ב"ה

פלח הרימון – ד"ה ואשה אחת

יז אדר תשמ"ג – "שובה ישראל" ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שיעור ראשון

בפעם הקודמת למדנו את הפרק האחרון של המאמר על חג החנוכה, שם היה מוזכר ומוסבר הסיפור של אשה אחת מנשי בני הנביאים שצעקה אל אלישע, הסיפור עם הפסוק "אסוך שמן". יש בספר 'פלח הרימון' מקום נוסף שהוא מסביר את הסיפור הזה. מכיוון שזה שייך לנושא של השבוע שעבר, חשבתי שנלמד גם את המקום השני שבו הוא מופיע. בדף נח – חן. הסיפור מופיע בהקשר לפרשת וירא, שההפטרה שלה היא הסיפור הזה.

עבודת ה' בזמן הבית ובזמן הגלות

א.     הקדמה – סיפור "אשה אחת"

הוא מתחיל כך:

ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע כו' עבדך אישי מת כו' והנושה כו' [הנושה היה המלך, והוא רצה לקחת את] שני ילדי לו לעבדים כו'". אחר כך האשה אומרת לאלישע: אין לשפחתך כל בבית כו' כי אם אסוך שמן. אלישע עונה לה: לכי ושאלי לך כלים מן החוץ כו'. מסופר שהיא שאלה מהשכנים שלה – "מן החוץ" – את כל הכלים שהיא רק יכלה לשאול, ואח"כ: והיא מוצקת כו', עד שבסוף התמלאו כל הכלים שהיא הביאה "מן החוץ", ובסוף כתוב: ויעמוד השמן כו'[ב].

אמרנו בפעם הקודמת שזה המקור בתנ"ך לנס חנוכה. הסברנו גם קצת את הקשר שבין נס חנוכה לפורים.

ב.     סיפורי התנ"ך – דרכים בעבודת ה'

נתחיל לקרוא בפרק הראשון של המאמר, אחר כך נדלג לסוף המאמר, שם הוא מסביר את הסיפור הזה. הוא מתחיל את הפרק הראשון:

הנה ידוע שכל הסיפורים שבתנ"ך הגם שהיו כפשוטם כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת דס"ג ע"א), כל סיפור שמסופר בתנ"ך קרה בדיוק כמו שמסופר מפני שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. מ"מ למה בררו הנביאים סיפורים אלו דייקא, הרי ודאי קרו אז עוד אלפי סיפורים ואפילו סיפורים על-טבעיים, למה בררו הנביאים דווקא את הסיפורים האלה לספר לנו? לכתבם בתנ"ך, למה זה כתוב בספר הנצח שלנו – התנ"ך? ע"כ לומר – חייבים לומר, מפני שרמזו בהם רזים וסודות עליונים. ודאי שמה שכתוב שקרה הוא הפשט, למה בררו דווקא את הסיפורים האלה? – מפני שיש בהם רמזים וסודות עליונים. עוד יותר, זה מה שהוא עכשיו ממשיך וזה העיקר על פי חסידות – וכמה דרכים לעבודת ה'. כל סיפור בא ללמד ולהורות לנו דרך נצחית בעבודת ה'.

ג.     שתי דרכים בעבודת ה' – לזמן הבית ולזמן הגלות

כפי שדברנו בפעם הקודמת, יש סיפורים מיוחדים שמרמזים על דרך שהיא מתאימה יותר לתקופה מסוימת של עם-ישראל, ויש סיפורים אחרים שהם שייכים יותר לתקופה אחרת בתולדות עם ישראל.

והנה בסיפור זה – הסיפור של "אשה אחת מנשי בני הנביאים" – מרומז דרך לעבודת ה' בזמן הגלות. המצוקה והצעקה של האשה, ואחר כך העצה שנתן לה אלישע הנביא, כל הנס שקרה הוא הסיפור של עבודת ה' בזמן הגלות. כי בזמן הבית היה הדרך לעבודת ה' באופן מיוחד שלא יוכל להיות דרך זה בזמן הגלות.

מהי "דרך"? דרך היא אמצעי להגיע מכאן למטרה, למגמה. המטרה של עבודת ה' היא להגיע אל ה'. כל הדרכים מובילות והולכות לאותה מגמה, המטרה הסופית היא להתקרב לה'. אבל ישנה דרך מסוימת שלאדם או לכל עם ישראל היא טובה יותר בזמן מסוים. מצב שדרך היא טובה לנו נקרא "זמן הבית", אבל יש מצב שהדרך הזו היא לא טובה לנו – "זמן הגלות".

ישנם סיפורים שמרמזים לתנאים מסוימים, תקופה מסוימת בתולדות עם ישראל. הדרך של זמן הגלות באה כאשר אי אפשר לדרוך בדרך המקובלת – הראשונה – הדרך של זמן הבית,  בזמן שטוב. הדרך של זמן הגלות היא הדרך החריגה, בזמן שאי אפשר ללכת בדרך הרגילה חייבים ללכת בה. אם כן, בשביל להבין את הדרך האחרת – הדרך של זמן הגלות, צריך להבין קודם את הדרך הישרה והפשוטה – הדרך של זמן הבית. למה הדרך של זמן הבית היא יותר פשוטה? בגלל שככל שהמצב הוא יותר טוב – יותר קל לעבוד, דרך ישרה היא דרך שאפשר ללכת בה ישר, מדרגה לדרגה.

יש מושג שנקרא "סדר בהדרגה", בו אדם מתקדם לאט-לאט. ישנו פסוק שאומר "מגמת פניהם קדימה"[ג], הפסוק מתאר הילוך תמידי לכיוון מסוים. ההליכה בדרך הזו היא בזמן שהכל טוב – בזמן הבית. הדרך של הגלות זו דרך שלא רואים את "מגמת פניהם" באופן ברור, לכן צריך לצעוק, אדם צועק מתוך שהוא נמצא על סף יאוש, כשהוא עומד על סף היאוש הוא צועק אל אלישע ומקבל עצה. גם העצה היא למעלה מטעם ודעת, היא כרוכה עם נס שלמעלה מהטבע, יציקת השמן וכו'.

ד.     סיפור "אשה אחת" – דרך לעבודת ה' בזמן הגלות

הסיפור הזה, באופן מיוחד, מרמז על הדרך להתקרב לה' בזמן הגלות. בגלל שהדרך של זמן הבית לא מתאימה, אי-אפשר ללכת בדרך הזו בזמן הגלות.

ולכן נתנו עצה איך לקשר את עצמו בה' בזמן הגלות כו' – במצב של חושך, כמו שיתבאר.

בסעיף הזה של ההקדמה כתוב את הכלל העקרי של כל החסידות: "תורה מלשון הוראה"[ד]. כל התורה כולה, גם התורה שבכתב וגם התורה שבעל פה, יש בה הוראה, עצה, איך לעבוד ה', איך להתקשר לקדוש ברוך הוא.

ביאור דרך העבודה בזמן הבית – דרך הישר

כעת הוא יאמר שלפני שנוכל להבין את הדרך המיוחדת, האחרת, של זמן הגלות, צריך להבין קודם את הדרך הסלולה-הרגילה של זמן הבית:

ומתחלה יש לבאר דרך הישר – דרך הישרה, הפשוטה – לעבודת ה' שבזמן הבית.

אחרי שהוא מקדים את המשפט הזה כל המאמר עד הפרק האחרון מסביר את הדרך הישרה של זמן הבית בעבודת ה'. רק בפרק האחרון – פרק י – הוא חוזר ומתחיל לפרש מה עושים כאשר אי אפשר ללכת בדרך הישרה המרומזת בסיפור הזה. עכשיו נדלג מכאן לפרק י (בדף סד).

א.     "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו"

בקיצור הכי נמרץ נתחיל להסביר מה הוא אמר מכאן עד פרק י. הוא מסביר שיש בדרך של זמן הבית ארבע מדרגות הנקראות בקבלה "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו"[ה]. כשאדם מתחיל בעבודת ה' הוא מתחיל קודם עם "יראה תתאה" – ה"דחילו" הראשון. אחר כך מיראה תתאה הוא עולה מדרגה ומגיע לאהבת עולם – ה"רחימו" הראשון. מאהבת עולם הוא עולה לאהבה רבה – ה"רחימו" השני, ומאהבה רבה הוא מגיע ליראה עילאה – ביטול במציאות – ה"דחילו" השני. כל המדרגות האלה הן בהקבלה לאותיות שם הוי' מלמטה למעלה: יראה, אהבה, אהבה, יראה. קודם ישנה יראה תתאה ולמעלה מזו אהבה, אחר כך ישנה אהבה גבוהה מזו – אין סופית – הנקראת אהבה רבה. למעלה מכל אלה ישנה יראה עילאה – ביטול  במציאות, יחוד אמתי באלוקות.

