התחדשנו — האתר החדש של מכון גל עיני עלה לאוויר. תחל שנה וברכותיה! מוזמנים ללמוד, ולדווח לנו על כל תקלה בכפתור ההערה שבכל עמוד באתר. האתר הישן זמין בינתיים בכתובת old.galeinai.org.il
היה שותף תרום למכון לגל עיני

שבע ברכות למ"מ ודבורה פי'ה פרידמן

שבע ברכות - מענדלה ופיה פרידמן

כ"ח אדר תשס"וצפת

אור לכ"ח אדר תשס"ו – צפת

סיכום מדברי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

[החתן חזר שיחה מויקה"פ תש"נ – מופיע בלקו"ש חל"ו]

פספסתי כמה דקות...

כל ענין העריות למעלה (באצילות) הוא מעלה, כפי שמבואר בקבלה – דרך מצוותיך וכו' – וזה פלא גדול. בכל המצוות "מגיד דבריו ליעקב", מה שהוא מצוה לנו הוא עושה, ואילו כאן הפוך – למטה זה אסור ולמעלה זה מצוה. זה משתלב מצוין עם הנקודה של השיחה כאן – שהעירוב למטה הוא איסור חמור, כישוף המכחיש פמליא של מעלה, ואילו למעלה, כאשר שני הכחות בטלים לה' זה שילוב מצוין. לכן במקדש כלאים זה מעלה, ובמדינה זה איסור.

אמרנו שהמשותף לכלאים ופאה זה שיש א באמצע – בכלאים זה א בתוך "כלים". א – גילוי העצמות בתוך הכלים, תכלית כוונת הצמצום, גילוי שלמות ה'. ובפאה א בתוך פה – "פה" ו"כלים" זה אותו דבר ("מלכות – פה", וכלים זה מלכות), ויש א בתוך הפה. כתוב שה-א שבתוך הפה במלה פאה זה "דעת [עליון, הכי נעלית, עד דעת דרדל"א] גניז בפומא" (דעת דרדל"א שורה בפומה קדישא – "וחטאה" – דאריך). הרבי בעצמו אומר שפאה בגימטריא אלהים, ואלקים זה סוד הצמצום...

במאמר מדבר על ה-א זעירא של "ויקרא", ובהמשך משוה אותו ל-א רבתי ד"אדם שת אנוש" בתחילת דה"י. ב"ויקרא" העצמות קורא למשה רבינו. יש הרבה הסבר בקבלה ובחסידות (לקו"ת ואילך) על הקשר בין ה-א של "ויקרא" ל-א של "אדם". א מיוחדת נוספת בתחילת התורה – א נחה ד"בראשית" (יש בתורה "רשית" בלי ה-א הנחה – "מרשית שנה ועד אחרית שנה"), ה-א זה משהו נעלם בתוך המלה "בראשית". גם כתוב בספה"ק ש"בראשית" זה אותיות בית ואותיות ראש, יש אותיות תשרי (רשית בלי א – עולה ז"פ עין), ו-ב רבתי הרומזת לבית השלישי – הגדול – שעתיד להבנות בקרוב, ו-א זה אלף אורות שעתידים להאיר לביהמ"ק הגדול דרך ז אותיות. עכ"פ, שם זו א בינונית, כרוב אותיות התנ"ך, ויש פ"א בתנ"ך אות רבתי ופ"א אות זעירא. לעניננו, כעת נדבר על ג אותיות א – קטנה ד"ויקרא", רבתי ד"אדם" ו-א ד"בראשית" ("הכל הולך אחר הפתיחה").

