1

בע"ה

התוועדות ט אלול

ט' אלול ס"ז – יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "אני לדודי".

בזמן האחרון יש הרבה ביקוש לסיפורים. לפני כמה שבועות ספרנו סיפורים על רבי הלל מפאריטש, החסיד למופת של כל הדורות, וגם המשפיע למופת של כל הדורות. בזמן האחרון עשינו פרצוף, איך כל הספירות מתגלות ומופיעות בחיים של הצדיק. כדי רק להמחיש את הכלל הגדול הזה, נאמר 'ווארט' של רבי פינחס מקוריץ, שהערב זה ההילולא שלו. זה סיפור על רבי פינחס ועוד צדיק גדול של הדור, שלא מסופר מי זה היה, וסיפרו איך שלצדיק הזה יש חסידים וכל החסידים מאד מאד דבוקים ברבי ומאד דומים אחד לשני – כאילו שהרבי הצליח לעשות תדמית שכולם אותו הדבר, כולם מאד מאד קשורים לרבי בכך שהם כולם אותו הדבר. כשרבי פינחס שמע את זה הוא הגיב בבטול, שכל צדיק – גם שיש לו מדה מיוחדת, שזו הספירה שלו, אבל בעולם התיקון כל ספירה מתפתחת להיות פרצוף שלם, יש לה את כל הספירות, ולא רק את כל הספירות אלא את כל רמח אברי הגוף ו-שסה גידיו. כלומר, שבסופו של דבר כל ספירה בעולם התיקון היא מאד מגוונת, ואם צדיק נשאר בענין שלו, מה שנקרא נקודתית, והענין הזה משתקף בתלמידים שלו, שכולם אותו "שניט" (אותה גזרה, אותם בגדים, הכל אותו דבר בדיוק), הדבר הזה הוא לגריעותא, כי זה לא משקף את התפארת של הצדיק, שאצל כל אחד התפארת שלו זה הגיוון, והגיוון צריך להתבטאת אצל התלמידים שלו, לא כולם אותו דבר, ואפילו אם זה על חשבון מה שנדמה שבכך כולם קרובים מאד לרבי, יותר מאשר אם כולם היו מגוונים. הגיוון זה אוטומטית עושה גם קצת ריחוק אחד מהשני, ואפילו קצת ריחוק מהרבי בעצמו, אף על פי כן – בעולם התיקון זה התפארת, זה השלמות, והריחוק הוא רק ריחוק נדמה לעין, ולא ריחוק אמיתי. זה התפתחות, זה התפשטות, "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", זה תכלית השלמות, שהקדושה תשתקף בכל הריבוי גוונים. את הדבר הזה קודם כל רואים בחצר של הרבי, שמשקפת מי הוא הרבי הזה – כמה הוא עצמו מגוון. זה ווארט מאד יפה וחשוב של רבי פינחס, שגם בצדיק בעצמו צריך לראות את כל מגוון הספירות שלו, וכדי לראות את כל מגוון הספירות של כל צדיק צריך לספר עליו הרבה סיפורים, ומתוך כך להתבונן ולראות איזו ספירה בנשמת הצדיק הסיפור משקף. כמובן, כתוב בחסידות שאפילו עשר הספירות זה לא עצם ממש, העצם הוא אחד יחיד ומיוחד, אלא זה הלבוש הראשון, שבעולם האצילות "איהו וחיוהי כולא חד, איהו וגרמוהי כולא חד", אבל זה לא העצם. מה שה' חונן כל אחד בעשר הספירות, חכמה בינה דעת וכו', זה לא העצם, אבל בכל אופן זה הלבוש העצמי ביותר של הנפש.