ב.     "בן" ו"בן שנעשה עבד"

אחרי כל זה, עיקר הנושא של המאמר הוא שישנה מדרגה גבוהה יותר מיראה עילאה – דרגת "בן". אחרי בן ישנה מדרגה עוד יותר גבוהה, בספר התניא היא נקראת "בן שנעשה עבד"[ו]. ישנם הרבה מאמרי חסידות שמסבירים את המדרגה הזו באריכות. בעצם ישנה מדרגה בעבדות שהיא למעלה אפילו מדרגת בן. אחר כך, העבדות הזו, שהיא למעלה מהבן, מתחילה בעצמה סדר חדש של כל ארבע המדרגות מחדש. הדבר הזה נקרא שני שמות הוי'. הסדר של ארבעת המדרגות הראשונות – "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו" – הוא הסוד של שם הוי' בעבודת ה'.

אח"כ יש סוד של דילוג. מהדרגה הכי גבוהה בסדר הראשון, הבן של שם הוי' התחתון מדלג ונעשה עבד בשם הוי' העליון. שם הוי' התחתון הוא כמו האור שמתגלה לאחר הצמצום הראשון, זה מה שמהוה את כל העולמות ומה ששייך לגדר עולמות. מה שאין כן שם הוי' העליון הוא לפני בריאת העולם, לפני הצמצום הראשון.

כמו שאמרנו, בשם הוי' התחתון ישנן ארבע מדרגות – "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו", ואחר כך בשם הוי' העליון יש גם כן ארבע מדרגות. רק שלמדרגת עבד – שזו המדרגה התחתונה של שם הוי' העליון – זכה משה רבינו ועוד כמה יחידים, כגון דוד המלך. לשאר המדרגות בשם הוי' העליון לא זכה ולא יזכה אף אחד עד ביאת המשיח. לכן עיקר שם הוי' העליון שייך לביאת המשיח. זה מה שהוא הסביר בכל המאמר בקיצור הכי נמרץ. זה נקרא "סדר הדרגה" – סדר מדרגה לדרגה.

ביאור דרך העבודה בזמן הגלות

א.     מצב "גלות השכינה" בזמן הגלות

בזמן הגלות יש מצב שנקרא "גלות השכינה". ביחס לעבודה הפנימית הכונה ב"גלות השכינה" היא שאי אפשר להגיע אפילו למדרגה הראשונה שנקראת "יראה תתאה". זאת אומרת, המניע הראשון שצריך להיות בעבודת ה' – יראת שמים – כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו באמת. זו נקראת "גלות השכינה", פחדים ושעבוד לחומריות של העולם הזה, לטבע, מציאות שבה אדם לא יכול לברר אצל עצמו את היראה הטהורה הפשוטה ביותר. אם הוא לא יכול להגיע ליראה הראשונה אז הוא לא יכול להגיע לשום דבר. אם לאדם אין את היראה הפשוטה, אפילו שלפעמים הוא יזכה לאהבת ה' היא לא תחזיק מעמד, מפני שזו כמו מתנת חינם מלמעלה, מן השמים. יש הרבה פעמים שמרגישים איזו אהבה בלי יראה שקדמה לה, אבל אחד מן הדברים החשובים שהוא הסביר במאמר, שאהבה בלא יראה זו מתנה מלמעלה, היא לא תחזיק מעמד מפני שהיא לא באה מכח עצמו.

אבל אם האדם היה עובד מלמטה למעלה, שלב אחר שלב, וקודם היה מגיע בשלימות למדרגה הראשונה מלמטה – יראה תתאה – אחר כך יהיה שורה עליו אור האהבה בתמידיות מכח עבודת עצמו. מה שאין כן מי שאין לו את הדרגה הראשונה של יראה אז גם האהבה אף-פעם לא תהיה יציבה אצלו, בגלל שזה לא תלוי בו, אלא במתנת שמים. עיקר עבודת ה' זו אהבה, כמו שכתוב בזהר: "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[ז]. אבל הבסיס שעליו האהבה האמיתית יכולה לשרות ביציבות ובתמידיות, זו יראה תתאה.

כל הסוד של גלות השכינה הוא שהיראה הפשוטה הזו נעלמת. ככל שהגלות יותר ויותר חשוכה היא יותר ויותר נעלמת. לא רק שיראת ה' נעלמת, אלא בזמן הזה, דווקא בדורות האחרונים, אפילו המשל נעלם. כתוב שכל דבר נאחז באיזשהו משל, על ידי המשל אפשר להרגיש קצת את הנמשל. המשל של יראה תתאה הוא המושג "מלכות". יש מאמר: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"[ח]. הכוונה שלה היא שהמלכות של בשר ודם, אפילו של הגוי, היא איזשהו משל או דוגמא ליראת המלכות העליונה. אז כפי שאמרנו, בזמן האחרון אפילו המשל מתעלם, בגלל זה אין שום 'אחיזה' להגיע ליראה הראשונה מלמטה. כל הדורות הקודמים היו לפחות עם משל וגם הוא עצמו היה בגלות, מתוך המשל היה קשה מאד או כמעט בלתי אפשרי להגיע לנמשל. אבל היום המציאות עוד יותר קשה כי אפילו המשל איננו בדרך כלל.

אז מה נשאר בדור האחרון? רק פחדים ויראות חיצוניות. אם אין את שרש העבודה[ט] הנקרא 'התגלות השכינה' – אז אי אפשר בכלל ללכת בדרך הזו. אם אי אפשר לדרוך במשעול הראשון של הדרך – אז אי אפשר ללכת בכלל בדרך. כל הדרך של זמן הבית סתומה וסגורה עכשיו. על זה בא הסיפור של "אשה אחת מנשי בני הנביאים", שהיא צועקת על המצוקה שלה לאלישע שימציא לה תקוה ודרך.

ב.     "אשה אחת" – מלכות דאצילות

מלה של הקדמה: בהקשר למאמר שלמדנו בשבוע שעבר, אצלי ברור שיש הפרש גדול של שנים בין כתיבת שני המאמרים האלה, הוא ודאי לא הסתכל מאחד לשני. אבל בכל זאת יש כל כך הרבה ביטויים שלמים ששוים כמעט מלה במלה, רואים בזה את דביקות ההתבוננות והמחשבה של הכותב כאן.

זה מה שהוא כותב כאן בפרק האחרון, פרק י:

ועתה יובן מאמר ואשה אחת כו'. אחרי כל הנ"ל נוכל להבין את מאמר "אשה אחת מנשי בני הנביאים". כי הנה אשה אחת הוא בחינת כנסת ישראל. במאמר שלמדנו בפעם הקודמת הוא הביא פסוק על כנסת ישראל – "אחת היא יונתי"[י], "אשה אחת" היא גם "אחת היא יונתי", אבל כאן הוא לא מביא את הפסוק הזה. שהוא בחינת מלכות דאצילות כמו שהיא בזמן הגלות שמסתתרת בבי"ע.

כאן יש רמז ברור לאסתר. כתוב שאסתר היא בעצמה בחינת המלכות כמו שהיא מסתתרת בבי"ע. לכן חז"ל שואלים "אסתר מן התורה מנין?"[יא] ועונים מקור מהפסוק: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[יב]. הסתרת מלכות דאצילות בעולמות התחתונים – בריאה, יצירה, עשיה – בזמן הגלות. יוצא אם כן, ש"אשה אחת" היא ממש סוד ההסתר.

שאלה: מה הכוונה במילים "בחינת מלכות דאצילות"?

תשובה: שרש הנשמות הוא ממלכות דאצילות, השרש הזה נקרא כנסת ישראל. הפנימיות של ספירת המלכות דאצילות היא המקור של כל נשמות עם ישראל, הנקראת גם שכינה. כנסת ישראל – מלכות דאצילות – שתמיד יורדת להחיות את העולמות התחתונים, אם היא מתגלה בתוך העולמות התחתונים היא נקראת שכינה, מלשון שהיא שוכנת, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[יג]. אבל אם המלכות מסתתרת כתוצאה מהגלות לא רואים גילוי שכינה, אז היא בבחינת הסתר – "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".

