פרנסה ותיקון הברית

אור ל-ה' מנחם-אב תשפ"ד – כפ"ח (טלפונית)

שיעור בכוונות התפלה לכבוד הילולת האריז"ל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ביום הילולת האריז"ל היה שיעור ב'שפיץ' של קבלת האריז"ל – כוונות תפלת עמידה. פרק א מפרט את מבנה הברכות האמצעיות, המתקנות את פרצוף הנוקבא, תוך התמקדות בברכות "ברך עלינו" ו"תקע בשופר גדול" והבנת מיקומן במבנה הכללי. פרק ב מסביר כוונות פרטיות של שמות קדושים מיוחדים בברכות אלו. פרק ג מתמקד בתופעה מיוחדת בברכת "ברך עלינו", ובעיקר פורש פרצוף יפהפה של מדרגות הזמן (שגם למי ש'מסתבך' עם הכוונות הקבליות כדאי לדלג אליו ולהנות ממנו).

א. בנין הנוקבא בברכות האמצעיות

הילולת האריז"ל

היום ה' מנחם-אב, ההילולא רבה של האר"י הקדוש, הארי החי, האריז"ל החי. כידוע[ב], זהו יום ה-חי של בין המצרים, המכוון בהקבלת כב ימי בין המצרים ל-כב האותיות כנגד האות צ, "צדיק יסוד עולם"[ג]. האריז"ל הסתלק בשנת של"ב, בגימטריא צמח צדק, מנחם-מענדל, סימן שמנחם-מענדל הוא הממשיך שלו. יום ההילולא השנה הוא ה-452, מ-של"ב עד תשפ"ד, אתה מכיר את המספר הזה... בגימטריא "בן משכיל"[ד]. נכנסים לשנת ה-453 מההסתלקות, בגימטריא צדיק גמור וגם מלך המשיח.

הכינוי אריז"ל הוא צירוף אותיות רזיאל, כמו שיש ספר "רזיאל המלאך", ועולה בגימטריא אברהם, רמח. בתוספת ה, האריז"ל, כבר עולה 253, המשולש של 22 אותיות האלף-בית, בגימטריא "מוצא פי הוי'"[ה], ואם מוסיפים החי, אותיות חיה, הכל עלה חיה במשולש, חיים נצחיים. יש הרבה 'חי' ו'חיים נצחיים' באריז"ל החי.

"ברך" ו"תקע" – בנין המוטבע של הנוקבא

לכבוד הילולת האריז"ל נתבונן קצת בכוונות של תפלת שמונה עשרה. האריז"ל עצמו כותב[ו] שכל הקבלה היא כדי לכוון בתפלה – כוונות התפלה הן עיקר התכל'ס, "המעשה הוא העיקר"[ז], של כל לימוד תורת האריז"ל – וכוונות תפלת עמידה הן הפסגה של כוונות האריז"ל.

נתבונן היום בפרט בשתי ברכות – "ברך עלינו", ברכת השנים, ו"תקע בשופר גדול לחרותנו", ברכת "מקבץ נדחי עמו ישראל". לפי ההסבר של האריז"ל למבנה התפלה, שתי הברכות הללו הן כנגד נצח והוד של בנין פרצוף הנוקבא, פרצוף רחל. כל התפלה היא בנין הנוקבא, שאומרת "ואני תפלה"[ח] – בנין פרצוף רחל. אנחנו מסבירים תמיד[ט], לפי היסוד של רבי אייזיק מהומיל[י], שבנין פרצוף רחל היינו בנין הטבע היהודי ("אידישע נאטור" בלשון רבי אייזיק). עיקר הטבע הוא המוטבע שבנפש, הנצח וההוד, לכן יש משהו מאד עיקרי בשתי הברכות, "ברך" ו"תקע", שהן תיקון הנצח וההוד של הנוקבא.

בנין הנוקבא מתנה"י דז"א

איך נעשה כל התיקון[יא]? כל הבנין של פרצוף רחל הוא מהספירות התחתונות של הזכר, משני השלישים התחתונים של התפארת דז"א ולמטה. בהתחלה עיקר הבנין הוא מהנה"י של הזכר, כאשר רק בהמשך נבנה הכתר של רחל המתפארת. הכתר של רחל עומד מאחורי ז"א, כנגד שני שלישי התפארת שלו. שני שלישי התפארת התחתונים של ז"א הם בסוד "עץ הדעת טוב ורע"[יב]. משם מגיע תיקון הטבע היהודי – טבע נוטריקון טוב-רע, כידוע[יג], מסוד "עץ הדעת טוב ורע" – הכתר של רחל.

