ב"ה

פלח הרימון – ד"ה ואשה אחת

כד אדר תשמ"ג – "שובה ישראל" ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שיעור שני

א.      משמעות השם אלישע – חזרה

הגענו בפעם הקודמת לעמוד 128. למדנו שלפי חסידות כנסת ישראל בזמן הגלות נקראת "אשה אחת מנשי בני הנביאים", הסיפור בספר מלכים עם אלישע הנביא. והיא, במצב של חוסר-כל, צועקת אל אלישע. הוא הסביר על דרך הקבלה שאלישע הוא המקור הרוחני של המלכות. כמו שבמלכות צריכים להיות שני מצבים, קודם היא מקבלת ואחר כך היא הופכת להיות משפיעה ואפילו הופכת לוחמת למטה לתקן את העולם, כך גם החכמה באצילות, שהיא הנקודה הראשונה בעולם האצילות, יש בה גם את שני המצבים האלה. המצב שהיא מקבלת מהכתר נקרא "כלי", והכלי מקבל מהתיקון הראשון של יג תיקוני דקנא הנקרא "אל". ואחר כך היא מקבלת ממקום עוד יותר גבוה שנקרא ש"ע נהורין, מהפנים או מהמצח של הכתר, ואז החכמה בעצמה הופכת להיות משפיעה בכל עולם האצילות, להאיר את הבטול האמתי לכל עולם האצילות. זה פירוש השם "אלישע" על דרך הקבלה והחסידות, קודם כל אלי, ואחר כך ש"ע – לשון שפע, "אלי" הוא מקבל וש"ע הוא משפיע. אמרנו שבחכמה יש שתי מדרגות, קודם מקבל ואחר כך משפיע, וכל מצב הוא מצב נפרד: כשהוא מקבל הוא מקבל לגמרי ולא שייך להשפעה בכלל, וכשהוא משפיע הוא מבטל את עצמו לגמרי, הוא מאיר את האור העצמי שלו בכל עולם האצילות.

ב.      בטל במציאות לגמרי – לא מחזיק טובה לעצמו

שאלה: מה הכוונה בטל במציאות לגמרי? הכונה היא שהוא כלה?

תשובה: ודאי שהוא נשאר, אם הוא לא היה נשאר הוא לא היה יכול לתת. בטל במציאות לגמרי הכוונה היא שהוא לא מחזיק טובה לעצמו, בן אדם שלא חושב על עצמו בשעת מעשה. ככל שבן אדם עושה יותר הרבה, פחות הוא יכול לחשוב על עצמו, זה נקרא שהוא לא מחזיק טובה לעצמו. כל שכן וקל וחומר בעולם האצילות שכולו אלקות והכל בטל במציאות, המקור של הבטול במציאות היא חכמה של אצילות. לכן כל עולם האצילות נקרא על שם החכמה. כאשר החכמה משפיעה על כל עולם האצילות זה הש"ע של "אלישע".

ג.       זמן הגלות – תחושת הסתלקות

אלישע הוא המקור הראשוני של המלכות ובזמן הגלות המלכות יורדת לעולמות התחתונים. כל הפרצוף הראשון שלה באצילות נסתר, מתבטל. את זה הוא מסביר עכשיו, מה הכוונה בזה. עצרנו במשפט:

והנה בחינת המלכות דאצילות  - זו ה"אשה אחת מנשי בני הנביאים" – צועקת אל מקורה שהוא בחינת אלישע הנ"ל בזמן הגלות – הסיפור, אפילו שהוא נאמר בזמן הבית, כמו שהסברנו באריכות, הוא רמז למצב של עם ישראל בגלות. והיינו להיות כי בזמן הגלות הוא בחינת הסתלקות הפנימיות. למה אדם צועק? אדם צועק כשפתאום משהו נאבד ממנו, משהו מסתלק ממנו. כל צעקה היא תגובה של הרגשת הסתלקות, איבוד, משהו פתאום נאבד. כל הרגשת הגלות היא הרגשת הסתלקות אלקות. וכמאמר (זח"א ר"י, א) קוב"ה בגלותא אסתלק לעליא כו'.

בגלות כביכול מרגישים שה' הסתלק למעלה, למרות שבאמת ה' נמצא בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב. הרגשת ההסתלקות היא הגלות. התגובה שנוצרת בנפש היא צעקה, כאילו שנמשכת הקרקע מתחת הלב.

ד.      הסתלקות הרב לפי שעה – התבוננות הרב על מנת לגלות גילוי שלא היה מעולם

וההסתלקות היא לפי שעה כו'.

יש משל מאד עמוק ויפה של רבי הלל בעצמו שהוא מסביר במאמר שלם. המשל של הרב שכאשר הוא צריך לחשוב ולהתבונן בעצמו על מנת לגלות חידוש חדש לתלמיד, אז 'ביני וביני', בינתיים, הוא כאילו נסתר מהתלמיד, והתלמיד מרגיש שהרב מסתלק ממנו, שהוא לא מתייחס אליו. באמת כל אי-ההתיחסות היא הכנה בשביל להשפיע יותר. זה משל מאד יפה שאמרתי כעת בקיצור נמרץ[ב]. זה מאמר ארוך של הרבה דפים שנועד להסביר בפרטיות את המשל הזה. חייבת להיות הסתלקות על מנת להשפיע, והכוונה של ההסתלקות היא רק להשפיע יותר בכמות ובאיכות, אבל בכל זאת המקבל מרגיש אי-התיחסות. היה לו רב, משפיע אהוב, וכל הזמן היה יחס טוב, ופתאום הוא מסתלק ממנו, עוזב אותו. המקבל לא מסוגל בשום אופן להרגיש הרגשה אחרת בתקופה הזו. המקבל מרגיש איזושהי הזנחה ועזיבה שעוזבים אותו. אבל באמת, מה שקורה בפנימיות, הרב עובר עכשיו בתוך עצמו עבודה של התבוננות על מנת להמציא ולהשפיע דבר חדש לגמרי שלא היה מעולם. זה חייב לעשות את הרושם ההפוך על המקבל בינתיים. ההסתלקות היא רק זמנית, היא רק "לפי שעה". מעיקרא כל המטרה של ההסתלקות היא רק הכנה בשביל להשפיע יותר.

ודאי שישנה תלות בנו, הרי סיבת הגלות היתה קודם כל בגלל שאנחנו לא היינו בסדר, אבל בפנימיות, למרות שאנחנו גרמנו את עגמת הנפש הזאת לעצמנו, בכל זאת הקדוש ברוך הוא מצד עצמו כביכול מתבונן על משהו יותר טוב שיחזיק מעמד. אנחנו ודאי צריכים להאשים את עצמנו, נכון ש"מפני חטאנו גלינו מארצנו" (מתוך תפילת מוסף), אבל בכל זאת ה' ברא אותנו, וכמו שכתוב[ג]. מי ברא את היצר הרע? מי ברא את העולם בכלל? הקב"ה ברא אותו, עכשיו צריך לעשות משהו כדי לתקן את המצב ביסודיות, צריך לגלות אור שיתקיים לעולם, שלא יהיה נתקן אף-פעם מהתמוטטות, משבירה. אנחנו באמת קבענו את הריחוק, אנחנו התרחקנו, ממילא הוא התרחק. אבל הוא התרחק על מנת לגלות אור כזה שיגרום לכך שלא יהיה עוד פעם ריחוק.

כשהגלות נמשכת הרבה שנים יש כאלה ששוכחים לגמרי מהאהוב הזה, אבל מי שזוכר את האהוב מרגיש פתאום שהאהוב עוזב אותו. ואז מה שקורה בצורה ספונטנית היא צעקה. זה מה שכתוב שאשה אחת מנשי בני הנביאים צועקת אל אלישע. זה מה שכתוב ש"קוב"ה בגלותא אסתלק לעילא כו'". אבל באמת כל ההסתלקות היא רק לפי שעה.

ה.      בזמן הגלות לא ניתן לעלות כסדר המדרגות

ולכן לא תוכל לעלות כסדר המדרגות מתחלה

מכיוון שנוצר עכשיו ריחוק והסתלקות, הרגשה של חוסר אחיזה. אחיזה היא יתד תקוע שממנו אני יכול לבנות את עצמי, את המדרגות של הנפש. ברגע שיש הסתלקות כאילו מאבדים אחיזה, כשמאבדים אחיזה מאבדים את הכח להתקדם, מה שנקרא "בסדר והדרגה", שלב אחר שלב. כמו שדברנו בפעם הקודמת, בזמן הבית ישנה דרך סלולה. דרך סלולה הכוונה היא שצריך להתקדם בעבודת ה' שלב אחר שלב. כשמרגישים הסתלקות אז כל הדרך מתעלמת. כל הדרך הסלולה איך להתקדם ולהתקרב לה' כבר לא ניתנת בכלל.

ברגע שישנה הסתלקות כל הדרך הראשונה איננה פתאום, אז אי-אפשר להתחיל בעבודת לפי הסדר שהוא מסביר כאן במאמר:

לבחינת יראה תתאה ואח"כ אהבה זוטא ואח"כ אהבה רבה ויראה עילאה, ואחר כך – עד שתבוא לבחינת אנשי קדש^[ד].

הסברנו שיש שם הוי' דלתתא ושם הוי' דלעילא, אלו הביטויים בקבלה. פה שם הוי' נקרא "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו", שקודם יש יראה תתאה – יראת המלכות, ואחר כך אהבה מוגבלת בלב – אהבה זוטא, אהבה קטנה. ואחר כך אהבה ללא גבול – אהבה רבה, על זה כתוב "באהבתה תשגה תמיד"[ה] – אדם שיוצא מהגבלת השכל והלב לגמרי תוך כדי אהבה. ואחר כך בטול במציאות לגמרי – יראה עילאה, אין. המדרגות האלה הן כנגד שם הוי', מלמטה למעלה.

