הקדמה לשלש הבבות

י"ב אלול תש"ע

י"ב אלול תש"ע, כפר חב"ד

הקדמה לשלש הבבות

פגישה עם תלמידי ישיבת "עוד יוסף חי"

א. הקדמת הון עשיר לשלש הבבות

בשיעור לפני שבועיים [א], הזכרנו את הספר 'הון עשיר' על המשניות, של בעל ה'משנת חסידים'. זה ספר בנגלה, אבל לפני כל מסכת, ובמיוחד לפני כל סדר, יש לו רמזים יפים (הדפוס הראשון מאמסטרדם, הוא משנת "כי מציון תצא תורה", שייך לפרשה שיצאנו ממנה עכשיו, כי תצא. אחד הדברים המיוחדים בספר הוא שיש בו תווי נגינה, ואומרים שזו הפעם הראשונה בספרות עם ישראל. הניגון הנדפס בו דומה מאד ל"לכתחילה אריבער" של הרבי המהר"ש – ניגון עם מלים, "מה טוב ומה נעים כי ישבו אחים יחדיו, איש ענו במדותיו וכו'").

לומדים בישיבה מסכת בבא-קמא, ולכן נקרא קטע בספר הון עשיר על ב"ק בתור השראה. כאמור, רוב הספר זה נגלה, על המשניות, הרבה נגלה מאד יפה, אבל בהתחלה הוא מביא רמזים וסודות:

ג' בבות – ג' דיינים

בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא, נחלקו ל-ג' אף על גב דאחד הם, משום דכולהו דיני ממונות נינהו ודיני ממונות בשלשה [ב] [זו תחלת מסכת סנהדרין, "דיני ממונות בשלשה" – רמז שצריך לחלק דיני ממונות לשלשה, שלשה דיינים כנגד שלש בבות. ובדרך מליצה: אם יש בית דין של שלשה דיינים, לאחד אפשר לקרוא בבא-קמא, לשני בבא-מציעא ולשלישי בבא-בתרא (אולי הסדר הוא לפי הגיל, העיקר של כל אחד הוא בבא…)]. ופרקיהם שלשים [בכל בבא יש עשרה פרקים [ג]] כי המלכות דנה דיני ממונות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו [צריך מורא מלכות לא לגנוב אחד מהשני ולא להזיק אחד לשני, שאתה ושורך וכו' לא יזיקו, זה תלוי במורא מלכות] ונקנית בל' מעלות [שלשים פרקים של ג' הבבות הם כנגד שלשים המעלות בהן נקנית המלכות].

ועשרה פרקים יש לכל אחד, כי היוד על שם המחשבה נאמרה כמו שכתב רש"י בפירוש השירה [על ה-י של "אז ישיר", כתב רש"י "אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה… וכן עשה… שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה". כל הפסוק של "אז ישיר" הוא שירת השור בפרק שירה, הכל מתחיל מהשור – "ארבעה אבות נזיקין, השור…"[ד], ועל השור לשיר "אשירה להוי' כי גאה גאה" שעולה כתר, וד"ל], והמחשבה הוא כלי אומנות החכמה, כדכתיב "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשוב מחשבות" [ההון עשיר היה לפני הרש"ש, אבל מה שכותב כאן ש"המחשבה הוא כלי אומנות החכמה" דומה למה שהרש"ש אומר שכל החב"ד זה כנגד החכמה, החג"ת כנגד הבינה והנה"י כנגד הדעת. דהיינו שכל כחות השכל נכללו ב"חכמה מוחא", והרגש ב"בינה לבא", וההתנהגות והיחוד בפועל (סוד הכבד – כובד ראש [ה]) בדעת, וד"ל]. ותנן "הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות" [דווקא, לא בדיני נפשות. ב-ג הבבות של דיני ממונות יש בכל אחד י פרקים של חכמה [ו] – חכמה שבחכמה, בינה שבחכמה, דעת שבחכמה (שנעשים חכמה שבחכמה, חכמה שבבינה, חכמה שבדעת, וד"ל). עד כאן על דרך הנגלה].

ב"ק – עולם העשיה; ב"מ – עולם היצירה; ב"ב – עולם הבריאה

ועל דרך נסתר נכון בעיני לומר שבבא קמא מתחלת "ארבעה אבות נזיקין" [הנושא של פרק ראשון בב"ק] תהיה כנגד ד' הקליפות סובבות את עולם העשיה שבה עשר ספירות [היינו שעשרת הפרקים של ב"ק הם כנגד עשר ספירות דעשיה, ומתחיל מארבעה אבות נזיקין כנגד ארבע הקליפות המקיפות את הספירות האלה]

ובבא מציעא המתחיל "שנים אוחזין בטלית" שהוא לבוש לי' ספירות דז"א המקנן ביצירה, כדאיתא במ"נ [הכוונה לספר "מאורות נתן" לר' נתן שפירא. זה ספר ערכים לפי האריז"ל וההון עשיר מאד אוהב לצטט אותו, גם אדה"ז בלקו"ת מביא ממנו כמעט בכל דרוש. שם כתוב שהטלית – סוד הטלית שאנו מתעטפים בה – היא הלבוש של עולם היצירה. תפילין זה מוחין, בבריאה, והטלית היא לבוש והיא ביצירה.

גם בעולם היצירה יש ע"ס, עשרה פרקים של ב"מ, ומסתמא עשרת הפרקים של ב"ב יהיו בבריאה כמו שתיכף יסביר.

אם אמרנו ש-ג הבבות כנגד שלשה דיינים, אז בבא-קמא הוא הדיין שבקי במעשה, מעשי, בבא-מציעא בקי ברגשות, מבין את רגשות בעלי הדינים, ובבא-בתרא בקי בסברות, בכל 'מיגו' שכל אחד יכול להמציא. יש דיין שחוקר מה קרה במציאות, דיין שני שצריך להבין מה קורה בין בעלי הדין – אולי אפשר לפשר ביניהם. לפי זה "פשרה עדיף מדין" זה בעולם היצירה. זה ששניהם יצאו מרוצים מבית דין – "צדק צדק תרדף", אתה צודק ואתה צודק, שניכם צודקים, ותסתדרו על הצד היותר טוב (לא "כל דאלים גבר" אלא עושים פשרה המתקבלת על דעת שניהם, והוא אמת לאמתו, וד"ל). ומה העיקר? יש לומר שכיון ש"המעשה הוא העיקר" אז ב"ק הוא העיקר כאן, הבקי במעשה – שיודע מה קרה.]

ועוד דאיתא בזהר פרשת פינחס ד"טלית דא איהו מטטרון" [שר העולם. כל פעם ששמים טלית מתעטפים במט"ט, שר העולם, שעליו נאמר "כי שמי בקרבו" (מטטרון עולה בגימטריא שדי, ולפי האריז"ל הוא יוצא גם משם הוי', וכמבואר אצלנו במ"א)] וכבר ידענו שהוא ביצירה [מקומו ביצירה והוא השר של היצירה] ששם הוא עץ הדעת טוב ורע [עולם היצירה, כמו שתיכף נראה, זה עולם של שני יצרים. ז"א שמקנן ביצירה, מב' שלישי התפארת ומטה, הוא סוד עץ הדעת טוב ורע] כדאיתא בספר הגלגולים פי"ז. ושנים אוחזים בו יצר הטוב ויצר הרע [הכל בעולם היצירה, והשנים שאוחזים בטלית הם שני היצרים]. ועיין בספרי 'משנת חסידים' [ספר הקבלה שלו] סדר טהרות מסכת היצירה פ"ב וסדר נזיקין מסכת היכלות הקליפות פ"ד [משנת חסידים הוא ספר מאד חשוב, גם בחסידות, והוא מחולק לסדרים כמו המשנה, אבל בתוך כל סדר יש מסכתות עם שמות אחרים, לא כמו המשניות, כל נושא בקבלה הוא מסכת. עד כאן בנוגע לב"מ].

ובבא בתרא המתחלת "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר" כנגד עולם הבריאה שנקרא חצר כמפורש במ"נ שיש שם מחיצה ומעקה לגגה בין האצילות לבריאה [זו המצוה שקראנו עליה בפרשת השבוע אתמול, "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך", מחיצה ומעקה בין אצילות לבריאה. אין נזיקין באצילות, "לא יגורך רע", וכל הנזיקין הם בבי"ע, אבל עולם הבריאה גובל מלמעלה בעולם האצילות ולכן צריך לעשות מעקה בין גג עולם הבריאה לאצילות]. ועיין בספרי הנ"ל סדר קדשים מסכת החשמל פ"ב ושם יש השותפים הידועים שרצו לעשות אותה מחיצה כמבואר הכל במאורות נתן [הוא לא אומר מי השותפים (ויתבאר בהמשך). על שנים אוחזים בטלית אמר שהם היצר הטוב והיצר הרע, אבל השותפים הם כבר שותפים – רוצים אמנם לעשות חלוקה, אבל הם 'בראש אחד', שניהם רוצים אותו דבר. זה לא ב"מ שכל אחד רוצה משהו אחר, כל אחד מושך לעצמו. אם כן, יש הרבה יותר אחדות ב"שותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר" מאשר ב"שנים אוחזין בטלית", שכל אחד חולק על השני. כאן שניהם מסכימים, יש להם שכל אחד].

ארבע-נפרדים, שנים-חולקים, שנים-שותפים

הפירוש שלו הוא מאד מאד חלק ויפה, ונסכם גם מה שהוא לא כותב בפירוש. מתחיל מעולם העשיה, ארבעה אבות נזיקין, שהם ממש ארבעה כחות טומאה, או כמו שנסביר בהמשך – פירוד גמור. כל אחד נפרד לעצמו, השור והבור המבעה וההבער. אחר כך עולים לעולם היצירה ואז מצטמצם מארבעה לשנים, אבל כל אחד מושך לכיוון אחר – מחלוקת חמורה בין השנים. אחר כך עולים לעולם הבריאה, שם יש שותפים, שבעצם רוצים אותו הדבר.

