"בנינא דקוב"ה"

כ"ז סיון תשנ"ד – שכם

לימוד זהר ומי מרום

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב קטע מהזהר בו מובאות שלש שאלות ששאל גוי את רבי אליעזר על מצב עם ישראל בגלות ותשובותיו עליהן והקביל אותן לג' רישין שבכתר. בסוף השיעור תווכו דברי הזהר עם דברי הרב חרל"פ בספרו 'מי מרום'.

א.     שלש השאלות ששאל הגוי מרבי אליעזר והתשובות עליהן

בית המקדש השלישי – חיבור של הראשון והשני

יש זהר מפורסם[ב] שדיברנו עליו כמה פעמים. כאן הוא כותב שאליבא דאמת לא היה אף פעם בית מקדש, שרק מחכים לבית המקדש האמתי שיבנה במהרה בימינו, ובית המקדש האמתי הוא בעצם הרכבה של שני בתי המקדש, הראשון והשני, שניהם ביחד אבל שניהם מלמעלה.

מה שלא התקיימו הראשון והשני, ומה שבאמת לא נקראו בית מקדש אמתי – זה בגלל שנבנו מכח האדם מלמטה, ואנחנו מחכים לבית המקדש האחד, יחיד ומיוחד שהוא מעשה ידי הקדוש ברוך הוא שירד מן השמים, והוא יכלול שני ממדים – בית המקדש השני הוא חלק האתגליא של בית המקדש העתיד האמתי, והבית הראשון הוא חלק האתכסיא. בבית הנצחי יש חלק מכוסה וחלק גלוי, הממד הגלוי הוא הבית השני, החלק המכוסה הוא הבית הראשון וביחד הם הבית השלישי והמשולש.

השאלה הראשונה: לא מגיע לכם בית שלישי

כל זה על פי סיפור מאד מפורסם בזהר:

אָמַר רִבִּי אַבָּא, אִדְכַּרְנָא מִלָּה חֲדָא [אני זוכר, נזכרתי מדבר אחד], דְּשָׁמַעְנָא מִבּוּצִינָא קַדִּישָׁא [ששמעתי מרבי שמעון], דְּשָׁמַע מִשְּׁמֵיהּ דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר [הוא שמע את זה מרבי אליעזר]. [לרבי אליעזר פעם קרה סיפור כזה:] יוֹמָא חַד, אָתָא לְקַמֵּיהּ חַד חַכִּים גּוֹי [אחד חכם גוי בא לפני רבי אליעזר יום אחד] , אָמַר לֵיהּ סָבָא סָבָא, תְּלַת בַּעְיָין בָּעֵינָא לְמִתְבַּע מִנָךְ [יש לי שלש שאלות לשאול אותך].

חַד, דְּאַתּוּן אַמְרִין דְּיִתְבְּנֵי לְכוּ בֵּי מַקְדְּשָׁא אָחֳרָא [שאלה אחת שאתם היהודים אומרים שעתיד להיבנות לכם בית מקדש אחר], וְהָא לָא הֲווֹ לְמִבְנֵי אֶלָּא תְּרֵי זִמְנִין [והרי היה צריך להיבנות לכם, כלומר שמגיע לכם שני בתי מקדש, לא מגיע לכם בית מקדש שלישי], בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי [זה מה שמגיע לכם, זה מה שכתוב עליכם בתורה, אבל], בַּיִת שְׁלִישִׁי לָא תִּשְׁכַּח בְּאוֹרַיְיתָא [אין בתורה שלכם בית שלישי. בתורה שלכם יש רק בית ראשון ובית שני, זה כבר היה, גמרנו], וְהָא מַה דְּהֲוָה לֵיהּ לְמִבְנֵי, כְּבַר אִתְבָּנוּן [מה שכבר היה צריך להיבנות כבר נבנה], וּלְעוֹלָם לֵית בֵּיהּ יַתִּיר [ואין לכם יותר שום דבר], דְּהָא תְּרֵי בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל קָרָא לוֹן קְרָא [הפסוק מתייחס רק לשני בתים]. וּכְתִיב [כתוב], "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן".

זה הפסוק מחגי[ג] שהוא מביא, הבית השני נקרא אחרון וזה סימן שזה מה שמגיע לכם, לא מגיע לכם יותר. עד כאן השאלה הראשונה של החכם הגוי לרבי אליעזר.

השאלה השניה: צער ישראל מורה על ריחוקם מהמלך

וְתוּ [שאלה שניה], דְּאַתּוּן אַמְרִין, דְּאַתּוּן קְרֵבִין לְמַלְכָּא עִלָּאָה, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר עַמִּין [אתם אומרים שאתם היהודים יותר קרובים למלך העליון, לקב"ה, יותר משאר העמים בעולם], מַאן דְּמִתְקְרִיב לְמַלְכָּא, אִיהוּ חַדֵּי תָּדִיר, בְּלָא צַעֲרָא [מי שקרוב למלך הוא כל הזמן שמח, אין לו צער], בְּלָא דְּחִילוּ, וּבְלָא דְּחִיקוּ [אין לו פחד ואין לו דוחק, לא לחוץ, אם אתה קרוב למלך אתה לא לחוץ]. וְהָא אַתּוּן בְּצַעֲרָא וּבְדֹחֲקָא [אתם כל הזמן בצער ובדוחק] וּבִיגוֹנָא תָּדִיר [כל הזמן ביגון], יַתִּיר מִכָּל בְּנֵי עָלְמָא [יותר מכל הגוים]. וַאֲנָן [אנחנו הגוים] לָא אִתְקְרִיב לָן צַעֲרָא וְדֹחֲקָא וִיגוֹנָא כְּלָל [לנו לא מתקרב, לא מגיע לנו אף פעם לא צער ולא דוחק ולא יגון כלל]. אֲנָן קְרִיבִין לְמַלְכָּא עִלָּאָה [זה סימן שאנחנו הקרובים למלך העליון, ככה הגוי הזה אומר], וְאַתּוּן רְחִיקִין מִנֵּיהּ [אתם הרחוקים ממנו], וְעַל דָּא [בגלל זה שאתם רחוקים ממנו, לכן] אִית לְכוּ צַעֲרָא וְדֹחֲקָא אֶבְלָא וִיגוֹנָא, מַה דְּלָא אִית לָן [עד כאן שאלה שניה].

השאלה השלישית: חולשת ישראל למרות אי אכילתם נבלות וטרפות

שאלה שלישית:

וְתוּ, דְּאַתּוּן לָא אָכְלֵי נְבֵלָה וּטְרֵפָה [אתם נזהרים במאכלים שלכם, יש לכם כל מיני דינים, שלא אוכלים דברים מאוסים, לא אוכלים נבלות וטרפות – למה?], בְּגִין דִּתְּהֱווֹן בְּרִיאִין [כנראה שאתם עושים את זה כדי שתהיו בריאים], וְגוּפָא דִּלְכוֹן לִהֱוִי בִּבְרִיאוּתָא [שהגוף שלכם יהיה בריא וחזק]. אֲנָן אָכְלֵינָן כָּל מַה דְּבָעֵינָן [אנו אוכלים מה שרוצים], וַאֲנָן תַּקִּיפִין בְּחֵילָא בִּבְרִיאוּתָא [סימן שלא ככה, אנחנו חזקים בבריאות, בגוף שלנו], וְכָל שַׁיְיפוֹן דִּילָן בְּקִיּוּמַיְיהוּ [כל האברים שלנו בקיומם]. וְאַתּוּן דְּלָא אַכְלִין [אתם שלא אוכלים את השקצים והנבלות והטרפות], חַלָּשִׁין כֻּלְכוּ [אתם כולכם חלשים] בְּמַרְעִין בִּישִׁין [חלשים וחולים], וּבִתְבִירוּ יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר עַמִּין [ואתם שבורים ונשברים יותר מכל שאר העמים]. עַמָּא דְּסָנֵי לְכוֹן אֱלָהֲכוֹן בְּכֹלָּא [סימן שאתם העם שה' אלוקיכם שונא אתכם בכל הדברים, בכל הענינים].

סוף המעשה

סָבָא סָבָא, לָא תֵּימָא לִי מִדִּי [אחר כך הגוי הזה מסיים 'סבא סבא, אל תענה לי בכלל, אין לך מה לענות לי'], דְּלָא אַשְׁמְעִינָךְ [אני אפילו לא רוצה לשמוע מה שיש לך לומר, אין לך מה לומר נגד שלש השאלות האלה], וְלָא אֲקַבֵּל מִנָךְ [אני גם לא אקבל ממך שום דבר. ככה הוא מתלוצץ מרבי אליעזר].

זָקִיף עֵינוֹי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְאַשְׁגַּח בֵּיהּ, וְאִתְעָבִיד תִּלָּא דְּגַרְמֵי [אז רבי אליעזר הרים את עיניו, הסתכל אליו והוא נעשה גל של עצמות, זה הסוף של אותו גוי. (זו התשובה?) זו לא התשובה, זהו המעשה. קודם "נעשה ונשמע"[ד] וזה חלק ה"נעשה", אחר כך ה"נשמע"].

שורש השאלות במתיבתא דרקיעא

כֵּיוָן דְּנָח רוּגְזֵיהּ [רבי אליעזר אומר שאחרי ש"שככה חמת המלך" שלו, שנח רוחיה]  אַהְדָּר רֵישֵׁיהּ [הוא החזיר את הראש שלו, כנראה מהאנשים הנוכחים] וּ[הוא, רבי אליעזר] בָכָה, וְאָמַר, "יְיָ אֲדוֹנֵנוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ". כַּמָה תַּקִּיף חֵילָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא [כמה חזק הכח של שמך, "מה אדיר שמך"[ה]], תַּקִּיפָא בְּכָל אַרְעָא, וְכַמָּה חֲבִיבִין מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא [כמה חביבין דברי תורה], דְּלֵית לָךְ מִלָּה זְעֵירָא דְּלָא תִּשְׁכַּח לָהּ בְּאוֹרַיְיתָא [אין שום דבר במציאות קטן], וְלֵית מִלָּה זְעֵירָא דְּאַתְיָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָא נַפְקַת מִפּוּמֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא [ואין גם שום דבר הכי קטן בתורה שלא יצא מפיו של הקב"ה].

