שער בך – מבכי לברכה

ב. השער השבועי: שער בך – מבכי לברכה

"בך יברך" – קשר בין בכיה וברכה

בפרשת שבוע יש את הברכות. דברנו על הברכות שיעקב מברך את הבנים. קודם הוא קורא ליוסף, עוד לפני שהוא מקבץ את כולם, ויוסף מביא לו את שני הבנים שלו, ואז יעקב "שכל את ידיו", שם את יד ימין על ראש אפרים הקטן ואת יד שמאל על ראש משנה הגדול – ומברך "בך יברך ישראל ישימך אלהים כאפרים וכמנשה", ועד היום זו הברכה המסורתית של אב לבנו. "בך יברך ישראל" – אלה שלש מלות ההקדמה. כאן יש תופעה, שגם דובר עליה בעבר, של "לשון נופל על לשון" – "בך יברך".

לפני שבוע דברנו על שרש בכה, לבכות, וראינו שהמלה "ויבך" (בצורה זו) מופיעה עשר פעמים בתורה, כאשר שבע הפעמים האחרונות הן אצל יוסף הצדיק. שבע פעמים כתוב "ויבך" על יוסף – הוא בכה שבע פעמים בתורה. ראינו שיש משהו מיוחד בין יוסף לבין לבכות. אמרנו שלבכות, לדמע, דומה להזרעה – מתאים ליוסף, בהיותו ה"צדיק יסוד עולם" הממשיך את ה"זרעא חייא וקיימא" למלכות, לכנסת ישראל ולארץ ישראל. יש לו בכי מלמעלה למטה. כתוב שגם דוד המלך בוכה, הוא בכין, אבל הבכי שלו הוא מלמטה למעלה – "העלאת מיין נוקבין". הבכי של יוסף, שבוכה הרבה בתורה, הוא מלמעלה למטה. לא דברנו – ובכך נפתח הערב – על הקשר בלשה"ק בין בכיה לברכה.

שרש ברך – שרש עיקרי בתורה – משער בך (בתוספת ר "לתפארת הלשון")

ידוע שבספר יצירה יש רלא שערים, פנים ואחור, וכעת נתבונן בשער בך (בשרש יש שלש אותיות, ובשער שתים), בפנים שלו, ה-ב לפני ה-כ, והסימן: "ואני אבטח בך". השרש הכי פשוט בשער בך הוא בכה, אבל המדקדקים אומרים שהרבה פעמים האות ר נוספת בשרש "לתפארת הלשון". אם ה-ר נכנסת ל-בך הוא הופך ל-ברך. ברך הוא שרש מאד חשוב בתורה, עד שחז"ל אומרים שהתורה פותחת ב-ב לשון ברכה – ה' ברא את העולם ובכך בעצם ברך את העולם (הוא בעצם גם ברך את עצמו כביכול, שיזכה להתגלות בעולמו – עולם לשון העלם אלקות – שברא לכבודו, שיזכה לממש את תאותו – "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"). גם סוף חומש בראשית הוא ברכה של יעקב לשבטים וסוף התורה כולה ברכת משה לשבטים. התורה כולה ברכה – מתחילה ב-ב לשון ברכה, וגם בפשט של מעשה בראשית כתוב "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו וגו'", "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". ה' מברך את הדגים, מברך את האדם ומברך את השבת – ברכה ביום חמישי, ביום ששי[2] ובשבת (ברכה משולשת של מעשה בראשית[3] על דרך ברכת כהנים, הברכה המשולשת בתורה). השיא הוא הברכה. כל העולם הוא ברכה, וסוף חומש בראשית הוא ברכה, וסוף כל התורה כולה הוא גם "וזאת הברכה"[4] שמשה מברך.

אם כן, השרש של ברכה, ברך, הוא יסודי ביותר. שואלים מה השער, שתי האותיות העיקירות בברכה, והתשובה היא בך – כאשר ה-ר נכנסת בשער לתפארת הלשון כנ"ל. רמז לכך הפסוק שאמרנו הרגע – "בך יברך ישראל", "בך יברך", "ישמך אלהים כאפרים וכמנשה"[5].

