1

בע"ה

קבלת פנים לחתן אברהם-חי שפירא

ד' אלול ס"ט – עפרה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "קול דודי", "שיר השירים", ניגון לפני מאמר, החתן חזר ענין מיין משמח וניגון שאחרי המאמר.

מזל טוב מזל טוב! שיהיה בנין עדי עד. נפתח עם רמז בשמות החתן והכלה, אברהם-חי ובת-שבע. אברהם הוא "אברהם אהבי", "אחד היה אברהם" – הוא עמוד האהבה. "חי" שייך גם ליעקב אבינו, "עוד אבינו חי", וגם לדוד מלך ישראל חי וקיים (גם יצחק הוא קץ חי, והוא חי שלמות של י"פ חי שנים, שעל כן לא נשארו לו שנים לתרום לדוד המלך, ויוסף מילא את מקומו בזה כנודע, אך בעצם בנין המלכות – דוד מלך ישראל חי וקים – מן הגבורות, מיצחק). כשמאברהם דרך (יצחק ו)יעקב מגיעים לדוד יש את החיבור לבת שבע – אשת דוד מלך ישראל חי וקים. זו הזרימה כאן: אברהם-יעקב-דוד-בת-שבע (= 1218, המספר הראשון המתחלק ב-42 ו-58, וד"ל. ביחד עם יצחק = 1426 = תשובה תשובה, תשו"ע ותשו"ת, כאשר כל תשובה = 713, 23 פעמים 31 = שרה יצחק, כמבואר סודו במ"א. וביחד עם חי = 1444 = 38 בריבוע). זו כוונה אחת, הכל מתחיל מהיהודי הראשון, "אחד היה אברהם". בין הנשים בתנ"ך בכלל, לפי האריז"ל, בת שבע היא סוד בנין המלכות – הכח לבנות את המלכות בעם ישראל. כתוב שישנן שלש נשים בתנ"ך שהן 'שבע' – אלישבע (אשת אהרן הכהן), בת שבע (אשת דוד), יהושבע (אשת יהוידע הכהן). האריז"ל כותב ששלש ה'שבע' קשורות למלכות, אלישבע מצד החסד (שם א-ל, אשת אהרן הכהן), יהושבע מצד התפארת (יהו – תפארת), אבל בת-שבע מצד הגבורות. יש מעלה וחביבות בבת, היא עיקר היעוד המשיחי – "רוני ושמחי בת ציון" (קודם יש בתי אחותי אמי, אבל בסוף הבת עולה על כולנה). היא דווקא מצד הגבורות, כמו שכתוב שלע"ל יאמרו ליצחק "כי אתה אבינו". בנין המלכות מן הגבורות – בעיקר מבת שבע (עוד רמז לשרש יצחק הנעלם בשמות החתן והכלה כנ"ל). יש כאן עוד יותר סגירת מעגל – השמות מתחילים מ"חסד לאברהם" ונגמרים בבת שבע, בנין המלכות (מהגבורות). "צמח שמו מתחתיו יצמח" הוא "צמח דוד" והרמב"ם מדגיש שהוא בא משלמה, כלומר שהוא בא מבת שבע – הגאולה חייבת לבוא מבת שבע (בת שבע = 774 = 9 פעמים אלהים, שם הגבורה, אך ידוע בקבלה שיש ג בחינות אלהים, בבינה בגבורה ובמלכות [בת שבע עם ה אותיותיה = בינה גבורה מלכות = חוה פעמים אם], ובסוד ההתכללות זב"ז יש כאן ט פעמים אלהים, הכל מאיר בבת שבע, כל ה-9 בתוך בת ה-7, "בת שבע [הנאמר בשרה אמנו, היהודיה הראשונה אשת אברהם, שם החתן] ליפי". בת היא בחינת בית – 2 – נמצא שבת שבע היינו 2 ועוד 7 = 9, סוד "מהר שלל חש בז", כמבואר במ"א). הגימטריא של השמות: אברהם חי בת שבע = 1040 = 40 פעמים הוי' = 80 פעמים אהבה = נדב אביהוא אלעזר איתמר (ארבעת