י"ח טבת ס"ט – נצרת עילית

"כתבו לכם את השירה הזאת"

הכנסת ס"ת לישיבת חב"ד נצרת עילית

א. שלש המצות האחרונות בתורה

תכלית בריאת האדם – קיום המצוה ה-תורה

שלש המצות האחרונות של התורה – הן מצות תורה (תריא), ברית, ו-תריג. כעת זכינו לקיים את המצוה ה-תריג, "כתבו לכם את השירה הזאת וגו'" – מצות עשה על כל יהודי לכתוב לעצמו ספר תורה. המצוה לכתוב לעצמו היא עד כדי כך שיש שאלה בפוסקים (תורת חיים) אם מי שנידב את הס"ת לישיבה וכו' יצא ידי חובה, כי צריך להיות שלו. אחרונים אומרים שכן, כי שמר לעצמו איזו זיקה. יש הרבה פלפול בזה, כי מזכים את הציבור וגם הוא חלק וכו' – לכן נוהגים להקל בזה, לא כדעת התו"ח במצוה זו. על כל פנים, זו המצוה של כל יהודי לכתוב ס"ת.

המצוה שלפניה היא מצות "הַקְהֵל" – כעת אנו בשנת "הקהל". שתי המצות הן בפרשת "וילך", ואח"כ אין עוד מצות לפי המנין הרגיל (יש מי שאומר שמ"ישתו יין נסיכם" בהאזינו יוצאת מצות ל"ת דיין נסך, אבל לפי רוב מוני המצות לפי סדר התורה על פי שיטת הרמב"ם, אלו המצות האחרונות). "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו וגו' וגו'".

המצוה הקודמת, לא בפרשת וילך אלא בפרשת תבוא – סמוך לתוכחה לפניה – מצות "והלכת בדרכיו", מצוה להתדמות אליו יתברך, "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא ארך אפים וכו'". הרמב"ם מוסיף גם "מה הוא גבור" ועוד. הרמב"ם עושה מזה פרצוף של עשרה דברים שצריך להתדמות אל הקב"ה, כמבואר במ"א. על פי פשט עיקר ההתדמות היא ב-יג מדות הרחמים, לכן "מה הוא רחום כו' ומה הוא חנון כו'" זה העיקר. ברור שהמצוה הזאת להתדמות לקב"ה זה נקרא שהקב"ה בעצם ברא אותנו בצלמו ובדמותו – ה' ברא אותנו כדי שאדם יהיה דומה לה', לא בגוף הגשמי אלא במדות הרוחניות.

אם כן, כל מה שה' ברא את האדם – חדש את היצור הזה (יציר כפיו של הקב"ה) – כדי שאדם יוכל לקיים את המצוה ה-תורה. לשון הפסוק "והלכת בדרכיו" וחז"ל מפרשים מהן דרכי ה' – "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון". פשוט שזו מצוה כללית בתורה, אחר כך ממשיכים הלאה לשתי מצות נוספות בתורה – "הקהל" וכתיבת ס"ת.

הקבלת ג מצות האחרונות ל-ג המצות הראשונות ב"חותם המתהפך"

צריך להבין את הסדר כאן, לפחות של שלש המצות האחרונות בתורה. כהקדמה, יש לומר ששלש המצות האחרונות מקבילות – על דרך אתב"ש, "נעוץ סופן בתחילתן וכו'" – לשלש המצות הראשונות שבתורה, שהן שלש המצות שבחומש בראשית, ספר הישר: "פרו ורבו" כנגד מצות כתיבת ספר תורה – כל יהודי שנולד, נשמה בגוף, לבן על גבי שחור, הוא על דרך ספר תורה שנכתב שחור על גבי לבן, שעל כן ראוי שתיכף ללידה ירכשו ההורים לתינוק אות בספר תורה (ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה כנודע, "ישראל ואורייתא כולא חד"). ברית מילה כנגד מצות הברית בסוף התורה, מצות "הקהל את העם" לבוא בברית יחד עם ה'! גיד הנשה כנגד "והלכת בדרכיו" – מצות גיד הנשה ניתנה ליעקב אבינו, מדת התפארת והרחמים, מי שאמר לבניו "אל שדי יתן לכם רחמים" ר"ת ישראל כנודע, והמצוה היא להוציא את השכחה-הנשיה, מכף הירך, מהטבעיות, שיוכל ללכת ב"דרך ישרה שהיא תפארת כו'" מתוך מודעות מלאה לקיום מצות להתדמות אליו יתברך.

רמזי שש המצות

ורמזים בזה: פרו ורבו מילה גיד הנשה = 962 = 26 פעמים 37, הוי' ב"ה פעמים הבל, יחידה, סוד המילוי של שם סג כנודע. והלכת בדרכיו = 703, המשולש של 37, 19 פעמים 37, חוה פעמים הבל בנה, תקון הפרט על ידי "תורה צוה לנו משה" ר"ת משה שת הבל, הוא בעיקר תקון הבל, משא"כ תקון הכלל הוא בעיקר תקון קין, כפי שנראה להלן.

והלכת בדרכיו הקהל כתיבת ספר תורה = 2626 = הוי' פעמים מאין (צוה) = אלהים ברבוע פרטי – על ידי ג המצות האחרונות של התורה זוכים לתקן את החטא הראשון של אדם וחוה ומתקיים רצון ה' המקורי בבריאת האדם עלי ארץ – "אני אמרתי אלהים אתם", ודוק.

שלש המצות הראשונות ביחד עם שלש המצות האחרונות = 3588 = 26 פעמים 138, הוי' פעמים מנחם (צמח שמו) = יוסף (עוף) פעמים חיה, הערך הממוצע של השש = 598 = 23 פעמים 26, וד"ל.

"תורה [מצות] צוה לנו משה"

אפשר לומר ששתי האחרונות הן יחידה בפני עצמן, כי שתיהן בפרשת וילך – ממש ביום שמשה הולך להסתלק מן העולם. הוא הולך, ותוך כדי זה עדיין מצוה אותנו שתי מצות עשה מבין רמח מ"ע של התורה (עד כאן היו צלם אלהים מצות עשה, ועכשו משלים את ה-ב של בצלם אלהים = רמח), אך היות שמספרן ברית ו-תריג (ביחד, ברית תריג = 1225 = לה ברבוע = מט, ז ברבוע, במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" שקראנו בחת"ת של היום, שלמות מיוחדת במינה, כמבואר באריכות במ"א), ראוי לצרף גם את המצוה ה-תורה, שהרי כתוב בסוף מכות[א] על פי הפסוק "תורה צוה לנו משה" – שמשה צוה תורה מצות, חוץ מ"אנכי" ו"לא יהיה לך" ש"מפי הגבורה שמענום". משה קשור לתורה, אז ברור שלמצוה ה-תורה יש אליו קשר מיוחד, וזה המצוה להיות כמו ה' – מה יכול להיות יותר מזה?

אחרי שהגענו ל-תורה, מה צריך יותר מזה? ברית ואחר כך תריג. ידוע ש-תריג בגימטריא משה רבינו. משה מצוה את המצוה ה-תורה, אבל כדי להגיע למשה רבינו ממש צריך להגיע עד למצוה ה-תריג.

