1

בע"ה

התוועדות אחרי החקירה ביאחב"ל

כ"ב אב תש"ע – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו שאמיל.

[כדאי לאכול גזר – זה טוב ל"ראה אנכי", טוב לעינים, "עין בעין יראו".]

הבקר לפני שנסענו קראתי דבר ראשון ב"היום יום", לראות מה המסר של היום. יש משהו קצר, שתי שורות – משהו חשוב גם לילדים, רחיצת הפה בשחרית. צריך לרחוץ את הפה לפני הברכות, חוץ מבתענית שא"א – מנהג חב"ד להקפיד על רחיצת הפה שחרית. הבנתי שצריך לרחוץ את הפה לפני שנוסעים. רחצתי כמה פעמים את הפה, כפי שכתוב ב"היום יום", ואז "נעשה ונשמע" אחרי שעושים צריך להתבונן מה זה אומר, חוץ מהפשט הכי פשוט. כל מה שיהודי אומר בפה שלו זה הכל לברך את ה'. בפרשה הקודמת – "מה הוי' אלהיך שואל מעמך", "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'", מאה ברכות בכל יום. שייך לאברהם אבינו, "והיה ברכה", והוא גם תקן תפלת שחרית, אבל שרה דואגת שלפני שאברהם רץ – למקוה, לבית כנסת, לאיזה מקום – שירחץ את הפה. אומרת לו לרחוץ את הפה קודם. בשביל מה? כתוב שבכלל שרה דואגת לאברהם שיהיה בסדר – דואגת לחפוף לו את הראש, שלא יהיו כינים, שלא תהיה אחיזת החיצונים בשערות הראש, וכנראה גם בפה. עוד יותר חמור שבפה תהיה אחיזת החיצונים. אז רחיצת הפה שחרית זה שרה. אברהם אוהב לדבר, כי רוצה לקרב את כולם, אז הוא לא שותק – כמו שנסביר מה לשתוק ומה זה לדבר. אברהם אבינו קם בבקר כדי לדבר עם אנשים – זו מטרת החיים שלו, אחרת הוא לא חי בכלל. צריך לפרסם אלקות, הכל באמצעות הדבור שלו – בבאר שבע ובכלל. צריך לברך את ה', ועוד לפני שמתחיל במאה ברכות שלו – עיקר עבודת היום – באה שרה ואומרת לו שצריך לרחוץ את הפה לפני שמדבר. אומרת לו להזהר ממה שיכול לפלוט, "כשגגה שיצאה מלפני השליט". מה הוא יכול לפלוט? פליטת פה, כמו שאמר, "לו ישמעאל יחיה לפניך" [העירו: כנראה שהיה צום באותו יום...]. לכן שרה צריכה לבוא ולומר לו לרחוץ את הפה, "גרש את האמה הזאת ואת בנה" – לגרש אותו מהפה – "כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", שמירת הפה. זה ראיתי ב"היום יום", זה המסר של היום – רחיצת הפה שחרית לפני שמתחילים לברך את ה', עיקר התכלית של היהודי. כל הכח שלנו זה בפה – זה גם מה שמנסים כל הזמן להסביר לחבר'ה, שעיקר הכח של היהודי זה לא כלי הזין שלו, צריכים להיות גם גבורים, אבל הכח שלנו הוא בפה. צריך לרחוץ את הפה. "ביה אנא רחיץ" – זה לשון בטחון בארמית. זה גם אותיות רץ. צריך לבטוח – יש כאן מישהו שכתוב על התפלין שלו "הלך בתם ילך בטח", זה הכל בטחון. סיום הקריאה בתורה היום, "הכל הולך אחר החיתום", זה "בטח". בטח זה גם נצח – בטחון פעיל – וגם הוד, בטחון סביל. עד כאן הפתיחה – לחיים לחיים. אפשר לרחוץ את הפה עם וודקה, זה עוד יותר טוב, זה עושה חיטוי. היו חסידים שהיו שותים "לחיים" לפני ברכו. זה מנהג של חסידי חב"ד בירושלים, שאחרי ישתבח, לפני ברכו, מחטאים את הפה עם משקה, עם לחיים. זה מתאים מאד, כי זה לפני "ברכו" – לפני שאומרים ברכה צריך לרחוץ את הפה. לחיים לחיים!

שוב, יש לנו פה כמה מלמדים – זו תודעה שצריך להחדיר לילדים בחדר, רחיצת הפה שחרית.

