גילוי הצלם בסֻלם התפלה

ב-ג כסלו תשפ"ב – כפ"ח

קדושת לוי ותורת אבות ויצא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

על יסוד מאמר הזהר על שסֻלם יעקב הוא סמל-התפלה, "'סֻלם' דא צלותא", מוצגת כאן התבוננות נפלאה על עבודת התפלה לשלביה השונים – עד תכליתה, גילוי ה"צלם אלהים" של המתפלל. פרק א מסביר את עומק העליה מה"סֻלם" ל"צלם" – גילוי קומת המוחין של האדם, כשהתפלה 'מצמיחה לו ראש' ומעמידה אותו פנים בפנים מול ה'. פרק ב מטייל בין דרושי החסידות הכללית – של הרבי ר' בונם מפרשיחסא, של רבי לוי-יצחק מברדיטשוב ושל חסידות סלונים – וממחיש מזויות שונות את המדרגות השונות של התפלה הרמוזות כאן בפסוקים.

א. גילוי הצלם בתפלה

גילוי הצלם בתפלה

על ראשית חלום יעקב, "והנה[ב] סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה"[ג], אומר הזהר "'סֻלם' דא צלותא"[ד]. התפלה היא סולם עם ארבע שליבות[ה], בו עולים מעולם העשיה בתחלת התפלה עד לעולם האצילות בתפלת עמידה[ו]. אחר כך, בנפילת אפים, מגיעים אפילו יותר גבוה – לאדם קדמון, מעל האצילות.

המלה סלם מתחלפת במלה צלם – "כי בצלם אלהים עשה את האדם"[ז]. זמן התפלה נועד לגלות את ה"צלם אלהים" של האדם. זהו דבר חשוב: מצד אחד, התפלה היא שפיכת הלב – "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני"[ח]. מצד שני, התפלה היא זמן של התדמות לה', של גילוי צלם אלקים.

לכאורה, קל יותר להבין את ההתדמות לה' בתורה (בה אנו עוסקים בתורת הוי', בה הוא עצמו עוסק) או בגמילות חסדים (בה אנחנו מתדמים לה' המרחם על עולמו ומשפיע לו כל טוב תמיד)[ט]. מה המשמעות של גילוי הצלם וההתדמות לה' דווקא בתפלה, בה לכאורה אנחנו עומדים ומתחננים לה' על צרכינו האנושיים?

העליה מ"סֻלם" ל"צלם"

לפני הסבר הענין יש להקדים עוד נקודה בהתבוננות:

סוד הצלם כולל את כל הנרנח"י[י]: צ כוללת את כל הנר"נ, נפש-רוח-נשמה שכוללים את כל הכוחות הפנימיים – מוטבע (נצח-הוד-יסוד), מורגש (חסד-גבורה-תפארת) ומושכל (חכמה-בינה-דעת). כל אחד מהכוחות כלול מעשר, ולכן תשעת הכוחות עולים צ. אחר כך, ה-ל היא המקיף הקרוב, מקיף החיה (המקיף לשלש דרגות נר"נ, כל אחת כלולה מעשר, היינו ל), שהוא "דבקות הבורא" בלשון שלנו בתפלה לפני הלימוד[יא]. ה-ם היא המקיף הרחוק (המקיף לארבע דרגות נרנ"ח, כל אחת כלולה מעשר, היינו ם), "הפצת מעינות תהום רבה וכו'" – שיא ההתקשרות וההתמסרות לשליחות. היחידה שבנפש היא ניצוץ משיח שבכל אחד[יב] (שהוא היחידה הכללית בעם ישראל[יג]) – משיח הוא מי שמסור כולו להפצת המעינות חוצה.