בעולם היצירה אומרים להם "יחלוקו" למורת רוחם, כי כל אחד אומר "כולה שלי", אבל בעולם הבריאה החלוקה היא לכתחילה, הם עצמם אומרים "יחלוקו" – "השותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר" המשותפת שלהם. אם כן, השותפים הם שנים שהם בעצם אחד. נמצא שיש פה עליה מארבעה נפרדים לשנים חולקים ואח"כ לשנים שלא נקראים "שנים" אלא "שותפים" – בראש הם יחד, שנים שהם אחד. רואים כאן ממש עליה יפהפיה. זה חידוש שלו על דרך הנסתר, ופלא שזה לא נאמר קודם.

הוא ממשיך (רמז על פי גימטריא):

וקראם כלם בשם בבא שפירושו תרע"א [דא תרעא לאעלאה, זה השער לה'] דרוצה לומר שער משום שהשער שהיא המלכות "שער לה'" ובה יש השם שמספרו תרע"א כוללת אותם [אמרנו שכל דיני ממונות זה המלכות, שבה שם א-דני, וכשכותבים במילוי, אלף דלת נון יוד עולה תרעא, זו כוונה חשובה כי המלכות היא השער לה'. הוא לא כותב מה יצא אם נחבר את בבא ל-תרעא – יחד זה 676, הוי' ברבוע. זו גם כוונה יפה, אבל הכוונה החשובה זה שם א-דני. שתי המלים בבא תרעא ר"ת בת, המלכות נקראת בת. המלכות כוללת את כל ג' הבבות].

[והוא מסיים ואומר:] ולא נרמזה בבא לאצילות בסדר נזיקין משום דלא אצטריכא משום דשם אין שטן ואין פגע רע כדכתיב "אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן" ועיין בספרי הנ"ל סדר נזיקין מסכת מקום הקליפות פ"ב.

שני שותפים – מיכאל וגבריאל

ביחס לשותפים בעולם הבריאה, נראה לומר שאלו הם השרפים. בעולם היצירה יש המון מלאכים – אברהם אבינו הוא אב המון גוים, ולכל גוי יש מלאך – זה "מלאכים המוני מעלה" (אבל אנחנו עמך ישראל "קבוצי מטה" – אנחנו קבוץ, עיקר הקבוץ הוא ראש השנה, צריך להיות יחד בראש השנה אצל ראש בני ישראל). שוב, ביצירה יש המון מלאכים [ז], ובעולם הבריאה יש גם מלאכים, אך לא המון מלאכים – שם "שרפים עומדים ממעל לו, שש כנפים שש כנפים לאחד", והמפרשים מסבירים שבבריאה יש רק שני מלאכים, שני שרפים, מיכאל וגבריאל. לכן יש לומר ששני השרפים הם שני השותפים [ח] שרוצים לעשות מחיצה בעולם הבריאה: ועיין בספרי הנ"ל – משנת חסידים – סדר קדשים מסכת החשמל פ"ב ושם יש השותפים הידועים שרצו לעשות אותה מחיצה כמבואר הכל במאורות נתן.

ומדוע רוצים לעשות מחיצה? כיון שהמלאך מיכאל כולו אוהב, בוער באהבה, והמלאך גבריאל כולו ירא. הבעש"ט מביא [ט] בשם הרמב"ן שרק בעבודת ה' אפשר לאהוב ולירא יחד, כמו שאומרים כל בקר ב"אהבת עולם" – "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך", שאפשר יחד, מכח החדוה (יחד לשון יחוד וגם לשון חדוה), לייחד את שתי המדות של אהבה ויראה. אלא שזה יכול להיות בעולם האצילות, אבל בבריאה רוצים להפריד בין האהבה ליראה, "זמן תורה לחוד [מה להלן באימה וכו', תורה = יראת] וזמן תפלה לחוד [אהבה, לית פולחנא כפולחנא דרחימותא]".

אם כן, צריך לעשות מחיצה בעולם הבריאה בין היראה והאהבה. ואמנם ההון עשיר הסביר שמדובר על המחיצה בין הבריאה לאצילות, אלא שכדי להפריד צריך קודם-כל לדעת שבריאה היא לא אצילות, ואחר כך אפשר לעשות מחיצה בתוך עולם הבריאה. המודעות להבדל שבין בריאה לאצילות – זוהי המחיצה שבין בריאה לאצילות. וכאשר השרפים "עומדים ממעל לו" הם, במחשבתם שבבריאה, עוברים ועולים לאצילות, הכל בסוד "רצוא ושוב" שבבריאה (מי שרץ ולא שב מיד – נרתע לאחור – מיד נשרף, כנדב ואביהוא [שהם הם סוד שני השרפים]), וד"ל.

כל זה פתיחה של בעל ההמשנת חסידים בספרו הון עשיר, זכותו תגן עלינו.

רמז "אשה"

לפני שנסיים, נאמר עוד רמז יפה: בבא קמא מתחיל "ארבעה", בבא מציעא מתחיל "שנים" ובבא בתרא מתחיל "השותפים" – ר"ת אשה מלמטה למעלה, כי אשה זה אתערותא דלתתא, כמו "אני לדודי". יש אתערותא דלתתא, "אשה כי תזריע וילדה זכר", ב-ג' הבבות דווקא.

למדנו עכשיו שג' הבבות הם כנגד שלשה עולמות – עשיה, יצירה, בריאה. עשיה[י] יצירה בריאה = 918 = ג"פ אשה. ג העולמות התחתונים בי"ע הם ג פעמים אשה, כל מציאות היש של העולמות התחתונים היא בשביל העלאת מיין נוקבין, עבודת הבירורים, על ידי בטול היש הנברא לאין האלהי המהווהו יש מאין בכל רגע תמיד. זה מה שעושים כשלומדים את הבבות, החל מב"ק, "אשה כי תזריע", ולפי ערך העבודה של "אני לדודי" ממטה למעלה כך ההמשכה של "ודודי לי" ממעלה למטה.

ב. המשנה: ארבעה אבות נזיקין הן

נעבור למשנה הראשונה במסכת ב"ק:

ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור וכו'.

רמז לארבע אמהות

יש כמה רמזים מהם ארבעת אבות נזיקין. ההון עשיר כתב שהם ארבע קליפות, ואנחנו נאמר עוד רמז קטן, שארבעה ודאי רומז לארבע אמהות [יא]. יש פה רמז על דרך מוסר – שאם ארבע האמהות רוצות להיות אבות (לובשות מכנסיים) זה מתחיל להיות "ארבעה אבות נזיקין". זה שרש הנזק, בגימטריא נקבה.

אם יש ארבע קליפות שסובבות את עולם העשיה, כמו שכתוב בהון עשיר, הרי בעשיה עיקר הקליפות הן קליפות הנוקבא, שהם לילית וחילותיה. הפיכת האשה לאיש היא כאשר האיש משתוקק לאשתו ומהפך את "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך", כנודע מהרבי מקוצק [יב].

ארבעה אבות – ארבעת היסודות ארמ"ע

הרב איציק (הרב יצחק שפירא) נתן שיעור בישיבה והסביר שארבעה אבות נזיקין הם כנגד דומם, צומח, חי, מדבר – היסודות המורכבים. אבל קודם כל, הכי פשוט שהם כנגד ארבעת היסודות הפשוטים – אש, רוח, מים, עפר. הבער זה אש, בור זה עפר, שור זה רוח ומבעה זה מים, כמו שנבאר:

הכי בולט זה הבער – אש בלשון התורה. בור פשוט שזה עפר, אמנם זו לא אותה המלה ממש (כמו בהבער), אבל פשוט שבור הוא עפר – דומם בסדר של דצח"מ – הבור לא זז, "אין בו רוח חיים" (כלשון המשנה). מבעה זה מים היות שלמסקנה מבעה זה השן – שיש בזה תענוג (לעומת רגל וקרן), ו"מים מצמיחים כל מיני תענוג". יש עוד דעה, של רב, שמבעה זה אדם – עיקר בעל התענוג, מי שבאמת מבין בגעשמאק.

למה אנו אומרים שדווקא השור זה רוח? הרי גם במבעה יש רוח חיים (כמו שמפורש במשנה)! לפי המסקנה שור זה רגל ומבעה זה שן, והסברנו ששן זה מים בגלל הנאה, אבל איזה רוח יש ברגל? העניין הוא שהרוח היא שמכוונת את ההליכה, את הרגל, "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו". הפסוק הזה מדבר על חיות הקדש, שכשמן כן הן – חיות (ויש שם שור, "פני שור מהשמאל"). למעשה, יש שני פסוקים, עם שנוי קל ביניהם, על כל חיות הקדש כולל השור, ואפשר לומר שבעיקר על השור: "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו", "על אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו שמה יהיה הרוח". יש כאן שלש פעמים 'רוח', בתלת זימני הוי חזקה שהרוח זה מה שמוליך את הרגל של החיות (ואין כאן המקום להאריך).

אם נסדר את ארבעת האבות כמו שהם מופיעים במשנה – רגל-בור-שן-אש – ונכוון אותם כנגד ארמ"ע, הצירוף הוא רוח-עפר-מים-אש. ובהקבלה לאותיות שם הוי' יוצא ההוי – "וצדקה תהיה לנו כי" (כשה-ה הראשונה היא ה עילאה, לפי חכמת הצירוף), הצירוף של חודש אלול, לכן מתאים ללמוד את זה בזמן אלול.