אז מה שרוצים לעשות קודם זה לספר עוד סיפורים על רבי הלל דווקא. יש עליו הרבה סיפורים, יותר מפרצוף אחד, והעיקר – כאשר היינו כאן בר"ח תמוז דברנו על רבי ומשפיע וצדיק וגבור, והצדיק והגבור זה "והנגלֹת לנו ולבנינו", זה דברים גלוים, אבל החידוש של החסידות הפנימית זה הרבי והמשפיע, ור' הלל הוא המשפיע למופת. וגם מה שהניע אותנו היום לספר את כל הסיפורים זה בגלל סיפור אחד, לגבי המשפיע של עצמו. כמו שדברנו לפני חדשיים, שהמשפיע האמיתי זה אחד שיודע איך לשבור את הישות של החסיד בחסד, אז יש ביטוי בחסידות שמי שעושה את זה קוראים לו ה"מוהל" שלי – בביטוי הזה לא השתמשנו בפעם הקודמת. כל אחד צריך מוהל, לחתוך ולקרוע הערלה, זו קליפת הישות. זה גם קשור לסיום פרשת השבוע, מחית עמלק, "אשר קרך בדרך" – הלעו"ז של הברית מילה, הוא מקרר ומכניס ישות, מכניס גאוה, מכניס כעס, כמו שכתוב בחסידות (שהכעס הוא התוצאה של הגאוה), וכנגד זה כל אחד צריך מוהל – מי שתופס אותו ומשכיב אותו וחותך אותו, חותך את הערלה. אז אם כי שזה לא לפי סדר הספירות, נתחיל מסיפור זה, בזכותו באים שאר הסיפורים:

פעם אחת התבטא רבי הלל מפאריטש, שלא זכיתי שהרבי יהיה המוהל שלי. הוא התכוון לאדה"ז, וכפי שנסביר הלאה הוא אפילו לא זכה לראות בעיניו הגשמיות את אדה"ז. הוא לא אמר בפירוש למי התכוון – יתכן שזה אדה"ז ויתכן שזה אדהאמ"צ.  הוא הגיע לחב"ד מצדיק, היה לו צדיק גדול מאד – רבי מרדכי מטשרנוביל, שאפילו הקפיד עליו שהוא עוזב אותו. אחרי ההתוועדות לפני חדשיים יוסי אליצור אמר שלכאורה זה לא היה משהו חב"די, שיש דמויות שונות – צדיק ומשפיע-מוהל, ורבי – אבל לפי הסיפור הזה זה ממש סיפור מובהק, ממי שהוא אחר כך היה המשפיע הכי גדול, שמדבר על המשפיע-המוהל שלו. אומר שיכול להיות שהרבי יהיה המוהל, אבל בהשגח"פ אצלי – שעתיד להעביר ענין זה של ההשפעה לכל דורות החסידות – ה' סדר שהרבי לא יהיה המוהל שלי. ומי היה המוהל? רבי זלמן זעזמיר. ומעשה שהיה כך היה – כאשר עדיין לא חתמתי קבע בחב"ד, רק שהייתי בדרך, אז הזדמן שפעם אחת בשבת זכור הזדמנתי לבית כנסת ששם היה ר' זלמן זעזמיר, ואחרי הקריאה של זכור (שהיא סיום פרשת שבוע שלנו), הלשון שלו (ביידיש – שכדאי ללמוד, שיהיה בין השיעורים) "איך האב געזען דער ייד האט פיינט עמלק מר וי אלע" (ראיתי שיהודי זה שונא את עמלק יותר מכל היהודים שבעולם). הוא בא כבר מוכן, כך שכשאר ראה איך יהודי זה שונא את עמלק זה מל אותו. רק על זה נאמר לחיים, שנזכה למילה הגדולה. עמלק הוא נמצא בתוך הלב שלי, ובשביל לעקור אותו ולהוציא ואתו משם צריך לשנוא אותו כמו שצריך.

נחזור לבעל ההילולא של הערב, רבי פינחס מקוריץ, הוא היה אומר שהרי עמלק זה גאוה, ועל גאוה כתוב "ורם לבבך ושכחת" – רם בגימטריא עמלק – אז כאשר רם לבבך שוכחים את ה'. כך הוא פירש את סיום פרשת זכור – "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים [ועל ידי זה] לא תשכח [את ה']". אם זוכים, ורק כאשר זוכים, למחות את זכר עמלק מתחת השמים – השמים זה הראש, ועמלק עומד מתחת השמים, בין הראש ובין הלב, ושמה הוא מולק (עם-מלק) מהעורף את היהודי, שהשכל לא ישפיע על הלב, וצריך שמה לתפוס אותו ולמחות אותו – אז "לא תשכח", לא תבוא לידי שכחת ה'. ואם לאו, אז "ורם לבבך ושכחת" – ככה התורה אומרת.