מברכה לבכיה – "ברך אֹתם... ויבך עליו"

כשיעקב מסיים לברך את כל הבנים התורה מסכמת "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אֹתם". זה הסיכום, אחרי שהוא גומר לברך את בנימין, בנו הקטן – "בנימין זאב יטרף וגו'" – הסיכום הוא "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם אשר כברכתו ברך אֹתם"[6]. ה"אותם" הראשון מלא, ויש על כך מסורה – כפי שיש על צורות מיוחדות של כתיב – שיש בתנ"ך טל פעמים "אותם" מלא, טל אורות (טל = "הוי' אחד"; "אותם" אותיות "ואמת", התיקון השביעי, החביב, של יג תיקוני דיקנא, סוד אור הפנים, והוא עולה אין-סוף ברוך הוא). תיכף לכך כתוב "איש אשר כברכתו ברך אֹתם" חסר, כמו בדרך כלל.

אחר כך יעקב אבינו אוסף את רגליו אל המטה ונאסף אל עמיו. מה הפסוק הבא? "ויפֹל יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו". הסיום של כל הברכות הוא שיוסף נופל על פני אביו, שהרגע הסתלק מהעולם – לפחות למראית עין, לפי מאמר חז"ל "יעקב אבינו לא מת" (שייך לתורשה שהוא הנחיל לבניו – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" כנ"ל, שעל זה נאמר "מה זרעו בחיים ['ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום'] אף הוא בחיים"). יעקב מסיים לברך, לא אומר שום דבר אחר, אוסף את רגליו וכו', ואז יוסף – שכאן מייצג את כולם, הוא המושל כאן – נופל על פני יעקב אביו "ויבך". רואים כאן קשר בין ברכה לבכי – מברכים ובוכים ("ברך אֹתם... ויבך עליו"[7]). שוב, זו ההתבוננות שרוצים להבין.

מ"בך" ל"בכא"

עוד דוגמה בתנ"ך לקשר בין ברכה לבכי (שלכאורה הם שני דברים קטביים, קיצוניים – ברכה הוא דבר טוב ושמח ובכי לכאורה רגש עצוב):

יש פסוק בתהלים, שקודם כתוב (פסוק חשוב) "אשרי אדם עוז לו בך" (יש רק פעמיים "עוז" מלא בתנ"ך, וזו אחת מהן). עוד קודם כתוב "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", פסוק שאומרים ג"פ בכל יום – מפרק פד בתהלים. אחר כך "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם". אחר כך פסוק שקשה להבין בדיוק מה הוא רוצה לומר – "עֹברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה". אחר כך בא פסוק יותר מוכר, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". יש פה פסוקים חשובים מאד, ובין "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם" להמשך יש פסוק שהוא גם שייך לשרש בכה – כתוב בכא, עם א בסוף – "עברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה". מאד קשה להבין מה בכלל רוצה לומר. אחר שוב פסוק חזק מאד – "ילכו מחיל אל חיל", שמכאן דורשים חז"ל "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון'". כשרוצים לברך מישהו – במיוחד ילד, נער – מברכים אותו שילך ויעלה "מחיל אל חיל", תצליח בחיים, תתקדם בלי סוף. לא לנוח מההצלחות, לא לשבוע מההצלחות בחיים.

בכיות וברכות יושבי הגיהנם

קודם כל כתוב "בך", השער, "אשרי אדם עוז לו בך". אחר כך ה-בך הופך להיות "עברי בעמק הבכא". הפשטנים אומרים כאן ש"בכא" הוא סוג של עץ, אילן. הרד"ק אומר שזהו עץ תות. תות ר"ת תומכי תמימים – עץ חב"די. שאר המפרשים מביאים עוד כמה דוגמאות בתנ"ך כמו "בראשי הבכאים", ועוד כמה פעמים, ש"בכא" הוא עץ.