ב. "כתבו לכם את השירה" – דרך הפשט לעומת דרך ההלכה

שירת האזינו – מעין עולם הבא

נקדים רמז: המצוה של כתיבת ס"ת יוצאת מהפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" – בפשט מדובר על שירת האזינו, כפי שכותב רש"י, אבל חז"ל מפרשים, וכך הלכה, שזה כתיבת ס"ת. שירת האזינו היא משהו 'יצוגי' של כל התורה, ומשם לומדים לכתוב את כל התורה. ושוב, לפי רוב מוני המצות שירת האזינו היא כבר אחרי כל מצות התורה – זה מעין טעימת העתיד לבוא, הזמן עליו נאמר "מצות בטלות לעתיד לבוא". גמרנו עם המצות וכעת יש לנו רק לשיר לה'. שירת האזינו היא לא בדיוק שיר שמחה – יש אצל חסידים שירי שמחה ושירי געגועים, שיר עם יותר גבורות שצריך להמתיק, אבל זה השיר (ב-ה הידיעה) של משה רבינו. אחר כך, אחרי ששרים את השירה – שכל התורה כולה נקראת על שם השירה הזאת, על פי ההלכה – יש "וזאת הברכה אשר ברך משה", והוא מברך כל אחד לפי ענינו ושורש נשמתו, ולמעלה משרש נשמתו, מברך בשפע אין סוף ובזה התורה מסתיימת.

"כתבו לכם" – על פי פשט – משה ויהושע ולא כל ישראל

שוב, יש את הדיוק הידוע שנאמר "כתבו לכם את השירה הזאת" והכוונה לכל התורה, אבל יש עוד דיוק בפשט – שלא ראיתי מי מעיר (מסתמא חייבים להעיר, אבל לא ראיתי) – מי אומר את "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם"? כל חומש דברים הוא "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", אבל יש פסוקים שהוא אומר בלשון מדבר בעדו ויש בלשון שה' אומר לו. כאן ה' קורא לו לאהל מועד ואומר לו "ועתה..." – "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה" (יש כאן זוג של חיה יחידה, תשובה = 31 פעמים חיה ואילו ועתה = 13 פעמים יחידה, ודוק). גם פרשת היראה מתחילה "ועתה מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה וגו'", אבל מאד משמעותי שהמצוה האחרונה בתורה כתובה על תשתית של תשובה (ידוע הרמז שתריג = אורות, ואילו תשובה = אורות בתוספת כלים, ודוק). אבל על פי פשט, מי מצווה כאן "כתבו לכם" ולמי? על דרך ההלכה זו מצות עשה לכל יהודי, אבל לפי ההמשך "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" הפסוק לא נאמר מפי ה' לכל ישראל אלא למשה ויהושע (כך אומרים הפשטנים, וכשם שלא מקשים מהפשט להלכה בענין השירה כך בענין זה).

המעבר בין הנהגת משה להנהגת יהושע

ידוע שבאותו יום שמשה הסתלק מן העולם, לשון העלם, הוא כתב יג ספרי תורה, אחד הוא כתב ללוים – וזה נקרא הספר של העזרה (= הוי' פעמים יחידה כנ"ל), שנשמר בבית המקדש וממנו מגיהים את הספר של המלך (ולפי המשמעות הפשוטה של רוב המפרשים ממנו קורא המלך את פרשת "הקהל", וגם הכהן הגדול ביום כיפור, זה הספר שמשה רבינו עצמו כתב), וחוץ מזה עוד יב ספרים שחלק לכל שבט ושבט. פשט הפסוק "ועתה כתבו לכם" הוא שמשה רבינו כותב, רק היות שכאן שרביט המלוכה עובר ממשה רבינו ליהושע בן נון, ויהושע צריך לקבל את השררה בחיי משה, לכן זה בלשון רבים.

שוב, הפשט שמשה בעיקר כותב, ויחד עם יהושע בן נון. אחר כך "ולמדה" זה משה עצמו, או – ממחר – זה עובר ליהושע. "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם". אבל על פי פשט זה מדבר על אותו יום, שמשה ישיר את השיר וילמד את השירה הזאת את בני ישראל – ישים את זה בפיהם שלא ימוש מתוך הפה, כמו שהרב המגיד אמר שכל יהודי קודם כל ילמד בעל פה שירת האזינו (הכי חשוב ללמוד בעל פה מכל חמשה חומשי תורה).

ההיקש מהפשט להלכה – כל יהודי הוא בחינת משה רבינו

אז מה אמרנו עכשיו? על דרך ההלכה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" היא מצוה לכל יהודי לכתוב ספר תורה, ועוד יותר חידוש מלהגיד שהשירה היא כל הספר זה להגיד שה"לכם" פירושו כל יהודי. מצות עשה לכל יהודי לכתוב ספר תורה לעצמו, שיהיה איתו תמיד. יש גם כן הרבה דיונים בהלכה אם עיקר המצוה הוא הכתיבה או שיהיה אצלו – גם בנוגע לספר תורה של ההדיוט, ועוד יותר בנוגע לספר תורה המיוחד של המלך, ה"משנה תורה", ולא נאריך בזה כעת. לכן באמת עיקר הענין, ועיקר מה שחשוב לנו בעניני גאולה ומשיח, לקשר את המצוה הכללית של ספר תורה – כמו שהרבי אומר (בשם הבן איש חי ועוד גדולים) שזו מצוה אחרונה, שסגולתה לסיים את הגלות ולהתחיל את הגאולה (להתחיל פרשות האזינו וזאת הברכה שאין בהן מצות – "נסתיימה עבודת הבירורים").

אם הפשט הוא שהמצוה מוטלת על משה רבינו, וההלכה אומרת שמוטלת על כל יהודי, סימן שאתה משה רבינו. לכן זה מצוה תריג, כי תריג עולה בגימטריא משה רבינו. כדאי גם שיהיה לך תלמיד שקוראים לו יהושע בן נון, ולכם נאמר "ועתה כתבו לכם וגו'". כל התורה היא שיר, רק לשיר ולנגן.

שירת התורה – טעמי המקרא

הרוגאטשובר (ממנו קבל הרבי את הסמיכה) אומר ש"השירה" היינו הטעמים, המדרגה הכי גבוהה בטנת"א (טעמים-נקודות-תגים-אותיות). הוא כותב שבספר תורה של העזרה, שממנו מגיהים את ספר התורה של המלך, כתובים בס"ת כל הטנת"א – גם הטעמים וגם הנקודות (לכן הכי כיף לקרוא בספר הזה, לא צריך להכין את הפרשה). טעמים ונקודות הם ה-יה בטנת"א, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", והתגים והאותיות הם "והנגלֹת לנו ולבנינו". אבל ספר העזרה הוא כמו תורה חדשה, והרוגאטשובר חוזר על זה בכמה מקומות (מתלהב מזה, קאך זיך) שבספר תורה של העזרה כתובים הטעמים והנקודות. אחרת מאיפה לבעלי המסורה, מאות שנים אחרי החורבן, כל הענינים האלה – הוא אומר שאת זה משה רבינו כתב.

אם כן, אנחנו כבר מתחילים לחוש את המצוה האחרונה – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" העיקר הוא הטעמים. אומר גם שמה שכתוב בסוף פסחים שלעתיד לבוא יתגלו טעמי תורה היינו סוד הטעמים. הוא אומר שמי שיודע לקרוא את הטעמים מתוך ספר התורה של העזרה הוא יודע, קודם כל, את כל התורה שבעל פה – כולה נמצאת בטעמים של התורה.

שירת הלוים בבית המקדש – טעמי אמ"ת

עוד משהו, שחשוב לכל נגן, שהלוים בבית המקדש כל מה שהיו מנגנים פרקי תהלים – זה טעמי המקרא של תהלים.