אמנם יש שתי שיטות בהקבלת ארבעת היסודות לשם הוי' (כמבואר במקום אחר [יג]). מה שאמרנו כעת הוא בהקבלה לפי הסדר ארמ"ע (אש – י. רוח – ה עילאה. מים – ו. עפר – ה תתאה). אבל לפי ספר יצירה ההקבלה היא אחרת (לפי סדר מאר"ע): יסוד המים מכוון לחכמה, י שבשם, אש ה עילאה, רוח ו (סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ועולה עד הכתר, ועד פנימיות הכתר, סוד רוח אלהים חיים, "רוח מרוח" בלשון ספר יצירה) ועפר ה. הדבר היציב היחיד, שלא משתנה בשתי השיטות הוא הבור, כנגד ה תתאה שבשם.

לפי הסדר השני, הצירוף של אבות הנזיקין במשנה הוא והיה (לשון שמחה) – הצירוף של חודש תשרי (לפי חכמת הצירוף, בצירוף והיה ה-ה הראשונה היא ה תתאה ואח"כ ה עילאה, וגם כאן הבור שכנגד ה תתאה מופיע שני וההבער שכנגד ה עילאה מופיע אחרון). כשנכוון את שתי השיטות, יש כאן את שני החודשים, אלול ותשרי יחד. זאת אומרת שצריך להמשיך את הפרק גם בתשרי (לגמור לפחות את הדפים הראשונים, הדיון של אבות נזיקין).

[הרב שאל את הרב איציק: איך אמרת לפי הדצח"מ? הרב איציק: הבור זה הדומם, האש זה הצומח, האש גדלה, השור זה החי, והמבעה זה אדם. הרב: זה מתאים למה שאדה"ז אומר שרוח זה אדם דווקא – "הרוח ללכת".]

"אין קורין 'אבות' אלא לשלשה"

נמשיך להתבונן יותר טוב במשנה. נשאלת השאלה מה רבי רצה לומר לנו כאן כשסידר את המשנה? מה כל העניין לומר "ארבעה אבות נזיקין" במקום לפתוח ישר רגל-בור-שן-אש וכדו'?

צריך להתבונן במושג הזה של ארבעה אבות. פשוט לכל תלמיד שיש ארבעה אבות נזיקין, זה גירסא דינקותא. אבל בתוספתא אין בכלל ארבעה אבות נזיקין, ובשום מקום אחר בש"ס אין בכלל עוד "ארבעה אבות". גם ארבעה אבות נזיקין לא נמצאים בשום מקום נוסף, רק בתחלת המשנה פה. זה אומר דרשני, משהו מיוחד. בדף ד (ע"ב) יש יותר אבות נזיקין – זה יהיה הנושא שלנו בהמשך – אבל המשנה פותחת בארבעה אבות נזיקין. זה דבר מיוחד, אין עוד כזו לשון.

למי שקצת רגיש, המלים "ארבעה אבות נזיקין" מעוררות שאלה, הרי למדנו ש"אין קורין אבות אלא לשלשה"[יד] – אז איך יש כאן "ארבעה אבות"? [לגבי שלשת האבות, מי יכול להיות האב הרביעי? לפי הפשט, חז"ל מדגישים ש"אין קורין אבות אלא לשלשה" כדי להוציא את יוסף; לא יוסף, לא משה רבינו, לא דוד המלך ולא אף אחד אחר.]

רמזים על שלשה וארבעה

על שלשה וארבעה יש פסוק במשלי [טו] – "שלשה המה נפלאו ממני (וארבע) וארבעה לא ידעתים" ואז מונה את הארבעה: דרך נשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה. על פי פשט יש לומר שהשלשה הראשונים לפי הסדר הם השלשה והרביעי עושה מהם רביעיה, אבל זה לא מפורש. יש שם כתיב וקרי מענין, כתיב "וארבע לא ידעתים" וקרי "וארבעה לא ידעתים". לפי הכתיב יש שלשה, בלשון זכר, וארבע, לשון נקבה – זה רומז לשלשה אבות וארבע אמהות. אבל לפי הקרי (והקרי הוא הפשט) זה "ארבעה", ואז "לא ידעתים" – איני יודע מיהם הארבעה אבות. יש בזה רמזי רמזים.

עוד רמז: המלה הראשונה בתורה, בראשית (ברא-שית) עולה בגימטריא שלשה-ארבעה, ור' אברהם אבולעפיא אומר שהגימטריא היא "שלשה דברים יחד" (היינו ש"דברים יחד" עולה ארבעה). ארבעה אבות נזיקין עולה בראשית עם הכולל (כלומר, אבות נזיקין עולה שלשה עם הכולל – כבר רמז שיש ארבעה, ובתוכם יש שלשה, היינו שרק ה"אבות נזיקין" זה שלשה).

למה מדברים בחידות?

על כל פנים, הביטוי "ארבעה אבות נזיקין" הוא דבר שצריך הרבה להתבונן בו. זו דוגמה למשהו שנשמע פשוט אבל הוא בכלל לא פשוט.

צריך גם להתבונן במלים שרבי כתב במשנה – שור, בור, מבעה, הבער – האם הוא רוצה לעשות לנו חידות? הרי כתוב שהתורה באה לפרש ולא לסתום את דבריה. למה למשל הוא אומר שור ואנחנו לא יודעים מה הכוונה – האם זה קרן, רגל או שן. למה הוא לא אומר מה הוא מתכוון? למה צריך כמה דפי גמרא להבין מה שהמשנה רוצה לומר?

לגבי שור, אמנם אי אפשר לומר שאולי זה אדם או נחש – פשוט שזה שור, אבל עדיין איני יודע מה הכוונה, קרן או רגל או שן.

בור זה הכי פשוט (כמו שהדומם ויסוד העפר הם הכי פשוטים מבין היסודות), אין בעיה בהבנת הפירוש בור, כי מכל המלים כאן המלה היחידה שכתובה בתורה היא רק בור [טז].

לגבי "מבעה", בלי להתחיל ללמוד, לא מבינים בכלל מה פירוש המלה. וזה אומר דרשני, האם המשנה היא ספר חידות? למה המשנה אומרת לי מלה שאיני מבין אותה?

המלה "הבער" אמנם יותר פשוטה, אבל גם היא מבלבלת כיון שהיא באה מאותו שרש שנאמר על השור, "ושלח את בעירֹה ובער בשדה אחר". מה רע להשתמש במלה של התורה, אש?

לכאורה רבי היה צריך לכתוב: ארבעה אבות נזיקין – הרגל והבור והשן והאש. בשביל מה הוא משחק איתנו משחקים? כדי שנרויח חמשה דפים של גמרא? זו שאלה שכל תלמיד צריך לשאול. האם יש עוד משניות שמשתמשות דווקא במלים לא פשוטות? זה באמת מתאים לכאן – "ארבעה אבות נזיקין", זה מזיק, הקליפות שסובבות את עולם העשיה.

אמרנו שאנחנו מכירים שלשה אבות, וכאן יש ארבעה. האם יש דעה של שלשה אבות? בגמרא יש מי שאומר שיש שלשה אבות בשור, ובירושלמי יש באמת הוה-אמינא שהכל זה שלשה אבות (אמנם זה בתור הוה-אמינא, קושיה, שאם השור כולל קרן שן ורגל אז ניתן לצמצם את הארבעה אבות לשלשה). זה ממש כמו בפסוק "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים". השלשה מתפרטים לארבעה.

הכל בשביל הגימטריא – הכל קשור לאש

אם כן, למה המשנה אומרת את המלים האלו? הדבר הראשון שנראה לנו זה לעשות גימטריא. כדאי לרבי "לבלבל לנו את הראש" כדי שתהיה גימטריא יפה [בדומה לזה ניתן לומר שזה בשביל המקצב, החרוזים, ובאמת מצאנו פירוש כזה בשיטה-מקובצת]. והנה שור בור מבעה הבער עולה 1108, ד"פ 277, ד"פ הבער. הכל זה אש! גימטריא מופלאה, שהמלים האלו מכוונות על מנת שהממוצע שלהן יהיה האחרון – הבער, "הכל הולך אחר החיתום". אם כי שהבער כתוב רק בסוף, אבל הכל זה אש. המלה הבער נמצאת גם בתוך המלה ארבעה – א הבער, א זה אש. "נעוץ סופן בתחלתן", האחרון נעוץ בהתחלה.

מי המזיק? גם באדם, איזה טבע של אדם מזיק? איזה יסוד הוא ה'מזיק'? עיקר המזיק היא מדת הכעס, יסוד האש, כמבואר בתניא (פ"א). יוצא שיש מכנה משותף של כל ארבעה אבות נזיקין – אש.

לגבי השור, הוא נמצא בצד שמאל במרכבה, צד האש. לגבי האדם, שיש הוה-אמינא שמסתתר כאן גם אדם – בספר יצירה האות של אש היא ש, וה-א היא אויר (רוח), היסוד של האדם. ולעניננו אש זה ר"ת אדם-שור. הכל זה אש, אבל האש בעצמו זה אדם-שור.

איך בור קשור לאש? לכל חלקיק יש אנטי-חלקיק, יש אש מתפשטת ויש אש שואבת. בחז"ל יש אש אוכלת ואש שותה – רמז מובהק של אש, אוכלת-שותה. "שש אשות הן" בחז"ל, שכולן דרגות של אכילה ושתיה. אפשר לומר שהאוכל הוא הפעיל, הולך ואוכל, והשותה הוא הסביל, כמו הבור. ועוד רמז נפלא מהתורה שהאש היא גם שרש הבור: "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בֹּר וגו'" – לפני כל בור (הבור המלא למיתה בעומק י טפחים והבר החסר לנזקין בעומק ט טפחים, כדרשת הירושלמי) כתוב "איש" (שממנו ממעטים "איש ולא שור", שאם שור חפר בור ברשות הרבים בעל השור פטור), הרומז ליסוד האש – יסוד האש שבאיש (בעל הבור), איש היינו אש י כנודע. גם לפני נזקי שן ורגל כתוב איש, לרמז ששרשם הוא גם יסוד האש (שבאיש, שהוא בעל השור [יז]): "כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה [נזקי רגל] ובער בשדה אחר [נזקי שן] וגו'", ודוק.