בני אהרן הכהנים). הערך הממוצע של ארבעת בני אהרן (וכך ארבע המילים בשני השמות של החתן והכלה) הוא י"פ הוי' = כרם, "ענבי הגפן בענבי הגפן" (וכן, 1040 = 5 פעמים יצחק, יצחק "פנים ואחור", שוב יצחק אבינו מסתתר כאן. ועוד, יצחק = פינחס, בן אלעזר, שבו נתעברו נשמות נדב ואביהוא, נמצא שהוא כולל את הכל [שגם איתמר נכלל באלעזר בסוד עטרת היסוד, וד"ל]. נדב אביהוא אלעזר איתמר פינחס = 1248 = פינחס "פנים ואחור"). יש בית כרם ואשה, וכתוב שכלם בחינות של אשה. כתוב בתורה פעמיים "בית חדש" – פעם ראשונה בסוף פרשת שופטים, "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו", ופעם שניה בפרשתנו, "כי תבנה בית חדש". ה"בית חדש" הראשון בשבת האופרוף וה"בית חדש" השני בשבת שבע ברכות (אלמלי שמרו שתי שבתות מיד הם נגאלים). גם בפרשתנו, מיד אחרי ה"בית חדש" יש פסוק של כרם ("לא תזרע כרמך כלאים... ותבואת הכרם"), ועוד כמה פסוקים בא פסוק של אשה ("כי יקח איש אשה"). בשני המקומות יש בית-כרם-אשה, וכתוב בפירוש ששלשתם בחינות של אשה ("ביתו זו אשתו", כל אדם שאין לו אשה אינו אדם [אלא פלג אדם], זו הבחינה של האשה שמשלימה את מציאות האיש. כרם היינו בחינת "אשתך כגפן פוריה", בחינת "אין אשה אלא לבנים". אשה היינו "מצא אשה מצא טוב", האשה עצמה היא היהלום של טוב, היינו אשה לשם אשה [לא לשם השלמת האיש וגם לא לשם פרו ורבו אלא סוד –] "אין אשה אלא ליפי" [כולל "אין אשה אלא לתכשיטי אשה" – "יפי" היינו יפי של אור פנימי, ואילו "תכשיטי אשה" היינו יפי של אור מקיף], ומה שאשה נאה מרחיבה דעתו של אדם היינו בסוד נעוץ סופן בתחילתן, בחינת האשה בעצמה בבחינת ביתו זו אשתו, וד"ל). בהמשך הפרשה כתוב "כי יקח איש אשה חדשה", יש "בית חדש" ו"אשה חדשה". נסיים את הגימטריא: אמרנו שארבעת השמות עולים ארבעת בני אהרן הכהן הגדול, שכתוב שהם כנגד אותיות שם הוי' ב"ה. נדב ואביהוא, שכנגד י-ה, מסרו את נפשם. משה אומר לאהרן שהם גדולים ממני וממך – הם מסרו את נפשם בפועל ממש. כמו שהאוה"ח כותב, הם הגיעו ל"נעימות עריבות ידידות מתיקות" (ר"ת נעים), אבל תוך כדי הסתלקות הנשמה מהגוף, בלשון החסידות "רצוא" בלי "שוב", שזה לא תכל'ס. בכל חתונה צריך להחזיר את העליה הזו, את ה"רצוא". כאן חוזרים לבראשית, שכל ארבעת בני אהרן נמצאים יחד ("הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" [פסוק זה נדרש על משה ואהרן, אבל בביאת המשיח יידרש על ארבעת בני אהרן, וד"ל]). ה"זכו שכינה ביניהם" זה י-ה, שאצל בני אהרן זה נדב ואביהוא. החתן והכלה עצמם, שכנגד ה-וה שזוכים להשראת ה-יה, הם כאן כנגד אלעזר ואיתמר. שוב, הכל עולה מ פעמים הוי' שזה פ פעמים אחד-אהבה (והוא כ פעמים בן – עשרים בנים). עד כאן רמז אחד.