בסוף שהחוקר ירד איתי (כשפגשנו את איתיאל למטה) הוא פנה אלי, מתוך הלב, שתאמר לר' איציק שאם הוא רק היה מדבר כמו שאתה הכל היה נגמר. תיכף נאמר מה צריך לומר – זה החלק הבא. אני מסכים איתו. [ר' איציק: אפשר לחזור]. בכל אופן, אנחנו דוגלים בסוד ה"חשמל". הוא גם אמר בסוף שגם הזמנתי את יוסי אליצור לבוא, אבל בינתיים הוא לא בא – איני מבין למה. הם מחכים. הוא גם אמר שימשיכו – איני יודע אם באמת ימשיכו – עם שאר הרבנים. [אמרו: הרמב"ם, הש"ך וכו']. הכי צריכים  להזמין את המהר"ל מפראג.

יש את סוד החשמל, "עתים חשות עתים ממללות", וידועה תורת הבעל שם טוב "אם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיהו" – "מלאך" זה כאלם. אם התלמיד יש לו חוש – כמו לרבי אייזיק מהומיל – שרואה שהרבי שלו שותק. לא רק שרואה ששותק, אלא יש לו שתיקה פנימית – לא מוציא הגה מהפה בלי ששותק בפנים עד שהוא מל, כורת את הקליפה, ואז, ברגע שמרגיש שכרת את הקליפה על ידי שתיקתו-הכנעתו הוא פותח את פיו, ועל זה כתוב "מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו", תכלית הכוונה להמתיק בדיבור את כל הדינים, את כל "גבורות הוי'". צריך להבין שמחד זה גבורות, אבל זה "גבורות הוי'" – של שם הרחמים. דינים בחיצוניות ורחמים בפנימיות. מי יכול להמתיק את הדינים? מי ש"ישמיע כל תהלתו". מי יכול להשמיע את כל תהלת ה'? יש בזה כמה פירושים, ויש בזה רמז יפה ש"כל תהלתו" עולה "נעשה ונשמע". מי שאומר ומקיים "נעשה ונשמע" זה שוה "כל תהלתו" והוא יכול למתק-למלל את גבורות ה'. אבל לפני כן צריך להיות חש –שהרב שותק כאלם. אם מרגישים שהרב הוא ככה אז הוא "מלאך הוי' צבאות", ואז כדאי לבקש שיאמר תורה, ואם לאו – לאו. יש מספיק אנשים שאומרים תורה שאינם מלאך ה' צבאות. צריך לשמוע, לשאוף להגיע ולבקש לשמוע ממי שהוא ככה. אם כן, יש ודאי ערך לשתיקה. אדרבה, מי שלא יודע לשתוק לא שוה כלום – זה הראשית, ה"חש".

בכל זאת, אנחנו דוגלים בערבות הדדית, שערבות הדדית זה "כל ישראל ערבים זה בזה". הדין הזה בעיקר חל בארץ ישראל, שיש דין צבור, שיש דין "הנסתרת להוי' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו" (בלי הנקודות על "הנסתרת להוי' אלהינו", כאשר עברו את הירדן ונכנסו לארץ ישראל. מה זה אומר ערבות הדדית? שיש דברים שבחו"ל זו עבודת הפרט, היחיד – שכדי להיות שלם במשהו צריך בעצמו לקיים את כל השלבים. כל עבודת ה' זה "מעשה מרכבה" – משהו מורכב, עם כמה שלבים, כמו שהבעל שם טוב אומר שבכל דבר יש שלשה שלבים, חש-מל-מל. מי שהוא פרט חייב לעבור את כולם, לפי הסדר, אבל מי שהוא חלק מכלל – ארץ ישראל, שיש ערבות – לא צריך הכל. לא שיכול לומר שאני אעשה רק שלב אחד ואתה את השני – אתה תעשה חש ואני מל, אתה תשתוק ואני אדבר. לכתחילה לאו דווקא שמתכננים ככה, אבל זה באמת חלק מהענין. כלומר, שאם יש ערבות אז מה שאמרתי עכשיו באמת נכון – שאתה תשתוק ואני אדבר. אני אדבר בצדקה רב להושיע. זה גם בחינת "מי ימלל גבורות הוי'". לכן זה דבר חשוב מאד שיש אנשים שלומדים לשתוק.

