכח הזה תבוא הגאולה.].

גילוי התוקף העצמי והבטול העצמי עד שהנסיון "היה כלא היה"

וממשיך לבאר, שהנסיון הוא שהניצוץ האלקי הוא מוסתר ונעלם ביותר, דהנה, ענין הנסיון אינו כמו שאר דברים גשמיים המתבררים, שהבירור הוא ע"י ההתעסקות בהם שעי"ז מתברר הניצוץ ונכלל באלקות [כדי להוציא יקר מזולל אתה צריך להתעסק בו, העוסק עם מנוול מתנוול, צריך להתלכלך לשם כך, כפי שאנחנו דורשים על "לך לך", שנקרא גם 'לכלך', צריך ללכלך את הידים כדי לברר.], משא"כ בנסיון [עבודת הנסיונות, שהיא הגוברת בסוף הגלות, כמו שהחבר'ה יודעים.], שאופן הבירור הוא לא בההתעסקות בהדבר, כי אם התעסקות האדם עם עצמו, דהנסיון אינו דבר מצד עצמו, רק שהועמד דבר להעלים ולמנוע, ולזאת הנה כל ההתעסקות של האדם הוא עם עצמו, לעורר את כח העצמי שבו כו' [ולעמוד בנסיון.], עד שמתבטלים כל המניעות ועיכובים (ע"כ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתחלת המאמר בקיצור נמרץ).

ונקודת הענין, שדוקא בגלות זה האחרון, חושך כפול ומכופל דעקבתא דמשיחא, שזהו סוף ההעלם וההסתר, ניתנו לבנ"י כחות שלא להתפעל מהנסיונות, והיינו עי"ז שמעוררים את הכח העצמי, שזהו תוקף עצמי, וגם ביטול עצמי [ההתעצמות בעבודת הנסיונות היא לגלות את התוקף העצמי שלך ואת הבטול העצמי שלך. לאורך כל המאמר הולכים יחד התוקף העצמי והבטול העצמי. יש ביטוי, גם של הרבי הקודם, בעל הגאולה – "תקיפות הבטול", דהיינו כח מה, חכמה, תקיפות (כח) הבטול (מה). כאן מדבר על תוקף עצמי ובטול עצמי, וכאשר מחברים את שתי התכונות יחד הם תקיפות הבטול. כלומר, בעצם דורשים בעבודת הנסיונות חכמה – פנימיות החכמה, פנימיות אבא פנימיות עתיק, שעליה כתוב "החכמה תעֹז לחכם", "עז ותעצומות". שתי תכונות עצמיות – תוקף עצמי ובטול עצמי, כי גבורה דעתיק (תוקף עצמי) מתלבשת במוחא סתימאה וממנו בחכמה דאצילות (בטול עצמי). (ויש לומר, שזהו הטעם שדוקא עבודת הנסיונות פועלת הגבהה והעלאה גדולה ביותר),

ובדרך ממילא מתבטל הנסיון והי' כלא הי' [עיקר הסימן הטוב שעמדת בנסיון, הוא שגם אצלך הכל "היה כלא היה". הרבי הקודם אחרי המאסר כתב ביומן שזוכר כל רגע – כל רגע יקר ולא היה מוותר עליו תמורת שום הון בעולם, וגם תמורת שום הון שבעולם לא היה מסכים לרגע נוסף. אומר שזכרון כל רגע מהמאסר יקר אצלו. מצד שני, כשאתה זוכה לעמוד בנסיון, הנסיון עצמו בסוף הוא "היה כלא היה" – כאילו לא היה נסיון. לכן הוא יקר, שלא היה כאן שום דבר, ולכן הוא לא מוכן לקבל אפילו עוד רגע אחד. הוא אומר שבעבודת הבירורים יש מולך מישהו שצריך לברר, אז צריך לבוא איתו בשקלא וטריא וגם להלחם – יש גם מלחמתה של תורה, להתווכח – אבל בנסיונות לא צריך שום שקלא וטריא, שום ויכוח, אלא רק לעורר בעצמו הבטול העצמי והתוקף העצמי. זה פועל העלאה גדולה ביותר, עד כדי העלאת מלך המשיח, "ירום ונשא וגבה מאד".].

הפועל הפעולה והנפעל

ב) [בכל עבודה – בירורים או נסיונות – צריכים להתחשב בשלשה דברים, שבלשון הרוגטשובר היינו הפועל והפעולה והנפעל. כאן כותב זאת כך:] וביאור הענין, דהנה, בכל עבודה, הן בעבודת הבירורים והן בעבודת הנסיונות, יש שלשה ענינים.

הדבר שבו צריכה להיות העבודה [צריך להחליט – כמו שהרבי הריי"צ נכנס לכלא ועל המקום היה צריך להחליט – האם מה שעומד מולי הוא שייך לעבודת הבירורים או שהוא שייך לעבודת הנסיונות, האם צריך להכנס לשקלא וטריא אתו או רק להתעצם בהתעצמות פנימית. זה החפצא – מה עומד מולי.].

האיש הישראלי שעליו הוטלה העבודה [הגברא.].

והאופן שבו נעשית העבודה עם הדבר המתברר או הדבר שבו מלובש הנסיון [האם לעבוד כמו בירורים או כמו נסיונות – מהי דרך הפעולה. ההחלטה בדבר השלישי באה על ידי התבוננות בדבר הראשון – המצב האובייקטיבי של הנפעל.].

ובכל שלשת ענינים אלו יש חילוק בין העבודה שנקראת בשם עבודת הבירורים לעבודה שנקראת עבודת הנסיונות.

הניצוץ שבנסיון

והענין בזה, דהנה, עבודת הבירורים היא באופן שמבררים את הניצוץ שישנו במציאותו של הדבר המתברר גופא, משא"כ בעבודת הנסיונות, הרי הדבר עצמו שבו נעשה הנסיון, אינו במציאות (וכנ"ל שהנסיון אינו דבר מצד עצמו, רק שהועמד להעלים ולמנוע). ומ"מ, כיון שיש כאן ענין של נסיון, הרי בהכרח לומר שיש בזה ניצוץ קדושה, כי, לולי ניצוץ קדושה לא יכולה להיות אפילו מציאות שהיא בדרך דמיון בלבד להעלים ולמנוע כו' [אפילו בדמיון גמור, שאין בו שום מציאות, חייב להיות ניצוץ – בלי ניצוץ לא יכול להיות גם דמיון (רק שהניצוץ, אור הניצוץ, מת, כדלקמן).].

וכמובן גם מהמובא בהמאמר – בנוגע לענין הנסיון – מ"ש בגלות מצרים ולא שמעו גו' מקוצר רוח ומעבודה קשה, שהרי בעבודת פרך שהיתה במצרים היו מלובשים כו"כ ניצוצות קדושה שנתבררו ונתעלו בעת יצי"מ [היו שם רב – "ערב רב" – ניצוצין מתוך רפח הניצוצות. כל הניצוצות האלה היו חשך גמור, בגדר מת, שהרי הכל היה נסיון – גלות של נסיון.], וכידוע בפירוש מאמר רז"ל על הכתוב וינצלו את מצרים [חלק חשוב ביותר של הגאולה.], שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים [שני פירושים של חז"ל שיש בהם איזה משחק מלים, דגן-דגים (וכן מצודה-מצולה לשון נופל על לשון, וכן אותיות ד ו-ל מאותו מוצא, ועוד, מילוי דלת ב-ל וכן מילוי למד ב-ד, כמבואר במ"א). דגן שוה דגים – וגם מתחיל אותו דבר – מספר שדברנו עליו קודם, נאו ("לא הביט און ביעקב"). יוצא שהניצוצות שיש בנסיון נמשלו לדגן או לדגים. מה צריך לעשות לפי זה? לא צריך להתייחס, אבל צריך לדגדג אותו... זו העבודה.], דהיינו, שהוציאו את כל ניצוצות הקדושה [הדגן-הדגים] שהיו שם.

ניצוץ כבוי – "חתיכה נעשית נבלה"

אלא, שהניצוץ קדושה שבנסיון הוא בהעלם והסתר ביותר [בבירורים יש ניצוץ, ואילו בנסיונות יש ניצוץ אך אין בו אור כלל – יש ניצוץ, אך הניצוץ מלובש ומובלע בהדבר, שבר הכלי שעושה את הנסיון, והוא בהעלם והסתר שאינו מאיר כלל ונעשה חשך.]. וזהו גם שעיקר ענין הנסיונות הוא בגלות זה האחרון בעקבתא דמשיחא, לפי שאז צריכים לברר את הניצוצות היותר קטנים והיותר האחרונים [שוב מדבר על בירורים, רק שהבירור בנסיון הוא בדרך אחרת. הניצוצות היותר קטנים הם "פכים קטנים" עליהם חזר יעקב – מצד אחד הם הכי קטנים, אבל מצד שני הכי חשובים. לא שכבר קופצים לעבודת היחודים – יש עדיין מה לברר – אבל לא ניצוצות שאפשר להוציא בדרך הרגילה של עבודת הבירורים, דרך של מלחמה ושקלא וטריא.],

שההעלם וההסתר שבהם גדול ביותר [ההבדל בין הניצוצות שאפשר לברר בדרך הרגילה לניצוצות שאי אפשר לברר הוא האם יש איזה אור קטן שנשאר. ניצוץ הוא אור. כשהכלים נשברו נפלו וירדו שברי הכלים ובתוכם ניצוצות. מהו ניצוץ? שאף על פי שהוא נפל למטה, הוא עדיין ניצוץ. כעת הוא אומר שיש ניצוצות קטנים ואחרונים, שחייבים להגיע אליהם כי אחרת הגאולה לא יכולה לבוא, אבל הם כבר אבדו את כל האור – הניצוץ הפך להיות חשך. מה שהניצוץ הפך להיות חשך גמור, בלי שום אור, היינו שנשארה רק מציאות הניצוץ אך בלי שום אור, וממילא הוא חשך גמור בדיוק כמו שבר הכלי, הקליפה הגסה, שכולה חשך.

