ט (ב). אהרן ע"י שקר שאמר עשה שלום

ב. טב: "ויהי ערב ויהי בוקר" – תקון הדבור

רפואה בסם המות

טב. <ומהבעש"ט> ע"פ [סוד וע"פ ששמעתי ממורי פסוק] ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד <וכו'>.

<הענין> [והעולה ממה שכתבתי, דכתב היעב"ץ] כי אהרן ע"י שקר שאמר <כמה חבירך מתחרט ושלחני אצלך כו', כמ"ש במדרש, עי"ז> עשה שלום, כי רופא מומחה ע"י סמים הממיתים רשאי להשתמש בהם כדי להחיות הנפשות [וכו'].

בדרך כלל מוסבר בחסידות שאהרן הכהן שינה מפני דרכי שלום. לא כתוב שמותר לשקר אלא לשנות. לשנות היינו לגלות את הפנימיות שמאחורי ההסתרים. בפנימיות יהודי אוהב את החבר שלו ורק בחיצוניות יש מחלוקת, ואהרן מגלה את הפנימיות. יש פתגם בחסידות שאם סוחטים יהודי כמו סמרטוט, הטפה האחרונה שיוצאת ממנו, התמצית שלו, היא טפה של אהבת ישראל. את זה מגלה אהרן הכהן.

פה הבעל שם טוב כותב דווקא שקר ולא שינוי, כדי להסביר שזה משהו שלא כל אחד יכול לעשות – כמו סם המות, שרק לרופא מומחה מותר לרפא על ידו. בעצם, זו עצמה ההגדרה של רופא מומחה: מי שיודע איך לרפאות עם סם המות.

[איך זה קשור להתחלה לפסוק "ויהי ערב"?] גם את השקר, החשך, ה' ברא כדי שיתחבר עם הבקר ויהיה הכל "יום אחד" (לשון הפסוק הוא הסיום-התכלית של יום אחד של מעשה בראשית, שכללות ענינו הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא"[כ] – "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"[כא]. ערב-בקר-יום-אחד ר"ת אבי"ע, ארבעת העולמות – אחד-אצילות בקר-בריאה יום-יצירה ערב-עשיה, "אף עשיתיו"[כב]. "יום אחד" היינו גילוי האהבה המסותרת שבלב – שמקורה באצילות – ביצירה דווקא, כמבואר בתניא[כג] סוד "יוצר אור", "ויקרא אלהים לאור יום").

התנשאות דקדושה

<וזהו> בש"ס דחולין האמנם אלם צדק תדברון, יכול יגיס דעתו שהוא בניחותא ע"ש.

בגמרא[כד] יש שלשה שלבים בפירוש הפסוק: "אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם'[כה]? מה אומנותו של אדם בעולם הזה – ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר 'צדק תדברון'. יכול יגיס דעתו? ת"ל 'מישרים תשפטו בני אדם'".

ופירש"י: "'האמנם אלם'. אומנות יפה היא האילום אבל צדק דהיינו דברי תורה אותו תדברון. 'מישרים'. כמישור, ארץ חלקה שנוחה לידרס".

"האמנם אלם" הבסיס הוא להיות אלם, לדעת לשתוק, התכונה הכי חשובה שעל האדם ללמוד. "צדק תדברון" למרות זאת בתורה צריך לדבר ולא לשתוק. שואלת הגמרא: "יכול יגיס דעתו?" זאת אומרת שאם מלמדים תורה ברבים יש חשש שהאדם יגיס דעתו על הצבור?! עונה הגמרא – לא, שהאדם יעשה את עצמו מישור (שנוחה לידרס), ללא שום גבהות כלל. הבעש"ט מפרש את החלק השלישי הפוך, "יכול יגיס דעתו" בניחותא – כלומר, באמת יכול יגיס דעתו! לכאורה זה הפוך מכל מה שמחנכים בחסידות, אלא שהבעש"ט יוצא מגדרו כדי להסביר שלימוד תורה (ברבים) הוא ללא כל הגבלות וסייגים.

מכאן יוצא הסיפור המפורסם על החסיד שבא לאדמו"ר האמצעי ואמר שמרגיש בעצמו קצת התנשאות-גאווה כשחוזר חסידות ומשום כך רוצה להפסיק (שלא להפסיד את צורתו הפנימית), והרבי ענה לו "א ציבעלע זאל פון דיר ווערן אבער חסידות זאלסטו חזר'ן" (יהיה ממך בצל, אבל חסידות תחזור). חבדני"ק שיוצא לרחוב להניח ליהודים תפילין, צריך שיהיה לו בטול בפני כל יהודי (כפירוש הפשוט בחז"ל ל"יכול יגיס דעתו ת"ל מישרים תשפטו בני אדם"), אבל בכל זאת אם הוא מרגיש טפת 'גאות יחידה' (או אפילו סיפוק אישי) זה לא נורא, כלומר שלא משום כך יפסיק להתמסר לשליחות שלו. אך יחד עם זאת, חשוב שיבין שכאשר הזולת מריח בו שמץ של גאוה זה מרחיק מאד במקום לקרב.

