הרכבת אנוש לראשנו (לט)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

כ"ו תמוז תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

טז.

דנשמתא איהי מאנא דקוב"ה ואיהו לא שרי בה עד דאתלבנת באשא דגבורה דכתיב (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה'. פירוש על פי הידוע דאין אור אין סוף שורה אלא במי שבטל אליו שהוא בחינת חכמה כח מ"ה (ראה תניא פל"ה בהג"ה), וידוע ששרש כל הנשמות עלו במחשבה (ראה בראשית רבה רפ"א) כמו שכתוב "בנים אתם" כו' (דברים יד, א. וראה תניא פ"ב) ומוח הבן נמשך ממוח האב, לכן עיקר הכלי להשראת אור אין סוף היא הנשמה ועל ידה מאיר בהשתלשלות העולמות גם כן.

חסר התחלת השיעור

קודם הקב"ה מאיר ומתגלה דרך החכמה, ואחר כך הוא מאיר דרכה לשאר הסירות. כך גם לגבי הנשמות: קודם מאיר הקב"ה בתוך הנשמה, שהיא החכמה העליונה, ודרכה האור נמשך לכל העולמות.

כל זאת הוא פירוש דברי הרעיא מהימנא:

וזהו דנשמתא איהי מאנא דקוב"ה שהיא [עיקר] הכלי להשראת אור אין סוף שבחכמה הנקרא בשם קוב"ה, לכן כאשר מצד ירידת הנשמה בהשתלשלות ולמטה מטה [בעולמות התחתונים] בגוף מתלבשת בבחינת יש ומתערבין בה אשין נוכראין דנוגה [של תערובת טוב ורע] כו', [איך מלבנים את הנשמה?] לזאת נמשך בחינת גבורה רשפי אש ממקור הגבורה הנקראים בחינת בינה [שבראש קו השמאל] [ועל דרך העבודה [אש] הוא ענין ההתבוננות בהשתלשלות העולמות ואיכות התפשטותו בהם [מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין] המוליד יראה כנ"ל] לשרוף כל מיני אש זרה כנ"ל,

מתבוננים בהתבוננות הכי פשוטה מלמטה: ראשית מתבוננים איך ישנה השתלשלות עצומה של היקום הגשמי. אחר כך עולים בהתבוננות מעלה-מעלה בהשתלשלות עולמות העשיה, היצירה וכו'. אחר כך מתבוננים בהתפשטות אור האין סוף בתוך כל ההשתלשלות העצומה הזו, וכיצד כל פרטיה בטלים ומשתחווים – כמו שכתוב על השמש, הירח והכוכבים – כל אחד על פי מדרגתו לקב"ה. התבוננות זו מולידה יראה בתוך הנשמה, והיא-היא אש הגבורה שבאה מגבורות הבינה.

אכן, גם אהבה יכולה להיות אש, כמו שמוסבר בחסידות אודות האהבה כרשפי אש, אבל כאן זו אש הגבורה ויראה שנולדת מתוך התבוננות ראשונית זו.

מה פועלת יראה זו?

ועל ידי זה מתלבנת [הנשמה] לקבל אור אין סוף שבחכמה

החידוש כאן הוא לגבי הנפש האלקית. בספר הזהר נאמרה על הפסוק "נפש כי תחטא" התמיהה "תוהא". כלומר, איך יתכן שהנפש האלקית תחטא? זה פלא. בכל זאת, כאשר יורדת המדרגה הנמוכה ביותר שלה, הנקראת 'נפש' ביחס לרוח ולנשמה, אל הגוף ולקליפת נגה נדבק בה מהם. הם מטמאים אותה, והיא כבר אינה כלי להשראת קוב"ה, לאור אין סוף המתגלה בחכמה דאצילות. לכן צריך לטהר את אותה מדרגה, ולשרוף ממנה את כל הפסולת הגוף והנפש הבהמית שדבקה בה.