אבל חז"ל לא מפרשים כאן "בכא" כעץ, אלא מלשון בכי. איך מפרשים את הפסוק? "עברי בעמק הבכא" – "עברי" לשון עבירה על רצונו של מקום, לעשות משהו לא טוב. מי שכל החיים עובר עבירות, "עברי", הגיהנם לא מספיק עמוק בשבילו. צריך להעמיק לו את הגיהנם עוד יותר. אז, כאשר הוא יורד לעומק אחרי עומק, כשמעמיקים לו את הגיהנם הוא בוכה – בוכה מעין של דמעות, "מעין ישיתוהו". חז"ל אומרים שיחד עם זה שהוא בוכה כשמעמיקים לו את הגיהנם עולה ממנו הקילוס לקב"ה יותר מהצדיקים שיושבים בגן עדן, כי בסופו של דבר מבין שבצדק דנתוני, והמורה הורני את הדרך בצדק ורק אני לא שמעתי בקולו.

שוב, הברכות שעולות לקב"ה מהבכי של הגיהנם יותר גדולות ועצומות מכל הברכות של הצדיקים שיושבים בגן עדן.

הליכה "מחיל אל חיל" של "עז פנים לגיהנם"

אחר כך כתוב "ילכו מחיל אל חיל". לא ראיתי שאף אחד אומר, אבל לכאורה אם חז"ל מפרשים את הפסוק הקודם, "עברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה", על הנשמות בעומק הגיהנם, כנראה יש להם תיקון ועליהם נאמר "ילכו מחיל אל חיל". פעם הבאה שמברכים מישהו "ילכו מחיל אל חיל" לשים לב שיתכן שמדובר במישהו שנמצא בעומק הגיהנם, ומתוך הדמעות שלו עולה קילוס לה', ועליו דוקא נאמר "ילכו מחיל אל חיל" (מהצלחה להצלחה בשובו אל ה' מאהבה).

רצף הפסוקים מתחיל מ"אשרי אדם עוז לו בך". כתוב "עז פנים לגיהנם" (ר"ת עפל, סוד "ואתה מגדל עדר עפל בת ציון"[8] שמדבר על משיח ובית המקדש, מגדל עז של עם ישראל, ראה תרגום ורש"י) – העוז מביא אותו לגיהנם והעוז מוציא אותו משם (מובא ברמ"ח אותיות שהתנאי הראשון להיות חסיד הוא להיות עז פנים – "ישראל עזין שבאומות"). כתוב "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום".

שוב, יחידה חשובה של שלשה פסוקים בתהלים. מתחיל "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם". יש דרושים בחסידות על "מסלות בלבבם" – צריך לסלול מסילה לה' בלב, "סֹלוּ לרֹכב בערבות ביה שמו". גם לפסוק זה אחד הפירושים שצריך לסלול מסילה בלב לה'. גם "עברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה" ואז "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". משהו מאד יפה, פסוק מובהק של קשר בין בכי (לפי חז"ל) וברכה – בכי וברכה הולכים יחד.