רמזים בחשבון ארבעה אבות

אמרנו שהמלה היחידה כאן מהתורה היא בור, ובשאר רבי שינה את המונחים. שור כתוב בתורה, אבל לא יודעים אם כוונת המשנה לקרן, רגל או שן. מכל מקום, לפי המסקנה ארבעת האבות הם: רגל בור שן אש שעולה 1092 = ד"פ 273 (3 פעמים 7 פעמים 13, מספר מאד חשוב), עולה ו"פ יעקב שעולה ז"פ יוסף (המספר הראשון שכולל את שניהם), עולה מב פעמים הוי' ("אהיה אשר אהיה" פעמים הוי', סוד מב אזכרות בתפילין כנודע – ארבעה בתים וארבע פרשיות, כנגד ארבעה אבות נזיקין – "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ").

כעת נחשב את כל שבע המלים יחד, ארבעת האבות הכתובים במשנה עם המלים שאינן כתובות: שור בור מבעה הבער רגל שן אש הכל עולה 1992, ד"פ דומם-צומח-חי-מדבר. עכשיו מתברר שבמקום האש, רוח, מים, עפר הפשוטים, יש כאן את היסודות המורכבים (באמת גימטריא מורכבת). אלה רמזים בשביל לפתוח את לימוד המסכת בטוב-טעם (פרפרת בתחילת הסעודה כנודע).

מכל מקום, הענין הזה שרבי משתמש כאן במלים סתומות הוא דבר שכל תלמיד צריך לשים לב אליו.

"לא ראי זה כראי זה" – הפירוד בנזיקין

נשים לב לעוד דיוק לשוני שכתוב בהמשך המשנה "לא הרי זה כהרי זה וכו'". אמנם בלשון הגמרא לא אומרים "לא הרי" אלא "לא ראי". הביטוי "לא ראי זה כראי זה" כל כך שגור, עד שאפשר לחשוב שזה כתוב במשנה. יש את זה כמה וכמה פעמים בש"ס, בכל מיני הקשרים שונים, אבל רק כאן זה מופיע בתור התחלת מסכת במשנה, התחלת סדר. כשלומדים משהו צריך להתבונן מה קורה כאן, להפשיט את זה.

נראה שזה המקום הכי בולט של השכל של "לא ראי זה כראי זה", וצריך לומר שיש משהו בשכל הזה שקשור בעצם לארבעה אבות נזיקין. זה לא סתם, שום דבר הוא לא סתם. אם נתבונן, זה יכול לעזור לנו להבין את הקושיא הראשונה ששואלים כאן התוס' (שנראה בהמשך). יש משהו מהותי בנזיקין של "לא ראי זה כראי זה".

מה פירוש המלה "ראי", "לא ראי"? מלשון ראיה, נראה. כשלומדים תורה צריך להסתכל בדברים שהם כאילו פשוטים, מה שנראה – ראי – פשוט, ולראות שהוא לא פשוט בכלל. צריך באמת להסתכל בראי ולראות שהוא לשון ראיה, חוש השייך לחכמה בנפש, ראית המהות הפנימית של הדבר. "לא ראי" זה לא רק תרגום של "לא הרי", צריך להתבונן ולעיין במלה ראי [יח].

הווארט הוא שזה משהו עצמי בנזיקין, שיש פירוד בעצם. אף על פי שיש בסוף "הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וכו'", לפני כן צריך להבין שהם נפרדים, "לא ראי זה כראי זה".

זהו גם העניין של המספר ארבע. מה ההבדל בין המספר שלש למספר ארבע ("שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים")? בשלש עדיין אין פירוד גמור, הפירוד מתחיל מארבע. בארבע יש שתי סגולות הפוכות – התכללות (שנים שהם ארבעה, 2 ברבוע) וגם פירוד מוחלט. מאיפה לומדים את זה? מהפסוק "ומשם יפרד, והיה לארבעה ראשים". כל העולמות התחתונים בי"ע הם טורי דפירודא, אבל עיקר הפירוד הוא ב"אף עשיתיו", עולם העשיה, ולכן מתאים שיקיפו אותו ארבע קליפות נפרדות זו מזו, "לא ראי זה כראי זה".

ג. התוספות הראשון במסכת

נקרא כעת את התוספות הראשון במסכת (לכאורה אין בו נפק"מ להלכה, לכן היו חסידים שלא היו כל כך מעמיקים בזה, ובכל זאת "הכל הולך אחר הפתיחה"):

ארבעה אבות נזיקין – אית דוכתא דלא תני הן כמו הכא [שלכאורה היה צריך להיות כתוב "ארבעה אבות נזיקין הן", כדי למעט שלא 13 או 24 אבות (כמו שכתוב בדף ד), אך מכל מקום יש מקומות שלא כתוב 'הן'] ובגמרא גבי שלש עשרה אבות נזיקין ובארבעה מחוסרי כפרה. ואית דוכתא דקתני הן כדקתני ארבעה שומרין הן וארבעה ראשי שנים הן [עד כאן רשימת מקורות, כמו 'מסורה', בלי שום הסבר למה, אלא רק אומר איפה כתוב הן ואיפה לא כתוב הן למרות שצריך. זה קצת מוזר, שתוס' שׂם לב לתופעה ולא מסביר, לכן בא הגליון כאן:] (גליון. וא"ת אמאי לא קאמר ארבעה אבות נזיקין הן כדקתני ד' ראשי שנים הן. וי"ל שלא בא אלא להגיד ארבע אבות הללו לא ראי זה כראי זה [הוא משתמש בלשון הגמרא ("לא ראי"), ולא בלשון המשנה ("לא הרי"). הגליון אומר שהמשנה לא באה בעיקר לומר שיש ארבעה אבות נזיקין, אלא רק בדרך מעבר, והדגש הוא על ההמשך. אם היה כתוב 'הן' היה משמע שהתנא רוצה להדגיש בעיקר את קיום הארבעה, אבל ההדגשה היא על "לא ראי זה וכו'", שארבעה אבות אלה – אף שיתכן שיש נוספים – הם 'לא ראי זה כראי זה', ולכן הוא לא אומר הן.] וקצת קשה דבגמרא מוכח דנחית תנא למניינא מדפריך ותנא דידן מאי טעמא לא תני הני [ולכן קשה לומר שזה רק בשביל להגיד את ה'לא ראי זה'…] לכך י"ל דיש מקומות דלא תני הן כדאשכחן בארבעה מחוסרי כפרה. ע"כ).

ב'מסורת הש"ס' על התוס' הוא מפנה לתחלת מסכת ראש השנה. נצטט את התוס' שם:

ארבעה ראשי שנים הן – בכל דוכתי תני הן כדאשכחן הכא ובפ' בתרא דשבועות ארבעה שומרים הן ובפ"ק דחולין ג' פגימות הן ובפ' אין מעמידין ג' יינות הן ובפ' כל הצלמים ג' בתים הן ג' אבנים הן ג' אילנות הן. אבל בריש ב"ק תנן ארבעה אבות נזיקין ולא תני הן [כאן לא מביא שום דוגמה אחרת לכך, והוא מתרץ כמו הגליון אצלנו:] משום דקאי אבתריה כלומר ארבעה אבות נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה. ותדע דבגמרא במניינא דרבי חייא ורבי אושעיא תני הן [ומעיר שם במסורת הש"ס על התוס' שבנוסח הגמרא לפנינו גם במניין של רבי חייא ורבי אושעיא לא תני הן. וגם התוס' אצלנו אומר שלא תני הן. זו מחלוקת גירסאות בין התוספות. מכל מקום, הגליון תוס' אצלנו דוחה את התירוץ של התוס' בר"ה כי בגמרא משמע שכאן למנינא נחית].

"הן" – אחד ומאחד

בהון עשיר, עוד לפני שנכנס לנגלה, אומר שלשאלה זו יש עוד תירוץ בספר 'עשרה מאמרות' של הרמ"ע מפאנו, תירוץ פנימי יותר [יט]. אמנם לפי מה שאמרנו קודם נאמר תירוץ פנימי, אבל די קרוב לפשט, מה המשמעות של המלה 'הן' בסיום המניין.

מלבד זה ש'הן' בא להדגיש את המניין, שאם "למנינא נחית" צריך "הן" (ולכן קשה שלכאורה גם כאן "למנינא נחית" אז צריך לומר "הן") – יש עוד משמעות למלה הזו; כתוב ש"הן" ביונית זה אחת ("הן יראת ה'" ועוד כמה מקומות). אז אם אומרים מנין ומדגישים אותו במלה "הן", בכך בעצם פועלים איחוד בתוך הדברים הנמנים. אם היה כתוב "הן", כאילו שאחרי שהפרדתי ביניהם אני גם מאזן אותם עם ה"הן" שמאחד אותם, אבל כאן לא רוצים לאחד אותם בכלל – רק להפריד ביניהם, כמו שהתבאר קודם.

לפי זה, אפשר גם להסביר למה בארבעה ראשי שנים כתוב "הן" – הכל ראשי שנים, דבר שבקדושה. אפילו אם זה ארבעה, הכל זה "הן". אבל האם זה טוב לכל הדוגמאות שהתוס' מביא? "ארבעה שומרים הן" גם אפשר להבין, אבל יש גם ג' פגימות, ג' בתי עבודה זרה, צלמים, אילנות של עבודה זרה וכו' – שכתוב בהם "הן".