בכל אופן, זה תוספת, שהמשפיע האמיתי – מה שדברנו עליו, הוא זה שיכול להמחיש לך מה זה שנאת עמלק ומה זה מחית עמלק, וממילא מה זה לא לשכוח את ה' אפילו לרגע. היות שאמרנו שהרבי והמשפיע והצדיק והגבור זה הוי', אז המשפיע זה ה עילאה. אבל, גם כתוב שעמלק הוא כנגד הדעת – "ראשית גוים עמלק", הוא הראשית של השבעה עממים, הכנעני והחתי וכו' – "ואחריתו עדי אבד", שיורד עד ליסוד ועד לעטרת היסוד ומנסה לטמא את הברית, "אשר קרך בדרך", מלשון קרי, מלשון חותך מילות וזורקן כלפי מעלה. גם כתוב בחסידות, בשם הבעל שם טוב, רמז מאד חשוב – כמו שעמלק זה גאוה, הוא גם כעס, שהוא הביטוי העיקרי של גאוה (שלא עושים לי מה שמגיע לי על פי גאוותי אני כועס, וכן בגימטריא ידוע שכעס זה י"פ גאוה), אז איפה רמוז שעמלק הוא כעס? ידוע שהבעש"ט אומר שעמלק בגימטריא ספק, כפירה, "אשר קרך בדרך" מלשון כפור, הוא קרר את האמבטיה הרותחת, כאשר במס"נ שלו, של הקליפה, קפץ לתוך האמבטיה. יש גם כתוב שעמלק זה חוצפה, "מלכותא בלא תגא" – מלכות בלי כתר, שתופס מנהיגות בחוצפה, ולא ראוי לזה בכלל. אין לו כתר – כתר זה גם הסכמת ה'. כמו כל מה שקורה היום במדינה, כל המנהיגות זה חוצפה של עמלק – מלכותא בלא תגא (תגא זה גם תורה, "כתר תורה"). אם כן, עמלק בעצם זה ארבעה דברים – כפירה-ספק, חוצפה, גאוה, כעס. צריך לשנוא אותו כדבעי. חלק מהתשובה של חדש אלול, "אני לדודי ודודי לי", זה הכל אומר אהבה, אבל חלק מהאהבה הזאת – היות שבהשגחה קוראים את פרשת כי תצא תמיד באמצע (בלב) של חדש אלול, וכמו שהשל"ה כותב ומובא בחסידות הפרשיות קשורות עם הזמן, לכן כל הענין הזה של "כי תצא למלחמה" ובסוף "תמחה את זכר עמלק" זה ודאי וודאי קשור מאד עם התשובה של חדש אלול. יש עוד רמז שבפירוש אומר שחדש אלול זה חדש של ברית מילה – "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך", וכידוע הפסוק הזה יש לו חי מלים ו-אלול אותיות, רומז לחיות של אלול. הרבי אומר שהפסוק הזה הוא התשובה של אלול – "אני לדודי ודודי לי" זה התפלה של אלול (תפלה זה זיווג), ויש את כל הקוים של תורה ("אינ לידו ושמתי לך") תפלה וגמ"ח ("איש לרעהו ומתנות לאביונים", ולמעלה משלושת הקוים יש את עצם התשובה (כידוע שהתשובה גם יותר גבוהה מהתורה, זה הקב"ה), והתשובה של אלול זה "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב". יש פסוק אחר שאומר "ומלתם את ערלת לבבכם" – מה שאדם מל בעצמו, החיתוך של הערלה הגסה, העור הגס, אבל עיקר העמלק זה העלם הרע, שלזה האדם לא יכול להגיע בעצמו. אם חושב שהוא יכול הוא רק מרמה את עצמו, והרמאות העצמית היא עצמה עמלק. על זה כתוב "ומל הוי' אלהיך את לבבך" – אז מה האדם יכול לעשות? רק לשנוא אותו כדבעי. אם האדם שונא את הרע הנעלם אצלו – המקור של מחשבות כפירה ר"ל, וחוצפה וגאוה וכעס (שאפשר בהחלט לומר שהכל נובע בסופו של דבר מגאוה, שזה עצם הישות) – ואז "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב". לכן קראנו לזה קודם המילה הגדולה, מלמעלה למטה, בעוד ש"ומלתם את ערלת לבבכם" זה המילה ממטה למעלה, שאדם יכול לעשות בעצמו, למול את הרע הגלוי, המודע לו, אבל את התת-מודע רק ה' יכול למול. זה קשור מאד להתקשרות לצדיקי הדור, לכן הפסוק של חי אלול ("ומל הוי' וגו'") שייך ל-חי אלול, יום הסתלקות המהר"ל (שס"ט) ולידת הבעש"ט (נח"ת) ואדה"ז (קה"ת). הכל סוד "רוח [שעולה, של המהר"ל] אייתי רוח [של הבעש"ט] ואמשיך רוח [של אדה"ז]",זה כבר מפורש בזהר. נוסף לכך שיש את הרמז הידוע שמהמהר"ל לבעש"ט יש דממה שנים ומהמהר"ל לאדה"ז יש קול שנים (וממילא היחס ביניהם הוא על דרך חש-מל, דממה-קול), וממילא זה רמוז בפסוק בתחלת איוב "דממה וקול אשמע", העולה ג"פ רוח – רמז עוד יותר מובהק למאמר הזהר הנ"ל, שרוח עולה ומורידה שתי רוחות. זה היום העיקרי, אבל הענין שלו מתפשט על כל חדש אלול.