ידוע שאדמו"ר הזקן ידע טעמי המקרא של תהלים, ומסורת הנגינה הגיעה עד נינו – רבי ברוך בן הצמח צדק – ומשם כבר נשכח, לא הגיע יותר אלינו (טעמי אמ"ת – איוב-משלי-תהלים). הרבי מהר"ש לא זכה לזאת, רק אחיו הבכור ששמע מאדמו"ר הזקן, והוא רק ידע לומר שזה כל כך מסובך וכל כך מורכב שבשביל לשיר את זה (עיקר שירה בפה, להלכה, ולכן השרים בפה חייבים להיות לוים ואילו מנגנים בכלי יכלו להיות גם ישראלים) צריך נשימה מאד מאד ארוכה. זה הדבר האחרון שקבלנו על זה – שצריך נשימה ארוכה, סוד ארך אפים, גילוי אור הכתר עליון.

ידוע שהרבי מהר"ש היה תוקע בתרועה שלו עב קולות, שזה גם לוקח נשימה ארוכה מאד, אך אמר שאין לו מספיק נשימה ארוכה כדי לשיר את השיר של תהלים על פי טעמי אמ"ת.

שני חלקים בטעמים: חלוקה תחבירית ומנגינה

שוב, הרוגאטשובר אומר שהשיר של תהלים ששרו הלוים בבית המקדש הוא טעמי המקרא של תהלים. זה רק רקע לגבי "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" – אתה עצמך צריך להיות משה רבינו, וצריך לדעת את טעמי כל התורה. כמו שדברנו לא מזמן[ב], יש בטעמי המקרא גם תחביר ופיסוק, שבזה תלויה הבנת הנקרא, אז אפשר לומר שהתחביר כן כלול בתורה שבעל פה שכבר נתגלה – הרי עיקר הדרשות של חז"ל בנוי על הנקודות, אבל החלק הנמוך של הטעמים גם נתגלה לנו. אבל המנגינה, שזה עיקר השירה, עוד לא נתגלה לנו – זה יתגלה על ידי מלך המשיח. אבל זה כבר רשום וכתוב בתוך ספר העזרה.

ג. תכלית וסיום התורה: עבודת הפרט, עבודת הכלל, מדרגת משה רבינו

על ידי "והלכת בדרכיו" נעשות מחשבות האדם כמחשבות ה'

אם כן, התכל'ס היא להגיע ל"כתבו לכם את השירה הזאת". ושוב, איך אני יודע? עיקר הווארט של "והלכת בדרכיו" באמת נאמר לכל יהודי על פי פשט, וכמה שאתה תקיים את רצון ה' בבריאת העולם כך תחקה את הקב"ה ותאמץ לך את כל המדות (חיקוי חיובי, לא אותו סוג של חיקוי עליו נאמר "הרבה עשו כרשב"י [ומשום כך ]לא עלתה בידם", כידוע מהבעש"ט). זה לכאורה שיא התורה, אבל זה עדיין השיא של התורה כפרט – השיא של כל פרט זה להגיע למצוה ה-תורה, להיות 'גדול בתורה', ושיהיה כמו ה'. זו תכלית עבודת הפרט – מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא גבור אף אתה גבור, ואפילו מה הוא חכם אף אתה חכם בלימוד הרבה תורה.

איך אני מקשר את זה? יש ווארט מאד עמוק של אדמו"ר הזקן על "כי לא מחשבֹתי מחשבֹתיכם ולא דרכיכם דרכי" – חושבים שאי אפשר להתקרב למחשבות ה', חכמתו, אך אדמו"ר הזקן מחדש משהו מדהים: מתי "לא מחשבתי מחשבתיכם"? כאשר "לא דרכיכם דרכי", אך כאשר "דרכיכם דרכי" בקיום "והלכת בדרכיו" יש לכם גם חוש ב"מחשבתי". אם נמשיך את הווארט גם ל"מה הוא חכם" – זו נבואה, או בדרגת כל הנביאים או בדרגת משה רבינו עצמו, או מה שחכם עדיף מנביא.

נפילה בעבודת ה' כתוצאה מעבודת פרט בלבד

הווארט של אדמו"ר הזקן מסביר עוד משהו, איך יכול להיות שמצות "והלכת בדרכיו" כתובה כמה פסוקים לפני התוכחה (אף שאדמו"ר הזקן הופך הכל לברכות, הפשט הוא תוכחה). כתוב שכאשר שמעו את צח הקללות נסוגו לאחור – איך אפשר לעמוד בזה. אחרי "והלכת בדרכיו" יש פסוק עוד יותר חזק, לא מצוה אבל בזכות "והלכת בדרכיו" – "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", שרבי אליעזר הגדול דורש ש"אלו תפלין שבראש" – ואחרי זה "והיה אם לא תשמע וגו'" ומתחילה התוכחה. איך זה יתכן? איך אחרי מדרגה של "והלכת בדרכיו" ו"וראו כל עמי הארץ" נופלים מאגרא רמה לבירא עמיקתא של כל הקללות. יש אנשים ויש בחורים שיש להם 'הייים' ו'לואים' – עולים גבוה ונופלים למטה. איך יכול להיות שעולים כל כך גבוה, "והלכת בדרכיו", "וראו על עמי הארץ", "תפלין שבראש" (לא רק על הראש אלא בתוך הראש, כידוע), ופתאום נופל ל-צח קללות? כי עבודתו עדיין עבודת הפרט. לכן התקון הוא "הקהל" (בו, לאחר שה-ק נופלת למטה ה-ל מתרוממת למעלה). קודם יש מלך, ותפקיד המלך הוא ללכד את העם, ואיפה ומתי הוא מלכד את העם בעיקר? במצות "הקהל".

מצות "הקהל" – עבודה כללית בפועל – "ברב עם הדרת מלך"

אם כן, יש מצוה "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" – כל חד וחד לפי מדרגתו, אנשים ללמוד ונשים לשמוע וטף ליתן שכר למביאיהם. או, כמו שאנחנו מסבירים[ג] שאנשים-נשים-טף ראשי תבות טנא – טעמים-נקודות-אותיות (התגין כלולים באותיות) – אנשים לומדים אותיות, נשים שומעות נקודות, והטף שומעים את הטעמים וזה נקרא "לתת שכר למביאיהם", ששמיעת הטעמים של הטף, משהו ממנו, אפס קצהו, נוטף לנשמת ההורים מהמזל העליון, וזה ממשיך להם שכר מהעולם העליון.

בכל אופן, מה המצוה הזאת מתקנת אחרי המצוה הקודמת? שאחרי שיש מצות "והלכת בדרכיו" – גם אדם הראשון היה די מושלם, וגם הוא חטא. הוא היה נשמה כללית, והוא גם חטא. אפשר לחשוב שמי שהוא נשמה כללית אז הוא עצמו כלל, כמו שיש צדיקים שמתפללים ביחידות, עם עשר כחות הנפש, וזה עצמו מנין. יש חסידים שמצרפים את כל הרביים למנין – זה קצת יותר טוב. בכל אופן, זה לא מספיק. אומרים לו שגם אדם הראשון היה נשמה כללית, והתפלל עם כל עשר כחות הנפש לו, ונפל מאגרא רמה לבירא עמיקתא. לכן צריך בגלוי הרבה נשמות מנשמות שונות, כלים מכלים שונים, אנשים ונשים וטף וגרך אשר בשעריך – כל ארבעת הסוגים הכלליים (ובפרשת נצבים יש עשר דרגות של נשמות לפי הזהר) – כולם ביחד זה מצות "הקהל". אבל צריך בשביל זה מלך, שמלך עומד והוא זה שקורא את משנה התורה הזאת לפני העם. אחר כך, אחרי שמגיעים להתכללות של מצות "הקהל", אפשר להגיע למצות כתיבת ס"ת.