כח הברכה – לבוכה במסתרים

אם כן, יש לנו כמה דוגמאות לתופעה זו. בדוגמה האחרונה יוצא בפירוש מ"בך", השער, "אשרי אדם עוז לו בך". הדבר הראשון הוא השאלה אילו שרשים נוספים נגזרו משער בך. יש בכה, אמרנו שיש קשר ל-ברך. בדרך כלל לא היינו שמים ברך, כי הכלל הוא כאשר רוצים ללמוד את כל השרשים היוצאים מהשער אני יכול להוסיף רק שבע אותיות האמנתיו, וכאן משהו יוצא מהכלל – תוספת ר לתפארת הלשון. כלל חדש בשבילנו, כלל גדול, אך הוא משהו מפורש שיוצא מהתנ"ך. כמובן שהכי קרוב לשער נטו הוא רק תוספת אותיות אהוי. אילו עוד שרשים יש? בכה, בכא. בכא שרש בפני עצמו, שחז"ל מפרשים גם כבכי, אבל המפרשים הפשטנים אומרים שהוא סוג של עץ – כנראה שהעץ בוכה, כמו שדברנו לפני שבוע על אותיות בוכות, כל בך האותיות. השבוע מוסיפים שהכל גם מברך. כדי שברכתך תתקיים, שיהיה לך כח רוחני להעניק ברכה – באים לצדיק לבקש ברכה, כנראה שיש לו כח לברך כי מתקיים אצלו "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה". אותו אחד שבינו לבין עצמו, במסתרים, בוכה – כאשר יוצא לצבור יש לו כח לברך, כי יש קשר בין הבכי לברכה[9]. כנראה שיש גם עצים שבוכים, ולעץ שבוכה קוראים "בכא".

"נבֻכים הם בארץ" – מבוכה בעניני ארץ ישראל

מה עוד? יש שרש שלא חוזר הרבה פעמים בתנ"ך, אבל מופיע כמה פעמים, בפרט בפסוק אחד מפורסם – שרש בוך, ממנו המלה (שלא היינו מיד מזהים שמאותו שרש, אבל כך על פי דקדוק) "נבֻכים הם בארץ סגר עליהם המדבר". כשיצאנו ממצרים פרעה רואה שאנו לכאורה טועים בדרך, ואז אומר שכנראה נבוכים – "נבכים הם בארץ".

מה השרש של נבוך? הרמב"ם כתב מורה נבוכים. יש גם אחד מהגדולים לפני כמאתיים שנה שכתב עוד ספר – מורה נבוכים החדש. יש נבוכים חדשים בכל דור. היום מגיעה לנו עוד מהדורה של מורה נבוכים, כי בכל דור ודור אנו נבוכים וצריך מישהו להורות את הנבוכים. כמו בפסוק "גם ברכות יעטה מורה" – צריך מורה להורות את הנבוכים. המושג נבוכים חשוב מאד, כמו שנסביר.

והנה, נבוך משרש בוך. השם הוא מבוכה, בלי נ, כלומר שב"נבוכים" ה-נ לא מהשרש, נ של נפעל. השרש הוא בוך. אפשר לדרוש, לעניננו היום, משהו אקטואלי קצת – שעיקר הנבוכים הם "בארץ", לגבי עניני ארץ ישראל. בכל מה שקשור לארץ "נבֻכים הם" – עם ישראל נבוך לגבי נושאים הקשורים לארץ. למה הוא כל כך נבוך? כי "סגר עליהם המדבר" – המדבר הוא התקשורת, סגרה עליו מכל צד ופנה. חוץ מזה ש"סגר עליהם המדבר" מתייחס לתקשורת, גם לרבנים למיניהם – כל אחד מדבר אחרת, אחד הפוך מהשני, דוקא בענינים שקשורים לארץ ישראל. לכן העם נבוך, "נבֻכים הם בארץ סגר עליהם המדבר". צריך לעזור לעם לצאת מהמבוכה שלו. כנראה באמצעות ההתבוננות שלנו בבכי וברכה ונבוך אפשר קצת לצאת מהמבוכה. אם כן, יש לנו עוד שרש בשער זה – בוך.

נבכי ים – מקור עלמא דאתכסיא

יש מלה בסוף איוב, כאשר ה' שואל את איוב חמשים שאלות רטוריות לגבי בריאת העולם (שלפי פירוש הראב"ד בהקדמת ספר יצירה הן כנגד חמשים שערי בינה) אחת השאלות היא "הבאת עד נבכי ים". מה הם נבכי ים? פשוט שהם משער בך. ה' שואל את איוב "הבאת [האם הגעת] עד נבכי ים?". התשובה לכל השאלות שה' שואל היא כמובן 'לא', אבל בכך שה' שואל הוא פותח לו שער של בינה. אז יש מי שמפרש – הרד"ק ועוד – ש"נבכי ים" ממש לשון נבוך, שהים נבוך. אם כך, אין כאן שרש בפני עצמו, אלא משרש בוך כמו "נבֻכים הם בארץ". לפי זה יש להיות נבוך בארץ ויש גם להיות נבוך בים. אם שייך לתורה, הארץ הוא הנגלה של התורה והים הנסתר שלה, הקבלה. אפשר להיות נבוך בהלכה וגם נבוך בקבלה.