עוד רמז, יותר מכוון: נתבונן רק בס"ת – אברהם חי בת שבע – עתים (צריך לקבל החלטה עכשיו לקבוע עתים לתורה) = 520, בדיוק חצי מהמספר השלם. ס"ת = כ"פ הוי' (י בנים) = שאר האותיות (י בנים, וד"ל). יש כאן ריבוי (איכותי) של התודעה האלקית שה' אחד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

ידוע שעכשיו, לפני החופה, זה זמן שהחתן וגם הכלה צריכים לעשות תשובה – ככה מקובל בעם ישראל. יש כלות שבוכות, ויש גם חתנים שבוכים. גם כשלא בוכים בפועל, זה הזמן לבכות בלב. הרי תחת החופה הקב"ה מוחל לכם את כל העוונות שלכם. אחד הפירושים בחסידות ל"כי תבנה בית חדש" – קשור לחתונה – הוא שהכל מתחדש מעכשיו. על פי פשט צריך קודם בית חדש ואחר כך עושים מעקה. אבל יש בזה קושיא, גם בנגלה, שהדין של מעקה לא קשור ל"תבנה בית חדש" דווקא, אלא גם כשקונים בית וכו'. לכן אחד הפירושים הוא שהמצוה של עשית מעקה – "ועשית מעקה לגגך" – פועל התחדשות בבית, שמה שלא יהיה, הבית יהיה "בית חדש", עם חידוש אמיתי, באין ערוך למה שהיה עד עכשיו, במצב הרווקות. רק פעם אחת בלקו"ת אדה"ז מזכיר את המצוה של "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך". הוא קושר את זה, על פי פשט, ממש במלה אחת לעבודת התשובה. כל מה שקוראים בתורה בחדש אלול שייך לעבודת התשובה. הוא מביא שמעקה פירושו גדר, כפי שכותב רש"י (בתרגום כתוב "תיקא"). "מעקה" זו מלה שהיא "לית" – מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך. האבן עזרא אומר שיש מי שרוצה לכתוב שזה מלשון "עקת רשע" – לשון מועקה, אבל הוא אומר שמי שרוצה לפרש כך הביא את עצמו בעקה. זו מלה יחידאית, שאין ידוע פירושו. נאמר רמז בזה: אמרנו ש-אברהם חי זה אברהם-יעקב ("יעקב לא מת", "עוד אבינו חי", עוד לפני "דוד מלך ישראל חי וקים"). אם נתבונן בשמות שלהם, רואים שהאותיות העיקריות של מעקה הן בעצם האותיות האמצעיות של השם יעקב. אחד הפירושים של אברהם בספרי הקבלה הוא אבר-מה. כתוב ש"האבות הן הן המרכבה", היינו שכל האיברים שלהם בטלים בבטול אמיתי לקב"ה הרוכב עליהם. אז אברהם הוא אבר-מה – זה גם רומז בפרטות על אבר הברית, שאברהם הראשון שמל, וגם על כל האברים. אחר כך משה מקבל את ה"מה" – "ונחנו מה" – אבל זה מתחיל מאבר-מה של אברהם. ה-מה של אברהם עם ה-עק של יעקב הוא מעקה. רק כדי 'להוכיח' שזה מכוון מאד: מעקה = 215. נשארו אותיות אבר-יב = 215. כלומר, התבוננות זו מחלקת חצי-חצי את השמות שלהם (כמו שראינו לגבי שמות החתן והכלה). זה סוד של "מחצית השקל" בקבלה, כי אברהם-יעקב = שקל. לקחת את החצי של ה-שקל שלהם זה רק בחלוקה זו של האותיות. בכל אופן, אדה"ז אומר שמצות מעקה הוא "תשובת הגדר" – פעם יחידה בכל החסידות של לקו"ת ודאי, ובכלל בחב"ד לא שומעים את הביטוי הזה, שלקוח מספרי המוסר. אם כבר יש כזה מושג, שפעם אחת מזכירים "תשובת הגדר", שזה לעשות מעקה על הבית החדש, צריך להתבונן רגע "מאין באת". בשביל לעשות תשובה צריכים גם לקרוא קצת ספרי מוסר, ולא רק חסידות, אם רוצים לצאת ידי חובה. כל המושג הזה לקוח מבעל הרוקח. האחרונים, ועוד לפניהם, מאריכים בכך שיש ארבע תשובות מבעל הרוקח – יש בארחות צדיקים ואחר כך בשל"ה הק' הרבה פעמים. כמובן, כשאדה"ז כותב לנו את התניא עם אגה"ת הוא 'גומר' עם התעניות בפרקים הראשונים ואז אומר שזה לא העיקר אלא התשובה בלב וכו'. אבל בכל אופן, חייבים לדעת מה הרקע במסורת ישראל.

