נחישות נשית

"וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ". לכל אדם יש נקודת שיא בחייו, "אין לך אדם שאין לו שעה"[א] בה הוא מגלה את ענינו המיוחד וקונה את עולמו. נקודת השיא של רבקה אמנו היא באמירה זו, מלה אחת ויחידה: "אֵלֵךְ!", וכל ימי חייה נמשכים מאותה נקודה יסודית ומבטאים אותה.

אביה ואמה של רבקה מנסים לעכב, "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ". אמנם תחילה הם הודו כי "מהוי' יצא הדבר" בהשגחה פרטית, אבל מה החפזון? כדאי להתיישב ולהמתין, מעט או הרבה... היינו מצפים שהנערה הצעירה – בת שלש שנים בלבד, לפי חז"ל[ב] – 'תיישר קו' עם הוריה, עם הסביבה הקרובה, החממה המשפחתית האוהבת, מגדלת ותומכת. אך רבקה מגלה עצמאות-עצמיות מפתיעה, ובניגוד לדעתם היא אומרת בנחרצות "אלך", כך אעשה ואיש לא יעצור בעדי (כפירוש רש"י "ותאמר אלך – מעצמי ואף אם אינכם רוצים"). כך היא יוצאת ממשפחתה (כמו שנאמר קודם "והנה רבקה יוצאת", ומבואר בחסידות שהיא יוצאת מהקליפות[ג]) והולכת אל עתידה החדש בבית אברהם ויצחק.

רבקה לא ראתה את החתן המיועד ולא הכירה אותו. החלטתה נובעת ממקום עצמי, מעל טעם ודעת, מהתוקף של הכתר, הרובד הלא-מודע בנפש. החכמה שייכת לראיית העינים, ואילו התוקף של הכתר מתבטא במצח, שממנו באה היכולת 'ללכת על עיוור', מעל העינים[ד]. זו 'עזות מצח' של הקדושה, "הוי עז כנמר"[ה] כתכונת "ישראל עזים באומות"[ו], ומקור הנחישות התקיפה, "מצחך נחושה"[ז].

הנחישות ההחלטית היא תכונת הדעת החזקה (כאשר הדעת משקפת את הכתר שמעליה, מודעות חזקה הנובעת מהמקום שלמעלה מטעם ודעת). אמנם "נשים דעתן קלה"[ח], אך מתברר שדווקא הדעת של בחירת הזיווג, עצם ההחלטה הגורלית להתחתן, להקים בית ולהקדיש את החיים לשליחות, היא תכונה נשית מובהקת! הדין ש"אין מקדשין את האשה אלא לדעתה" נלמד מהפסוק "ויאמרו נקרא לנער ונשאלה את פיה"[ט], אך הדעת הזו אינה רק מצטרפת פאסיבית לדעתו של האיש ('דעת מקנה' של "האשה נקנית" מסכימה ל'דעת קונה' של האיש), אלא אף גוברת עליו בעוצמת נחישותה. האשה יודעת לזהות את בן זוגה האמתי ו'ללכת עליו' בנחישות. על כן, כאשר הבחור אינו בטוח אם מצא את זיווגו, מוטב שישמע לקול הבחורה האומרת "אלך"[י]. בדומה לכך, ביחס בין חסיד לרבו, יש משיכה ללכת אל הרבי המסוים ו'להתחתן' אתו, הליכה נחושה 'על עיוור', "אלך" ואהיה חסיד.

הנחישות של רבקה היא העלאה נשית המעוררת כנגדה את ירידת יצחק אליה (בלשון הקבלה: העלאת מ"ן המעוררת המשכת מ"ד) – באמרה "אלך" היא מעוררת את יצחק לצאת לשוח בשדה שם יפגוש אותה בבואה אליו ("ויצחק בא מבוא באר לחי ראי... ויצא יצחק לשוח בשדה... והנה גמלים באים". "בא מבוא" בגימטריא "אלך" עם הכולל, ביאת יצחק מקבילה להליכת רבקה).

כשם ששרה אמנו הצטיינה ברוח הקדש (כדברי ה' לאברהם "שמע בקֹלה"[יא]) כך הצטיינה רבקה בכח הדעת. בהמשך, מתבטאת הדעת הנחושה של רבקה כשהיא עומדת על דעתה ואוהבת את יעקב למרות שיצחק אוהב את עשו, ובכך שהיא 'כופה את דעתה' ומנווטת את יצחק לברך את יעקב, מתוך מסירות נפש "עלי קללתך בני" (עד שיצחק מודה "גם ברוך יהיה"). היא אוהבת ומעריכה מאד את יצחק, ובכל זאת היא פועלת לפי דעתה בניגוד לדעתו (כיון שיצחק 'חי בעולם הבא' ורואה את הניצוץ החבוי בעשו, ואילו רבקה חיה בעולם הזה ויודעת היטב שעשו לא ראוי לברכה. והיא הצודקת). אכן, הנחישות צריכה גם הכנעה וריכוך ("אורות דתהו בכלים דתיקון"), וכך לאחר שרבקה אמרה "אלך" היא פוגשת את יצחק "ותפֹל מעל הגמל", בצניעות והכנעה, עד שמגיע האיזון הנכון בין הנחישות לצניעות (בעצם נישואי יצחק ורבקה, הזוג המושלם בתורה).