מִלִּין אִלֵּין דְּשָׁאַל הַהוּא רָשָׁע, אֲנָא שָׁאַלְנָא יוֹמָא חַד לְאֵלִיָּהוּ [בדיוק אותם דברים, אותן שלש שאלות שאותו גוי רשע שאל אותי עכשיו והפכתי אותו גל של עצמות בגללן, אני בעצמי שאלתי אותן מאליהו הנביא פעם אחת], וְאָמַר דְּהָא בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא, אִתְסְדָּרוּ קַמֵּיהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהָכִי הוּא [והוא ענה לי ששלשת הדברים האלה סידרו אותם במתיבתא דרקיעא לפני הקב"ה, וזה מה שנאמר שם (דנו עליהם) דנו וסידרו אותם, ענו, בדיוק על שלשת הדברים האלה].

קודם כל, מה כאן המוסר השכל? שאם הגוי רשע שואל את השאלות האלה בהתלוצצות – אז צריך לעשות אותו גל של עצמות. אבל לא לומר שלא שואלים את השאלות. זה בכלל. [הוא לא רצה גם תשובה] כן, הוא גם לא רצה לשמוע שום דבר. אז לא רק שרבי אליעזר שואל את זה, אפילו אליהו הנביא. הוא יודע, את מי אפשר לשאול שאלות כאלה? רק את אליהו הנביא, זה עוד דבר, אין מישהו אחר לשאול. אליהו הנביא בעצמו גם אומר שזה אפילו לא ממני, אלו שלש שאלות שנשאלו במתיבתא דרקיעא קמיה דקוב"ה, ישר מהקב"ה השאלות והתשובות האלה. לכאורה השאלות האלה הן גם כמו כל ספר הכוזרי. כמעט ממש לא צריך לחפש שם, זוהי כמעט אסמכתא שיש איזה קשר בין הזהר הזה לבין הכוזרי.

אבל היות שזה כאן בזהר, אז גם יש ודאי סוד, לא רק בעצם השאלות, גם בסדר שלהן. אפשר לדייק פה הרבה יותר מאשר אם נמצא אותן שאלות כתובות בספר אחר. קודם נקרא את התשובות. הוא אומר שסידרו אותן, וזהו סימן שיש גם סדר לשאלות. נצטרך גם להבין על פי חסידות מהו הסדר, למה שלש השאלות האלה הן לפי הסדר הזה? כלומר, אותו גוי חכם גם כיוון את הסדר הנכון [נראה שאליהו הנביא הוא המקור ממנו מגיעות אחר כך השאלות לגוי, שלא הגוי הוליד אותן] נכון, אין הכי נמי, יכול להיות שממנו השתלשל. זה נקרא השתלשלות דרך אחוריים. כל זה הוא סיפור של רבי אליעזר.

רצון ה' לבנות את בית המקדש בכניסה לארץ

[מה הענין?] דְּכַד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם [כאשר עם ישראל יצאו מארץ מצרים], בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לוֹן בְּאַרְעָא [הקב"ה רצה-חַפֵץ לעשות מהם מעם ישראל בארץ], כְּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין לְעֵילָּא [שיהיו למטה בארץ כמו המלאכים הקדושים למעלה בשמים], וּבָעָא לְמִבְנֵי לוֹן בֵּיתָא קַדִּישָׁא [והוא רצה אז לבנות להם לעם ישראל בית קדוש, כלומר בית המקדש], וּלְנַחְתָּא לֵיהּ מִגּוֹ שְׁמֵי רְקִיעִין [ולהוריד את בית המקדש משמי הרקיעים], וּלְנַטְּעָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, נְצִיבָא קַדִּישָׁא [הוא רצה לנטוע את ישראל נטע קודש בארץ], כְּגַוְונָא דְּדִיּוּקְנָא דִּלְעֵילָּא [כמו הדיוקן, כמו "אדמה לעליון"[ו], כמו האדם העליון].

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, [זה מה שכתוב בשירת הים] "תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ" [שה' רצה להביא ולנטוע אותנו "בהר נחלתך"[ז], בארץ ישראל ומקום המקדש]. בְּאָן אֲתָר [באיזה מקום?] בְּ"מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ". בְּהַהוּא דְּפָעַלְתָּ אַנְתְּ יְיָ, וְלָא אַחֲרָא [הוא רצה להביא אותנו למקום]. "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ" [מקום שאתה עשית, לא מישהו אחר, כלומר לא בן אדם, "מכון לשבתך פעלת הוי'". מה זה?] , דָּא בַּיִת רִאשׁוֹן. "מִקְּדָּשׁ יְיָ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ", דָּא בַּיִת שֵׁנִי [בפסוק הזה בעצם זה הבית השלישי, מה שה' רצה לעשות בהתחלה, הוא רצה להוריד לנו את בית המקדש הנצחי כשהוא מורכב משתי בחינות, מבית ראשון ובית שני. הוא אומר שהממד של בית ראשון נקרא "מכון לשבתך פעלת הוי'", והבית השני, שהוא הגלוי כמו שהוא יסביר תכף, עליו כתוב "מקדש אדני כוננו ידיך"].

מעשה צדיקים ומעשה הקב"ה שבקוב"ה

קודם כל, לפני שנמשיך הלאה, מה ההבדל בין "מכון לשבתך פעלת הוי'" לבין "מקדש אדני כוננו ידיך"? [כמה ה' מעורב, "גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ"] אתה אומר שהבית שני, שהוא חלק האתגליא, הוא מעשי הצדיקים שבמעשי קוב"ה. הרי כאן הוא דורש הכל על מעשי קוב"ה, אבל במעשי קוב"ה גופא יש שתי בחינות, שכביכול יש את הצדיקים שבקוב"ה. בסדר, זה נכון. הבית השני הוא בחינת צדיקים או שורש נשמות הצדיקים שבקוב"ה, הרי כל זה לא נעשה על ידי מעשי ידי אדם, הוא רק מעשי ידי ה'. בכל זאת, באמת הוא בעצמו אומר. מאיפה הדיוק שהוא מעשי ה' ממש? מהראשון, "פעלת הוי'". "מכון לשבתך פעלת הוי'... ולא אחרא", לא מישהו אחר. אם כן, עיקר הדגש שמעשי ידי הקב"ה הוא בממד הנעלם, שהוא ה"מכון לשבתך", אבל יש "מקדש אדני".

שמות הוי' ואדנות

מה עוד הבדלים? ההבדל בין "מכון לשבתך" לבין "מקדש אדני כוננו ידיך" – "מכון לשבתך פעלת הוי', מקדש אדני כוננו ידיך". דרך אגב, מה שאתה אומר שזה "מעשי ידי הצדיקים"[ח] הוא דרוש, , הפשט הוא "כוננו ידיך", "ידיך" ממש. מה עוד הבדל? בשמות ה' אלו שמות יש? זה אותו שם? הוי' ואדנות. "מכון לשבתך פעלת הוי'", הוי' הוא הנסתר, זה ה"שמי", ואילו וכאן הוא אדנות. אדנות הוא מלכות, "עלמא דאתגליא", והוי' הוא נסתר יחסית.

ההבדל בין "מכון לשבתך" לבין "מקדש אדני"

מה עוד אפשר לומר הבדל בין "מכון לשבתך" לבין "מקדש ה'"? מה ההבדל בין מכון למקדש? [מקדש הוא מה שנמשך למטה?] הוא אומר הפוך, שקודש הוא הבדלה. מקדש לכאורה הוא כמו בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[ט], מקדש הוא דבר שאני מקדיש אותו לה'. זה הפשט של מקדש. דבר שאני מקדיש אותו לעבודת ה', שה' ישכון כבוד בתוך הדבר שהקדשתי – זה מקדש, מקודש. אבל "מכון לשבתך" הוא כמו ערבות, "רֹכב בערבות"[י]. מכון הוא גם רקיע, לא רקיע ערבות, זה עוד רקיע[יא] – "מכון לשבתך". מכון הוא בעצם הרקיע שלמטה מערבות, הרקיע הששי מלמטה.

יש הבדל בין קֹדש, קדוש ומקדש: "קֹדש מלה בגרמיה"[יב], מה שאמרנו על מובדל בעצם – זה נקרא קֹדש. כשיש המשכת הקֹדש – זה נקרא קדוש. אבל הדבר שבונים למטה כדי שיהיה כלי לקודש – זה מקדש. זה כלל גדול של המגיד[יג], אחת מהשאלות שאדמו"ר הזקן שאל את המגיד, שלכל שם שנגזר עם מ בתחלתו – כמו מקדש, מזבח, מאכל – הוא כלי.

[אבל כשאתה אומר משכן זה שונה ממקדש, משכן הוא לגמרי למטה, מקדש הכוונה שהוא עדיין עם הקדושה, "קדושים תהיו"] משכן הוא יותר פנימי ממקדש, והראיה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" [משכן הוא הפנימי החופף מעל?] לא, מקדש הוא הכלי למשכן. אפילו רש"י על הפסוק "ועשו לי מקדש" אומר "בית קדושה"[יד], וגם הרמב"ם כותב את זה[טו].

[המשכן הוא הממלא והמקדש כמו סובב, כלומר שקדושה היא הפרשה והבדלה?] יכול להיות שהמקדש נמשך מכח הסובב, אבל הוא כמו שהכלים ממש – נוגע בדיוק לקטע שנקרא מיד אחריו – שהגשמיות, הגשם ממש, נעשה מכחו. בנין האבנים נעשה דוקא מהסובב, מהקֹדש. מה זה קֹדש? כל החומרים, חומרי הגלם שהקדישו, כמו דוד המלך שאגר את כל הזהב והכסף ואת הכל הקדיש למקדש, הם הקדש. ההקדש חל על הגשמיות ממש. [אבל מה אתה עושה בעצם? הגשמיות הזאת שהיא מופיעה בתור אור לפי ערך..] אני אומר שהוא לא אור, אלא שהוא כלי. [אבל אתה מקדיש את הכלי כדי שיהיה נעלה, שלא יקבל רק לפי ערכו] בסדר, אבל למעשה הוא עכשיו האתגליא, העולם לא היה ראוי לברוא בו זהב, הזהב נברא בשביל בית המקדש[טז], עכשיו מה שנברא, הגשמיות, הוא הזהב. הוא דבר שבא ממקום מאד גבוה.