שנת "הקהל" – שנת להקות

הרס"ג מונה (בדרך שירה) במצות "הקהל" שתי מצות (הרמב"ם רק אחת) – מצוה אחת על המלך ומצוה אחת על הצבור: "והמלך יקראנה לעם בלהקים". הקהל אותיות להקה – שנת "הקהל" היא שנת הלהקות, כך רבינו סעדיה גאון אומר, הופך אותיות הקהל ללהקה. המצוה של "הקהל" היא "המלך יקראנה לעם בלהקים".

בכל התנ"ך יש רק "להקה" אחת – השרש להק רק פעם אחת (היום בחב"ד כשאומרים 'להק' מתכוונים ללה"ק – לשון הקדש – פרשת "הקהל" היא אחת הפרשיות שחייבים לומר בלה"ק, כמפורש במשנה סוטה) – "להקת נביאים"[ד].

אחרי ששאול רוצה להרוג את דוד, מיכל אשת דוד המלך מצילה אותו מידי אביה, שמה תרפים בתוך המטה – בגלל שהחילים באו לדקור אותו על מטתו – והוא קפץ מהחלון וברח. אחר כך הוא ברח לשמואל (שמשח אותו) לניות, והמודיעין של שאול מביאים לו מידע שדוד שם עם שמואל, והוא שולח גדוד חילים להביא אותו. כתוב ששמואל עומד ניצב על בני הנביאים, כל התלמידים, והחילים מתקרבים, וברגע שמתקרבים "וירא את להקת הנביאים נבאים" – זה הפסוק, זה מה שלהקה יכולה לפעול, שחילים באים להוציא מישהו מהבית שלו (לגרש אותו ואפילו לאסור אותו), אז צריך להקה וצריך גם את שמואל "עמד נצב עליהם" (המלבי"ם מדייק מה זה עומד ומה זה נצב) – ופתאום רוח הנבואה שורה על החילים ושוכחים מהפקודה.

המפרשים מסבירים שברגע שמקבלים השראה מהלהקה, שמצטרפים ללהקה, כל פקודת המלך גארנישט – ברגע שמצטרפים ללהקה, דברי המלך שלא על פי תורה לא שוים כלום. כלומר, הדבר היחיד שיכול לפעול סירוב פקודה הוא להקה – להקת נביאים שפתאום שומעים את השיר שלהם ומצטרפים אליו, ואז הפקודה בטלה ומבוטלת כעפרא דארעא, והזמן הכי מסוגל לפעול זאת – שנת "הקהל". שאול שומע שכך קרה לחייליו שולח עוד פלוגה – אחרי המג"ב שולח יס"מ, וזה קורה גם להם, אז שוב, ועד שהוא עצמו בא וגם לו קורה אותו דבר. כולם חוזרים בתשובה בזכות הלהקה – הפעם היחידה בתורה, והרס"ג אומר שזה מצות "הקהל".

זו המצוה על המלך, אבל יש גם את מצות הצבור – "והם בתרועת מלך נועדים". "והמלך יקראנה לעם בלהקים", "והם בתרועת מלך נועדים"[ה]. בשביל לקרוא את העם יש תרועת חצוצרות בפקודת המלך שמזעיקה את העם – זה חלק מהמצוה. על כך כתוב "והם בתרועת מלך נועדים". אז יש פה שתי מצות, זה רק להדגיש שחייב להיות מלך וחייבת להיות מצוה על הציבור להתוועד (זו מצות התוועדות, מצוה לבוא להתוועדות – אסור להשאר מבחוץ, בנוסח שתמיד מקפיץ אותי במודעות – "איש בל יעדר" – את זה אפשר לכתוב רק במקום אחד, על הקהלת המלך).

שלש המצות: שלמות התורה, אחדות העם, כל יהודי מלך

אז יש כאן מצות "הקהל", ובסוף מגיעים – כל יהודי – לדרגת המלך עצמו, דרגת משה ויהושע. זה הסדר של מצוה תורה, מצות ברית ומצוה תריג: המצוה ה-תורה היא שלמות התורה, "והלכת בדרכיו". אחר כך מצוה ברית – "הקהל", הקשר בין היהודים. אחר כך, כתיבת ספר תורה עצמה, שבה כל יהודי כמו המלך עצמו – "ויהי בישרון מלך [לאחר] בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (לא ברור בפסוק מי כאן המלך, והיינו כדי שנוכל לפרשו על כל יהודי ויהודי, ודוק). כאן מפורש הקשר – המלך צריך ספר תורה של מצוה תריג, וגם עוד ספר תורה שלפי חלק מהדעות הוא קורא ממנו ב"הקהל" (יש מחלוקת בדעת הרמב"ם – אם קורא מספר העזרה או מהספר של המלך – ויש רבים שסוברים שכל המצוה של "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים" זה כדי שיהיה לו ספר תורה לקרוא בהקהל, שזה עיקר מטרת מצוה זאת; בכל ענין רואים אנחנו כאל ששתי המצות של כתיבת ספר תורה, המצוה המוטלת על כל יהודי והמצוה המיוחדת למלך, קשורות בעצם זו לזו, שתיהן נאמרו ל"מלך" דוקא, וד"ל). יש הרבה פירושים על מצוה זו – נשאיר את זה.

איחוד כל ישראל – על ידי מדת הרחמנות

עד עכשיו הכל היה ווארט אחד בקיצור כדי שנוכל להבין את סדר שלש המצות האחרונות של התורה – להגיע לתכלית עבודת היחיד, לאחד את כל הקהל. אפשר להבין שרק אחד שהוא רחום – הכי חשוב מכל המצות של תקון הפרט – יכול להתחבר לכולם. חוץ מזה ש"איש בל יעדר" מרגיז, כנ"ל, מה באמת מונע שכולם יגיעו? ודאי, פשט, שאין מלך, וגם בתוך האדם – אם הוא לא גילה את מדת הרחמנות שלו, שזה עיקר היהדות שלו, "רחמנים בני רחמנים" (יש גם הבטוי מאמינים בני מאמינים, אבל הרחמנות היא עיקר סימן היהודי בפועל), את אהבת ישראל שלו (רחימו), אז אין לו ענין להתחבר עם עוד יהודים.

מצות "הקהל" נפעלת מכח "והלכת בדרכיו"

אצל הרס"ג המצוה השניה היא מצוה ציבורית, אבל לא מצות המלך – לא מצוה ממלכתית, בלשון היום – זה לא מצד הממלכתיות, אלא מצד הציבור מלמטה (ידוע שהגדרת צבור על פי תורה היא דוקא כאשר עם ישראל נמצא בארצו, אך זו רק הכנה לקיום המצוה הראשונה מבין ג המצות המיוחדות – מינוי מלך, "שום תשים עליך מלך", והוא מצד הערבות שהתחדשה בעבור ישראל את הירדן להיכנס לארץ ישראל, ודוק). כדי שהציבור יהיה מסוגל לקיים את המצוה שלו, "והם בתרועת מלך נועדים", צריך איזו סימפטיה בסיסית ודבק בין הציבור (ערבות, גם מלשון עריבות, הרגשת נעימות-עריבות-ידידות-מתיקות זה בזה), והדבק הזה הוא בזכות מצות "והלכת בדרכיו" – אם הוא יהודי רחום, אז באמת יש פה בסיס ליצור ציבור, אבל בשביל לקרוא את הציבור ולממש ולגבש אותו חייבים מלך.