אחרי שהוא מסביר את המדרגה הכי גבוהה בשם הוי' דלתתא הנקראת "בן", עבודת-בן, הוא מסביר שאחר כך צריך להיות מעבר שנקרא "בן שנעשה עבד". שה"בן", שזוהי המדרגה הכי גבוה בשם הוי' דלתתא, עולה עוד ומדלג לדרגת "עבד", שזו הדרגה הנמוכה של שם הוי' דלעילא. ואחר כך יש סדר חדש של הוי' דלעילא לפני הצמצום לגמרי, הסדר הזה נקרא "אנשי קדש". על זה כתוב ש"עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש" לעתיד לבוא[ו].

ו.       יראה עילאה – נביעת האין סוף, קודמת לאהבה רבה

שאלה: בחינת עבד ובחינת תלמיד הן אותו דבר?

תשובה: ישנן כמה מדרגות של עבד. תלמיד היא מדרגה של שכל. יש מה שהתלמיד משמש את הרב, אז באמת הוא עושה עבודת עבד לגבי הרב. הפירוש של יראה הוא בטול. הפירוש האמתי של המלה יראה היא לא רגש, אלא בטול במציאות, זו היראה עילאה.

יש כמה זוגות מלים שמתחברות, אחד מהם זה יראה ואהבה, שתי האותיות האחרונות של יראה – אה – הן שתי האותיות הראשונות של אהבה. יש כמה דוגמאות של התופעה הזו בלשון הקודש. מכאן הכלל שיראה קודמת לאהבה ולמעלה ממנה. זה הסוד של יראה עילאה לגבי אהבה רבה. כששתי האותיות אה של אהבה נכללות בסוף המילה יראה, זו אהבה רבה שבאה לבטול במציאות, "תרין רעין דלא מתפרשין"[ז]. בכל זאת רואים מזה שיראה היא קודמת ולמעלה מאהבה.

כתוב ששתי האותיות יר של יראה (הקודמות לאותיות אה – התכללות האהבה בתוך היראה) הן בגימטריא פסוק שאומרים אותו תמיד בענין החכמה ובטול במציאות – "נַחַל נֹבֵעַ"[ח]. נביעת האין-סוף. ה"נחל" הוא "מקור חכמה"[ט], הביטוי של הבעל שם טוב לזה הוא "נביעת האין-סוף". ההרגשה של נביעת האין-סוף נקראת "ראית אלקות". לכן יראה היא אותיות ראיה, יראה עילאה היא הבטול תוך כדי ראיה. היא איננה רגש, רגש הוא כאשר הוא לא רואה לנוכח ממש, זו חוויה שהיא עדיין רחוקה קצת מההתגלות. אבל אם ההויה היא לנוכח ההתגלות לגמרי, ההתגלות היא כל כך גדולה שהאדם עומד בתוך ההתגלות לגמרי, קרוב מאד להתגלות, ואז הוא מתבטל לגמרי. זו נקראת יראה עילאה, שהיא באה מנביעת האין-סוף בבחינת ראיה, שהוא רואה כל הזמן, כביכול, את הנוכחות של האין-סוף. אבל בכל זאת יש למעלה מזה. יש סדר שלם למעלה מזה שנקרא "ואנשי קדש תהיון לי"[י].

ז.       הסתלקות המשפיע גורמת לנפילת המלכות, אי-אפשר להתחיל

אז מי שיכול ללכת בכל השלבים האלה, זה נקרא "דרך ה'". הדרך הזו נתנת בזמן הבית, כשיש לכל אחד את הדרך הסלולה. אבל בזמן הגלות כשיש הסתלקות ועזיבה הדרך מתעלמת. אי-אפשר להתחיל את כל השלבים האלה, אפילו יראה-תתאה, הראשונה, שנקראת "יראת המלכות" – איננה:

כי מצד הסתלקות המשפיע ממנה – ממלכות דאצילות, שזו כנסת ישראל – נפלה למטה לגלות – ממילא היא מאבדת אפילו את תחילת הדרך. עד שלא תוכל לבוא אפילו לבחינת יראה תתאה.

זה גם כן דבר חשוב, מה שמחזיק אותי כביכול בתחילת הדרך זו התכלית של הדרך – המשפיע, המטרה שאליה אני צריך להגיע. כל זמן שהוא עומד במקום המיועד – בסוף – זה מקים אותי ואוחז אותי בתחילת הדרך. אבל אם המשפיע הזה פתאום מתעלם ממני, אז אני אפול לגמרי בתחילת הדרך, ברגע שהוא מסתלק גם אני נופל. ברגע שאני נופל אין לי אפילו את תחילת הדרך. כל זמן שהוא נמצא באופק, אני עומד בתחילת הדרך ויכול ללכת בדרך שלב אחר שלב, אבל ברגע שהוא מסתלק אז המלכות נופלת כביכול.

עיקר החיסרון הוא שאי-אפשר להתחיל, ההתחלה היא יראה תתאה. עיקר הדבר המוחשי הוא שמעוד קשה וכבד על היהודי בזמן הגלות להרגיש יראה-תתאה, המדרגה הכי נמוכה. כמו שהסברנו גם כן בפעם הקודמת, שהרבה יותר קל לקבל לפעמים, בעת-רצון, אהבת ה' (שהיא אינה באה מצד העבודה שלי אלא היא רק מתנה מן השמים כמו שהסברנו) מאשר להגיע באמת לבסיס – יסוד העבודה שנקרא "יראת ה'".

בשביל להגיע ליראת ה' הכי פשוטה אנחנו שוללים לגמרי כל יראה חיצונית. הכוונה היא שבתחילת העבודה צריך שלא תהיה לאדם שום דאגה ויראה משום דבר בעולם, אז הוא יוכל להגיע ליראת ה'. כל זמן שהוא משועבד, שעבוד הגלות, שיש לו כל מיני יראות ופחדים למיניהם, אז הוא לא שייך בכלל ליראת ה'. לפעמים, כשה' מרחם עליו הוא מרגיש חוויות של אהבה, לא מצד עצמו, בגלל שהחוויה הזו לא באה לפי הסדר, לפי הסדר צריכה להיות קודם יראה ואחר כך אהבה. כל זמן שהוא משועבד ליראות חיצוניות הוא לא יכול להגיע ליראה אמתית. זאת אומרת, תחילת הדרך איננה בשבילו. אפילו לבחינת יראה-תתאה הוא לא יכול להגיע.

ח.     יראות חיצוניות בזמן הגלות והשעבוד

רק היא משועבדת בגלות ומזה נמשך בחינות יראות חיצוניות.

עיקר סוד שעבוד מלכויות, הוא כמו שכתוב שגלות נקראת "שעבוד מלכויות"[יא], שמשועבדים למלכות זרה. כמובן שעיקר הכוונה פה אינה לשעבוד מלכויות גשמי. שעבוד גשמי הוא כמו שכתוב שאם יהודי נמצא בחוץ לארץ הוא "משועבד למלכות", משלם מסים למלכות, ואפילו אם הוא יהיה בארץ ישראל, תחת מלכות ישראל, הוא גם כן יצטרך לשלם מסים. זו עיקר הגלות, תשלום מסים, כך כתוב בחסידות.

כתוב גם בהלכה[יב] שתלמיד חכם צריך להיות פטור מהרבה סוגי מסים. כמובן שבחיצוניות חושבים שלהיות משועבד זה להיות משועבד בגשמיות. אבל זה לא העיקר, כי אפילו בזמן שיש מלכות ישראל יש מסים. אז הסיבה הזו היא ודאי לא עיקר המשמעות של שעבוד מלכויות. כמובן שבזמן הגאולה אף אחד לא יהיה צריך לשלם מסים בכלל בגלל שלא יהיה בכך צורך, הכל יהיה בגדר צדקה.

עיקר השעבוד מלכויות הוא שעבוד ליראה שמסמלת את המלכויות האלה. מכל מלכות יש פחדים ויראות ודאגות, כל זמן שאנחנו בפחד מהמלכות הזרה אנחנו משועבדים לכל היראות החיצוניות של אותה מלכות. למשל, בארץ, יש לאנשים דאגות ויראות, כמו דאגות פרנסה – הדוגמא הכי פשוטה, זו עצמה סימן לגלות. אז אם מישהו שואל אם יש גלות או אין גלות, הסימן הראשון שלו לראות שיש גלות הוא לראות שיש שעבוד ודאגה. זה שיש עלינו עול של דרך ארץ – פרנסה – שמא יחסר לחמו, שהוא דואג ופוחד מבריאות או מה שלא יהיה, ברגע שיש דאגה כזו זה סימן שאחנו בגלות. זה בעצמו הפירוש של המלה "גלות".

לגבי עין-הרע, לפי הרמב"ם זו אמונה טפילה, אבל אפילו לפי המקורות שמשמע מהם שיש דבר כזה, ודאי שלחשוב על זה – לא מועיל. גם הרמב"ם כותב שכל מי שחושב על זה ומאמין בדבר הזה יותר ויותר אז באמת הדברים האלה יותר שולטים עליו. ודאי שזה נקרא גם כן שעבוד, הוא משועבד לפחדים האלה וצריך להשתחרר מהם. זה נקרא "אין מזל לישראל"[יג], אנחנו עושים את רצון ה' ואין שום כח אחר ששולט, אם לא עושים את רצון ה' יש כל מיני כחות. זה נקרא "שעבוד", כאילו שיש מזל, ועין-הרע וכל מיני דברים.

ט.     יראות חיצוניות המסירות את האדם מעבודתו יתברך

הגלות היא שעבוד, שעבוד הכוונה היא ליראות חיצוניות:

מזה נמשך בחינת יראות חיצוניות כמו פן יחסר לחמו וכהאי גונא שארי יראות חיצוניות המסירים לבב האדם מעבודתו יתברך כמבואר בהערה לתקון חצות.