בכל אופן, גם הנצח וגם ההוד של הז"א מתחלקים לשלשה פרקים. הביטוי שלהם בגוף הוא שתי הכליות (כנגד הפרקים העליונים של נו"ה), שתי הביצים (כנגד הפרקים האמצעיים של נו"ה) ושתי הרגלים (כנגד הפרקים התחתונים של נו"ה). יש כאן משהו מיוחד: הפרקים העליונים מכוסים לגמרי בגוף – לא רואים את הכליות כלל; הפרקים האמצעיים הם כבר מחוץ לגוף, אבל מכסים אותם – בסוד הצניעותא; רק הפרקים התחתונים גלויים לגמרי. ראשי התיבות של כל כליות-ביצים-רגלים הם אותות ברך, הכל שייך לסוד הברכה, מאה ברכות שצריך לברך בכל יום[יד]. מוסבר בקבלה ובחסידות[טו] שברכה היא מלשון "המבריך את הגפן"[טז], שפירושו להשפיל את הענף ולשתול אותו מחדש באדמה, כדי שיצמח מתוכה מחדש. לשון המשנה, "המבריך את הגפן" – מבריך גם לשון ברך, בה כורעים כלפי מטה – שוה שפלות. כלומר, יש פה עבודה של שפלות, שהיא בכלל תיקון הנוקבא, המלכות, אבל צריך להבריך לתוכה את הגילויים מלמעלה.

מהפרקים העליונים, הכליות דז"א, נעשים החכמה והבינה של הנוקבא; מהפרקים האמצעיים, תרין ביעין דז"א, נעשו החו"ג של הנוקבא, הדחילו ורחימו של כנסת ישראל, השכינה; מהפרקים התחתונים, הרגלים, נעשו הנו"ה של כנסת ישראל. אם כן, מהנו"ה דז"א כבר נעשו קוי הימין והשמאל של הנוקבא, שש ספירות – שלש של קו ימין (חכמה-חסד-נצח) ושלש של קו שמאל (בינה-גבורה-הוד). בקו האמצעי, הפרק העליון של יסוד ז"א הוא מקור התפארת של הנוקבא ושם עב שבתוך היסוד דז"א הוא שרש היסוד של הנוקבא. עד כאן יש שש ברכות שבונות את שני הקוים ועוד שתי ברכות שבונות את הקו האמצעי של הנוקבא. אחר כך הוסיפו את ברכת "ולמלשינים", שהיא כתר הנוקבא שנעשה מהתפארת של ז"א.

עד כאן תשע הברכות הראשונות מ-יג הברכות האמצעיות, הבקשות שבתפלת שמו"ע, שכולן תיקונים פרטיים של ט הספירות של הנוקבא, מכתר עד יסוד. המלכות של הנוקבא נתקנת בדרך ממילא מהארת המלכות של הכתר דנוקבא, שהיא הנקודה המקורית, היסודית, של הנוקבא, לכן אין ברכה מיוחדת כנגד המלכות של הנוקבא.

מהפרטים אל הכללים

אחרי ט הברכות הראשונות מ-יג האמצעיות, שהן תיקונים פרטיים, יש עוד שלש ברכות – "על הצדיקים", "ולירושלים עירך ברחמים" (בה מבקשים "וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין" – האריז"ל מסביר[יז] ש"כסא דוד עבדך" הוא משיח בן יוסף, ה'כסא' של משיח בן דוד, ולכן במילים האלה יש להתפלל על משיח בן יוסף שלא ימות) ו"את צמח דוד עבדך" (הבקשה על משיח בן דוד עצמו).

שלש הברכות הללו הולכות יחד, והאריז"ל מסביר שהן שלשה כללים כנגד שלשת הקוים של הנוקבא. כלומר, חוזרים שוב אל הספירות של הנוקבא ומתקנים כל קו בפני עצמו – "על הצדיקים" היינו היסוד דז"א, בלי חלוקה לפרקים, מתקן כולו את כל הקו האמצעי של המלכות; "ולירושלים עירך" היינו ההוד של ז"א, שמתקן את כל קו שמאל של הנוקבא, הספירות בינה-גבורה-הוד שלה; ו"את צמח דוד עבדך" היינו הנצח של ז"א, ללא חלוקה לפרקים, שמתקן את כל שלש הספירות של קו הימין של הנוקבא, חכמה-חסד-נצח גם יחד.

אחרי שלש הברכות הללו יש עוד ברכת-בקשה אחת, שקובעת ברכה לעצמה לגמרי – "שמע קולנו". אחרי תשעת הפרטים ואחרי שלשת הכללים ברכת "שמע קולנו" היא 'כלל כל הכללים' (על דרך "כתר כל הכתרים", שהבעל שם טוב אומר[יח] שהוא סוד השם הקדוש ככה). איך רואים שהיא הכולל של כל הברכות? כי אפשר לבקש בה את כל הדברים, את כל צרכי האדם. בברכות הקודמות אפשר לבקש מה ששייך לפרט של אותה ברכה וב"שמע קולנו" אפשר לבקש על הכל[יט].

ב'כלל כל הכללים' יש עוד משהו יפה: האריז"ל מסביר שב"שמע קולנו" יש יחוד הנשיקין של כל הספירות של הז"א והמלכות, בחלוקה לשלש ושבע, ג"ר וז"ת. סוף התפלה, "שים שלום", הוא הכנה לזיווג הגופני, אבל דווקא ב"שמע קולנו", כלל הבקשות, יש יחוד נשיקין. זהו עוד מובן של "תפלת כל פה" – פה, חוץ מדבור, הוא גם נשיקין.