מה רצינו לומר? שחדש אלול הוא חדש של מילה. מה נוהגים, דווקא בנוסח ספרד, אחרי ברית המילה? מל ולא פרע כאילו לא מל – התכלית היא הפריעה, של הרע הדק, והחיתוך לא מספיק. בלי הפריעה אין גילוי העטרה, שזה ה"תגא" האמיתי (שלא יהיה יותר חוצפה של "מלכותא בלא תגא"), ובגילוי העטרה מה אומרים? כתוב שאור החשמל המתוקן הוא על העטרה, זה גילוי העטרה, ואז נוהגים לומר יג מדות הרחמים. עוד יותר קשר מובהק ופשוט לחדש אלול, חדש הרחמים בו מתגלות יגהמ"ר – כל החדש זה חדש של גילוי העטרה, תכלית הברית, על ידי "ומל הוי' אלהיך וגו'" שהוא הקיום השלם של "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". מה זה העטרה של היהודי? העטרה של המלך (עליו קוראים בפרשת שופטים בחדש אלול), שהוא עיקר הדרישה ממנו, זה ספר תורה שמונח בחיקו כל הזמן כדי שלא ישכח. לכן הוא זה שמצווה, בעיקר, על מחית עמלק מתחת השמים – לא תשכח. אם אתה תפגוש עמלק אחד, אז תהיה מלך – בשביל לקיים את המצוה צריך להיות הלעו"ז שלו בקדושה, כש"מרובה מדה טובה", צריך להיות מלכותא עם תגא בשביל למחות את המלכותא בלא תגא.

בכל אופן, הכל פתחנו ברמז מהבעש"ט שעמלק הוא כעס – "כי רגע באפו חיים ברצונו", ואומר הבעש"ט ש"רגע" ר"ת "ראשית גוים עמלק", וזה האף, ה"רגע באפו". כתוב בתניא שצריך לשנוא את הרע – דווקא צדיק גמור. המצוה הזו של שנאת עמלק ומחית עמלק זה מצוה של צדיק גמור בתניא. הבינוני לא שונא את הרע דווקא, ואפילו כתוב בתניא שצדיק שאינו גמור – כבר צדיק, אבל לא גמור – גם לא שונא את הרע בתכלית. דווקא הצדיק הגמור, שזה חד בדרא בדרך כלל, הסימן שלו הוא ששונא את העמלק בתכלית. שמה בתניא יש שתי לשונות – יש לשנוא ויש למאוס, הוא שונא ומואס. ושוב, הבעל שם טוב בעצמו אומר – חוץ מרמז במקום אחר, שעמלק זה ספק – שעמלק זה גם גאוה וגם כעס.