אבל שוב, אם יש מלך אמתי בפוטנציאל והציבור מפוזר ומפורד – כמו היום – אז גם אותו מלך בכח לא יצליח להגיע למלוכה הראויה לו וללכד את העם (כפי שהרמב"ם מגדיר את עיקר תפקידו), אם הוא נמצא על רקע כזה שכל אחד "פאר זיך", לעצמו, מליון 'חצרות' ומליון דעות, דוסים וחילונים וכו', אז המלך בכח אומר לקב"ה אין סיכוי שאצליח ו"שלח נא ביד תשלח" (אם יש מישהו שכן מסוגל לתקן את המצב הביש בעם).

"משנה תורה" – שינוי פלאי בתורה

בכל אופן, אחרי מצות "והלכת בדרכיו" – תורה – יש מצות ה-ברית, ואז מצוה תריג. מצוה עצמית של משה רבינו – "זכרו תורת משה עבדי" – וכשכותבים תורה כל אחד הופך להיות משה רבינו כנ"ל.

יש ודאי מעלה בספר התורה של המלך – אף ש"ועתה כתבו לכם" מתפרש קודם כל על ספר העזרה – ואת זה צריך להבין. עד כאן רק פתחתנו את היריעה. עיקר מה שרוצים להבין זה לעיין ולדייק בפרשת המלך, כי זה במיוחד עניני גאולה ומשיח. יש המון דעות מה המצוה של המלך, מה ה"משנה תורה" שעליו לכתוב. יש כל מיני פירושים בחז"ל – שתי דעות בגמרא ודעה בספרי. רוב התנאים סוברים שלא מדובר בשני ספרי תורה, אלא בתורה אחת שעתידה להשתנות (משנה לשון שינוי). לדעות אלו בגמרא הפשט הוא שבימי עזרא הכתב של הספר תורה השתנה מכתב עברי לכתב אשורי, אבל עצם הווארט שיש שינוי הוא פלא – הרי ה' והתורה אחד, ועל ה' נאמר "אני הוי' לא שניתי" וכן התורה נצחית. זה מעיקרי הרמב"ם, ולכן לא פוסק כך, אבל מה שהמלך צריך לכתוב תורה ולקחת בחשבון שהתורה עתידה להשתנות. זה ווארט מדהים, ווארט של תהו – זה ודאי קבלה, רק שחז"ל מורידים את התהו הזה לתוך כלים ומסבירים את זה. לכן בכל הגמרא הסוגיא הזאת בסנהדרין היא אחת הסוגיות הכי חשובות גם לכל ההסטוריה של עם ישראל בכלל, ובפרט להסטוריה הכי חשובה של עם ישראל – ההסטוריה של התורה. זה הסוגיא, ב-ה הידיעה, מה קרה (קורה ועתיד לקרות) עם התורה.

ד. רמזים וברכות לתורם

"יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו"

נשאיר את זה כאן. רק נסיים עם ספר החינוך – רצינו לומר את זה במיוחד לכבוד התורם הערב (אפשר למסור לו את זה). החינוך מסיים – והמנחת חינוך (עד כמה שהיה טיפוס לא מתלהב במיוחד, מגלה קצת התלהבות מזה ו)אומר שזה כל כך יפה ומתאים שגם הוא מסיים בזה – שמי שמקיים זאת, את מצות כתיבת ספר תורה, "יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו" (רומז שכבר קצת נכנס לראש של פרשת וזאת הברכה). זאת הבטחה עצומה. המנחת חינוך לא עושה גימטריאות מלשונות החינוך אבל אם עושים את הגימטריא של המשפט "יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו" רואים שהוא שוה בדיוק "כתבו [לכם את השירה הזאת]".

[קראו לתורם והוא נכנס.] מדברים על המצוה שזכיתם לקיים – המצוה האחרונה בתורה, ומי שמקיים זאת כאילו קיים כל התורה, כי מצוה זו היא בבחינת "מאסף לכל המחנות". יש ספר שמסביר את כל המצות לפי סדר התורה – ספר החינוך (נכתב לפני מאות שנים, מהראשונים החשובים). היות שהמצוה הזאת היא האחרונה זה סוף הספר שלו, אז הוא מסיים את הספר באמירה שמי שמקיים את המצוה הזאת – אתה והאחים בזכות אבא – "יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו". קודם כל, "יהיה ברוך" – פרנסה טובה וילדים ובריאות וכל הברכות שבעולם – ויחד עם זה "יחכם הוא ובניו", יהיו חכמים גדולים. איך ה' פותח את המצוה הזאת? במלה "כתבו" – "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (ללמוד כל כך טוב שידעו בעל פה). המלה הראשונה של המצוה היא "כתבו", ויש פה גימטריא מופלאה: כתבו = 428 (יש שם קדוש בסידור, חתך, ס"ת של "פותח את ידיך", שם קדוש של פרנסה טובה ושל חיים – ה' חותך חיים וגם פרנסה טובה) = "יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו".

רמזי המשפחה

אם כבר, אז כבר נאמר עוד כמה דברים יפים. שם המשפחה הוא רביבו. אמרת שאבא היה טהור. רביבו = טהור. גם שמעתי אותך אומר את המלה אהבה, באיזה הקשר בדיבור שלך – רביבו = אהבה רבה. להיות טהור זה להיות עם אהבה רבה. זה השם של כל המשפחה. שמעתי שאמרת שאבא גר במקום שנקרא נשר. יש במרכבה – בפרק הראשון של ספר יחזקאל שראה את המרכבה, הסוד הכי עמוק בתורה – ארבע חיות הקדש: אדם, אריה, שור, נשר. כתוב שכל חיה היתה מורכבת מכל ארבעת הפנים – מקדימה פני אדם, מצד ימין פני אריה (הפרופיל הימני), בפרופיל השמאלי שור, ומאחור אני רואה נשר. מה יוצא מזה? כתוב שהאדם הוא מול הנשר והאריה הוא מול השור, זה שני זוגות שהולכים יחד. אדם-נשר (שבאצילות זה רחמים ומלכות) = שלמה רביבו. כנראה שהוא היה אדם השלם, שגר בנשר. זה אומר שיש לו מדת הרחמים וגם מדת המלכות.

העיקר שיהיה הרבה הרבה ברכה, כמו שהחינוך אומר – "יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו". ולגבי שמך ישראל רביבו, עכשיו זכית לסיים את כתיבת כל התורה כולה, הבטוי האחרון של התורה (החותם את כולה – "הכל הולך אחר החיתום") "לעיני כל ישראל". והנה, "לעיני כל ישראל" = ישראל רביבו.

[השלמות אחרי השיעור:]

ה. שיטת רב נחשון גאון בפירוש "משנה התורה"

"כתבו"-"וכתב" – המלה המקשרת בין מצות כתיבת ס"ת לפרשת המלך

בין הגאונים יש רב נחשון גאון (לדרוש לכבוד אכסניה, משפחת נחשון). רב נחשון גאון = 26 ברבוע = בר דעת (דעת = נחשון גאון). ספר הערוך מביא אותו, והתוספות על התורה מביאים אותו – יש לו שיטה יחידאה, אבל כנראה שמקור שיטתו הוא התרגום יונתן על "משנה התורה".