צריך להבין מי האנשים שבעיקר צריכים ללמוד לשתוק. זה כמובן אנשים כאלה שעוד לא קיימו את ה"מל" מלשון ברית מילה – כריתה. בשביל מה שותקים? שתיקה זו הכנעה, אבל זה למטרה מסוימת, זה בשביל להגיע בן רגע לכריתה. מה זה כריתה? ניתוק. אלה שיש להם עדיין איזה קשר למה שצריך להיות מנותק וכרות ממנו, אותם אנשים במיוחד צריכים לשתוק, ללמוד איך שותקים. כי אם למשל חוקרים אותך ואתה שותק, אז בסוף תזכה להתנתק מהם. הבעיה שלך – לא רק שהם יאשימו אותי (ודאי הא בהא תליא). אני צריך לשתוק עד שבאמת אני נבדל מהיניקה הזאת, מההשתייכות הזאת, מהראש הזה. מי שיש לו עדיין איזה שהוא צד זיקה וקשר לראש של החוקר – הוא לא אשם, מי שמעליו, מי שהוא מקבל ממנו את ההוראות – אז כדי לקיים את ה"חש" על מנת למול, לשון ברית מילה, צריך לשתוק. אבל אם אתה פעלת את ה"חש" כל כך טוב, כל כך טוב שתקת עד שפעלת ברית מילה – גם לעצמך וגם לו – אז יכול לבוא מישהו אחר ולדבר חפשי. לדבר חפשי זה, שוב, להמתיק את כל הסיפור – "מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו". באמת בקטע הזה אנחנו פועלים בערבות הדדית. אחרי שיש דיבור צריך לשקול – באמת לשקול – אם הוא צדק או לא צדק שאם ר' איציק היה בא ואומר אותם הדברים אז גמרנו. צריך לדעת מה לדבר, צריך לדעת אם זה מה שרוצים – משהו מורכב. מה המטרה שלנו, מה רוצים בדיוק. בכל אופן, זה ווארט אחד – שאנחנו ערבים זה בזה, לכן יש סיטואציות שאתה "חש" ואני "מל", בזכות השתיקה שלך, ואז זה טוב מאד. אם אנחנו דבר אחד אז היחוד הזה שלנו הוא הוא "הרב הדומה למלאך ה' צבאות", ביחד. זה ווארט שני – לחיים לחיים.

ניסינו להמתיק את הענין, אני חושב שעבר פחות או יותר בסדר – נראה את התוצאות בהמשך. הסברנו להם סוגיא מפורסמת אצלנו, שיש שלש רמות של למידה וגם של פרסום דברי תורה, שזה נקרא סברא והלכה והלכה-למעשה. יש שסוברים סברות, ויש שמסיקים מסקנה מתוך הסברות, שהמסקנה היא "הלכה", אבל כתוב בגמרא שעד שלא מגיעה סיטואציה מסוימת (במאמר מוסגר, יש כמה צדיקים שיש עליהם סיפורים ששאלו אותם שאלה והם ידעו ברוה"ק שהשואל לא נמצא בסיטואציה זו וסרבו לענות) – כשבאים ושואלים אותך דבר למעשה, באמת למעשה, ואז צריך לשקול טוב ולהורות הלכה למעשה. יתכן שהרב הזה לימד תורה עשרים או ארבעים שנה ויודעים שסובר ככה, ובסוף פוסק אחרת הלכה למעשה. איך זה מוסבר בחסידות? כנגד שלש רמות של הנשמה – המושכל, המורגש והמוטבע, חב"ד-חג"ת-נהי"ם. רוב הלימוד בישיבה – והסברתי להם שגם רוב הספר הזה (שהיה מונח לפניהם) – הוא סברות. מתוך סברות, כמו שאמרנו קודם – סברות זה חב"ד – מי שיותר שכלי הוא יותר סובר, זה עיקר מה שמעסיק אותו ומענין אותו ומחיה אותו. בכתבי האריז"ל חיות זה מוחין. "כי הם חיינו ואורך ימינו" – עיקר החיות של לומד התורה שמקבל חיות מהסברות. ככה צריך להיות בכל ישיבה. כמובן שבפשט של "כי הם חיינו" יש עוד כמה רמות – "חיים הם למוציאיהם בפה" ועוד יותר צריך ללמוד על מנת לעשות. בכל אופן, שרש החיות במוחין – בסברא. כמו בחסידות, אחרי שאדם מתבונן יש "בכן" – שזה לעורר את הנטיה בלב, אהבה או יראה, ימין או שמאל, כן או לא, מותר או אסור. זה ההלכה שיוצאת מתוך הסברא. כמובן שלא הגעתי לפרט כאן בספר מה הסברות, כמו "מי איכא מידי", אבל יש סברא שכולנו מסכימים – "מאי חזית". זו סברא. גם כתוב בספר, ככה ידוע, שלאו דווקא שפסק ההלכה הוא לפי סברא זו – זו סברא, סיוע ל"הלכה למשה מסיני" שחיי יהודי עדיף. אם זה שני יהודים אז "מאי חזית". ההלכה שמוסרים את הנפש על שלש עבירות זה לאו דווקא מפני ש"מאי חזית", ככה מקובל, וגם ההבדל בין יהודי לגוי – גם מקובל. בכל אופן, יש סברות. קודם הסברנו שיש בסוף הספר איזה מסקנות. הסברתי להם שמסקנות זה נקרא "הלכה", שזה יוצא מתוך הסברות. אז יש פה חב"ד ויש פה חג"ת. מה בדיוק הרבנים – אמרתי גם על עצמי – יאמרו הלכה למעשה? קודם כל, אם מישהו שואל אותי הלכה למעשה אני מתייעץ או יושב בכובד ראש, צריכים לשבת ביחד כמה רבנים, שהאדם לא  יאמר שהוא דן יחידי. הלכה למעשה זה משהו רציני. כל זה היה בנגלה הראשונה של החקירה, לפני שהחוקר היותר גדול לא הסתפק בכל זה. זה היה החלק היותר תורני. שוב, הווארט היה שיש שלש רמות בלימוד התורה, ורק הווארט הזה כבר מבטל את כל התיק – אם רוצים לדחות בווארט הזה, אם אתה לא חושב שזה להתקפל. אם אתה רוצה להשתמש בווארט הזה, שיש פה חב"ד וחג"ת אבל עדיין לא נה"י – אין פה תיק בכלל (חוץ מזה שגם ככה אין תיק אליבא דאמת).