איך לומר זאת בצורה אחרת? הוא לא משתמש בביטוי הזה, אבל בעבודת הנסיונות אתה עוסק בניצוצות שמתו לגמרי, שכבו, כמו נר שכבה. כל זמן שיש לו טפת אור – יש תקוה, אפשר להחיות אותו. אפשר לנפוח קצת – שקלא וטריא, לדבר איתו יפה, להוציא ולגאול אות. אך אם הוא כבר מת – אפשר להתייאש ממנו, הוא מת, גמרנו. לא, צריכים לעשות תחית המתים. צריכים להחיות את הניצוצות האלה. זה משהו שמת (מבחינת האור וההתפשטות שלו) וצריך להחיות אותו, ולשם כך יש את עבודת הנסיונות. אי אפשר להחיות את המת על ידי דבור – תחית המתים היא נס, "בעת שיעלה ברצונו יתברך". איך מקדמים את תחית המתים? עמידה בנסיון. אם אני מתעצם זה פועל שעצם המציאות של הניצוץ המת פתאום קם לתחיה. זה משהו עמוק ביותר. לפעמים כתוב שבנסיונות אין ניצוץ, אין מה לברר, לכן צריך רק להתעצם בעצמך.]. והיינו, שהניצוץ קדושה שבענין הנסיונות הוא מלובש ומובלע בהעלם והסתר כ"כ עד שאינו מאיר כלל, שלכן אי אפשר לקרותו בשם אור,

ועד שלפעמים איתא שהניצוץ קדושה עצמו נעשה חושך [אף שניצוץ על שם האור.], וע"ד חתיכה עצמה נעשית נבילה ["שקר החן", חתיכה-נבלה. "חתיכה נעשית נבלה" נאמר באיסורים חמורים, כמו בשר וחלב, שכל אחד מהם מותר, אך כאשר מבשלים אותם יחד החפצא הופך להיות איסור גמור.]. וזהו החילוק בין הדבר המתברר להדבר שבו נעשה הנסיון, שבדבר המתברר יש ניצוץ שיכולים לקרותו בשם ניצוץ אור, כיון שהוא באופן של אור כו', משא"כ בנסיון, שלא נשאר מהניצוץ אלא מציאותו בלבד [לא נשאר שום אור מהניצוץ, אלא רק המציאות החשוכה-המתה שלו.], כי כל שאר הענינים (מלבד עצם מציאותו) [נבלעו בתוך הנסיון, כמו שהחתיכה נעשית נבילה.] הם בבחי' חתיכה נעשית נבילה.

עבודה עם העצם (נסיונות) ועבודה עם ההתפשטות (בירורים)

ומצד החילוק הנ"ל בין הדבר המתברר לדבר שבו נעשה הנסיון, נעשה גם החילוק בהאדם העובד ובאופן העבודה, שבענין הנסיונות צריך האדם לעבוד עם מציאותו, עצמותו ומהותו, ולא עם שאר הענינים שהם רק ההתפשטות שלו [הניצוץ אבד את כל ההתפשטות שלו. התפשטות היא יכולת הניצוץ להתבטא, שיש לו איזה אור. כאן אין לניצוץ שום ביטוי, שום אור, שום התפשטות. כמו שלניצוץ אין התפשטות, כך העבודה שלי צריכה להיות בלי התפשטות – רק בעצם שלי. כשאני מדבר איתך – זו התפשטות. אם בניצוץ שלך, שמעמיד אותי בנסיון, אין שום התפשטות של אור – בכל אופן ה' רוצה שאתה, שמעמיד אותי בנסיון, תקום לתחיה. הוא שלח אותי להתנסות על ידך, אני צריך לעשות משהו לשם כך – מה שאני צריך לעשות הוא רק להתעצם בעצמי. כמו שאתה בהתעצמות עצמית, אני כנגד זה צריך להיות עוד יותר בהתעצמות עצמית. נשאר אצלי דבר אחד – עצם נקודת היהדות שלי, התוקף העצמי שלי והבטול העצמי שלי, ותו לא מידי.] (כמו בהניצוץ קדושה שבדבר שבו נעשה הנסיון, שרק עצם מציאותו נשארה בשלימות). וגם אופן העבודה אינו בדרך מלחמה ושקו"ט, טענה ומענה (אויס'טענה'ן זיך), עד שפועל בירור והעלאה, אלא עי"ז שמעורר תוקף עצמי וביטול עצמי דוקא.

מלחמת התפלה ומלחמת האכילה – שני שלבי בירור

כעת מתחיל נושא חדש, ואומר לנו שבבירורים יש שתי רמות – כמו בתפלה, ובירור בפועל כמו אכילה וכו'. כתוב לא לאכול לפני התפלה. יש שני דברים שהם מלחמה – "שעת צלותא שעת קרבא" ו"נהמא אפום חרבא ליכול". לחם הוא לשון מלחמה – כדי להוציא את הניצוץ – אך צריך קודם להתפלל ואז לאכול. צריך קודם את מלחמת הבירור שנעשית בתפלה ואז בירור שני באוכל. בירור א' ובירור ב', מלחמה א' ומלחמה ב'. נקרא בפנים:

ג) ובפרטיות יותר, הנה תחלת ענין עבודת הבירורים הוא בשעת התפלה [הכוונה לתפלת חול. תפלת שבת היא משהו אחר, כולה תענוג, כמו שראינו לגבי "לא ראה עמל בישראל".], כמאמר שעת צלותא שעת קרבא. והיינו, דעם היות שכללות עבודת הבירורים [בגשמיות ממש] היא בשעת האכילה ושתי' או ההשתמשות בכל הענינים הגשמיים, מ"מ, כדי שלא זו בלבד שהדבר הגשמי לא יוריד את האדם למטה [שהאוכל לא ימשוך אותו למטה, לא יגשים אותו.], אלא אדרבה, שהאדם יוכל לפעול עלי' בדבר הגשמי, ויברר ויעלה את הניצוץ המלובש בו, צריך לפעול תחילה חלישות כללית הן בעצמו, בגופו ונפשו הבהמית [הוא כותב כאן שהמלחמה הראשונה היא בכלל והמלחמה השני היא בפרט. בירור א' הוא בכלל ובירור ב' הוא בפרט. קודם כל הבירור בכלל הוא לתת מכה כללית לחומריות. אחר כך, כשהוא אוכל הוא יוכל להעלות את האוכל ולא לרדת איתו. נתינת המכה הכללית לחומריות שלו היא המלחמה של התפלה.], והן בגשמיות וחומריות העולם.

וזהו ענין עבודת התפלה, שעת קרבא, שפועלת חלישות כללית בגוף ונפש הבהמית, והיינו, ע"י ההתבוננות שלפני התפלה, ואח"כ ע"י ההתבוננות בעת התפלה גופא בעבודת האופנים וחיות הקודש, שהם שורש הנפש הבהמית, שעי"ז פועל חלישות כללית בגופו ונפשו הבהמית [כמו שלמדנו קודם שיעקב צריך להחליש את עצמו – ישראל מוסיף גבורה ויעקב צריך להחליש. ההחלשה היא עידון – כשהוא מחזיר את נפשו הבהמית לשרשה (בשרפים וחיות הקדש) הוא מחליש את הגסות שלה.], ובדרך ממילא גם בחלקו בעולם [כשאדם פועל בעצמו הוא משפיע גם על העולם החיצוני. אחרי החלישות הזו אדם יכול למשוך את הניצוצות מהמציאות, כמו מגנט.].

וזהו הטעם שקודם התפלה אסור לאכול ולהתעסק בצרכיו, כי, קודם שפעל חלישות כללית בעצמו [ביי זיך. הכלל הוא לעבוד על עצמך קודם, ואחר כך אתה יכול לגשת החוצה ולעבוד על משהו/מישהו אחר.] ובחלקו בעולם, יש מקום לחשוש שלא זו בלבד שעדיין לא יוכל להעלות את הדבר הגשמי, אלא אדרבה, שהדבר הגשמי יוריד וימשיך אותו למטה. ורק לאחרי עבודת התפלה בא סדר העבודה דפת שחרית וכל שאר הענינים הקשורים עם עבודת הבירורים, כי, לאחרי שפעל חלישות כללית, שזוהי התחלת המלחמה, יכול לילך ולהמשיך במלחמה הב', נהמא אפום חרבא ליכול [המלחמה העיקרית של האוכל, לחם לשון מלחמה. יוצא שיש שתי מלחמות – מלחמה א' היא התפלה ומלחמה ב' היא האוכל או כל דבר שאתה עוסק איתו אחר כך בגשמיות.], לעסוק בבירור הענינים הגשמיים.

מלחמה (שקלא וטריא) – על בסיס מכנה משותף

והנה, תחלת עבודת הבירורים שהיא בעבודת התפלה (כנ"ל), היא באופן של התבוננות כו', וטעם הדבר, לפי שהניצוצים שבדברים המתבררים הם באופן שגם מלבד עצם מציאותם [עצם הניצוץ.] נשארו בהם גם כל שאר הענינים, שהם ענין של אור וקדושה כו' [בבירורים הניצוץ לא כבה, יש לו אור, ולכן צריך שכל – אור השכל – כדי לברר אותו.], ולכן אפשר לערוך עמהם מלחמה בדרך שקו"ט [להכנס לדו-שיח עם הניצוץ, בדרך של מלחמה וויכוח טוב ופורה.], טענה ומענה, עד שיפעל בהם בירור ועלי' [כל עבודת הבירורים היא כמו בית משפט שטוענים בו. כל זה היה בירורים, אבל הנושא שלנו הוא נסיונות:].