ג.     סוגי נשמות כנגד הספירות, נביאים – נצח והוד

וזהו ואשה אחת מנשי בני הנביאים.

עכשיו הוא מתחיל להסביר דבר שלא הסביר במאמר הקודם שלמדנו. מהו הדיוק על פי קבלה של "נשי בני הנביאים". על פי פשט האשה הזו היא אשתו של עובדיה הנביא בזמן אחאב, אבל בפנימיות היא מרמזת על כנסת ישראל. כאן הוא רוצה לדייק מהו בדיוק על פי סוד הביטוי של "אשה אחת משני בני הנביאים".

אם "אשה אחת" היא אנחנו כולנו, כל עם ישראל בזמן הגלות, אז למה אנחנו נקראים "אשה אחת מנשי בני הנביאים", מה שייך "בני הנביאים"?

כי נביאים הוא בחינת נצח והוד.

כתוב בקבלה שנביאים וחוזים הם שתי הספירות נצח והוד. בדרך כלל גם החוזים נכללו ב"בני הנביאים", לכן הביטוי נביאים פה כולל את שתי הספירות נצח והוד.

כתוב בתחילת תיקוני הזהר שכל ספירה מרמזת לסוג מסוים של יהודי, של נשמה. הכתר מרמז לראשי אלפי ישראל, חכמה לחכמים, בינה לנבונים, חסד לחסידים, גבורה לגיבורים, כתוב שם שגיבורים הם אלה המתגברים על יצרם, כמו "איזהו גיבור הכובש את יצרו"[יד] – אחד שעיקר העבודה שלו בעולם הזה הוא אתכפיא, לשון ספר התניא[טו] תפארת מרמזת ל"מארי תורה" – בעלי תורה, אחד שעיקר העבודה שלו היא תורה. נצח לנביאים והוד לחוזים, אבל כשהם שניהם יחד, נצח והוד, הם נקראים "נביאים" כמו שהוא כותב כאן. יסוד זה צדיקים – "וצדיק יסוד עולם",[טז] מלכות זה מלכים. זה אחד מהיסודות בספר הזהר איך שהספירות בעצמן מרמזות לשרשי נשמות, סוגי נשמות.

ד.     נצח והוד – כליות יועצות, ממשיכות מוחין למלכות – דיבור

והנה בחינת נצח והוד דאצילות ממשיכים בחינת מוחין בבחינת מלכות דאצילות.

על פי כתבי האריז"ל נצח והוד הם כמו הרגלים של זעיר אנפין – פרצוף הזכר בעולם האצילות. כתוב בכתבי האריז"ל ששתי הרגלים, כביכול, של זעיר אנפין מתלבשות בתחילת בנין המלכות בתוך ראש הנוקבא דזעיר אנפין שזו המלכות. זו פנימיות חכמה ובינה שלהן. המקור של שתי הרגלים בכל פרצוף הוא "הכליות היועצות"[יז], זה גם כן נחשב מקור של חכמה רק שזו חכמה מעשית, הכליות יועצות איך לבצע או ליישם את הפעולה. כתוב שהשרש של נצח והוד, שהם – כמו שאמרנו נקראים "נביאים" – ז"א – ממשיך מוחין. השרש מתלבש בתוך חכמה ובינה של המלכות.

נסביר את זה במילים יותר פשוטות. כתוב שהמלה "נביאים" היא מלשון "ניב שפתים", מלשון דיבור. הנביא נקרא בתנ"ך גם "מטיף"[יח], "מטיף" זה גם כן לשון דיבור, כמו "להטיף מוסר". בכלל על פי קבלה וחסידות ספירת המלכות היא הדיבור, האשה היא דיבור.

כמו מאמר חז"ל המפורסם שהזכרנו כמה פעמים "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"[יט], אחד הפירושים למאמר הזה הוא שכשאדם מדבר, תוך כדי הדיבור הוא מבין הרבה יותר עמוק את המושג מאשר בשעת המחשבה. האשה – המלכות היא נקראת הדיבור של כל אחד. בתוך הדיבור צריך להיות מוחין – חכמה, כמו הפסוקים "דברי פי חכם חן"[כ], ו"לב חכם ישכיל פיהו"[כא].

ככל שיש יותר חכמה בדיבור הדיבור הוא יותר מוצא "חן ושכל טוב"[כב]. המוחין של המלכות נמשך מהנצח והוד של הלב. הנצח והוד של הלב הוא מן חוש של איך לבצע ולסדר ענינים בהתגלות, איך להוציא מהכח אל הפועל. זו החכמה המעשית של הלב. החכמה המעשית הנקראת נצח והוד היא כמו רוח הקדש קטנה. לכן נצח והוד נקראים נביאים וחוזים, זה נקרא חוש העצה – הכליות יועצות עצה פנימית בלב איך להביא את השאיפה הפנימית לפועל.

כל חכמה איך לעשות משהו בפועל נקראת "נצח והוד", "כליות יועצות". הכח בלב של הנצח והוד הוא זה שמחדיר שכל בדיבור, שהדיבור יהיה מלא שכל טוב וממילא שהוא גם ימצא חן, כמו שאמרנו שזה הסוד של "דברי פי חכם חן". כל זה היה בכדי להפשיט את הסוד הכתוב בכתבי האריז"ל, להבין אותו קצת על פי דרך החסידות. לסיכום, הכלל בכתבי האריז"ל הוא שנצח והוד הם כמו כליות או רגלים של זעיר אנפין, אחר כך הם מתלבשים וממשיכים מוחין – חכמה-בינה אל תוך המלכות.

ה.     המשכת המוחין מנצח והוד – כאשר המלכות בבחינת אצילות

כמו שהוא בבחינת אצילות.

זאת אומרת, כאשר המלכות דאצילות עומדת עדין למעלה בעולם האצילות, היא מקבלת, כמו שאמרנו, את המוחין שלה משתי הספירות נצח והוד. אמנם מלכות היא ספירה אחת, אבל מלכות היא גם פרצוף שלם בפני עצמו, בתוך ספירת המלכות יש גם את המוחין שלה, חכמה-בינה-דעת הם המוחין של המלכות. את המוחין של המלכות היא מקבלת משתי הספירות נצח והוד של הפרצוף שלמעלה ממנה – פרצוף זעיר אנפין.

הציור הגשמי של כל זה הוא אדם רוחני שמתלבש בתוך אדם גשמי והרגלים או הכליות של האדם הרוחני הם בתוך העינים או המח של האדם הגשמי. זו נקראת התלבשות או המשכת מוחין בקבלה. הנצח והוד ממשיכים ומתלבשים בתוך המוחין – חכמה-בינה – של המלכות שנקראת כנסת ישראל.

אבל מתי הנצח והוד ממשיכים ומתלבשים בתוך המוחין של המלכות? רק כשהמלכות במצב העליון שלה. בגלל שלה, למלכות דוקא, יש שני מצבים הפכיים לגמרי, יש את המצב שלה כמו שהיא למעלה באצילות כשהיא חלק מעולם האחדות, ויש את המצב השני כשהיא יורדת להחיות ולהוות את העולמות התחתונים. לפעמים היא מתגלה בתחתונים, המצב הזה נקרא "השראת שכינה", ולפעמים היא מסתתרת, שזה נקרא "גלות השכינה". אז הוא אומר, שלמעלה, כאשר היא במצב של אחדות אמתית באצילות, אז היא מקבלת את המוחין שלה מהנצח והוד, שהם נקראים נביאים.

ו.     "בני הנביאים" – נה"י דנה"י

אך בני הנביאים הוא בחינת נה"י דנה"י (כי ברא כרעא דאבוה).

עד כאן הסברנו מהם "נביאים". מהם "בני הנביאים"? לא כתוב "אשה אחת מנשי הנביאים", כתוב "אשה אחת מנשי בני הנביאים". "בנים" בכלל הם רגלים. יש מאמר חז"ל: "ברא כרעא דאבוה"[כג], הבן הוא הרגל של האב. זאת אומרת, "בני הנביאים" הם הרגלים של ה"נביאים" – הבנים של ה"נביאים". אבל ה"נביאים" עצמם הם רגלים, אז לפי זה "בני הנביאים" הם הרגלים של הרגלים, זה פירוש "נה"י דנה"י". נה"י הם ראשי תבות נצח-הוד-יסוד, אמנם קודם הוא כתב על ה"נביאים" שהם נקראים רק נצח והוד בלי יסוד, אבל כאן הוא כולל גם את ביסוד שמכריע ביניהם.