מה לא אמרתי? הדבר הזה הוא "אליה וקוץ בה" בשבילם. לא הסברתי להם מה ה"קוץ" בדבר הזה, של סברא והלכה והלכה למעשה. הקוץ הוא שכל זה שיש שלש רמות – שיכול להיות שאחרי ארבעים שנה רב גדול בישראל, ואפילו גדול הדור, אומר הלכה, ואחרי ארבעים שנה אומר שכל זה לא היה הלכה למעשה (יש בגמרא דבורים כאלה), למדתי הלכה אבל לא הלכה למעשה, וכל שכן סברא, איזה ראש ישיבה גדול ששבעים שנה לומד סברות עמוקות ובכלל לא מענינת אותו הלכה אלא רק סברות (זה לא לימוד חסידי, שכן צריך להגיע להלכה, אבל מה שמקובל בישיבות שהלכה זה "בטול תורה" – זה מבטל את המקור של התורה, את המוחין של התורה, כמו שהרבי הקודם אמר שחיצוניות לא רק שהיא חיצוניות אלא שזה מקלקל את החוש בפנימיות, ככה הלכה לא רק בטול תורה אלא מבטל את כל החוש בתורה, כך יאמר ראש ישיבה מתנגד, כשיבוא המשיח גם הוא יהיה חסיד, כל העולמות מתעלים, עם הסברא הזו שלו), בכל אופן ברור ששבעים שנה אפשר לומר סברא וזה לא מגיע ולא רוצה להגיע להלכה, ועוד ארבעים שנה אתה אומר הלכה ולא אמרת הלכה למעשה, כי לוקח זמן עד שהדברים יגיעו להלכה, וגם תלוי בהשגח"פ, מתי תבוא הסיטואציה באמת שתחייב אותך להוריד את הדברים מהלכה להלכה למעשה. שגם את ראש הישיבה מישהו יכריח לומר – מה המסקנה של כל השיעור הזה. יש אנשים קטני שכל, שרוצים לדעת מה לעשות... כל זה רק לחדד את ההוה-אמינא.

אבל כשיבוא מלך המשיח, שאנחנו כבר בתקופה של מלך המשיח, אז יהיה תיקון המוחין קודם כל – הכל מתחיל בחב"ד – ותיקון המוחין, שאין יותר טעות בשיקול הדעת (שעדיין קשה להתיימר לומר שאני שם), ואז, כשיש בהירות אמתית, בהירות משיחית בסברות, במוחין, אז מה הסברא להלכה ולהלכה למעשה זה לא לוקח שום זמן. זה נקרא "עד מהרה ירוץ דברו" – זה סוד ברכת כהנים (יש לנו כאן כהנים). על ברכת כהנים כתוב ש"עד מהרה ירוץ דברו" – לא לוקח זמן לעבור מהחב"ד לחג"ת לנה"י. אנחנו או-טו-טו על הסף של משיח, ואצל משיח אין את השבעים שנה בין הסברא להלכה ואין ארבעים שנה בין הלכה להלכה למעשה – צריך להיות "עד מהרה ירוץ דברו".