צריך לומר שגם בעבודה זרה יש איזה מכנה משותף בולט, הכל עבודה זרה מלכתחילה, לא צריך להפריד בין עבודה זרה. וזה מתאים למה שאמרנו קודם שאמיתת המושג של פירוד מתחילה מארבעה, בשלשה תמיד יש עדיין צד של איחוד, של "הן". אבל אצלנו, שרוצים להדגיש את ההפרדה של אבות נזיקין, לא כתוב "הן". זה היה ווארט.

ד. סדרת אבות הנזיקין

ר' אושעיא ור' חייא

העיקר כאן הוא מה שהזכרנו שיש שלש דעות כמה אבות נזיקין הן (וזה עצמו חידוש) – במשנה כתוב ארבעה, ובגמרא יש את ר' חייא שאומר שלשה-עשר ור' אושעיא שאומר עשרים וארבעה.

מי הם רבי אושעיא ורבי חייא? הרמב"ם אומר שהם אלה שחברו את התוספתא. לפי ראשונים אחרים, מישהו אחר חבר את התוספתא, אבל כל הברייתות הן מהם. על רבי אושעיא כתוב משהו מדהים, שלא כולם זוכרים. כולם יודעים מה שכתוב על רבי מאיר בעל הנס [כ], שלא ירדו חבריו לסוף דעתו, אבל לא כל-כך יודעים שרבי יוחנן אומר [כא] שר' אושעיא בדורו כרבי מאיר בדורו, וכשם שבדורו של רבי מאיר לא ירדו חבריו לסוף דעתו כך בדורו של רבי אושעיא לא ירדו לסוף דעתו. מכאן רבי יוחנן מסיק שלבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סידקית. נמצא שהדוגמאות של ראשונים שלבם כפתחו של אולם הן רבי מאיר ורבי אושעיא, לא פחות ולא יותר. רבי אושעיא הוא אדם גדול מאד, וכך גם חברו רבי חייא. רבי חייא ובניו הם בדוגמת האבות, ויכולים בתפלתם לפעול תחית המתים [כב]. רבי חייא הוא זה שעושה שהתורה לא תשתכח מישראל [כג] (לא רבי).

העובדה שרבי יוחנן אמר דווקא על רבי אושעיא שהוא כרבי מאיר, ולא אמר כך על רבי חייא – חברו של ר' אושעיא – מראה לכאורה שהוא מקדים את רבי אושעיא לרבי חייא. וכן רבי אומר שרבי חייא גדול ממנו (אע"פ שהוא תלמיד חבר שלו). הסימן לשלישיה הזו הוא "למען אחי ורעי" – תלמידי-חכמים הם אחי, והסימן הוא אושעיא-חייא-יהודה (רבי יהודה הנשיא). לא הרבה פעמים בש"ס מוצאים את השלישיה הזו יחד, אבל כאן כן – המשנה זה רבי (וכן סתם משנה רבי מאיר, ודוק), "ארבעה אבות נזיקין", רבי אושעיא אומר 13, ורבי חייא אומר 24.

מה רבי אושעיא ורבי חייא מוסיפים על ארבעה אבות נזיקין של המשנה? נזקי אדם. לא נעמיק בגמרא, אבל גם רבי אושעיא ועוד יותר רבי חייא מוסיפים את כל סוגי נזקי האדם. גם בסדר האבות בדבריהם – קודם מונים את נזקי האדם, ובסוף את ארבעת האבות של המשנה. רואים שאצלם העקרון הוא ששרש הנזק הוא האדם, הוא הרוח – רוח שמוציאה את האש (גם בסדר היסודות יש מחלוקת מי קודם, אש או רוח).

סדרה של 4, 13, 24

כעת נבוא לעיקר: שני הגדולים האלה, רבי אושעיא ורבי חייא, מוסיפים הרבה 'אדמים', הרבה נזקי אדם, והסוגיא מנתחת למה האחד אומר ככה והאחר אומר ככה. למשל, אצל רבי אושעיא [כד]: תני רבי אושעיא שלשה עשר אבות נזיקין שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר נזק צער וריפוי שבת ובושת וארבעה דמתני'.

13 עולה אחד – ה-אח זה אדם, וה-ד אבות נזיקין של המשנה (שם בן, נוקבא יחסית – אדם עולה מה וכל הבהמות הן בחינת שם בן, בהמה, כולל הבור [כה]).

מכל מקום, זו אחת הדוגמאות המופלאות של סדרה רבועית, כל אחד מוסיף על השני וכשבונים סדרה התוספת היא ההפרשים. במשנה יש 4, רבי אושעיא מוסיף 9 ומגיע ל‑13 ורבי חייא מוסיף 11 ומגיע ל‑24. (מי חושב שבאמת כוונו לזה? הרב שי: השאלה מי כוון לזה, הם או הקב"ה… הרב: בדיוק כך [כו]. בשביל שתוכל גם ללמד את זה הלאה צריך לחשוב אם זה באמת, אם זה נכון). אמרנו ש‑4 ו‑13 זה מ-ד ל-אחד (שבמספר קטן הוא גם 4), והיחס בין 4 ל‑24 הוא ש‑24 עולה 4 בעצרת (מספר הצירופים של שם א-דני, הסוד של כד בתי דינים – בתי דינים של המלכות כנ"ל), אבל זה לא העיקר – אלה פרטים קטנים, העיקר שמתפתחת פה סדרה.

יש כאן סדרה ששני ההפרשים הם שני מספרים לא-זוגיים עוקבים (9, 11), זה אומר שהסדרה הזו היא n ברבוע פלוס/מינוס איזה מספר קבוע, וכאן זה n ברבוע פחות 12 – אם n = 4, 4 ברבוע פחות 12 = 4, עבור 5 יוצא 13, ועבור 6 יוצא 24. לא יכול להיות משהו אחר.

הגמרא רוצה לשדר לנו שיש משהו באבות נזיקין שזו הנוסחה שלהם. לא סתם "מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי", אלא שכולם פועלים יחד בשביל לגלות את העקרון. העקרון של נזיקין הוא לקחת רבוע ולהזיק-להוריד לו 12. צריך לראות מה זאת אומרת בצורה גיאומטרית. כעת אמרנו בצורה אלגבראית, אבל עיקר הלימוד שלנו הוא לחבר אלגברה וגיאומטריה. כמובן, ברגע שיש סדרה אפשר לעשות המון דברים, אבל מה שמענין אותנו זה לתת לנוסחה האלגברית את הציור הגיאומטרי – ואז רואים מה זה להזיק.

לפני שנגיע לציור, נציין ששלש הדעות יחד עולות 41, והמספר הבא בסדרה יהיה 37 (13 ועוד 24, שתי דעות האמוראים – המספר הבא הוא חיבור שני הקודמים. המספר הבא – 52, וכו').

עוד שאלה: ב‑ nברבוע מינוס 12 – מה אם ה‑ nיהיה פחות מ‑4? יצאו מספרי מינוס, זה לא ריאלי, לא כל כך נוגע לנו. המספר הראשון שנותן מספר חיובי הוא n = 4, ואז גם התוצאה היא 4 (גם האינפוט וגם האאוטפוט). 4 הוא רבוע. עוד שאלה פשוטה, שכל אחד שלומד קצת חשבון צריך לדעת, האם בנוסחה הזו יכולה להיות עוד תוצאה שהיא מספר מרובע? לא, כי לא יתכן הפרש של 12 בין שני רבועים. מאד פשוט לראות שזה שתקבל תוצאה של רבוע מהנוסחה של n ברבוע מינוס 12 זה רק 4, והמיוחד שבזה הוא שאתה מכניס 4 ומוציא 4. זה גם פרט חשוב.

עכשיו צריך להתחיל לצייר. נקח את הדוגמה הכי גבוהה, של 24 – 6 ברבוע מינוס 12.

א א א א א א

מה זה גיאומטרית להוריד 12? להוריד את הפינות (אף אחד שלא לומד ככה לא היה חושב על זה). מורידים מכל פינה 3 – אב (שתי שורות, א ועוד ב), "ארבעה אבות נזיקין"! כאן המקום לשאול אם רבי התכוון לזה… (אני משוחד, אני רוצה לשאול אנשים אובייקטיביים).

א א א א א א

הצורה שיוצאת:

א א

א א א א

א א א א א א

א א א א

א א

בתוספות [כז] כתוב שבעצם ה‑13 אבות נזיקין של רבי אושעיא הם 12 דינים שונים, כי דין השוכר הוא או כדין שומר שכר או כדין שומר חנם. יש אחד שתלוי בספק – אולי זה ה-א של אחד. כמו שלגבי רבי אושעיא ה‑13 הם 12, כך גם לגבי רבי חייא ה‑24 הם 23 דינים שונים. בכל אופן, רואים מהתוס' שגם המספר 12 משחק כאן. לפי מה שראינו עכשיו הוא המספר העיקרי שמשחק כאן, כל הסדרה היא n ברבוע מינוס 12.

זו דוגמה מצוינת: זו סוגיא של שני עמודים שלמים. השאלה היא למה חשבו דווקא על אלה – לומדים כאן אחד אחד. כלומר, יש המון מקום שהמספרים יצאו אחרת – המספרים האלה לא פשוטים. רואים כאן שהמספרים הם משהו עקרוני. הגמרא רוצה להוכיח שזה דווקא המספר הזה, אבל מכל הקושיות וההוה-אמינות רואים שהיה יכול להיות מספר אחר, ובכל זאת באמת זה חייב להיות המספר הזה.