ב-סלם ה-צ של צלם מתחלפת ב-ס – זהו אדם שיש לו מורגש-מוטבע, נפש-רוח (נ"ר), שהם השרש שכל אדם זוכה לו[יד]. ה"תוספת" נשמה העיקרית שצריך לשאוף אליה היא הנשמה – המושכל. ה"סֻלם" רומז לאדם שיש לו גם את המקיפים, ל ו-ם, אבל חסר לו המושכל. ככה מגיעים לתפלה, עם מוטבע ומורגש וגם עם מקיפים – אבל בלי המושכל. מה הדבר הראשון שמתפללים עליו? חשוב לשים לב שהבקשה הראשונה של תפלת שמונה עשרה היא "אתה חונן לאדם דעת... וחננו מאתך חכמה בינה ודעת" – מבקשים את המושכל, את השלמת הנשמה. בשביל לעבוד את ה' צריך חכמה, בינה ודעת – כשהעיקר הוא הדעת (כחתימת הברכה, "ברוך אתה הוי' חונן הדעת"). דוד המלך מצוה לשלמה לבנו "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה"[טו]. בשביל לעבוד את ה' – "עבודה שבלב זו תפלה"[טז] – צריך "דע את אלהי אביך". העליה הזו מה"סלם" ל"צלם" – תוספת המוחין – היא-היא גילוי ה"צלם אלהים" בתפלה.

ב"ועבדהו בלב שלם" יש מלה נוספת שמתחלפת ב-צלם ו-סלם – החילוף של ס-צ הוא באותיות השיניות, והאות העיקרית הנוספת בחילוף הזה היא ש, שלם. במספר קטן (שמעיד על מספר הכוחות כאן) הסדר יורד – צ שוה 9 (חב"ד-חג"ת-נה"י, כנ"ל), ס שוה 6 (חג"ת-נה"י, כנ"ל) ו-ש שוה 3 (שלפי אותו הגיון היינו נה"י בלבד). מצד שני, יש כאן עוד התכללות – כל ספירה כלולה לא רק מעשר אלא ממאה. איפה ההתכללות של מאה? בכתר (כמו שלומדים[יז] מחיי שרה[יח], "מאה שנה" בכתר, "עשרים שנה" במוחין ו"שבע שנים" במדות). השלמות – "לב שלם" – היא דווקא אצל היהודי הפשוט, שיש לו רק נה"י, אבל הם עולים עד לכתר. השלש מאות הם הנה"י שכלולים בכתר – האמונה של רדל"א.

נשיאת ראש בתפלה

איך אפשר לצייר אדם שהוא עדיין "סֻלם"? יתכן שאדם יעבוד את ה' בפועל (בנה"י שלו) וגם מתוך רגש פנימי (חג"ת), ושתהיה אפילו התלהבות ודבקות שלמעלה מטעם ודעת (ל) והתמסרות לשליחות (ם) – ועדיין אין לו מוחין, אין לו 'ראש' משלו, אין לו אישיות עצמאית. על חסידים מסורים כאלה, עובדי ה' בעצמם ומסורים להפצת המעינות, זעק הרבי[יט] כי הם צועקים "עד מתי?!" מפני הציווי – ולא כי זו ההכרה האישית שלהם – וממילא גם אינם מסוגלים לטכס עצה בעצמם כיצד להביא משיח.

בתפלה על האדם לפנות אל ה' בכנות ולבקש על צרכיו כפי שהוא מבין אותם. כלומר, בעצם התפלה היא מקום בו האדם 'מחווה את דעתו' על האופן בו ה' מנהיג את העולם ומציע לו לעשות זאת אחרת – הצעה שבאה ממקום אכפתי, מעורב ומגדיל ראש. אם מסתכלים ככה על התפלה, היא המקום הכי מובהק בו רואים ש"בצלם אלהים עשה את האדם" ו"אני אמרתי אלהים אתם"[כ] – הקב"ה מצפה מהאדם שינהג כשותף בעל-דעה, העומד נוכח ה' פנים בפנים ומביע את דעתו (בדוגמת המבואר בחסידות לגבי "תפלת עשיר"[כא], המתפלל-מייעץ למלך "מדינה פלונית יש לך והיא חרבה, גזור שתבנה!"[כב], גם בנוגע לצרכי האדם עצמו וגם בנוגע לעולם כולו). תפלה כזו 'מצמיחה ראש' לאדם (מעלה אותו מ-ס, מוטבע-מורגש, ל-צ, הכולל מושכל), כדי שיוכל לעמוד מול ה' פנים בפנים[כג], גורמת לו להתפלל "עד מתי?!" מתוך הכרתו שלו ו'להכניס את הראש' בעובי הקורה, למצוא עצה טובה להבאת הגאולה.