אבל יש מדקדקים שאומרים ש"נבכי ים" לא כמו "נבכים הם בארץ", לא לשון מבוכה, אלא מלה בפני עצמה – שרש שמופיע פעם אחת בתנ"ך, רק כאן. אם מופיע רק פעם אחת בתנ"ך איך נדע מה כוונתו ופירושו? תמיד שרשים שמופיעים רק פעם אחת בתנ"ך אפשר לעמוד על משמעותם רק מתוך ההקשר. לכן אומרים שכאן, מהקשר הפסוק "הבאת עד נבכי ים", אני מבין ש"נבכי ים" היינו המקור והמוצא של הים, השרש הנעלם. אפשר לחשוב שהשרש של הים הוא התהום, אבל כאן נקרא "נבכי ים" – המקור והמוצא של הים.

אם כבר, נעשה איזה קשר בין המשמעויות: אם אחד אומר ש"נבכי ים" הוא מלשון נבוך, והשני אומר שהוא מלה בפני עצמה, משרש אחר – שרש נבך (אצלנו ודאי שייך לאותו שער, כי ה-נ הוא האמנתיו, ובין אותיות מנת ה-נ הכי עשויה ליפול מהשרש) – צריך לומר שיש קשר ביניהם. יש משהו דוקא בשרש הים, בשרש "עלמא דאתכסיא", שם יש שרש של מבוכה. כאילו לומר שכל "עלמא דאתכסיא" יוצא מתוך מבוכה בנפש. כך נקשר בין המשמעויות. אז יש לנו עוד מלה יפה.

התאבכות והסתבכות

האם יש עוד משהו בשער בך? כמובן, הכי נפוץ הבכי. כל שאר הדברים מאד נדירים, אבל צריך לציין כל אחד בפני עצמו. יש עוד שרש, שלכל הדעות מופיע אך ורק פעם אחת – שרש אבך, "ותצת בסבכי היער ויתאבכו גאות עשן", פסוק בישעיהו, משהו ציורי ויפה מאד.

קודם כל נשים לב למשהו פשוט, הרמז הראשון בגימטריא הערב: בחלק הראשון של הביטוי כתוב "ותצת בסבכי היער", משרש סבך – גם כולל בך, אך כולל ס וקשה לומר שהוא דוקא משער בך – וישעיהו הנביא עושה לשון נופל על לשון סבך-אבך. מי שמסתבך בנפש הוא מסובך. גם הנושא שלומד הוא מסובך.

דברנו על הרבי מאיז'ביצא, שיוצא מקוצק. כתוב שיש חצרות חסידים שהכל פשוט – החיים פשוטים, צריך לשמוח בה', צריך להאמין בה', בתורה, הכל חלק. כאידיאולוגיה – הכל חלק. אבל יש צדיקים שלא רצו לעשות רושם שהכל פשוט וחלק בעולם הזה, אלא בדיוק להיפך – שהכל מסובך מאד. הסיפור הזה של החיים בעולם הזה הוא משהו מסובך ביותר, לא משהו חלק ופשוט. הגדול ביניהם הוא הרבי מקוצק, וגם תלמידו האיז'יבצר, שפרש ממנו – כנראה שמשהו הסתבך ביניהם. לא יודעים מה בדיוק הסתבך (רבי לייבל'ה איגר אמר שאף אחד לא יודע מה היה ולמה זה קרה, רק אני יודע), אבל משהו מאד הסתבך בין שני האהובים – שניהם היו רעים אצל הרבי ר' בונים, שניהם הגיעו מאותה עירה בפולין במקור. אבל באיזה שלב משהו הסתבך. מתי הפירוד קרה? בעיצומו של היום הכי שמח בשנה (חוץ מפורים), שמחת תורה, בהקפה הששית. אז קרה מה שקרה. בדיוק מה היה הרקע של הסיפור הזה – יש דורשים ויש דורשים. בכל אופן, מה שנוגע לעניננו, משהו הסתבך שם. כולם נכנסו לאיזו מבוכה רצינית ביותר, והתוצאה היתה שהאיז'ביצער פרש מהקוצקער, והשאר הסטוריה.