חותכים את הטלית

מה הרעיון של הדבר הזה בחסידות? היום ההילולא של הרבי ר' בונים מפרשיסחא, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל. רבי בונים הוא תלמיד תלמידו של הרבי ר' אלימלך, שבדורו אמר – וכנראה הדברים לא השתנו הרבה – שהמצוה המיוחדת של הדור שלנו היא ציצית. אם כי זה קשור לעולם היצירה, כמו שלמדנו על "שנים אוחזין בטלית", אבל קשור גם לעולם העשיה, כי הוא עולם של ארבעה (נפרדים כנ"ל) ולטלית יש ארבע כנפות.

מה קורה כשחותכים את הכנף של הטלית? המצוה בטלה, זה נזק. הציור הנ"ל אומר לחתוך את הכנפות – יש כאן נזק גדול. מה עשו כשהביאו את הילדים מתימן וכו'? גזרו להם את הפיאות, וגם את הפיאות של הבגד (מי שהלך עם טלית זרקו לו אותה, אבל בעצם גזרו את הכנפות). למה? כי באמת חשבו שכל כנף זה להיות 'שפיץ-יהודי'. דווקא בכנפות של הבגד, של הטלית, תולים את חוטי הציצית – סה"כ לב חוטים כנגד לב נתיבות חכמה שמאירים בטלית. אז להזיק זה לחתוך את קרנות הרבוע (כמו קרנות המזבח, שהיה לב אמות ברבוע).

שלמות הטלית, שלמות הארץ ושלמות לשון הקדש

נעמיק ברעיון: רבוע היינו התכללות. שלמות ארץ ישראל שהגודל שלה הוא ת פרסה על ת פרסה. תיו על תיו = ארץ ישראל. לחתוך את הרבוע זה למסור שטחים [כח], נותנים שטחים מהפינות – יש אנשים של קצוות, עם פאות, אפשר למסור אותם. אפשר שתצא צורה יפה, אבל בשביל צורה יפה צריך להפטר מהשפיצים. בא השור וחותך את הפינה שלו, הבור את הפינה שלו, המבעה את הפינה שלו וההבער את הפינה שלו ואז יוצאת צורה סימטרית. מכולם ביחד יוצא משהו נחמד (למראית העין של עלמא דשיקרא). אם זה רק אחד או שנים או שלשה זה לא סימטרי.

הציור הזה שייך למצות ציצית ולשלמות ארץ ישראל, ובעצם לכל דבר שלם בתורה. רבוע זה התכללות, ועכשיו יש מישהו שלא סובל התכללות, שיש הכל בתוך הכל. הוא רוצה לחתוך פינה, שלא תהיה התכללות שלמה.

לחתוך את אותיות לשון הקדש

השרש הכי גבוה של המזיק הזה, ארבעה אבות נזיקין שלא סובלים את הרבוע – הוא בהקשר למה שמבואר בעניין הצמצום. יש שני צמצומים – הצמצום של 'עץ חיים' שעושה עיגול והצמצום של 'עמק המלך' שעושה רבוע ("גליף גליפו בטהירו עילאה", מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל), עולם המלבוש (הכל חוזר לטלית, לכן הוא נקרא עולם המלבוש), ובהמשך יש את קיפול עולם המלבוש (מלבוש = חשמל, בין האבות זה ה"מבעה", שלפעמים נסתר ולפעמים גלוי [כט], המלה הכי חידתית במשנה, כמו שחשמל זו מלת החידה בתנ"ך).

מה זה לחתוך את הפינות של עולם המלבוש, ח"ו? להוריד את השפיצים. כתוב שבפינות של עולם המלבוש נמצאות אותיות שם הוי'. לחתוך אותם זה לבטל את הקדושה. כמו שיש היום בארץ, להשאיר את השפה העברית אבל בלי "לשון הקדש" – בפינות יש שמות קדש. מדברים עברית, וזהו, בלי פינות, שפיצים, שהם שמות הקדש.

רואים מה זה ארבעה אבות נזיקין בכמה וכמה מדרגות. הכל שייך לצורה הזאת, לנוסחא של n ברבוע מינוס 12 עם הציור.

פינה זה 'שפיץ', אבל זה גם קרן זוית. כל הפינות רומזות לקרן זוית – נקודת אין בין שתי רוחות. מי שלא רוצה להכיר בקיום האין, רק שהכל ישות, יש ודבר נפרד בפני עצמו, חותך את הקרנות. דומה ל'חתיכת' לשון הקדש מן העברית.

עוד רמזים במניין האבות

נסיים בזה שהסה"כ של ג' הדעות (המשנה-ד, ר' חייא-יג ור' אושעיא-כד) עולה מא – מספר השראה, רבוע בתוך רבוע, 16 בתוך 25. התוספות אומר שבעצם ה‑13 הם 12 כנ"ל. לפי אותו הגיון ה‑24 של רבי חייא הם 23. אבל אמרנו שגם במשנה יש בתוך ה‑4 המקוריים גם 3 (יש גם פן שהארבעה הם רק שלשה).

נעשה את הרבועים של כל שלשת המספרים של רבי, רבי אושעיא ורבי חייא עם המספרים שלפניהם – כלומר ההשראה של 4, של 13 ושל 24. ההשראה של 4 היינו 4 ברבוע ועוד 3 ברבוע – 25, ההשראה של 13 הוא 313, ההשראה של 24 הוא 1105. שלשתם יחד – 1443 עולים ג"פ 481, שהוא בעצמו מספר השראה. זה חידוש שצריך להוכיח – מתי סכום של 3 מספרי השראה נותן ממוצע שהוא מספר השראה (זה נדיר ביותר). 481 זה השראה של 16 (4 ברבוע). המספר הזה, חוץ מזה שהוא 4 ברבוע, הוא כפולה של 13 (דעת רבי אושעיא) – 13 כפול 37 (המספר הבא בסדרה, סכום שני הקודמים).

עוד רמז לסיום: רבי אושעיא ורבי חייא משלימים אחד את השני. רבי אושעיא = 600, רבי חייא = 241, יחד הם 841 = 29 ברבוע. 29 = חייא[ל], נמצא ששניהם יחד עולים חייא ברבוע! 841 הוא המספר הראשון אחרי 25 שהוא גם רבוע וגם מספר השראה – ההשראה של 21 (אמת ועוד ת). המשנה היא מן הסתם רבי (גם רבי חייא וגם רבי אושעיא נקראים בשם 'רבי'), אז נוסיף רבי – 1053 = ג"פ 351 (ממוצע של שלשתם)[לא], המשולש של שם הוי'.

בכל אופן, העיקר בסוף, הוא להתבונן מאיפה זה בא. מי עשה שהחישוב יצא ככה. יש בזה כמה נפקא-מינות – כמה שעות מקדישים לנוסחאות כאלו בישיבה? כמה מתעצמים עם זה כדי להעביר את זה הלאה (במיוחד לסטודנטים באוניברסיטה ששוחרים מתמטיקה)? מכל מקום, זה באמת משהו פלאי, במיוחד הדוגמה כאן של חיבור האלגברה והגאומטריה, שזה עיקר הענין לשיטתנו בלימוד החשבון.

שוב, עצם הווארט ש‑4, שהוא רבוע, הוא גם רבוע מקוטע, ואין עוד אחד כזה (כמו שאמרנו) – רק כששמים בנוסחא 4 ויוצא 4. אלו הארבעה אבות נזיקין. לא הייתי יודע את זה כלל וכלל בלי רבי אושעיא ורבי חייא.

השלמה א. רמזי ארבעה אבות

אמרנו שרגל בור שן אש עולה 1092 = ד"פ 273, רגע. אצל ר' אברהם אבולעפיא יש שלשה 'רגעים' – הקליטה, היצירה והלידה – אבל אם מוסיפים את הזיווג, באצילות, יש כבר ארבעה רגעים. אם מדובר באבות נזיקין, אפשר לכוון "רגע באפו" – "אף עשיתיו", כמו שמסביר ההון עשיר על ארבע קליפות הסובבות את ה"אף עשיתיו" (מכולם יוצא "חיים ברצונו" – חיים עולה ד"פ טוב).

והנה אם מחליפים את המלה שור ברגל, כמו המסקנה, אזי מפחיתים מהשור 273 (רגע) – הממוצע של כל הארבעה. הבור נשאר כמו שהוא ("הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", 'אני בור לא שניתי…'), אבל ל-מבעה צריך להוסיף 233 להגיע ל-שן – 233 עולה רגל.

הדברים מתקשרים אחד לשני. הפחתנו 40 יותר ממה שהוספנו, ובין 1108 (מערכת המשנה) ל‑1092 (מערכת ההלכה) ההפרש הוא 16 (4 ברבוע הנ"ל), אז ההפרש בין אש ל-הבער הוא 24 (המספר של רבי חייא, ב"פ 12). נמצא שההפרש הראשון היה רגע (הממוצע של כולם), השני רגל, והשלישי 24 – כולם מספרים משמעותיים כאן.

ר"ת רגל-בור-שן-אש "בראש" כנ"ל, תחילת התורה. כתוב בהקדמת הרמב"ן על התורה שלעתיד לבא עושים רצף מכל התורה ואחר כך אפשר לחלק את התיבות באופן אחר מאשר החלוקה היום, והדוגמה שהרמב"ן נותן היא שבמקום "בראשית ברא" יכול להיות "בראש יתברא". כלומר, התורה מתחילה מ"בראש".

הכל מתחיל מ-בור ב-ב רבתי, הצמצום הראשון, אחר כך לתוך הבור באה הרגל, אחר כך אש ובסוף שן. הצירוף בראש (עשינו את הסדר בשני אופנים, שיצא אלול ותשרי) – בור-רגל-אש-שן – לפי הפשט (ארמ"ע) הצירוף הוא ההיו, הצירוף המקביל לאדר (לפי ר"א אבולעפיא הצירופים של אלול ואדר מתחלפים, ודו"ק), ולפי סדר מאר"ע של ספר יצירה הצירוף הוא הוהי – הצירוף של תמוז, "וכל זה איננו שוה לי", צירוף משמעותי כי הוא הפוך מהצירוף הישר של הוי' ב"ה (ולפי זה התורה מתחילה עם סוד של אור חוזר של שם הוי', שמופיע במפורש רק בספור השני).