גילוי המוחין משלים את הצלם כולו והופך אותו לאישיות אחת שלמה. לפני כן יש פער בין עבודת האדם עם עצמו (בכחות הפנימיים, נפש-רוח) ליציאתו החוצה (במקיף החיה יציאתו מאישיותו להדבק בבוראו, שאין לו בו כל השגה, ובמקיף היחידה יציאתו להשפיע לבריות) – כאילו אלה שתי משימות נפרדות שמוטלות על האדם. התוספת של המוחין העצמאיים גורמת להתאמה ותיווך בין הפנים והחוץ, כך שהאדם יתעלה ויפעל החוצה לפי עבודתו והשגתו. בסופו של דבר, באופן כזה, המקיפים 'מטעינים' גם את העשיה המוטבעת, עד שכל מעשה פשוט מוטען כולו במסירות של היחידה, ב"שליחות היחידה" להביא את המשיח[כד] – סוד ה"שלם" (חיבור הנה"י עם הכתר שיש אצל יהודי פשוט[כה], כנ"ל).

סליחה ומחילה

והתבוננות נוספת: "'סֻלם' דא צלותא" – איפה רמוז ה"סלם" בתוך תפלת העמידה (שהיא סתם תפלה בחז"ל)? בברכה השלישית בברכות האמצעיות אנו מבקשים "סלח לנו אבינו כי חטאנו מחול לנו מלכנו כי פשענו" – סלח-מחול נוטריקון סלם. והנה, סלח-מחול עולה יעקב[כו] – רמז מובהק לסֻלם יעקב (כאשר מחול ו-סלח הם שני ציוני דרך בחייו – הוא התחתן והחל להעמיד את בית ישראל בשנתו ה-פד, מחול[כז], וסיים להעמיד את בית ישראל בלידת בנימין, בשנתו ה-צח, סלח[כח]).

לפי ניקוד שם הוי' ב"ה בברכות[כט], שתי ברכות הבקשה הראשונות שייכות עדיין למוחין – "ברוך אתה הוי' חונן הדעת" מנוקד בפתח, ניקוד החכמה (מתאים לבקשה חכמה, בינה ודעת הנכללים ב"חכמה מוחא"[ל]), ו"ברוך אתה הוי' הרוצה בתשובה" מנוקד בצירה, ניקוד הבינה (מתאים לתשובה השייכת לבינה, "ולבבו יבין ושב"[לא]). ברכת "ברוך אתה הוי' חנון המרבה לסלוח", המנוקדת בסגול, ניקוד החסד, היא הראשונה השייכת למדות הלב (והרי החסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[לב], כך שהיא גם כוללת את כל מדות הלב – את שלשת הקוים של שלשת האבות). אם כן, במובן מסוים, הסליחה והמחילה הן עיקר התפלה (אותה מתחילים עם ה-ס, המורגש והמוטבע, הרמוזים ב-ס של חסד וב-ס של יסוד, התכללות כל הו"ק בראש ובסוף המורגש והמוטבע, ודוק) – כל העליה משליבה לשליבה בסולם התפלה היא בהדרגה, לפי הסליחה והמחילה להן זוכה האדם ונעשה ראוי לעלות[לג].

בסוד ה"סלם" שנתבאר לעיל, ה"סלח" שייך לנפש-רוח (ס) ולדבקות הבורא של החיה (ל) ואילו ה"מחול" ליחידה (ם). הסליחה על החטא-השוגג ואילו המחילה על הפשע – כדי למחות את הפשעים, החמורים יותר, ולהמשיך לעולם שפע רב, נדרש גילוי היחידה. המחילה רומזת גם למאמר חז"ל "כל העולה לגדולה נמחלין לו כל עונותיו"[לד] (שנלמד גם ביחס למי שמתחתן, נעשה איש-משפיע, כפי שנלמד מנישואי עשו למחלת דווקא). לתיקון-עצמי (במוטבע-מורגש וגם בדבקות הבורא) די בסליחה, אך כדי לגדול ולהפוך למשפיע המזכה את הרבים – מפיץ את המעינות – נדרש גילוי היחידה, גילוי ניצוץ משיח, שבמחילה. אכן, העליה מה"סלם" ל"צלם" היא השינוי של ה"סלח" דווקא (פתיחת וחתימת הברכה) והפיכתו ל-צלח – את הסליחה צריך להפוך להצלחה, והרי בתנ"ך בכל מקום הצלחה והשכלה הן מלים נרדפות (כאמור בדוד "לכל דרכיו משכיל"[לה] ובמשיח "הנה ישכיל עבדי"[לו]) – תוספת המוחין הופכת את הסליחה להצלחה (וזו עליה מיעקב אבינו ליוסף הצדיק, הבן החכם[לז] שהוא "איש מצליח"[לח]).