[זה בכלל לא אותו זהב, הקב"ה מתגלה גם בזהב הפשוט, אבל זהב החולין וזהב ההקדש בכלל לא אותו דבר, זה מופרש וזה לא] בסדר, ודאי שלא הכל מופרש ולא הכל מקדש. הקטע שנקרא היום הוא בדיוק הנושא, הקדושה העצמית שיש בתוך הכלי. [מה זה שכינה? שאתה מוריד את הקב"ה למטה] כן, אבל משכן עבורך, "מכון לשבתך", ולכאורה באמת ה' יורד והגשמיות עולה. אבל זה שהגשמיות עולה זה עדיין לא מכריח שה' יורד. [משכן הוא "מכון לשבתך" שהקב"ה יורד ויושב פה, ואילו מקדש הוא שאני לוקח את המטה ומעלה אותו למעלה?] נכון, בדיוק. זו האתגליא, מה שאני מעלה הוא האתגליא ומה שה' יורד הוא האתכסיא.

"גדול מקדש שנתן בין שני שמות"

בסדר, זה פשוט, פסוק שקוראים בכל יום, "מכון לשבתך פעלת הוי' מקדש אדני כוננו ידיך". יש מקדש אחד, האמתי, שבעצם מורכב משני בתי המקדש וזה גם ממתיק מאד-מאד את דברי חז"ל במסכת ברכות[יז] לגבי שלשת הדברים שניתנו בין שתי אותיות, שהם הדברים הגדולים שבעולם: "גדולה דעה", "גדול מקדש" ו"גדולה נקמה". אלו שלשת הדברים שנתנו בין שתי אותיות, ומקדש לומדים מהפסוק הזה – "הוי' מקדש אדני".

היות שהוא דורש "גדול מקדש" על "הוי' מקדש אדני" וכאן על פי פשט אלו שתי בחינות, "מכון לשבתך פעלת הוי'", ו"מקדש אדני כוננו ידיך", אז משם יש רמז מאד יפה שבעצם הם מקדש אחד שמוקף בשני שמות. על פי טעמים צריך להפריד "מכון לשבתך פעלת הוי', מקדש אדני כוננו ידיך", הראשון י-ה-ו-ה והשני אדנות. שוב, אבל כאן, שבעצם אמור להיות מקדש אחד עם שני ממדים, מאד יפה שם בגמרא שזה "הוי' מקדש אדני", "גדול מקדש שנתנה בין שתי אותיות".

קדימת "תביאמו ותטעמו" ל"מכון לשבתך"

עוד פרט חשוב: כאן מודגש בזהר שלא שייך כל ענין בית המקדש לפני שה' נוטע אותנו נטע קודש בארצנו הקדושה. הכל בא בהמשך ל"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך". זה פרט חשוב מאד, מה הוא רצה מאיתנו כשהוא מוציא אותנו ממצרים? שאנחנו נהיה למטה כמו מלאכי השרת למעלה, ועוד יותר, בגלל שהנשמות יותר גבוהות מהמלאכים. הסדר של הפסוק הוא קודם קדושת ישראל, לנטוע אותנו בארץ נטע קודש, ואחר כך המקדש, שיורד על שני ממדיו.

עד עתה לא נבנה בית המקדש האמתי

וְתַרְוַויְיהוּ, אוּמָנוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִינּוּן [שניהם יחד הם אומנות, "מעשה ידי אומן" של הקב"ה]. וּמִדְּאַרְגִּיזוּ קַמֵּיהּ [זה מה שהקב"ה רצה, להוריד את שניהם ביחד. אבל ברגע שעם ישראל חטא והרגיז לפני הקב"ה] בְּמַדְבְּרָא, מִיתוּ [הדור הראשון מתו במדבר], וְאַכְנִס לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִבְנַיְיהוּ בְּאַרְעָא [והקב"ה הכניס את הבנים שלהם, הדור השני, לארץ ישראל].

וּבֵיתָא אִתְבְּנֵי עַל יְדָא דְּבַר נָשׁ [ואז הבית לבסוף בימי שלמה המלך נבנה על ידי בני אדם], וּבְגִין כַּךְ לָא אִתְקְיָּים [לכן, היות שנבנה על ידי בני אדם הוא לא התקיים]. וּשְׁלֹמֹה הֲוָה יָדַע, דִּבְגִין דְּהַאי עוֹבָדָא דְּבַר נָשׁ לָא יִתְקָיָּים [שלמה המלך ידע את זה מראש, שהיות שהוא מעשה בני אדם הוא לא יתקיים], וְעַל דָּא אָמַר [לכן הוא אמר, לכן כתוב בתהלים], "אִם יְיָ לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ", דְּהָא לֵית לֵיהּ בֵּיהּ קִיוּמָא [שאם ה' לא יבנה את הבית "שוא עמלו בוניו בו"[יח], שאין לו קיום].

[אחר כך] בְּיוֹמוֹי דְּעֶזְרָא [בימי עזרא, בבית שני, גם כן], גָּרַם חֲטָּאָה [גרם החטא], וְאִצְטָרְכוּן אִינּוּן לְמִבְנֵי, וְלָא הֲוָה בֵּיהּ קִיוּמָא [והם הצטרכו לבנות, ולא ה', ולכן לא היה בזה קיום. (איזה חטא?) אולי חטא של נשים נוכריות, החטאים שהיו אז. גם נראה את זה כאן בפנים. יש סוג חטא של בית ראשון וסוג חטא של בית שני. בכללות, החטא שבגללו נחרב בית ראשון הוא בעיקר עבודה זרה, כמובן היו את כל ג' החטאים החמורים אבל בעיקר עבודה זרה, ובית שני הוא בעיקר שנאת חנם. אפשר לומר שזה התחיל כבר מהתחלה, נראה את זה ברב חרל"פ].

וְעַד כְּעַן, בִּנְיָינָא קַדְמָאָה דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא הֲוָה בְּעָלְמָא [עד עכשיו הבנין הראשון שהקב"ה תכנן ורצה לא היה אף פעם בעולם, מה שאמרנו קודם שהבית האמתי אף פעם לא היה], וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב [לעתיד לבוא כתוב בתהלים], "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְיָ", אִיהוּ וְלָא אָחֳרָא ["בונה ירושלים הוי'"[יט], ה' בונה את ירושלים, הוא לא אחר. "נדחי ישראל יכנס". זו אסמכתא, מי שהיה אתמול בירושלים, דיברנו על הקשר בין שתי הברכות "בונה ירושלים" ו"מקבץ נדחי עמו ישראל" ולא אמרנו את הפסוק המפורש הזה "בונה ירושלים הוי' נדחי ישראל יכנס". אלו שתי הברכות שלפי כוונות האריז"ל[כ] הן בספירת ההוד, ש"מקבץ נדחי עם ישראל" היא הוד בדרך ירידה מלמעלה למטה ו"בונה ירושלים ה'" היא הוד בדרך עליה מלמטה למעלה. אבל כאן הוא דורש זאת זה על "בונה ירושלים הוי'", הוא מדגיש את המלה הוי' – "איהו ולא אחרא"].

וּבִנְיָינָא דָּא אֲנָן מְחַכָּאן [זה הבית שאנחנו מחכים. זו כאילו התשובה לאותו מין, שאנחנו מחכים לבית המתוכנן ראשון, שכל מה שכתוב בתורה נאמר באמת עליו, והבית הזה שכתוב עליו אף פעם לא היה. לו אנחנו מחכים], וְלָא בִּנְיָינָא דְּבַר נָשׁ [לא בנין של בן אדם], דְּלֵית בֵּיהּ קִיּוּמָא כְּלַל [שאין בו שום קיום],

בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי יָחֵת לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּחָדָא מִלְּעֵלָּא [הקב"ה יוריד לנו את הבית הראשון והשני יחד מלמעלה], בַּיִת רִאשׁוֹן [יהיה בבחינת] בְּאִתְכַּסְיָא וּבַיִת שֵׁנִי [בבחינת] בְּאִתְגַּלְיָא.

בית ראשון באתכסיא ובית שני באתגליא

הדבר הזה שתכף נקרא ברב חרל"פ – הוא הקושיה העיקרית על הקטע כאן והוא יהיה בשבילנו עיקר השיעור היום. כאן הוא כותב שהבית השני הוא האור והבית הראשון הוא הכלי, ואילו כאן לכאורה כתוב הפוך, והוא בעצמו מצטט מכאן. איך הגעתי לזהר כאן? מכאן, מהספר. הוא כותב שהבית הראשון הוא הכלי והבית השני הוא האור, למה? בגלל שהבית הראשון הוא התורה שבכתב, והבית השני הוא התורה שבעל פה. כל הקטע כאן אומר שהתורה שבעל פה זה האור, והתורה שבכתב זה הכלי. שוב, הגעתי לכאן בגללו, בגלל שהוא אמר עיין פה, והוא מביא כאן את הזהר, והזהר הזה לכאורה אומר הפוך ממה שהוא כותב. הוא כותב כאן בפירוש! אני קורא מלים מפורשות, שהוא כותב אחר כך בפירוש: "בית ראשון באתכסיא", הבית הראשון הוא באתכסיא, "ובית שני באתגליא", הבית השני הוא באתגליא.

[עכשיו הוא מסביר עוד יותר:] הַהוּא בַּיִת לֶהֱוִי בְּאִתְגַּלְיָא [אותו בית שהוא שבאתגליא], דְּאִתְקְרֵי בַּיִת שֵׁנִי [שנקרא בית שני, בשביל מה, מהי האתגליא שלו? בשביל מי הוא גלוי?], דְּיִתְחֲזֵי לְכָל עָלְמָא אוּמָנוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא [זה כדי להראות לכל העולם את מעשי ידי הקב"ה, כמו שכתוב "מקדש אדני כוננו ידיך", שכולם יראו את מעשי ידיו של הקב"ה, האומנות הנפלאה של הקב"ה]. חֶדְוָה שְׁלִים, וּרְעוּתָא דְּלִבָּא בְּכָל קִיּוּמָא [הוא שמחה שלמה ורצון וחפץ, "רעותא דלבא" בכל קיום כל העולמות. כאילו שגלוי לעיני כל העולמות מעשי ידיו של הקב"ה ושמחתו של ה' האין סופית וה"רעותא דלבא" האין סופי – הכל בית שני.