יש הוה-אמינא ששור זה הקרן, והקרן באמת בולטת מהראש. כתוב בתיקוני הזהר ששתי התיבות "בראשית ברא" הן מלה וחצי מלה – ברא חוזר על הבור והרגל והאש, אבל רק עם שלשה אבות (בלי ש, שן, שהכי קרוב לאדם), קודם ארבעה אבות ואז שלשה. אם נאמר שבמעשה בראשית כל ב זה בור, כל ר זה רגל, כל א זה אש וכל ש זה שן – בפסוק הראשון יש שש פעמים א, שית אלפי שנין הוי עלמא, ואם נכוון כל א כנגד אש יש כאן אסמכתא ל"שש אשות הן". בפסוק הראשון יש פעמיים ש – שתי שינים, שן אחת למעלה ואחת למטה, בלחי העליון (חצי ראשון של הפסוק) ובלחי התחתון (חצי שני של הפסוק).

יש שלש רישין – ר זה רגל, רמז ל"שלש רגלים בשנה תחג לי" – "שלש רגלים" = בראשית (= שלשה דברים יחד). אם כן, יש בפסוק הראשון שש אשות ושלש רגלים (שני דברים מובהקים יפים), שני בורות (י"ל בור מלא למיתה ובר חסר לנזקין כנ"ל) ושתי שינים.

בספרא דצניעותא כתוב שהמלה "והארץ" מהפסוק הבא היא המלכות האמיתית, ואילו ה"ארץ" של הפסוק הראשון היא עטרת הז"א (שנשבר ומת, ואילו מה ש"ארעא אתבטלת" רמוז ב"והארץ" של הפסוק השני). יש כמה רמזים מופלאים בזה, שלא כתובים (מי שהכי מאריך בזה הוא הגר"א בפירושו על ספרא דצניעותא, אבל הרמזים המספריים לא כתובים שם). הפסוק הראשון עולה משולש חכמה, ואם מוסיפים והארץ אז מקבלים 3003, המשולש של 77 (עז, מזל) – מלה זו העלתה את שרש המשולש מ‑73 ל‑77. ועוד, 2701 לא מתחלק במספר האותיות (28), אבל במשולש זה יש עוד 5 אותיות והמספר מתחלק ב‑33 – 3003 זה גל פעמים צא, הערך הממוצע של 33 האותיות (מהמספרים הכי חשובים, שהוא בעצמו משולש 13).

לעניננו, ברגע שאני מצרף את "והארץ", יש עוד אש ועוד רגל (כתוב "שלש רגלים בשנה", אבל לבהמה יש ארבע רגלים, ובלוח השנה היינו שמיני עצרת שהוא "רגל בפני עצמו" לכמה וכמה ענינים). סה"כ יש כעת 15 נזיקין, ז"פ אש ד"פ רגל ב"פ בור ב"פ שן = 15 פעמים 277, הבער, ממוצע 15 הנזיקין, שהוא בעצמו הערך הממוצע של שור-בור-מבעה-הבער!

מב האותיות הראשונות של התורה הן כנגד שם מב, המתחלק לשלש ידות בהן ה' ברא את העולם – עד ה-ב של "ובהו" (שלשה מיקומי ב – א, ז, מב – אחד מסודות המנורה, שיש בה מב קישוטין חוץ מ-ז קנים והכל מקשה אחת). אז נוסף עוד בור בסוף ("אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים" – בור בהתחלה, באמצע ובסוף). ב כנגד שלשה בתי מקדש. הרמב"ן אומר שהם כנגד ג הבארות של יצחק. כאן צריך לומר שהסדר הוא למפרע – "ובהו" כנגד עשק, "ברא" כנגד שטנה ו"בראשית" (ב רבתי) כנגד רחֹבות. לפי זה יש כבר 16 נזיקין – 4 ברבוע (גם בנוסחה שלנו, כשמכניסים 4 מקבלים 16, רק שמפחיתים 12 וחוזרים ל‑4).

השלמה ב. הסדרה החשבונית

דברנו על הסדרה של מספרי אבות הנזיקין, 4,13,24. אם הייתי מרשה גם מציאות שלילית, אז לפני ארבעה אבות נזיקין היה צריך לבוא מישהו מעולם הפוך ולומר שיש מינוס שלשה אבות נזיקין (טוב שזה לפחות שלשה…). אחר כך מישהו היה אומר שיש מינוס 8, מינוס 11, מינוס 12, ואז מצליחים לחזור.

אם נעשה באופן סימטרי הכל סביב 12‑ יהיו שבעה מספרים שליליים, 12‑ ומשני צדדיו 11‑ 8‑ 3‑, ואחר כך משני הצדדים 4 13 24. סה"כ יהיו 13 מספרים (דעת רבי אושעיא). אם נסכם את המספרים האלה זה חייב להיות מספר שמתחלק ב‑13, אבל השאלה איזה מספר – זה יוצא 26, דבר יפהפה ויחודי שהסכום של 13 המספרים הכלולים בסימטריה הזו יוצא בדיוק שם הוי'. רק חצי אחד – 7 מספרים – עולה 7. כלומר, הממוצע של צד אחד הוא א ושל שני הצדדים הוא ב – אב.

כל המספרים לעניננו (33 מספרים, מתוכם 29 חיוביים): 12‑ 11‑ 3‑ 4 13 24 37 52 69 88 109 132 157 184 213 244 277 312 349 388 [אושעיא] 429 472 517 564 613 664 717 772 829 888 949 1012.

אם n הוא 13 (המספר של רבי אושעיא) נקבל 157 = נזק (העשירי במספרים החיוביים). זה יוצא מ-אחד ברבוע, אבל יש גם טוב ברבוע (ברא אלהים) – נציב 17 בתור n – אז נקבל 277, הבער, ממוצע ארבעה אבות נזיקין (וגם 15 הנ"ל). נשים n=25 – נקבל תריג, מספר ההשראה של 18, חי. המספר ההשראה היחיד הקודם בסדרה זו היה 13. חוץ מ‑4 לא יכול להיות עוד רבוע.

לגבי מספר משולש – עוד לא הצלחתי להוכיח, אבל נראה לי – שבכלל לא יכול להיות משולש בסדרה זו. זה תרגיל להוכיח (מי שיוכיח יקבל פרס מ"גל עיני", בלי נדר).

אם n הוא 31 נקבל 949 – אהבת ישראל, אהבה פעמים חכמה וכו'. אם n שוה 32 נקבל 1012, פעמיים שור (בכללות יש שני דיני שור – מועד ותם – לכן פעמיים). אם יש תריג היה נחמד שיהיה גם רמח וגם שסה, אבל הם לא נמצאים בסדרה בצורה פשוטה. נתחיל מ-נזק ונחבר שבעה מספרים רצופים (יגיע ל-הבער ויעבור אותו בשני מספרים) – אז הממוצע של שבעת המספרים יהיה רמח. איך מגיעים ל‑שסה? אם נחבר מ-נזק שבעה מספרים בדילוג – כל מספר שני (כולל הבער ומגיע ל-תריג) – הממוצע יהיה שסה. על דרך מה שעשינו עכשיו כדי למצוא רמח ו-שסה יש משהו דומה, שאם מתחילים מ‑37 (המספר החיובי הרביעי, שבא אחרי דעת רבי חייא ודעת רבי אושעיא והוא חבורם) ומדלגים עשרה מספרים מקבלים 2770 (י"פ הבער, המספר הששי בין עשרת המספרים האלה), אבל אם מדלגים משם 13 מספרים מקבלים בסוף 45 פעמים 117 – אדם פעמים מבעה (לפי רב מבעה זה אדם, וגם לפי שמואל יש בזה ממד פנימי של אדם, שזה התענוג של השן). ועוד כיוצא בזה, אם אני מתחיל מ‑24 ומחבר טוב מספרים אני מקבל 17 פעמים בור (הממוצע). כלומר יש מפורש הבער ופעמיים שור, ורמוז אדם פעמים מבעה וגם בור. מחד יש כאן יפי של כל התורה – תריג ו-רמח ו-שסה – ומצד שני יש ארבעה אבות נזיקין, שחותכים את הפינות. מ-תריג עד אהבת ישראל (7 מספרים) הממוצע הוא 776 (ביאת המשיח וכו').

שור-בור הולך יחד (החרוז של השטמ"ק, ור אותן אותיות, ו-שב מתחלפות באתב"ש) וכך מבעה-הבער (שההפרש אותיות מ-ר, המתחלפים באח"ס בט"ע וכן בלמנ"ר). אמצעי תיבות של שור-בור – וו, במבעה הבער האמצע אותיות בע (חסד, וב"פ עב עולה קדם, זה ברבוע) – יחד עולה יוסף, השור, ומכיון שיש ו אמצעי תיבות הממוצע הוא הוי' (כפולת יג). הרוס"ת שר-בר-מה-הר (מבעה היינו רו"ס מה – אדם – ו-עב בפנים, שני מילויי שם הוי' ב"ה) = 952 = ח"פ (ממוצע כל אות) מעט, טוב פעמים ז (הסיכוי שהפנים יתחלק ב‑6 והחוץ ב‑8 הוא אחד ל‑48). כל המבנה הוא יוסף בתוך שבעה קולות (הקולות של פרק כ"ט). ארבעה אבות הנזיקין עולים 1108 – 613 (מהסדרה הנ"ל) ועוד 495 (יא פעמים אדם). ר"א אבולעפיא אומר ש-ג אמות אמש סוד ר"ת אדם-מלאך-שטן, העולה יא פעמים אדם (מלאך שטן = י"פ אדם).