זה מתאים להם. כל מה שקורה לצדיק מתאים לאידיאולוגיה שלו. גם בקוצק וגם באיז'יבצא יש אידיאולוגיה של תסבוכת בחיים, לא דברים פשוטים. מצד שני, צריך לעלות על הגג ולצעוק "הוי' הוא האלהים", הדבר הכי פשוט. הרבי מקוצק אמר שאיני צריך את כל אלפי חסידי, אני מוותר עליהם. אני צריך רק 300 בחורים, צעירים, יצהרניקים, שאני יחד איתם נעלה עם הגג ונצעק "הוי' הוא האלהים". את כל השאר איני צריך בכלל. לכאורה פשוט מאד. כנראה שהפשוט הזה בכלל לא פשוט, סימן שגם לא הלך לו – כנראה. מה קרה בסוף אחרי שהאיז'יבצר פרש? הקוצקר פרש מכולם, הסתגר עשרים שנה. "סגר עליהם המדבר", סגר את הדלת בעדו וישב בהתבודדות בלי לצאת לחסידים שלו במשך עשרים שנה (הוא האריך ימים יותר מהאיז'ביצער), עד יום הפטירה שלו. זה הכל לספר סיפורים.

הסימטריא בפסוק וסוד שער הנון

אמרנו שיש פה רמז יפהפה: יש שני חלקים בביטוי. נעשה קודם את הגימטריא של החלק הראשון – "ותצת בסבכי היער" (תצת אש) בגימטריא 1275. 1275 הוא מספר מיוחד בחכמת המספרים, המשולש של 50, שער ה-נ. אם היה רק 49 היה 1225 – בספירת העמר אנחנו סופרים רק 49 יום, וה' סופר את היום ה-50 ומעלה את החשבון למספר זה. והנה, החלק השני – "ויתאבכו גאות עשן" – גם עולה 1275! על פי שנים עדים יקום דבר. זו תופעה מיוחדת לגמרי, שני חלקים, אותיות אחרות ובטוי אחר לגמרי, ועצם הדבר ששוה אותו דבר הוא משהו שראוי לציון. "ותצת בסבכי היער" שוה "ויתאבכו גאות עשן" – מה פתאום? עצם הדבר ששוה יפה מאד, והעובדה ששוה מספר מיוחד זה עוד יותר יפה.

יש משהו בתסבוכת ששייך לשער הנון של הבינה. מה רבי נחמן אמר ששער הנון שלו? "איני יודע". מט שערים הם מה שאני כן יודע, ושער הנון הוא "תכלית הידיעה אשר נדע שלא נדע" (כך הביטוי השלם, ובקיצור אומרים "תכלית הידיעה שלא נדע"). זה שער הנון.

התרוממות מסבכת

אמרנו ש-אבך הוא שרש שמופיע פעם אחת בתנ"ך. איך מפרשים אותו? לפי ההקשר אפשר לומר שגם הוא מלשון נבוך, כמו ש"סבכי" מסובך אבך הוא נבוך. כך באמת כותב רש"י, שכל הצורות – גם בכא וגם אבך – הכל נבוך. אבל הרד"ק ושאר המדקדקים אומרים ששרש זה קובע ברכה לעצמו – לא ראינו כמוהו בכל התנ"ך – ולפי הכלל שאמרנו קודם אפשר לפרש את הכוונה רק מתוך ההקשר, וההקשר כאן הוא "גאות עשן", התרוממות עשן.