הַהוּא בַּיִת רִאשׁוֹן בְּאִתְכַּסְיָא, אִסְתְּלַּק לְעֵילָּא, עַל גַּבּוֹי דְּהַהוּא דְּאִתְגַּלְיָא. וְכָל עָלְמָא יֶחְמוּן, עֲנָנֵי יְקָר דְּסָחֲרָן עַל גַּבֵּי דְּהַהוּא דְּאִתְגַּלְיָיא [שסובבים ומקיפים את האתגליא, מה שנראה באתגליא הוא הבית השני, יש ענני כבוד כל הזמן על גבי בית המקדש השני, של השלישי כמובן],

וּבְגוֹ דְּאִינּוּן עֲנָנִין, הֲוֵי בַּיִת רִאשׁוֹן, בְּעוֹבָדָא טְמִירָא, דְּסָלִיק עַד רוּם יְקַר שְׁמַיָּיא [ובתוך אותם עננים יהיה הבית הראשון, במעשה טמיר שעולה עד רום יקר שמיא], וּבִנְיָינָא דָּא אֲנָן מְחַכָּאן [זה הבית המושלם שאנחנו מחכים לו].

לימוד מירושלים שעתידה להיבנות מאש

וְעַד כְּעַן, לָא הֲוָה בְּעָלְמָא [עכשיו הוא חוזר על עצמו ואומר שעד עכשיו הבית הזה לא היה בעולם בכלל. לעתיד לבוא כתוב "בונה ירושלים הוי'"], דְּאֲפִילּוּ קַרְתָּא דִּיְרוּשָׁלַם לָא לִיהֱוֵי אוּמָנוּתָא דְּבַּר נָשׁ, דְּהָא כְּתִיב, "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאֻם יְיָ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וְגוֹ'". אִי לְקַרְתָּא כְּתִיב הָכִי, כָּל שֶׁכֵּן בֵּיתָא, דְּאִיהוּ דִּיּוּרָא דִּילֵיהּ [הוא אומר שלעתיד לבוא אפילו העיר ירושלים תהיה מעשי ידיו של הקב"ה, "ואני אהיה לה נאם הוי' חומת אש סביב"[כא]. אם אפילו העיר היא מעשה הקב"ה כל שכן הבית שלו, שהוא ה"דירה בתחתונים" שלו, הוא ודאי מעשי ידיו של הקב"ה].

וְעוֹבָדָא דָּא, הֲוֵי אִתְחֲזֵי לְמֶהֱוִי בְּרֵישָׁא [והמעשה הזה היה ראוי להיות בהתחלה, בצאת ישראל ממצרים], כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְאִסְתְּלַּק עַד לְסוֹף יוֹמִין [המעשה הזה הסתלק עד סוף הימים], בְּפוּרְקָנָא בַּתְרָאָה [בגאולה העתידה. עד כאן השאלה הראשונה].

[רציתי לשאול, קודם נאמר שהכוונה היתה לשים אותם כמלאכים למעלה. מה הקשר מלאכים למעלה?] קודם אמרנו, שלפני שיכול להיות בית מקדש שיורד מלמעלה, קוב"ה, אנחנו צריכים להיות קדושים ונטועים בארץ. זה שאנחנו היהודים, בני אדם, נהיה כמו המלאכים ונטועים בארץ, בדיוק כמו שהוא אומר, זהו תנאי מוקדם למקדש מן השמים. כך שהסברנו בפסוק שהוא מביא: קודם "תביאמו ותטעמו" ואחר כך "מכון לשבתך".

התשובה לשאלה השניה: עם ישראל הלב

 כעת לשאלה השניה. מה שאמרנו, שהשאלות מהכוזרי, התשובה היא עוד יותר של הכוזרי[כב]. כל זה ממש ראיה כאן, התשובה לשאלה השניה והשלישית:

שְׁאֶלְתָּא אַחֲרָא, דְּודַּאי אֲנָן קְרֵבִין לְמַלְכָּא עִלָּאָה, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר עַמִּין [ודאי אנחנו קרובים למלך העליון מכל שאר העמים]. וָדַּאי הָכִי הוּא, דְּיִשְׂרָאֵל עֲבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִבָּא דְּכָל עָלְמָא [ה' עשה אותנו, עם ישראל, הלב של כל העולם]. וְהָכִי אִינּוּן יִשְׂרָאֵל בֵּין שְׁאַר עַמִּין, כְּלִבָּא בֵּין שַׁיְיפִין [אנחנו בין שאר העמים כמו הלב בתוך האברים], כְּמָה דְּשַׁיְיפִין לָא יַכְלֵי לְמֵיקָם בְּעָלְמָא אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא בְּלָא לִבָּא [כמו ששאר האברים של הגוף לא יכולים לעמוד לעולם אפילו רגע אחד בלי לב], הָכִי עַמִּין כֻּלְּהוּ, לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בְּעָלְמָא, בְּלָא יִשְׂרָאֵל [ככה כל העמים שבעולם לא יכולים לעמוד להתקיים רגע אחד בלי ישראל].

וְאוֹף הָכִי יְרוּשָׁלַם בְּגוֹ שְׁאַר אַרְעָאן [ככה גם ירושלים בתוך שאר ארצות העולם, ירושלים כאן היא כינוי לכל ארץ ישראל], כְּלִבָּא בְּגוֹ שַׁיְיפִין [כמו לב בתוך האברים]. וְעַל דָּא אִיהִי בְּאֶמְצָעִיתָא דְּכוּלֵי עָלְמָא. כְּלִבָּא גּוֹ שַׁיְיפִין [לכן היא באמצע כל העולם כמו הלב שהוא באמצע הגוף].

וְיִשְׂרָאֵל מִתְנַהֲגָן גּוֹ שְׁאַר עַמִּין, כְּגַוְונָא דְּלִבָּא גּוֹ שַׁיְיפִין [ואנחנו גם כן מתנהגים בתוך שאר העמים כמו הלב בתוך שאר האברים]. לִבָּא אִיהִי רָכִיךְ וְחָלָשׁ, וְאִיהוּ קִיּוּמָא דְּכָל שַׁיְיפִין [עכשיו הלב הוא יותר רך ויותר חלש, זה הביטוי. זה הווארט המפורסם של המגיד[כג], שכאשר אומרים "לחיים ולברכה" כששותים משקה יש לכוון ש"לברכה" יוצא לב רך, לרכך את הלב. זה הביטוי שהוא כותב כאן, זו הברכה שבלב. "לבא איהי רכיך וחלש", הוא רך וחלש, "ואיהו קיומא דכל שייפין", הוא הקיום של כל האברים],

לָא יָדַע מִצַּעֲרָא וְעָקָא וִיגוֹנָא כְּלָל אֶלָּא לִבָּא, דְּבֵיהּ קִיוּמָא, דְּבֵיהּ סוּכְלְתָנוּ [אף אחד מהאברים לא יודע מהו צער, מהי מצוקה ומהו יגון, רק הלב יודע. למה? בגלל שקיום הכל תלוי בו, וגם רק בו יש תבונה, התבונה רק נמצאת בלב], שְׁאַר שַׁיְיפִין לָא אִתְקְרִיב בְּהוּ כְּלָל [שאר האברים לא מתקרבים אליו כלל], דְּהָא לֵית בְּהוּ קִיּוּמָא, וְלָא יַדְעִין מִדִי [אין להם קיום בפני עצמם ולא יודעים כלום]. כָּל שְׁאַר שַׁיְיפִין לָא קְרִיבִין לְמַלְכָּא, [ומיהו המלך?] דְּאִיהוּ חָכְמְתָא וְסוּכְלְתָנוּ [החכמה והבינה], דְּשַׁרְיָא בְּמוֹחָא, אֶלָּא לִבָּא.

כאן יש משהו מאד-מאד מענין, אני לא זוכר אם הכוזרי אומר אותו או לא. כשאומרים שישראל הם הלב, או שארץ ישראל היא הלב בין האברים, אז מי המח? [המח זה הקב"ה] זהו, כאן הוא כותב שהשראת האור במח נקראת שאנחנו קרובים למלך. אנחנו יותר קרובים למלך העליון הקב"ה יותר משאר העמים, וכמו שכתוב גם בתניא[כד] ובכל ספרי הקודש, מה המיוחד בלב? "דפליג דכל שייפין", הוא מחלק את השפע לכל האברים. אבל מאין הוא מקבל את השפע? הוא מקבל ישר מהמח. כאן כתוב בפירוש שהמח, במשל הזה, הוא הקב"ה – אור הקב"ה ששוכן במח, והלב הכי קרוב אליו. עצם החכמה והתבונה-הבינה הוא במח, אבל הלב מקבל את התבונה, כמו "בינה לבא"[כה], מהחכמה והבינה שבמח שהם בחינת קוב"ה כאן במשל הזה. הלב הוא הכי קרוב לקבל את התבונה הזאת. זה מה שהוא כותב.

וּשְׁאַר שַׁיְיפִין, רְחִיקִין מִנֵּיהּ, וְלָא יַדְעִין מִנֵּיהּ כְּלָל [שאר האברים רחוקים מזה ולא יודעים מהמח כלל].

יש סדר שבעצמו נקרא מלך – מח לב כבד[כו]. באמת הסטרא אחרא, שאר העמים, יונקים מהכבד, אז לפי זה יוצא שישראל מקבלים מהמח, שהוא קוב"ה, על מנת לחלק לשאר האברים שהשורש שלהם הוא בכבד. [גם לישראל?] לא, הכבד הוא השורש של שאר העמים וישראל הם הלב. הכבד רחוק מהמח והלב קרוב אליו. לכן ישראל קרובים, הכבד כנראה לא סובל בעצמו, לא עובר את הצער ואת היגון וכו' (השורש הוא מעשו, כתוב שעשו הוא השורש, עשו וישמעאל.  כתוב ששני אלה, עשו וישמעאל, הם השורש של כל השאר. הם לא בכלל ע עממים. יש ע, 70, ויש את השורשים שלהם).

כַּךְ יִשְׂרָאֵל, לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא [ככה ישראל למלכא קדישא] קְרִיבִין [אנחנו הקרובים למלך העליון], וּשְׁאַר עַמִּין רְחִיקִין מִנֵּיהּ [כל שאר העמים רחוקים ממנו. עד כאן השאלה השניה].