יש עוד משהו – אם כבר אז כבר, נאמר עוד משהו מהבעש"ט – הוא אומר שהגאוה זה הדבר הכי חמור בעולם, ויש לכך שלוש הוכחות. הוכחה א', שכתוב "השכן אתם בתוך טמאתם" – הקב"ה שוכן אתנו גם כשאנו טמאים – ואילו על גאוה כתוב "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", הגאוה סותרת ומוציאה מהכלל הגדול בתורה, כמה שה' אוהב אותנו עד שנמצא איתנו גם כשאנו טמאים, ואילו בגאוה מסלק רגלי השכינה. דבר שני, אומר הבעל שם טוב, רוב המשוגעים השתגעו מתוך גאוה. כתוב שכאשר רבי פינחס מקוריץ שמע את זה בשם הבעל שם טוב היתה לו נחת גדולה מאד. מה הכוונה שרוב המשוגעים השתגעו מגאוה? הבעל שם טוב הסביר את עצמו שכאשר הוא בעל גאוה, וחושב שמגיע לו, ושהוא גרויס, ולפי הגדולה המדומה שלו גם יוזם כל מיני דברים, וכאשר זה לא הולך לו, והיזמה נשברת, אז אם הוא מספיק בעל גאוה פשוט תטרף עליו דעתו, ישתגע שזה לא הולך כמו שהוא רוצה לפי הגדולה שלו. זה דברים מאד פנימיים, לכן כלל גדול – כל תלמיד כאן עתיד להיות בע"ה ומשפיע, "תומך רוחני" להרבה יהודים (כמו שקוראים לזה היום), וזה הדבר הכי יסודי. אצלנו זה נקרא "פרק בעבודת ה'", שמי שיש לו בעיה נפשית – גם שלא הגיע לאשפוז – זה הכל בגלל גאוה. החידוש הוא שגם אם הוא הגיע לאשפוז, כדורים וכל מיני מרעין בישין ר"ל, ניתן לרפאות אותו על ידי המשפיע, אותו משפיע שאנו מדברים עליו שיודע לשבור את הגאוה (למול אותי, לפי הביטוי עכשיו). אם בא מישהו ויודע איך למול אותי – יכול גם לרפאות. בזהר הערלה זה הצרעת, זה עור מנוגע, וכמו שהצרעת זה השרש של כל המחלות הפיזיולוגיות, ועוד יותר – במיוחד היום, שאין לנו צרעת בגשמיות – יש צרעת ברוחניות, שזה נקרא מחלות נפש. העצה זה ברית מילה, שברית מילה זה "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". ההוכחה השלישית – שלכל עבירה בתורה צריך איזה חפצא בשביל לקיים אותה (בשביל לרצוח צריך מישהו לרצוח, בשביל עריות צריך מישהו, בשביל לחלל שבת צריך חפץ, גם עבודה זרה – כל דבר בעולם צריך משהו), והדבר היחיד שלא צריך בשבילו חפצא זה גאוה ("ולא תתורו" זה מינות – זה גאוה). מתי האדם מתגאה ביותר? כשהוא שוכב על המטה, אין לו שום דבר, לא עושה כלום, והוא רק מתגאה.