קודם כל, מה הפשט של המלים האלו? לפי רש"י, לשון נבוך, כמו מסובך – קודם היתה אש, "ותצת בסבכי היער", ומהאש עולה עשן, ו"גאות עשן" היינו שהעשן מתרומם, עולה גבוה. ככל שהעשן עולה גבוה, "גאות עשן", כך הוא מסתבך יותר. במקדש עמוד העשן עולה ישר – זה נס. בדרך הטבע, ככל שהעשן עולה הוא מסתבך.

בדרך רמז, ידוע שעשן ר"ת עולם-שנה-נפש, כל המציאות היא עשן. ככל שהמציאות מתרוממת כך היא מסתבכת – "ויתאבכו גאון עשן". הרד"ק אומר שמההקשר מובן ש"ויתאבכו" לשון של התרוממות, כמו ש"גאות" היא התרוממות כך הפועל כאן הוא ויתרוממו. יש מלה שמצד אחד קשורה למבוכה, כדברי רש"י כאן, ומצד שני קשורה להתרוממות. כמו שהסברנו ש"בכא" היינו עץ בוכה, ששני המובנים קשורים, גם כאן נסביר פשוט יותר – ככל שאתה מתגאה יותר כך אתה מסתבך יותר. "לפני שבר גאון". העשן עולה, ושם הוא נשבר – להסתבך זה גם להשבר – "ויתאבכו גאות עשן". אסור להתגאות. [הערה: אבשלום התגאה בשערו – ואז הוא הסתבך בשערו]. יפה מאד, כנראה דוקא בתוך עץ הבכא הוא הסתבך.

חמשת שרשי בך מובהקים

אם כן, כמה דברים יש לנו כבר? נסגור את המדבר כאן. יש בכה, בכא, בוך (נבוכים הם בארץ), נבך (נבכי ים), אבך (התרוממות לפי הרד"ק) – חמשה שרשים, חוץ מהחידוש של הקשר ל-ברך. רק נעשה פה פרצוף, כדרכנו, ונתחיל ממה שלמדנו בשבוע שעבר – שהבכי הוא הבכי של יוסף הצדיק, במיוחד בפרשת השבוע, בו הבכי האחרון שלו, "הכל הולך אחר החיתום". פעמיים, קודם הוא בוכה על אביו, ה"ויבך" הששי שלו (העצמי ביותר בהיותו הצדיק יסוד עולם, הספירה הששית), והפעם השביעית היא כאשר השבטים באים ומתחננים בפניו שיסלח להם כתוב שוב "ויבך יוסף בדברם אליו".

הבכי של יוסף בא לידי חיתום בפרשתנו, ואמרנו שמי שבוכה בדמעות מלמעלה למטה היא ספירת היסוד – נשים את הבכי בספירת היסוד. את המבוכה, "נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר", נשים בספירת ההוד – "הודי נהפך עלי למשחית" "כל היום דוה". אבך, להתרומם, שייך לנצח – "עומק רום". בכא, שעל פי פשט הוא עץ, יכול להיות אחד משני עצים – עץ החיים או עץ הדעת. עץ הדעת נקרא גם "אילנא דמותא", ההיפך מ"עץ החיים". איזה עץ בוכה? איזה עץ בוכה כאשר מעמיקים את הגיהנם בשביל מישהו? מן הסתם עץ הדעת, "אילנא דמותא", שעלינו גם לתקן אותו. אם אדם הראשון היה מחכה שלש שעות לשבת היה מתקן, היה מותר לו ואפילו מצוה לאכול מעץ הדעת. עץ הדעת הוא המלכות. אם אוכלים מעץ הדעת לפני הזמן זו דחיקת הקץ, כמו הנושא שהתחלנו ללמוד בנוגע לגאולה ומשיח. זו אכילה מעץ הדעת, המלכות בקבלה, לפני הזמן. מה נשאר? נבך, שלפי כמה מהמדקדקים הוא שרש בפני עצמו, במובן של מקור ומוצא של "עלמא דאתכסיא", "הבאת עד נבכי ים". שם ה-נ היא אות שרשית, רמז לשער הנון של הבינה. אז נשים באמא – סתם מקור ומוצא, במיוחד של ים, "עלמא דאתכסיא", שייך לבינה. "אמא עד הוד אתפשטת", לכן רוב המפרשים אומרים ש"נבכי ים" מלשון בוך, ענין מבוכה. "נבכים הם בארץ" שמנו בהוד ו"נבכי ים" נשים למעלה באמא. יש לנו גם נצח, יסוד ומלכות.