בסידור שכתב אדמו"ר הזקן יש אחרי תיקון חצות פרק ארוך של חסידות שנקרא "הערה לתיקון חצות". חוץ מספר התניא עצמו, ה"הערה" הזו היא גם כן מכתב-יד קדשו של אדמו"ר הזקן, יש בפרק הזה קדושה כמו קדושת ספר התניא החסידי. על כל פנים, שם הוא מסביר את הענין הזה, שעיקר הגלות היא נפילת היראה, שעבוד ליראות חיצוניות, ממילא אני לא מסוגל להרגיש יראה אמתית בזמן הגלות. מאד כדאי להסתכל שם.

י.        "לבו דואג בקרבו" – הדאגות הרצויות

היתה נקודה שרציתי היום להבהיר: מה שאנחנו אומרים שצריך לבטל את כל הדאגות, הכוונה היא לכל הדאגות הגשמיות. כמו שמבטלים את היראות החיצוניות, ככה יש גם כן לבטל את הדאגות של העולם הזה לגמרי. זה מה שנקרא "בני, חיי ומזוני"[יד] – בנים, חיים ומזונות, צריך לבטל את הדאגות האלה.

יש מצב שנקרא "לבו דואג בקרבו", שעליו כתוב ש"אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב בית דין ולכל מי שלבו דואג בקרבו"[טו]. את סודות התורה מוסרים רק למי שהגיע לדאגה אמתית, דאגה אמתית היא שלימות העולם, אפשר לומר. הדאגה למה הקדוש-ברוך-הוא לא מתגלה לגמרי בתוך העולם, שהרי גילוי הקב"ה בעולם היא הכוונה האמתית בבריאת העולמות. או הדאגה איך יתכן שיש ה' אחד, יחיד ומיוחד, ואני עדיין מרגיש מציאות עצמית, אני לא בטל לגמרי, זו גם כן דאגה. אני דואג איך זה שאני עדיין מרגיש שאני נמצא בעולם. דאגות מהסוג הזה מכשירות את האדם לקבל רזי תורה. בלי הדאגה הזו הוא לא כלי בכלל לקבל סודות התורה. אז כמו הדאגה, ככה כדי להגיע ליראה האמתית צריך להסיר את כל היראות והדאגות החיצוניות.

יא.   'אדם בליעל' השולט בזמן הגלות

אז על מה עצם הצעקה שלה? על הרגשת ההסתלקות. אחר כך צריך להבין את התוכן של הצעקה. יש צעקה שהיא רק קול פשוט כמו תקיעת שופר בלי מלים בכלל, ויש צעקה עם מלים, כאן הצעקה היא מלים. אז היא צועקת לאלישע "והַנֹּשֶׁה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים". מה אמרנו? שה"אשה אחת" היא הכתר – הנקודה העצמית של המלכות כמו שהיא שיורדת לעולמות תחתונים. יש עוד הרבה בחינות של המלכות, הבחינות האלה נקראות "רבות בנות עשו חיל"[טז] ו"נשי בני הנביאים", אבל הבחינה של הנקודה העצמית של המלכות נקראת "אשה אחת מנשי בני הנביאים". כמו שהסברנו בפעם הקודמת, היא באה בהשוואה לכל האחרות.

וזהו והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים. מיהו הנושה? – היינו אדם בליעל, יש אדם דקדושה ויש "אדם בליעל", אדם בליעל זה הנושה פה. שמושל על בחינת אדם דקדושה. בזמן הגלות האדם בליעל שולט ומושל על האדם דקדושה כביכול. שהוא בחינת נר"נ דבי"ע.

זאת אומרת, על איזה אדם אפשר למשול ולשלוט בזמן הגלות? על המדרגות של הנשמה מהעולמות התחתונים גופא. לנפש האלקית יש נפש מעולם העשיה, רוח מעולם היצירה ונשמה מעולם הבריאה. אחר כך שרש הנשמה הוא מאצילות. על שרש הנשמה אי-אפשר לשלוט, אבל על ה"חלק" – מה שנקרא הארת הנשמה שיורדת ומתלבשת בעולמות התחתונים, שזה נקרא נר"נ בקבלה – נפש רוח נשמה, על שלש המדרגות האלה האדם בליעל כן יכול לשלוט כביכול.

יב.   שני ילדי האשה: הא' – נפש דעשיה, הב' – רוח דיצירה ונשמה דבריאה

כמו שאמרנו יש כאן שלש מדרגות: נפש, רוח, נשמה. נפש מעשיה, רוח מיצירה ונשמה מבריאה. המדרגות האלה הן הבנים של ה"אשה אחת". אז אם יש שלש מדרגות – נפש, רוח, נשמה – היו צריכים להיות שלשה בנים לאשה, למה יש לה רק שני בנים? זה מה שהוא יסביר עכשיו:

וזהו שני ילדי הא' בחינת נשמה דבריאה ורוח דיצירה שמקבלים מבחינת מט"ט. ונפש דעשיה שהוא מקבל מבחינת סנד"ל.

באמת יש שלש מדרגות של נשמה – נפש, רוח, נשמה, אבל יש לשלש המדרגות האלה שני מקורות רוחניים. המקורות הרוחניים הם הבנים, הילדים, ההתגלות, הארת ההתגלות של מלכות דאצילות בעולמות התחתונים. בעולם הבריאה והיצירה יש מה שנקרא מלאך כללי, שנקרא "שר" בלשון הקבלה. השר לגבי עולם הבריאה והיצירה הוא המלאך מט"ט. יש לו עוד שלש אותיות – רון – לשמו המלא מטטרו"ן, והוא נמצא בעולם הבריאה והיצירה כביכול. אחר כך בעולם העשיה יש מלאך אחר, שנקרא סנד"ל בתוספת פון בסוף – סנדלפו"ן. הנשמה של עולם הבריאה והרוח של עולם היצירה מקבלים מהמדרגה הזו שנקראת מט"ט, ואילו הנפש מעולם העשיה מקבלת מהדרגה השניה שנקראת סנד"ל. אז אם כן, שני הילדים הם מקורות הנפש, רוח ונשמה בעולמות התחתונים – בריאה, יצירה, עשיה.

צריך להסביר קצת יותר משמעות הדברים האלה. המלאך העליון יותר כאן – מט"ט, הוא בקבלה נשמת חנוך שנסתלק מהעולם הזה חי כמו אליהו הנביא. "חֲנֹךְ לנער על פי דרכו"[יז]. גם שלש האותיות מט"ט הן בגימטריא חן, כמו החן של חנוך, חנוך זה מלשון חן. סנד"ל אנחנו יודעים שהוא מלשון סנדל – נעל. זאת אומרת יש "נעל" ויש "נער","חֲנֹךְ לנער", "נער היתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב"[יח]. המלים האלה קרובות אחת לשניה, אותיות ר ו-ל מתחלפות. מי אומר את הפסוק "נער היתי"? "שר העולם", מט"ט אומר את הפסוק הזה. רק הוא יכול לומר שאני הייתי נער ואני הייתי זקן ולא ראיתי אף צדיק ש"נעזב וזרעו מבקש לחם", כי אף בן-אדם חי לא יכול לומר את זה.

יג.     שעבוד הבן הראשון – שעבוד חן המח והלב היהודי

מהי המשמעות בעבודה? יש שתי מדרגות עיקריות של שעבוד לגלות. עולם הבריאה ועולם היצירה הם הכחות הפנימיים של הנפש, זה נקרא השכל והרגש, המח והלב. השכל זה עולם הבריאה, והלב, הרגש, הוא עולם היצירה. מה שאין כן עולם העשיה זו החיצוניות, הכחות החיצוניים, כחות המעשה. יש ביטוי חשוב מאד בחסידות, במיוחד בליקוטי מוהר"ן[יט] של רבי נחמן מברסלב, שאומר שעיקר הגלות נקראת גלות החן היהודי, החן של היהודי מתבטא גם בשכל שלו – איך שהוא חושב, וגם ברגש שלו – איך שהוא מתרגש. יש לו חן מיוחד, פנימי. החן הזה משועבד בגלות. כלומר, הקליפה, המלכויות, רוצות לינוק מהחן היהודי. איך באמת גורמים לזה? כשמשעבדים את השכל היהודי לחכמות שלהם ומשעבדים את הלב היהודי לשירה שלהם, לרגש שלהם. המח היהודי והלב היהודי שמשועבדים למלכויות הם השעבוד של הילד הראשון של ה"אשה אחת". זה השעבוד של מט"ט, שהוא סוד החן של השכל והרגש. הנושה – האדם בן-בליעל, רוצה לבוא ולקחת אותו "לעבדים", הכוונה שהחן היהודי של חשיבת היהודי והרגש היהודי יהיה משועבד לנושה, האדם בן הבליעל, זה השעבוד גלויות. רצונו של הנושה שהוא ישמש אותו, וככה באמת קורה בגלות שהשכל והרגש היהודי משמש את הגויים. כל זה הוא שעבוד הילד הראשון.

יד.    שעבוד הבן השני – כח העשיה היהודי

הילד השני הוא המורה על כח העבודה של היהודי, שהוא מאד גבוה. ראינו את זה כאן בארץ כשבונים אותה, ורואים את זה גם בצבא שיש בו גבורה, אפילו גבורה גופנית. הכח הגופני של היהודי הוא המלאך הנקרא סנד"ל. כתוב שהגוף הוא הנעל, הסנדל, לגבי הנפש. כמו שכתוב שמשה רבינו בא לסנה, למראה של הסנה, ה' אמר לו: "של נעליך מעל רגלך"[כ], כתוב בזהר[כא], מה זה "של נעליך"? התפשטות מהגוף, שהנשמה תתפשט מהגוף, להוריד את הגוף לגמרי. הנעל-סנד"ל זה הלבוש של הפנימיות. המלאך סנד"ל הוא כמו הסגולות הגופניות של עם ישראל. יש סגולות נשמתיות של עם ישראל, סגולות פנמיות, חן פנימי, ויש סגולות של הגוף ממש או של אמנות יהודית.

אז מה שהגוי יונק מהשכל והלב של היהודי – זה השעבוד של מט"ט שהוא הילד הראשון של האשה הזו. מה שהוא יונק מהסגולות הפיזיות, הכוללות אמנות וגופניות, זה השעבוד והגלות של סנד"ל.