משא"כ בעבודת הנסיונות, כיון שהניצוץ דקדושה שבנסיון הוא באופן שחתיכה עצמה נעשית נבילה, שהניצוץ עצמו נעשה חושך, כמו החושך דגקה"ט לגמרי להבדיל [הניצוץ ששייך לקליפת נגה הוא כעת למעשה כמו ג"ק הטמאות לגמרי.], אזי אי אפשר לילך בדרך של מלחמה ושקו"ט, כיון שאין לו אחיזה כלל במה להתחיל המלחמה כו' [גם ווארט יפה: כדי להלחם עם מישהו או משהו צריך נקודת מוצא של אחיזה, על מה נלחמים. צריך איזו אחיזה, ובנסיון אין שום אחיזה. אי אפשר למצוא נקודת מוצא.].

הוא אומר כאן בחצי משפט משהו שאפשר לפתח יפה: יש בן אדם שיש עדיין איזה מכנה משותף עמו – יש לי אחיזה שאני יכול לדבר איתו. יש איזה נושא לדבר, כמו בסיפור בעל תפלה של רבי נחמן – מענין אותך כדורגל? אז גם אותי מענין, בא נדבר על כדורגל. לא חייב להיות קדושה, אבל יש משהו שמחבר אותנו. לעומתו, יש מישהו שבמצב הנתון אין בו שום אחיזה. כל מה שהוא כאילו רוצה לדבר איתי – לא מענין אותו בכלל. מענין אותו משהו אחר, יש לו את התכניות שלו והוא גם משקר. לא יעזור שאני אחפש איזו נקודה שאפשר להתחיל איתו שיחה, כי אין כזו.

ברגע שאני מבין שאין פה נקודת אחיזה, אני מבין שה' שם אותי כעת במצב של נסיון ולא במצב של בירור. אם יש משהו משותף איתו, שאפשר להתחיל בשיחה – נקודת אחיזה – זו עבודת הבירורים. אבל כאשר אין שום נקודת אחיזה, במצב הנתון, זה נסיון. אחר כך, כשאדם יעמוד בנסיון ונצא מכאן – גם אתה תחזור בתשובה ונהיה חברים פעם. אבל כרגע, בגלל כל הנסיבות, אין שום נקודת אחיזה – זה הסימן שאין כאן עבודת בירורים כלל, אלא רק עבודת נסיונות.

עבודת הנסיונות – מלחמת אין ברירה

אלא אופן העבודה הוא ע"י התעוררות תוקף עצמי וביטול עצמי, שאי אפשר בלאו הכי [שאני צריך לעמוד על העקרון שלי, על האמונה שלי, שאי אפשר אחרת – 'ככה ולא אחרת', 'אזוי און ניט אנדרעש'.], ומוכרח לעמוד בנסיון, כי אין ברירה אחרת לפניו [אין ברירה. לשון נופל על לשון – או עבודת הבירורים, או שאין ברירה אלא רק לעמוד על עצמי בתוקף עצמי ובבטול עצמי.].

וכיון שעבודתו היא מצד התוקף העצמי והביטול העצמי, היינו, לא [הולך] מצד עניני התפשטות, הארות וגילויים [כמו שהניצוץ לא בהתפשטות.], עבודה ע"פ טעם ודעת, אלא מצד העצם, הנה מצד העצם [שאצל כל יהודי הוא בשלמות.] ביכלתו להוציא את הניצוץ המלובש בהדבר בו הוא הנסיון, כיון שגם בהניצוץ נשאר העצם בשלימות, כנ"ל [חידוש, שהוא התכלית, שמצד ההתעצמות שלו – השלמות שלו – הוא יכול להגיע גם לניצוץ השלם שבדבר. הניצוץ שלם, אבל מת, בלי שום אור והתפשטות. עם העצם שלו הוא יכול להגיע לאותו ניצוץ ולהוציא אותו. עבודת הבירורים היא "כולם בחכמה אתברירו" – על פי טעם ודעת. אבל זו יחסית חיצוניות אבא, "כלם בחכמה עשית", "כולם בחכמה אתברירו" – זה השכל של החכמה. בשביל עבודת הנסיונות לא צריך שכל אלא את עצם החכמה, כח מה, תקיפות הבטול – פנימיות אבא.].

עבודת הנסיונות – גילוי היחידה (כנגד היחידה דלעו"ז)

ד) וזהו גם מה שעבודת הנסיונות קשורה עם בחי' היחידה שבנפש [עבודת הבירורים, על פי טעם ודעת, היא בנר"נ. עבודת הנסיונות דורשת לגלות את המקיפים של הנפש.], שבכחה להפוך בחי' היחידה דלעו"ז [אפשר להגיע לעצם הניצוץ המת. מי שעומד מולי – החוקר – הוא היחידה דלעו"ז. הוא היחידה שבנפש, אבל היחידה דלעו"ז. בסתם שיחה, כשמישהו נכנס לבית חב"ד, זו לא היחידה שלי ולא שלו. אם הוא מסכים להניח תפילין פעם ראשונה בחיים יש גילוי יחידה, אך כשאני מדבר איתו יפה זו לא שיחת יחידה – לא יחידות. בחדר החקירה יש יחידות, צריך להרגיש שם יחידות ממש – גילוי היחידה שלו ושלך, אבל אצלו זו יחידה דלעו"ז. יוצא מכאן דבר גדול, עצה איך להתעצם בשעת הנסיון ("עצה מרחוק אמונה אמן", עצה והתעצמות – לשון נופל על לשון), להרגיש שכעת אתה נמצא ביחידות עם הרבי.], בחי' היחידה דנפש הבהמית.

ולפעמים מבואר שכאשר מאיר בחי' היחידה שבנפש אזי אינו אפילו בדרך נסיון כלל [כי כשאתה מגלה את היחידה אין נסיון – כבר נצחת, "והיה כלא היה".], ומה שמ"מ ישנו נסיון, הנה הנסיון מתבטא בכך שיתעורר ויבוא לעבודה שמצד גילוי היחידה שבנפש, אבל לאחרי שמתגלה בחי' היחידה שבנפש [בשניה שמצליח לגלות אותה,] אזי העבודה אינה אפילו בדרך נסיון כלל [הנסיון מתבטל באותו רגע, היה כלא היה.].

גילוי היחידה – התענוג שבנפש

והענין הוא, דהנה, בחי' נפש רוח ונשמה, שהם הכחות הפנימיים שבנפש [הנשמה היא השכל, הרוח המדות והנפש היא הנה"י והגוף, הנפש הטבעית.], הם מכח השכל ולמטה, ולמעלה מהם הו"ע המקיף דחי' והמקיף דיחידה [קודם הזכיר רק יחידה, וכעת כולל את החיה:], שמקיף דחי' הו"ע הרצון, ומקיף דיחידה הו"ע התענוג [קודם ראינו באוה"ח "לא הביט און ביעקב" מצד הרצון "ולא ראה עמל בישראל" מצד התענוג – חיה ויחידה.].

והנה, ענין העבודה בדרך מלחמה ושקו"ט שייך רק בעבודה שמצד השכל ולמטה, משא"כ בעבודה שמצד רצון ותענוג [כתר, חיה-יחידה.] לא שייך ענין של שקו"ט, דממה נפשך, או שמתענג מדבר זה או שאינו מתענג ממנו [כעת אומר עוד משהו גדול מאד: הסימן שגילית את היחידה שבנפש, שם בחדר החקירה – אפילו הרבי הקודם, שהחוקר עומד מולו עם אקדח מכוון לראשו ביד, וצריך לומר לו שאתה לא פוחד. כלומר, לא צריך לומר שום דבר – אתה לא פוחד. כשהוא תמה ושואל אתה מסביר לו שאתה, שיש לך עולם אחד ושני אלוק אתה פוחד, אבל אני שיש לי אלוק אחד ושני עולמות איני פוחד. ברגע שנכנס הוא קבל החלטה איך לנהוג, אבל כאן אומר יותר מזה – הסימן שהצלחת לגלות את היחידה שבנפש הוא שאתה נמצא בתענוג, בכיף, עם האקדח לפנים שלך. הנצחון שלך – כל המשפחה בוכים, מה אתה עושה שם, איך אתה מתייסר, אבל אתה נמצא בכיף, אתה בתענוג הכי גדול.

התענוג הזה הוא הסימן האמתי של גילוי היחידה שבנפש. אם זה תענוג – ודאי אין פה נסיון בכלל, לא קשה בכלל. ככה בטלת את הנסיון, ובסוף בזכות זה אותו אחד גם יתעלה (יתכן שאצל גוי העיקר להגיע לרצון-חיה ואצל יהודי לתענוג-יחידה).]. והיינו, שכאשר העבודה היא מצד היחידה שבנפש, כח התענוג, הרי כיון שבפשיטות אצלו שמתענג מענין זה, אזי אין מקום לטענות ומענות ושקו"ט בדרך מלחמה [אין שום שקלא וטריא, שום משא ומתן עם הצד השני בכלל.].

השתוות על ידי גילוי התענוג

וכיון שהעבודה היא מצד היחידה שבנפש האלקית שמהפכת לקדושה גם את היחידה דנפש הבהמית, והיינו, שמוציא את התענוג של נה"ב מענינים גשמיים ועאכו"כ מענינים חומריים [שחומריות היא יותר גרועה ויותר גסה מגשמיות.], אזי נעשים אצלו כל הענינים הגשמיים והחומריים בהשתוות לגמרי [התענוג היינו שהיחידה בנפש שלו הפכה גם פנימה, עוד לפני שהוא הופך את היחידה שמולו – גם אצלו יש יחידה של הנפש הבהמית שלו, התענוגים בגשמיות. גילוי התענוג בקדושה שלו הופך את תענוג נפש הבהמית, והסימן הוא השתוות של קדושה. רבי הלל אמר שמי שלא הגיע למדת ההשתוות צריך לשרוף אותו עם החמץ בערב פסח.], ועי"ז בטלים כל עניני נסיונות.

וכפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק, שהמאמין לא יחוש משום יסורין בעולם, ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית, והיינו, שהסיבה לכך שהאדם מיצר ודואג על החסרון בענינים דבני חיי ומזוני רויחי [יש לו דאגות פרנסה, דרגות בריאות ודאגות משפחה. אם הוא דואג על הדברים האלה, הוא תפוס בהם וודאי לא נמצא בהשתוות.], הרי זה מפני שענינים אלו אינם בהשתוות אצלו, אבל כאשר נמצא במעמד ומצב שכל הענינים דבני חיי ומזוני רויחי הם בהשתוות אצלו, כי, מה שנוגע לו הרי זה רק ענין התומ"צ [וגם בני חיי ומזוני הם חלק מהתומ"צ שלו.], ומצד התורה הרי כל דעביד רחמנא לטב עביד [ולא שייכת דאגה. גם שאני יושב במצב הזה, שלכאורה לא נעים כל כך, אבל הכל מה'.],

אזי כל הענינים שבהם מנסים אותו נעשים אצלו בהשתוות, ובמילא בטל הנסיון [כדי לתקן את היחידה של מי שאתך בחדר – ביחידות – צריך קודם להגיע לגילוי היחידה שלך, שאין לך דאגה משום דבר בעולם. לכן אם הוא עומד עם אקדח – זה לא מדאיג אותך, אצלך הכל בהשתוות, בבני חיי ומזוני שלך. הכל אצלך בהשתוות, אז אתה בכיף – במקום אחר. החוקר מסתכל עליך ואומר שאתה משוגע, כבר במקום אחר, לא שייך. בסוף אותו משוגע הוא המנצח.]. וזהו גם הפירוש והביאור בהאמור לעיל שכאשר העבודה היא מצד היחידה שבנפש אזי אינו בדרך נסיון כלל, שזהו לפי שפעל בעצמו שכל מה שיארע יהי' אצלו בהשתוות לגמרי.

התגלות מסירות נפש (בדורות האחרונים) על ידי העלם השכל (בירידת הדורות)

ה) והנה אף שנת"ל שהניצוץ שבנסיון הוא בהעלם והסתר לגמרי עד שלא נשאר אלא מציאותו בלבד (שזהו החילוק הכללי שבין נסיונות לבירורים, וממנו באים בדרך ממילא כל החילוקים הפרטיים), הרי לאידך גיסא, ידוע שכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר, וכיון שניצוץ זה ירד למטה כל כך עד שלא נשאר אלא מציאותו בלבד, הרי מובן שבזה נמצא הגבוה גבוה ביותר.

וע"ד דוגמא להמבואר בהטעם שענין המס"נ הוא בדורות האחרונים דוקא [מוסיף עוד ענין חשוב ביותר. למה בדורות הראשונים לא היה כח לעמוד בנסיון וכעת יש? אנחנו יותר טובים מכל הדורות, מאברהם אבינו והלאה?!], כיון שבדורות הראשונים היו בהתגלות עניני השכל [הם היו יותר טובים מאתנו בשכל.], והרי השכל מעלים על המס"נ [כמה שיותר שכל – יותר קשה למסור את הנפש. זה מהכללים החזקים בתורת החסידות – שכל הוא לא תמיד טוב. הוא טוב, אבל "אליה וקוץ בה" – הקוץ של השכל שמעלים על מסירות הנפש.], משא"כ בדורות האחרונים כו' [לנו ברוך ה' יש פחות שכל, וזה עושה מקום ליותר כח של מסירות נפש. לכן באמת מהבעל שם טוב והלאה, וכך הדגיש הרבי הרש"ב, הגאולה תבוא רק מכח אמונה פשוטה, ולא מכח השכל. בסוף יהיה גם שכל, שנזכה לדעת את ה', כמו שיסביר – אך כעת העבודה היא עבודה של מסירות נפש.].

וכשם שנקל לפעול ענין המס"נ על העקב שברגל יותר מאשר על הראש [אתה יכול לשים את העקב שלך במים רותחים, אבל את הראש אף פעם לא תשים במים רותחים. לעקב אין שכל, אז הוא מוכן למסור את הנפש, אבל לראש יש שכל ולא מוכן למסור את הנפש.], כמו"כ נקל לפעול ענין המס"נ בעקבתא דמשיחא [לשון עקב.] יותר מאשר בדורות הראשונים שהיו במדריגות עליונות יותר.

גילוי השרש הגבוה בניצוץ הנמוך והכבוי

ועד"ז יש לומר בענין הניצוץ שבנסיון, שכיון שלא נשאר בו אלא מציאותו בלבד, לכן נמצא בו הגבוה גבוה ביותר [הוא למטה-מטה ביותר אך משום כך גופא נמצא בו, בהעלם גמור, הכח של "הגבוה גבוה ביותר". מכאן נוכל להבין מי יכול לבוא אליו לעשות בו תחית המתים? דווקא מי שכעת מתגלה אצלו "הגבוה גבוה ביותר" (דהיינו מי שעומד בנסיון ומגלה את היחידה שבנפש שלו) שאז "מצא מין את מינו" וכח "הגבוה גבוה ביותר" שבניצוץ "חוזר וניעור". הפרק הקודם דבר על תענוג, כתר, והפרק הזה מדבר כבר על מסירות נפש. לא תמיד מזהים שמסירות נפש וכיף הולכים יחד – אדרבא – אך שניהם תופעות, גילויים, של היחידה שבנפש.].

הנסיון מביא לראית המהות

ו) ובזה יובן מ"ש כי מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת גו' [נאמר עוד כלל גדול: מתי שכל מעלים על מסירות נפש? רק שכל חיצוני, ידיעת המציאות, שהיא גדלות א'. עיקר גדלות א' הוא מצד אמא, וזה השכל שמעלים על המסירות נפש. גדלות ב', ובפרט גדלות ב' מצד אבא, היא ראית המהות – "כי עין בעין יראו". זו דעת עליה נאמר "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת" – שהנסיון מביא לידי דעת.

קודם הוא קטל את השכל, ופתאום בסוף אומר שדווקא בנסיונות נזכה לדעת את ה' כמו לעתיד לבוא. הנסיון דורש ממני עבודה בלי שכל, למעלה מטעם ודעת – גם גילוי תענוג עצמי, מדת ההשתוות – וגם נכונות למסור את הנפש בפועל ממש. היות שהגבוה ביותר מגיע למטה ביותר – החבור הזה, בין הכי גבוה להכי נמוך, מגלה את האמצע, את הדעת, אך זו לא דעת של העולם הזה, ידיעת המציאות בלבד, אלא דעת של ראית המהות.], היינו, שכדי שיהי' ענין הדעת וראי' באלקות [אומר בפירוש שזו ראיה, ראית המהות.] (לדעת), שזוהי התכלית דביאת המשיח, הרי זה ע"י ענין הנסיונות (כי מנסה גו' אתכם) דוקא.

וטעם הדבר, כי, בענין הנסיונות הרי הניצוץ הוא בהעלם והסתר ביותר, שלכן אי אפשר לפעול בו הבירור בדרך מלחמה ושקו"ט כו', אלא העבודה צריכה להיות באופן של הליכה בתוקף עצמי וביטול עצמי, שלזה באים ע"י גילוי היחידה שבנפש דוקא, וכאשר מתגלית בחי' היחידה דנפש האלקית, הרי היא מהפכת את היחידה דהנפש הבהמית, ובמילא פועל בעצמו שכל הענינים דבני חיי ומזוני הם בדרך השתוות לגמרי, ועי"ז [ממילא] מתבטל הנסיון (כנ"ל), ואז [ממילא] מתגלה הניצוץ שבו [בתוך הנסיון] וחוזר לקדושה, ולא עוד אלא שנעשה במדריגה עליונה ביותר [כי חוזר למקורו.], שהרי מה שירד למטה מטה ביותר הי' דוקא הגבוה גבוה ביותר [הכל רומז על משיח, שירד הכי למטה, בסתר המדרגה, ויעלה הכי גבוה, "ירום ונשא וגבה מאד". הוא בר נפלא ומשום כך הוא הוא מחיה מתים.].

תכלית הנסיונות – "ומלאה הארץ דעה את הוי'"

ז) וזהו גם הטעם שדוקא לאחרי הנסיונות שבחושך כפול ומכופל דגלות זה האחרון (שלאחריו יקויים היעוד את רוח הטומאה אעביר מן הארץ), שבו מבררים את הניצוצות האחרונים ביותר שהם בהעלם והסתר ביותר [ה"פכים קטנים", ש"יעקב לא מת" יש לו חוש בהם – לגלות שגם הם לא מתו. ידוע ש"פכים קטנים" שוה שטן, וכשמחברים מספר זה ליעקב הוא הופך להיות ישראל. כאשר הוא נאבק עם השטן ונצח אותו – מוסיפים את השטן ליעקב – ואז הוא מקבל את השם ישראל.], אזי יקויים היעוד מלאה הארץ דעה את הוי', שתתגלה הבטחת התורה כי מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת, היינו, שתכלית הנסיונות היא כדי שיתגלה ענין הדעת באלקות, דע את אלקי אביך [ועבדהו בלב שלם.].

ולכן ניתנה לנו עתה עבודת הנסיונות [כי רק כעת יש לנו את הכח לעמוד בה.] – לא באופן כפי שהי' בגלות מצרים שהי' רק ענין של בלבול, אלא כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר, ש"בגלות זה ניתן הכח והעוז להכיר את האמת כי הם רק נסיונות בלבד", ובאופן שיוכלו לעמוד בנסיון ע"י התעוררות כח העצמי, תוקף וביטול עצמי, ולעמוד בנסיון באופן שיוציאו את הניצוצות, ועי"ז יזכו לבוא לדעת את הוי' אלקיכם, והיינו, שהנסיון אינו בשביל עצמו [אומר עוד ווארט מאד יפה בסוף: כשנכנסים למצב של נסיון, כמו שיש מי שאומר ש'אתה לא כלום' צריך לומר ש'אני לא כלום'. כל הזמן אמרנו שהנסיון הוא כדי לגלות תוקף עצמי ובטול עצמי, אך זה בשביל הנסיון – להוציא את הניצוץ. הנסיון הוא לא בשבילי, לא בשביל עצם העמידה בנסיון, אלא בשביל "ומלאה הארץ דעה את הוי'", הדעת היא לכל הארץ – "והארץ האירה מכבודו".], אלא כל מה שמנסה הוי' אלקיכם אתכם אינו אלא כדי לדעת, לבוא למעמד ומצב דמלאה הארץ דעה את הוי' [לראות ש"כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'".].