התשובה לשאלה השלישית: הלב נקי וברור

שְׁאֶלְתָּא אַחֲרָא [השאלה השלישית], דְּיִשְׂרָאֵל לָא אָכְלֵי נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, וְטִנּוּפָא וְלִכְלוּכָא דִּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים כִּשְׁאַר עַמִּין, [(מה ההבדל בין השאלה השניה לשלישית?) מה אותו מין אמר? שהיות שרק אתם מצטערים ואנחנו לא, סימן שאתם הרחוקים ואנחנו הקרובים, אז הוא אומר שזה הוא בדיוק להפך, הלב הוא הקרוב והוא מצטער. עכשיו, בשאלה השלישית, הוא הולך על אותו פרנציפ, על אותו עיקר של השאלה והתשובה השניה, למה אנחנו לא אוכלים נבלות וכו' כשאר העמים]

הָכִי הוּא, דְּהָא לִבָּא דְּאִיהוּ רָכִּיךְ וְחָלַשׁ [היות שהלב מצד עצמו הוא רכיך וחלש], וּמַלְכָּא וְקִיּוּמָא דְּכָל שְׁאַר שַׁיְיפִין [והוא המלך והוא הקיום של כל שאר האברים], לָא נָטִיל לִמְזוֹנֵיהּ [לכן הוא לא לוקח למזון של עצמו], אֶלָּא בְּרִירוּ וְצָחוּתָא דְּכָל דָּמָא [הוא רק לוקח את החלק הכי ברור, הכי צח מהמאכל, כמו שהמלך לוקח רק את המאכלים הכי עדינים], וּמְזוֹנֵיהּ נָקִי וּבְרִירָא [לכן המזון שלו הוא נקי וברור], וְאִיהוּ רָכִיךְ וְחָלִשׁ מִכֹּלָּא, וּשְׁאַר פְּסוֹלֶת אֲנָח לְכָל שַׁיְיפִין [את שאר הפסולת הוא מניח לכל שאר האברים], וְכָל שְׁאַר שַׁיְיפִין לָא מַשְׁגִּחִין בְּהַאי [כל שאר האברים לא צריכים להשגיח באיכות המזון שלהם], אֶלָּא כָּל פְּסוֹלֶת וּבִישׁ דְּכֹלָּא [כל הפסולת וכל הרע של כל הדברים] נַטְלִין [הם יכולים לקחת אותו, לאכול ולעכל אותו], וְאִינּוּן בִּתְקִיפוּ כְּמָה דְּאִתְחֲזֵי לוֹן [והם נשארים בתוקפם כמו שראוי להם].

וְעַל דָּא בְּכָל שְׁאַר שַׁיְיפִין אִית אֲבַעְבּוּעִין, [מזה אנחנו רואים שגם כל שאר האברים בגוף מלאים אבעבועים ו] שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת, סְגִירוּ דְּצָרַעַת [וגם זה לא מפריע להם]. לְלִבָּא, לָאו מִכָּל הָנֵי כְּלוּם, אֶלָּא אִיהוּ נָקִי בְּרִירָא מִכֹּלָּא [ללב אסור להיות נגוע באף נגע מאלה כלל וכלל. מצד אחד אנחנו שומרים על כשרות, ואף על פי כן בעולם הזה בגלות אנחנו חלשים יחסית, אבל מצד שני הגוף שלנו עדיין לא מבוזה, הוא לא מוכה שחין. כנראה שהוא רוצה לומר כאן בפשטות שגוים עם כל התוקף שלהם הם גסים, גסי גוף, והם יחסית מוכי שחין, מה שאין כן ישראל שהוא הלב עם כל הרכות שלו וכל החלשות שלו – אפשר להבחין בו שגם הגוף יותר נקי, יותר ברור, אם כי שהוא סובל והוא חלש], לֵית בֵּיהּ מוּמָא [אין בו מום] כְּלָל. כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל [כך הקב"ה לוקח את ישראל] דְּאִיהוּ נָקִי וּבְרִירוּ [הם החלק הנקי והברור] דְּלֵית בֵּיהּ מוּמָא עַל דָּא כְּתִיב [בשיר השירים], "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָךְ".

אָתָא רִבִּי יוֹסֵי, נָשִׁיק יְדוֹי [בא רבי יוסי ונשיק ידוי, כנראה של רבי אבא שסיפר את כל הסיפור הזה], אָמַר, אִילּוּ לָא אֲתֵינָא לְעָלְמָא, אֶלָּא לְמִשְׁמַע דָּא, דַּיִּי [אם לא הייתי בא לעולם רק לשמוע את זה דיי. עד כאן הקטע מהזהר].

ב.     שלש השאלות והתשובות – אמונה-תענוג-רצון

הקבלת שלש השאלות לג' רישין שבכתר

[הרב אמר שגם סדר השאלות מכוון] כן, עכשיו צריך באמת בכמה מלים להסביר את הסדר כאן. היות שיש כאן שלש שאלות שאותו מין כל כך בטוח בעצמו שאין עליהן מענה, וגם רבי אליעזר בעצמו אומר ששאל את השאלות האלה, כלומר שלו מצד עצמו אין תשובות והוא צריך לשאול את אליהו, וגם אליהו הנביא אומר שהן לא ממני, רק מקוב"ה במתיבתא דרקיעא – סימן שהדברים האלה הם שאלות רמות ונשגבות וגם התשובות עליהן.

על כן צריך לומר שג' השאלות והתשובות האלו הן כנגד ג' רישין שבכתר, זו הקבלה די פשוטה. קודם כל, אנחנו רואים שהשאלה השניה והשלישית קשורות. יש כאן שלש שאלות, הן בעצם על דרך "מטי ולא מטי". אחת הולכת על מה שאתם מאמינים בעתיד, שאף פעם לא יהיה היות שכבר אכלתם אותו בעבר. השאלה הראשונה היא על דרך "אין משיח לישראל שכבר אכלוהו..."[כז]. זו שאלה באמונה. אין לכם יותר מה לצפות. שתי השאלות האחרות הן על ישראל, על המצב הקיומי של העם היהודי בגלותא. הקושיה הראשונה היא על הציפיה לעתיד, שתי השאלות האחרות הן עכשיו בהווה, איך אתם נראים מסכנים.

רק אמרנו – וזה הרמז שרציתי לומר קודם – שבעובדה שגם בציפיה לעתיד יש קדימת ישראל בעצם, עוד לפני בתי המקדש, כמו בפסוק "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", שזהו תנאי מוקדם ל"מכון לשבתך פעלת הוי', מקדש אדני כוננו ידיך" – זוה סימן שבעצם יש איזה מכנה משותף לכולם, שהוא ישראל. על פי פשט השאלה הראשונה היא לגבי בתי המקדש ואחר כך יש שתי השאלות הן לגבי המצב הקיומי של עם ישראל היום, אבל גם האמונה לעתיד תלויה באמונה בנו, של "תביאמו ותטעמו".

השאלה הראשונה: אמונה

שוב, מאד-מאד ברורה כאן ההקבלה הזאת: הראשונה היא אמונה, מהי אמונה אצלנו? היא תמיד ה"עתודים", ההתקשרות למה שנמצא מוכן להתהוות בעתיד. הגדרת האמונה בכל מקום היא הרגשת העתיד בתוך הנפש. היא נקראת ג"ר דעתיק, או לפעמים כתר דעתיק, והיא תענוג פשוט שאינו גלוי היום ואינו מורכב היום בשום מציאות בשום דבר כלל וכלל[כח]. כלומר, זו הרגשת תענוג – או שהיא באה במורגש או שעוד לא באה במורגש, אלו הביטויים בחסידות[כט] (הביטוי הכי מובהק לאמונה הוא אקדמות שאומרים בחג שבועות. ההתקשרות הפשוטה, האמונה לעתיד לבוא שמכחה עוברים את כל המשברים בעולם הזה. זו הגדולה של אקדמות).

ז"ת דעתיק נקראות תענוג מורכב, כלומר תענוג ממשהו, אבל ג"ר דעתיק הן תענוג פשוט, תענוג משום דבר שחוץ מעצמו. החלוקה בפרטיות בתוך ג"ר דעתיק היא שבינה דעתיק נקראת "תענוג פשוט הבא במורגש", יש איזו הרגשה בתענוג הזה. חכמה דעתיק היא עדיין המשכה בהעלם של התענוג הפשוט, הוא נמשך בהעלם על מנת לבוא במורגש. הוא לא כל כך במורגש, אבל כבר נמשך בהעלם על מנת לבוא במורגש. זה נקרא חכמה דעתיק. אבל כתר דעתיק הוא עצם, אותו תענוג פשוט שאפילו לא נמשך עדיין, העלם שאינו במציאות אפילו של המשכת ההעלם על מנת לבוא במורגש. זהו כתר דעתיק, עצם שורש האמונה של ישראל. אמונת ישראל היא בכתר דעתיק.

שוב, השאלה הראשונה כאן נוגעת שם.

השאלה השניה: תענוג

השאלה השניה היא למה אתם סובלים ואנחנו לא סובלים. זה שאנחנו חיים בכיף הוא סימן שאנחנו הקרובים לה', ואילו אתם שמצטערים סימן שאתם רחוקים מה'. יש כאן הנחת יסוד – זו השאלה השניה של אותו מין – שמי שמצטער רחוק מה', ומי שמתענג, שכיף לו, הוא קרוב לה', וזהו סימן שאנחנו הקרובים ואתם הרחוקים. אז קודם כל, כל השאלה כאן היא שאלה של מה? זו שאלה של תענוג, מי יש לו את הענג, למי יש לו את ה'געשמאק' בחיים. לנו ה'געשמאק' – סימן שאנחנו קרובים, לכם אין 'געשמאק' אתם רחוקים. זו השאלה השניה. איפה היא נוגעת? בתענוג. זה נקרא הראש השני של עתיק. זו שאלה של תענוג.

לומר את זה יותר עמוק: כאן זה על דרך המחלוקת מהם "בתי גואי" ומהם "בתי בראי"[ל]. אותו מין סובר כמו אותם מקובלים-מתנגדים האומרים שהתענוג הוא בתי גואי, ואילו הצער והבכי – "במסתרים תבכה נפשי"[לא] – הם בבתי בראי. אתם שבוכים כל היום בחוץ, ואנחנו ששמחים כל היום – בפנים. אבל האמת איפכא, שהבוכים בפנים והשמחים בחוץ. זה בדיוק המצב של הגלות, שמי ששמח לו בגלות הוא בחוץ, ומי שבוכה לו בגלות הוא בפנים.