ודאי, למעלה באצילות אין פגם. שם יש אור החשמל המקיף לזו"ן. כאן מדובר אודות ניצוץ הנשמה היורד לתוך הגוף. חלק זה נטמא, ולכן ישנם כל העונשים שבתורה, כמו הגהינום וכו'. בספר הזהר יש מושג הנקרא 'נהר דינור', שתפקידו הוא להעביר את "חיזו דהאי עלמא", את מחזה עולם השקר. זו גם אש של גבורה.

שוב, אין כלי כמו הנפש האלקית, אפילו מן הספירות העליונות, מלבד פנימיות אבא. כאשר כלי זה יורד לעולם הזה הוא נטמא, ולכן צריך ללבן אותו באש הגבורה כדי שתחזור להיות כלי, ולקבל הגלוי של אור אין סוף.

כאמור, התבוננות זו היא הפשוטה ביותר, בדוגמת ההתבוננות של הרמב"ם בגדולת ה'. התבוננות זו מעוררת את "לך... כלם משתחוים". ממילא, גם הוא מתבטל ומשתחוה לקב"ה, ומקבל את אור אין סוף שבחכמה:

שהוא מקור החכמה סתימאה הנקרא לובן [העליון, ולבן הוא דבר פשוט] כנ"ל.

הכוונה כאן אינה למוחא סתימאה עצמו, אלא ל"מקור מוחא סתימאה", אל הלובן העליון שבגלגלתא. אלו הרחמים הפשוטים שנמשכים בפסח שני.

אכן, אור אין סוף מתגלה בתחלה בחכמה, אבל כאן מדובר על המשכתה דרך אמא והתגלותו בה, שכן היא באה לאחר התבוננות.

ענין חדש:

וזהו הלא כה דברי כאש שהוא ענין הדיבור דתורה בפה דווקא,

למה הזהר אומר שאש הגבורה היא האש של "הלא כל דברי כאש נאם הוי'"? על פי פשט מדבר פסוק זה על דבור בדברי תורה בפה. מה הקשר לאש ההתבוננות?

ששרש הדיבור הוא הבל הלב שעיקרו יסוד האש, וכאשר מתלבש בזה בחינת החכמה שבתורה הבאה באותיות דווקא שזהו גם כן מבחינת בינה, כידוע דספר הוא חכמה המלובשת באותיות דהשגה, וסופר הוא החכמה שלמעלה מאותיות ההשגה כנ"ל, אז מתלבנות כל מיני אשין נוכראין כנ"ל וד"ל.

כאן מדובר אודות הדיבור בדברי תורה, ולכאורה דיבור והתבוננות הם שני דברים שונים. עצם הדיבור יוצא מיסוד האש שבלב, כמו שכתוב בתהלים "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני". כאשר אדם קורא את אותיות הכתב מתוך ספר התורה מתלבשות אותיות התורה בתוך אותיות הדבור שבפיו.

כל מה שכתוב בספר הוא בחינת חכמה המלובשת בבינה. למה? מובא בספר יצירה כי העולם נברא בשלשה דברים: "בספר, סופר וסיפור" [כך היא גרסת החסידות]. בדרך כלל מוסבר בחסידות, כי שלשתם מקדילים לספירות חכמה-בינה-דעת, אבל כאן מסביר ר' הלל יותר עמוק. "סופר" הוא עצם החכמה, עוד לפני שהיא מתלבשת בבינה, ואילו "ספר" הוא התלבשות החכמה באותיות ההשגה של הבינה ["סיפור" הוא דעת]. אלו שתי בחינות בחכמה עצמה: זו שאינה יכולה להתלבש בבינה, וזו שיכולה.

לכן, בחינת "ספר" היא כבר מקור הגבורות, וכאשר קורא האדם דברי תורה מתוך הספר נמשך בתוך דיבורו החכמה המלובשת בבינה דרך האש שבלב. דבור זה שורף את האש הזרה, את ה"אשין נוכראין".

עולה מכאן, כי ישנם שני סוגים של אש: ההתבוננות, ואחריה הדבור בדברי תורה. כנראה שצריך ללבן את הנפש האלקית ליבון אחר ליבון [לא כתוב כך בפירוש במאמר, אבל כך משמע].