מה היתה השאלה? אמרנו שבתניא הוא כותב שיש לשנוא את עמלק ויש למאוס. אם עמלק זה גאוה וכעס – רק שני אלה – אז מה מואסים ומה שונאים? שונאים את הכעס ומואסים את הגאוה. הגאוה מסריחה, זה משהו נמאס. מסופר בתנא דבי אליהו שהוא הלך ביחד עם אחד מהחכמים – סיפור קצת מורכב, אבל שורה תחתונה – שעבר לידם איזה בעל גאוה, ואליהו הנביא שם את היד שלו על האף, אף שלא היה שום ריח גשמי. אחר כך עברו ליד מישהו מסריח בגשמיות, ואז החכם סתם את האף ואליהו הנביא לא. הגאוה זה הדבר המסריח ביותר, וממילא זה הדבר הנמאס ביותר. אז הצדיק הגמור נבחן בכך כמה הוא באמת מואס ברע, כמה הגאוה באמת מסריחה לו וממילא הוא מואס בה. מה קורה מתוך כעס? נותנים מכות (או שאדם משתגע, אם הוא לא מסוגל לתת מכות) – אז צריך שנאה. לשנאה יש גם פועל יוצא. אם יש דבר מאוס אני מסתלק משם, מתרחק מריח רע, אבל אם אני שונא משהו – בגלל הכעס שלו, שזה מזיק (עלול להזיק) – אז גם צריך להקדים רפואה למכה, "הבא להורגך השכם להורגו". כלומר, אם נחזור לווארט של ר' הלל – שהכל בשביל להבין אותו – שראה יהודי ששונא את עמלק יותר מכולם. כל מה שדברנו עכשיו זה רק בשביל לומר שכאשר שונאים צריך להיות מוכן גם להרוג אותו וגם להלחם נגד כל התופעות שקשורות אליו. אם זה רק גאוה זה מיאוס, אבל אם זה כעס – "רגע באפו" – אז כנגדו צריך אף של קדושה ("אף עשיתיו", שיש בכך הרבה פירושים – "אף" המילה הכי אהובה על הבעש"ט, ו"עשיתיו" זה תיקון, ויש פירוש בחסידות שבשביל לתקן את עולם העשיה צריך אף, שנאת עמלק). "אשר ברא אלהים לעשות" – אי אפשר לתקן את המציאות בלי לשנוא את עמלק. אותו יהודי שממחיש לי את זה – לא רק שאני רואה אצלו, אלא שמכניס את זה בלבי – הוא המוהל שלי. אצל רבי הלל המילה היתה בחסד, הספיקה לו הראיה – בדרך כלל צריך למול אותי ממש, להשכיב על השולחן ולחתוך. כאן עמלק זה הדעת – "ראשית גוים עמלק" – ו"אם אין דעת אין בינה". זה למול את הדעת, אבל מי שיודע לעשות את זה זה המשפיע האמיתי.

עכשיו נחפש סיפור שהוא סיפור של רבי – זה היה סיפור של משפיע – עוד סיפור אצל רבי הלל שיעזור לנו להבין מה זה רבי. אפשר לקשר מה ששמענו קודם אם מה שכעת אומרים. ר' הלל אמר שלא זכיתי שהרבי יהיה המוהל שלי. קודם אמרנו בשם ר"פ מקוריץ שחצר מתוקנת – והחצר אליה מצפים ומתפללים בחדש זה ובר"ה זה החצר של מלך ישראל האמיתי, המלכות – היא מאד מגוונת. עצם הדבר ששאלו-הגיבו שזה לא משהו חב"די – אם הרבי משמש כל הפונקציות זה גם לא הכי מתוקן, כי לא הכי מגוון. "קלקלתנו היא תקנתנו" – יש ודאי מעלה בכך שלא זכיתי שהרבי יהיה המוהל שלי. יתכן גם שעל הרבי לא רואים שנאת עמלק כמו אצל רז"ז, שהרי רבי הלל אמר שראה עליו ששונא עמלק יותר מכולם – כנראה ראה עליו דבר שגם לא היה רואה על הרבי בעצמו. לא שהרבי לא שונא עמלק – להיפך, זה מבחנו, ששונא ומואס רע בתכלית, יש הרבה דברים מכוסים – אבל אצל רז"ז זה היה מוחשי, בשביל ר"ה עכ"פ.

נחפש ווארט שלו שקשור עם רבי:

ר"ה רצה להגיע לאדה"ז ולא הצליח. נספר סיפור רק על זה – עוד לא הסיפור של הרבי – זה גם כן הכנה לברית מילה (גם צריך קצת התבוננות למה הסיפור הזה הוא לא המילה שלו). הוא רדף אחרי אדה"ז, שהיה באמצע נסיעה, וכל מקום שר"ה הגיע – לפי המסלול המתוכנן של אדה"ז – אמרו שלפני שעה קלה הרבי כבר נסע מכאן הלאה. וכך זה היה, בהשגח"פ, בהמון מקומות שנסע אחריו. אז הוא התחכם – כבר מזה אפשר ללמוד שמי שמתחכם זה לא הדרך למצוא את הרבי – ואמר שיקדים את הרבי ויגיע למקום שאליו הרבי מתכנן לנסוע (ולא להיכן שנמצא), ואכנס לאכסניא שלו ואשכב מתחת מטתו (המטות היו מכוסות, שמי שנכנס למטה לא רואים אותו), וברגע שהוא יכנס לדרך אקפוץ ואפגוש אותו. כתוב שלחסיד יש שלושה תנאים – עזות פנים, שיודע לקחת משקה, ושיודע חסידות (לפי הסדר הזה) – ורואים שאת התנאי הראשון יש לו. כך הוא באמת עשה, הקדים את הרבי באיזה מקום ונכנס לאכסניא מתחת למטה. באמת הוא שמע את פעמי אדה"ז מתקרב, אולי את המקל שלו, פותח את הדלת, ואז אדה"ז – שלא היה מדבר אלא כל דיבורו היה בניגון – החל לנגן לעצמו "אברך שיש לו קושיא בערכין, קודם שיעריך את עצמו". המנהג היה שכאשר רוצים להתקשר לאיזה צדיק מכינים קושיא בלומדות (אפילו אדה"ז לא התקשר למגיד עד שלא ראה שהוא גדול ממנו גם בנגלה, בפסיקה), ור"ה – שהיה בקי בכל הש"ס ובכל הקבלה – הכין איזו קושיא במסכת ערכין, וזה מה שהיה אמור לקפוץ מתחת המטה ולהקשות את הקושיא. כשאדה"ז נכנס ניגן כנ"ל, וכשרבי הלל שמע את זה הדברים חדרו עמוק והוא התעלף, ועד שהוא התעורר אדה"ז כבר נסע משם (יש לסיפור זה כמה גרסאות, אבל זו הגרסא הכי מושלמת). אפשר להקשות – לכאורה הוא מל אותו (הניתוח היה קצת קשה, ולכן הוא התעלף), זו קושיא טובה. הדבר היחיד שבא לומר שאולי זה באמת המילה ולא הפריעה. או שזה היה יותר מאוחר, גם יכול להיות. איך שלא יהיה, הסיפור של הערכין ודאי שייך לבינה – לעשות חשבון נפש נוקב, "בואו חשבון", זה שייך לבינה.

הכל זה הקדמה בשביל הסיפור של הרבי. בשבילו אדה"ז היה רבי, אבל רבי שהוא לא ראה אותו, ואדמו"ר האמצעי היה רבי מובהק, שראה אותו וקבל אותו כרבי מהרגע הראשון (הרגע הראשון היה כשאדמו"ר האמצעי בטל את ה"קללה" של רבי מרדכי מטשערנוביל – הוא הסביר שאם הוא "צדיק" הוא לא מקפיד; אצלו רואים במובהק צדיק-משפיע-רבי, צריך לחפש אם היה לו גיבור). מה לגבי הצמח-צדק? עיקר המאמרים שיש לנו מרבי הלל זה הגהות על מאמרי הצמח צדק. כמו שאמרנו, וגם נזכיר בהמשך, הצ"צ רמז שהוא חצי רבי וחצי חסיד ביחס אליו – פשיטא שיחס זה לא היה אל אדמו"ר האמצעי. בכל אופן, על קבלתו את הצ"צ לרבי יש ווארט מאד יפה שיעזור לנו. אין הכוונה שמישהו מאתנו ירצה להיות חצי רבי חצי חסיד, זו לא הכוונה – רוצים להיות מאה אחוז חסיד – אבל יעזור להבין מה זה רבי. רבי הלל אמר – נסעתי שלוש עשרה פעמים לצמח-צדק מתוך אמונה, שלא הרגשתי רבי (זה הביטוי גם ביידיש, צריך להרגיש רבי – היום בדורות האחרונים אין כזה דבר שמישהו מתקשר רק כשהוא מרגיש רבי, כי מה יכול להתיימר שיודע בכלל מה זה להרגיש, אבל בכל אופן אצל ר"ה זה שייך), ואחר כך (לא ברור אם בפעם השלוש עשרה או הארבע עשרה) שמעתי ממנו (לא היה מספיק שישמע ממנו חסידות בשביל שירגיש רבי, כי כל פעם שמע) מאמר שתוכנו היה להסביר מה זה חתן וכלה, והצ"צ אמר בסוד הכלה שלושה פירושים, ששני הפירושים הראשונים ידועים (מן הסתם זה שני הפירושים שמופיעים בתחלת לקו"ת על שה"ש לאדה"ז), ואחר כך אמר פירוש שלישי שלא שמעתי עדיין מעודי (שלא כתוב מה זה היה), ובפירוש השלישי הרגשתי רבי. הווארט הזה, הסיפור הזה, זה רק כדי לתת תחושה – לא שצריכים לנסוע שלוש עשרה פעמים מתוך אמונה, לא שחייבים את כל הסדר הזה – לעזור להבין מה זה רבי. יוצא בסיפור הזה שרבי זה מי שמחדש אצלך פירוש ב"כלה". כל מי שלומד חסידות, או שומע חסידות, הכל צריך להיות "אליבא דנפשיה" – כל עבודת ה' להיות כלה להקב"ה, כידוע באריכות במאמר "אבינו מלכנו דודנו", ש"אבינו מלכנו" היה מעולם, אבל משיח מחדש את "דודנו", החסידות והבעל שם טוב זה "דודנו". ידוע הווארט – שיש גירסא שר"ה אמר זאת – שההוכחה ששלמה המלך לא היה חסיד, מכך שכתב את שיר השירים ממשל של חתן וכלה בגשמיות, ואם היה חסיד היה כותב זאת ממשל של רבי וחסיד. כלומר, שבפשטות, לא רק שכל אחד הוא כלה לקב"ה אלא שההתקשרות לצדיק זה להיות כלה לרבי בעצמו.