ז.     נה"י דנה"י משפיעים מוחין למלכות דמלכות דאצילות

והם משפיעים מוחין בבחינת מלכות דמלכות דאצילות המסתתרת בבי"ע.

המלכות שלמעלה, באצילות, היא מלכות ממש עם כל הספירות שלה והיא מקבלת את המוחין שלה מנצח והוד בעצמם. אבל כשהיא יורדת למטה אל תוך העולמות התחתונים וזאת ה"שכינה" או "גלות השכינה", היא נקראת מלכות דמלכות – המלכות של המלכות. המלכות של המלכות כמו שהיא יורדת בתחתונים היא גם כן בנויה בפרצוף שלם, לכן אפילו בתוך המלכות של המלכות יש את כל העשר ספירות. כאן הוא אומר שמלכות של המלכות, כמו שהיא יורדת לעולמות התחתונים, היא מקבלת מהנה"י של הנה"י את המוחין שלה.

כל זה היה הסבר על-פי סוד להסביר את המצב של "אשה אחת מנשי בני הנביאים" – להיות אשה של "בני הנביאים" ולא של ה"נביאים" עצמם. על פי קבלה המצב הזה מקביל למצב שהמלכות מסתתרת בבי"ע (בריאה-יצירה-עשיה) – יורדת בעולמות התחתונים. המצב שהיא מסתתרת בבי"ע נקרא מלכות דמלכות דאצילות. כאשר היא יורדת לעולמות התחתונים היא מקבלת את המשכת המוחין שלה מנה"י דנה"י ולא מנה"י עצמם.

ולכן נקראת בחינת המלכות – הכונה כאן היא ל"מלכות דמלכות", לשם הקיצור הוא כתב "מלכות". כל פעם שהוא ידבר מעכשיו על המלכות שיורדת בזמן הגלות הוא יקרא לה רק "מלכות" אבל הכוונה היא ל"מלכות דמלכות" בשם נשי בני הנביאים, על שם שהיא מקבלת מוחין מבחינת נה"י דנה"י שנקראו בני הנביאים כנ"ל.

ח.     בניין המלכות כמו שהוא למעלה וכמו שהוא למטה

אך ידוע שיש כמה בחינות בבחינת המלכות המסתתרת בבי"ע.

קודם אמרנו שמה שיורד ומסתתר הוא רק מלכות דמלכות, עכשיו הוא אומר שגם בהארה הזו של מלכות דמלכות יש פרצוף שלם. הכוונה בפרצוף שלם היא שכל הכחות מתגלים בתוך ההארה הזאת, זה נקרא בניין המלכות למטה. ויש את בניין המלכות למעלה באצילות, בניין המלכות הוא התגלות כל הכחות הכלולים בה בהעלם. כתוב שהמלכות היא אחרת מכל שאר הספירות בעולם התיקון, בעולם התהו, לפני התיקון, כל הספירות נאצלו רק בסוד נקודה. הכוונה היא שהתכללות כל הכחות היה נעלם, לכן הספירות לא החזיקו מעמד ונשברו. מה שאין כן בעולם האצילות – בעולם התיקון – כל הספירות יוצאות בהתכללות גלויה מלכתחילה, חוץ מספירת המלכות שהיא גם בעולם התיקון יוצאת רק בסוד נקודה, זה מה שנקרא שהיא "נאצלה" בסוד נקודה. לכן צריך לבנות אותה – לגלות את כל הפרצוף השלם שלה – זה תלוי בעבודה שלנו. רמזנו את העניין הזה בפעם הקודמת, אמרנו שבניין המלכות בגימטריא תריג, תרי"ג מצוות הם הכח לבנות המלכות של הקדושה.

יש את בניין המלכות כמו שהיא למעלה ויש בניין המלכות כמו שהיא למטה. עכשיו מה שהוא יכתוב הוא שגם הארת המלכות דמלכות, ההארה של המלכות כמו שהיא למטה בבי"ע, היא גם כן נבנית מכל הספירות כולן. לכן יש לה הרבה בחינות בתוך עצמה. זה מה שהוא כותב עכשיו:

חסד שבמלכות או גבורה שבמלכות כו' וכאמור (משלי לא, כט) – כמו שאומר הפסוק באשת חיל – "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כל כלנה".

אם כן, למלכות יש "רבות בנות" חוץ מעצם הנקודה שלה. הוא מסביר כאן שהפסוק "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה" מרמז למלכות דאצילות – כל כחות השכינה – כמו שהיא יורדת למטה בעולמות התחתונים. "רבות בנות עשו חיל" מרמז על הסוגים השונים של הספירות או הכחות שבתוך הארת המלכות כשהיא יורדת למטה.

ט.     "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה" – השוואת כחות המלכות לעצם נקודתה

עצם בחינתה של המלכות הוא הנקרא בפסוק "ואת עלית על כלנה". כמו שהוא מסביר תיכף:

אך עצם המלכות שהוא בחינת הכתר שבה –

הנקודה העצמית של המלכות נקראת "כתר מלכות". הביטוי הזה הוא במגילת אסתר. קודם הביטוי הזה הופיע אצל ושתי[כד] ואחר כך אצל אסתר[כה]. זו נקראת ה"גאולה", ה"בירור", על פי קבלה, של סוד "כתר מלכות". בכל התנ"ך לא מופיע הביטוי חוץ ממגלת אסתר. על פי קבלה עיקר הסוד של מגילת אסתר הוא לגאול מידי החיצונים את הכתר מלכות. קודם הוא היה אצל ושתי ואחר כך הוא ניתן לאסתר. בסוף הוא נמשך גם על ידי מרדכי[כו].

עליה – על בחינת הכתר שבה – נאמר ואת עלית על כולנה – המשך הפסוק שם. (עיין בביאורי זהר פרשת בשלח במאמר ת"ח כל אינון משיירין כו' יעו"ש). והיא בעצמה – עצם נקודת המלכות – נקראת האשה האחת להיותה מיוחדת בכל בחינת הפרטיות שבמלכות כנ"ל.

את זה למדנו גם בפעם הקודמת כשהוא הביא את הפסוק "אחת היא יונתי"[כז]. המילה "אחת" בפסוק הזה באה בהשוואה ל"רבות בנות" – הפסוק שהוא מביא כעת מ"אשת חיל": "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה". הפסוק "אחת היא יונתי" בא לאחר הפסוק: "ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר"[כח], יוצא שהפסוק "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה" הוא מעין מה שכתוב בשיר השירים: "ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר", שבא לשם השוואה ל"אחת היא יונתי".

הוא אומר שעל פי סוד ההשוואה הזו, בין "רבות בנות" לבין "אחת", ככה גם ההשואה הזו היא בין כל כחות המלכות לבין הכתר שבה. עצם נקודת המלכות הוא "כתר מלכות", זה נקרא "אחת", זו "אשה אחת מנשי בני הנביאים". לכן גם בפסוק הזה רואים שגם על פי פשט "אשה אחת מנשי בני הנביאים" באה לייחד, לזהות, אשה מסוימת. ואם רק חושבים במילים "אשה אחת מנשי בני הנביאים" על פי פשט, משמע שיש הרבה "נשי בני הנביאים", בגלל שהן כתובות בלשון רבים. כאן הוא מסביר שנשי בני הנביאים הם כחות המלכות למטה והמלכות מקבלת את המוחין שלה מבני הנביאים, זה נקרא נה"י דנה"י דאצילות. והיא ה"אחת", מתוך נשי בני הנביאים היא ה"אשה אחת", דהיינו עצם המלכות – הכתר שלה – כמו שהיא יורדת למטה.

אם כן, יש לנו שלשה מקומות בתנ"ך שמשווים בין הכחות של המלכות למטה לבין עצמותה, בשיר השירים שני פסוקים: "ששים הן המלכות וכו" ו"אחת היא יונתי", במשלי: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה", וכאן, במלכים: "אשה אחת מנשי בני הנביאים". כל הפסוקים האלה הם אותו סוג.