טו.   תיקון חטאות נעורים – לימוד חכמה נסתרה

אם כן, יש כאן שני ילדים של האשה הזו, היא צועקת לאלישע שהנושה בא לקחת אותם לעבדים. הלקיחה לעבדים זו הגלות של החן היהודי. [אפשר לקשר את רצון הנושה ללוקחם לעבדים למכירת יוסף לעבד?] אפשר לקשר את זה לתחילת הדרך שלו. יוסף נקרא "נער"[כב] בתחילת דרכו. גם משה רבינו נקרא נער – "והנה נער בֹּכֶה"[כג]. עם ישראל בכלל נקרא נער – "נער ישראל ואהבהו"[כד]. גם יהושע נקרא "נער"[כה], יש הרבה נערים בתנ"ך. באמת כל הנערים האלה בתנ"ך – יוסף, יהושע ומשה – קשורים על פי קבלה. נער זה חן. בנערות, אפילו במעשה נערות-שובבות, יש חן מיוחד. לכן באמת פגם של נערות הנקרא "חטאת נעורים"[כו] הוא ראשי תיבות חן. זה הפגם של החן, התיקון של חטאות נעורים הוא על ידי לימוד הח"ן – חכמה נסתרה, פנימיות התורה. עיקר החן בא לתקן את חטאות הנעורים, את פגם החן של היהודי. אז זה מה שהיא צועקת כשהנושה בא לקחת את שני הילדים לעבדים.

טז.   שעבוד הבנים ליראות חיצוניות

והם משועבדים תחת יד לעומת-זה שהיא בחינת יראה חיצונית הנ"ל.

מה באמת מניע אותם להתפס ליראה חיצונית? לשם דוגמא: יהודי שהוא המדען הכי גדול ברוסיה הכח המניע שלו הוא לא זה שהוא מדען גדול, יהודי שמשמש את הרוסים הכח המניע שלו הוא השעבוד שלו בסופו של דבר ליראה חיצונית מהעכו"ם. אפילו שהוא לא יודע את זה ויכול להיות שזה בתת-מודע אצלו עיקר הכח המניע שלו הוא מיראה חיצונית לעכו"ם. אפילו אם הוא מוכשר בתחום שלו, אם הוא היה מגלה את הנפש האלקית שלו הוא היה מוכשר יותר בתורה בארץ ישראל. יש פעמים שגם בארץ צריך לפתח חכמה חיצונית של מדע, את הפסוק "כי הִוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"[כז] חז"ל מפרשים אותו בהקשר לחישוב תקופות ומזלות[כח]. יש לזה מקום גם בתורה אם זה היה כאן בארץ בתנאים האמתיים. אבל כשהוא נמצא שם הכח האמתי שמניע אותו זו יראה חיצונית, יש לו איזה פחד. או שהפחד הזה בלי מודעות או שזה פחד בקטנות. לכן עיקר הכח שמשעבד את היהודי, את מט"ט – החן של הנשמה והרוח, וכמו כן את סנד"ל – סגולות העשיה, כל אלה עיקר הכח שמשעבד אותם היא יראה חיצונית – נפילת המלכות.

יז.     צעקה אמתית וצעקת שקר

לזאת העצה הוא ע"י הצעקה, אם כן, מהי העצה הראשונה, מה עושים במצב שלנו? מזה גופא שהוא בחינת מרירות על ריחוקה מן המשפיע, צריך פשוט להרגיש את האמת, מי שמרגיש את האמת באמת אז הוא צועק. עד שנעשה מניעת היראה.

יש דברים שהם חובה, תקנת חז"ל, מה שאין כן תיקון חצות הוא אינו חובה. על תיקון חצות באופן מיוחד כתוב שהוא תלוי בלב, העיקר הוא לא המלים שאומרים. כל הענין של תיקון חצות הוא רק הלב, הלב באמת צועק על הגלות הזאת, על המצב, בגלל שהוא מרגיש את המצב, זה נקרא תיקון חצות. מספרים על הרבה צדיקים שעשו תיקון חצות בצורה שונה מהרגיל, היה צדיק אחד מתלמידי הבעל שם טוב שבאמצע הלילה בדיוק בחצות לילה היה מתהפך במיטה וצועק, זה היה התיקון חצות שלו. השפאלע זיידע, הסבא משפולי, היה לו ניגון לתיקון חצות, ניגון ידוע בין חסידים, הניגון של הילד שנאבד ביער והאבא צועק "איפה הילד שלי". הניגון הזה ידוע בחב"ד מהשפאלע-זיידע, אחד מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש. תיקון חצות זה הדבר הכי אמתי, זו התפלה הכי אמתית וספונטנית, שהמלים שלה אינן מיוחדות וקבועות, למרות שיש באמת נוסח של תיקון חצות אבל זה לא העיקר.

שאלה: מה הענין לעשות את התיקון דוקא בחצות?

תשובה: כנראה שאז זו הנקודה שאפשר להרגיש את הריחוק הזה באמת. כתוב גם, שבדיוק באותו רגע, באמצע, בירידה האחרונה של הלילה, מתעוררת פתאום מדת הרחמים. כתוב בבעל שם טוב[כט] שכל צעקה אמתית זו לא צעקה של יאוש, זו צעקה עם אמונה ותקוה לגבי העתיד. כדי שהצעקה תהיה עם איזה זיק של תקוה ולא סתם צעקה של יאוש, שהיא לא צעקה אמתית, צריך שבתוך המצב הזה יהיה פתאום הרגשת רחמים. בכל זאת יש רחמים והרחמים הם יצילו בסוף את המצב. הרחמים מתעוררים בחצות לילה, זה הסוד של תיקון חצות. דוקא בחצות לילה, תוך כל החושך הזה, יש איזושהי קרן אורה שבוקעת את החושך, זיק של תקוה ורחמים. התחושה הזו, היא דוקא מאפשרת את הצעקה. זה לא נוחם, לא שהוא מתנחם מזה, אלו רחמים בשביל שהוא יוכל לצעוק, בלי הרחמים האלה הצעקה שלו היא צעקה של יאוש, היא לא צעקה בכלל.

יח.   צעקת האילה – יציאת מצרים וחבלי משיח

למה צעקה של יאוש אינה צעקה? בגלל שזו נפילה, צעקה אמתית היא חלק מההתרוממות, מלידה. כתוב שכשאשה צועקת בשעת חבלי לידה עצם הצעקה היא תהליך הלידה, חלק מהתהליך הוא הצעקה והיא יודעת שעוד מעט היא הולכת להפקד. הצעקה עוזרת לה אפילו, הרחמים באים תוך כדי הצעקה. עיקר המושג צעקה בתורה נמשל באשה יולדת שנמשלה בתנ"ך לאילה שיולדת[ל]. כתוב שאילה שיולדת צועקת שבעים קולות, כנגד זה יש מושג בקבלה שצעקה צריך להיות שבעים פעמים[לא]. לכן יש חסידי ברסלב שעולים לגג וצועקים שבעים פעמים. כמובן, כמו שאמרנו קודם, זה צריך להיות אמתי ולא שייך לעשות את זה מתוך חיקוי, חס ושלום.

המושג צעקה מושלמת נקרא "צעקת האילה", שעת הלידה שלה. למה אילה דוקא? מפני שלה הלידה היא הקשה ביותר מכל היצורים בעולם[לב]. כתוב בקבלה ששבעים הפעמים שהאילה, "אילת השחר"[לג], צועקת הם כנגד שבעים המלים של פרק כ בתהלים "למנצח לדוד יענך הוי' ביום צרה"[לד]. לכן באמת זה הפרק המקובל לקרוא תמיד בעת צרה. אחד מהסודות בקבלה של חשמל, רמוזים בפרק הזה. יש בו חש – 308 – אותיות ומל מלים – 70 מלים. האות, לפני שהיא מצטרפת להיות תיבה היא חשה, שזו גם משמעות של שקט, תחושה מתוך שקט. זה כמו קול פנימי שלא משתמע עדיין – "קלא פנימאה דלא אשתמע"[לה]. אחר כך, על ידי צירוף אותיות, יש כבר מלה מבוטאת – ביטוי, זה נקרא מל, מל זה מלשון מלה. זו נקראת שלמות החשמל, צעקת האילה בשעת הלידה.

משל לידת האילה הוא משל על כלל עם ישראל, כמו שכתוב על נפתלי (נפתלי הוא השבט של החודש הזה – חודש אדר) "נפתלי אילה שְׁלֻחָה הנותן אמרי שפר"[לו]. כל הברכות על כל השבטים הולכות על כלל עם ישראל, כל עם ישראל נכללים בכל הברכות. לכן אחד יוצא שאחד המשלים על עם ישראל זו אילה. אילה הן אותיות אליה, כמו הפסוק "הנה אנכי שֹׁלֵחַ לכם את אליה הנביא"[לז]. ו"אילה שְׁלֻחָה" זה כמו המלים "שֹׁלֵחַ לכם". "אילה שְׁלֻחָה" היא סוד חבלי הלידה, חבלי לידה הם חבלי משיח, דוקא בתקופה של סוף הגלות. כשיש חבלי משיח יש את צעקת האילה היולדת. אז הצעקה הזו מלווה ברחמים.