ולכן, הנה כאשר נעמוד נגד (מ'וועט ביישטיין) כל ההעלמות וההסתרים, ונלך בדרך העבודה שלא להכנס לשקו"ט בדרך מלחמה, אלא לגשת לכל ענין בתוקף עצמי וביטול עצמי, היינו, שהן אמת שאני בעצמי איני מציאות כלל (איך בין טאַקע גאָרנישט) [אני לא מתרומם ומתנשא בעצמי בתוקף העצמי ובטול העצמי שלי, אני באמת שום דבר.], אבל כיון שהנני עוסק בעבודת הוי' אינני מתפעל משום דבר [דווקא בהיותי גארנישט.], ויודע אני שאי אפשר בלאו הכי, דער ענין מוז זיך דורכפירן – אזי מבטלים את הנסיון, ומבררים ומעלים את הניצוץ שמסתתר בו, ועי"ז פועלים בעולם את הגילוי שבמהרה בימינו יהי' בגלוי ממש ע"י ביאת משיח צדקנו. וההכנה לזה צריכה להיות ע"י עבודת כאו"א בזמן הגלות, ובפרט בגלות האחרון, ובגלות זה גופא בעקבתא דעקבתא דמשיחא, שכאשר כאו"א יעשה עבודתו [עד הסוף] בתוקף עצמי ובביטול עצמי [מתוך שהוא שום דבר בעצמו.], אזי במהרה נזכה כולנו שבעגלא דידן יתגלו כל הגילויים והאורות ועצמות ומהות א"ס ב"ה, ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.

ד. שו"ת עם תלמידי הישיבות

רצו לשאול שאלות? יש זמן לשלש שאלות...

במאמר הרבי מסביר שיש יחידה ד"לעומת זה", אבל הרבה פעמים כתוב שבקליפה אין יחידה?

"בבואה דבבואה לית להו". גם ביחידה כתוב שיש פנימיות היחידה וחיצוניות היחידה – חיצוניות יש להם אבל פנימיות אין להם. אבל זו שאלה מהשעור, התכוונו לשאלות מקדמת דנא...

פעילות התנועה – הכתרה מלמטה[3]

כשמסבירים ליהודים על התנועה – אנחנו רואים אותה כגאולה ממש, ביאת המשיח, או סתם משהו שיעורר לביאת המשיח, מלכות ישראל?

ברור שמה שאנחנו יכולים לעשות הוא לעורר. הרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם", עושים כל שביכלתנו. צריך לטכס עצה, מטכסים עצה מה נראה לנו הדבר הכי טוב וחזק – ואותו עושים. זה "להביא לימות המשיח". בסוף גם הרבי אמר שהכתרת מלך המשיח חייבת לבוא מלמעלה בנוסף להכתרה מלמטה – זה תלוי בה'. בסוף הכל תלוי בקב"ה, אבל "מפתח הגאולה" בידינו (כמו במאמר "בידי מי מפתח הגאולה"). אנחנו מגששים למצוא את המפתח ולהשתמש בו, לפתוח את שערי הגאולה. המפתח לא אצל ה' אלא אצלנו, אבל בסוף – "ומלאה הארץ דעה את הוי'" היינו גילוי של ה'. ככל שנתעצם – כמו שלמדנו כעת במאמר – ונגיע ליחידה, ביחידה גם כולנו אחד וגם אנחנו עם הקב"ה אחד, הכל הופך להיות אחד, הכל נפעל ביחד, 'נאו'.

אנחנו עושים את כל ההכתרה שאפשר מלמטה?

כן. זו אתערותא דלתתא, התעוררות של "עשו כל אשר ביכלתכם". כתוב "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר", שהוא מלך המשיח. צריך את ה"אשה מזרעת תחלה". אם מחכים לה' לעשות את הכל, להביא את המשיח – אין "אשה מזרעת תחלה" וגם הגאולה לא שם. אנחנו מנסים להיות ה"אשה מזרעת תחלה" ואז יש הבטחה של התורה ש"יולדת זכר".

זיהוי השליחות בעולם

היתה התוועדות בישיבה ביצהר בתקופה האחרונה והיה דיון איך מגיעים לשליחות – האם שואלים את הרבי? האם כל אחד יכול לבחור לעצמו שליחות?

צריך לחשוב מה אתה רוצה. אשרי מי שמקבל שליחות מפורשת שהרבי שולח אותו, אבל הרבי אמר שכל אחד צריך להיות שליח – צריך לפעול גם בדרך הטבע, לחשוב בעצמך. בלשון הרבי "יתבונן מה רוצה באמת", גם בתור שליחות – מה מתאים לך, מה אתה רוצה באמת – ואחר כך "יתייעץ בידידים מבינים". הנוסחה של הרבי היא להתבונן מה רוצה באמת, וכשיתברר אצלך להתייעץ איך ליישם. אם יש משפיע – ודאי כדאי שיהיה בתיאום.

איך מתבוננים מה רוצים באמת?

שוברים את הראש.

זו היתה שאלה שניה. כל דבר שני הוא תהו – גומרים עם שבירה.[4]

עליה וירידה ביחסי הדורות

אם לקראת ביאת משיח החכמה עולה, השכל עולה, מתגלה תורת משיח, תורת הקבלה, אז למה יש ירידה בשכל? צריכה להיות עליה, שכולם הרבה יותר חכמים.

יש הרבה דברים קשורים במקביל – עלית הדורות וירידת הדורות. כמו שבשעון יש מחוגים שונים שפועלים בקצב אחר ובכיוון אחר, כל אחד בסיבוב שלו. יש הרבה בקבלת הרש"ש על איך כל המחוגים פועלים יחד.

באמת רציתי להתבונן בסיום המאמר – מה התכלית שלו? זה מאמר חשוב ביותר, אבל מה התכלית? אין יותר עבודת בירורים, אין יותר שכל, לא מדברים עם אף אחד בשכל ורק מתעצמים – זו השורה התחתונה? אפשר לחשוב ככה, אבל זה ודאי לא נכון. צריך לדבר עם אנשים בטוב טעם ודעת, עם רוב האנשים שבעולם. עדיין כל מה שלמדנו, כמה שהוא התכלית, הוא מקודש לעומת התדיר – היוצא מהכלל לעומת הכלל. צריך גם את זה וגם את זה. כל הענין של גדלות מוחין הוא שאפשר לתפוס בו זמנית בהרבה דברים שונים.

אז מה עולה ומה יורד?

יש משהו בפשטות שכתוב שהראשונים היו תנאים ואמוראים גדולים וכעת אין לנו את אותו שכל. "כולנו חכמים כולנו נבונים", אבל כתוב שאם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ואם הם כמלאכים אנו כבני אדם – אין לנו באמת תפיסה כמו שהיתה לראשונים. כתוב שעיקר הבירור בזמן התנאים היה תורה, בזמן האריז"ל היה תפלה ובזמננו גמילות חסדים. ירידת הדורות היא כך, "רגלין ברגלין", שעיקר העבודה בסוף הוא גמילות חסד, לעשות טובה. כל מה שלמדנו כעת הוא פן גדול וחשוב ביותר, לכבוד בעל המסיבה הזו, שכולנו נזדהה איתו, אך יחד עם זה כעת יוצאים החוצה – מי שיכול לצאת החוצה... מי שלא יכול לצאת החוצה ישאר עם המאמר הזה עד שהוא יצא החוצה – וכשיוצאים החוצה צריכים לחשוב מה עושים. או שעושים מצוה, עוזרים למישהו בפועל, או שעוזרים למישהו בשכל – שמקרבים אותו. אפילו בתוך הבית מן הסתם יש הזדמנות איך לקרב יהודים – יש כל מיני מכשירים... מותר לך?

שני תענוגים בכתר

עוד שאלה בקשר למאמר. הרב כותב בספר הנפש שהתענוג הוא פנימיות החיה וכאן במאמר משמע שהוא ביחידה.

יש תענוג ויש תענוג. פנימיות היחידה היא רדל"א, שלמעלה מתענוג סתם, אך גם הוא נקרא תענוג – תענוג לעתיד לבוא, שכרגע הוא אמונה. הרבה פעמים שכל הכתר הוא יחידה והחיה היא חכמה דווקא. או כמו כאן, שהחיה היא אריך, חיצוניות הכתר, והיחידה היא פנימיות הכתר, תענוג. התענוג הוא רק הז"ת דעתיק, תענוג מורכב (היינו תענוג שמתלבש, בא לידי ביטוי, בשרשי שאר כוחות הנפש כפי שהם מושרשים ברישא דאריך, חיצוניות הכתר). שאלו קודם שבלעו"ז אין יחידה – הכוונה שאין להם ג"ר דעתיק, אבל יש להם ז"ת דעתיק.

עיתוי היציאה לפעילות

הרבי אמר לאברכים שאחרי החתונה ישארו שנה בישיבה לפני שיוצאים לשליחות. התלבטנו אם יש ענין גם לשקוע בישיבה, בלי בית דוד וכו', ולעשות רק אחר כך.

יש גם שליחות לפני החתונה.

כדוגמה, האם להשקיע שנה בישיבה בלי הפצות, אולי רק בימי ששי, ורק אחר כך לצאת לבית דוד?

יש כלל ויש יוצאים מהכלל. יתכן שיש כאן יוצאים מהכלל, אבל הכלל שצריך לשבת בישיבה, בכולל, אחרי החתונה שנה-שנתיים, לפחות שנה. לעשות הפצות בזמן הפנוי (אפשר בהחלט בתקופה זו להתבונן לעומק, יחד עם דביתהו, על השליחות לעתיד, לתכנן כמה שאפשר – דבר שאמור להוסיף חשק וחיות בלימוד התורה, כהכנה לשליחות).