השלמת הפרצוף בשרשי בך בצירוף ר לתפארת הלשון

כעת נגיע לברכה והקשר בין הברכה לבכי: ברכה על פי פשט היא תכונה של ספירת החסד, "והיה ברכה". ה' אומר לאברהם אבינו, "חסד לאברהם", "והיה ברכה" – הברכות נתונות ומסורות לך. אחר כך עובר מאברהם ליצחק וכך הלאה, אבל שרש ומקור הברכה הוא החסד. אם אנחנו יכולים להוסיף ר "לתפארת הלשון" ב-בך, ואז מקבלים לשון ברכה, אז לכאורה אפשר לשים ר גם בסוף ובהתחלה. הרי ברך הוא השרש הראשון משבע הדוגמאות בלשה"ק שכל אחד מששת הצירופים שלהן הוא שרש: בכר (2-2-2 במספר קטן, החכמה של איק-בכר-גלש וכו', הספירות של אריך בקבלה – חכמה דאריך, מוחא סתימאה, שם כח הצירוף בכלל הוא בסוד בכר) וכו'. אותנו מענינים כרגע רק שלשה צירופים, כי אנחנו מתבוננים בשער בך ולא בשער כב – רבך (לשון "מרבכת תביאנה", מנחה שהיא חלוטה ברותחין), בכר ("בני בכורי ישראל") ו-ברך. כדי להשלים את הפרצוף נשים את הברכה בחסד, את הבכור – כתוב שהוא הדעת, "ברא בוכרא", אבל הדעת היא פנימיות התפארת, "משה מלגאו יעקב מלבר" – בתפארת. רבך, לשון חלוטה ברותחין, ודאי שייך לגבורה – יסוד האש. כך השלמנו את ההתבוננות בשער בך. ולסיכום:

		בינה נבך
חסד ברך		גבורה רבך
	תפארת בכר
נצח אבך		הוד בוך
	יסוד בכה
	מלכות בכא

ברכות יעקב לשבטים – מעמד של בכי פנימי

עד כאן קטע בפני עצמו, לקשר בין הבכי והברכה, קשר שהולך בכמה וכמה כיוונים. אולי הווארט הכי חשוב הוא מה שאמרנו קודם, שמי שבוכה במסתרים – "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה"[10] – יש לו כח לברך כאשר יוצא החוצה, וברכתו מתקיימת. כל ההקשר בפרשת השבוע הוא שהבנים באים להתברך מהאבא לפני שהוא מסתלק מהעולם. הכל ברכה כאן, אבל מה בלב? מה הרגש של כולם? הבן בא לאבא, האבא שוכב על המטה שכיב מרע, אבל הוא צלול מאה אחוז – יותר ממאה אחוז צלול – מה קורה בלב של כולם? באים לקבל ברכה מהאבא. עוד לפני שהוא נפטר ויוסף נופל על פניו ובוכה עליו, תוך כדי הברכה – מה הרגש של כולם, האבא והבנים? הם אומרים שמע ישראל והוא אומר בשכמל"ו, אבל בלב כולם בוכים. כל ההקשר כאן שכולם בוכים, הוא מברך אותם וגם אומר "ברוך שם" לשון ברכה.