היות שהפסוק הזה והענין הזה קשור לברכת כהנים צריך לקשר את זה לברכת כהנים שיש בה שלש ברכות. יש כל מיני פירושים מה זה שלש הברכות של ברכת כהנים – או כנגד האבות וכו', הרבה פירושים בלי סוף. לעניננו, יש גם פירוש כזה שהן כנגד שלש הרמות הכלליות בנפש – מושכל, מורגש, מוטבע (דווקא לפי סדר זה). "יברכך הוי' וישמרך" זה הסברא. כשהכהן עולה לדוכן צריך איזו סברא – מה הסברא של ברכת כהנים, מה הוא הולך לעשות כאן. המסקנה מהסברא הזו, ההלכה, זה "יאר הוי' פניו אליך ויחנך". אבל מה ההלכה למעשה? "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום". "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" שזו הלכה – זו ברכה, שתלמד הרבה תורה, "תורה אור". אבל "ישא הוי' פניו אליך" זה קבלת התשובה – נקבל אותך גם אם אתה חוטא ועבריין. הלכה למעשה היא שה' מקבל אותך בכל מצב ועושה לך שלום, שזה "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום". שלשת השלבים האלה, מהסברא ועד להלכה ועד להלכה למעשה, צריכים לרוץ מהר. הסברא היא בעולם הבריאה, ההלכה בעולם היצירה וההלכה למעשה בעולם העשיה – "אף עשיתיו", יש הבדל, פרסה ומסך, בין ההלכה להלכה למעשה, "אף עשיתיו". דווקא שם צריך להמתיק. שם אומר משה רבינו בפרשה הקודמת "יגרתי מפני האף" – מפני המעבר מהלכה להלכה-למעשה. צריך להמתיק שם.

נסכם: יש סברא, יש הלכה, ויש הלכה למעשה. יש שכל ויש רגש – הלכה זה רגש, זו נטיה לימין או לשמאל, רגש שנולד מתוך השכל. אז יש סברא והלכה והלכה למעשה – שכל, רגש ומעשה. כנגד זה יש שלשה עולמות – בריאה יצירה עשיה.

גם אמרנו להם – גם בסוף, כשדברנו כמה מילים עם האנשים בחוץ – שמוסר ההשכל של כל הסיפור שצריכים להבהיר את עצמנו יותר טוב ולהאיר את אור התורה במתיקות ואז זה יכבוש את כל העולם. זה בקיצור מה שאמרנו בסוף. זה באמת, אני מאמין בזה מאה אחוז, שזה המוסר השכל. שצריך יותר טוב להבהיר את עצמנו, ויותר מתוק. גם בפנים, ציינו מה שכתבנו בהתחלה (מי שכתב את ההתחלה) – הווארט שם היה, כמו במאמר "מציאות הלכה קבלה", שבדור שלנו במיוחד אי אפשר לבוא עם פטיש של הלכה על הראש של הציבור, צריך לבוא עם קבלה שמרככת את השטח, ורק אחרי הריכוך של השטח-הצבור, עם ישראל, אפשר לבוא עם הפטישים, עם ההלכות הנוקשות. אם תבוא עם פטישים בהתחלה התוצאה היא בדיוק מה שעינינו רואות. לכן המוסר השכל הוא שצריך המתקה. מה זה המתקה? צריך להעביר. צריך להתחזק בזה שזה שמתנגדים כי רוצים לשמוע. צריך להאמין – מדרגה של "פתי יאמין לכל דבר", אולי אני פתי, בסדר, אני רוצה להיות פתי, אני מאמין שכל הסיפור הזה הוא רק כדי שאלמד ואתחזק שאני צריך עוד יותר טוב להסביר את עצמי לציבור, עם יותר חיוך על השפתים (שר' איציק מקיים את זה), יותר חיוך ויותר אור. זה לכאורה המוסר השכל. כמובן, "חכמת אדם תאיר פניו" – בשביל שיהיה אור פנים צריך הרבה חכמה. חכמה זה אותיות חך – חיוך – חכ-מה, חיוך מה. צריך כל הזמן את החיוך-מה.

בכל אופן, כאן הווארט היה שבאמת כל מה שאמרתי – כאשר נזכה בקרוב ממש – אז לא צריך להיות פערים בין הרמות בנפש. צריך להיות "עד מהרה ירוץ דברו". אבל כל זה תלוי בשרש. אם יש הרבה בהירות אז מזה יורדת ההלכה ומזה יורדת ההלכה למעשה – הכל בפשטות. זה עוד ווארט.