יש ביאור של ר"ה על התניא – שהרבי הדפיס לפני כך וכך שנים – ושם יש ווארט מאד יפה של ר' הלל על ג סוגי אותיות (יש הרבה הסברים לכך בקבלה, אך ההסבר שלו על דרך החסידות הכי עמוק והכי מופלא): סוד "ג דילוגים". הרי אות זה לשון "אתא בקר" – הופעה חדשה, אור מתוך חשך, שזה דילוג הערך. אומר ששלשת סוגי האותיות, הגדולות-הבינוניות-הקטנות (ולעניננו ה-א, הראשונה והכי חשובה) זה שלושה דילוגים (הכוללים כל השתלשלות ומה שלמעלה מכך) – מעצמות לאוא"ס, מאוא"ס לקו וחוט, מקו וחוט לעולמות (מסביר עוד כמה הקבלות בכך – קק"ק ועוד). לפי זה א רבתי בדה"י זה דילוג מעצמות לאוא"ס (בלשון הרבי הרש"ב מההעלם העצמי של עצמות האור בעצמות המאור לגילוי האור), א ד"בראשית" (וכך כל אות בינונית, שהן רוב התורה) בסוד הצמצום הראשון – שהרי הצמצום של הע"ח זה הדילוג השני, מאוא"ס לקו וחוט – "אז יבקע כשחר אורך". א זעירא דויקרא זה הדילוג השלישי, מקו וחוט לעולמות. איך מסבירים זאת על דרך ההשכלה והעיקר על דרך העבודה?

על דרך ההשכלה – שלושת הדילוגים הם שלושה 'כיוונים': הדילוג הראשון, שזה האותיות הגדולות, הוא דילוג מהעלם לגילוי (שזה אותו דבר, רק שקודם בהעלם ואז בגילוי – דילוג זה לפני הצמצום הראשון של ע"ח). הדילוג השני, שהוא בעצם סוד הצמצום – וממילא יתקשר לכל מה שהרבי דבר על כלאים ופאה – שהוא הדילוג מבלי גבול לגבול (שהרי אוא"ס כשמו כן הוא, בלי סוף, והצמצום זה גבול – ובלשון החסידות זה גילוי כח הגבול שהיה בתכלית ההעלם וההסתר בשלמותו יתברך שלפני הצמצום). הדילוג השלישי, מהקו לעולמות, שזה האותיות הקטנות, זה הדילוג מאחדות לריבוי – הגבול הוא עדיין בגדר אחדות, הגבול שעל ידי הצמצום הוא אחד ואין לו התחלקות עדיין, והכח לעשות התחלקות זה הכח של חיצוניות הקו, אך בתוך הקו גופא אין עדיין שום התחלקות, ואפילו ברשימו אין עדיין שום התחלקות. ראשית הקו זה "אחדות פשוטה" – ברגע שמתלבש בא"ק זה כבר "אחדות", ולא "אחדות פשוטה" – ובמעבר לעולמות עובר לריבוי. בדילוג לריבוי יש שבירת הכלים, כמו שמסביר ר"ה בעומק מופלא במ"א – ששבירה הכרחית במעבר מאחדות לריבוי, בדרך ל"מה רבו מעשיך הוי'" (זה חלק מתכנית העל של רבש"ע, שחייב להיות הדילוג השלישי, ותוך כדי הדילוג הזה חייבת להיות שבירה – משא"כ בשני הדילוגים הקודמים).

כל האותיות הגדולות בסוד הדילוג הראשון, כל האותיות הבינוניות הדילוג השני, וכל הקטנות הדילוג השלישי. אך אם המדובר דווקא ב-א זעירא של ויקרא – הרי א זה א, זה אחדות, בניגוד לכל האותיות האחרות שהן כבר ריבוי במספרן. אז מחד א זעירא מסמלת את המעבר שבדילוג הערך מאחדות לריבוי, אך מצד המספר זה אחד – גם אחרי הריבוי יש עדיין הארה של אחדות, שה' אחד.