הסדר של פרטים-כללים-כלל הכללים הוא ודאי גם בסוד חש-מל-מל[כ] – כאשר כל אחד מהפרטים הוא עדיין בפני עצמו הוא יחסית "חש", הכללים הם ה"מל" הראשון וכלל-הכללים הוא ה"מל" השני, שהוא עיקר הדבור. לכן בברכת "שמע קולנו" כתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה" – היא הכלל הגדול שכולל את כל "תפלת כל פה", "מל" מלשון "מי ימלל גבורות הוי'"[כא], הממתיק בדבורו את כל הדינים.

יג הברכות האמצעיות, הבקשות, הן גם כנגד יג מדות הרחמים, שהרי כל התפלה נקראת "רחמי" – כל הברכות הללו הן בקשת רחמים. יג המדות מתחלקות כן ל-ט, מ"אל" עד "לאלפים", ב-ט הברכות הראשונות, מ"אתה חונן לאדם דעת" ועד "ולמלשינים", ג, "נשא עון ופשע וחטאה", ב-ג הבקשות הבאות, ו"ונקה" בברכת "שומע תפלה"[כב].

אם כן, עד כאן עשינו הקדמה על המבנה הכללי, בשביל לחזור לשתי הברכות העיקריות שאנחנו רוצים להתבונן בהן – הברכה הששית והברכה השביעית-החביבה ב-יג הברכות האמצעיות, הברכות שכנגד "ורב חסד ואמת" ב-יג מדות הרחמים.

ב. פרנסה ותיקון הברית

שמות חת"ך וחב"ו

דווקא בשתי הברכות שאנחנו מדברים עליהן – "ברך עלינו" ו"תקע בשופר", תיקון הנצח וההוד של הנוקבא, עיקר הטבע היהודי – יש כוונות מיוחדות של האריז"ל, שאין כיוצא בהן בברכות האחרות.

בברכת השנים מבקשים כל עניני הפרנסה, מה שנקרא "מזוני". כידוע[כג], השם העיקרי של הפרנסה הוא הס"ת של "פותח את ידך"[כד], חתך, וזו הכוונה המיוחדת הפשוטה של ברכת השנים[כה] – ה' הוא "החותך חיים לכל חי"[כו] ו"מאן דיהב חיי יהב מזוני"[כז]. אמרנו שהברכה הזו היא תיקון הנצח של הנוקבא והיא מכוונת כנגד תיקון "ורב חסד" – נצח ועוד "ורב חסד" עולה חתך[כח]!

עוד יותר מיוחד, בברכה הבאה, שהיא תיקון ההוד של נוקבא. דווקא ספירת ההוד מסוכנת ביותר, שלא יהיה "הודי [של הנוקבא דווקא] נהפך עלי למשחית"[כט], "כל היום דוה [היפוך הוד, 'הודי נהפך']"[ל], טומאת נדה, גלות השכינה. צריך לתקן את ההוד, שהכל יהיה "איהי בהוד"[לא], "הוד מלכות"[לב], ועל כן זהו המקום העיקרי לכוון על תיקון הברית, להעלות את כל הניצוצות וכל הטפות שיצאו לבטלה ונפלו למטה ונבלעו בפומא דתהומא רבא. לכן במלים "יחד מארבע כנפות", באותיות שלפני הסוף, מכוונים את השם קדוש חבו[לג]. שם חבו יוצא מראשי התיבות של הביטוי "חיל בלע ויקיאנו"[לד] – הקליפה בלעה את טפות הקדושה, וכאן המקום שתקיא אותן החוצה ושיעלו למקורן למעלה.

תקון פגם הברית

יש הרבה מאד כוונות על תיקון פגם הברית. האריז"ל כותב[לה] שבסוף הבקשות, כשהאדם בברכת "שמע קולנו" – בה הוא יכול גם להתוודות על החטאים שלו, אפשר לעשות שם כל דבר, כנ"ל, כולל תשובה ווידוי – עיקר הוידוי רק על זרע לבטלה. באותו אופן, רואים שאגרת התשובה עוסקת בעיקר בתשובה על זרע לבטלה. למה? כי זהו החטא שאף אחד בעולם, כמעט אף אחד, לא ניצל ממנו. לכן אפשר לגלות אותו ולפרט אותו ולבקש עליו תיקון ורחמים רבים, "ברחמים רבים אקבצך"[לו] כמו שנסביר.

יש גימטריא יפה, שאני לא זוכר אם אמרנו: תקון פגם הברית עולה 1296, לו ברבוע, ו בחזקת 4 (מספר שהזכרנו לאחרונה כמה פעמים[לז]). ראשי התבות של תקון פגם הברית הם תפה, מתאים לרבי נחמן להזכיר את זה. אצלו תיקון פגם הברית הוא תיקון הכללי, אמרת תהלים, והוא אומר[לח] ש-תהלים שוה תפה. לא זוכר אם הוא כותב שאלה ראשי התבות של תקון פגם הברית. הוא כותב שלפי הקבלה זו הגימטריא של מילוי השמות אל אלהים, החסדים והגבורות – אלף למד (195) אלף למד הי יוד מם (300).

בכל אופן, עיקר תיקון פגם הברית הוא בברכת "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו". האריז"ל גם אומר[לט] שבמלים "מארבע כנפות" ראוי להחזיק את ארבע כנפות הציצית, "וראיתם אֹתו וזכרתם את כל מצות הוי'"[מ]. כשמחזיקים את ארבע הכנפות ביחד מעלים מעלמא דפירודא לעולם האחדות, מחזירים מ"ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" ל"ונהר יצא מעדן להשקות את הגן"[מא] – זהו חלק מהתיקון.