נסכם: הנשמה היא הכלי של הקב"ה, אלא שכאשר היא יורדת לעולם היא נטמאת באש זרה, ויש ללבן אותה. השימוש בביטוי ליבון הוא כי בעקבותיו נעשית הנשמה כלי ללובן העליון, המקור למוחא סתימאה. על אף שאור אין סוף מתגלה בחכמה, התגלות זו היא בהעלם. התגלות מלאה בעת רצון היא רק בבינה. ליתר דיוק: פנימיות החכמה שורה בחכמה בהעלם, ובדרך כלל אינה מתלבשת בבינה. בעת רצון, כמו בפסח שני, מתגלה פנימיות החכמה דוקא בבינה, ורק בה, וממנה נמשך האור בקו שמאל אל הנשמות ששרשן בקו שמאל.

על דרך העבודה: אש הקדושה שממקור הגבורות, שעל ידה צריך האדם לשרוף את האש הזרה שנדבקה לנפש האלקית, היא אש ההתבוננות בהשתלשלות העולמות ובאיכות התפשטותו בהם. בנוסף, גם הדבור בדברי תורה הוא אש, ועל כך בא הפסוק "הלא כל דברי כאש".

מהן שתי מדרגות הליבון? בשרש, דברי תורה הם בחכמה, אבל הדבור בהם הוא חכמה המתלבשת בבינה. לעומת זאת, התבוננות היא כולה בינה. ליבון ההתבוננות גבוה מן הליבון הראשון. היחס ביניהם הוא כהקדמת התפלה לתורה. שלב א' הוא תמיד שלב של עבודה, ותפלה היא עבודה. זו ההתבוננות. הליבון היותר חזק הוא הליבון על ידי התורה, שהיא החכמה המתלבשת בבינה. יסוד האש הוא המלבן, ואם האדם רק יחשוב בראשו לא יוכל ללבן את ההלכה. אין במחשבה מספיק אש, אבל כאשר הוא מוציא את הדברים בפה – "'חיים הם למוצאיהם' - למוציאיהם בפה" – יש מספיק אש לכך, וממילא הוא גם מלבן את עצמו.

אם זוכה האדם ללבן את הנשמה:

ובהאי אשא אם [האש הזרה היא בבחינת] ברזל הוא מתפוצץ [על ידי אש הקדושה] ואם [היא בבחינת] אבן הוא נמוח (קדושין ל, ב). פירוש בהאי אשא שהוא בחינת אותיות התורה [הבאים אחרי היראה מהתבוננות בהשתלשלות כנ"ל [וכמו שהסברנו]] ששרשם מבינה, לכן אם ברזל הוא מתפוצץ כו' כנ"ל

מכאן מוסר השכל גדול מאוד: תורה אינה פועלת ללא תפלה. זו טעותם של הרבה לומדי תורה, מלבד אלו שהתורה אצלם היא בבחינת התקשרות הדעת ב"עילוי אחר עילוי" [כמו שלמדנו בפרק יד]. אש התורה, כזו שתלבן ותתקן את נשמתו, לא תפעל את פעולתה ללא קדימת היראה מתוך התבוננות. זו עבודת התפלה. לכן יש הרבה מאוד שלומדים תורה כל החיים, והתורה לא מלבנת את הנשמה שלהם ולא שורפת להם את האש הזרה, את המדות הרעות שנדבקו לנשמה.

זו מטרת למוד החסידות קודם התפלה. למוד זה הוא בגדר הכנה לתפלה, ואפילו אם ילמד האדם חמש שעות קודם התפלה לא יהיה למוד זה בגדר למוד התורה עצמו. למוד התורה הוא הלמוד אחרי התפלה. על כך נאמר "הכון לקראת אלהיך ישראל". לא פשוט להתפלל.

למה דוקא הבינה היא זו השורפת את האש הזרה?

דבינה להיותה מקור היותר ראשון דגבורה שבקו השמאל [הגבורות של אמא], לזאת תוכל להעביר כל בחינת הסתר הבא מהיפך המנגדה ששרשה גם כן מבחינת הגבורות, כידוע דאין הדינין נמתקין אלא בשרשן (תניא פל"א).