הרקע זה ארבע תשובות של בעל הרוקח: תשובת הבאה, תשובת הגדר, תשובת המשקל, תשובת הכתוב. לא זכור לי שדברנו אי פעם על מושגים אלו. "תשובת הבאה" – שאותה עבירה באה לידך שוב ואתה מתגבר, עומד בנסיון ולא נכשל בעבירה. אם כי אדה"ז כותב שהמעקה זה "תשובת הגדר", אבל זה ודאי כולל גם את "תשובת הבאה" שלפניו (שם כותב אדה"ז: "... כי הנה ארז"ל אל תקרי בניך אלא בוניך, שעוסקים בבנינו של עולם כו' אך מי שחטא ופגם בבנין הזה כנ"ל ע"ז נאמר כי תבנה בית חדש שצריך לבנות הבית מחדש והיינו על ידי התשובה מעומקא דליבא ועשית המעקה ע"ד תשובת הגדר שהיא בחי' שמירה שלא יפול ח"ו". נמצא שעצם בנין הבית חדש הוא בחינת תשובה מעומקא דליבא, והיינו עד שיעיד עליו כו' שהוא ענין תשובת הבאה [י"א שהשרש בית הוא מלשון ביאה, שיהיה תמיד ברוך הבא לתוך ביתך, לברכה ולא לקללה, וד"ל]. ועל גבי זה צ"ל תשובת הגדר, עשית המעקה, ודוק היטב שהוא ממש כדברינו כאן שתשובת הגדר בנויה על גבי תשובת הבאה, וממילא כוללת אותה). נסביר שארבע התשובות הן לפי סדר י-ה-ו-ה מלמטה למעלה. אין "תשובת הגדר" אם אין את היכולת לעמוד בנסיון של "תשובת הבאה", שבלשון חז"ל היינו "באותה אשה באותו מקום וכו''", עם אותו כח ואותו יצר וכו', ואף על פי כן האדם עומד בנסיון. איך אני יודע שזה שייך למעקה כאן? כי כתוב "כי יפל הנפל ממנו", וכולם שואלים למה נקרא "הנופל" לפני שנפל, ורש"י מביא מלשון חז"ל שראוי ליפול. בכל זאת מקשים שלשון הווה לא כל כך מתאימה בפשט. יש שיחה של הרבי שחתן שמתחתן הוא בתנועה של נפילה – "חות דרגה" – ורק צריך לשמור שהנפילה תהיה בגדר של "ירידה צורך עליה", ולא להוסיף על הנפילה שיצא ממנה דבר לא רצוי. בכל אופן, יש את הדיוק של "כי יפל הנפל", ולעניננו זה רומז לגדר של "תשובת הבאה" – אתה "נופל", כבר נפלת פעם, אבל עכשיו צריך לעשות משהו שלא תפול עוד הפעם. מה שצריך לעשות כדי שלא תפול עוד הפעם זה בעיקר "תשובת הגדר", אבל אם אתה עושה את זה נכון ממילא אם הדבר יזדמן לך שוב תוכל לעמוד בנסיון ולא ליפול עוד הפעם, לכן אנחנו מסבירים ש"תשובת הגדר" כוללת את "תשובת הבאה". שוב, "תשובת הבאה" היא שאתה עם אותו יצר ובכל אותם התנאים והפעם אתה עומד בנסיון. "תשובת הגדר" היא שאדם מתבונן מה הדברים שמעוררים את יצרו הרע, והוא עושה גדרים וסיגים כדי למנוע את הסיבות שמביאות אותו לידי עבירה. בעל אורחות צדיקים מאריך בזה, שצריך הרבה שמירת העינים וכל מיני שמירות וענינים כדי לגדור גדרים שלא יגיע לידי עבירה (אביגדור הוא משה רבינו). גם חז"ל אומרים "הרבה יין עושה וכו'" – אם יודעים שהדבר הזה גרם צריך להמנע מזה, צריך לגדור. אדה"ז אומר שהמעקה היינו תשובת הגדר, שזה הפשט של מעקה, כפי שכותב רש"י. אחר כך "תשובת המשקל" – שאדם מודד בעצמו כמה תענוג הוא קבל מהעבירה הזו, וכנגד התענוג הוא עושה לעצמו צער, לבטל את התענוג. זה קשור לסיגופים ותעניות וצומות, כמו שכתוב בתחלת אגה"ת בתניא. גם מביאים את זה מבעל הרוקח שקבע צומות, וגם האריז"ל אח"כ קבע מספר צומות. זה כדי לבטל את רושם התענוג מהעבירה, על ידי הצער. מהי "תשובת הכתוב"? שצריך להתבונן ולחשוב, אם הייתי עושה את העבירה הזאת בזמן שבית המקדש היה קיים, בזמן שיש סנהדרין ויש את כל דיני התורה, מה הייתי מתחייב. אולי הייתי מתחייב מיתת בי"ד, או מלקות וכו'. זה "הכתוב" – מה העונש הכתוב בתורה על העבירה שעשיתי. האריז"ל בעצם תיקן את ההתבוננות ב"תשובת הכתוב" בקריאת שמע שעל המטה, שאם עברתי עבירה כזו וכזו ונתחייבתי סקילה אני מקבל על עצמי סקילה, ואם שריפה שריפה, ואם הרג הרג ואם חנק חנק. זה "תשובת הכתוב", מה שהייתי מתחייב על פי תורת אמת ותורת חסד (כי כל עונש הוא תיקון) ותורת חיים בסופו של דבר – כך צריך לקבל על עצמי. היו חסידים – חסידי קדם, לא חסידי הבעל שם טוב – שקבלו ובצעו את זה על עצמם בפועל ממש.