וכשיושבים בישיבה לא צריך לעשות?

תלוי מי ראש הישיבה, מה סדרי הישיבה וכו'. לכל ישיבה יש כללים של הישיבה. תכנס לישיבה טובה...

הכונה לחסידות חב"ד וחידושים בחסידות

כשמלמדים יהודי חסידות, כחלק מהשליחות, המטרה היא רק הפצת המעינות – שהוא ילמד חסידות – או להפוך אותו לשיטה שאני מאמין בה, שישתייך לחב"ד?

כבר כתבת וקבלת על זה תשובה...[5]

עוד דבר, שאלו אותנו כמה פעמים בשליחות, כשמתחילים לדבר איתי על חב"ד (ונכון גם בברסלב) טוענים שקשה לספר כל הזמן סיפורים על צדיק שהיום אין לי קשר איתו, ברובד הגשמי, וקשה להתחיות מזה. מה צריך לענות ליהודי כזה?

השאלה איך מלהיבים מישהו. הכל פונקציה של כמה הדבר מלהיב אותך. אם הענין חי אצלך ואתה מתלהב ממנו אתה יכול להלהיב אחרים. אם אצלך זה לא אמתי – קשה להלהיב מישהו.

ומה הדרך שלו להתקשר לצדיק?

אם אנחנו חסידי חב"ד אנחנו חושבים שמי שמנחה את הדרך הוא הרבי, שהוא ממלא המקום של כל הרביים מהבעל שם טוב והלאה, וזהו – צריך לקבל ממנו את הדרך וליישם אותה. זה הכל. ללמוד אותו ולהבין. אני חושב שכל אחד יכול להתלהב מזה שזו הדרך הכי טובה, השוה לכל נפש, מה שיכול לקרב את הגאולה – הבסיס.

אנשים יבואו אלינו אולי בבקורת, שכאילו אנחנו מוסיפים משהו – הרבי לא אמר זאת. קודם כל, יכול להיות שזה בכלל לא נכון, טעות מעיקרא – צריך להיות בקי, מן הסתם הרבי כן אמר. אפילו במקרה שהוא לא אמר בפירוש, בסדר. יש עדיין את הכלל בחז"ל ש"מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו". יש אנשים שקשה להם לקבל שיכול להיות משהו חדש, אפילו משהו קטן. כמו מישהו שאומר שאחרי האר"י אין עוד כלום, או אחרי רבי נחמן אין כלום. מצד אחד אנחנו חושבים שהחיות והתענוג של הרבי הוא שממשיכים, וגם ממשיכים עם קצת דברים חדשים, כי זה באמת מה שהרבי אמר – הוא אמר שאתם תטכסו עצה, אני כבר גמרתי בקטע הזה. תטכסו עצה מה הכי טוב כדי להביא את המשיח. הוא גם אמר והדגיש מאד (מה שכבר כתוב בתניא בהדגשה רבה) שעל כל אחד ואחד לחדש בתורה, בכל פרד"ס התורה, להוציא מהכח אל הפועל את כל מה שה' חנן אותו בחכמה בינה ודעת, לגלות את חלקו בתורה (ויש מי שחלקו בתורה הוא כללי ביותר, כלומר שנוגע מאד לכולם בדור הזה).

וכל הטענות שיש בחב"ד כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה וכיו"ב, דברים שאין כל כך בחב"ד, גם בכלל זה?

קודם כל, הרבה מזה טעות גמורה כנ"ל – לא יודעים לקרוא את ה'עברי', צריכים לחזור לחדר, וגם אין להם את כל הרוחב. בכלל לא יודעים את אדמו"ר האמצעי, וכ"ש וק"ו לגבי רבי הלל ורבי אייזיק וכו' – לא יודעים מה כתוב בספר. מי שמשתמש ממש בלשון המקורי של הבעל שם טוב הכנעה-הבדלה-המתקה הוא רבי אייזיק.

באמת פלא, שהמלים האלה כל כך תופסות את הצבור – אצלנו היה בחוש פשוט לפני חמשים שנה, שדווקא המלים האלה יכולות להתפס יותר טוב מכל המלים. למה? מתוך דבר פשוט מאד – מה שאני מתלהב ממנו, אני מרגיש שכולם מתלהבים ממנו. רואים זאת בפועל. בכל מקום יש הכנעה-הבדלה-המתקה, מתחיל להיות – מתחיל לחלחל לתוך התודעה של הציבור. אם כבר משהו טוב מחלחל מתוך הלימוד שלנו הוא הכנעה-הבדלה-המתקה. הפלא שמכל הספרים שלנו שנכתבו עד כה, הספר על הכנעה-הבדלה-המתקה עוד לא נכתב – הוא נמצא בכתב יד, מחכה לגואל. הוא באמת הכי חשוב מהכל, ועוד לא בא בכתוב בצורה מסודרת.

הרב אליהו לוי ספר פעם בישיבה שב‑770 הוא דבר עם בחורים ואמרו לו שאף אחד לא מדבר על הכנעה-הבדלה-המתקה ואז הוא הראה להם שיחה שהרבי מדבר בדיוק על המבנה הזה.

ראינו מאמר במלוקט ג' שהרבי חלק ביום הקמת מגדל עדר – ב' אייר תשמ"ט – והוא מדבר שם שיש אמונה בכתר, למעלה מטעם ודעת, ואמונה במלכות. הוא אומר שהשער לכל עבודת ה' היא האמונה של המלכות-השפלות שהיא מבוא לאמונה של מעלה. ממש דומה לפרק בעבודת ה'.

גם על זה יש בכמה מקומות. זה פשוט. זה נכון, ברגע שרוצים – שבאמת "דאגה בלב איש" – מיד מגלים איפה זה נמצא.

דרך הבעל שם טוב ביחס לשאר הצדיקים

מה שהרב אמר קודם, שהרבי הוא הממשיך של כל הדורות מהבעש"ט וכו', יתכן שיש דור שלא רואים אותו?

אמרנו שזה נכון לרבי, ואמרנו שאנחנו משתדלים לעשות את שלנו. אי אפשר לתת ציונים. הרבי הוא בפשיטות המשך של הכל, וכעת אנחנו המשך של הדור הקודם עם החידוש שחייבים לחדש.

למה צריך את ההצטמצמות הזו, להגיד שרק מהבעל שם טוב זו הדרך?

יש שיעור קומה שלם, והחוט הזה מהבעל שם טוב הוא חוט השדרה של הגוף (שנמשך עד לאברי ההולדה כנודע, כאשר העיקר הוא להוליד – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו'" – "על יהודי לעשות עוד יהודי"). יש צדיק שהוא הריאות, יש צדיק שהוא אבר חיוני אחר – לא חב"ד דווקא. כל אחד מהצדיקים ממלא מקום חיוני בשיעור הקומה. זה גם חידוש שאולי לא כל כך מכירים בחב"ד. כמו שיש את שבע הדרכים הטהורות שכנגד שבע החיות הטהורות של התורה, שחב"ד הוא סך הכל היחמור (החיה שבמקום התפארת, מרכז ההתכללות, אך בכל זאת חיה אחת מתוך שבע). יש גם איל וצבי וכו' – כל החיות הטהורות. כך יש משהו הרבה יותר מורכב משבע החיות, שיעור הקומה של כל הצדיקים.

שליחות ו'קבוצה'

הרבה בחורים רצו לשאול בישיבה, למה לנסוע לרבי? ובכלל, באים מבתים חב"דיים ומרגישים שבישיבה כל הזמן מדברים על הרב.

אני חושב שחשוב לנסוע, גם בשביל ההזדהות. צריך להיות קשור לרבי, והרבי כותב ב"היום יום" שאחת מדרכי ההתקשרות היא להתוועד עם החסידים – לא לפרוש מהכלל. אפשר לקבל – מי שזוכה, כל אחד לפי השרש שלו – הרבה רוח של הרבי, הרבה חבור. אם אתה נוסע מן הסתם תלמד שם בעיון את מאמרי ושיחות הרבי. בכלל כתוב "הוה גולה למקום תורה", והגלות הזו ל‑770 היא גלות ללמוד תורה במקום מיוחד ששם שורה רוחו של הרבי (כמבואר במאמר "התקשרות לאחר ג' תמוז") – שזה טוב. כתוב שכאשר חוזרים מהגלות לארץ זה מחדד את השכל פי כמה וכמה, "כפלים לתושיה". חוץ מזה יש את האינטרס האגואיסטי – או משהו כזה – שכאשר אתה שמה ומתחבר וכו' אתה גם משפיע. אנחנו רוצים להשפיע, גם על מי שקוראים לעצמם חב"דניקים – שאולי הכי קשה – וגם על כולם. אם אתה תהיה תלמיד טוב, שליח טוב, תוכל גם להשפיע שם.

מה זה אומר להתחבר? לקבל באמת מהמשפיעים החב"דיים?

מקבלים שם חינוך של שליחות – זה דבר טוב. מקבלים חינוך של שליחות ויוצאים לעם ישראל. אם אתה יכול להשפיע עליו ולתת לו עוד קצת אור זה יבוא לידי ביטוי במשך כל ימי חייו. בע"ה משיח יבוא תיכף ומיד ממש, אבל אתה יכול להשפיע טוב עליו, באהבת ישראל אמיתית, בנעם וטוב טעם ודעת, והעיקר – בענות חן. כמו כל דבר, כדי להשפיע על מישהו צריך באמת להיות חבר שלו – לא להיות מעליו ולא מתחתיו אלא להיות חבר, ומתוך זה גם להשפיע.

תהיה ישיבה גדולה ואז 'קבוצה' שנה שלמה, כמו אצל כולם?