מה כל זה נוגע לנישואין? צריך לומר שהחתן והכלה עוברים את כל השלבים האלה – את כל שלושת הדילוגים – ונתחיל מהסוף, מהדילוג השלישי, האותיות הקטנות. ידוע ש"מנהג ישראל תורה" להתחיל ללמוד עם הילדים מ"ויקרא" (ויש ריבוי הסברים בכך) – לעניננו, כל טף (כל טפה) הוא א זעירא שנולד מיחוד האב והאם. אם מדברים על כלאים, איחוד כחות, כתוב באריז"ל ומבואר בחסידות ש-א זה י למעלה ו-י למטה (עוד לפני שלומדים חומש לומדים א-ב, ואדה"ז כשמסר אדהאמ"צ למלמד אמר לו רק איך ללמד א) – הרכב של ענינים, לפי הביאורים השונים בכך (אף שלכאורה א צריך להיות אחדות פשוטה) – הרכב וערבוב של דברים. באריז"ל כתוב שזה "מים מים" – "כשתגיעו אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" – והאר"י מבאר שעיקר הכניסה לפרדס זה להגיע ל-א (לפני ה-ב דבראשית, למעלה מהשתלשלות) ח"ו לא להפריד בין "מים עליונים" ל"מים תחתונים", בין י עליונה שהיא מ"ד (טפה זכרית) ומ"נ (טפה נקבית). לכן כותב באריכות – שער שלם בע"ח (מ"ד ומ"נ) – שכל הזיווגים זה בסוד האות א, מ"ד ומ"נ ועצם הזיווג זה ה-ו שבאמצע. מהזיווג הזה של ה-א נולדים בנים בריבוי – "פרו ורבו ומלאו את הארץ". הדילוג מאחדות לריבוי בחיי הנישואין זה מצות פו"ר – "בית מלא ילדים", הרבה טף, הרבה טפות, הרבה השתוללות, הרבה שבירת כלים, הרבה בלאגן – כל זה הדילוג השלישי שמאחדות לריבוי.

מה זה הדילוג השני – מבלי גבול לגבול, שהוא עצם סוד הצמצום – בחיי הנישואין? ידוע שכאשר אדם מתחתן זה כמו ירידה שניה של הנשמה לתוך הגוף, שזה כמו הצמצום הראשון. ירידת הנשמה לגוף זה סוד הקו הנמשך לרשימו – זה מבלי גבול יחסית לגבול. עצם הנישואין – הקידושין תחת החופה, וחדר יחוד וכו', וכל השבע ברכות – זה הכל סוד הצמצום. לכן השיחה הזאת היתה מאד מתאימה, כי כל התחלת חיי הנישואין לפני ה"בית מלא ילדים" – בתור הכנה לכך – זה הכל המשכת הבל"ג (של כל אחד, וכפי שיתבאר) לתוך גבול. זה ה-א של "בראשית" – ה-א הבינונית, שבסוד הצמצום הראשון.

מה זה הדילוג הראשון – ה-א רבתי של "אדם" (שבה "יש דורשים ויש דורשים", בלקו"ת כותב שזו מדרגה מאד גבוהה – אדה"ר לפני החטא, שאז האיר אצלו זיהרא עילאה דאצילות, וזו מדרגה שאפילו משה רבינו לא השיג לפי כתבי האריז"ל, השיג עד החיה דאצילות ומשה רבינו השיג נשמה דאצילות, ומשיח ישיג יחידה דאצילות – אדה"ר נפל כי לא הגיע ליחידה, ומשיח יגיע ליחידה. יש פירוש – שגם מובא בחסידות – שזו א רבתי לגריעותא, שזו הישות של אדה"ר שנברא יחידי בעולם, והרגיש עצמו כמעט אלו-ה, יש אחד גדול. חז"ל אומרים שעבד ע"ז – וזו ע"ז של פולחן עצמי. זה פירוש חזק ביותר שמובא בדא"ח. ג"כ יעזור לדעת שדווקא ב-א הגדולה יש דורשין ויש דורשין מן הקצה אל אל הקצה)? את הדבר הזה רואים אצל כמה צדיקים גדולים בתנ"ך – יעקב אבינו ודוד המלך – וזו התופעה שנקראת בלשון חולין "אהבה ממבט ראשון". לא לכל הצדיקים יש את הדבר הזה, וזה נושא שמצריך ספר שלם – יש לנו פרקים גדולים על זה – זה שייך לגלגולי נשמות וכו', מי בכלל שייך לאהבה ממבט ראשון. מי ששייך לזה – כמו יעקב שראה את רחל, או דוד שראה את אביגיל (והלך ג פרסאות לאור שוקה) – זה תופעה של אות רבתי, זה דילוג מהעלם עצמי לגילוי אין סוף. זה מודגש מאד במאחז"ל לגבי דוד ואביגיל, וגם אצל יעקב זה כך. יש בחור תמים ("תמים" מתו"ת) – לא יודע מה זה בחורה וכו', כמו ש"יעקב איש תם" – וככל שהוא זוכה יש משהו ש'נדלק' כשפוגשים את הבן-זוג והבת-זוג האמתית (לא חייב להיות כמו אצל דוד ש'השתגע' לגמרי). יש ווארט בחסידות ש'ווארט' אפילו יותר גבוה מחתונה – גילוי יותר גבוה – ומי שזוכה לאהבה ממבט ראשון זה עוד יותר גבוה, כי כל מה שהיה אצור בפנים מתגלה. לבחור 'תמים' (וכן אצל הבחורה) יש העלם עצמי, וכאשר מוצא את אבידתו – את הצד השני שלו – ומזהה בפעם הראשונה באופן ספונטאני קורה אצלו הדילוג הראשון מההעלם העצמי כמו שכלול בעצמות המאור של עצמותו מתגלה פתאום מעין אוא"ס. לכן הרבי רוצה שיתחתנו כמה שיותר מהר – כי צריך כמה שיותר מהר להמשיך את הבלי גבול הזה בתוך גבול (כנ"ל שחתונה זה הדילוג השני).