אמרנו שהמילה הראשונה והעיקרית במצוה היא "כתבו" – זה הפועל של כתיבת ס"ת לגבי כל יהודי (אם כי יש מי שאומר שגם צריך להיות שלו, מכך שכתוב "לכם"). "כתבו" אותיות "וכתב" (= "יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו", כן מסיים פרשת המלך: "יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל"; "יאריך ימים על ממלכתו" [לשון שהרבי מאד אהב לברך בו] = כתר שם טוב [שעולה על גביהם של שלשת הכתרים: כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות, וד"ל], "הוא ובניו" = אלהים, "אני אמרתי אלהים אתם" כנ"ל, "הוא ובניו בקרב ישראל" = היחוד של שלשת ממדי הבריאה עולם שנה נפש, כמבואר אצלנו סודו בזמן האחרון[ו]).

תרגום יונתן על "משנה התורה" – "פרשא דאורייתא"

התרגום יונתן על "וכתב לו את משנה התורה הזאת" מתרגם "משנה התורה" "פרשא דאורייתא", כלומר שלפי דעת התרגום יונתן כל המשנה תורה הוא פרשה אחת בלבד – אפילו לא חומש דברים (שזה ספר שלם). יש כאלה שאומרים שזה רק חומש דברים, אבל פוסקים להלכה שזה כל התורה. אך מתרגום יונתן משמע שזה רק פרשה אחת.

השמטת הרמב"ם את הדין שהמלך עושה קמיע מהתפלין

כל זה קשור למה שכתוב בסנהדרין שהמלך היה עושה מהספר קמיע ותולה אותו על יד ימינו, שיהיה ס"ת ביד ימינו ותפלין של יד ביד שמאלו, אחד נגד השני. על כך כתוב, לפי הדעה הזאת בגמרא, "שויתי הוי' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט" (מכאן לומדים שזה גם "שויתי" וגם מצד ימין). הרמב"ם לא מביא את הדעה הזו, וכל המפרשים שואלים על כך, כי לכאורה הדעה שעושה קמיע היא לפי השיטה שהמצוה לכתוב שתי תורות שלמות (אם כי יש שינויי גרסאות והמהרש"ל מוחק את זה), וכך הרמב"ם פוסק. הדבר הכי פשוט – שהרמב"ם לא אוהב קמיעות, כידוע, אבל זה לא מספיק. הלחם משנה אומר שזה "מהיכי תיתי", כל הדין של קמיע זה אם הוא רוצה – זה 'ענין', אבל זה לא מחויב. אבל זה לא נשמע תירוץ טוב בכלל – היות שכתוב בגמרא, אז אפילו אם לא מחויב בכך היה צריך להביא את זה. יש כמה שאלות על הרמב"ם, שכולם שואלים כאן, וזו אחת מהן.

המצוה לכתוב את "משנה התורה" בפסוק ההוד

בדרך כלל קמיע הוא לא ס"ת שלם, ולכן שיטת התרגום יונתן ש"משנה התורה" הוא "פרשה דאורייתא" ולא ספר שלם תואמת את דברי הגמרא שהמלך עושה מספרו קמיע. השאלה רק על איזו פרשה מדובר – יתכן שזו פרשת המלך. בפרשת המלך בשופטים יש שבעה פסוקים, ויש לכוון אותם מאד יפה כנגד ז"ת – זה שיעור בפני עצמו. ספר התורה של המלך הוא שלשת הפסוקים האחרונים – הוד-יסוד-מלכות. זה מלכות מהוד, הודאה, ונגמר במלכות – "לבלתי רום לבבו וגו'" (זה שפלות, שהס"ת ישמור על השפלות שלו, מתאים במדויק לשיטתנו לגבי ההסבר של פנימיות המלכות).

הפסוק החמישי – "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים". רואים שכל המצוה הזאת זה משהו 'הודי' במלך – עצם הדבר שהוא יושב על כסא ממלכתו (הוא מיושב, בזכות זה שמקיים את המצות הקודמות – לא להרבות סוסים ונשים וכסף וזהב; הכלי יקר עושה רמז יפה ש-כסא ר"ת כסף-סוס-אשה – בזכות זה המלכות מתיישבת; נוסיף רמז: כשאין הכסא שלם, כשאין אשה – "ואשה בכל אלה לא מצאתי" – אזי נאמר "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר", והוא מפני שרפו ידים מדברי תורה, המשולה לאשה הטובה, המלכה עליה דברנו בשיעור הקודם, בכל ספר משלי שלמה המלך [שעבר על מצות "לא ירבה לו נשים", ודוק]: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", וד"ל).

על פי ההלכה, הפסוק "והיה כשבתו" מלמד שחייב לכתוב את ספרו אחרי שהוא מלך – אפילו שכבר נבחר לפני שנכנס לתפקיד. אחר כך "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את הוי' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם" – שיהיה צדיק, בקיצור, זה היסוד. אחר כך המלכות היא "לבלתי רום לבבו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול[ז]". מתוך כך הוא יזכה "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". בכל אופן, הס"ת הוא חלק מ"הוד מלכות", משם זה מתחיל. גם אצל שלמה המלך, כשיושב על כסא ממלכתו כתוב "ויתן עליו הוד מלכות".

רב נחשון גאון: "משנה תורה" היינו עשרת הדברות

שוב, אם הס"ת הוא קמיע על יד ימין מתאים לתרגום יונתן שזו "פרשא דאורייתא", אבל איזו פרשה? אמרנו סברא שזו פרשת המלך, אבל רב נחשון גאון אומר שזו פרשת עשרת הדברות. בדיוק מה שמקובל – גם מתקופת הגאונים – שלא כותבים עשרת הדברות בסידור תפלה, ובודאי שלא במזוזה ותפלין. אם כן, יש שיטת יחיד של רב נחשון גאון, שיתכן שמבוסס על התרגום יונתן הנ"ל, המובאת בערוך ובפירוש התוספות עה"ת – ש"משנה התורה הזאת" היינו עשרת הדברות. כל התורה כלולה בעשרת הדברות, ורס"ג ועוד ראשונים עשו אזהרות שכוללות כל ה-תריג מצות עפ"י עשרת הדברות.

"פתשגן אורייתא" – פירוש רש"י ופירוש הרשב"ם

אונקלוס מתרגם את "משנה התורה" "פתשגן אורייתא", ורש"י כותב ש"פתשגן" הוא לשון שינון, "ושננתם לבניך". הרשב"ם, נכדו, אומר שזה לא מלשון שינון – חולק על רש"י – אך לא ברור מה הוא עצמו חושב. כך הוא כותב: "'משנה התורה'. וזקני פירשו בדברי הימים [אוצ"ל 'כדברי חכמים'] שני ספרי התורה ותרגומו פתשגן. ואינו מגזרת 'ושננתם'", משמע שנוטה לפירוש הראשון שמביא רש"י שהוא לשון שני ספרי תורה. בכל אופן יש פירוש ש"משנה" זה שינון התורה.

סיכום הפירושים עד כה

ראינו שיש חמשה פירושים מהו "משנה התורה" של המלך:

שתי תורות (משנה תורה, זו ההלכה);

חומש דברים;

תורה שעתידה להשתנות;

לשון שינון (פתשגן, צריך להבין מה זה המצוה לכתוב את השינון);

פרשה אחת של עשרת הדברות (כדעת רב נחשון גאון).