מה משמעות שני הכנויים – ברזל ואבן – בלשון חז"ל?

וענין ברזל הוא המחיצה של ברזל [המפסקת בין האדם לה', כלשונם של חז"ל] המסתיר שהוא ענין תוקף הדעת בהרגשת עצמו ביותר שמזה בא כל מיני חוצפה והתנשאות.

מחיצה זו חוצצת לגמרי, ולא נותנת לי לגשת אל הקדושה. זו הדעת של הקליפה. התוצאה של אותה מחיצה היא "כל מיני חוצפה והתנשאות". זוהי קליפת ברזל, והיא בחינת עמלק, ולכן כתוב כי עמלק עולה ברזל עם הכולל. עמלק עצמו עולה כמנין הפסוק כי יד על כס יה [תופעה נדירה בתורה של חמש מילים רצופות בנות שתי אותיות]. את הברזל צריך לפוצץ.

ואבן הוא בחינת היש דמדות שגורם טמטום הלב מצד נפילתו במרה שחורה על העדר תאוותו ונעשה כאבן דומם [בעצבות]

אבו היא היש של המדות – אהבה זרה או יראה חיצונית – והיא גורמת לטמטום הלב. היתה לאדם תאוה רעה שלא השיג, ומכך הוא נופל במרה שחורה. מצב זה נקרא טמטום הלב, כמו אבן דוממת.

עולה כי ישנן שתי מדרגות עיקריות של יש: ישנו יש של דעת וישנו יש של מדות. היש של הדעת נקרא ברזל, והוא מהוה מחיצה המסתירה על כל הרגשת  אלקות, וגורם חוצפה והתנשאות. לעומת זאת, היש של המדות הוא סיבת טמטום הלב. ככל שיש לו יותר תאות כך הוא אינו שבע מהן – "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים" – ומן ההכרח שהן תפלנה אותו במרה שחורה. זה נקרא אבן.

[ועל דרך דוגמא למעלה [למדרגת אבן היא] שבירת הכלים בבחינת שם ב"ן מצד המחשבה דאנא אמלוך כו' וד"ל].

כתוב בתניא, שאבן היא מלשון שם בן. שבירת הכלים אירעה לאחר שכל אחד מהמלכים אמר "אנא אמלוך", ואמירה זו היא תאוה ויש של מדות. התאוה הגדולה מכל התאות היא התאוה למלוך, להיות ראש ממשלה, ולכן הנפילה שבאה אחריה היא הנפילה הגדולה ביותר. זהו ממש הסבר חדש לכל שבירת הכלים.

בדרך כלל ההסבר הוא, שהאור היה גדול מדי, הכלים היו קטנים מדי, והאור שבר את הכלי. כאן הוא מסביר את השבירה על דרך הביטוי כיום 'נשבר להם'. כל מלך רצה למלוך, ואחר כך 'נשבר לו' והוא נפל למטה ונעשה אבן דוממת. על פי הסבר זה, האור הוא הדמיון שאתה כבר מלך, הכלי הוא המציאות שאינה תואמת דמיון זה, ולכן האור גדול מדי בשביל הכלי ושובר אותו. כל זאת תוצאת הישות של המדות. כאשר היצר הרע הוא בבחינת אבן, והוא נדבק בנפש האלקית של האדם, הוא צריך להיות נמוח על ידי אש הקדושה של ההתבוננות בדברי תורה.

איך מתקנת אש הדבור בדברי תורה, לאחר אש ההתבוננות, את בחינות הברזל והאבן?

ועל ידי הדיבור דתורה הוא פועל בבחינת הדעת דקליפה הרבה סדקים ושבירות שלא יסתירו להאיר אור האלקי בנשמות ישראל,

הברזל חוצץ בין האדם לאביו שבשמים, עד שאין שום סדק דרכו ניתן להציץ ולראות את אור הקדושה, אפילו לא בבחינת "מציץ בין החרכים". כאשר מדבר האדם בדברי תורה שבבחינת אש הוא יוצר סדקים בתוך חומה זו.