זה נשמע קצת 'מוסרניק' – בשביל להבין את החסידות צריך רקע. זה דומה למה שרבי זושא אמר שעד החסידות – עד ששמעתי מהמגיד ש"שובה ישראל עד הוי' אלהיך" היינו עד ש"הוי'" יהיה "אלהיך" – ידעתי מר"ח וכל ספרי המוסר (בשם האר"י) שתשובה ר"ת תענית-שק-ואפר-בכי-הספד. כעת לפי חסידות זה "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "ואהבת לרעך כמוך", "בכל דרכיך דעהו", "הצנע לכת עם אלהיך" (והמגיד סיכם הכל ב"ושבת עד [ש]הוי' [יהיה] אלהיך". התחלנו בניגון "קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי". אפשר לומר שארבע דרגות יחוד החתן והכלה הן על פי חסידות כנגד ארבעת סוגי התשובה של בעל הרוקח. "אחתי" היינו אהבה טבעית. כמו שמבואר אצלנו הרבה פעמים, "אחתי" זו האהבה בזמן שאסור להיות יחד פיזית. הבסיס של האהבה היא אהבת אח ואחות. קל להבין שזה כנגד "תשובת הבאה" – במדה מסוימת היינו התגברות על היצר, אבל כאן הכל בדרך חיוב, לא דינים, אז זו אהבה ממש, אהבת "אחתי" (תשובת הבאה הופכת להיות תשובת אהבה, תשובה מאהבה [שזדונות נעשו זכויות ממש]). אחר כך הגדרים והסיגים לא ליפול – להתבונן מה אמור להביא לידי נפילה ולהשמר מזה, כל אחד ואחד לפי מה ש"ידע איניש בנפשיה". קודם נסביר ככה: אם נפרש כנגד הוי' ממטה למעלה, "תשובת הבאה" היא תיקון המלכות, כמו דוד המלך – במלכות יש יצר, יש אותם תנאים, אותה מציאות, אותה אשה המפתה לעבירה, ואתה עושה תיקון. עיקר הנפילה היא במלכות, ועיקר התקומה לא ליפול היא גם כן במלכות. לקחת בחשבון סיבות – מה מביא לידי הדבר הזה – ולהשמר מהן, זה מוחין דז"א בלשון הקבלה. מוחין דז"א הכוונה שיש פה נסיבות, מה מביא לידי מה, סדר השתלשלות. יש ו"ק, וכל קצה פועל על המלכות בצורה אחרת. כל הקצוות הם סיבות שמתייחדות או פועלות על המלכות – בלשון הקבלה ה-ו נקרא "פועל", מה פועל על המלכות, על התוצאה, התכלית, "המעשה הוא העיקר", או מעשה טוב או מעשה רע. נאמר שזה כנגד "רעיתי", התיקון של "רעיתי" זה תיקון של מדות. עיקר כל תשובת הגדר – כמו שכל גדר זה מעין מלבוש (ובלשון הקבלה סוד המעקה נעשה מהמלבוש העליון הנמשך מאמא לכסות את זו"ן כו', והוא גם סוד החשמל [גדר חשמלי], חשמל = מלבוש. "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" = 2268 = 6 פעמים מלבוש-חשמל, מלבוש "פנים ואחור" [והוא עולה ז פעמים חי בריבוע, ממוצע כל תבה, כאן טמון סוד החיים. מלבוש-חשמל = 378, המשולש של זך כנודע = אהיה פעמים חי]) – היא לנהוג בצניעות (מעקה = הצנע). שוב, מי שקורא בספרי המוסר – עיקר תשובת הגדר הוא הנהגות של צניעות. עיקר הצניעות זה דווקא כשיש יחוד רגשי בין החתן והכלה, ועיקר תשובת הגדר היא לנהוג בצניעות – מעינים ועד הכל. מה זה "יונתי" – "עיניך יונים", זה דווקא שיש הסתכלות. זה תענוג עליון, וכתוב שעיקר התגלות התענוג הזה הוא בבינה. "תשובת המשקל" היינו לתקן את כל התענוג שקבלתי מהסט"א. בחיוב, כל התענוג שקבלתי מהסט"א זה לזכות ל"עיניך יונים", שכל התענוג הוא תענוג אלקי – "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש", שנבין בהמשך יותר טוב. התגלות התענוג זה באמא, ה עילאה שבשם. "תשובת הכתוב" – לקבל על עצמי מה שכתוב בתורה – זה בחכמה, "אורייתא מחכמה נפקת". מבחינה מסויימת הכי פשוט למקם שזה כנגד החכמה. מי שמקבל את זה, הלעומת זה בטוב ובחסד, זו דרגת "תמתי" (אותיות מיתת – מיתת בית דין) – כתר אחד לשניהם, שוין בקומתן (קוצו של י על גבי ה-י של שם הוי' ב"ה). היות שהזמן קצר – זה רק שלד ההתבוננות.