על זה צריך לתת את הדעת. יש עוד כמה שנים עד שנגיע לפרשה הזו. אני הייתי שם שלשה חדשים בתור בחור.

ישיבה גדולה תהיה שלש שנים? כי אז מתחתנים מאד מאוחר...

אתה רוצה לקפוץ כתה?

מה עם "עוד יוסף חי" שחבר'ה עשו שלש שנים?

מאד רציתי, דברנו ונכנס קצת לתודעה, שאז צריך שליחות.

ומה עם 'קבוצה'?

אי אפשר לשנות תודעה. אם למישהו מישיבת עוד יוסף חי ביצהר יש הוה אמינא לנסוע לקבוצה ל‑770 איסטרן פרקוויי – זה מפתיע אותי, מצוין. אם קבוצה היא משהו אחר – זו כבר שליחות. כל תלמיד כאן, לאן שהוא הולך – הוא שליח. יש ווארט של הרבי ש'שליח עושה שליח ביז מאה שלוחים'. אנחנו גם מייחסים את ה"שליח עושה שליח" – שהרבי עשה אותי שליח ואני עושה אותך שליח. אתה יוצא לשליחות.

אפשר לעשות כבר עכשיו את השליחות?

בחופש. יש לך חופשת קיץ...

במקום הישיבה...

אתה מסוגל ללמוד.

אפשר לעשות קבוצה אצל הרב?

זו מחשבה טובה. צריך לבנות את הכלים.

מה עם שליחות בישיבה בשנה הרביעית?

זה טוב מאד. אם אתה מועיל זה בסדר גמור, ואתה ודאי מועיל. הבעיה של יצהר – שכואבת לי כל השנים – שאין יותר בחורים. עיקר השליחות הוא להביא לשם חבר'ה, להרבות את התלמידים.

מה מקבלים ב'קבוצה' שאין בשליחות?

קבוצה אמורה להיות שנת לימוד אינטנסיבית ומאומצת יותר מכל השנים שקדמו. אז אתה מוכן לשנת שליחות.

אז כן ללכת ל'קבוצה' שנה שלמה?

גם שמה צריכים לבנות כלים. בכל ישיבה את הישיבה שלה ב‑770. שוב, יש עוד כמה שנים... 'תשרי' זה משהו אחר ו'קבוצה' זה משהו אחר. גם לגבי 'תשרי' יש סוגים שונים של אנשים – יש אנשים שאוהבים הרבה אנשים ויש כאלה שלא אוהבים הרבה אנשים. זה לא אומר שחייבים את החויה הזו של הרבה אנשים. בשביל הרבה אנשים אפשר לנסוע לאומן. אני חושב שיותר טוב, אם כבר אתה אוהב הרבה אנשים, שתיסע לרבי.

אפשר גם ברחוב בירושלים לפגוש הרבה אנשים...

שם האנשים מפוזרים, כל אחד הולך לדרכו, אין צבור יחד, אין קבע. אבל בסדר – אם זה מה שאתה מחפש סע לירושלים.

יחס הרבי לפעולות מעשיות להקמת מלכות מתוקנת

יש דבר מלכות, כנראה תזו"מ, שהרבי אומר שהענין של מלכות הוא הענין של המשיח. כאילו שצריך לעשות הכל, אבל זה ספציפית שייך למשיח. שמלכות שבתפארת היא מלכות כמו שהיא בלימוד התורה, אבל לא מלכות בטהרתה – לא מלכות שבמלכות. אז איך יכול להיות?

הרבי אמר את זה באותו יום. השאלה מה הוא יאמר במלכות שבמלכות... הוא אמר את זה לאנשים קצת 'מיואשים'. קודם הוא אמר, הכריז בתוקף, "עשו כל אשר ביכלתכם", אבל באו ואמרו שלא יודעים מה לעשות. הרבי אמר – טוב, אתן לכם רצפט פשוט, הדרך הישרה היא ללמוד עניני גאולה ומשיח וכו'. ודאי שזה נכון, מלכות שבתפארת, אבל בפירוש בא על רקע של תשובה ומענה לאנשים שהצהירו שלא יודעים מה לעשות. אני לא חורץ את הדין, רק שנתבונן מה זאת אומרת – הרבי אמר משהו, אמרו שלא יכול להיות, לא מסתדר עם המציאות שלנו, עם המגבלות שלנו, ואז הרבי חוזר ואומר כך וכך. צריך שיקול דעת מה צריך להסיק מכך בסוף.

הווארט של כלל ויוצא מן הכלל הוא יסוד היסודות – גם תשובה שהרבי אמר לנו באופן אישי. לכן אנחנו אומרים שכל מה שאנחנו עושים – מנחה את כולם, כל מי שקשור – ש'יתכן שיש יוצאים מן הכלל'. יחד עם זה, כמו שספרנו בבת עין, בשנים של טרום-דרך-חיים – כשהקמנו את "חי וקים" – הרבי מיד השיב בהסכמה ועידוד בכל התוקף, משהו נדיר וחזק ביותר. רוב אם לא כל הדברים שלנו – הרבי מאד חיזק, את כל הפעילות. זה מה שיש לי, לכן לא כל כך מענין אותי דברים שאולי מישהו יפרש שאולי אחרת – יש לי את ההוראות הברורות שהרבי אמר לי, ואני מעביר את זה לכם. אם צריך לדבר עם מישהו אחר כדאי להיות בקי בכל ההסטוריות.

אם רוצים מדינה יהודית בפועל, ויש פה עכשיו את המדינה, אז לכאורה לא מספיק לעשות דברים שמתיישבים עם המדינה כי לא תהיה פריצה?

לכן צריך לדעת איך המאמר שלמדנו כעת, על עבודת הנסיונות, בא לידי ביטוי יום-יומי ביחס שלנו למציאות. האם כללות היחס שלנו למדינה הוא עבודת הנסיונות, או שכן יש גם עבודת הבירורים. זה עיקר מה שצריך לפתח במאמר, כללות היחס למדינה – לא רק בחדר החקירות, ששם ברור. בעצם על זה אנחנו מדברים שנים – ויכוח ועבודת בירור בתוך עצמנו.

שמרנות וחידוש – "סיני" ו"עוקר הרים"

במה צריך להשקיע יותר, בחידוש של הדור הזה או בתורות של הדור הקודם?

זה כמו "סיני" ו"עוקר הרים". הייתי רוצה ש"עוקר הרים" יהיה עדיף, אבל מה אני יכול לעשות? בסוף פוסקים ש"סיני" עדיף.

בסוף ראש הישיבה נהיה רבה, "עוקר ההרים", כי רב יוסף היה ענו. ר' איציק הסביר ש"סיני" ו"עוקר הרים" יחד – "עוקר הרים" עדיף.

אז דחוף-דחוף צריך כמה 'סיניים' פה. זו בדיוק הבעיה שלנו. אנחנו שואפים לאיזה "סיני" שישלים את התמונה. "סיני" זו בקיאות. לא שוים כל החידושים אם אין בקיאות. אבל חיות מקבלים בדרך כלל מדבר חדש – זה לא שוה בלי בקיאות. לכן חייבים את ה"סיני", הבקיאות ביסודות.

פעילות בדרך ר' משה סגל

כל השנים שהרבי יצא למבצעים, בחזית עמדה הדמות של הרבי. השאלה אם פה הרב אמר שמה שחשוב זה הדרך, והרי היא דרך של התכללות ויש פחות קנאות לגביה, וגם אם לא מעמידים בחזית דמות אלא דרך אולי יש בזה חסרון, גם בנוגע לשליחות של קירוב יהודים וגם בנוגע למלכות ישראל.

אחת ההוראות הכי ראשונות, שהיא אור ירוק לכל מיני דברים חדשים של תיקון המדינה, היא שהרבי אמר לי די בהתחלה שבכל מה שנוגע לצבור, מעשים ודרך לשם תקון הצבור, שאלמד מהשווער שלי. השווער שלי עשה וישר אחר כך דווח לרבי – לא כל כך שאל. השווער שלי הוא דוגמה למופת לסוג שעושה ואז מדווח. הרבי אמר שאני צריך ללמוד ממנו – עוד לא הגעתי לקרסוליו, אבל מנסים ללמוד משהו.

הרב אמר שאם רוצים לעשות דברים צריך קודם לשאול...

זה לבחורים פזיזים.

זה זמן המחתרת.

כשהיתה כאן מחתרת הם באו להתייעץ עם השווער והוא אמר שזה לא החומר, לא יצליח. מה שהצליח במחתרת שלפני קום המדינה – וכל דבר מצליח – הוא המון משמעת. זו בדיוק הבעיה. יש חבר'ה הכי טובים, שאני הכי אוהב אותם, אבל הם רוצים לפעול בעצמם בלי שום משמעת, בלי שום פיקוד, וזה לא טוב – לא מגיע לשום מטרה, אלא רק עושה בלאגן. בסוף החבר'ה האלה יושבים בכלא וחבל עליהם. אם היו יושבים בכלא כי אני אמרתי – כמו זה... – אז שוה משהו. אבל סתם לשבת בכלא זה חבל.

בעבודת הנסיונות, שהיא התעצמות פנימית, איך יודעים מתי אפשר לפרוץ החוצה? החוקר חושב שאני משוגע, ואולי אני נעשה סתם אוטיסט...

ככה מקבלים פטור מהצבא...

פעילות בתקופת הישיבה

בנוגע לשאלה שהיתה לפני כן, עם בחורי הישיבה – בחור בשיעורים א-ג בישיבה גבוהה, כמה לשלב בין לימוד וכמה במבצעים?

מי שיודע ללמוד ויכול ללמוד – צריך ללמוד.

וימי ששי?

זה בסדר, חלק מהסדר של הישיבה.

מי שיכול ללמוד ויכול גם לצאת לבית דוד ערב בשבוע?

הכל בתיאום עם הישיבה. כמו שהרבי אמר, יש הנהלת הישיבה, שצריכה להיות פתוחה לזה. אם היא פתוחה – בסדר גמור.