למה הלידה אצלה היא הכי קשה? חז"ל אומרים שזה בגלל ש"רחמה צר"[לח]. רחם מלשון רחמים, זה מה שאמרנו קודם, שהצעקה באה מתוך הרגשת רחמים. ככל שיש יותר הרגשת רחמים נגרם יותר מניע לצעקה, זה בעצמו פותח את הרחם ומאפשר את הלידה. הביטוי "רחמה צר" משמעו רחמים בצרה, מה זה "צר"? צר זה "יענך הוי' ביום צרה", מפרק כ בתהלים שהזכרנו קודם. מה פירוש "יום צרה"? היום בו אתה מרגיש את הרחם הצר, הכוונה שצריך משהו להיוולד והוא לא יכול לצאת. עיקר הסוד של הפסוק "יענך הוי' ביום צרה" הוא הצעקה. צרה היא כמו מצרים, יציאת מצרים, יציאת מצרים היא היציאה מהצר. באמת כתוב שיציאת מצרים היא לידה[לט], לידת העם, כתוב "בניסן נגאלו בניסן עתידין להיגאל"[מ], בגלל שזה חודש הלידה, הלידה בסוף היא חבלי משיח, גם כן מתוך ה"צר". כור הברזל מצרים הוא הרחם שישראל עברו בו. הרחם הזה היה צר מאד, מאד קשה היה לצאת, זה נקרא היסורים של שעבוד מצרים שהיו במיוחד לפני הסוף.

יט.   צעקת יאוש המתחלפת לצעקה המלווה ברחמים ותקוה

הצעקה מלוה תמיד עם הרגשת רחמים ותקוה. יש גם על זה פסוק, שם של עיר בארץ – "פתח תקוה"[מא], התקוה היא זו שעושה את הפתח. כשיש תקוה הפתח נפתח ואפשר לצאת, להיוולד. לא צעקה של יאוש, צעקה של יאוש רק סוגרת את הפתח.

שאלה: מה עושים כאשר יש צעקת יאוש? מה התיקון לזה?

תשובה: כתוב בתניא[מב] שאצל רוב בני אדם, אצל הבינוני של ספר תניא, אין עבודה של התהפכות. לדוגמא, אם יש לבינוני אהבה זרה או כמו כאן, יראה חיצונית, הוא לא יכול להפוך אותה ליראה טובה. צדיק יכול להפוך. אבל כתוב שיש מדה אחת שכל אחד יכול להפוך, זו מדת העצבות. כשאדם נופל בעצבות כתוב בתניא[מג] שזה הזמן המסוגל, שאם הוא יתאמץ הוא יכול להפוך את העצבות למרירות של קדושה. במקום להיות בעצבות על משהו חיצוני לכל אחד יש את הכח בנפש להפוך את העצבות למרירות אמתית, על המצב הכללי של הגלות.

תוך כדי צעקת היאוש, בתוך הצעקה, צריך ישר להופכה לצעקה של תקוה. הכח ניתן בצעקה עצמה, שאם אדם מרגיש שהוא צועק מתוך יאוש הוא יכול להזכיר לעצמו לצעוק מתוך תקוה. כשהוא צועק שינסה להחדיר ולהאיר קצת זיק של תקוה ורחמים בתוך הצעקה שלו. אז זה פותח במקום לסגור.

יש כמה שלבים בשופר. בקול הראשון שנקרא תקיעה זו צעקה, אחר כך הקול השני נקרא שברים והם אנחה. הקול השלישי הוא תרועה והיא בכיה. שלשה מצבים. בנפש זה אחרת, כל דבר הוא ענין בפני עצמו, אבל בכל זאת השלבים הם אחד אחרי השני: תקיעה, שברים, תרועה – צעקה, אנחה, בכיה. כל אחד מביע ענין אחר בנפש כמו שמוסבר באריכות בחסידות.

הדבר הראשון נקרא צעקה, צעקה היא כמו תקיעת שופר. יש צעקה בלי מלים ויש צעקה כמו כאן – עם מלים, שהיא מבטאת את עצמה ואומרת שהמושל בא לקחת את שני ילדיה לו לעבדים. אז מתוך ההרגשה הזו צריכים לצעוק.

כ.      צעקה על היראה מַעֲלָה עליו כאילו השיג אותה

והנה מאחר שמתמרמר על מניעת היראה מעלה עליו הקב"ה כאלו כו'

כאילו השיג אותה. כתוב ש"אונס רחמנא פטריה"[מד], אם אדם אנוס אז ה' פוטר אותו. וכן הוא להיפך, "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"[מה] זה כלל גדול בתורה. אם אדם רוצה משהו שבקדושה והוא אנוס ולא יכול, מחשיבים לו כאילו הוא עשה את זה. הצעקה כאן היא הסימן שבאמת הוא משתוקק לזה וזה לא ניתן לו. הענין הזה הוא הצעקה פה, ברגע שיש צעקה אמתית ממילא נחשב לו כאילו הוא הגיע לזה. איך יודעים אם הוא רוצה באמת או לא? הסימן הוא הצעקה. אז מעלים עליו כאילו הוא הגיע לכל המדרגות, למרות שכאילו בלתי אפשרי לו להגיע אליהם.

ולזאת יכול לחול אור האהבה.

כפי שלמדנו, עיקר הצעקה היא על מניעת היראה בגלל היראות החיצוניות, הפחדים החיצוניים. ברגע שהוא צועק זה נקרא גלות השכינה, השכינה היא מלכות דאצילות, ומלכות דאצילות זו יראה תתאה. עיקר מה שהולך לגלות הוא היראה, מכיוון שהיראה נופלת בגלות ממילא האהבה מתרחקת ממנה, האהבה לא נופלת בגלות. לכן אפילו בתוך הגלות מרגישים לפעמים אהבה בגלל שהאהבה לא יורדת בגלות כמו היראה. אבל למרות שהוא מקבל את האהבה זו לא עבודה מלמטה למעלה, זו רק מתנה מלמעלה כמו שאמרנו קודם.

כעת הוא מבאר שאם אדם צועק על מניעת היראה "מעלים עליו" – מחשיבים לו, כאילו הוא הגיע ליראה, ממילא יש לו עכשיו את הבסיס לבוא לאהבה. זה מה שהוא כותב כאן שברגע שהוא צועק אז מעלה עליו הקב"ה כאילו הוא הגיע לזה, לכן אחרי הצעקה הוא יכול להגיע לאהבה. כשמחשיבים לו כאילו הוא הגיע ליראה אין הכוונה שהוא מרגיש יראה, הוא רק צעק עליה, אבל הצעקה היא כאילו במקום היראה, ואז הוא כבר מוכן להגיע לשלב הבא – אהבה זוטא.

ולבוא לכל המדריגות הנ"ל. אם הוא מגיע לאהבה הראשונה שנקראת "אהבה זוטא", אחר כך הוא יכול להתקדם לכל שאר המדרגות – בעילוי אחר עילוי כמבואר בהערה הנ"ל, הערה דתיקון חצות.

כא.  "אין לשפחתך כל" – חוסר אהבה ויראה

וזהו גם כן ענין ענין כונת המאמר אין לשפחתך כל. עכשיו הוא ממשיך לבאר את הסיפור בתנ"ך. האשה המשיכה לצעוק אל אלישע "אין לשפחתך כל בבית". היינו שחסר ממנה כל הבחינות דאהבה ויראה.

הכוונה היא שבזמן הגלות היא צועקת שאין לה שום מדרגה בעבודת ה'. 'אין לי כלום', לא יראה, לא אהבה, שום דבר. זאת בגלל שהיא נפלה מראשית הדרך. על זו עצם הצעקה, הצעקה היא על כך שאין לי שום-דבר, אין לי כלום, שום מדרגה, כשאין את היראה בתחילה – אין שום דבר. חסר ממנה בחינות האהבה ויראה

הנחשבים למעלה – כל המדרגות שהוא הסביר למעלה, לעיל, במאמר הזה. ועל זה גופא הצעקה והמרירות כו'. זה ש"אין לי כל" מוליד ומניע את הצעקה הזו.

כב.  תשובת אלישע לאשה – לחפש בעצמה נקודות טובות

בשלב הזה אלישע שואל אותה: 'אולי בכל זאת יש לך משהו עדיין?'. מה שהיא התכוונה באמירתה "אין לי כל", הוא שאין לי שום מדרגה בעבודת ה' מכל המדרגות הרגילות שבדרך הסלולה, בזמן שטוב. את כל המדרגות האלה היהודי מחפש, הוא מחפש איזושהי חוויה אמתית של אהבה ויראה ולא מוצא שום דבר. לכן נדמה לו באמת שאין לו כלום. בכל זאת, אחרי הצעקה הזו שואלים אותו מיד: 'אולי בכל זאת יש לך משהו?'.

זה דומה למה שרבי נחמן כותב[מו], שמתי שליהודי נדמה שהוא כלום, שהוא שום דבר, הוא צריך לחפש בעצמו נקודות טובות. 'אולי יש לך עוד משהו קטן, נקודה טובה קטנה? למרות שנדמה לך שאין בך שום דבר'. כשנדמה לאדם שאין לו שום דבר אז דוקא הוא צריך לחפש. אז יוצא שהאסמכתא לענין הזה הוא הסיפור פה.

כג.   מה שיש לאשה בזמן הגלות למעלה – "אסוך שמן", עצמיות נקודת החכמה

[אבל עצם זה שהיא אומרת שאין לה כלום זה כבר הכל, לא?] באמת אם לא היה לה את ה"אסוך שמן" שנסביר תיכף, היא לא היתה צועקת. אם לא היה לה את  זה – לא היה אכפת לה. זה שהיא צועקת הוא באמת בגלל מה שכן יש לה. אז מה יש לה באמת למרות שנדמה לה שאין לה שום-דבר? מה יש לכל יהודי?

כי אם אסוך שמן. פירוש אסוך שמן הוא שמן מעט מזעיר. מעט מאד שמן. רש"י[מז] מסביר למה זה נקרא "אסוך", בגלל שזה מספיק רק לסיכת אצבע קטנה. ולמעלה הוא בחינת עצמיות החכמה, החכמה האלוקית. במילה "למעלה" הכוונה לאצילות, למקור.

מהו הנמשל של המשל "אסוך שמן"? "אסוך שמן" זהו סוד עצמיות החכמה. עכשיו הוא מסביר את מה שלמדנו במאמר הקודם על חנוכה[מח].

כמו שהיא בבחינת נקודה שבה מלובש בחינת ורב חסד.

בתוך נקודת החכמה יש את ה"ורב חסד" – החסד האין סופי של ה'. זה גם נקרא "כשמן הטוב על הראש יֹרֵד על הזקן"[מט], זה מה שלמדנו במאמר הקודם.