רק נאמר עוד ווארט חשוב מאד, איך האריז"ל מפרש את כל ענין המעקה ("תשובת הגדר" כאן): כתוב שהגג כאן היינו הגג של עולם הבריאה – ה"בית חדש" זה עולם הבריאה ("אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה"). גג זה המחשבה העליונה שאפשר לחשוב – הגג הזה הוא הוא קרקע עולם האצילות, הוא מחזיק את פרצופי האצילות, ובפרט את שני הפרצופים זו"ן (שדורסים-מתהלכים ממש על גג עולם הבריאה). צריך לעשות מעקה, שהאורות העליונים של זו"נ דאצילות לא יפלו ויתפזרו מחוץ לכתלים של הבתים של העולמות התחתונים וימותו, כי כל דבר שנופל ממקומו נקרא מת. אלה דברים ארוכים ועמוקים, אבל במלה אחת – המעקה נעשה מהתפשטות אורות הגג של עולם הבריאה, הוא יוצא מהמסך שבין האצילות ובין הבריאה. המעקה זה שבמקום שהאורות ירדו מעלים אותם לעשות כעין תיק, והתיק שומר שהאורות של זו"נ דאצילות עצמם לא יפלו. איך נבין את הדבר הזה? רק בקיצור מובהק, אמרנו שאת כל דרגות התשובות אפשר להחליף ב"אחתי רעיתי יונתי תמתי" (הנה, תשובת הבאה תשובת הגדר תשובת המשקל תשובת הכתוב = 5565 = 5 פעמים 1113 = באה גדר משקל כתוב [כל ארבע הדרגות "פנים ואחור"]! ביחד עם "אחתי רעיתי יונתי תמתי" = 8000 = 5 פעמים 1600 = מ בריבוע [= "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" וכו']! ר"ת באה גדר משקל כתוב = שם אד' ב"ה = 5 פעמים 13, ר"ת "אחתי רעיתי יונתי תמתי", אותיות יראת = תורה = 47 פעמים 13, יחד = 676 = 26, הוי' ב"ה, בריבוע), ועיקר מה שכנגד זו"נ דאצילות היינו "תשובת הבאה" ו"תשובת הגדר". באה גדר = מעקה! זה רמז מובהק שהמעקה, שבפשט הוא גדר, כולל גם את הבאה – והוא בשביל לשמור על זו"נ דאצילות – זה הרמז. כלומר, המעקה הוא בשביל לשמור על "אחתי רעיתי". מה זה? מה התכל'ס שרוצים לומר כאן? ביחוד של חתן וכלה יש הרבה דרגות של התבוננות, של כוונה. הכוונה הכי עליונה היא שאף על פי שאנחנו בעולם הבריאה (עולם של "אפשרות המציאות", היינו האפשרות שתצא מהיחוד שלנו, יחוד החתן והכלה, זרעא חיא וקימא, מציאות חדשה, על דרך בריאה יש מאין, והיינו הכוונה בשעת הזיווג לשם קיום המצוה רבה של פרו ורבו, כמבואר הכוונות של הזיווג כנגד העולמות במ"א), הגג הוא גג המחשבה שלי – הדבר הכי עליון שאני יכול לחשוב ולכוון – והדבר הכי עליון שאני יכול לחשוב הוא שאני החתן משקף את קוב"ה ואת הכלה משקפת את השכינה הקדושה, שזה בעצם, בלשון הקבלה, זו"נ דאצילות. זה נקרא שהזיווג שלנו הוא "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל" – יותר