את זה שהרביעיה בלשון המשנה היא דבר מושלם רואים במספר קדמי, שעולה 66 ברבוע, והממוצע הוא 33 ברבוע.

השלמה ג. הרמזים לפי הירושלמי

לפי רב שור כולל שן ורגל ומבעה זה אדם ולפי שמואל שור זה רגל ומבעה זה שן, והלכה כשמואל בדיני. בספר על הבבלי והירושלמי ("אמרי במערבא") כותב שלפי שיטת הירושלמי שור זה רק קרן ומבעה זה גם שן וגם רגל (מסתמא דברי הירושלמי הם לפי רבי יוחנן, המכריע ביניהם תמיד – ולפי כללי הפסיקה הלכה כמותו נגדם). כשחושבים על זה, שיטת הירושלמי היא הכי הגיונית וטובה. זה גם מסביר למה יש את המלה "מבעה" – כי אם היה אחד מהשנים הייתי יכול לשאול למה לא אומרים מה זה, אבל אם זה שנים יחד צריך מלה כוללת אותם. בבבלי מבעה זה לשון גילוי וכיסוי, אבל מהירושלמי משמע שבאמת רוצים להקיש ולהשוות בין "מבעה" ל"הבער" (לכן לא כתוב אש), והכל נדרש מהפסוק "כי יבער איש… וישלח את בעירֹה" (שזה הרגל) ו"הסר משוכתו והיה לבער" (שן). רוצים בעצם לקרוא להכל הבער, אבל בשביל לשנות מאש – אומרים מבעה. וכן, סתם כשאומרים שור חושבים על קרן לפני שן ורגל.

כעת נעשה גימטריא. כבר ראינו ששור בור (שור-בור לשון נופל על לשון, לכן השור נופל לבור) מבעה הבער = 1108 = ד"פ הבער. נוסיף קרן שן רגל (ג' אבות של השור, שלפי הירושלמי היינו שור ומבעה) – 2041 = 13 פעמים נזק (שניהם מספרים בסדרה), רומז לברייתא שיש 13 אבות נזיקין.

בירושלמי יש רק את הדעה של 13 אבות נזיקין, בבבלי זו דעת רבי אושעיא ובירושלמי זו דעת רבי חייא. שתי הדעות בירושלמי – 4 ו‑13 – יחד 17 (חייבים את הבבלי, כי בלעדיו לא היינו עולים על הסדרה. אבל אחרי שיש סדרה זה מצדיק, במדה מסוימת, שרבי חייא יחזור לדעה של 13). בבבלי כל שלש הדעות היו 41. 41 ו‑17 הם זוג חשוב של מספרים. בתנ"ך זה אחד החשובים ב"שבעים פני חן" – חיי רחבעם, שמלך בגיל 41 ומלך 17 שנה, סה"כ חן שנים. הסדרה הרבועית שיש בה רצף הכי מובהק של מספרים ראשוניים – הכי גדול שיכול להיות – זה רצף של 41 ראשוניים החל מ‑41. 41, 43, 47, 53, 61 (סדרה רבועית שבסיסה 2)… עד שמגיעים ל‑41 ברבוע כל המספרים ראשוניים. זה אחד הפלאים של המתמטיקה – זה גם פלא בפני עצמו, וגם אין כיוצא בו. הכי קרוב אליו זה לעשות אותו דבר מהמספר 17 – שנותן 17 מספרים רצופים ראשוניים (עד 17 ברבוע – סדרה על בסיס 2 תגיע אחרי מספר הגורמים של זה שממנו התחילו לאותו מספר בריבוע).

נבנה סדרה כזו: 4, 13, 24, 13, 4 (הבבלי ואחריו הירושלמי, כאילו שני דברים נפרדים ומשלימים). הסכום הוא חן, והחלק הזה של הסדרה הוא סימטרי. זו כמובן לא סדרה רבועית, אלא סדרה בחזקת 4. אם נצייר את זה כגרף זה עולה ויורד. מכאן והלאה בשני הכיוונים זה יעלה עוד פעם, לכל כיוון אותו דבר עד אין סוף. הבסיס יהיה 48 (פעמיים 24, הנקודה שבאמצע). אחרי 4 בכל צד יהיה 69 (אחד המספרים שלנו בסדרה הראשונה, אין שום סיבה שזה יהיה). שבעת המספרים כעת הם חן ועוד צמח = 14 ברבוע. אחר כך יבוא בכל צד חשך, ח"פ 41 (הסכום הראשוני בבבלי), שלא בסדרה המקורית. המספר אחריו 949 (אהבת ישראל), שכן נמצא בסדרה הראשונית. אחריו 2148 = ו"פ משיח. אז 13 המספרים יעלו הוי' פעמים הריון (מספר סגולי לכל מיני דברים). העיקר כאן הופעת המספרים שחזרו מהסדרה המקורית, בלי שתהיה לזה סיבה.

אמרנו שאם מחשבים 4, 13, 24 בהשראה נקבל 1443 (ג"פ 16 בהשראה), ואם מוסיפים לזה שוב 4 ו‑13 בהשראה – כל חמשת המספרים בהשראה – התוצאה היא 1781 (ה'כוכב' בסמינר שהיה באמריקה [לב] – 13 פעמים 137). רק 4 ו‑13 – שתי הדעות בירושלמי – יוצא פעמיים 13 ברבוע (דבר יפה בפני עצמו). וממילא, אם יש בכל צד 4 ו‑13 אז ההשראות שלהם יתנו 26 ברבוע. ההשראה של 24 באמצע היא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'" (גם כפולת 13 – 13 כפול 85, השראה 3 כפול השראה 7). ביחד זה חייב להיות כפולת 13, אבל מה שיוצא בסוף זה 13 כפול 137 – ראוי לציון.

נחזור לסדרה המקורית: 12‑ 11‑ 8‑ 3‑ 4 13 24 = 7. זה אומר ששלש הדעות של הבבלי משלימות את הסדרה לשבעה מספרים, כולל החלק ה'תת-קרקעי' (מינוס). אפשר לומר ש"שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" זה בדיוק זה – ה"שלשה נפלאו" ממני היינו הפלוסים וה"ארבעה לא ידעתים" היינו המינוסים. בריבועים מינוס הופך לפלוס – יש ריבוע חיובי למינוס – והשראה זה שני ריבועים. אבל שרש ההשראה של מספר מינוס הוא בעצם 1 יותר משרש ההשראה של אותו מספר בפלוס (כי 1 פחות זה מינוס עוד מספר – השראה של 12‑ זה 13‑ ברבוע ועוד 12‑ ברבוע). הקבוע של הסדרה הוא 12‑, אבל בהשראה זה 13 בהשראה – ה‑12 מתחלף ב‑13. נעשה את כל המספרים בהשראה, זה בעצם – השראה 13, השראה 12, השראה 9, השראה 4, השראה 4, השראה 13, השראה 24. ההשראות של ה"ארבעה לא ידעתים" זה 748 ושל ה"שלשה המה נפלאו ממני" זה 1443 (כנ"ל), ויחד זה 2191 – חייב להתחלק ב‑7, והממוצע הוא 313 – 13 בהשראה (הופיע פעמיים בפירוש בסדרה, ועוד חמש בממוצע – חלוקת ז-הב). זה שממוצע שלשת המספרים נתן השראה זה גם פלא, אבל כאן יותר פלאי, כי הממוצע הוא השראה שממנו התחילה הסדרה. הכל כדעת רבי חייא בירושלמי – דעת רבי אושעיא בבבלי – שזה 13.

שבעת המספרים ברבוע פשוט – 144, 121, 64, 9 [= 338 = ב"פ 13 ברבוע = 4 בהשראה ועוד 13 בהשראה, כנ"ל], 16, 169, 576 = 1099 = ז"פ נזק = "ברכי נפשי את הוי'" וכו' (זקן הוא יותר נזק מנקבה – אותן אותיות – "סבא בביתא פחא בביתא").

אם מכניסים 4 לנוסחה מקבלים 4, אם מכניסים 13 מקבלים 157, נזק, היינו ארבעה אבות נזיקין יוצאים מ‑2 המספרים של הירושלמי. עיקר: 12 היינו 3 פעמים 4 (4 פנות הרבוע שכל שנה כלולה מ‑3), כמו החשן, שבא לתקן את המשפט המתחיל מארבעה אבות נזיקין כנגד ארבעת הטורים בכללות. האבן הראשונה – אדם, הכל מתחיל מנזקי אדם, כמו במנינים של רבי אושעיא ורבי חייא, וכן מבעה לרב, הרי אדם מועד לעולם, הוא הזקן אותיות נזק, ובבריאתו נאמר "זכר (= נזיקין) ונקבה (= נזק) ברא אֹתם". והנה שמות כל יב אבני החשן ביחד עם תבת חשן = 4500 = 100 פעמים אדם, סוד מה = אדם ה' שואל מעמך, א"ת מה אלא מאה, היינו מה פע' מאה. כל יב אבני החשן יש 45 אותיות! בכל אחד מ-ג הטורים הראשונים יש 11 אותיות, 33, גל, ובטור הרביעי יש 12 אותיות, כנגד כללות 12 האבנים, ס"ה אדם אותיות, כרמוז בשם האבן הראשונה.

ס"ת "שלשה המה נפלאו ממני וארבע [לפי הכתיב] לא ידעתים" = 137, המספר במדע שמחבר בין סוד השלשה לסוד הארבעה, בראשית = שלשה ארבעה, כמבואר באריכות במ"א. 7 המספרים הראשונים בסדרה = 7, שביחד עם 137 = 144 = 12 ברבוע, כמבואר סוד זה שם. שלשה וארבע = 914, בראשית ע"ה = ארבעה אבות נזיקין!