וממילא נימוח הטמטום שבלב עד שמתפעל מבחינת אלקות ברשפי אש כו' וד"ל.

כאן אלו "רשפי אש" של אהבה, לא של יראה. בחתלה האש היא של יראה, ומטרתה היא להתחיל לברר את הפסולת שבו, אבל בסוף נולדת אהבה עזה – "רשפיה רשפי אש שלהבת יה".

עולות מכאן שתי גישות שאינן ישירות. אין גישה ישירה לתקן את המרה השחורה שבלב, כזו שאינה עוברת דרך תקון החוצפה שבמח. על פי החסידות, עיקר התיקון הוא תקון היש של הדעת. קלקול המדות נקרא שבירה, אבל קלקול הדעת נקרא בנין. הדעת בונה חומה – "מחיצה של ברזל" – בינו לבין הקב"ה. כאמור, קלקול המדות הוא כאשר 'נשבר לו' מתוך העדר השגת תאותיו, עד שנעשה כאבן. אבן בנפש היא מצב מאובן. מאובנים הם כל הדיפרסיות שיש בעולם [כנראה שהיה בעבר איזו חיה בדיכאון...].

אם כן, עיקר תקון הדעת הוא שבירת הבנין שבנה בינו לבין ה'. אי אפשר לבנות את השברים. קודם שוברים את המחיצה, מפוצצים את הברזל, ואחר כך נבנות ממילא המדות. כעת גם מובן מדוע הביטוי לאבן הוא דוקא 'נימוח', נמס. כמו אדם שעבר טראומה, דיכאון, וכעת הוא צריך לצאת ממנה לאט-לאט. לכן שום פסיכולוג לא יכול לתקן לו את הדיכאון, אלא רק להפיל אותו על ידי גאוה לדיכאון עוד יותר גדול. הדרך היחידה היא על ידי פיצוץ הברזל, היש של הדעת. דברי התורה עושים לאט-לאט סדקים וחרכים בחומה, וככל שם רבים נימוח גם טמטום הלב שלו.

נעבור לקיצור הפרק:

טז.

הנשמה האלהית היא הכלי להשראת אור אין סוף שבחכמה. כאשר הנשמה יורדת בהשתלשלות [העולמות] ומתלבשת בבחינת יש ומתערבין בה אשין נוכראין, אזי נמשכה בחינת גבורה – רשפי אש – ממקור הגבורה, בינה, לשרוף כל מיני אש זרה. על ידי זה מתלבנת הנשמה לקבל אור אין סוף שבחכמה. וזהו "הלא כל דברי כאש" – בחינת החכמה שבתורה הבאה באותיות ההשגה, בינה, ועולה [אותה החכמה] מהבל הלב שעיקרו יסוד האש – לשרוף כל מיני אשין נוכראין.

על פי הנ"ל יש לפרש הכתוב "טובה חכמה עם נחלה" [פסוק שהוא מעיקרי סוד החן בתנ"ך – יחוד חכמה נחלה]. "חכמה" היינו השראת האור אין סוף ב"ה בפנימיות החכמה דוקא. "נחלה" היינו התלבשות האור בנשמות ישראל, ששרשן בפנימיות החכמה כמבואר בפנים.

הכתוב אומר "הוי' הוא נחלתכם". נחלה היא בחינת נחל, אלא שהיא נמשכת באות ה. נחלה היא מה שהבן מקבל מאביו –"והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם". לפיכך, אור אין סוף עצמו שורה בחכמה, וחכמה זו טובה כאשר היא מתיחדת עם הנחלה. מהי נחלה? נחלה היא הכינוי לאור החכמה כאשר הוא נמשך אל תוך הנשמה.

אם כן, יש כאן שלש מדרגות – אור אין סוף, חכמה, נשמה – כאשר אור אין סוף שורה בחכמה, והחכמה מתלבשת בנשמה:

אור אין סוף ב"ה, חכמה, נשמה הם בסוד [הנאמר בספר הזהר] "תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקודשא בריך הוא וכו"'. אור אין סוף חכמה נשמה עולה אמת אמת כאשר כל אמת הוא אהיה פעמים אהיה – "אהיה אשר אהיה".