אנחנו מוסיפים שכמו שהאותיות שלפני הסוף הן חבו, האותיות הסופיות ממש ב"יחד מארבע כנפות" הן דעת, כי עיקר פגם הברית הוא פגם בדעת, לכן צריך לתקן את הדעת. לכן מכוונים את שם חבו גם בברכה הראשונה, "חכמה בינה ודעת"[מב]. "יחד מארבע כנפות" שוה 891, מספר עם הרבה רמזים – "נעשה ונשמע"[מג], כלות הנפש, משה אהרן מרים, יציאת מצרים. 891 שוה גם "ע פנים לתורה"[מד] (ראשי התבות שוים ע והשאר פנים לתורה), מתאים למובא באגרת התשובה[מה] שעיקר תיקון הברית הוא על ידי לימוד תורה, הוספה והעמקה בתורה, וכמו שהרבי הרש"ב כותב[מו] שעיקר תיקון הברית הוא העמקה בפנימיות התורה, נשמתא דאורייתא. ה"ע פנים לתורה" הם כנגד ע לשונות אליהן נפלו הניצוצות, וצריך להחזיר אותם לשרש בקדושה, השבעים פנים, שכל פן שייך לאחד מה"שבעים נפש יוצאי ירך יעקב"[מז] – "ירך יעקב" היינו הברית קדש.

מפרנסה לתיקון הברית

שוב, השם העיקרי ב"תקע" הוא חבו והשם העיקרי ב"ברך" הוא חתך, והממוצע שלהם הוא בדיוק ברך! כלומר, הכל כלול בשתי הברכים, ברך ימין, בטחון פעיל, וברך שמאל, בטחון סביל, "איהו בנצח" ו"איהי בהוד". לכן בברכות האלה עיקר הטבע, כנ"ל, וגם עיקר הזיווג הוא בשתי הברכות האלה.

עוד כמה רמזים: הברכה הראשונה היא "ברך" והשניה "תקע". האריז"ל כותב ש"תקע" הוא לשון יחוד, זיווג, כמו "תקע ביבמתו"[מח], לשון זיווג, יחוד (וכמו ברמז שלנו ש-שבת ר"ת שקיעה-בליטה-תקיעה[מט]). תקע היינו תקון ע – ע הוא סוד, שייך ליסוד. גם "ברך" רומז ל"ברכות לראש צדיק"[נ], ההשפעה של היסוד בזיווג.

ברך-תקע בהכאה פרטית – ב פעמים ת, ר פעמים ק, ע פעמים כ – יוצא 22200, מאה פעמים ברך, רמז מובהק של 100 ברכות בכל יום, שפועלות גם פרנסה וגם תיקון הברית.

מכאן שאי אפשר להגיע לתיקון הברית לפני שיש פרנסה ברווח! צריך פרנסה ברווח לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות – הפרנסה הרוחנית של אדם היא שליחותו בחיים. ווארט יפה, שקודם צריך פרנסה ורק אחר כך אפשר להחזיר את הניצוצות שירדו ונפלו בקליפות. זהו תיקון הנצח וההוד של הנוקבא, דווקא מכח הפרקים התחתונים של נו"ה דז"א, הרגלים, הכח לצאת ה"לבר מגופא" לגמרי, יציאה לשליחות, "יפוצו מעינותיך חוצה", לעלמא דאתגליא.

שמות דיקרנוס"א וטפטפי"ה

עוד כמה דברים יפים בשתי הברכות האלה:

בברכה הראשונה כתוב מהאריז"ל[נא], בעל ההילולא, שצריך לכוון בעוד שם קדוש, לא כל כך מוכר – דיקרנוס"א. מוסבר שם שהשם הזה יוצא משני פסוקים: החצי הראשון, דיקר, יוצא מהפסוק "והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די"[נב], והחצי השני, נוסא, רומז לפסוק "נסה עלינו אור פניך הוי'"[נג]. הפרנסה היא "נסה עלינו אור פניך הוי'", אבל קודם כל "והריקתי לכם ברכה עד בלי די". השם הזה, כותב האריז"ל, שוה חתך ועוד שלש האותיות. ניקוד השם הזה שוה עב, חסד (כך שהשם עם הניקוד שוה "אברם הוא אברהם"[נד], שגם ענינו הוא חסד). ידוע ששם חתך הוא רוח-רוח, סוד "פי שנים ברוחך אלי"[נה], אבל ב-דיקרנוסא יש תוספת של 3, שהאריז"ל כתב שהיא סוד 3 האותיות של חתך. אנחנו נסביר טפה אחרת: יש ארבעה יסודות – אש-רוח-מים-עפר[נו], כאשר יסוד הרוח הוא כנגד התפארת. אבל בספר יצירה ליסוד הרוח יש שם אחר – שם יש שלש אמות אמש, שהן אויר-מים-אש, ושם האויר דווקא בכתר. אם אני קורא את שם דיקרנוסא למפרע בדילוג אותיות אני מקבל את המלה אורי, אותיות אויר, ושאר האותיות שוות רוח – רוח-אויר יחד. חתך הוא רק רוח-רוח ו-דיקרנוסא הוא רוח-אויר, אויר לנשימה.