הכוונה של הבעל שם טוב היא שהגאוה, "יגיס דעתו", במקום הנצרך על מנת להשפיע לזולת להחדיר בו את המסרים בפנימיות (פעולה המצריכה "אבר חי"[כו], "חותם בולט"[כז], שיש בהם בליטת היש, וכנודע שבאלב"ם פרצוף "יש" הוא פרצוף ספירת היסוד, אבר הברית, כח המשפיע לזולת בפנימיות[כח]) היא כמו השקר של אהרן על מנת להשכין שלום, כמשל הרופא המומחה היודע להשתמש בסם המות לרפא את החולה (אף ממחלה אנושה).

חלקי הפסוק כנגד חש-מל-מל

שלשת השלבים בפסוק הנ"ל הם בסוד חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה:

קודם צריך להיות בבחינת "חש", "אלם"; אחר כך בדברי תורה (המובדלים בעצם מדברי חולין) צריך להיות "פתח פיך ויאירו דבריך"[כט]; אך לשם ההחדרה בפנימיות צריך "אבר חי", "חותם בולט" כנ"ל, "יכול יגיס דעתו – בניחותא" (רמז ל"דברי חכמים בנחת נשמעים"[ל] – גם כאשר יגיס דעתו כדי שדבריו יהיו נשמעים-נקלטים, החכם מדבר בנחת, בחינת "מישרים תשפטו בני אדם", "בניחותא").

והוא ענין "אתהפכא חשוכא לנהורא"[לא], להפוך את הגאוה לקדושת שם יה (כידוע בכתבי האריז"ל[לב] שהגאוה פוגמת בשם יה, ב"נסתרת להוי' אלהינו", אך כאן מלמד אותנו הבעל שם טוב על אודות גאוה טובה שמחדירה את הנסתרות בפנימיות ממש, סוד החדרת ה-אלף-פלא לתוך הגולה להפוך אותה לגאולה, בסוד "ואני בתוך הגולה"[לג] של מעשה מרכבה). אותיות יה הן המוחין הנכנסים ל"אלם" והופכים אותו לאלהים (כמבואר בתורת המגיד[לד] על הפסוק בתחלת שירת הים "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה"[לה]) – לקיים את רצון ה' בתחלת בריאת האדם, "אני אמרתי אלהים אתם"[לו] (שהאדם יברא עולמות כמו ה' ויחיה חיים נצחיים כמו ה').

בפרקי אבות למדנו "סיג לחכמה שתיקה"[לז] – סיג אותיות גיס-יגיס דעתו, כמו שני גיסים שמרוב קירוב הדעת לב כל אחד גס בחברו (כמו משה רבינו, שזכה לבינה, שם סג, סוד "כלו סג", שלבו גס בשכינה, שמדבר עם ה' כחפצו בכל עת). היינו שמ"שתיקה" ("האמנם אלם") באים ל"חכמה" ("אורייתא מחכמה נפקת"[לח], "יכול אף לדברי תורה? ת"ל 'צדק תדברון'") ומשם ל"סיג"-גיס ("יכול יגיס דעתו – בניחותא"), ודוק.

והיינו מה שכתוב "תֹלה ארץ על בלימה"[לט] (בגימטריא בראשית, ראשית עבודת האדם בעלמא דין), על מי שבולם את פיו בשעת מריבה (מול עובד ה' בתמימות כל העולם הזה-עלמא דשיקרא, הוא בבחינת "מריבה", שעל כן ההלכה הראשונה בטור ובשו"ע היא "אל יבוש מפני המלעיגים", קודם לשתוק, לקיים "תלה ארץ על בלימה", ואח"כ "תחנונים ידבר רש"[מ], ולבסוף "ועשיר יענה עזות"מח – "יכול יגיס דעתו – בניחותא", סוד חש-מל-מל כנ"ל).

והנה, "האמנם אלם"[מא] = אור, אין סוף, רז כו'. "דא רזא דאורייתא" – "כבֹד אלהים הסתר דבר"[מב] ("חש", עד שמגיע העת של "מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"[מג], שהיא ה"מל" הראשון שעל ידי האריז"ל, ו"יפוצו מעינֹתיך חוצה"[מד], ה"מל" השני על ידי הבעל שם טוב, "יכול יגיס דעתו – בניחותא").