עד כאן סיפק את השוטר הראשון, אבל את הבוס שלו זה לא סיפק. הוא הראה לו מה שהיה כתוב עד אז, והוא החזיר אותו שצריך להמשיך לשאול – מה אני באמת חושב? מה כתוב בספר? אבל זה גם יצא, אני חושב, בסדר גמור. אני לא כל כך מסכים עם כל הסברות בספר, אבל הסברתי להם שאליבא דהספר מה שמותר לגוי מותר ליהודי. הוא כתב פעם אחת יהודי ואמרתי לו למחוק את זה. אני קראתי לו "בן ערובה", הוא השתמש כל הזמן בביטוי "מגן אנושי" – אז הבנתי שזה הביטוי היותר טוב, חבל שלא השתמשו בו, זה מה שהוא מכיר. אולי מכיר בן ערובה, אבל זה לא הביטוי בשבילו. הביטוי שלו מגן אנושי – שתופסים מישהו כדי להגן. אמרתי לו שאצל גוים – וזה מה שכתוב בספר – שגם גוי יכול במקרה הזה לפגוע במגן האנושי, אם זה מסכן אותו [ר' איציק: גם בחוקים הפליליים במדינה כתוב שמותר, רק במלחמה אסור]. אמרתי שלפי דעתי כל הספר אומר במלים שלך, שאם יש מגן אנושי שמסכן אותך אז מותר לפגוע בו – וכך גם לפי החוק הבינלאומי (כאן יחידה לפשעים בין לאומיים). אדרבה, אם מישהו מסכן לך את החיים – אתה לא יכול לההרג כי הוא תופס מגן אנושי. אם גוי יכול גם אנחנו יכולים – מאי נפק"מ?! אחרי זה אמר שאם רק היו אומרים לי את זה היה נגמר כל הסיפור. עד כמה זה נכון איני יודע... עד כאן לגבי החקירה. לחיים לחיים!

[אמרו: הרב, אבל גם את בחירת ישראל אנחנו רוצים להסביר]. הוא לא שאל על זה. זה ברור. אדרבה, זו הבעיה שלי עם הספר.

אמרת לי שקוראים לו שי כהן, אז הלכתי במחשבה שאני הולך לדבר עם שי כהן אותיות שכינה. חשבתי שאני הולך לדבר עם השכינה. לא הבנתי באיזה מצב השכינה נמצאת. בסוף התברר שקוראים לו ישי כהן, יש לו עוד י. אבל אני הלכתי עם ראש ששמו שי כהן. בהתחלה חשבתי שמסתמא "שכינה מדברת מתוך גרונו", נישט פשוט. אחר כך פתאום בא לי, אולי היצר הרע, שאולי זה שכינתא בגלותא, אולי צריך לאקמא שכינתא מעפרא. באיזה שלב זה שמעליו נכנס. הוא פתח שאנחנו מבינים מה שאתה אומר, אבל אלו שמעלינו מסתכלים על זה בעין לא-יפה, ואנחנו רק באי כחם שחייבים לחקור כי מלמעלה אומרים שזה הסתה וגזענות וכל מיני מילים קשות. אבל אתה מבין – כך אומר לי – שיש אנשים שמסתכלים כך ויש אנשים שמסתכלים כך, אפשר להסתכל על אותו דבר מכמה נקודות מבט. אמרתי לו שזה נכון, שלכן ה' ברא אותנו עם שתי עינים – עין ימין להסתכל טוב על הזולת ועין שמאל לבקר את עצמי, להסתכל רעה על עצמי. בזה הוא קם והלך.

הסיפור הכי נחמד שלי איתם זה היה לפני הרבה שנים, שאחרי חקירה – לכן אני באמת מלמד זכות על החוקרים, שזו לא בעיה שלהם – חוקר אחד קרא לי החוצה אחרי החקירה (גם כאן זה היה, או שזה מתוקף התפקיד או מעצמו), הוציא מהכיס שטר של עשרים שקל ואמר שזה תרומה לישיבה.

ניגנו ניגון שמחה. לחיים לחיים.