פירוש נוסף: "משנה התורה" מלמד שהס"ת כולל גם את חומש דברים

יש מי שאומר לפי דעות בחז"ל שלא צריך עוד ספר תורה, כי ה"תורה שעתידה להשתנות" היא תורה אחת. למה מדגישים את זה? צריך להבין. לכאורה יש עוד אפשרות, שלא ראיתי שאומרים – צריך להבין למה – שכמו שחומש דברים בפני עצמו נקרא "משנה תורה" (כי זה פעם שניה, חזרה לדור שנכנסו לארץ, וזה מה שקוראים בהקהל), כך "משנה התורה" זה כאשר משה מתקרב לסוף וכולם יודעים שיש את המהדורה הראשונה של ארבעה חומשים ועוד סיכום שאותו התחיל לומר מ-א שבט, אז "משנה התורה הזאת" משמע שיכתוב את שניהם ולא יסתפק רק בחומשים הראשונים. כלומר, שכל התורה כולה זה "משנה התורה", שמורכב משתי מהדורות. למלך מדגיש שצריך לכתוב את שניהם.

כשהוא ממש הולך לסיים אומר "כתבו לכם את השירה הזאת" – שירת האזינו – אבל דורשים את זה שזה כל התורה כולה, שכוללת את השירה הזאת. זה גם שההלכה מרחיבה את הפשט, כדי לכלול את כל התורה כולה. אבל כאן כשאומר "וכתב לו את משנה התורה הזאת" לכאורה זה פירוש מצוין לאותם תנאים שאומרים שאין פה שתי תורות אלא אחת בלבד, והדגש הוא שזה תורה אחת עם שתי מהדורות. זה פשט שצריך לחפש אם רמוז באיזה מקום.

כל זה לענין רב נחשון גאון (מסתפק בעשרת הדברות – אפשר להיות גאון רק עם זה...).

ו. עיונים ברמב"ם בענין מספר ספרי התורה

פעולות המלך עם הס"ת

להלכה נפסק שהמלך צריך לכתוב תורה נוספת. תורה אחת הוא מניח בבית גנזיו והשניה יוצאת איתו ונכנסת איתו – "יוצא למלחמה והיא עמו, נכנס והיא עמו, יושב בדין והיא עמו, מיסב והיא כנגדו, שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'" (לשון המשנה, שהרמב"ם פוסק בה). הספרי מצמצם מארבעה דברים לשלשה – במשנה ורמב"ם זה ארבעה, יוצא-נכנס-יושב-מיסב (היוצא למלחמה, ומשמע שנכנס מהקרב אם כי לא כתוב במפורש) – יוצא למלחמה והיא עמו, יושב בדין והיא אצלו, מיסב והיא כנגדו.

שינוי הלשונות בספרי: "עמו", "אצלו", "כנגדו"

חוץ מזה שמצמצם ל-3, שלכאורה יותר הגיוני, כי קשה להבין מה מוסיף ה"נכנס", גם משנה כל פעם את הבטוי. במשנה וברמב"ם שמונים ארבעה דברים, הבטוי בשלשת הראשונים הוא "עמו" – כלשון הפסוק "והיתה עמו" – ורק ברביעי "כנגדו" (בפשטות, כי קשה לאכול עם הספר ביד). בספרי הלשון יותר עשיר – היחס לספר תורה בכל מצב הוא משהו אחר. אבל מה שהספרי מדגיש, שהיות והפסוק אומר "עמו" – לשון שהוא משתמש בה רק ביוצא למלחמה – זה אומר שעיקר מה שהתורה מדברת עליו זה יציאה למלחמה. גם במשנה מובן ככה, אבל כאן הרבה יותר מודגש.

חיבור המחלוקות – מִסְפר ספרי המלך ומספר ארונות קדש במדבר

על המשנה והרמב"ם יש שאלת תם: אם כתוב "והיתה עמו וגו'", למה להתחיל ממלחמה? הרי בפשטות מדובר על דבר תמידי. מתוך השאלה הזאת, למה המצב הראשון עליו נאמר "והיתה עמו" זה יוצאת למלחמה עמו, נולד אצלנו הסבר מאד קרוב לפשט אבל גם לא מצאתי מישהו אומר זאת – זה מיד מעורר אסוציאציה לעוד דבר שיש מחלוקת אם היו 2 או 1. רש"י ורובם ככולם של המפרשים נוקטים בפשיטות כדעת יחיד שהיו שנים: שני ארונות קדש היו במדבר (וכך גם לאחר שנכנסו לארץ ישראל עד שנבנה בית המקדש), אחד עם לוחות וספר תורה שכתב משה ואחד עם שברי לוחות.

זו דעת רבי יהודה בן לקיש (תנא, רבי שמעון בן לקיש – ריש לקיש – הוא אמורא). [בכלל היו לנו כמה יהודה מחודשים בזמן האחרון – רבי יהודה הדרשן ברש"י וכאן רבי יהודה בן לקיש.] דעתו שיש שני ארונות – אחד עם שברי לוחות, שיוצא למלחמה, וארון שלא יוצא עם הלוחות השלמים (וכשיצא בימי עלי נענשו והוא נשבה בידי פלשתים). הארון של משה עם שברי הלוחות של הקב"ה הוא היוצא למלחמה, והארון של בצלאל שלכאורה זו דרגה נמוכה מהארון שעשה משה רבינו בעצמו (וכל מעשי ידיו נצחיים לעולם ועד; גם המשכן והכלים שנעשו על פי מצותו של משה נחשבו למעשה ידיו כידוע, אך בכל זאת הארון שיוצא למלחמה נקרא הארון שעשה משה ואילו הארון המונח בקדש הקדשים במשכן נקרא הארון שעשה בצלאל, ודוק; גם ביציאת מצרים ידוע שעיקר תפקידו של משה הוא להלחם עם פרעה ואילו עיקר תפקידו של אהרן, איש המקדש, הוא לעשות שלום ולעורר רצון בעם ישראל, ודוק) – הארון של בצלאל עם הלוחות השניות (עליהן נאמר "פסל לך") ועם ס"ת של משה רבינו.

כלומר, מה שיוצא למלחמה שייך בחיצוניות למשה ובפנימית לה' (רק ששבור), והארון במקדש הוא בחיצוניות של בצלאל ובפנימיות של משה. זה דימוי מאד מתבקש שיש שני ארונות ויש שני ספרי תורה של המלך. מי יוצא למלחמה? הספר השני, וזה עיקר ה"והיתה עמו". סימן שצריך להשוות אותו לארון עם שברי הלוחות. זה שיש בפנים שברי לוחות זה הלב נשבר – אין מגלין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו. זה בדיוק מה שכתוב בהמשך, "לבלתי רום לבבו". יש משהו בספר המיוחד של המלך שבאמת אומרים שזה יותר גבוה מהספר שהניחו לו אבותיו שמונח בבית גנזיו (מזכיר ארון הקדש שגנוז בקה"ק). דימוי כל כך בולט שלכן פלאי פלאים שאף אחד לא מזכיר זאת (בפשט או בדרוש). רק על הנקודה הזאת בעצמה אפשר לעשות שיעור שלם, לדמות.

הקושיא על הרמב"ם: מדוע מחלק ביורש ס"ת מאבותיו בין מלך להדיוט

עיקר הקושיא על הרמב"ם הוא שבגמרא כתוב לגבי ס"ת של הדיוט שלא יוצא ידי חובה במה שאדם ירש מאבותיו – צריך "כתבו לכם". ברור שחלק מהמצוה הוא שאתה כותב, כי אם רק שיהיה לך מה זה משנה – אם אתה יורש כבר יש לך. אבל ברור שחלק לעיכובא במצוה הזאת זה שאתה כותב. לכן יש גם כן כל מיני פלפולים אם אפשר לקנות את זה. לכן עושים סיום וכל אחד כותב אות, שאז כאילו כתב הכל וכאילו קבל מהר סיני.