אף על פי שלשון הזהר היא "תלת קשרין" הכוונה היא שיש שלשה דברים שמתקשרים, שביניהם יש רק שני קשרים. יש כח שמקשר את הקב"ה אל התורה, ויש כח שמקשר את התורה לנשמות ישראל וממשיך להן את החכמה. שני קשרים אלו הם שני ה"אמת".

יותר עמוק, על אף שכל התורה היא "תורת אמת", יש בתורה עצמה מדרגה שנקראת "חכמת האמת", תורת הסוד. זו האמת של הקשר בין התורה לקב"ה. לעומת זאת, ישנה אמת של הקשר בין התורה לנשמות ישראל.

מהי אמת? שהכל אותו הדבר – "אני הוי' לא שניתי". על אמת נאמר "כל עצם בלתי משתנה", שהיא תכונת העצם. כפי שאני באור אין סוף כך אני ממש בתוך החכמה. דבר עצמי נשאר אותו הדבר גם כאשר הוא עובר ממצב למצב.

זהו סוד הפסוק "אהיה אשר אהיה", וזהו גם עיקר הרעיון שברמז אמת = אהיה פעמים אהיה. חז"ל מפרשים פסוק זה "היה אתכם בצרה זו כמו שאהיה עמכם בצרה אחרת". אם אדם יכול להיות יציב באמונתו בה' בכל הצרות שעוברות עליו, ה' ירחם. אמונה זו היא אמונה איתנה בבחינת "אמת ואמונה". ידוע, שהביטוי כולו – אהיה אשר אהיה – עולה אמת אמונה [כמו כן, עולה גם בנים אתם]. זו אמיתת האמונה, היציבות שלה שאינה משתנה.

והיינו שהקשר בין קודשא בריך הוא לתורה הוא אמת (בחינת היסוד המקשר כנודע) וכן הקשר בין תורה לישראל [בין החכמה והנחלה] הוא אמת ("משה אמת ותורתו אמת" וד"ל). וכל אמת הוא "אהיה אשר אהיה" שפרושו כמו שאהיה במקומי העצמי (בחינת קודשא בריך הוא) כך אהיה אני בעצמי כביכול במקום התורה ("תורה דבריאה" כמו דאיתא בכתבי האריז"ל),

התורה שלנו, עליה כתוב "אורייתא מחכמה נפקת", אינה תורת האצילות אלא תורת הבריאה. בריאה היא לשון יציאה לבר, כאשר הדבר החוצה, וכבר אינו ברשות היחיד. תורת האצילות היא התורה כפי שהיא בעודה לפני ה', כאשר נאמר עליה "משחקת לפניו בכל עת", אבל על תורת הבריאה נאמר המשך הפסוק "משחקת בתבל ארצו". היא כבר יצאה מרשותו ונמצאת במקום אחר.

לפיכך, פירוש הביטוי "אהיה אשאר אהיה" הוא, שכמו שאני במקומי העצמי, כך אני במקום התורה, אף שכבר יצאה. יוצא מכאן, שתורת הבריאה היא חידוש יותר גדול מאשר תורת האצילות. רק היא מגלה, שעל אף שכביכול יצאה מרשותו הוא נמצא בה בדיוק כמו במקומו העצמי. על כך נאמר שפירוש המילה "אנכי" הוא "אנא נפשי כתבית יהבית". עצמות ה' נמשכת בתורה, גם כפי שהיא נמשכת ומצויה לנו.

סוד אנכי ראשי תבות "אנא נפשאי כתבית יהבית".

עד כאן הסבר סוד "אהיה" הראשון, שבין אור אין סוף לחכמה, בין קוב"ה והתורה.

וכן כמו שאהיה בתורה כך אהיה ממש בנשמת כל אחד ואחד מישראל וד"ל (מדת האמת היא הנוקבת בנקודה האמצעית של כל מדרגה ומדרגה ויורדת מטה מטה אך איננה משתנה במהותה העצמית כלל).