ב. שתי מדרגות בתפלה

עליה בסולם בשמחה

הרבי ר' בונם מציין[לט] כי בחלומו של יעקב אבינו, בתאור החלום (כ"שלישי המדבר", הקודם לדברי ה' שבחלום) מופיעה המלה "והנה" שלש פעמים זו אחר זו, "והנה סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלהים עֹלים ויֹרדים בו. והנה הוי' נצב עליו"[מ] (אחר כך, בדברי ה', נאמר "והנה אנכי עמך"[מא]). הוא מסביר ששלשת ה"והנה" הם שלשה שלבים בתפלה[מב] ומביא את מאמר חז"ל "אין 'הנה' אלא שמחה"[מג] לומר כי גם במדרגה התחתונה יש לשמוח מאד.

שלש המדרגות מכוונות כנגד שלשת השלבים שהם יסוד עבודת ה' בדרך שהורנו מורנו הבעל שם טוב – הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל)[מד]: "והנה סֻלם מֻצב ארצה" הוא ראשית העבודה בהכנעה[מה], עבודת ה"ארץ" (שרק מכחה "וראשו מגיע השמימה"). "והנה מלאכי אלהים עֹלים ויֹרדים בו" היינו עבודת ההבדלה – גילוי המלאכים הנבדלים בתוכו והבדלה-הבחנה בין העליות והירידות. "והנה הוי' נצב עליו" היינו השראת ה' – ההמתקה הגמורה.

מהמאמר "אין 'הנה' אלא שמחה" לומדים שעל ידי השמחה גופא עולים בשליבות הסולם עד שמגיעים לה' יתברך, כאשר השמחה מלוה כל שלב ושלב, שמחת ההכנעה, שמחת ההבדלה וכמובן שמחת ההמתקה. בזכות השמחה של מצוה של יעקב אבינו, כאשר הוא מקיים את מצות אביו ואמו ויוצא לחו"ל לשאת אשה, הוא זוכה לחלום הסולם וגם להבטחת "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה וגו'"[מו]. אפילו בחרן, מקום חרון אף של מקום בעולם (מפני העבודה זרה שבו)[מז], צריך להיות בשמחה – כך מבררים את הניצוצות הקדושים שם (ושם מעמיד יעקב את כל בית ישראל, קיום ברכת "ופרצת" – "שמחה פורצת גדר"[מח]).

ורמז נפלא לשמחה שעוד לפני ההמתקה והברכה: שלשת הפסוקים הראשונים של הפרשה – "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא. ויחלם והנה סלם[מט] מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו" – עולים 7413, אהיה (שם הבינה-השמחה[נ]) פעמים שמחה! אהיה הוא השם של האמא-הבינה, שפנימיותה שמחה, והוא מבטא שמחה גם בזמן הצער ("אהיה עמם בצרה זאת"[נא]), עוד לפני הלידה-הגאולה העתידה.