י.     אנשים ששמותיהם לא מוזכרים בתנ"ך

[למה לא אומרים את שמה של ה"אשה אחת"?] בגלל שהמדובר הוא על כלל ישראל בזמן הגלות, הכווונה היא לכולנו. [על פי פשט, מדוע לא הוזכר שמה?] ישנן הרבה נשים שלא כתוב שמן. יש סיפור של חז"ל שפעם המינים רצו להתלוצץ מהחכמים, הם היו שואלים אותם: "איך היו קוראים לאמא של המן? איך קראו לאמא של אברהם אבינו? איך קראו לאשת שמשון?" יש סוגיה בגמרא שכתוב בה את כל השמות של הנשים שלא כתוב שמן בתנ"ך[כט], שנדע איך לענות למינים. זה סיפור שיש בו סוד, זה ודאי לא סיפור פשוט.

למשל, השם של אמא של המן ("אמתלאי"), הוא גם שמה של אמו של אברהם אבינו[ל]. כמו גם ה"אשה אחת" שמוזכרת כאן לא יודעים מי היא כמו עוד נשים, כמו האשה השונמית[לא] והאשה הצרפתית[לב] שלא כתוב את השם הפרטי שלהן אלא רק את המקום שלהן. אז לסיכום, הוא מסביר ש"אשה אחת" היא עצם המלכות כשיורדת למטה.

יא. "א-לי" – יג מדות הרחמים המאירות בחכמה

במאמר הזה הוא מסביר את הסיפור ביתר פרטות:

וצעקה אל אלישע. כי בחינת אל"י ש"ע. כי בחינת אלי הוא כאשר מאיר בחכמה עילאה שהוא בחינת יו"ד דשם הוי' מבחינת תיקון הראשון – המדה הראשונה. די"ג תיקוני דיקנא – יג מדות הרחמים, בקבלה הם נקראים "תיקוני דקנא" – חלקי הזקן כביכול, של הכתר. שהוא בחינת אל.

כאן הוא מסביר באותו אופן שהוא הסביר במה שלמדנו שבוע שעבר, מי שזוכר. רק שכאן הוא מסביר יותר בדיוק. כאן הוא מסביר את שם א-ל, יש הרבה מדרגות של שם א-ל. המדרגה הכי גבוהה שלו בקבלה היא המידה הראשונה-המקורית של י"ג מדות הרחמים. בקבלה י"ג מדות הרחמים נקראו "י"ג תיקוני דקנא", זה אור שמאיר מהכתר של האצילות. מדות הרחמים הם צמצומים של אור אין סוף להאיר בעולמות. המידה הראשונה בי"ג מדות הרחמים היא א-ל – "אל רחום וחנון", זה שייך לפרשת השבוע, כי-תשא.

מדות הרחמים הם צמצומים של אור אין-סופי שמאירים-מבריקים בחכמה הברקה חדשה. יג מדות הרחמים הוא צמצום אור אין סוף – בהירות אין סופית שאי-אפשר להמחיש בכלל – וגילוי הברקה מתוכו, ברק. הכח שפועל את המעבר מהבהירות הנעלמת והאין-סופית לברק אחד בהכרה, בתודעה, נקרא מדות הרחמים. רחמים הוא כח לצמצם אור גדול שלא ניתן להשפעה, הצמצום שלו הוא על מנת לגלות נקודה אחת.

אז כפי שאמרנו, השם הראשון של כל יג מדות הרחמים הוא "א-ל", ההברקה בחכמה היא ה-י של שם הוי'. עכשיו הוא מסביר שזו המשמעות של "א-לי", הוא מורכב מא-ל הכולל את כל יג מדות הרחמים, ומאיר בנקודה אחת של החכמה – היא ה-י של "א-לי". כך הוא מסביר את שלש האותיות הראשונות של אלישע.

יב. י"ג (מדות) – מִסְפָּר האחדות

שאלה: למה יש דוקא יג מדות ולא מספר אחר?

תשובה: השאלה הזו היא כמו השאלה ששאלו תלמידיו של רב האי גאון את רב האי גאון. הם שאלו אותו: "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו"[לג]. זאת אומרת, אנחנו יודעים מהי משמעות המספר עשר דוקא, אבל אנחנו לא יודעים מהי משמעות המספר שלש-עשרה. רב האי ענה להם ש-יג מחולק לשנים: י – כנגד עשר ספירות, ו-ג הם ג' ראשי ראשין.

למה דוקא יג? מכיוון ש-יג בגימטריא אחד. כנראה שכשמגיעים ל-יג מגיעים לאיזו מן שלימות של התגלות אחדות. אפילו שעל-פי טבע המספר שלש עשרה הוא מספר שהשווי שלו גדול מהמספר אחד, אבל כיוון שהמספר שלש עשרה שוה בגימטריא אחד כנראה במספר הזה יש התגלות מיוחדת של אחדות פשוטה. להבין בדיוק למה דוקא שלש עשרה – זה באמת דבר עמוק מאד. גם במספר עשר יש מחזור, לכן כאשר מגיעים לעשר חוזרים בספירה עוד פעם לאחד. כשמגיעים למאה חוזרים לאחד, כאשר מגיעים לאלף אז ודאי וודאי שחוזרים לאחד, מפני שאֶלֶף הוא אָלֶף – האות א – מספר אחד באותיות. יש הרבה עיגולים ומחזורים שחוזרים לתודעה של אחד, אבל המספר שלש עשרה הוא סוד וצריך להבין אותו, יש בו אחדות גדולה מאד.

יג. חלוקת יג מדות בהקבלה לשלש אותיות "אחד"

השם אל קשור לאחד. בגלל שזה קשור לפרשת השבוע אז נדבר על זה קצת: כתוב "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה"[לד]. יש כמה חלוקות ל-יג מדות הרחמים אבל החלוקה העיקרית היא לפי האותיות של אחד. השם הקדוש אל – הוא ה-א של אחד. אחר כך "רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים" הן כולן מדות של השפעה, של מתנת חינם, מלמעלה למטה. סך כל המדות האלה הם שמונה – ה-ח של אחד. מי שרוצה לדעת בדיוק איך מחלקים את המדות כדי שהן יצאו שמונה, כך זה הולך: "רחום (-אחד) וחנון (-שתיים) ארך (-שלש) אפים (-ארבע) ורב חסד (-חמש) ואמת (-שש) נצר חסד (-שבע) לאלפים (-שמונה)", אלו הן ח המדות על פי קבלה.

אחר כך יש עוד ארבע בסוף – ה-ד של אחד – בסוף, שהן המתקת דין "נשא עון, ופשע, וחטאה, ונקה". הארבעה האלה הם סוג מיוחד הנקראים "המתקת דין", סליחה וכפרה. כל המדות מתייחסות לתחתונים על פי פשט: ה' הוא "רחום" ולכן הוא מרחם בדין אפילו שלא מגיע לנו. "וחנון", ו"ארך אפים" לרשעים ולצדיקים כאחד. כל המדות מתיחסות למצב המוגבל והלא-טוב של היצור-אנוש – של הבן אדם. אבל בכל זאת ארבע המדות האחרונות הן באופן מיוחד המתקת הדין לגמרי, סליחת העון, "נשא עון ופשע וחטאה ונקה". אלו נקראים ה"ד רבתי" של אחד.

ההקבלה לאותיות אחד היא החלוקה העקרית של יג מדות הרחמים. לכן אחת הכוונות על-פי קבלה ל"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" היא כוונת כל יג מדות בהתאם לאותיות. זאת אומרת, שם הוי' מתכלל בכל המדות, הכל מכוון בתוך המלה אחד.

יד. השם הראשון שכתוב בו "אחד" – שם הוי' ב"ה

ישנם רק שני שמות קדושים שכתוב עליהם אחד: שם הוי' – "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[לה], ושם אל – "אל אחד בראנו"[לו].

לגבי שם הוי' הסוד הוא שהוי' עצמו שוה פעמים אחד, אחד בגימטריה זה 13 – יג מדות הרחמים. על פי פשט, הסיבה לכך שהוא-הוא אחד היא בגלל ששם הוי' עצמו שוה פעמים אחד בגימטריא. בתוך שם הוי' יש שני מחזורים של יג מדות הרחמים. ישנו מקום נוסף בתורה שמוזכרות יג מדות הרחמים, בספר מיכה, כתוב שם: "מי א-ל כמוך נשא עון ועובר על פשע וכו'[לז]". בסדר תשליך בראש השנה אומרים את המדות של מיכה ומכוונים בשקט – לא אומרים אותן – את המדות של משה: "א-ל רחום וחנון כו'". זאת אומרת, וכך באמת כתוב, שיש שני מחזורים או שתי מערכות שלימות של יג מדות הרחמים: של מיכה ושל משה. המחזורים של יג הם בעצם כמו שני מעגלים, ביחד הם שוים 26. באופן כללי, היחס בין דבר שהוא בכפלים שוה לדבר אחר הוא הנקרא בקבלה "שלם וחצי". על פי נסתר היחס בין שם הוי' לבין אחד – "הוי' אחד" – הוא "שלם וחצי", החצי משלים את השלם יותר מהשלם בפני עצמו. זה בעצמו עניין גדול בקבלה.