גם בברכה הבאה, חוץ מהכוונה העיקרית של שם חבו, יש עוד כוונה, ששייכת דווקא לברכה הזו – "תקע בשופר גדול". מוסבר בחסידות[נז] ש"שופר גדול" היינו המשכה מהעצמות. שופר של העולם הזה – שופר של ראש השנה ואפילו שופר של יובל – ממשיך מהסובב-כל-עלמין לממלא-כל-עלמין. זהו גם דבר גדול, אבל לא מגיע ל"שופר גדול" של "ביום ההוא יִתָּקַע בשופר גדול"[נח], המשכה מהעצמות ממש עד מטה-מטה, שהיא הגאולה. אז יתקיים המשך הפסוק – "ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים". "ארץ אשור" היא התענוגים ו"ארץ מצרים" היינו המיצרים של העולם. כאשר "יתקע בשופר גדול" גם מי שלא מסוגל לכוון לשום דבר כי הוא שקוע בתענוגי העולם הזה או כי הוא מיוסר, חבוש בבית האסורים, יחזור – "והשתחוו להוי' בהר הקדש בירושלם".

בכל אופן, מכוונים בברכה הזו גם את השם טפטפי"ה. הפשט ששם זה הוא מלשון טפה, תיקון הברית, אבל המיוחד בכוונה זו שבכל יום מכוונים את אותו שם טפטפיה, אבל עם כוונה אחרת: כתוב בגמרא[נט] ששלשת ימי השבוע הראשונים הם ירידה משבת ושלשת ימי השבוע האחרונים הם עליה לקראת השבת הבאה. בקבלה מוסבר[ס] ששבת היא עולם האצילות, שלשת ימי הירידה, ראשון-שני-שלישי, הם כנגד בריאה-יצירה-עשיה ושלשת ימי העליה, רביעי-חמישי-ששי, הם כנגד עשיה-יצירה-בריאה. כלומר, יש קשר בין הימים ראשון-ששי (בריאה), שני-חמישי (יצירה), בהם קוראים בתורה (פעולה בעולם הדבור-היצירה), ושלישי-רביעי (עשיה), בהם ראוי לעשות מלאכה ולהתפרנס. המבנה הזה בא לידי ביטוי בכוונה הזו – בימים ראשון וששי, כנגד הבריאה, מכוונים על-מגן; בימים שני וחמישי, כנגד היצירה, מכוונים על-צבא; בימים שלישי ורביעי, כנגד העשיה, מכוונים צוה-פחד. עולם העשיה הוא עולם של פחד, עולם היצירה עולם של צבא ועולם הבריאה עולם של מגן, כמו "מגן אברהם".

נסביר קצת יותר: מגן הוא אור מקיף עליון, הגורם לכך שאדם באמת לא צריך לפעול שום דבר[סא], כמו חזקיהו המלך שהולך לישון וה' לוחם את המלחמה[סב]. דווקא ימי המלחמה בפועל הם תיקון עולם היצירה, כאשר הכל בשביל להוציא את הטפות מהקליפה. עולם היצירה הוא על-צבא, משהו אקטואלי. לפי האריז"ל יוצא שאנחנו לוחמים ביום שני וחמישי, ובעולמות זהו עולם היצירה – מקום המדות, הלב. שם עיקר מלחמת היצר, וגם המלחמות כפשוטן. על עולם העשיה נאמר "אף עשיתיו"[סג], יש בו "אף" שגורם לפחד, כמו שאומר משה רבינו "יגֹרתי מפני האף"[סד], לכן זהו עולם של צוה-פחד. הבעל שם טוב בא וממתיק את הפחד – הוא אומר שאסור לפחד משום דבר בעולם, רק מהקב"ה[סה]. זהו התיקון של עולם העשיה. שוב, עולם היצירה זה צבא כפשוטו, ימים של מלחמה, והימים של עולם הבריאה – שהוא מוחין, שביחס ללב הם מקיף – הם לא ימי המעשה, לא צריך לפעול, רק לשהות-להסתופף בצל כנפי השכינה.

אם כן, זו כוונה שקשורה לתיקון הברית, אבל משתנה כל יום בשבוע. כמובן, ביום השבת קדש אין את הכוונה הזו בכלל, כי זהו יום של מנוחה לחי העולמים.

[זה נקרא שם המחשבה[סו]?] כן. אבל השם הזה של המחשבה הוא גם עוד הרבה דברים טובים וחשובים, כמו שם כוזו במילוי אלפין[סז] – השם שאומר שה' נמצא בכל דבר ובכל מקום (כו, הוי', נמצא ב-זו ובזו)[סח] – ושוה גם "אני הוי' אלהיכם"[סט], סיום קריאת שמע, ועוד הרבה דברים.

כשאני מחבר את שם טפטפיה (193) עם השם שבפשטות צריך לכוון בו בברכה הזו, חבו (16) מקבלים כבר הדר, סוד המלך הדר. כשאני מחבר את המלך הדר (209) עם ה-ברך (222) של הברכה הקודמת אני מקבל בדיוק את השם דיקרנוסא!

