ב"ה

מגן אברהם

אהבת שלום פרשת לך לך

לך לך מארצך וגו' ואגדלה שמך. במדרש (ב"ר טל, ו) מביא הפסוק (תהלים מה, ח) אהבת צדק ותשנא רשע, על אברהם אבינו ע"ה, עיין שם: ולהבין זה, יש לפרש על דרך זה, דהנה נתבאר אצלנו על הפסוק (טו, א) אנכי מגן לך, מענין המגן והשמירה הנעשה בכל יום ויום באמצעות התפלות, עיין שם. והעיקר היא תפלת שחרית, שתיקן אברהם אבינו ע"ה (ברכות כו, ב), מדת חסד (מיכה ז, כ), כי מדת החסד אזיל עם כולהו (זהר ח"ג מו). וכשיש בידו ששת המגינים של ששת ימי המעשה אזי זוכה אחר כך בשבת קודש למגן השביעי מגן דוד, בחינת מלכות, על דרך שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ג, ד) ואתה ה' מגן בעדי:

והעיקר הוא, שתהא בכל יום כוונתו שיתוקן מגן השביעי, מגן דוד, בחינת מלכות, בחינת שבת. ולזה צריך להזכיר שבת בכל יום, היינו יום ראשון בשבת, וכיוצא. והעיקר הוא יום ראשון, מדת החסד, על דרך מאמרם ז"ל (ביצה טז, א) מחד בשבתא, שהוא חסד, לשבתא, ועל דרך כי מדת החסד אזיל עם כולהו:

מגן אברהם בתפלת שחרית ויום ראשון

ה' מבטיח לאברהם "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד", לאחר ברכת שם "וברוך אל עליון אשר מִגֵּן צריך בידיך" (ה'מגן' הראשון בתורה) – ומכאן מטבע הלשון בתפלה "מגן אברהם", בחתימת ברכת אבות, "בך חותמים"[א]. מגן הוא שמירה, וכן נצחון בהסגרת האויב ("מגן צריך בידיך"), "מלך עוזר ומושיע ומגן... מגן אברהם"[ב] – בזכות אברהם ה' שומר ומגן עלינו ומוסר צרינו בידינו.

["מלך עוזר ומושיע ומגן" – מגן מצטרף לעזרה ולישועה, כמו "עם נושע [ישועה] בה' מגן עזרך [עזרה] ואשר חרב גאותך"[ג], "עזרם ומגנם הוא"[ד], "מגן ישעך"[ה], "צור יעקב מגן ישענו"[ו]. "עוזר" הוא האור הפנימי (המתלבש במעשה האדם ועוזר לו), צ של צלם; "מושיע" הוא מקיף קרוב, סוד החיה, ל דצלם; "מגן" הוא המקיף הרחוק, היחידה[ז], ם דצלם, אברהם הוא הראשון שתיקן את סוד הצלם ולכן חותמים "מגן אברהם".]

וכן דוד המלך זכה שחותמים בו ואומרים "מגן דוד"[ח] (תכלית ברכות ההפטרה), כדברי דוד "ואתה ה' מגן בעדי" (כמו בפרשת נח "ויסגר ה' בעדו").

ומבואר כאן שעיקר השמירה של "מגן אברהם" היא על ידי התפלה, והעיקר תפלת שחרית שתקן אברהם אבינו, "וישכם אברהם בבקר", וכן כל אדם המשכים ומתפלל שחרית נקרא אברהם ונקרא שחרית (כמו שכתב האהבת שלום בפרשת נח). שלש התפלות הם כנגד עולמות התחתונים בי"ע, בהם קיימת מציאות והרגשת היש ונתקנים על ידי התפלות: שחרית כנגד עולם הבריאה ("בהבראם, באברהם", אברהם אותיות ברא מה[ט]; מנחה כנגד עולם היצירה (בין הערבים); ערבית כנגד עולם העשיה ("אף עשיתיו", חרון אף בעולם העשיה)[י].

אברהם הוא מרכבה למדת החסד, "חסד לאברהם", מדת יום ראשון[יא] בכל שבוע ("עולם חסד יבנה", "בהבראם – באברהם"), ו"מגן אברהם" הוא המגן של יום ראשון ("יום אחד" – "אחד היה אברהם", היום שבו נברא האור, "אברהם התחיל להאיר"). אלא שהחסד ממשיך ללוות את כל ששת הימים, שש המדות, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", "יומם [יום אחד הכולל כמה ימים] יצוה ה' חסדו [מדת החסד של יום ראשון]"[יב], וממילא מגן אברהם נמשך בכל ששת הימים וכך יש ששה מגינים. באותה מדה, תפלת שחרית מלווה את כל היום, היא 'המקיף' של החסד לכל היום.