גם חצי האותיות של שם הוי', יה, שתי האותיות האלו עצמן הן ביחס של שלם וחצי, זה יחוד. השלימות האמתית הוא כאשר החצי מצטרף לשלם, דבר שהוא שלם בפני עצמו זו לא שלימות אמתית, רק כאשר החצי של עצמו מתגלה ומצטרף אליו היחוד נקרא "יחוד שלם". יש ביטוי שנקרא "יחודא שלים", היחוד השלם הוא כאשר מתוך השלם מתגלה חצי והוא מתייחד עם השלם, כמו י-ה, "הוי' אחד", זה נושא שלם בקבלה.

טו. השם השני שכתוב בו "אחד" – שם אל

עכשיו נסביר איך יג מדות הרחמים מרומזים בעצם השם אל. השם השני שהבאנו שכתוב עליו בתנ"ך אחד הוא אל, כתוב: "אל אחד בראנו". לפי מה שהוא כותב כאן מובן איך אל קשור עם אחד. הקשר הוא כפי שאמרנו, אל הוא השרש (המדה הראשונה) של יג מדות הרחמים – אחד. אבל איך על פי סוד המספר "אחד" מתאים לאל? למדנו פעם שיש מספר הנקרא 'מספר סידורי', כל אות לפי הסדר שלה באלף-בית. א עצמה שוה גם במספר סידורי ל-1, והאות ל במספר סידורי שוה 12– סך הכל 13. זאת אומרת, שם אל עצמו שוה 13 – אחד. לכן שם אל עצמו מרמז לכל ה-יג מדות. לפי זה, האות א של אל היא המדה "אל", והאות ל של אל רומזת לשאר כל המדות – מ"רחום" עד "ונקה". בנוסף לכך: במספר רגיל אל שוה 31 ובהיפוך ספרות הוא 13. זה נקרא "חן" – כל מצב סימטרי נקרא "חן".

שאלה: על מה מרמז החצי עצמו?

תשובה: באופן הכי פשוט, החצי הוא הכלי בשביל השלם שהוא האור. כשיש אור וכלי ביחד זו שלימות גדולה יותר מאור בפני עצמו בלא כלום.

טז. חכמה היא בחינת 'מקבל' לגבר כתר

אז מה הוא הסביר לנו? ש"אלי" זה כאשר המדה הראשונה כוללת את כל יג מדות הרחמים – אל, ומאירה את ההברקה בנקודת החכמה – י. זה "אלי" של "אלישע".

ואז החכמה הוא בחינת מקבל בלבד.

במדרגה הזו, כאשר הנקודה – האות י – מקבלת מהתיקון, מהמלה אל, אז היא רק מקבלת, היא נשארת בבחינת מקבל מהכתר, כמו נקבה, כלי. אז שתי הספירות הראשונות, כתר וחכמה, הרבה פעמים הם השרש הכי גבוה של המושגים "משפיע" ו"מקבל" או זכר ונקבה. בדרך כלל זה לא ככה, בדרך כלל אומרים שהיחוד הראשון הוא חכמה ובינה הנקראים "אבא ואמא". החכמה היא תמיד הזכר בקבלה, זה האבא המשפיע, והבינה היא אמא עילאה. אבל מה שאמרנו עכשיו הוא עוד יותר גבוה, שאבא בעצמו הוא מקבל לגבי הכתר. כתר הוא המשפיע הנקרא אל, האבא שמקבל הוא הנקרא י, והיחוד של שניהם נקרא אלי.

יז. ש"ע נהורין הנמשכים מבחינת מצחא דאריך – "אין טעם ורצון כלל"

אך כאשר מאיר מבחינת ש"ע נהורין, ש"ע זה מלשון ישועה ומלשון שעשוע. זה גם הראש והסוף של המילה שפע עצמה. סוד שפע – משפיע – גם כן בא מהסוד של ש"ע. שנמשכין מבחינת המצחא דאריך.

מובא תמיד ש"שע נהורין" באים מה"תרין תפוחין קדישין" שדברנו עליהם בפעם הקודמת, הם נקראים "אור הפנים" של הכתר. ה"תרין תפוחין קדישין" הם עצמם חלק מה"דיקנא", כמו ש-אל זו המדה הראשונה של הדיקנא, "תרין תפוחין קדישין" הם מידת "ואמת". "תרין תפוחין קדישין" הם החלק של יג מדות הרחמים שתמיד נמצא "ארוך", כלומר, האור מאיר כמו שהוא בעצמו בלי צמצום השערות. כל הדיקנא – הזקן – עשוי משערות, שערה מרמזת על צמצום לפי קבלה. אבל חלק ממשטח האזור הזה של הזקן פנוי מן השערות – הלחיים – ה"תרין תפוחין קדישין". אל בעצמו נקרא השערות שמתחת לפאה, צמצומים. מה שאין כן למדה "ואמת" יש מעלה אפילו לגבי אל.

"ואמת" היא המדה השביעית, ועל זה כתוב בחסידות שנאמן מאמר חז"ל: "כל השביעין חביבין"[לח], בגלל שהיא נקודת המרכז של כל יג המדות ("אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה"). 7 הוא נקודת המרכז של 13. בפרצוף על פי קבלה היא מרמזת על "תרין תפוחין קדישין" – הביטוי שדברנו עליו בפעם הקודמת – אור הפנים. אפילו שהוא נחשב חלק מהזקן, הוא לא זקן ממש מפני שאין בו שערות, ואם אין בו שערות אין צמצומים, אלא רק גילוי כמות שהוא.

כתוב בקבלה, וזה מה שהוא כתוב כאן, שהפנים הם בתוך האזור של הזקן, לכן זה אחד ממדות הרחמים. אבל המקור האמתי שלו זה המצח – המצחא דאריך. הכל כאן מדבר בפרצוף "אריך אנפין" – הכתר. הכתר הוא מה שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מהחכמה (כמובן, כמו שאנו אומרים בכל פעם שאנחנו מזכירים משלים גופניים, המשלים הם משל ומליצה בלבד כמובן, שהרי "אין לו גוף ואין לו דמות הגוף"[לט], רק שדברה תורה בלשון בני אדם. כל דבר מרמז על סוד עליון). הלחיים – שהם הנקראים "פנים" – מושרשים ומקבלים את ה-שע נהורין של אור הפנים בסוד המצח. המצח, אפילו באריך אנפין עצמו, הוא למעלה מכל התחלקות קוין, זה הביטוי בקבלה. קוים – כמו בפרצוף הגוף – מתחילים מהעינים, עינים הן עין ימין לעומת עין שמאל – קוין. אבל המצח הוא למעלה מהתחלקות קוין, הכוונה היא שאין בו שום תפיסה בכלל, שום אחיזה בטעם ודעת.

כל הכתר הוא למעלה מטעם ודעת, אבל בעצם הכתר "אין טעם" ורצון כלל, זה הביטוי. יש לפעמים מדרגה שיש בה "טעם כמוס לרצון", כמו שלמדנו פעם שיש טעם בתת-מודע. אז כל המדרגות של הכתר מהעינים ולמטה הן בקבלה וחסידות נקראות "טעם כמוס לרצון", שיש איזה טעם בתת-מודע לרצון. הכתר הוא הרצון, אבל המצח הוא בבחינת "אין טעם ורצון", אפילו לא טעם כמוס, הוא נקרא "עצם הרצון" או "רצון הרצונות" – "רעוא דרעוין". זה המקור של הסוד שנקרא "שע נהורין" שאחר כך מאיר בפנים של הכתר שנקרא תיקון "ואמת", כל זה נקרא "סוד האמת".