אפשר לומר עוד, שאלו גופא שתי הבחינות של הלב. קודם אמרנו על פי פשט שאנחנו הלב וכל שאר האומות הם האברים. אפשר לומר יותר פנימי, שגם בלב גופא יש חיצוניות הלב, אלו "בתי בראי" של הלב, הרגש ששייך לאברים, וממילא שייך לשאר אומות העולם, אבל "רעותא דלבא" שהיא פנימיות הלב שייכת רק לנו, ושם בתי גואי "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה". התירוץ שלו היה שאנחנו הלב והלב סובל. מתי הוא סובל? כשיש בשביל מה לסבול, שיש מקור לסבל. המשל רק אומר שאנחנו הלב הסובל והאברים לא סובלים. למה לא סובלים? בגלל שאין להם שכל לסבול, אין להם תבונה.

היו פה שני דברים: אין להם קיום ואין להם תבונה. הכוונה היא כמו הרגשת אחריות לקיים את הכל, קיום כאילו שהכל תלוי בי. אין להם את ההרגשה הזאת בכלל שהכל תלוי בי. וגם אין להם שכל, לכן לא סובלים. אבל ללב יש גם קיום וגם סוכלתנא, לכן רק הוא סובל. אבל לכאורה הדברים נוגעים למעלה-למעלה, ברישא דאין, שהוא הראש של התענוג, הראש השני של הכתר.

[יש הבדל בין אחד שלא שייך לחכמה בכלל לבין חכם. למי שלא שייך לחכמה אין דאגות, אבל החכם יודע ממה לדאוג] יפה, כן נכון.

השאלה השלישית: רצון

השלישי לכאורה הוא ההמשך של השני. גם על דרך הקבלה, השני והשלישי בג' רישין שבכתר הם יחד – השני מתלבש בתוך השלישי. הראש הראשון שורה מלמעלה, אבל השני מתלבש בתוך השלישי. מהו השלישי? זו השאלה על תועלת המצוות. אמרנו קודם שהשני והשלישי שניהם על המצב הקיומי של עם ישראל בארץ, אבל ההבדל הוא שהשני הוא רק איך אתם נראים, בלי לציין מה אתם עושים בכלל, רק המצב. זה ממש המצב הטבעי שלכם, שזה שאתם מצטערים ואנחנו שמחים – ככה הגוי אומר – סימן שאתם הרחוקים ואנחנו הקרובים. בלי שום קשר לשום דבר. זה מצב קיומי נטו.

אחר כך הוא ממשיך את השאלה שלו-החקירה והוא שואל על תועלת המצוות: הנה יש לכם מצוות כמו כשרות, הן אמורות לעשות לכם טוב, לעשות אתכם חזקים, והנה תראו את התוצאות, התוצאות מראות את ההפך הגמור. סימן שאפילו אם נאמר שה' נתן את המצוות האלה – זה בגלל שהוא שונא אתכם, נתן לכם לעשות דברים כאלו שמזיקים, במקום להועיל הן 'מזיק' כל המצוות האלה.

קודם כל, הדבר הראשון היה בתי מקדש, מה שגם מחזיר אותנו לשאלה של כל החברים שלנו, "יבנה המקדש" וכולנו – עד כמה המקדש דומה. כאן רואים מאד-מאד ברור את ההבדל, ועם כל זאת, גם כן מתוך ההקבלה הקבלית הזאת של הקבלה נוכל גם להבין את הקשר. ברור כאן שהוא לא מתייחס לבית המקדש כמצוה, בגלל שהמצוה היא השאלה השלישית, ולהפך – היא לא בשבילכם לעשות בכלל, הוא יורד משמים. כאן זה ההפך הגמור ממצוה. אל תעשו שום דבר. צריך לחכות לזה, אנחנו מחכים לבית המקדש שיורד מן השמים. אחרי זה המצב הקיומי שלכם, ואחרי זה המצוות שאתם עושים.

עלית הרצון מעל התענוג

בכל אופן, בענין תענוג ורצון, בדרך כלל מוסבר שהתענוג הוא פנימיות הרצון, כלומר שהוא הכח המניע את הרצון, שאדם רוצה בדברים שנותנים לו תענוג. אבל כתוב בחסידות[לב] שיש לאדם שמסירות הנפש של היהודי היא לרצות בדברים שלא נותנים לו תענוג גלוי, ואפילו דברים שגורמים לו צער ויסורים, בכל זאת הוא עושה אותם במסירות נפש לקדש לשם שמים. כלומר, יש מקור שהרצון שליט על התענוג. הדרך הרגילה היא שהתענוג שליט על הרצון [הוא מנחה אותו] בדיוק, בדרך כלל התענוג מנחה ומכוון את הרצון. אבל יש גם הפוך. אדרבה, במצבים הכי מיוחדים של היהודי עולה הרצון יותר גבוה מהתענוג – הרצון מכווין לתענוג נגד התענוג.

עלית הרצון לפעמים יותר גבוה מאשר התענוג בנפש היא בגלל האמונה. מסירות נפש באה מאמונה, כלומר, שם הרצון מושרש יותר עמוק. קודם קראנו לזה תענוג עתיד, אם התענוג העתיד בא לידי גילוי בהווה – הוא בא לידי גילוי ברצון תקיף שעוקף את התענוג. [הרצון לא מכתיב לתענוג, הוא רק עוקף אותו] אם אנחנו רוצים להגדיר תיאורטית מהי האמונה, אז אמרנו שהיא איזו התקשרות נעלמת, נעלם שבנעלם, איזה העלם שאינו במציאות כלל וכלל – זהו תענוג העתיד. אבל אם רוצים לדעת איך האמונה הזאת מתגלה ומתבטאת בהווה – ברצון כזה שיותר גבוה מהתענוג.

מסירות נפש היא ביטוי של האמונה. עוד פעם, אני מאמין – זה הביטוי של האמונה. כמו שאומרים שמסירות הנפש היא הביטוי של האמונה. [מה שקרה פה שבאמת הרצון עלה לאמונה] הרצון עלה לאמונה או ששם הוא שורש הרצון. האמונה מתגלה כרצון, בדיוק. האמונה מתגלה-מלובשת – התלבשות נקראת איך הוא מתגלה – כרצון כזה שיותר תקיף מכל התענוגים שיש בעולם. הדרך הרגילה שאמרנו קודם היא שהאדם רוצה בדבר שיעשה לו תענוג, מה שמניע אותו הוא התענוג [התענוג מניע רצון?] זה הסדר הרגיל. בסדר.

[ההקלטה נקטעת]

...את עולם התהו, אנחנו עולם התיקון, באמת הוא רך ועדין וחלש. [רגע, אבל שורש הכלי יותר גבוה] כן, זו חיצוניות המקיף, יש איזה ממד שיש לו איזה משהו יותר חזק. אבל המברר אותו, מי שאמור לתקן את זה, יש בו משהו יותר חזק ביד מאשר בלב, והשייפין, מה? הרגליים לא יותר חזקות מהלב?! זה בדיוק מה שהוא אומר.

זה שהוא יותר חזק סימן שבאמת הוא בא מאיזה מקום גבוה. המקום הגבוה הזה ממנו הוא בא, שהוא מה שנותן לו את התוקף – נקרא תהו. השורש שלו בקבלה הוא הראש השלישי, התחתון, של הכתר. זה בדיוק כאן מקום השאלה השלישית הזאת שהנפש היינו מצוות, זה עוזר ללב, להפך – 'אנחנו לא אוכלים כשר ואנחנו חזקים'.

שוב, השאלה השלישית היא על עצם הישות. השאלה השניה היא לא כמה אתם חזקים, זה איזה מצב קיומי בנפש. אתם מרגישים טוב, יכול להיות אחד שמרגיש טוב בחיים, אבל הוא חלש, לא בריא, וזה שהוא לא בריא הוא מרגיש טוב, הוא שמח. שתי השאלות הן איך אתה מרגיש וכמה אתה חזק. אלו שני דברים: השורש של 'איך אתה מרגיש' כאן הוא רישא דאין, ושל 'כמה אתה חזק' הוא ברישא דאריך. גם כן, אריך נוגע לכמה אורך החיים שלך עוזר לך, מועיל לך להיות חזק. זו השאלה השלישית. אם כן, שתי הבחינות האלה – איך אתה מרגיש וכמה אתה חזק – הן כנגד הראש השני והשלישי, התענוג והרצון.

אם נתבונן בזה אני חושב שזו התחלה מאד טובה ויפה, ג' השאלות שכל כך נעלמות ולכן מתאים להקביל אותן כנגד ג' הרישין של הכתר.

ג.      תיווך הזהר עם דברי הרב חרל"פ

נבואת חגי מול נבואת משה

עכשיו נקרא את דברי הרב חרל"פ, שהשאלה העיקרית פה, שכאן הוא לכאורה מתאר את המצב והמעמד של לגבי המקדש וכו' בשונה ממה שכתוב כאן מפורש בזהר, באותו זהר שהוא עצמו מצטט. [רציתי לשאול: כשהגוי שואל את השאלה הוא מביא פסוק כראיה – "גדול יהיה... האחרון" – שבזהר לא מתורץ] הזהר לא מתרץ, אבל הגמרא מתרצת, שה"אחרון" פה הוא לא הבית השני, אלא השלישי [אבל עולה מכאן שהיה מקדש ראשון] בשביל חגי היה ראשון, בשביל משה לא היה.

לפי דרגת נבואת חגי היה יכול לקרוא לזה בית. אפשר לומר שזה ההבדל בין התורה לבין הנ"ך, לא רק חגי – שלמה המלך בונה ויש מזבח, סיפור שלם, אש יורדת מן השמים, גם ה' אומר שמקבל את זה. לפי דרגת הנ"ך היו אלו בתי מקדש; לפי דרגת התורה, לפי דרגת נשמות עם ישראל בזמן של קריעת הים ושירת הים, לפי אותה מדרגה של נבואה של "ראתה שפחה על הים" שלא ראו הנביאים[לג], לפי זה לא היה בית מקדש. רבי אליעזר אומר לאותו גוי שאתה מוגבל, אתה שאתה מסתכל בתנ"ך אתה מוגבל לקבל מהחיצוניות של שאר הנביאים, אבל לנבואת משה אין לך קשר. באמת אנחנו רואים את זה, שכל הגוים למיניהם יונקים מהנביאים, מהאחוריים שלהם.