בכל יהודי יש ניצוץ משיח, המתגלה בנקודת השיא שלו, באותה "שעה" המיוחדת לו. כך נקודת השיא בה התגלתה דעתה-נחישותה של רבקה באמרה "אלך" היא גילוי משיחי, ורמז יפה: רבקה ועוד אלך עולה משיח ("אלך" הוא ניצוץ המשיח שבה). כל אחד צריך לקבל השראה מרבקה, לזהות את השעה ולגלות את התוקף המשיחי – ה"אלך" שלו.

השבועה לבת שבע

הפטרת פרשת חיי שרה היא "והמלך דוד זקן" בתחילת ספר מלכים[יב]. 'גיבורת' הסיפור היא בת שבע[יג] (ביוזמתו וסיועו של נתן הנביא), אשר בבואה אל המלך דוד היא 'מנערת' אותו, מזכירה לו כי "אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי" ומביאה אותו לחידוש השבועה "חַי ה'... כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ... כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה". בת שבע מסיימת בהכרזה החגיגית והנרגשת "יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם" (כאן רמוז שוב הקשר לפרשת חיי שרה, יחי אותיות חיי). כאן מסתיימת ההפטרה לשיטת הרמב"ם (וכן מנהג חב"ד), כיון שבנקודה זו כבר זכה שלמה בכתר מלכות, ואין צורך להמשיך לקרוא על משיחתו של שלמה, שנועדה רק "להסיר את המחלוקת"[יד].

כשם שנקודת השיא של רבקה היא באמירה הנחושה "אלך", כך נקודת השיא של בת שבע, שעתה הגדולה, היא בנחישותה לממש את שבועת דוד ולהמשיך את מלכותו לשלמה (כאשר עד עכשיו הכרנו את בת שבע כפאסיבית, ואף נחשבת כאנוסה בקשר עם דוד[טו]). שמה של בת שבע שייך באופן מובהק לשבועה וגם למלכות ("בת" היא מדה[טז] והמלכות היא המדה השביעית). "כתר מלכות זכה בו דוד", וכעת עובר כתר המלכות לשלמה בנו – קשר נוסף לפרשה, בה עובר "כתר היהדות" מאברהם ליצחק (ולא לישמעאל בנו הגדול, כשם ששלמה הקטן זוכה בכתר המלכות על פני אחיו הגדולים, וכמובן לא לבני הפלגשים).

זהו גילוי משיחי ברור, שהרי המשיח הוא מלך מבית דוד, ודווקא "מזרע דוד ושלמה"[יז]! ושיא-השיאים, ההכרזה "יחי אדני המלך דוד לעֹלם", כאשר לפי הפשט הכוונה לנצחיות מלכות בית דוד (שהרי דוד עצמו עומד למות, כמודגש בכל דברי בת שבע לפני כן), מלכות המתחדשת בפועל במלכות המשיח, ובפנימיות "דוד מלך ישראל חי וקים"[יח] ממש[יט]. כאן יש רמזים יפהפיים: "יחי אדני המלך דוד לעלם" עולה דוד-משיח (העולה גם כינויו העיקרי, בן ישי) ועולה גם שבע (עיקר שמה של בת שבע). ממילא, "יחי אדני המלך... לעלם" עולה משיח (המשיח הוא חיי דוד המלך לעולם, שהרי המשיח "הוא דוד בעצמו"[כ]).

כתר מלכות

נעמיק עוד בסוד ה"כתר מלכות" שמגלה בת שבע: הרמב"ם כותב "כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם"[כא]. יש מלכות ויש "כתר מלכות". יכול להיות מלך כשר לא רק מבית דוד, ולא רק משבט יהודה (בתנאים מסוימים) – הוא זוכה אמנם במלכות אבל כתר המלכות, עיקר המלכות, יהיה לעולם לבית דוד. הפירוש הפשוט של כתר המלכות הוא מלכות נצחית "עד עולם", "יחי אדני המלך דוד לעולם". יכול להיות מלך אחר זמני (כמו כל שררה אחרת), אך רק דוד זכה לכתר מלכות, "כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד"[כב].

בעומק, כתר מלכות היינו להיות 'מלך בעצם', תכונת ההתנשאות בנפש, הנובעת מ'הרוממות העצמית', ותכונה זו ניתנה דווקא לדוד ולזרעו (דווקא מפני שפלותו של דוד, "והייתי שפל בעיני"[כג] – כפי ערך השפלות כך ערך הרוממות). כמו שהנחישות של רבקה נובעת מהכתר, המצח שמעל העינים הרואות, כך הנחישות של בת שבע באה מהכתר וכך היא מוציאה לפועל את כתר המלכות לדוד ולזרעו עד עולם.