1

ש"ק פרשת בא, ד' שבט ע"ח – כפר חב"ד

מ"אחור לאחור" ל"פנים בפנים" מיניה וביה

ביאור ב"באתי לגני" אות ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פנים בפנים ואחור באחור בתוך האדם

השנה לומדים את אות ח' במאמר "באתי לגני" של הרבי הקודם. הרבי הריי"צ מסביר במאמר איך האות ד הופכת ל-ה (ולעומתה האות ר הופכת ל-ק) והוא מדבר על כך שב-ד היחוד הוא עדיין אחור באחור, כי נקודת ה-י נמצאת מאחוריה, ואילו ב-ה ה-י עוברת קדימה ויש יחוד פנים בפנים:

בכלל, המושגים פנים ואחור מאד שייכים לכל נושא של מואר ואפל. להגיד שמואר ואפל הם שני פרופילים זהו חידוש – מי אמר שפרופיל אחד מואר ואחד אפל? זו המצאה של אמן... אבל כשמדברים על פנים ואחור פשוט שהפנים מוארות והאחור נמצא באפלה. בקבלה, מה שלמטה מהכתר (פרצופי או"א וזו"ן) הוא ממש שנים, זכר ונקבה, בפרצוף אריך אנפין שבכתר הזכר-נקבה הם ימין ושמאל, שני פרופילים, אבל עוד יותר גבוה, בפרצוף עתיק יומין, הם פנים ואחור (רק שבעתיק גם צד האחור מואר, כמו בלוחות הברית שהכל פנים).

כשאני לומד את המאמר של הרבי הריי"צ ברור לי – וכך הסברנו – שהיחוד אחור באחור הוא בין האות ג, שרצה אחרי ה-ד להעניק לה ("גימל דלת – גמול דלים"), והאות ד, שמפנה אליה אחור. ה-י היא נקודת השפע ברגל של ה-ג והיא נשפעת ל-ד מאחור, וכאשר היא מפנימה את השפע היא הופכת ל-ה ויש יחוד פנים בפנים.

אבל, כאשר לומדים את המאמרים של הרבי על האות הזו בתשומת לב רואים שהרבי לא מסביר ככה. הרבי אומר שרק האות ד בפני עצמה – בלי להתייחס לאות ג שלפניה – היא בסוד "אחור אחור", וכשהיא הופכת ל-ה הרי שזו בפני עצמה היא בסוד "פנים בפנים".

מאיפה הרבי הגיע לזה? קודם כל, כנראה ככה הוא מבין בלשון של הרבי הקודם. בנוסף, הרבי מפרט כוונה של צדקה שממנה עולה ההבנה הזו. הרבי הקודם מזכיר שעל ידי נתינת צדקה הופכים את ה-צדק ל-צדקה ובכך הופכים את המלכות-המקבל, האות ד, ל-ה. הרבי מסביר יותר, שבכל האותיות של צדק יש גריעותא, בחינה של "אחור באחור". כמה שצדק הוא דבר חשוב, "צדק צדק תרדֹף", "צדק מלכותא קדישא", הרבי מסביר שכל אותיות צדק הן בחינת "אחור באחור" (היינו מה שתחלת בנין המלכות, בהיותה בבחינת צדק, מן הגבורות) עד שבזכות הצדקה מופיעה האות ה, ממתיקה והופכת הכל ל"פנים בפנים".

לגבי האותיות ד ו-ק מוסבר שה-ד היא בחינת "אחור באחור" ושהאות ק היא ירידה של הקו-הרגל (קו המעשה) להניק את הקליפות. הרבי מוסיף שגם האות צ, כפי שהאריז"ל מלמד לכתוב אותה, היא בבירור אות של "אחור באחור" – האות צ מורכבת מ-י על גבי נ כפופה, והאריז"ל אומר, בניגוד לכל שאר השיטות, שהאות י צריכה לפנות ימינה (לאות הקודמת) והאות נ באופן טבעי פונה לצד שמאל. יש חיבור שלם בשם "צדקת הצדיק" להצדיק את צורת ה-צ לפי האריז"ל. אם כן, בציור האות צ לפי האריז"ל יש מצב מובהק של "אחור באחור". אם כן, כשם שהאותיות צ ו-ק (בעולם התיקון, מילוי האות צדי"ק מסתיים ב-ק, משא"כ בעולם התהו ששם המילוי הוא צד"י, תרגום "תהו". ה-ק, האות הבאה לאחר ה-צ, מצטרפת למילוי ה-צ עצמה, ללמד שכשם שה-צ היא בחינת "אחור באחור", כך ה-ק היא בחינת "אחור באחור" הגם שהרגל השמאלית שלה נמצאת בתוכה, אך יוצאת ממנה החוצה לתת יניקה לצד האחור, לסטרא אחרא) הן בבחינת "אחור באחור", כך גם האות ד שמצטרפת אליהן, וגם אות ה היא בבחינת "פנים בפנים" לכשעצמה.

יש כאן חידוש, שגם בתוך האדם עצמו – עוד לפני שהוא בונה יחסים עם הזולת, החל מהנישואין – הוא יכול להיות בינו לבין עצמו "פנים בפנים" או "אחור באחור". כנראה שגם החתן וגם הכלה צריכים להגיע, כל אחד בעצמו, למצב של "פנים בפנים" בתוכו כדי שגם היחוד ביניהם יהיה באופן של "פנים בפנים". בצורה פשוטה, כדי להגיע ליחוד פנים בפנים עם מישהו אחר האדם צריך להיות שלם עם עצמו, "פנים בפנים" בתוכו.

בזיווגי האותיות לפי הציור שלהן ה-צ היא בת הזוג של ה-א – "צדיקו של עולם" ו"אלופו של עולם". איך הצורה של האות א? היא גם י למעלה ומולה י למטה (או ד, בתפילין, על פי האריז"ל) וביניהם קו-ו, רקיע שמבדיל בין מים עליונים למים תחתונים אך בפנימיות מחבר בין המ"ן למ"ד. בציור האות א גם ה-י העליונה וגם ה-י התחתונה פונות אל גוף האות, כך שהאות א היא צורה מובהקת של "פנים בפנים". רק צריך שהקו שבאמצע, הרקיע, לא יפסיק, שלא יהיה ממוצע מפסיק אלא ממוצע מחבר – ו החבור. למה ה-צ, דווקא לפי האריז"ל, היא כולה אחור באחור? כנראה כי הצדיק מתחיל תמיד עם הרבה אתכפיא בתוכו (היינו סוד "צדיק כפופה, צדיק כפוף בעולם הזה"), הרבה יחס של אחור באחור בינו לבין עצמו. אך בסוף צריכה להיות המתקה ומעבר ל"פנים בפנים" באדם בפני עצמו ומתוך כך גם עם זולתו.