והנה ביום אחד של מעשה בראשית נאמר "ויקרא אלהים לאור יום" –האור-יום הוא הוא המגן השומר על האדם, האור המקיף מסביבו (בחינת סובב כל עלמין), אור = גדר (שמירה). והרמז: מגן יום בהכאה פרטית (מ פעמים י וכו') = 2418 = הוי' פעמים מגן! בדרך זו, ששה מגנים של ששת ימי בראשית (ו פעמים מגן יום בהכאה פרטית) = יוסף פעמים מגן. ובתוספת המגן של שבת (מגן דוד) = יעקב פעמים מגן.

מיום ראשון לשבת

בכל יום צריך להזכיר את השבת (יום ראשון בשבת וכו'), ובכל יום צריך להתכונן לשבת, כדברי שמאי הזקן (שהלכה כמותו) "מחד שביך לשבתך"[יג], החל מיום ראשון בשבת.

אמנם במקומות אחרים מבואר שההכנה לשבת היא מיום רביעי (בגדר "קמי שבתא" לפי ההלכה[יד], וכמבואר באמירת פסוקי "לכו נרננה" בשיר של יום רביעי[טו]), אך כאן מבואר שההכנה מתחילה מיום ראשון, ואדרבה זוהי עיקר ההכנה.

ההכנה מתחילה מיד בצאת השבת הקודמת, בהבדלה. בצאת השבת יוצאת הנשמה היתרה, "וי אבדה נפש"[טז] – ולכן מריחים בשמים כדי להשיב את הנפש[יז] (בריח, דבר שהנשמה נהנית ממנו) – זוהי תחושה חריפה של 'ריקנות' בצאת השבת, כאשר נותר רק 'רשימו' מהשבת שעברה, ומרגישים חסרון וגעגועים לשבת. עם הכח הזה מתכוננים לשבת הבאה!

אכן, ההכנה העיקרית לשבת בפועל היא ביום שישי, "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". נמצא שיש שלשה ימים המכינים לשבת, יום ראשון (החל ממוצאי שבת), יום רביעי ויום שישי, כנגד שלש סעודות בשבת (שלש סעודות נלמדות בגמרא[יח] משלש פעמים "היום" בפסוק "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה" – כנגד שלשה ימים בשבוע)[יט].

מגן דוד על כלל ישראל

לאחר שנשלמו ששה מגינים בששת ימי המעשה, מגיע "מגן דוד", מדת המלכות, ביום שבת קדש (בה קוראים הפטרה ואומרים "מגן דוד"). מגן אברהם הוא הבטחה מלמעלה, "אנכי מגן לך", בדרך 'אור ישר' (בעקבות מציאת חן מלמטה), ואילו מגן דוד הוא בדרך תפלה מלמטה למעלה, "ואתה ה' מגן בעדי", אור חוזר, בחינת השבת (המלכות)[כ].

ורמזים יפים: מגן אברהם (של היום הראשון) ועוד חמש פעמים מגן (בשאר הימים), ועוד מגן דוד = בראשית (כולל את כל התורה, כל ההגנה). בראשית אותיות ברא שית, ששה ימים בהם יש ששה מגינים, וכן אותיות ירא שבת, היינו מגן דוד. ועוד: מגן בהכאת אותיות = 6000, סוד "שית אלפי שנין דהוי עלמא", שש אל"פין בפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", היינו ששה מגנים היוצאים ממגן אחד!

"מגן אברהם" הוא ההגנה על כל אחד ואחת מישראל בפרט, ואילו "מגן דוד" הוא ההגנה על כלל ישראל, שהרי דוד הוא מלך ישראל. אחרי שש בחינות ההגנה הפרטיות, מגיעים להגנה על הכלל כולו.

הקשר בין אברהם ודוד רמוז בכך שבשניהם נאמר "זקן בא בימים", בהיות אברהם בן 140 ודוד בן 70 (בסוד "שלם וחצי"). והרמז: "ונגד זקניו כבוד", סופי תבות דוד ושאר האותיות = אברהם. ועוד, אברהם במספר קטן = דוד.