מצד התלמיד, לא כדאי להשקיע בישיבה שלש שנים בלי לצאת?

ערב בשבוע זה לא לצאת הרבה. גם יום ששי וגם ערב בשבוע – עדיין לא הרבה.

הרב אמר שאם יש לך יכולת ללמוד תלמד. הפצות זה פחות?

בשלב הזה. לאדם יש הרבה שלבים בחיים. בשלב של הלימוד צריך ללמוד. אם יש איזה צו שעה, לו יצויר שצריך בחירות או משהו – שעדיין לא בראש שלנו – וכולם צריכים להתגייס, כמו בעת מלחמת שסוגרים את הגמרות ומתגייסים. אבל גם זה פיקוד – שצריך פיקוד שסוגרים את הגמרות ויוצאים לרחוב. זה נקרא מקודש, לא תדיר.

פעילות לא בשם חב"ד

מה עם מה שהרבי אמר שחב"דניקים לא יעשו מפלגה?

זה בדיוק הענין. לכן צריך לדעת איך לפעול לא בשם חב"ד. זה קצת קשה שאתה חב"דניק ומתלבש כמו חב"דניק ומזדהה פנימית כחב"ד, אבל זה מה שהרבי אמר. הרבי אמר לנו שהרבה פעילות צריך לפעול לא בשם חב"ד, וברגע שאתה פועל לא בשם חב"ד אתה כללי – זה צ'ק פתוח לעשות הרבה דברים. הרבי לא רצה שחב"ד תקים מפלגה. הוא לא רצה שחב"ד תכנס יותר מדי חזק לתנועת ההתיישבות – כך כתב לשווער שלי – כי אז יתפרש כ'חב"דסקער מעשה', ואז במקום לחזק את ההתישבות עלול להחליש את ההתיישבות. יש דברים שאם חב"ד נכנסת אליהם זה מחליש אותה, לכן הרבי בפירוש אמר שלא יהיה בשם חב"ד (וכך לגבי מפלגה).

מדד להצלחה – קרוב המונים

יש הרגשה היום שחב"ד בעולם מצליחה בכל דבר – בכנסת מצדיעים לרבי, והכל בשיא השלמות. אם תלך לבסיס בצבא בשם הרבי ירקדו איתך ואם תלך בשם הרב ישימו אותך בכלא...

גם חסידים אמרו מה יותר טוב, גן עדן או גיהנם... יש כמה סיפורים כאלה. עד שמישהו מאיים לעשות שינוי מקבלים אותו בכיף. ברגע שיש איום, שמישהו רוצה לעשות שינוי – 'לפגוע' בך, במוסכמות הראשונות שלך, באופי המסגרת שהתרגלת אליה – זה סיפור אחר לגמרי. כל ההצלחות הן הצלחות פרוה, להצליח בפרוה או בפחות מפרוה. ההצלחה האמתית של חב"ד היא כשחסיד חב"ד (כשליח של הרבי מחב"ד) מקרב מישהו בתשובה, ולא שבכנסת מצדיעים לרבי. אם תאמר לי שחב"ד מצליחה לקרב יהודים אצדיע הרבה יותר לתנועת חב"ד בבטול, אבל אני רואה שכמה שחב"ד מקרבת יש גם גופים אחרים שמקרבים, ומי יודע אם חב"ד מקרבת יותר. זו תעודת ההצלחה של חב"ד, ולא שום דבר אחר – לא הצדעה לרבי וכיו"ב. אדרבא, זה לצאת ידי חובה בלי כלום.

אם יש הרבה גופים שמקרבים, למה לא להתעסק רק במלכות ישראל?

גם דובר הרבה פעמים. אנחנו חושבים שמלכות ישראל היא הכח לקרב המונים. יש לקרב יחידים, אבל בסוף צריך לקרב המונים. אם התנועה פועלת טוב יש בכך כח לקרב המונים (לקרב את יעקב – "המון העם", כפירוש בעל אוה"ח הק') – רק ככה אפשר לעשות משהו, לקדם את הגאולה.

סדרי לימוד – הכל בתמצית

הרבה פעמים בהפצות של התנועה אני מרגיש שאדם לא מוכן להתפקד כי חסרות לו הרבה הנחות יסוד שלומדים בספרי הרב. נראה שעד שלא יופץ הרבה גל עיני קשה לדבר על מלכות ישראל באמת.

יפה. מה שהיה צריך לשאול לגבי ישיבות, כמה שאמרנו שצריך ללמוד נגלה וחסידות, השאלה היתה צריכה להיות כמה זמן בלימוד שלי בישיבה אני יכול להקדיש ללימוד לעומק של כל ספרי גל עיני, שממילא יהיה קצת על חשבון משהו אחר – אי אפשר לתפוס הכל. זו שאלה טובה. בישיבות שלנו צריך להיות אחרת, בהחלט, מכל הישיבות. כמה שרוצים להיות ישיבת חב"ד – אבל בהחלט, גם בסדר הישיבה צריך ספרים שלנו. בתום ודעת בישיבה היתה לי בקורת שהנגלה לא מספיק חזק, אבל מצד שני להיות נגלה חזק וכל הזמן נגלה – לא חייב להיות. אפשר להיות נגלה חזק גם במעט זמן יחסית, והרבה זמן ללמוד חסידות כולל ספרי גל עיני. אחרת מה עשינו? בשביל מה צריך ישיבה בכלל? אז, כמו שאמרת, אתה בונה את הכלים שלך בשביל להשפיע.

בסדר חסידות צריך ללמוד ספרי גל עיני או ספרי חסידות קודמים?

צריך הכל, צריך בסיס וצריך הכל. צריך בהנהלת הישיבה אנשים חכמים שיכולים לעשות סדר טוב. אפשר הכל בקיצור. אפילו דברים יסודיים, כמו תניא, אפשר למצוא את העיקר. גם בספרי גל עיני – אפשר להוציא עיקר. ללמוד טוב ולעומק וגם בתמצית. צריך מורים חכמים ונבונים שזה הראש שלהם. כך גם גמרא וגם הלכה. כמו שלהבדיל אם רוצים לעשות בגרות או משהו, אז מנסיון אנשים פה – מי שיש לו שכל יכול לעשות בקיצור נמרץ. האמת שכל ענין אחרוני האחרונים הוא סיכומים וקיצורים וספרי תמצית. זה עדיין בגדר גישושים, לא הצליח עד הסוף. כולם, כמו הרב שטיינזלץ, מנסים לעשות עממי ונגיש – אם נגיש אפשר ללמוד בקיצור ולהבין טוב. יש בקורת, אחד שיאמר שכאשר אתה עושה נגיש אתה מוציא את כל הקדושה. צריך לדעת איך לעשות נגיש ולשמור על הקדושה (לעשות קיצור וביחד עם זה לא לוותר על השלמות של הכל, היינו 'קונץ' לתפוס את החבל משני הקצוות).

בינתיים אף אחד עדיין לא השכיל איך להנגיש בצורה הכי טובה, אבל אצלי פשיטא שבפשיטא שאפשרי. כמו שהרמב"ם רצה. כמו שכתוב שצריך עוד סדר – עוד בעל שם טוב וכו' – כדי להביא את הגאולה, צריך עוד רמב"ם. צריך מישהו חדש שיעשה משנה תורה, שמחמשה חומשי תורה אתה לומד את הספר הזה ויודע את כל התורה שבעל פה כולה (כולל פנימיות התורה, כל מה שנתגלה אחרי הרמב"ם). הרמב"ם לא היה משוגע. היו שירדו עליו, אבל הבין שצריך שמישהו יבוא ויעשה קיצור מהכל. היום זה בדיוק מה שחסר, אבל משהו ברמה של הרמב"ם. בשביל זה צריך עוד רמב"ם (ורמב"ם עוד יותר גדול). כל זה היה כדי לומר, שאפילו במצב הנתון – צריך ראש חדש של ישיבה, שכל הזמן מחולק אחרת. וגם, אחרי שלש שנים ישיבה גדולה צריך לצאת תלמיד חכם גדול מאד. לדעת הכל.

לבחור צד: 'איך בין גארנישט!'

בהתוועדות ג' תמוז בישיבה אחד הנושאים שאלו היה 'לקחת צד'. היה מי שטען שכל עוד שמי שמולי לא לקח צד אני לא צריך לקחת צד, אבל ברגע שמי שמולי לקח צד – אומר שהוא ברסלבר – אני צריך לקחת צד ולהבהיר לאיזה שבלונה בדיוק אני נכנס. היו אחרים שאמרו שזה שמישהו אחר לקח צד לא אומר שאני צריך לקחת צד, והאישיות תבנה במהלך הזמן.

למה צריך לקחת זמן?

טענו שכדי שמשהו יבנה צריך שיהיה מאד ברור מי בדיוק אני.

שיהיה ברור לכולם מי אני – איך בין גארנישט. את הצד הזה בהחלט כל אחד צריך לקחת מיד. אז אתה יכול להיות החיל הכי טוב.

במה מתבטאת הזכות בחירה של יהודי, אם מצד אחד בחירה של יהודי משנה עולמות ופעלה כל מה שקרה, ומצד שני כל מה שקרה גם לפני הבריאה וגם אחר כך ה' ידע מה שיקרה ופעל אותו?

כתוב שהבחירה של היהודי משקפת את הבחירה של ה'. מכח הבחירה החפשית של ה' יש לנו בחירה. זו הבחירה שאין לגוי. זה מה שאמרנו קודם, שהמפתח הוא אצלנו, אבל בסופו של דבר גם ה' צריך לנענע את הראש שלו ולהסכים. צריך לדעת היטב שכח הבחירה הוא אצלנו, כח השינוי – להאמין בזה חזק, ומתוך זה באה כל מסירות הנפש שלמדנו עליה, והכל בשביל "ומלאה הארץ דעה את הוי'".

לחיים לחיים. [לסבא של דוד-אור:] הרבה נחת מכולם, מכל הצאצאים.