שהוא בחינת טובו העצמי.

זה גם כן מושג שהוא הסביר שם באריכות. לכן זה נקרא "שמן הטוב", בגלל שזה הטוב העצמי של הקב"ה שלא נעלם אף-פעם, לא בזמן הגאולה ולא בזמן הגלות, זו בחינת "אני הוי' לא שניתי"[נ], הטוב העצמי לא ניתן לשום השתנות בכלל.

כד.  עצמיות נקודת החכמה איננה ברת-שינוי

ובחינה זאת מאיר גם בזמן הגלות בלי שום שינוי כלל מבזמן הבית וכמאמר המחדש בטובו בכל יום ובעצם התחדשות העולמות אין שינוי כלל כו'.

בזמן שיש את הטוב הזה – התחדשות הבריאה, יש עוד טוב שנקרא: "טוֹב הוי' לְקֹוָו".[נא] הפסוק הזה הוא גם כן התקוה של הנשמה, הנשמה דורשת ומקוה לקב"ה, זה טוב עוד יותר פנימי. הטוב הזה מלובש בטוב של התחדשות הבריאה. הטובות האלו לא ניתנים לשום השתנות, לא בזמן הבית ולא בזמן הגלות.

כל זה מלובש בתוך "אסוך שמן", בתוך הנקודה העצמית של חכמה. מהי הנקודה העצמית של החכמה? – בטול ואמונה פשוטה כמו שהוא יסביר. למעלה, באצילות, יש נקודה עצמית של חכמה שבתוכה יש את הטוב העצמי שאינו משתנה אף פעם. הטוב הזה תמיד אחיד, יציב וקבוע. כמו כן למטה בנפש הנקודה מכילה תמיד את הטוב העצמי. זה הסוד הכי עמוק של המושג של רבי נחמן – נקודה טובה. על פי פשט הוא מתכוון שצריך לחפש נקודות טובות, אבל עמקות המושג הזה הוא בדיוק מה שהוא כותב כאן, שיש נקודה אחת ובתוכה יש את הטוב העצמי. הטוב הזה לא ניתן לשינוי בכלל, לא למעלה ולא למטה. כאן הוא מסביר שבגלל שלמעלה המצב הוא לא בר שינוי, כך זה גם מתבטא ומופיע בנפשו של כל אחד ואחד מישראל. [הטוב הזה משתנה מאדם לאדם?] לא, זה דבר אחיד.

כה.  "אסוך שמן" למטה בנפש היהודי – אמונה שהבריאה יש מאין

ולמטה בנשמה אסוך שמן הוא בחינת אמונה אמיתית ביוצר בראשית זה ביטוי מאדמו"ר הזקן בתניא^[נב] שהבריאה יש מאין

לכן זה גם קשור עם התחדשות הבריאה: כמו שהטוב העצמי הזה מתגלה דרך התופעה של התחדשות הבריאה תמיד, שה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", והדבר הזה כל הזמן יציב ואחיד, כך אותו הדבר צריך להאמין בזה. זה הכלי לקבל את הטובה העצמית, את האמונה האמתית ביוצר בראשית, שכל הרף עין, כל רגע, העולם מתחדש יש מאין. זה הדבר שאפשר להשיג בנפש בזמן הכי ירוד ונפול, האמונה האמתית ביוצר בראשית. האמונה היא אמונה שאפשר להגיע אליו ולהשיג אותו בפנימיות בזמן הבית ובזמן הגלות בשוה. ההתבוננות הזו, ההרגשה הזו, מכילה את הטובה העצמית – "אסוך שמן", ומזה אפשר לבנות את כל המדרגות מחדש.

כו.   ההבדל בין עצבות למרירות

שאלה: מה יכול להוביל אותנו מעצבות למרירות, מה יכול לעשות לנו את המהפך הזה?

תשובה: אם יש לאדם כח התעשתות אז ודאי הוא הופך את העצבות למרירות דקדושה, אחר כך המהפך הזה מגלה לו אפילו אור. ככל שהוא מתחזק יותר ויותר הוא הופך את המר למתוק, "טעמים מרירו למתקא"[נג]. קודם כל צריך להפוך את העצבות למרירות.

מה ההבדל בין עצבות למרירות? זה כמו ההבדל בין מצב מיתה למצב חי. כתוב שמר הוא דבר חי מאד, כמו אכילת מרור בפסח, הרגשת מרירות זו הרגשה חיה לגמרי. מה שאין כן עצבות היא כבדות, מות, היפך החיים. הדבר הראשון הוא הפיכת העצבות למצב של מרירות, שהיא חיה מאד. שלב אחר כך הוא שהמרירות מתהפכת למתיקות, זה נקרא להפוך "טעמים מרירו למתקא".

כז.   כח האמונה בנפש אינו בר-שינוי וכולל את כל המדרגות

באמת הכל תלוי בהתחזקות, באמונה האמתית ביותר שהבריאה היא יש מאין, הנקראת ראשית חכמה והבריאה הזאת הוא בכל רגע כו'. (עיין באגה"ק במאמר להשכילך בינה כו').

כל זה מוסבר באגרת הקדש יא בספר התניא, מאמר ד"ה 'להשכילך בינה'.

והנה אמונה זאת בנפש גם כן אין בה שינוי כלל. כמו שלמעלה, בעולם האצילות, הנקודה העצמית של החכמה לא משתנת, ככה גם למטה האמונה הזאת לא משתנת, לא בזמן הבית ולא בזמן הגלות. ובה גנוזים כל המדריגות הנ"ל בהעלם. כל המדרגות של עבודת ה', אהבה ויראה והכל, הכל גנוז בתוך האמונה הזאת, בתוך ה"אסוך שמן".

כח. מידת הבטחון נובעת מאהבה – הדרך לזמן הבית

למה כל המדרגות גנוזות באמונה הזאת?

כי מדריגה הראשונה שהוא בחינת הבטחון יכול להיות גם כן מצד האמונה כמו מבחינת האהבה.

זה קשור למה שהוא הסביר קודם במאמר. במשך המאמר הוא אמר שיראה תתאה היא כמו בסיס להתחלת הדרך, היראה לא נקראת עדיין מדרגה, היא רק היסודות – ההתחלה. היראה מעידה על כך שהוא עומד על הדרך בגלל שיש לו יראת שמים ולא יראה אחרת. אבל אחר כך המדרגה הראשונה שהוא מגיעה אליה נקראת 'בטחון', ככה הוא הסביר באריכות במשך המאמר הזה.

עד עכשיו בכל המאמר הוא הסביר שבטחון בה' נובע מאהבה. כמו שני בני אדם, אם האדם הראשון מרגיש שהשני אוהב אותו באמת אז הוא בוטח בו. האהבה הזאת נובעת מהרבה פעמים שהוא הוכיח לו את האהבה שלו אליו, הוא הראה לו שהוא אוהב אותו. אז ככל שהוא הראה את זה יותר ויותר הוא רוכש יותר ויותר בטחון בו, הוא אומר לעצמו שודאי מתוך האהבה שהוא אוהב אותי הוא יציל אותי ויעשה לי מה שאני צריך. בטחון בכלל הוא התחלת ההתקשרות לה'. בטחון בלשון הקדש הוא מלשון "וטח את הבית"[נד], טיחה היא דביקות, דבק, התחלת הדביקות היא בטחון.

כט. מדת הביטחון יכולה לנבוע גם מכח האמונה – הדרך לזמן הגלות

אבל עכשיו הוא אומר שמה שהסברנו קודם שבטחון בא מאהבה – ואהבה הרי יכולה לבוא רק מתוך יראה, שיראה היא היסוד, השרש[נה] – עכשיו הוא מסביר שביטחון יכול לבוא גם מצד האמונה, כמו מבחינת האהבה.

בזמן הבית הבטחון של האדם הוא מוחשי, הוא תולדה, תוצאה, של הרגשת אהבה הדדית. אפשר לקבל בטחון גם מתוך התחזקות באמונה, מתוך אמונה פשוטה בו למרות שהוא לא הוכיח לי, למרות שלא נוכחתי לדעת, להרגיש, את אהבתו אליי. יש בכח האמונה – אם מתחזקים בה מאד ומחדירים אותה לתוך המח והלב – יש בכחה ליצור ולקבל בטחון.

בדרך כלל אומרים שאמונה ובטחון הולכים יחד. מידת הבטחון יכולה ללכת ביחד עם אהבה, כלומר היא יכולה להיות תולדה ותוצאה של אהבה. וכמו שהיא יכולה להיוולד מתוך האהבה, היא יכולה להיוולד גם מכח האמונה. הבטחון באופן טבעי, ב'לידה טבעית' – בלי לעשות מאמץ גדול – בא מאהבה בדרך ממילא, ספונטנית. אם ישנה האהבה ההדדית ממילא יש גם בטחון אחד בשני. זה בטחון טבעי. אבל אם אין לאדם את הרגשת האהבה הזו, אפשר לקבל בטחון על ידי עבודה, עבודה של התחזקות באמונה. כשהוא מאמין חזק מאד ממילא הוא רוכש לעצמו גם כן את מידת הבטחון בה'.

אז הוא אומר שבזמן הגלות צריך לבוא לבטחון תוך כדי אמונה, בגלל שלכתחילה לא מרגישים את האהבה ההדדית. בזמן הבית באמת מגיעים לבטחון באופן טבעי מן האהבה, אבל עכשיו הדרך העקרית היא על ידי התחזקות באמונה, שהיא סוד "אסוך שמן" שיש בכל יהודי.

ל.      שתי דרגות בבטחון

ומזה יוכל לבוא למדרגה יותר עליונה. אם יש לו בטחון, שהוא התחלת הדביקות כמו שהסברנו, מזה אפשר לבוא למדרגה הכי גבוהה – שהוא בחינת זוכה להיות כיוצא בו כו' כנ"ל.