יח. ש"ע נהורין המאירים בחכמה עושים אותה משפיע לכל עולם האצילות

אז עכשיו הוא אומר שכאשר שע נהורין מאירים בחכמה, הם הופכים את החכמה ממקבל למשפיע. שע נהורין עושים מאבא – אבא, שהוא ישפיע לגבי אמא.

כל אלה דברים עמוקים, אבל כשמגיעים לסופם אפשר להבין את הכל בפשטות הכי גמורה. כל פעם שאדם, שכאן זו החכמה, יכול לקבל הברקות הוא אפילו לא מסוגל לתפוס הברקה אחת על מנת להשפיע אותה הלאה לפני שהיא נעלמת ממנו. הלואי שהוא יקבל עוד הברקה, כי כל הזמן, כביכול, הוא נמצא במצב של תלות גמורה באור עליון שלמעלה ממנו, האור העליון הוא הנקודה, ההברקה. אבל בשביל להפוך להיות כח שמשפיע הוא צריך לקבל ממקור עוד יותר גבוה שנקרא שע נהורין.

שבו, במצח, מאיר פנימית דאריך, פנימיות אריך נקראת "עצם הרצון" – "אין טעם ורצון", אפילו לא "טעם כמוס ברצון". אז נעשה חכמה בחינת משפיע, על ידי האור הזה, החכמה הופכת להיות משפיעה ולא רק מקבלת. בכל עולם האצילות

הכוונה שכשהיא נעשית משפיע היא ממלאת את כל עולם האצילות באור אחדותו יתברך – אור "הוי' אחד". על זה כתוב בקבלה ש"אבא מקנן באצילות"[מ]. לא רק שהוא משפיע לגבי אמא  באצילות, הוא כותב יותר מזה, שהחכמה היא הכח המשפיע לכל עולם האצילות. כל עולם האצילות נקרא אצילות ותיקון רק על שם התלבשות החכמה שבו.

מה שעולם האצילות בטל במציאות הוא מצב של תיקון, של נצחיות, אחדות שאין בה שום הרגשת היש. כל עולם האצילות הוא בגלל אור החכמה שנמצא בתוך עולם האצילות. החכמה ממלאת את כל עולם האצילות עם האור שלה. מהו האור שלה? שע נהורין. שע נהורין הוא מה שהחכמה מקבלת קודם מעצם פנימיות הכתר, מה"מצחא". אחר כך היא נהפכת למשפיע וממלאת את כל עולם האצילות באור הזה, בתודעה הזו. על שם כך נקרא עולם האצילות עולם התיקון, עולם האחדות. כל תיקון – ותיקון תלוי באחדות אמתית – תלוי בגילוי אור החכמה. רק בחכמה שורה "אחד האמת"[מא], זה הביטוי בחסידות. את גילוי "אחד האמת" החכמה משפיעה לכל עולם האצילות, עולם האצילות נתקן ונעשה בבחינת ביטול במציאות, זה נקרא מצב של אחדות או מצב של אלקות. יוצא שעולם האצילות נקרא אלקי על שם גילוי החכמה עילאה שבו. מתי החכמה עילאה יכולה להיות משפיע? דוקא כאשר היא מקבלת את ה-שע נהורין.

יט. תופעת 'המקבל המוחלט' שנהפך ל'משפיע כללי' קיים גם בחכמה וגם במלכות

בפעם הקודמת למדנו את סוד "ויעמוד השמן", שגם המלכות בנויה כמו שלמדנו עכשיו על החכמה: קודם היא מקבלת ואחר כך היא הופכת להיות משפיע. השרש והמקור של תופעה של דבר שקודם הוא בחינת מקבל ואחר כך הופך להיות המשפיע העקרי של הכל, הוא בספירת החכמה שנקראת אבא. החכמה הזאת אחר כך נעשית משפיע לכל עולם האצילות. כמו שהזכרנו עכשיו, בדיוק אותה תופעה תקרה במלכות ותהפוך אותה למשפיע לגבי כל עולמות התחתונים. החכמה לגבי אצילות היא כמו המלכות לגבי כל עולמות התחתונים.

בפעם הקודמת למדנו, והוא יסביר זאת גם כאן בהמשך, שקודם המלכות רק מקבלת מאצילות, מהספירות העליונות, ואז היא לא מסוגלת להאיר את האור שלה בתחתונים למטה, להשפיע ולהלחם את מלחמות ה' למטה. אבל אחר כך כשהיא מקבלת אור יותר גדול, שהוא עניין נס השמן פה, אז היא הופכת להיות משפיע. כשהיא נהפכת להיות משפיע זה מצב שנקרא "ויעמוד השמן", היא מקבלת תוקף ועמידה של זכר להשפיע לתוך כל העולמות התחתונים. הסוד הזה קורה קודם בעולם האצילות בספירת החכמה כפי שאמרנו.

כ.     צעקת האשה אל אלישע – צעקת המלכות אל החכמה

מה מלמד אותנו כל הנ"ל? ה"אשה אחת" היא כל נשמה מכנסת ישראל הקרויה על שם המלכות כמו שלמדנו. הדוגמא של ה"אשה אחת" למעלה היא חכמה. בדרך כלל אומרים שהאשה מקבלת מהבינה כמו שהסברנו קודם: "בינה יתירה נתנה באשה יותר מבאיש", אבל יש מושג בתנ"ך שנקרא "אשה חכמה"[מב], חכמה היא אחרת מבינה. בהתחלה יש מקבל אמתי – בטל לגמרי למשפיע העליון, אחר כך הוא מקבל מלמעלה אור יותר מן המידה, ופתאום הוא מסתובב 180 מעלות לגמרי. יש כאן התהפכות של כל המלכות, במקום מקבל מוחלט היא מתהפכת להיות משפיע מוחלט. הכח הזה שיש במלכות, באשה, היא מקבל מהחכמה. כל זה הוא סוד השם של אלישע הנביא, ה"אשה" הזאת, המלכות, צועקת אליו.

יש שכל שנקרא "שכל בינה". אבל אומרים שלגבי השכל האשה ברוכה וחנונה ב"בינה יתירה"[מג]. אבל יש התפתחות עצמית, יש מעבר או כח, קודם להיות מקבל מוחלט ואחר כך, פתאום, להתהפך להיות משפיע מוחלט נגד הטבע. את ההתפתחות העצמית הזאת במלכות, האשה מקבלת מהחכמה. בזה היא דומה לחכמה עילאה הנקראת "אלישע". לכן האשה צועקת כאן אל אלישע.

כא. ביאור ש"ע נהורין לגבי שם א-ל

צריך להסביר קצת מהם שע נהורין האלו שהופכים את החכמה. במאמר הקודם למדנו ש"אבא יסד ברתא" – הבת, המלכות, היסוד שלה זה אבא. יש איזו שהיא תכונה במלכות שהיא מקבלת דוקא מאבא. מה שמתרחש באבא לגבי עולם האצילות הוא בדיוק מה שמתרחש בבת, באשה, בעולמות התחתונים.

אמרנו שקודם אבא היה מקבל מוחלט, "כלי", ואחר כך הוא הופך להיות משפיע מוחלט שמאיר את אור האחדות בעולם האצילות, עד שכל עולם האצילות הופך להיות אלקי. אמרנו שזה תלוי ב-שע. קודם הוא קיבל רק מתיקון אל, זה לא הפך אותו למשפיע, אבל עכשיו הוא מקבל מ-שע נהורין.

בפעם הקודמת הסברנו על פי קבלה כי שע עצמם יוצאים משם אל על פי כתבי האריז"ל: כשכותבים אל במילוי (אלף למד) יוצא 185, ופעמים 185 שוה שע – 370. זה עיקר סוד המספר שע בקבלה.  כלומר, שע נהורין הם לא גילוי אחד של אל אלא גילוי של "כפלים לתושיה". המילוי של אל פעמים הוא סוד המספר שע. אבל במלים יותר פשוטות, כמו שהסברנו קודם, אל הוא התחלת המדות של תיקוני דקנא בסוד השערות שלמדנו קודם – הצמצומים. לעומת זאת, שע הם פנימיות הרצון שמאיר בלא צמצום.