דברי הרב חרל"פ: תורה שבכתב – כלי; תורה שבעל פה – אור

עכשיו נקרא את הקטע של הרב חרל"פ בפנים[לד]. הוא קורא לקטע "בחינת תורה שבכתב ובחינת תורה שבעל פה בהתאחדותם". זה נושא שגם מאד נוגע, מי שהיה בסעודת ראש חדש שעשינו בחדש סיון[לה], דיברנו על תורה משולשת – תורה שבכתב בחכמה, תורה שבעל פה בבינה ופנימיות התורה בדעת. פנימיות התורה גופא היא התאחדותן. מה שהוא רוצה לומר כאן בכל הקטע הוא, שהמקדש הראשון הוא של התורה שבכתב, המקדש השני הוא המקדש של התורה שבעל פה והמקדש העתיד הוא התאחדותן.

בזה גופא, מהי הפנימיות? תורה שבכתב ותורה שבעל פה – מה בתוך מה? מה האור מקיף? אם זה חכמה ובינה גם כן יש את השאלה. איך אנחנו הסברנו את זה? כנגד חב"ד, ש"אורייתא מחכמה נפקת"[לו] היא חכמה ותורה שבעל פה היא בינה.

האמת היא – ועל זה לא דיברנו אז בהתוועדות שלנו שם – שאומרים בחסידות הרבה מאד פעמים שהעולם נברא בשלשה ספרים – "בסופר, ספר וסיפור"[לז]. סופר היינו "דברי סופרים", ועל זה דורשים "חביבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה"[לח], יין הוא בינה[לט]; תורה שבכתב היא "ספר", בבינה, ותורה שבעל פה היא סופר, "דברי סופרים", בחכמה, ולפי זה "סופר" הוא למעלה מה"ספר".

בכל אופן, על פי פשט כך הוא במשולש ה"אוריין תליתאי"[מ]. הדבר גם מפורש בירושלמי "'שמע בינה מוסר אביך' דא תורה שבכתב, 'ואל תטוש תורת אמך' זה תורה שבעל פה"[מא]. שם מפורש שהתורה שבכתב היא "מוסר אביך", אבא-חכמה, והתורה שבעל פה היא "תורת אמך", אמא.

אם אני אומר שהתורה שבעל פה היא חכמה והתורה שבכתב היא בינה אז פשוט שהתורה שבעל פה היא האור והתורה שבכתב היא הכלי. למה? בגלל שכתוב ש"איהו וחיוהי חד בהון" הוא בחכמה, ו"איהו וגרמוהי חד בהון" בבינה[מב]. שורש האורות הוא בחכמה ושורש הכלים בבינה, זה כלל אצלנו.

אם אני אומר הפוך, שהתורה שבכתב היא חכמה והתורה שבעל פה היא בינה, האם עדיין אני יכול לקיים מה שהוא כותב כאן, שהתורה שבעל פה היא האור והתורה שבכתב הוא יהיה הכלי? צריך לומר שזה על דרך חותם המתהפך – שכאשר זה יורד ומתגלה בפועל מתהפך היחס ביניהם. על זה כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה"[מג], שמהחכמה, מהתורה שבכתב, באה הארץ-הארציות-הגשמיות-הכלי, ואילו מהתבונה ומהתורה שבעל פה באים השמים שהם הרוחניות.

אבל עדיין יהיה קשה לפי הפשט ב"פתח אליהו", שם כתוב "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה"[מד], ולפי מה שאמרנו אם התורה שבעל פה היא אמא בחותם המתהפך נעשים מאמא השמים והאור בסוד "כונן שמים בתבונה", ולא מלכות. "שמים" הם ז"א, ואילו "הוי' בחכמה יסד ארץ" היינו "אבא יסד ברתא"[מה].

אחרי כל הדבר הזה נתחיל לקרוא את הדברים, ומתוך הרעיון שהוא יסביר נבין את התשובה:

התורה שבכתב היא בחינת עצמיות העולמות, עצמיות ההויה כולה [העצם של העולם],

הוא אומר שהתורה שבכתב היא עצמיות, יש פה הנחת יסוד. למה תורה אצלו תורה שבכתב היא עצמיות? בגלל שתורה היא משהו עצמי. כמו בחסידות, הוא אומר שעצמות, המושג עצמי, יותר קשור לכלים מאשר לאורות. יש בו עצמיות של משהו, ויש האור.

מאד מענין, בספרי הקבלה עצמות היינו אורות[מו], עצמות ואורות הם אותו דבר, בחסידות עצמות פרושה מאור, ואילו כאן עצמות היא כלים. כאן יותר דומה לאיך שנתפס בחסידות, היות ושורש הכלים הוא בעצמות.

מאין לי שהתורה שבכתב שייכת על פי קבלה לפשט? איזה סוד באמת הוא אומר כאן? איך זה כתוב באריכות בתניא? אדמו"ר הזקן מביא[מז] מכתבי האריז"ל[מח] שהמקרא יורד עד העשיה, המשנה יורדת עד עולם היצירה, התלמוד יורד עד עולם הבריאה, וקבלה לא יורדת בכלל, נשארת במלכות דאצילות. זה כלל גדול בכתבי האריז"ל. עולם העשיה שייך למקרא ולכן יש "חֹק לישראל", על פי כתבי האריז"ל, מה לקרוא בכל יום. ההנחה המקוימת והפשוטה בכתבי האריז"ל היא שכאשר קוראים תנ"ך מתקנים את עולם העשיה, כשלומדים משניות מתקנים את עולם היצירה, כשלומדים גמרא מתקנים את עולם הבריאה, כשלומדים קבלה מתקנים את עולם האצילות [נפגשים עם עולם האצילות] מתענינים באצילות.. זה ודאי המקור הכי לשוב לדבריו, שמקרא יורד עד למטה, ומשנה לא יורדת – בירידה הזאת המשנה עכשיו היא לא יורדת למטה מטה, היא נשארת בעולם היצירה, אז היא משמשת אור, "יוצר אור" ביחס לעשיה.

מיזוג ההויה עם האור על ידי ישראל

והתורה שבעל פה היא בחינת האור של ההויה [בתוך ההויה יש אור, התורה שבעל פה, ועצמיות ההויה היא התורה שבכתב], ומיוחדים הם ישראל בזה, שהם ממשיכים את האור לעולמות ולכל ההויה כולה [התפקיד של ישראל הוא להמשיך את האור, שהוא התורה שבעל פה, להתחבר עם המציאות, התורה שבכתב] ומבלעדם אין שום מציאות של גילוי אור [בלי ישראל אור התורה שבעל פה לא יתגלה אף פעם].

יתר על כן, [לא רק שממשיכים אור על ידי התורה שבעל פה לתוך העולמות] יש ביד ישראל כח לאחד ולמזג את עצמיות ההויה עם האור שבתוכה לחטיבה אחת [להמשיך אור מלמעלה למטה. אחר כך הוא אומר שישראל יכולים לקחת את המציאות ממש ולפעול ולברר אותה כל כך  עד שהיא תתמזג ותתאחד עם האור שבתוכה לחטיבה אחת], באופן שגם ההויה עצמה תהיה בבחינת האור [ישראל יכולים להביא את המציאות, שהוא קורא לה התורה שבכתב, להיות תורה שבעל פה ממש. יכול להיות שאחרים רוצים ההפך, שהתורה שבעל פה תהיה תורה שבכתב. זאת באופן שגם ההויה עצמה תהיה בבחינת האור], בחינת התורה שבע"פ,

והתושבע"פ עצמה תהיה גם היא לבחינת עצמיות ההויה, "והיה מספר בני ישראל ככל הים אשר לא ימד ולא יספר" [המספר הוא הגבול, אבל הגבול יהיה בלי גבול. זה גם תמיד המושג בחסידות[מט], שתכלית הכוונה היא להמשיך את הבלי גבול בגבול. החסידות מדגישה שהגבול נשאר גבול, ומאיר בו כח הבלי גבול. הוא כביכול כותב בצורה אחרת, ואולי זה אותו דבר, שהגבול ממש יהפוך להיות בלי גבול. הוא מביא את אותו פסוק עם אותו הסבר, ישר מלקוטי תורה של אדמו"ר הזקן[נ]. הוא גם מדייק שבתחילת הפסוק כתוב "מספר", בסוף כתוב "אשר לא יספר", גבול שבבחינת בלי גבול – "והיה מספר בני ישראל ככל הים אשר לא ימד ולא יספר"[נא]], המספר שהוא עצמיות ההויה [מה זה הגבול? עצמיות ההויה] שהיא בגבול ומדה, יהיה לבחינת האור שאין בה מדה וגבול,

בית ראשון – תורה שבכתב; בית שני – תורה שבעל פה

[עכשיו מביא לזה עוד משל:] בחינת המים שבנחלים, שכל יסוד הגבלתם הוא רק מצד הנחלים [נחל נותן למים מסגרת, גבול, אבל למים אין גבול], אבל הם אינן בעלי גבול, וההתאחדות ביניהם זהו [בחינת] תיקונו של עולם [לאחד בין ה"מים שאין להם סוף"[נב], אין להם גבול, עם הנחל, שנותן להם מסגרת וגבול. זו תכלית כוונת הבריאה].

הוא ענין שני בתי המקדש [האלה] שהיו לישראל, הבית הראשון היה בבחינת התורה שבכתב [הוא המציאות, והבית השני תורה שבעל פה.:],

עכשיו הוא מסביר משהו יפה מאד שהוא לא אמר קודם: התורה שבכתב היא "אנכי מי שאנכי"[נג], והתורה שבעל פה היא נשמות עם ישראל. מה זה "מלכות פה תורה שבעל קרינן לה"? כנסת ישראל. נחזור להנחת היסוד שלנו: תורה שבכתב היא ישר מהקב"ה, היא התגלמות של "אנכי", של עצמות ה'. הוא אומר שעצמות ה' היא מציאות העולם, ואילו אנחנו, הנשמות, או שורש הנשמות בתורה שבעל פה.

מה שהוא כותב כאן מאד יפה. הוא אומר שהיות והתורה שבכתב היא התגלמות קוב"ה, לכן ההתנגדות לבית הראשון, שהוא בבחינת התורה שבכתב, היא התנגדות לה', כלומר עבודה זרה. מה שאין כן הבית השני שבבחינת התורה שבעל פה, שזו גם בחינת התעלות התורה שבעל פה, היות שהיא שייכת לשורש נשמות עם ישראל שלפני, לכן החטא שם הוא שנאת חנם. אז זה ווארט יפה וברור.