ג. שבע ברכות ותיקון הזמן

מעלת נוסח אדמו"ר הזקן

עכשיו נגיע לרמז העיקרי, שממנו התחיל הכל במחשבה על השיעור. יש הרבה נוסחאות של הברכות. גם בברכת השנים יש הרבה מאד נוסחאות. בברכה זו האריז"ל מביא במיוחד גם נוסחא שאיננה שלו ואומר שהיא נוסחת הגאונים. בכל אופן, אנחנו פוסקים כמו אדמו"ר הזקן.

נוסיף כמאמר מוסגר: רבי שימע'לה ז'עליחובער – שהזכרנו לאחרונה[ע] – התפלל בנוסח האריז"ל שתקן אדמו"ר הזקן. כששאלו אותו הוא הסביר שידוע שכאשר המגיד ממעזריטש פקד על אדמו"ר הזקן ללבן את הנוסח הוא עשה זאת מתוך אלף סידורים שונים. אם הוא לקח אלף סידורים, אמר רבי שימע'לה, ודאי הלכה כמותו. ראוי להוסיף לכך שבמעזריטש יחד עם אדמו"ר הזקן עסק בבירור הנוסח גם בעל עבודת-ישראל מקוז'ניץ, והרי ר' שימע'לה כולו קוז'ניץ. איני יודע אם צדיקי קוז'ניץ התפללו בסידור אדמו"ר הזקן, אבל רבי שימע'לה כן.

מענין לציין שרבי שמע'לה התפלל בנוסח אדמו"ר הזקן, אבל גם הוסיף דברים שלא כתובים בסידור, כמו ה"יהי רצון" לפני ספירת העומר וכיו"ב. התלמידים בישיבת חכמי לובלין שאלו אותו – 'אם אתה כבר מתפלל בסידור אדה"ז, וזה לא כתוב שם, למה אתה אומר זאת?'. הוא הסביר פשט פשוט ביותר, שלעניות דעתי כל אחד יכול לאמץ: אני מתפלל בנוסח אדה"ז בלבד בתפלות, ואם אני מוסיף משהו זה כי 'בא לי' לומר עוד משהו, אבל לא חלק מנוסח התפלה. נווסח התפלה הוא אך ורק סידור אדמו"ר הזקן, וכל מה שאני אומר חוץ ממה שכתוב בסידור הוא לא נוסח התפלה...

כל זה רק מאמר מוסגר. כעת נגיע לעיקר.

שבע ברכות

בנוסח ברכת השנים לפי אדמו"ר הזקן יש תופעה יחודית. נספור כמה פעמים מופיע שרש ברך בכל הנוסח:

בָּרֵךְ עָלֵינוּ הוי' אֱלֹהֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת וְאֶת כָּל מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטוֹבָה. וְתֵן _בקיץ בְּרָכָה _בחורף טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְשַֹבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ וּבָרֵךְ שְׁנָתֵנוּ כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת לִבְרָכָה. כִּי אֵל טוֹב וּמֵטִיב אָתָּה וּמְבָרֵךְ הַשָּׁנִים. בָּרוּךְ אַתָּה הוי' מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים.

יש כאן שבע פעמים שרש ברך, שמתחלק ב'חלוקת זהב' – חלוקת ה-ז ל-ה ו-ב (כמו בנרות המנורה), ה הופעות בנוסח הברכה עצמו ועוד ב בחתימה. זו תופעה שאומרת "דרשני", שבע פעמים ברך, "כל השביעין חביבין"[עא], היינו רמז מובהק לשבע ברכות של חתן וכלה, הסוד של "ברך" שיש כאן בשתי הברכות, "איהו בנצח ואיהי בהוד", "המבריך את הגפן", בסוד "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך"[עב], "ירכתי ביתך" היינו השוקין, הרגלים, הברכים, שהארכנו להסביר.

ובדרך הרמז: כל ברך הוא 222, ג"פ (הערך הממוצע של כל אות) עד, ו"פ הבל-יחידה. אבל כתוב כאן (כפי שאומרים בקיץ) "ברך... ברכה... וברך... לברכה... ומברך... ברוך... מברך". ז"פ ברך עולה מב פעמים 37 והאותיות הנוספות עולות עוד 128, ו"פ 23. העיקר היחידה ויש גם רמז מובהק של חיה, ו"פ חיה ומב"פ יחידה, כמו ערי הלויים, שיש 6 ערי מקלט ועוד 42 ערים. זהו רמז אחד יפהפה כאן.

ועוד רמז: בנוסח הברכה (הקצר, שבקיץ) יש לו – ו ברבוע – תבות. אם אני מחבר את מיקומי ה"שבע ברכות" שיש כאן – 1, 14, 20, 24, 30, 32, 35 – אני מקבל יוסף, ו"פ הוי', בו מתקיים "ברכות לראש צדיק" ("ברכות אביך... תהיינה לראש יוסף"[עג]), כנ"ל. הברכות באות לנצח והוד, לרגלים, אבל בזיווג של החתן והכלה הן נמשכות על ידי היסוד.

זו כוונה בפני עצמה, שבע ברכות לפי נוסח אדמו"ר הזקן.