זה דבר חשוב: כל המדרגות האמצעיות שבכל העולמות מחוברות בבריח אחד, הנקרא "אמת", ואין שום השתנות המהות בו. לעומת זאת, כל מה שנמשך שלא דרך הבריח התיכון, אלא דרך השוליים, יש השתנות ומיעוט בירידה מעולם לעולם וממדרגה למדרגה. בריח זה הוא קודשא בריך הוא, תורה וישראל.

בכל התנ"ך מופיע השם אהיה כשם קדוש שלש פעמים, ולכן נדייק יותר בפסוקים: "אהיה" הראשון הוא של הקב"ה. "אשר אהיה" הוא המעבר בין הקב"ה אל התורה על ידי משה, עליו נאמר "משה אמת ותורתו אמת". "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" זו ההמשכה מהתורה לבני ישראל, בסוד הנחלה.

עד כאן רמזנו את הביטוי 'אור אין סוף'. כעת נרמוז אותו בקיצור:

אור חכמה נשמה (ראשי תבות "וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם" שלפני התגלות יג מדות הרחמים.

כתוב, שהמילה "אחֹן" כוללת את כל יג מדות הרחמים, שכן בכל יג המדות – מ"אל רחום וחנון" ועד "ונקה" – יש אחן אותיות [פעם למדנו, שמילה זו רומזת לשלש המדרגות בגן עדן – אדם חוה נחש].

"טובה חכמה עם נחלה" עולה רחמים, שכל סוד התקשרות "תלת קשרין" הנ"ל הוא על ידי יג מדות הרחמים, כאשר ראשיתן – "אל" – הוא "נהירו דחכמתא" – "חכמה" – ו"נצר חסד לאלפים" הוא סוד "נחל נבע מקור חכמה", סוד הקוץ העליון שב-י החכמה, שלפי ערך התגברות נביעתו כך נמשך הקוץ התחתון שמתיחד עם בינה – מקור הנשמות – בחינת "נחלה" כמבואר בדא"ח)

יש נחל ויש נחלה. כתוב, שנחל הוא הקוץ העליון שעל גבי האות י. הוא ה"נחל נבע מקור חכמה", שראשי התיבות במילה נחל הם "נצר חסד לאלפים". זהו המזל השמיני מבין יג המדות, עליו כתוב שפרצוף אבא יונק ממנו.

נסביר יותר: יג מדות הרחמים הן המעבר בין הכתר לחכמה, כאשר אבא יונק מהמזל השמיני "נצר חסד לאלפים". אותו נחל נמשך לתוך האות י, והוא מרומז בקוץ העליון שעל גביו. מהי משמעותו? נחל זה הוא מקור "נביעת האין סוף", בלשון הבעל שם טוב, ולכן מכוון עליו הפסוק "נחל נבע מקור חכמה". הוא מקבל כל הזמן הברקות חדשות.

זהו הנחל. מהי הנחלה? כתוב, כי לפי ערך התגברות הנחל של הקוץ העליון, כך מתפשט הקוץ התחתון שבו, שהוא הכח להמשיך את החכמה – כפי שהיא – אל תוך הבינה. המשכת עצם החכמה אל תוך הבינה זו הנחלה. כלומר, הבינה היא מקום הנחלה של הנחל.

מהי החכמה? המדה הראשונה מבין יג המדות היא המדה "אל", ועליה כתוב בספר הזהר כי היא שייכת לחכמה – "אל נהירו דחכמתא". זהו האור שמאיר מחכמה סתימאה של הכתר.

לפיכך, "חכמה עם נחלה" היא פעולת יג מדות הרחמים באופן הבא: "חכמה" היא אור חכמה סתימאה המאיר בתקון הראשון, מדת "אל". לעומת זאת, "נחלה" היא האור שנמשך מהמזלות של הדיקנא – "נצר חסד" ו"ונקה" – אל חכמה עילאה, וממנה אל הבינה.