מרחב אלקי

מגן הוא שומר, מקיף, וכן ששת המגנים מקיפים את המגן השביעי – ששה קצוות ו"היכל קדש [שבת קדש] מכוון באמצע", כמו שש פאות של הקוביה (וכמו בצורת 'מגן דוד', ששה משולשים מקיפים את האמצע, או ששה עגולים המקיפים עיגול אמצעי).

והנה יש שש מצוות תמידיות (המתקיימות במחשבה), והן מכוונות כנגד ששה קצוות-כיוונים המקיפים את האדם[כא], ובאמצע האדם עצמו כנגד מצות התפלה, עבודה שבלב, השואפת להיות תמידית, "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו". אם כן, ששת המגינים בששה ימים הם-הם שש המצוות התמידיות בששה כיוונים: המגן של יום ראשון בצד ימין הוא מצות אהבת ה', יום שני בצד שמאל מצות יראת ה' וכו'. וביום השבת, מגן דוד, כנגד מצות התפלה (של דוד המלך, "ואני תפלה"). ורמז: מגן מצוה (כל מגן הוא מצוה) = ט פעמים הוי'. שש פעמים מגן מצוה = נד (יוד הא ויו הא) פעמים הוי' = 1404 = שבת שבת, סוד "אילמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין"[כב].

שנאת הרע

והנה מי שיש בידו זה המגן בודאי זוכה לשמירה מעולה מסטרא דרע, ואזי יכול לשנוא את הרע בתכלית. וזהו פירוש הפסוק (תהלים צז, י) אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו, פירוש אוהבי ה', היינו מי שזוכה לאחוז בידו המגן הנ"ל באמצעות מדת החסד מדת אברהם אזי נקרא אוהב ה', כמו אברהם שנקרא אוהב ה' (עי' ישעיה מא, ח), שנאו רע, פירוש שעל ידי זה יכול לשנוא את הרע, כיון שזכה למגן ולשמירה, וזהו שומר נפשות חסידיו וד"ל:

זו הנקודה העיקרית בתורה זו של האהבת שלום: מי שהוא שמור מהרע יכול לשנוא את הרע בתכלית! אמנם אברהם אבינו שייך למדת החסד, האהבה, ובכל זאת יש אצלו מושג חשוב של שנאה, "אוהבי ה' שנאו רע". "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע"[כג] (שמתפרש על אברהם אבינו[כד]), אוהב את הבריות כולם ("אהבת לצדק את בריותי"), אבל שונא בתכלית את הרשעה ("רֶשע" ולא רָשע, כמו "יתמו חטאים ולא חוטאים"[כה]). אברהם אוהב שיש מלכות וממשלה ("צדק מלכותא קדישא") אבל שונא שהרשעים בשלטון (לא את הרשעים עצמם אלא את ההנהגה של הרשעות).

גם בספר התניא מבואר שהצדיק הגמור שונא את הרע בתכלית (עד כדי מיאוס), מה שאין כן צדיק שאינו גמור. הצדיק הגמור שמור בעצמו מהרע, ולכן יכול לשנוא בתכלית את הרע, אבל בצדיק שאינו גמור יש עדיין נטיה כלשהי לרע (אפילו בדקות) ולכן אינו שונא את הרע בתכלית, שהרי אינו שונא את עצמו (אמנם אדמו"ר האמצעי[כו] מתאר את בעל התשובה כמי שמואס בחייו ושונא את עצמו, וממילא יש לומר שכל מי שאינו צדיק גמור שונא את עצמו מפני הרע שעדיין דבוק בו. אך באמת אין כוונת הדברים לשנאה פשוטה, אלא לרתיעה מהעצמי כפי שהוא ומתוך כך "רצוא" ודבקות בה'. אדרבה, בדרך כלל שנאת עצמי היא סוג של מחלת נפש, כמו מזוכיזם וכדו', ויש להזהר ממנה מאד. ובכלל דברי אדמו"ר האמצעי הנ"ל אינם שוים לכל נפש ואינם מובאים כהדרכה לרבים).