נאמר ווארט אחד על פרשת שבוע, שגם  חשבתי בבקר: כתוב "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה וגו'". צריך לראות את ה"אנכי", "אנכי מי שאנכי". כתוב "שמע ישראל". בחומש דברים, בכל התורה, ארבע פעמים "שמע ישראל". כמובן, הכי מפורסם זה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". במלחמה יש פעמיים "שמע ישראל". יש "ראה אנכי" ויש "שמע ישראל" – הר"ת שלהם אשרי, "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו". את ה"אנכי" צריך לראות. משה רצה לומר גם "ראה ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" אבל הדור לא היה ראוי – כל משנה תורה נאמר לדור שנכנסו לארץ, נשמות דבריאה (שמיעה, ולא ראיה). בכל אופן, יש כאן "ראה" – "ראה אנכי", אנכי מי שאנכי, את העצמות צריך לראות. על "שמע ישראל" כתוב שצריך לשמוע ולהתייחד ולהכיר ולקלוט – שמיעה זה קליטה – מי זה ישראל, שרש נשמות ישראל. "מי ימלל גבורות הוי'" – "משיח הוי'", "משיח ישראל". צריך לשמוע שמיעה פנימית, דערהר, את הישראל שבי, שבך, שבכל אשר בשם ישראל יכונה. את זה צריך לשמוע. אבל את ה"אנכי" צריך לראות. ביחד, שוב, זה ר"ת אשרי – "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו", "אשרי ישבי ביתך", "וישבתם בארץ לבטח" עם האשרי הזה.

הפעם העיקרית של "אנכי", שבעיקר שם דורשים "אנכי מי שאנכי", זה תחלת ההתגלות של עשרת הדברות של מתן תורה – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". אם כתוב "ראה אנכי" זה הולך במיוחד על אותו פסוק – ראה את ה"אנכי הוי' אלהיך". את זה צריך לראות, כמו שבמתן תורה היה "וכל העם רואים את הקולות", יש ראית הנשמע, אבל הפשט שרואים. גם כאן צריך לראות את ה"אנכי" – "אנכי הוי' אלהיך" ו"לא יהיה לך". את שני אלה שמענו מפי הגבורה, אבל תוך כדי זה ראינו את ה"אנכי" ממש. חז"ל אומרים ש"אנכי" זה הוא ר"ת, נוטריקון, "אנא נפשאי כתבית יהבית" – אני את עצמי כתבתי ונתתי. פתאום עלה על דעתנו, שהנה ה'  מודה שהוא כתב את התורה [התורה היא הלכה למעשה?]. זו השאלה, על מה הוא מודה כאן. "ראה אנכי" – "אנא נפשאי כתבית יהבית". מה הוא מודה כאן? זה לא פשוט. הוא מודה שהוא כתב את הספר הזה – אם הוא רק כתב את הספר היה מניח אותו בבית גנזיו, כמו שהרבה אנשים עושים, אבל הוא מודה ביותר מזה, שגם "יהבית", עשיתי הפצה מהספר, כמה מהדורות אפילו (אותו דבר, בלי לשנות, אבל הדפסתי כמה פעמים) וחלקתי, עשיתי הפצה. סימן שזה רציני – אני עומד מאחורי הספר ורוצה באמת שאנשים ילמדו את זה "לשמה", "לומד על מנת לעשות". בא משה רבינו ורוצה להגן על הקב"ה – הוא נתן את זה רק לי, אי אפשר להאשים אותו. "אנכי הוי' אלהיך" זה היה רק לי. חושבים שהוא רוצה להגן על בני ישראל, שעברו על התורה, אבל באמת הוא רוצה להגן על ה', שרק לי הוא נתן את זה. מה זה רק לי הוא נתן את זה? שזה ספר רק לנשמות דאצילות, זה רק תאוריה.

בעולם האצילות מעשה וסברא זה הכל אותו דבר. לא אמרנו את הגימטריא קודם – סברא הלכה הלכה למעשה, שכל רגש מעשה, בריאה יצירה עשיה = 22 (היום זה כב בחדש) פעמים קבלה (137, נושא הסמינר), וקבלה זה בעולם האצילות.

משה רוצה להציל את הקב"ה אז אומר שה' נתן רק לי – זה רק בשביל נשמות מיוחדות, אולי עוד מישהו כמוני, בעולם האצילות, ואתה לא מבין מה הוא רוצה, זה לא למעשה למטה. אבל כנראה שזה לא עבד. לקב"ה גם לא היה ניחא בטענה זו, כי הוא רצה לקחת אשמה – הוא התכוון דווקא שיאשימו אותו. ככה הוא אומר – "אנא נפשאי כתבית יהבית", אני כתבתי ונתתי, והתכוונתי ברצינות. איך אני יודע שזה הפירוש האמיתי? זה רש"י, פשוטו של מקרא. קודם כתוב "וידבר אלהים", ורש"י אומר שתדעו שהספר הזה רציני, יש פה שכר ועונש – צריך באמת לעשות מה שכתוב כאן. רש"י אומר שהקב"ה נתן את זה אחרי שהצהיר שזה לא ספר תאוריה אלא הלכה למעשה. מה זה ראה? לשון ראיה. רוס"ת "ראה אנכי" זה ראיה – יש ראיה מוחצת שה' כתב את הספר, מפרסם אותו, רוצה שיקיימו אותו, ומאיים שאם לא אז אוי ואבוי לכם. מסכים שזה הפשט? ראה צריך להיות כמו ראיה חותכת – "ראה אנכי".