בדרך כלל, מקום נשמות ישראל הוא בבינה. הם הבנים של החכמה. כך יש ארבעה מחצבים – מחצב הספירות, מחצב הנשמות, מחצב המלאכים ומחצב העולמות – כנגד ארבע אותיות שם הוי', ולפיכך מקור הנשמות הוא כנגד אות ה עילאה שבשם. החידוש כאן הוא, שמדרגה זו אינה בינה בפני עצמה, ואפילו לא החכמה המתלבשת בבינה, אלא זו בינה של גלוי עצמות "אהיה אשר אהיה". זו התגלות של עצמות החכמה, שבה שורה עצמות אור אין סוף, בתוך הבינה. זהו מקור הנשמות.

לפי זה יוצא, ש"אור, חכמה, נשמה" הם כנגד כתר-חכמה-בינה, אלא שכולם בעצם אותו הדבר. בדרך כלל, האות ח רומזת לחכמה ואילו האות נ רומזת לבינה. כך גם כאן: חכמה-נשמה, או חכמה-נחלה. כך גם בחמש שמות הנשמה: מדרגת החכמה היא החיה ומדרגת הבינה היא הנשמה.

עד כאן היתה הערת אגב. נחזור לרמז של שלש המילים אור חכמה נשמה, אשר:

עם הכולל עולה הוי' ב"ה ברבוע כללי (סוד שני שמות הוי' הוי' שלפני יג – אחד – מדות הרחמים).

כל זאת בסוד הפסוק "הוי' אלהינו הוי'", כאשר "אלהינו" הוא סוד הפסיק טעמא שבין שני שמות הוי'. זהו סוד גדול בכוונת קריאת שמע. כל זאת השתייכות רמז זה ל-יג מדות הרחמים.

נמשיך לרעיון השני בפרק, שהיה עוד יותר מענין בשבילנו:

ברזל דלעומת זה הוא המחיצה של ברזל, כח המסתיר [בינינו ובין הקב"ה], שהוא ענין תוקף הדעת בהרגשת עצמו ביותר כו'. אבן דלעומת זה הוא ענין היש דמדות שגורם טמטום הלב מצד נפילתו במרה שחורה על העדר מלוי תאותו. על ידי הדבור בתורה פועל הרבה סדקים ושבירות בבחינת הדעת דקליפה שלא תסתיר על אור האלהי שבנשמות ישראל, וממילא נמוח גם הטמטום שבלב, עד שמתפעל מבחינת אלהות ברשפי אש כו'.

מהו סוד הדבור בדברי תורה, עליו נאמר הפסוק "הלא כל דברי כאש"? לאיזו נשמה הוא שייך? לנשמת משה:

על ידי משה, בחינת הדבור דתורה – "משה ידבר" – מתבטלת קליפת פרעה [כמבואר בחסידות]. זהו סוד "בא אל פרעה ואמרת אליו" –

ככל שאתה מדבר אליו יותר – אתה שובר אותו. פרעה הוא לשון הפרעה. כל ההפרעות הנפשיות שיש לאדם, שהן מצב מוכר בפסיכולוגיה, הן בחינת פרעה. איך שוברים אותו? על ידי שמשה רבינו בא אליו בשליחות ה' ומדבר אליו.

"בא" ראשי תבות ברזל אבן [של הקליפה]. והוא סוד הרפואה – אור פה – שעולה ברזל אבן [אותם צריך לרפא],

יוצא משהו חשוב: כאשר מדברים בדברי תורה לא מדברים סתם באויר. "דבר אל פרעה" – צריך לכוון לדבר אל כל ההפרעות שישנן. כתוב, שפרעה הוא פה רע, וצריך לבטל אותו על ידי אור פה שהוא רפואה.

סוד ז אותיות אור מילה [מילה עולה פה] שמרכיבות את הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" כמבואר במקום אחר.

זהו הדבר הראשון שה' אמר, ו"הכל הולך אחר הפתיחה". כאן הצדיק, משה, הוא זה שאומר אותן, וכך צריך להיות כל דבור של יהודי. זו הרפואה, והוא זה המבטל את הברזל והאבן.