בדרך נוספת: מי שאינו שמור מהרע, אינו יכול לשנוא אותו בגלוי ובהדיא, כיון שהוא פגיע ואינו יכול להתגרות ברע ולסכן את עצמו. כדברי הגמרא[כז] שרק הצדיק הגמור יכול להתגרות ברשעים! וכדברי רב חסדא[כח] שאם היה נושא אשה בצעירותו, וממילא היה שמור מרע, היה יכול לומר לשטן "גירא בעינך"! בהמשך לזה יש לומר בדברי הגמרא "רבנן לא צריכי נטירותא" (כמבואר בשיעור בגליון זה), שזהו רק בצדיק גמור השמור בתכלית מהרע (וממילא אין הדין הזה נוהג כיום...).

אור נגה

המשך דברי האהבת שלום: והנה נתבאר אצלנו במקום אחר הפסוק (משלי ד, יח) ואורח צדיקים כאור נגה, פירוש כפי ערך שקליפת נגה מתוקנת ביגיעת וזיכוך נפשו, כן זוכה להאיר יותר. כנודע שקליפת נגה מעורבת טוב ורע, וצריך האיש המשכיל לתקנה ולהעלותה אל הקדושה, ותלוי בזיכוך הנפש וזיכוך החומר (עי' ע"ח שער מט פ"ג. לקו"ת פ' בהר טעמי מצות שמיטה). ובהגיע שבת קודש נתעלית כפי ערך היגיעה, וכפי ערך הבירורים והעלאת ניצוצות הקדושות שנתערבו ונפלו בקליפות כנודע:

במשך ימות השבוע נעשה זכוך קליפת נגה, בעבודת האתכפיא ("ביגיעת וזיכוך נפשו"). ועל ידי זה בשבת מתעלה קליפת נגה, עד שגם התענוג הגשמי מצוה (ענג שבת). בששת הימים יש עבודת הבירורים, מזה נעשית העלאת מ"ן ואז הבירורים נכללים בקדושה והכל מאיר, "אור נגה".

וזהו גם כן סוד ששת המגינים שזכרנו למעלה, כי ו' פעמים מגן גימטריא תקנ"ח, 'תק' רומז למילוי שם שד"י, כי המילוי של שם שד"י כזה, שין דלת יוד המילוי לבד עולה ת"ק, ושם זה הוא מרומז בשבת קודש בסוד שק"ו צי"ת (שעה"כ דרושי תפלת השחר דרוש ג), כי שם צי"ת בגימטריא ת"ק. ו'נח' רומז לנגה, כי נגה בגימטריא נח, אותיות חן, ופירושו כי הוא עיקר החן לאיש המשכיל הזוכה להעלות ולתקן קליפת נגה על ידי ששת המגינים הנ"ל, וזוכה אחר כך למגן השביעי מגן דוד בחינת מלכות וכנ"ל וד"ל:

מבואר כאן כי ו פעמים מגן = תקנח, מורכב מ-תק, מילוי שם שדי (שין דלת יוד), ו-נח היינו "נח מצא חן" תיקון נגה. כל זה קשור לתיקון הברית, שהרי תק = פרו ורבו, וכן ש-די הוא השם של אות ברית קדש. מי שמתקן את הברית מוצא חן בעיני ה' כמו נח ("איש צדיק תמים", "צדיק יסוד עולם" שומר הברית). מגן דוד בהכאת אותיות (מ פעמים ד וכו') = חשמל, דוד פעמים זך (הזכוך בששת ימי המעשה כנ"ל). חשמל הוא גם אור מקיף, הגנה.

הסרת הערלה

ובזה יובן הפסוק (יב, ד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, דהנה מבואר אצלנו במקום אחר (פ' ויגש ד"ה ויגש) מענין חמש הערלות שמל אברהם אבינו ע"ה, ואחר הפרידו ה' הערלות זכה לה' חסדים, וזכה להתוסף אות ה' על שמו, על דרך הכתוב (יב, ב) ואגדלה שמך, פירוש אגדל ה' חסדים שהם בגימטריא שמך. וזכה גם כן לה' איברים שאינם ברשותו, כפירוש רש"י (יז, א) שקודם שמל לא היה מלך רק על רמ"ג איברים כמנין אברם, ואחר כך זכה למלוך על כל רמ"ח האיברים. וזכה גם כן לכל המגינים באמצעות החסדים, כי בחינת חסד היא העיקר כנ"ל:

במדרש[כט]: "חמש ערלות הן, ארבע באדם ואחד באילן. ערלת האזן כתיב בה 'הנה ערלה אזנם' [לא שומעים-מבינים]. ערלת הלב דכתיב 'ומלתם את ערלת לבבכם' [טמטום הלב]. ערלת לשון דכתיב 'ערל שפתים'. ערלת בשר דכתיב 'ומלתם את בשר ערלתכם'" (יש ברית גם בעינים, "ברית כרתי לעיני", אבל אין ערלה). אברהם מל את חמש הערלות וזכה לחמשה חסדים, תוספת ה בשמו ("ואגדלה שמך [ה פעמים חסד]"), לשלוט בחמשה אברים (עינים, אזנים וראש הגויה) ולכל המגינים.