הפסוק האחרון שאומרים בברכת המזון הוא "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו"[נו], ישנו מאמר חז"ל על הפסוק הזה שאומר "כל מי שבוטח בהקב"ה זוכה להיות כיוצא בו"[נז]. זהו הפסוק האחרון לפי נוסח האריז"ל בסיום ברכת המזון. למה באמת היא מסתימת כך? מפני שברכת המזון היא הברכה על הפרנסה-המזון וזה הבטחון להבא, הבטחון הגמור שהקב"ה מפרנס וזן את הכל. המדרש שהבאנו דורש את המלים "והיה הוי'", שאם הוא יבטח בה', הוא בעצמו יהיה "הוי' מבטחו", הוא יהיה אותו דבר, זה מדרש פליאה.

יש עוד מדרש שאומר "עתידין צדיקים שאומרים לפניהן קדוש"[נח]. מה שאומרים עכשיו לפני המלאכים – "קדוש", לעתיד לבוא יאמרו זאת לפני הצדיקים שבוטחים בה' באמת, כי מי שבוטח באמת זוכה להיות כיוצא בו.

הבעל שם טוב[נט] גם כן הסביר את הפסוק הזה. הוא הסביר שיש שתי מדרגות בבטחון: "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי'" – אדם שבוטח שה' ימלא את הכלי שהוא כבר הכין. "והיה הוי' מבטחו" זה בטחון יותר גבוה, שהוא בוטח שה' יעשה גם את הכלי עצמו. יוצא שיש מדרגה ראשונה בבטחון שאדם עושה את הכלי ובוטח שה' ימלא את הכלי. אבל מה שכתוב "והיה הוי' מבטחו", הכוונה שה' בעצמו יהיה הכלי של המבטח שלו, כל המבטח יהיה בה', שהוא גם יעשה את הכלי וגם ימלא אותו, זה פירוש של הבעל שם טוב. הוא הסביר שבעומק הפירוש הזה מתאים למדרש של חז"ל שהבאנו: ברגע שהוא מגיע למדרגה של הכרה בכך שה' הוא הכל ועושה את הכל, אז הוא בעצמו זוכה להכלל בה' לגמרי, כביכול, מזה הוא זוכה להיות כיוצא בו. את הענין הזה הוא הסביר באריכות במאמר הזה.

המדרגה הזו, "זוכה להיות כיוצא בו", היא בשם הוי' דלעילא, היא יותר מהיראה עילאה של שם הוי' דלתתא. בשם הוי' דלתתא המדרגה הכי גבוהה היא בטול במציאות – שום דבר, אין מוחלט, אבל "זוכה להיות כיוצא בו" זה שהוא בעצמו ה', זו נקראת דרגת "אנשי קודש תהיון לי". אבל מגיעים אל הדרגה אליה רק דרך יראה-עילאה של שם הוי' דלתתא. בשביל להגיע לבטחון הגבוה הזה – "זוכה להיות כיוצא בו", שזו דביקות מוחלטת – צריך קודם את היסוד של הבטחון הפשוט, הראשוני. אל הבטחון הראשון אפשר להגיע מאמונה בזמן הגלות כמו שמגיעים אליו מאהבה בזמן הבית, כך הוא אומר כאן. ברגע שמגיעים לבטחון הראשון אפשר לעלות את כל המדרגות עד הבטחון העליון ביותר שנקרא "זוכה להיות כיוצא בו".

לא.  כיצד מביאים את כל המדרגות הגנוזות ב"אסוך שמן" לגילוי?

אך שיָבֹאוּ כל המדריגות מהעלם אל הגילוי.

כל המדרגות גנוזות בתוך ה"אסוך שמן", בתוך האמונה האמתית, איך באמת מביאים אותן מהעלם אל הגילוי? העצה הראשונה שמובאת בסיפור היא לצעוק. אחר כך העצה השניה היא שהצעקה תהיה מהרגשת חוסר-כל – "אין לשפחתך כל בבית". אבל בכל זאת צריך לדעת שיש "אסוך שמן", ובתוך ה"אסוך שמן" כלול וגנוז הכל בהעלם. עכשיו צריך עצה נוספת, איך מגלים את כל הגניזה הזאת, איך מגלים את כל מה שגנוז בהעלם בתוך ה"אסוך שמן"?

אז על זה באה העצה השניה לכי ושאלי לך כלים מן החוץ כו'. זהו ענין הבירורים המתבררים על ידי המצוות שמתבררים מבי"ע הנקרא חוץ.

הסברנו את זה באריכות בסוף המאמר הקודם. כל המצוות המעשיות נקראות "להביא כלים מן החוץ", בגלל שהפעולה הזו היא לקיחת דבר שהוא היה תחת ממשלת החוץ, דבר של חול, כלי ריק, וברגע שעושים איתו מצוה – מצוה מתוך שמחה ואמונה כמו שהוא שהוא יסביר – ממלאים את הכלי הריק הזה עם השמן.

ה"אסוך שמן" יכול למלא את כל הכלים שבעולם, רק צריך להאמין בשעת מעשה באמונה האמתית ביותר שה' הוא המצוה לקיים את המצוה הזאת, וממילא הוא ממשיך מטיפת השמן את כל האין-סוף הגנוז בו אל תוך כל הכלים של החוץ. הכלים של החוץ הם הבירורים שנעשים על ידי המצוות המעשיות.

מכיוון שמתוך נקודה אחת של שמן צריך למלאות המון כלים, והכמות שמתגלה היא בלי-גבול יותר מהכמות הראשונה המורגשת, ממילא תוך כדי התהליך של מילוי כל הכלים מתגלות כל המדרגות הגנוזות בתוך הטיפה הזאת של שמן – הטיפה הראשונה. בשביל לגלות את המדרגות צריך להפוך את הכמות הקטנה לכמות גדולה. תוך כדי תהליך ההמשכה הזה מתגלה באופן ממילא כל מה שגנוז בתוך הטיפה הראשונה. מה היה גנוז בתוך המדרגה הראשונה? – כל המדרגות של עבודת ה'. זאת אומרת, בגלות תוך כדי קיום מצוות באמונה אמתית, כמו שהוא כותב כאן, צריך גם לגלות את כל הכחות הגנוזים של הנפש, שכולם גנוזים בתוך הנקודה של האמונה הפשוטה. אבל בשביל לגלות את הגניזה הזו צריך את התהליך של מילוי הכלים הריקים. מה היא עבודת מילוי הכלים הריקים? זו עבודת הבירורים שנעשית על ידי המצוות המעשיות.

לב.  אמונה המביאה לשמחה של מצוה

יש שמחה ויש אמונה, באמת במאמר הקודם הוא דיבר על שמחה נגלית, הוא אמר ששמחה נגלית היא הסיבה לבוא לארץ. כמו שהוא אומר כאן שאפשר לבנות בטחון מאמונה, כך גם אפשר להגיע אליה על ידי אמונה. כאן במאמר העיקר הוא אמונה. כמו שאמרנו אז, עיקר השמחה של מצוה היא אמונה. המשל לקיום מצוה בחסידות הוא כמו יהלום הכי גדול ויקר בעולם שהוא סגור וטמון בתוך קופסא נעולה, ואני לא יכול לפתוח אותה בשום אופן בינתיים, רק שמישהו נתן לי את זה לכיס. אם כן, כל הרכוש שלי הוא רק אמונה, אני רק מאמין שזה נמצא אצלי, בינתיים אני לא יכול לראות את זה, אבל אני מאמין שיש לי את זה בכיס. אם אני מאמין חזק שיש לי את זה אז יש בזה שמחה רבה ועצומה.

גם השמחה בזמן הגלות היא תולדת האמונה, כמו הבטחון. יותר מזה בטחון ושמחה הולכים יחד, יש על זה פסוק שאומרים כל יום בתפילת שחרית: "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[ס]. ברגע שבוטחים אז יש גם שמחה. הבטחון הוא בא מאמונה אז ממילא גם השמחה באה מאמונה.

לג.   "המה מגישים" – כחות הנפש, "והיא מוצקת" – כתר דמלכות

אם כן, העצה השניה היא העצה של כלים רקים:

וקודם הבירור נקראו כלים רקים על שם שהם רקנים מכל בחינת אור. אך על ידי הבירור דעסק המצוות נעשים כלים לאור אין סוף. והיינו – איך נעשים באמת כלים? ע"י שנעשים באמונה הנ"ל. אם הוא מקיים את המצוות מתוך אמונה הנ"ל אז כל מצוה ומצוה נעשית כלי באור אין סוף. וממשיך במהות ועצמות אור אין סוף בכל בחינות הכלים דמצות.

וזהו המה מגישים כו' – הבנים, הילדים שלה, מגישים לה את הכלים, והיא מוצקת – היא מוצקת מתוך ה"אסוך שמן שיש לה. הבנים, שהם כחות הנפש הפנימיים והחיצוניים, הם צריכים להביא את הכלים, והיא – הכתר של המלכות שיורדת – מוצקת את סוד "אסוך שמן". והנה על ידי העבודה הנ"ל ממשיכים בניין המלכות למעלה בשלימות בבחינת פרצוף שלם גם בזמן הגלות.

אפילו בזמן הגלות אפשר לבנות את בניין המלכות, כמו שרמזנו על זה כמה פעמים, שבנין המלכות בגימטריא תריג. הבנין נעשה על ידי היציקה שלה בריבוי הכלים – המצוות המעשיות.

ולמטה בנשמה נמשכים כל הדרגות הנ"ל בגילוי.

לכן יש צדיקים, חסידים, שאפילו בזמן הגלות – בחוץ לארץ – הם יכולים להרגיש ולהגיע לכל המדרגות בעבודת ה', עד למדרגה הכי גבוהה, הכל על ידי אמונה. זו דרך הבעל שם טוב, שעל ידי האמונה בעצמה אפשר להגיע לכל המדרגות שבזמן הבית היו מגיעים אליהם דרך היראה והאהבה הראשונות.

שזהו גם כן בנין הנשמה בבחינת פרצוף שלם.