כהמשך לפרק הקודם, את שלשת ה"והנה" אפשר להקביל גם לנר"נ, המוטבע-מורגש-מושכל בהם יש לטפס בתפלה (שהם גם ההתפתחות של עיבור-יניקה-מוחין, כידוע[נב]). בהקבלה זו, ולפי מה שנתבאר בסוד העליה מ"סלם" ל"צלם", שני ה"והנה" הראשונים, "והנה סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עֹלים ויֹרדים בו", שייכים למדרגה אחת של תפלה ("סלם" ב-ס, כנגד נפש-רוח, מוטבע-מורגש, עיבור-יניקה[נג]) וה"והנה" השלישי, "והנה הוי' נצב עליו", שייך למדרגה שניה של תפלה[נד] (גילוי ה"צלם" ב-צ, הכולל גם את הנשמה-המושכל). ואכן, כך מבואר בכמה ספרי חסידות:

מהרגשת עצמו למרכבה לשכינה

רבי לוי-יצחק מברדיטשוב כותב[נה] כי בתחלת העבודה האדם מחלים-מתחזק ("'ויחלֹם' לשון חוזק, כמו "ותחלימני ותחייני") כשהוא מתלהב מהמחשבה שעל ידי עבודתו מתנהגים כל העולמות העליונים – הרי הוא "סֻלם מֻצב ארצה" אבל "ראשו מגיע השמימה" (ה"והנה" הראשון) ולפי עבודתו "מלאכי אלהים עֹלים [כשהוא מתעלה] ויֹרדים [כשהוא חלילה פוגם]" (ה"והנה" השני)[נו].

אכן, ההתלהבות הזו – התפעלות המעורבת בישות של הרגשת עצמו והרגשת פעולתו – שייכת לקטנות של תחלת העבודה (פרצוף היניקה, המדות), אך כאשר זוכה העובד לגדלות מוחין כל מגמתו היא רק להיות מרכבה לשכינה מתוך בטול מוחלט – "והנה הוי' נצב עליו"[נז] (ה"והנה" השלישי).

התחדשות בכל יום

הסבא קדישא מסלונים, בעל יסוד העבודה, מאריך להסביר[נח] שישנן שתי בחינות בתפלה, על יסוד שתי הדעות – "אדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים" ו"אדם נידון בכל יום"[נט]. המדרגה של "והנה סלם מצב ארצה" שייכת להשפעה שתחת הזמן ותלויה במעגל השנה, בראש השנה ויום כיפור (ובה "מלאכי אלהים עֹלים ויֹרדים", מלמדים זכות או חובה על האדם, כתיאור יום הדין), אך כאשר זוכים ל"והנה הוי' נצב עליו" זוכים לשפע הישיר מהקב"ה "למעלה מכל סדר וזמן" – שפע המשתנה ומתחדש בכל יום, "חדשים לבקרים רבה אמונתך"[ס], מתוך מודעות להתחדשות התמידית של הבריאה, בכל יום ובכל רגע. בחינה זו שייכת לארץ ישראל, כאשר מקיימים "והתפללו אליך דרך ארצם"[סא], ש"תמיד עיני הוי' אלהיך בה"[סב] (ללא תיווך והתערבות של שרים-מלאכים). על המדרגה התחתונה אומר יעקב "וזה שער השמים", היא שער הכניסה בלבד לעבודת ה', ורק על המדרגה העליונה הוא אומר "אין זה כי אם בית אלהים" ממש.

כמובן, המשכת השפע תלויה באיכות העבודה: במדרגה העליונה של התפלה יש התחדשות תמידית בעבודת ה', המשכת מוחין חדשים בכל יום. בתודעת "אדם נידון בכל יום" הופך המתפלל לנביא (כיעוד לימות המשיח, "ונבאו בניכם ובנותיכם"[סג]), הזוכה לשפע חדש מן השמים ועובד את ה' כל בקר וכל רגע בדרך חדשה – "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (עד שהוא זוכה לא רק ל"אור חדש עליון" הנמשך בכל ראש השנה לפי הסדר הקבוע של "שית אלפי שנין"[סד], אלא ממש ל"אור חדש על ציון תאיר" – אור ש"חדש להיות אור"[סה], משום שעד כה היה בגדר עצמוּת ממש). עבודה כזו היא יסוד דרך החסידות, כפי שלמד הבעל שם טוב[סו] מדברי הרס"ג שבכל יום על האדם להתעלות כל כך במוחין חדשים של הכרת ה' עד שהוא יודע שביחס לגדלות ה' – לא עבד אותו כלל עד כה (וכמאמר הרבי ר' זושא[סז] כשעשה תשובה בכל יום – שעד כאן לא היתה תשובתו אמתית כלל, אך מהיום יתחיל לעבוד את ה' באמת).