מאשר בכל מצוה אחרת היחוד שלנו הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה ממש (במוחש אלקי של השתקפות עולם האצילות בעולמנו). זה הגג של עולם הבריאה, גג המחשבה (בכללות, עולם הבריאה היא עולם המחשבה, היינו לבוש המחשבה ביחס לעשר ספירות-כחות עולם האצילות, אבל כאן הכוונה הוא לכתר דבריאה, המחשבה העליונה של עולם הבריאה עצמה [סוד המעבר מבריאה לאצילות, כמו בכוונת "אד' שפתי תפתח וגו'" לפני תפלת שמו"ע], ודוק). הכוונה הזאת יכולה להתפזר, יכולה ליפול ולהתגשם. הרי הכוונה הזו היא אצילות, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" באצילות. בכל אופן, כשמתחתנים מקבלים איזה חוש לכוון שאנחנו, ה"חותם" של קוב"ה ושכינתיה (כל עולם הוא החותם של העולם שמעליו). "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" – הבית החדש חייב גג, שיא המחשבה מה קורה ביחוד החתן והכלה, ועל הגג הזה יש את יחוד קוב"ה ושכינתיה. יחסית לחתן והכלה, אם זה ישמר היטב, זה ה"זכו שכינה ביניהם". אבל צריך לעשות "מעקה לגגך" כדי לשמור על המחשבה הזו שלא תפול. התוכן העליון של המחשבה הזו יכול ליפול אם לא עושים מעקה, ולכן צריך לשמור על זה היטב. פעם אחת כתוב בחסידות, כך אומר הרבי, שהמעקה על פי פשט זה בטול וקבלת עול – זה מחזיק את המלכות והז"א בעולם האצילות, עושה להם כלי ותיק. שוב, הדברים ארוכים ועמוקים בקבלה ובכתבי האריז"ל, אבל זה תורף הענין – שצריך עם תשובה לעשות גדר, תיק, כדי להחזיק את המחשבה הקדושה כל הזמן, את הגג שלנו (ואת מי שעומד ומתהלך על הגג, לא להסיח דעת מהתפילין שעל הראש, כדי להמשיך את אורותיהם לתוך הראש ממש), שזה יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל. שכן יהיה לנו, שנזכה שבזכות היחוד הזה על הגג (ב"באהלי צדיקים" שיצא לחתונה יש עוד משהו שקורה על הגג [של בית המקדש שבנה שלמה], כל מיני דברים יכולים לקרות שם..., כולל משיח שעומד על הגג של בית המקדש [השלישי, המוכן לרדת באש מן השמים, באש של האיש ואש של האשה כאשר שכינה ביניהם] ומכריז "ענוים הגיע זמן גאולתכם" [= בית המקדש, המשולש של אם – אמא מקננא בכורסיא] אבל מה שצריך לקרות על הגג זה) סוד היחוד בעולם האצילות – שצריך לשמור שלא יפול וימות, אלא יחדור פנימה (כן תנועת ירידה-נפילה, אבל בלי שיפול החוצה. והוא על דרך הדיוק בחז"ל "'כי יפול הנופל ממנו' ולא לתוכו"). זה גם תיקון נדב ואביהוא, שהרצוא שלהם יהיה עם שוב של חיים נצחיים. אתם נדב-אביהוא-אלעזר-איתמר – כולם יחד.