תיקון הזמן

נעשה עוד התבוננות כללית: כתוב בחסידות[עד] שברכת השנים בכלל שייכת לזמן. למה היא כנגד הנצח? כי נצח הוא זמן. בזמן יש שני כללים גדולים – יום ושנה. מוסבר בחסידות[עה] שיום הוא צדיק, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"[עו], שהכל אחד, הכל נכלל ב"מעשיהן של צדיקים"[עז], כאשר ה"צדיק יסוד עולם" במודעות שהכל אחד, ואילו שנה היא בעל תשובה, שנה לשון שינוי[עח]. יום-שנה עולים יחד יש מאין, ר"ת יש ושאר האותיות הן מונה, כמו שאנחנו מסבירים את המלה אמונה, א-מונה – מונה מאין את הכל (רק מונה עולה 101, זה בעצם תהו).

בברכת השנים מופיע רק המושג שנה (לא יום, וגם לא מושג אחר של זמן מבין המושגים שנזכיר לקמן). שנה היא הכינוי לכללות המושג זמן בערכים של ספר יצירה – עולם-שנה-נפש. שוב, שנה היא לשון שינוי לטוב, הסוד של התשובה, ללמד שמהות הזמן היא היכי תמצי לעבודת התשובה, הכל כדי לקיים את "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"[עט] (כאשר מחשבה בגימטריא שנה, עולם התשובה). ורמז: המושג שנה חוזר בברכה ה פעמים, שיחד עם ז ברכות רומז ל"זה", סוד נבואת משה[פ], ששייך לספירת הנצח.

פרצוף הזמן

אם דברנו על החלוקה של יום ושנה, מתבקש מכאן להרחיב את היריעה. עשינו ודאי בעבר פרצוף של כל דרגות הזמן[פא], אבל כעת נסביר אולי בצורה אחרת. ראוי לקחת את חלקי הזמן ולעשות מהם פרצוף. הפרצוף יהיה מהכי קטן להכי גדול, מלמטה למעלה, כאשר יש למעלה מהזמן לגמרי – ה' עצמו מעל הזמן, "ה' מֶלֶך, ה' מָלָך, ה' ימלֹך", היה הוה ויהיה כאחד ממש. ככל שהזמן מפורט, קטן יותר, הוא למטה, וככל שמדובר בגדר זמן גדול יותר – בו יותר זמן נכלל יחד – הוא יותר למעלה, כמו שהבעל שם טוב אמר[פב] שבעולם היצירה חמש עשרה שנה הן כמו רגע כמימרא, כי בעולם היצירה הזמן יותר מאוחד וגדול, וכל שכן למעלה ממנו.

אפשר היה להתחיל מהמושג "רגע", שהוא חלוקת הזמן הכי קטנה בחז"ל[פג], כמו שעשינו בפרצוף שלמדנו בעבר, אבל כעת נתחיל אחרת. על ספירת המלכות נאמר "ואני תפלה" והתפלה נקראת "חיי שעה"[פד], לכן נסביר שהמלכות היא שעה[פה]. בחסידות מוסבר[פו] ששעה לשון שעיה, פניה לה' שאכן נעשת ברגע כמימרא, אבל מושג הזמן כאן הוא שעה.

אם המלכות היא שעה, היום – המורכב מ-כד שעות – הוא ספירת היסוד, הצדיק, כמו שכבר הוסבר.

למעלה מהיום נמצאת השבת (שמובנה בתורה גם שבוע). כעת נחדש בפרצוף שלנו שבמושג שבת יש שתי שבתות, כמו שמוסבר בחסידות[פז] על "את שבתֹתי תשמרו"[פח], שכל שבת מורכבת ממעלי שבתא ויומא דשבתא[פט]. בכל שבת יש זיווג של מעלי שבת, שבבחינת נוקבא, "חקל תפוחין קדישין", ויום השבת שבבחינת דכורא, ובזיווג "איהו בנצח" ו"איהי בהוד" (המתאחדים לעתים לספירה אחת, שבת אחת). על היחוד הזה בשבת נאמר "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות [בנצח והוד] מיד נגאלין [ביסוד ומלכות, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד]"[צ].

למעלה מהשבת יש את החדש. יב חדשי השנה הם בסוד יב גבולי אלכסון שכלולים בתפארת[צא] (ביחס ל"חיי שעה", התפלה-המלכות, התפארת היא "חיי עולם", תורה – זו לא מדרגת "עולם" של בינה, "עולמו של יובל"[צב], אבל יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א[צג], וד"ל).

השנה – סוד בעל התשובה, שמשתנה כל הזמן, 365 פעמים בשנה – היא כנגד הגבורה, ענף הבינה, שהיא מקור התשובה, בסוד "אני בינה לי גבורה"[צד].

למעלה מהשנה יש את השמיטה, השבת של השנים, והיא כאן כנגד החסד.

הכי מובהקת במבנה כאן היא ההקבלה הבאה – היובל, השייך כידוע לספירת הבינה (שאף נקראת "יובלא"[צה]). השופר של היובל הוא בבינה (ובו מתגלה גם ה"שופר גדול" שהוזכר, בסוד התגלות עתיקא באמא[צו]).

אם הבינה היא היובל, מה החכמה? נ אלפי יובלות[צז].

הכתר הוא כבר למעלה מהזמן לגמרי. בכתר יש שלשה ראשים – רצון-תענוג-אמונה, מלמטה למעלה – כאשר גם הרצון הוא כבר למעלה מהזמן.

"ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדֹלים אקבצך"

יצא מבנה יפה, שונה מאיך שאמרנו תמיד, אבל נשארו שני דברים פשוטים שלא כללנו: אמרנו שהמלכות היא "חיי שעה", אבל למטה מהשעה יש חלק – בכל שעה יש 1080 חלקים[צח]. לפי הסבר של כמה מהאחרונים[צט] החלק הוא הזמן של נשימה ממוצעת. למטה מהחלק יש גם רגעים, שמסבירים שהם הזמן של הרף עין, "תשועת הוי' כהרף עין". כל המושגים הם שיעורים – שיעורי תורה – ושיעורים הם כמובן צמצומים. הכל נכלל כאן במושג "שנה", שהוא שם כולל לזמן, שנמצא כאן בגבורה, סוד הצמצום. בחישוב החדש אנחנו מחשבים רק עד החלק, אבל לפי דעת רב אדאפט מתחשבים גם ברגעים.

בדרושי החסידותעט ראיתי עוד חלוקה, שכמדומני אף פעם לא החשבתי בפני עצמה – "רגע קטן". בפסוק כתוב "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדֹלים אקבצך"[ק] – "רגע קטן" הוא פחות מרגע, פחות מהרף עין – הוא 'אפס זמן' למטה. כאשר יבוא המשיח יתגלה שרק "רגע קטן עזבתיך", שכל יסורי הגלות הם רגע קטן. "כי רגע באפו חיים ברצונו"[קא] – תחושת האף היא רגע והרצון הוא חיים, עד לחיים נצחיים מעל הזמן. באמת, "רגע קטן עזבתיך" אומר שאין גם אף – בשביל אף צריך רגע, "רגע באפו". הרבי אמר[קב] שהוא מצפה לקיום הפסוק "אודך הוי' כי אנפת בי"[קג] – אז עדיין מרגישים את האף אבל מודים לה'. כשמתגלה ש"ברגע קטן עזבתיך" אין הרגשת יסורים בכלל, כי לא היה אפילו רגע, אפילו לא הרף עין, ומזה באים ל"וברחמים גדולים אקבצך". "רחמים גדולים" הם בפנימיות הכתר, למעלה-מעלה מהזמן לגמרי. ככה מוסבר בדרושים על הברכה הזו.

לפי זה יש למטה ממלכות דאצילות עוד שלש מדרגות – חלק, רגע ורגע קטן – אותן אפשר להקביל לעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. החלק הוא השכל של עולם הבריאה, החלוקה של "משם יפרד והיה לארבעה ראשים", חלוקת השעה. שעה היא עוד בעולם האחדות, האצילות, אבל מלכות דאצילות היא מקור ההשפעה לבי"ע ובשעה יש תתרפ חלקים. הרגע, בו נאמר "כי רגע באפו [חיים ברצונו]" הוא בעולם יצירה. הרגע קטן, למרבית הפלא, הוא בעולם העשיה – בעשיה כתוב "אף עשיתיו" (כנ"ל), אבל אמרנו שברגע קטן אין אפילו אף – לא מרגישים כלום. אם העזיבה היתה רגע קטן לא סבלתי שום יסורים בעולם, כמו אותם צדיקים – רבי זושא ועוד – שלא יודעים כלל מהם יסורים, כי לא בזמן בכלל, לא תופס. זמן הוא הרגשה ורגע לא תופס שום הרגשה בכלל. התחושה הזו, באופן של "נעוץ סופן בתחלתן", באה מ"ברחמים גדֹלים אקבצך".

כל הענין הזה שייך לתיקון הזמן, לברכת "ברך עלינו" – כך הוא מוסבר בחסידות – אבל אפשר לומר שה"ברחמים גדֹלים אקבצך" כבר שייך לברכה הבאה, "מקבץ נדחי עמו ישראל", שלמעלה מזמן לגמרי. זו ההמשכה של "תקע בשופר גדול", המשכה מהעצמות, כמו שההסברנו (ההמשכה הזו היא "לחרותנו", עוברת דרך הבינה, עלמא דחירו, שהיא מקור קו שמאל, ומכיון ש"בינה עד הוד אתפשטת"[קד] הברכה הזו היא תיקון ההוד של הנוקבא, כנ"ל).

סיכום

אם כן, יצא לנו שיש 13 מדרגות של זמן. קודם הסברנו עשר, בסוד "עשר ידענו", ואז הוספנו עוד שלש, בסוד "שלש עשרה לא ידענו"[קה], והסברנו את השלשה הנוספים כבריאה-יצירה-עשיה (הפירוש השני של תלמידי רב האי גאון ל"שלש עשרה", שיש שלשה עולמות בי"ע אחרי עשר הספירות דאצילות):

	כתר מעל הזמן – "רחמים גדֹלים"
חכמה נ אלפי יובלות		בינה יובל
חסד שמיטה		גבורה שנה
	תפארת חדש
	נו"ה שבת
	יסוד יום
	מלכות שעה
	בריאה חלק
	יצירה רגע
	עשיה רגע קטן

עד כאן הדרוש של היום לכבוד האריז"ל, עם עוד כמה נקודות, ונספח עיקרי של מבנה הזמן.