ולפי שתושב"כ היא על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, היתה כל ההתנגדות בבית ראשון על יחודו ית"ש [רואים שכל פעם שיש מתנגד, הוא מזהה בדיוק את העצם אליו הוא מתנגד והוא מתנגד לו. לכל דבר יש לו את ה'מתנגד' שלו, עד ביאת גואל צדק. אם הבית הראשון הוא תורה שבכתב, שהיא קוב"ה בכבודו ובעצמו – המתנגד הוא אליו] ומההתנגדות הזאת באו לידי ע"ז.

והבית השני היה בחינת התורה שבע"פ המיוחדת לישראל, הם התלמידים הותיקים שעל ידם מתגלה התורה שבע"פ, ולפי שכל מאויים של ישראל לחבר ולזווג את התורה שבע"פ עם התושב"כ, בקשו תמיד למצוא לכל דבר רמז מן התורה, ואעפ"י שעצמיות תורה שבע"פ נאמרה למשה מסיני [תורה שבעל פה קיבלנו ושמענו ישר מפי הגבורה, כמו שרש"י אומר[נד], בכל זאת], התאמצו [כל הזמן] חז"ל ברוח קדשם ללמוד את התורה שבע"פ מתוך התושב"כ [כדי לחבר את בתי המקדש].

דברי חז"ל נתנו למשה מסיני

[הקטע הבא הוא מאמר מוסגר:] יש לדעת כי כל הדרשות של חז"ל, פלפוליהם בגלוי ההלכות ואפני קיומי המצות, הם עצמם דברי התורה שלמדו שרשי נשמתם למעלה [כל מה שחז"ל אומרים הוא מה ששמעו במעמד הר סיני] בעת המעמד הנבחר, מעמד הר סיני, ובסדר הזה חדשו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש [כל מה שלמדו ושמעו הם בעצמם אלו דברים שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכל דור ודור], וכל החדושים הללו יחד עם כל הויכוחים הסברות ונמוקים של כל אחד ואחד נמסרו למשה מסיני מפיו של הקב"ה, וזאת היא גדולתם של חז"ל, שהם עצמם השרשים שנשתלשלו לזה העולם [עד חתימת הש"ס, זה הביטוי שכתוב גם כן בחסידות[נה], במיוחד ובאריכות מובא ההסבר אצל אביו של הרבי, שעד חתימת הש"ס מה שראו למעלה זה מה שאמרו למטה]

[בהקדמת התניא משמע שכל אחד לומד לפי שורשו, ולפי זה ההסתכלות שלו] לא, השאלה היא האם במודע הוא רואה למעלה ויודע איך לתרגם את זה.

והם אשר למדו כאן מה שלמדו אז שמה. ומכיון שכל זה נתגלה בבנין הבית השני [מקור התורה שבעל פה, הכל התגלה בבית שני], לכן נתרבו אז הצדוקים והביתוסים שכפרו בתורה שבע"פ.

כל זה היה במאמר מוסגר. לכן עיקר ההתנגדות והכפירה היה נגד מסורת התורה שבעל פה וזה היה בבית שני. בבית ראשון עיקר ההתנגדות היה נגד ה' עצמו, נגד יחוד ה'. גם כן, לא נגד ה', אלא נגד יחודו יתברך. מה הכוונה יחודו יתברך? יכול להיות שהם עדיין האמינו בה' אבל גם רצו לעבוד איזו עבודה זרה . הכפירה היתה נגד יחוד ה'. עכשיו הוא יסביר את זה.

משנאת קדש לשנאת חנם

ולפי שבבית השני לא נשלם לגמרי אופן הגלוי של התורה שבע"פ [מי שזוכר שדיברנו על תורה משולשת^לז – המדרגה השלישית בכל מקום זה הדעת, אז כאן הוא קורא לה מה "שלא נשלם בבית שני", "ולפי שבבית השני לא נשלם לגמרי אופן הגילוי של התורה שבעל פה", מה נקרא להשלים את התורה שבעל פה?],

בבחינת "ולא ילמדו איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גודלם [זה נקרא ששלימות התורה שבעל פה היא נביעת התורה מתוך עומק הנפש, וזה לא הושלם], והיה צורך שהגלוי והברור יבוא ע"י וכוחים ומשא ומתן שאחד מתמלא מחברו [תלמיד אחד יחדד את השני, שיהיו ויכוחים וסברות ונימוקים, שכל אחד יהיה חייב להתמלא מהחבר שלו, דבר שלא בא מתוך עצמו],

לכן סדר הברור הוא שבתחילה נעשים שונאים זה לזה [הוא אומר כלל גדול: שני תלמידי חכמים שלא זכו עדיין לשלמות גילוי תורה שבעל פה שמתוכם, אם היו זוכים אז הדברים היו יוצאים מתוכם ודאי שאחד מפרה את השני, גם לעתיד לבוא אחד מפרה את השני, אבל הוא לא כלי ריקן בלי השני, יש לו נביעה עצמית מעצמו. ברגע שחייבים להתמלא מחברו כדי להגיע לשלמות, למלא אותי, אז אני שונא אותו. למה? אהבה אמתית היא שיש לכל אחד מקור לעצמו, ובשמחה מתווכחים אחד את השני. אבל אחד שאין לו את שלמות המילוי בעצמו והוא זקוק לשני למלא אותו, יש כל הזמן מתח במשא ומתן] ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה

[הוא מביא מאמר חז"ל[נו], שבתחילה תלמידי החכמים שונאים זה לזה, הוא אומר שזה היה רק בבית שני שהיה גילוי לא לשמה, ולבסוף באים לאהוב זה את זה] לקיים מה שנאמר "ואת והב בסופה", שמתוך שכל אחד מרגיש בסופו של דבר שבלעדי חברו לא היה עומד על האמת [מתי אני מתחיל לאהוב אותך? כשאני מרגיש שבאמת אני זקוק לו. אם שאני צריך לשמוע ממך שיעור בגלל שאני לא יודע גמרא כמו שאתה יודע – אני שונא אותך, אבל אם בסוף השיעור אני מרגיש שבאמת נתת לי את האמת אני אוהב אותך. מתוך כך שקיבלתי ממך את האמת] חוזרת האהבה. ואמנם מתוך שמתחלה היו שונאים זה לזה, אם כי השנאה הלזו היתה שנאה קדושה, שכל אחד רצה למצוא את האמת, נסתבבו סיגים משנאת קדש זו והיתה לשנאת חנם.

הוא אומר שמהשנאה הזאת התדרדר ויצאו סיגים, והסיגים של השנאה הזאת זו השנאת חנם של בית שני [נשמע קצת שאם בהתחלה אתה חייב לשמוע ממנו שיעור אתה אמור קצת למעט את השנאה הזאת, וכשאתה ממעט את השנאה הזאת אתה מבין שבלעדיו לא היית עומד על האמת] כן, מה שאתה אומר [אני אומר שהעובדה שעולה השנאה הזאת היא טבעית, אבל אם לא תהיה עבודה להוריד את השנאה הזאת לא נבוא לאמת] אצל היהודי התמים, ה'תמים', אז הוא גם לא יודע מזה שהוא שונא. הוא מביא מאמר חז"ל ששונאים זה את זה ואז אוהבים זה את זה.

הבית השלישי – חיבור התורה שבכתב עם התורה שבעל פה

נסיים פה:

וזאת תהיה המעלה הגדולה של הבנין האחרון [הוא אומר שהמעלה הגדולה של הבנין האחרון], בנין ביהמ"ק שלעתיד, שהוא חבור שני בתי המקדש, הראשון והשני (עיין זהר ח"ג דף רכ"א ע"א ע"ש) [הקטע שקראנו קודם], אז תתגלה ההתאחדות וההזדווגות שביניהם, ויתחברו תושב"כ ותושבע"פ ביחד ולא יצטרכו עוד ללמד איש את אחיו ואת רעהו [שזו הדעת, השלישי שהוא בעצם היחוד והחיבור של השנים], כי כולם ידעו את ה' למקטנם ועד גודלם.

תיווך דברי הזהר ודברי הרב חרל"פ – אור ושרש הכלים

בקיצור צריך לומר ככה: כתוב כאן בזהר שהבית הראשון הוא האתכסיא והבית השני האתגליא, ואילו כאן הוא כותב שהבית השני הוא האור והבית הראשון הוא המציאות. מישהו יכול לפשר ביניהם? לכאורה הוא מביא כאן זהר שנוגד את דבריו. [הרב אמר שיש כאן חותם מתהפך, ובזהר כתוב השורש] אני אמרתי כל מיני אופנים. לכאורה זה כמו מה שדיברנו קודם על המקדש: הווארט הוא שיש כאן כלי, אור ועצמות, שהיא שורש הכלים (לא צריך לסבך את עצמנו יותר מדי, צריך לחפש מינימום סיבוך, זה כלל גדול בתורה, מינימום בחינות כדי להסביר את הענין).

לכאורה מינימום הסיבוך כאן הוא שיש עצמות ואור ומציאות של כלים. הוא אומר שאור הבית השני הוא מה שכתוב בזהר על האור הגלוי,

[הקלטה נקטעה]

...נעלם בתוך העננים, אז מה יש שם נעלם בתוך העננים? שורש הכלים. אפילו יש לפעמים שכתוב שענני הכבוד הם בחינת שורש הכלים. העצמות, שהיא בעצם שורש המציאות, נעלמת בעננים מעל לאור שמתגלה בבית המקדש, שהוא קדושת ישראל.

מה הוא רוצה לומר? שקדושת ישראל היא בית שני, זה יתגלה במקדש. מצד אחד זה עצמות המציאות, מצד שני הוא החלק הנסתר, שזה בית ראשון, שכאן בזהר הוא בעננים, הוא בתוך העננים שמקיפים, לא רואים. בתוך אותה עצמות שבעננים נבראה המציאות, גם נתעלה המציאות, מקדש את המציאות, "ועשו לי מקדש".

יש משהו שהוא כביכול שורש הפשט. נאמר זאת עוד פעם: שורש הפשט הוא בעננים. פנימיות הפשט היא בעננים, והדרוש – תורה שבעל פה היא הדרוש – המתגלה דרך המציאות והוא האור שממלא את המציאות. שורש המציאות עצמה הוא בעננים. כך צריך לומר, אחרת אי אפשר לכאורה לפשר בין הדברים.