יש בניין המלכות למעלה בבחינת פרצוף שלם, ולמטה יש את בניין הנשמה, הנשמה גם כן נבנית – מגלה – את כל הכחות שלה בבחינת פרצוף שלם.

לד.  "ויעמוד השמן" – עמידת המלכות – משפיע ולוחם

אחרי שיש את בניין המלכות למעלה ואת בניין הנשמה למטה, מהו סיום הסיפור? אחר כך, בסיום, כתוב "ויעמוד השמן". זה מה שהסברנו במאמר הראשון וגם לגבי השם "אלישע" בשבוע שעבר: עד עכשיו היא היתה מלכות, ומלכות – "אשה אחת" – היא מקבלת, ועכשיו היא בעצמה הופכת להיות זכר. כמו שהחכמה קודם היתה בבחינת אלי שהיא מקבלת רק מהכתר, ואז היא הופכת להיות ש"ע – משפיע – בסוד ש"ע נהורין, והיא מאירה את החכמה בכל עולם האצילות, כך אותו הדבר קורה בסוף לגבי המלכות – עם ישראל – שעד שהיא לא בונה את עצמה בשלימות האשה היא בבחינת נקבה.

ובסוף הענין כתוב "ויעמוד השמן"

בבחינת דכר לאנגדא ברכאן, כך כתוב בזהר[סא] ש"ויעמוד השמן" הכוונה היא לבחינת זכר, והזכר הזה ממשיך ברכות בכל העולמות תוספות שפע וברכה וחיים כו' בכל עולם ועולם, הכל תלוי במלכות.

מלבד ענין הזכר בהשפעת "שפע וברכה וחיים", ישנו עוד ענין בזכר:

ויעמוד השמן בבחינת דכר ללחום בחוזק נגד הרע הקמים עליו ועל ישראל.

זהו גם הנס של חנוכה ופורים, הכח שפתאום עם-ישראל מקבל, כח לחימה. בדרך כלל בגלות אין כח לחימה ופתאום בסוף כתוב: "ויעמוד השמן", אז יוצא שישנם שני כחות זכריים, כח אחד של השפעה לכולם – כח טוב, וכח שני – להילחם נגד הרע, שזכר דרכו לכבוש.

וכמאמר עמדת להם בעת צרתם.

זה גם כן הסבר יפה מאד ועמוק שהסברנו על פי חסידות במאמר הקודם: כתוב ב"על הנסים" "עמדת להם בעת צרתם", הפירוש הפנימי הוא לא רק שה' עמד לנו והמשיך בנו עמידה, אלא הוא המשיך לנו את כח העמידה "בעת צרתם" דוקא, שאפילו בעת הצרה עמדת להם:

שענין עמדת הוא בחינת תגבורת וחוזק ללחום כו', הוא נתן בנו עמידה שהיא תגבורת של חוזק שאנחנו נלחום נגד הרע. שזהו בחינת דכר דוקא כי האיש דרכו לכבוש (יבמות ס"ה ע"ב) כו' ודי למבין. דרך הזכר להילחם ולכבוש ועכשיו המלכות – ה"אשה אחת" – היא מקבלת את שתי הסוגולות האלה.

לסיכום, מה הוא כתב בסיום? הוא כתב שיש שתי מדרגות של עמידה, של זכר: יש מדרגה אחת של זכר, שהיא להשפיע, להמשיך ולהשפיע ברכות בכל העולמות. ואחר כך יש עוד דרגה בזכר שהוא הופך להיות לוחם, בסוד רחל שהופכת להיות דוד. המלכות קודם נקראת על שם רחל אמנו ואחר כך היא נקראת על שם דוד המלך, דוד הוא הלוחם את מלחמות ה' בעיקר, זה גם סוד המשיח. את שתי הבחינות האלה מקבלת המלכות.

שתי הבחינות האלה הם ודאי כנגד ימין ושמאל. יש את בחינת זכר של שפע – ימין, ובחינת זכר של מלחמה נגד הרע – שמאל. שפע זה הטבה, "טבע הטוב להיטיב"[סב], ו"עמדת להם בעת צרתם" הוא עמידה בחוזק ותגבורת להילחם נגד הרע שקם על כל אחד ואחד בפרט ועל עם-ישראל בכלל.

לה.  שני העמודים יכין ובֹּעַז – השפעה ומלחמה

כנראה שהוא מכוון כאן לסוד שני העמודים ששלמה המלך בנה בבית המקדש, בשני העמודים האלה לא היה צורך מובן בשכל. בתוך בית המקדש שלמה המלך בנה שני עמודים, אבל לא עמד על העמודים האלה שום דבר. זו אחת התעלומות של בית המקדש, מהו הסוד של שני העמודים, יש הרבה סודות והארות מהו ענין העמודים האלה?

העמוד הראשון נקרא "יכין" והעמוד השמאלי "בֹּעַז"[סג]. נראה לי בפשטות, שזה בדיוק הסוד של שתי הבחינות האלה שהוא כותב כאן. "יכין" במובנו הפשוט הוא פרנסה, השפעה, כמו היום שישנה חברת מזון שנקראת כך, ובֹּעַז על פי פשט משמעו כח ועוז. יכין זו העמידה בבחינת זכר אפילו בגלות כשהבית חרב. על ידי אמונה האמתית בה' אפשר לבנות את כל המדרגות, למלא את כל הכלים, עד כדי "ויעמוד השמן", עד כדי שכל הטבע של הנקבה לקבל יתהפך להיות זכר שמשפיע. ובתוך ההשפעה הזאת גופא יש שני עמודים – יכין ובֹּעַז – זו המדה להשפיע כל טוב לכל העולמות, לכל המדרגות בכל המצבים, כל אחד ואחד לפי מה שהוא צריך.

הכוונה ב"השפעה לכל העולמות" היא לאחד כזה שמסוגל לעזור לכל מיני אנשים שנמצאים בכל מיני מצוקות. יש כל מיני מצבים של אנשים בעולם הזה ובדרך כלל לא כל בני האדם מסוגלים לעזור בכל מיני מצבים שונים. יש אחד שהבעיה שלו היא בעיה נפשית, יש אחד שהבעיה שלו היא בעיה גשמית יותר, כל מיני מצבים בחיים. הזכר האמתי הוא זה שיכול למלא את כל העולמות, להשפיע ולעזור לכולם. יש לו את החוש הנכון והכח הנפשי-פנימי לעזור גם בגשמיות וגם ברוחניות. זה גם אחד היסודות של החסידות, היכולת לא להיות מוגבל. בדרך כלל בן-אדם נולד עם טבע שהוא מסוגל לעזור בתחום מסויים, אבל בתחום שני הוא אומר שזה לא התחום שלו, הוא לא מבין בזה, שילך למישהו אחר. זה נקרא חסד מוגבל, אפילו שהוא משפיע הוא לא משפיע אמתי. משפיע אמתי הוא כמו שהוא כותב כאן, הוא יכין – מוכן – למלא את כל העולמות, להשפיע ולהיטיב בכל מצב. זה המשפיע האמתי שיש בו שפע כל כך עצום-פנימי שהוא מתאים לכל אחד ואחד בכל מצב. לאחד צריך לעזור בתחום אחד ולשני בתחום אחר לגמרי, והוא מסוגל גם לזה וגם לזה.

זה באמת החידוש העיקרי של הבעל שם טוב, שהחסד של החסידות היא מהגשמי-שבגשמי עד הרוחני-שברוחני. זה הצדיק של הבעל שם טוב שהוא מסוגל למסור את נפשו, לחטט רגלים וכו', על מנת להמציא פרנסה או משהו בגשמיות ליהודי. כמו כן הוא היה מתמסר לרפא אותו ריפוי נפשי בלי שום חילוק.

זה עיקר החסידות – זה נקרא משפיע אמתי. אחד שהוא משפיע לפי התחום שהוא מבין בו מטבעו הוא לא משפיע באמת, בגלל שזה הטבע שלו, זה לא שהוא מתמלא באיזה כח אלוקי עצום ונותן הלאה. מי שהוא משפיע באמת הוא מקבל מלמעלה, ולמעלה אין 'הפכים', ה' נושא הפכים, כמו שהסברנו פעמים רבות. בכל מצב ומצב יש את השפע שמתאים לאותו מצב. מי שהוא משפיע באמת הוא פתוח לקבל ולתת לכל אחד ואחד מה שהוא צריך. זה נקרא "יכין", העמוד הימני.

העמוד השמאלי הוא המידה להילחם גם נגד הרע. צריך לומר, שכמו שיש הרבה צורות של הטבה, יש גם צורות רבות של מלחמה. יש מלחמה בשכל – מלחמה יותר רוחנית, עד מלחמה גשמית. הזכר האמתי הוא אחד שמתאים לו להילחם בכל צורה של מלחמה.

כאן בארץ מתפארים, ובצדק, שיש כח מלחמה גדול, ברוך השם, בגשמיות. אבל כח הלחימה הרוחנית הוא מאד-מאד לקוי, איננו. עד כדי כך שמשועבדים ברוחניות לכל אומות-העולם. להיפך, לאותם שנלחמים נגדם בגשמיות עכשיו רואים שנכנעים אליהם ברוח, חס ושלום. אם כן, זו לא מלחמה שלימה, רואים את התוצאה, היא לא פועלת שום-דבר. המחלמה השלימה היא מלחלמה שאפשר להילחם בה בכל המדרגות יחד. הזכר האמתי הוא זה שלוחם נגד הרע לגמרי – "ארדף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"[סד], צריך לכלות אותם. כליון הוא לא רק במימד אחד, אלא בכל המימדים.

יש עדין מעלה עצומה ביהודים שבארץ ישראל, אבל אם אנחנו כבר מכירים את כל הממדים השונים של העבודה, אז מאד מאד קשה לומר שמישהו כאן "מחוייב המציאות" להיות יותר מוצלח או יותר בסדר ממי ששם, בחוץ לארץ.

כל הדברים האלה קשורים לפסח, לגאולה, אז נסיים בברכת פסח כשר ושמח.