כב. תלמיד המקבל בבחינת אותיות ותלמיד המקבל מעצם פנימיות הרב

לשם הסבר מפורט יותר: יש בחינה שהמקבל מסוגל לקבל רק כאשר יש צינורות שמצמצמים מאד את השפע, שאחרת – בלי הצמצומים – הוא היה מתבטל ממציאות. אז הוא מקבל בצמצומים, במנות קטנות קצובות אליו, לפי המדה שלו, לא יותר. כל זמן שהוא במצב שהוא יכול לקבל רק דרך צמצומים, שערות, המלכות שלו בעצמו היא מהות שהיא אך ורק של מקבל. יש פתאום אפשרות שהוא יקבל את אור הפנים, או עוד יותר גבוה מאור הפנים – המצח, שהוא גבוה יותר מאור הפנים. זה השרש שלו, המצח הוא גם כן פנים לכן הוא כותב כאן "פנימיות אריך", פנימיות היא כמו פנים.

מה זה לגבי רב ותלמיד? המשל להבין מהו משפיע ומקבל הוא בפשטות איש ואשה, אבל המשל העקרי בחסידות להבין מהו משפיע ומקבל הוא זה שהבאנו פעם בשם הרב המגיד לגבי רב ותלמיד. בתחילה התלמיד רק לומד את המלים, את האותיות, של הרב. הוא מקבל את החכמה מהרב דרך אותיות. אפילו כשהוא מתבונן באותיות האלה הרבה – הוא משקיע את כל החיים שלו להתבונן רק באותיות שהוא שמע מהרב. המצב הזה נקרא שהוא מקבל דרך שערות, דרך צמצומים, שערות נקראות גם אותיות בקבלה.

אבל יש תלמיד שזוכה לקבל לא דרך האותיות של הרב, באופן שהוא רק מסתכל בפנים של הרב, אלא הוא יכול לקבל ישר מעצם פנימיות הרב בלי האמצעי של האותיות כלל. ברגע שהדבר הזה קורה, שהוא מקבל לא באמצעות אותיות, הוא הופך אותו עצמו ונותן בו כח של משפיע. בזה הרב סומך אותו. כמו שכתוב על יהושע "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו"[מד].

כג. סמיכת משה את יהושע – קבלת "אור הפנים"

איך חז"ל מתארים את הסמיכה של משה את יהושע? הם אומרים: "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה"[מה]. עיקר סוד הסמיכה הוא הוא שיהושע קיבל את אור הפנים. יהושע לא היה כמשה רבינו באמת, הוא היה לבנה ומשה היה חמה, אבל בלילה הלבנה מאירה. ביום, השמש מאירה, אבל בלילה הלבנה היא המשפיעה. מי שמקבל מאור הפנים נעשה מקבל אור פנים כדי להשפיע בעצמו. הרב, הרבי, הוא השמש והתלמיד הוא הירח, הירח רומז על כך שהוא קיבל את אור הפנים, הוא לא קיבל אותיות, צמצומים.

כל זמן שהתלמיד מקבל מהרב את האותיות, והוא משקיע את עצמו ללמוד ולהתבונן באותיות האלה היטב – זה נקרא אלי, זו חכמה שמקבלת מכתר, שמקבלת מתיקון אל, התקון הראשון של מדות הרחמים. אל הוא התיקון הראשון בבחינת שערות וצמצומים. מה שאין כן, קבלת את אור הפנים, הפנימיות ממש, ללא אמצעי של צמצום, זה הופך את התלמיד הזה – החכמה כאן, להיות בעצמו משפיע. זה הופך את המלכות שלו ב-180 מעלות לגמרי ועכשיו הוא בעצמו מאיר לכל עולם האצילות כמו הלבנה שמאירה לכל העולם בלילה, במצב שאי אפשר לקבל אור ישירות מהשמש.

כד. שלש דרגות בבחינת 'מקבל': מקבל, מקבל, משפיע

שאלה: הרי בסוף כל דבר הוא גם מקבל וגם משפיע.

תשובה: יש כלל גדול במליחת בשר שכל זמן שהוא טרוד בבליעה הוא לא פולט, זה כלל בחז"ל[מו]. יש כלל גדול, אם גוף הוא במצב של בליעה, אם הוא במצב של קליטה, הוא לא בולע. כמובן שיש צינור שהוא גם מקבל וגם משפיע כמו שמיד נאמר, אבל במצב הראשון אם הוא בולע הוא לא פולט, הוא רק מקבל. כמובן שהקבלה אוגרת בתוכו כח ללמד אחר כך, מה שאמרנו שהוא לא משפיע אין הכוונה שהוא לא משפיע בכלל, הוא יכול להיות מורה או רב מצוין, אבל הוא לא רבי בעצמו. הוא אפילו לא חסיד של רבי, כי חסיד יכול להאיר את האור של הרבי ממש. הוא רק יוכל להיות המלמד הכי טוב, והכי פנטסטי של הספר שהוא קיבל. להאיר את הפנימיות, את האור, הוא לא יהיה מסוגל. למה? מפני שהוא בעצם רק מקבל, אפילו אחר כך שהוא יהיה המלמד של כולם הוא לא יהיה משפיע בעצם, הוא רק יעביר את הספר שהוא קלט מהרב.

יש תלמיד שיכול לקבל, ומה שהוא מקבל מפעיל אצלו התעוררות כחות עצמו, ויש אחד שיכול ממש לקבל אור ממקור עליון, כמו יהושע שמקבל את אור משה. הוא לא הולך להיות משפיע בבחינת עצמו, הוא ממש מאיר את אור השמש, רק שפניו כפני הלבנה.

יש הרבה מדרגות. כמובן, יש תלמיד, שהוא חוזר מאמר מלה במלה מתוך נאמנות, הוא לא רוצה להביא עוד דברים מעצמו בגלל שהוא יודע שאם הוא יוסיף מעצמו אז הוא יגרע, "כל המוסיף גורע"[מז]. מתוך קבלת עול ונאמנות לרב הוא רוצה להזהר זהירות עצומה לומר מילה במילה את מה שהוא שמע מהרב, לא פחות ולא יותר. זה טוב, אחד שלא הגיע לשלב לומר את שלו והוא הכל זאת אומר את שלו – אלו לא דברי תורה בכלל. יש רב אחד שהוא רק במדרגת מקבל, במה שהוא מלמד הוא נזהר מאד – מתוך יראת שמים – ללמד בדיוק מה שכתוב.

ישנה מדרגה גבוהה מזו: הוא כל כך השקיע את עצמו במה שהוא למד, הוא כל כך חי בזה, הוא נכנס לתוך ההתבוננות לגמרי, עד שהוא הגיע למצב שהוא עובר את הכחות הפנימיים של עצמו. במדרגה הזו חשוב מאד שהוא יוסיף מדיליה כדי שתהיה יותר תועלת לשומעים. הוא ראוי לומר את דברי הרב וגם להוסיף את שלו. אבל גם המדרגה הזו היא מקבל, זה מקבל כזה שהוא כל כך חי בתוך הדבר, הוא משקיע את כל כחות ההתבוננות שלו, עד שזה עובר אצלו אפילו את הכחות הפנימיים של עצמו ואז הוא מסוגל וחייב לתת. אבל בכל זאת, אחרי כל זה, הוא לא הגיע למדרגת ש"ע נהורין. הוא לא קיבל עדיין מאור הפנים. הוא לא הופך בעצמו להיות לבנה לגבי החמה, לגבי ה'.

ישנה מדרגה גבוהה מזו, שבה הוא ממש מקבל סמיכה מהרב, זה נקרא סוד הסמיכה. היום אין לנו את הסמיכה האמתית שמקבלים מהרב. "רב" הכוונה ל"רבי", כמו שהוסבר הרבה פעמים, רבי הוא רב גדול בבחינת משה רבינו – ראש בני ישראל, שמאיר אור. התלמיד של הרבי מקבל במדה מסוימת גם כן את האור הזה, זה נקרא "ויאצל מן הרוח אשר עליו"[מח], שהוא ממש מאציל את הרוח ואת האור שלו, ואז התלמיד מתחיל להקרין את האור של הרב ממש, לא את האור של עצמו. זו נקראת סמיכה.

אם כן, יוצא שישנן שלש מדרגות: בשתי המדרגות הראשונות הוא עדיין מקבל, רק במדרגה העליונה – ועליה הוא כותב כאן – הוא כבר בחינת משפיע, הוא קיבל את ה-שע נהורין, אור הפנים, לא בדרך צמצומים. מה שלמדנו עכשיו קורה בסוד "אלישע" – המקור של כל עולם האצילות, אחר כך הסוד הזה קורה במלכות דאצילות. לכן האשה הזו צועקת דוקא אל אלישע.

בפעם הבאה נמשיך.