הדילוג הראשון – להכיר את המיועד, לדעת ש"זאת היא" או ש"זהו זה", כל אחד לפי מצבו הרוחני. זה גילוי אוא"ס. אח"כ להתחתן – זה רוב התורה, רוב האותיות הבינוניות, שזה לבנות בית (וכנ"ל ש-ב דבראשית זה לבנות בית). א רבתי ד"אדם" זה גילוי האדם – עצם האדם היה נעלם, היה חצוי, כי כל אחד היה "פלג גופא", ופתאום יש גילוי שלו עם א רבתי המסמלת בעצמה את הזיווג-הערבוב הקדוש של מ"ן ומ"ד עם השותף השלישי (ה-ו) היורד לחבר אותם. ה-א דבראשית זה האור  הנכנס לבית-אשר, ל"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שזה המשכת הקו לבית. אחר כך ה-א ד"ויקרא" – הטפה (שגם שם יש בהמשך "אדם", אחרי כמה מילים, אחרי "ויקרא אל משה") – שהיא הכח לדלג מאחדות לריבוי. כל אחד צריך להקריב לקב"ה את הבהמה שלו – לפי הסוג המיוחד שלה. צריך להוליד – "ויקרא" זה בשביל שנוכל להוליד ריבוי ילדים אחרי הכרת בן הזוג. מאד כדאי לכל חתן ללמוד הסימן הראשון בטור אבה"ע, ושם הווארט שמביא מחז"ל – חזק מאד – שתפקיד חיי נישואין "להרבות את הדמות". שיהיה עוד "צלם אלהים", עוד "בטול מהלך" – שיהודי יעשה עוד יהודי. לעשות הרבה יהודים שיהיה "פו"ר ומלאו את הארץ וכבשוה". כך אמר הרבי בששת הימים שהדרך היחידה לכבוש את הארץ זה ריבוי ישובים – "ומלאו את הארץ – וכבשוה ורדו". רק כך אפשר למלוך ולמשול ("ורדו"). כן יהיה לנו, שנעבור את הכל – ה-א רבתי כבר היה, ואז צריך לקבוע את החתונה כמה שיותר מהר כי ה-א רבתי קצת מסוכן (יכול ללכת לשני הכיוונים), ואחר כך להמשיך בבנין עדי עד (מתוך תודעה שהתכלית זה הבית המוגבל, והתכלית של זה) – פרו ורבו, ה"ויקרא" בו סוד הקרבנות המעלים את כל הדצח"מ ומקרבים לקב"ה (ויש העלאה והמשכה) כמבואר בספרים, עד שיקוים היעוד של "ומלאה הארץ וגו'", בזכות עוד חתן ועוד כלה עד התגלות הרבי מלך המשיח.

© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.