וזהו ואברם בן חמש, פירוש שזכה לה' חסדים. ושבעים שנה, פירוש שנה בגימטריא ספירה, ורומז שזכה לשבעת הספירות הכלולים מעשר, באמצעות מדת החסד, כי מדת החסד אזיל עם כולהו. וגם חמש ושבעים שנה הראשי תיבות בגימטריא שד"י, ורומז להמילוי דשם שד"י שהוא בגימטריא ת"ק, ורומז לששת המגינים כמבואר לעיל:

"חמש ושבעים שנה" ר"ת חוש (= שדי כמבואר כאן), החוש של אברהם אבינו.

ועל ידי זה זכה להמתיק כל הגבורות, וזהו בצאתו מחרן, כמבואר בלקוטי תורה (ד"ה ואברם) כי ג' אלהי"ם דקטנות נמתקו וזכה לגדלות המוחין, וג' פעמים אלהי"ם בגימטריא חרן, ומתחברין הוי"ה אלהי"ם ונעשה יב"ק, כי הוי"ה אלהי"ם בגימטריא יב"ק, ראשי תיבות של שם הקדוש יעננו ביום קראנו (תהלים כ, י), והראשי תיבות של יחוד ברכה קדושה (זהר ח"ב קטז,  א). ושלוש פעמים יב"ק הם בכאן, שהם ג' הויו"ת וג' אלהי"ם כמבואר בלקוטי תורה, עיין שם. ושלוש פעמים יב"ק בגימטריא של"ו (עי' לקו"ת פ' וישב ד"ה ועתה נבאר ענין יוסף וירידתו למצרים), שהוא הראשי תיבות של וישם לך שלום, ושלום הם אותיות מושל, ורומז לאברהם, בסוד הכתוב (דברי הימים-א כט, יב) ואתה מושל בכל, בחינת אברהם שנקרא בכל, ובידך כח וגבורה (דברי הימים שם), ידך רומז לחסד וגבורה, זרועות העולם (תקו"ז יז, א), וזהו גם כן חכמה ובינה (עי' שער מאמרי רשב"י פירוש האדרא זוטא קדישא), וזהו ובידך כ"ח וגבורה, כ"ח מ"ה והבן:

בהמתקת הגבורות מתחברים שמות הוי' אלהים = יבק, ר"ת יחוד-ברכה-קדושה (ומבואר בחסידות: יחוד בנה"י, ברכה בחג"ת, קדושה בחב"ד). ג פעמים יבק = שלו, ר"ת "וישם לך שלום" (חתימת ברכת כהנים שיש בה ג שמות הוי'), שלום אותיות מושל – כדי שיהיה שלום צריך למשול, ושלום אמתי הוא כאשר ישראל מושלים באומות.

הוא דורש את הפסוק "ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה" על אברהם, כאשר "כח וגבורה" רומז לחכמה, כח מה, כדברי הבעש"ט עה"פ "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". לפי זה גבורה היינו מוחא-סתימאה, חכמה דאריך ('כח המשכיל' בחסידות) מקור החכמה דאצילות (הברקת שכל חדש מתוך כח המשכיל), וכך הכל מגיע לצד ימין, שרש החסד לאברהם.

היוצא לנו מזה, שאם האדם זכה להסיר ממנו ה' הערלות, זוכה לה' חסדים, בחינת אברהם, ועל ידי זה זוכה לכל המגינים הנ"ל, ולשמירה מסטרא דרע, ויכול לשנוא את הרע בתכלית השנאה, ולהעלות ניצוצות הקדושות שנתערבו ונפלו בקליפות, ויכול להמתיק כל הדינים מעלינו ומעל כל ישראל, אמן. ובזה יובן המדרש על נכון.