בכל אופן, יש פה ודאי דין כתיבה, לכן הדיוט לא יוצא ידי חובה אם מקבל מאבותיו. אבל הרמב"ם – שכותב מצות המלך בשתי מקומות, גם בהלכות ספר תורה פ"ז ה"ב-ה"ג (ה"א היא המצוה על כל אחד לכתוב ס"ת, וה"ג היא המצוה של המלך) ובהלכות מלכים פ"ג ה"א. בהלכות מלכים אומר חידוש, שעל ספר תורה של כולם אמר שלא יוצאים ידי חובה בספר שיורשים, אבל בהלכות מלכים כותב שאם המלך ירש מאבותיו ספר תורה יוצא בזה ידי חובת ספר של הדיוט וצריך לכתוב רק השני כמלך.

תירוצי הכס"מ, הכנה"ג והגרי"ז

המנחת חינוך כותב שודאי ראה זאת באיזה ברייתא[ח], ולא יחדש כזה דבר נגד דעת רבא (יש גורסים רבה) בגמרא. הדין הפשוט שיהיה לו ספר של הדיוט וספר של מלך, ובספר של הדיוט לא יוצאים בלי לכתוב, אז איך הוא מחדש אצל מלך שבספר ראשון יוצא בספר של אבותיו. הכסף משנה מתיחס לזה באריכות[ט]. הוא אומר שאני מקל עליו כי צריך לכתוב עוד ספר ממילא.

בעל הכנסת הגדולה לא מקבל את זה, ויש בו שלש שיטות – כל אחד קצת יותר מוזר מהשני, ויש אחרונים אחריו שסותרים כל דבריו (ומעדיפים את פירוש הכסף משנה). אחד הדברים שאומר, שיש עוד אחרונים שאומרים, שיכול להיות שבהלכות ס"ת דבר על מלך שלא מלך בן מלך אלא בן הדיוט, ובהלכות מלכים על מלך בן מלך. מלך בן הדיוט לא יורש ס"ת מלכותי. לפי זה הס"ת שירש מאבותיו גם של מלכות – לא מספיק לו, למלך החדש, אבל כן די עבורו כדי לצאת ידי חובת ספר תורה של ההדיוט. אלו סברות קשות, אם נלמד – כל תירוץ כאן לא חלק בכלל.

ההסבר הכי טוב לענ"ד הוא של הגרי"ז על התורה – ה'לומדות' שלו די פשוטה, ראש ישר כזה, ודוקא מוצא חן. אומר שה"דין" של הספר השני זה דין בשני, שהוא צריך להיות 'שני'. ברגע שזה שני, וכך הוא כותב את זה, אז לא עיקר הוא בכתיבה אלא בכך שיהיה שני. ברגע שזה "שני" יצא ידי חובה גם בראשון. אם לא היה יורש מאביו את הראשון זה לא היה שני, אז יורש בשביל לעשות שני. זה שיש לו מצוה ככל יהודי לכתוב – יוצא בכך ידי חובה בכתיבת הספר השני. זה שני עמודים אצלו, אבל זה ישר ולענין מכל הפירושים.

אמרנו כמה דברים: הדימוי לשני ארונות – נושא גדול. כל הפירושים איך לפי הרמב"ם יוצא ידי חובת ספר ראשון במה שירש מאבותיו (שלכאורה נגד דעת רבא/רבה בגמרא, על פי הגרסאות).

אחרי כל זה אפשר לעבור לעיקר:

ז. השתנות התורה ופעולת המלכות

תירוץ הגרי"פ בשיטת הרמב"ם: לוקח את דעת רבי אלעזר המודעי למחצה

צריך להסביר את הדעה המוזרה-לכאורה של "תורה שעתידה להשתנות" (שודאי מסורת עתיקה עוד לפני ההסבר של זה, של שינוי הכתב) – ויש מי שאומר שהרמב"ם מקבל אותהת, ולכן לא הביא את דין הקמיע (שעליו נאמר "שויתי"). העיקרון הוא שמי שלא מחזיק מהדעה של שתי תורות – שאיתה בא הדין של קמיע – צריך לסבור ש"תורה עתידה להשתנות". איך אלו שסוברים כך מפרשים את הפסוק "שויתי"? שהמתפלל צריך שיראה כאילו שכינה לנגדו, וזו הלכה שהרמב"ם מביא, ומכאן לכאורה ראיה שלא סובר שתי תורות (כי קמיע הולך עם שתי תורות), אבל הוא כן סובר שתי תורות – לכאורה יש כאן סתירה.

היחיד שמתייחס לכך הוא הרב פערלא על הרס"ג, שהוא עושה את החילוק הזה שלפי הרמב"ם אומר שהוא רק מקבל חצי שיטת רבי אלעזר המודעי – מקבל "שתי תורות" אבל "עושה אותו כמין קמיע" עם ה"שויתי" הוא לא מקבל (ואנחנו מוסיפים שלכן "שויתי" פוסק כדעת האידך בגמרא). התנא שאומר שזה שתי תורות הוא רבי אלעזר המודעי וממשיך ואומר שעושה קמיע ותולה ביד ימין. אגב, איך יוצא איתו במלחמה? הרי בימין צריך להחזיק חרב. אם כרמב"ם, שלא פוסק שתולה על ידו, אז מה הציור? הר"ן כותב שיש מישהו מיוחד שלוקח אותו (כמו נושא כלים).

שתי תורות המלך – אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות

נאמר את העיקר: החידוש של המלכות בכלל – ומתוך כך נבין למה המלך צריך תורה מיוחדת, שבעיקר יוצאת עמו למלחמה – הוא שעצם גדר המלכות הוא "עולמות בהתחדשות". כל הספירות שלפני המלכות הן באופן של "אלקות בפשיטות", והמלכות – שאין לה שום מציאות קודם (רק העלם שאינו שבמציאות), ומה שנותן מציאות למלכות הוא רק עולמות, המציאות החיצונית. כל המושג מלכות בנוי על "עולמות בהתחדשות". בשביל זה הוא צריך תורה מיוחדת, התורה שבבית גנזיו היא תורה של אלקות בפשיטות, והתורה שלו שכתב לו והיתה עמו כל ימי חייו – עם המלחמה ועם כל העסקים שלו במציאות – זו תורה מיוחדת של עולמות בהתחדשות.

לכן זה שייך למושג שינוי. "אני הוי' לא שניתי" היינו אלקות בפשיטות, אבל מהות המלך, כל ה'גדר' של מלכות הוא עיסוק במציאות. ת"ח אמתי שהכל אצלו ה' אין לו ענין להתעסק כלל בעולמות בהתחדשות, שזה הגדר של המלכות. בשביל הגדר הזה צריך תורה מיוחדת, תורה שנכתבת לשם השינוי הזה של "עולמות בהתחדשות", והשינוי הזה בא לידי בטוי במיוחד כשיוצא למלחמה – שיש אויב וצריך להלחם נגדו ולהרוג אותו. שם זה עיקר המתח והחידוש של עצם התחדשות המציאות. זה רק התשתית של השיעור. זו ה'נקודה', ולפי הנקודה הזאת אפשר לפרש את כל התמיהות וכל הדינים ברמב"ם וכל הסוגיא בגמרא בע"ה[י].