ניגנו "שאמיל"

עוד ווארט אחד בהמשך למדובר: הזכרנו לעיל בקיצור מה שאומר האריז"ל, שיש אור שיורד מאמא ואור זה גם מלביש את זו"נ – סוד המלבוש – ובסוף היה יכול להתפשט מטה מטה עד סוף עולם העשיה, אבל ה' לא רצה ככה, לכן כשהוא מגיע בין סוף עולם האצילות לעולם הבריאה (שהוא ה"בית חדש") הוא מתעגל ונעשה הקרקע של עולם האצילות והוא הוא הגג של עולם הבריאה. שארית האור הזה – היות שהוא כל הזמן היה בתנועת נפילה מאמא, מצד הטבע שלו הוא רוצה להמשיך ולהתפשט מחוץ לגג, יש אור שנוטה ליפול הלאה, מחוץ לכתלי כל בתי העולמות התחתונים, אז הוא יגיע לחיצונים. לכן צריך שהאור הזה שמתפשט מחוץ לשטח הגג, שבמקום שירד ויפול – שיעלה. צריך לפעול שם – וזה סוד המעקה – שבמקום שהאור הזה, השארית הזו, תרד, שהיא תעלה (ותתעבה בסוד מעקה לגג, על דרך הנס של "נצבו כמו נד"). הוא לא כותב, אבל זה מאד מתאים למלה תיק, כפי תרגום אונקלוס, כי תיק הוא לא רק מהצדדים אלא תיק אחד שמכיל הכל. מאד מתאים להסבר האר"י, שיש כאן גג ויש אור שעלול ליפול לצדדים וצריך להרים את הצדדים שיהוו את המעקה. מה זה בעבודה? מסביר הרבי שהדבר הזה בעבודה הכוונה שאדם הולך להתחתן, "חות דרגא ונסיב איתתא", צריך לרדת ולהתלבש במציאות, לעבוד את עבודת הבירורים שלא היה רגיל לה עד עכשיו – כל המושג בית הוא חידוש בשבילו. לפעמים בית זה אשה ולפעמים בית זה גוף. כמו שבירידת הנשמה לגוף זה משהו חדש לה, והעסק בבירורים גם ימשיך אורות חדשים שלא שייכים לסדר השתלשלות בכלל, וכך גם לרדת (כמבואר בחסידות שלהתחתן היינו להיוולד מחדש, לרדת לגוף בעולם הזה הגשמי פעם שניה) להתחתן עם אשה זה מצב חדש לגמרי בשבילו, אבל יצא מזה חידוש מופלא. העיקר כאן שהירידה תהיה מבוקרת, שלא תהיה ממנה יניקה לחיצונים, שלא "יפול הנופל" – שמי שנופל לא יפול לגמרי (הכלי יקר מפרש ש"[כי יפל הנפל] ממנו" הכוונה מעצמו, "מנפשיה". והיינו שאם יפול, גם כאשר יש מעקה, אין נפילה זו מתיחסת אליך, הרי אתה קיימת את מצות השמירה ועשית מעקה, אלא הנפילה כולה ממנו עצמו, וגם במקום מישור היה נופל וכו', עיי"ש. אך עד"ז [בהשראת דבריו] ניתן לדייק כמו שמדייקים חז"ל בפסוק "כי חזק הוא ממנו", ממנו אנחנו, החתן והכלה, וממנו, השותף השלישי השורה בינינו – צריך שמירה, מעקה, שמי שנמצא בתנועה של נפילה, בזה שמתחתן, לא יפול ממנו, מסוד היחוד שלנו שהוא בעצם ממנו יתברך, וד"ל). בכל אופן, הרבי אומר שכאשר יורדים להתחתן בעולם הזה צריך גם לרדת וגם לשמור הנבדלות תוך כדי הירידה – זה אחד הסודות של המעקה. שוב, שכל מה שאני עושה כאן, כשאני יורד לתוך המציאות – "ריחים בצווארו", זה טבעי, אבל אני לא יורד לזה כי מענין אותי, במדה מסוימת זה בעל כרחי (כמו "בעל כרחך אתה נולד וכו'"), אבל אני עושה את זה כי יצמח מזה חידוש מופלא שלא היה אף פעם ללא ה"ריחים בצווארו", אבל יחד עם זה לשמור על הנבדלות. הסה"כ שרצינו לומר שהמעקה הוא לשמור על טהרת הכוונה. הרבי כותב במילים כאלו, שתוך כדי שאדם יורד לעולם ורוצה לבנות בית חדש צריך לשמור על הנבדלות שלו. הווארט הזה מאד מתאים לאחד הכללים הגדולים שלנו בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה. לפי שיחה זו יוצא שסוד המעקה הוא סוד ההבדלה. אנחנו מסבירים שהבדלה היינו תוך כדי התלבשות בדבר שאתה נבדל ממנו. זה הסוד, גם בעבודה, שאתה נמצא במשהו וביחד עם זה נבדל ממנו (דהיינו התגלות [הארת] הנשמה הקדושה המתלבשת בתוך הגוף). אפשר להיות נבדל למעלה, לי שום קשר, אבל זו לא הכוונה האמיתית של הבדלה. הבדלה היינו שאתה נמצא בזה, אבל נבדל מהגשמיות שבזה, מהמגושם שבזה. למה אתה נמצא בתוך זה? כי אתה מכוון לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. זה ה"בית חדש". שוב, יש כאן ווארט מאד יפה, שסוד המעקה הוא להיות מובדל דווקא תוך כדי ההתלבשות בדבר (והוא הוא ענין שמירת המחשבה והכוונה העליונה שלא תפול).