איך אני עוד יודע שהפירוש הזה הוא הפירוש הנכון? כי כתוב "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" – "נתן" זה "יהבית". חז"ל אומרים ש"אנכי" זה "אנא נפשאי כתבית יהבית" – אני את עצמי כתבתי ונתתי. דרך אגב, כשה' לוקח אחריות על מה שהוא כתב בספר, הוא לא סתם אומר שכתב את הספר, אלא שהספר הזה הוא אני בעצמי. אפילו אם הייתי רוצה להביע חרטה בפניכם, הדינים, איני יכול – כי הספר הזה הוא אני בעצמי. זה אני. "אנא נפשאי כתבית יהבית" – השכלתי את עצמי לכתוב במילים שחור על גבי לבן ולמסור את זה. אז עוד פעם, זה שכתוב "ראה אנכי נתן" – נותן זה "יהבית" – אז יש לשער שאולי שהמילים בהמשך הפסוק זה הפירוט של "אנא נפשאי כתבית יהבית", אבל למפרע, כי זה מתחיל מ"נתן". נאמר בקיצור: אחרי "נתן" כתוב "לפניכם", ומבואר בחסידות שזה בפנימיות. זה "כתבית" – "כתבם על לוח לבך". כמו שאני כתבתי את זה על לוח הלב שלי, הדברים האלה הם דברים שיש בהם סגולה מיוחדת להכתב על לוח הלב של כל אחד ואחד מישראל, ולכן נפרש ש"לפניכם" – הפנימיות שלכם – זה כנגד "כתבית", כמו ש"נתן" זה בפירוש כנגד "יהבית". אחר כך כתוב "היום". יש הרבה דרושי חסידות שכל פעם שכתוב "היום" זה הולך על "עצם היום הזה" – על עצמות, גילוי עצמי – וממילא זה כנגד "נפשאי", "עצמי". המלה בפסוק שהיא גילוי העצם היא המלה "היום", כמבואר בחסידות. נשאר "אנא", ובפסוק נשאר "ברכה", ולא רק ברכה אלא "ברכה או קללה". מה זה הציור של א? משה אומר "ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם אלף פעמים", משלי, ומשלו "כאשר דבר לכם". יש משהו באלף שזה גם ברכה – אלף ברכות, "אלף פעמים" – אבל זה גם היפך הברכה, לכן לא נפתחה בזה התורה. בשרש זה כמו החשך, זה הכי גבוה – כמו שאדמו"ר הזקן מסביר שהברכות של הקללות הן הכי ברכות. בכתבי האריז"ל מוסבר שציור האות א היא י למעלה ו-י למטה, מים עליונים ומים תחתונים, ואסור להפריד ולומר "מים מים", שנאמר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". א זה אמת, ומי שפוגם ב-א הוא "דובר שקרים". א זה "ברכה וקללה" – הכל ברכה, שבקללה יש ברכה יותר עמוקה מבברכה להדיא ("כיתרון האור מן החשך"). זה ה"אנא". כל זה להביא ראיה שהקב"ה כתב את התורה. גם כשאנחנו כותבים איזה ספר, אם זה תורת המלך או כל ספר אחר, צריכים להיות בטלים לקב"ה – היות שפרשת "ראה" היא הפרשה ה-בטול בתורה. כשכותבים משהו צריכים לחשוב שאם זה אמת (אם זה שקר זה שקר, אבל אם זה אמת) אז "אין אמת אלא תורה", ה' כותב את זה, והוא לוקח את כל האחריות, ואז אין מה לפחד כי ה' גדול. משה רבינו רצה 'להציל' את הקב"ה, אבל לא צריך לדאוג לו – הוא יסתדר. צריכים לדעת מי כתב את הדברים, שמי שכתב את זה זה "אנכי" – צריך לראות את זה ברור, תוך כדי ששומעים את שרש נשמות ישראל צריך לראות ברור מאד מי כתב את התורה. לחיים לחיים.

רק נסיים ממש: כל החקירה היתה בשביל ההתוועדות, עונש בשבילי שאמרתי ששבועיים לא יהיו שיעורים. [אמרו: לפי זה צריך הרבה חקירות במשך השנה. הרב ענה: 16 שיעורים בחו"ל שומרים אותי שש עשרה שבועות].