אם כן, יש לנו ווארט מאד פשוט להבין – אתה לא מתחתן עם המוהל שלך, המשפיע. אתה מחזיק לו טובה, אבל אתה לא הכלה שלו. אבל הרבי – אם הרבי כאן זכה להדליק אותי, שזה ודאי להדליק אותי בפירוש חדש מה זה כלה הופך אותי באותו רגע כלה לרבי בעצמו, ואז הרגשתי רבי – זה החתן. זה שנסע קודם אהבה פעמים מתוך אמונה, זה כתר – משם הכח שלו – זה יגהמ"ר (לכן שייך לחדש אלול). בסוף שמרגיש רבי זה חכמה, ושמרגיש שהוא עצמו הכלה זה "אבא יסד ברתא". זה שיש שלושה פירושי כלה, לפי הרמז שג"פ כלה זה "בטח בה לב בעלה" (= נקודה = גאוה כעס, צריך קודם מחית עמלק) – לא רק שהוא כלה לרבי, אלא שיש "בטח בה לב בעלה". זה סיפור גם מאד חשוב לנו, להבין יותר לעומק מה זה רבי ומה זה המשפיע-המוהל, ואלו "הנסתרֹת להוי' אלהינו", בעוד שצדיק וגבור זה "והנגלֹת לנו ולבנינו", כנ"ל. אם רבי מרדכי מטשרנוביל היה הצדיק, יתכן שאביו – רבי נחום – היה לו הגיבור. למה אני מנחש כך? בגלל שאביו של ר"ה היה מגדולי המקושרים של רבי נחום, ופעם אחת הוא הביא את הבן שלו – כשהיה תינוק קטן, בגיל שלוש או פחות (שכבר ידע לדבר) – לקבל ברכה מהרבי, המאור עינים, וכשרק התקרבו והתינוק ראה את הרבי הוא התחיל לצעוק "זיזי זיזי", שהכוונה היתה אש-אש, ראה על הראש שלו אש. לרבי הלל מפאריטש היו עינים בהירות ומאירות מאז שהיה יניק לגמרי. זה שהוא יכול לראות על הראש של הצדיק אש (זיזי, יתכן שסגולת המזוזה לראות אש על ראשי הצדיקים) זה גם חכמה. אם נאמר שאותו צדיק שאתה רואה עליו אש בהיותך יניק הוא הגבור שלך – אש זה גם גבורה. דברנו כאן לפני חדשיים שהגבור זה מישהו שאתה מאד מעריץ בגלל כחו וגבורתו בקדושה, זה גם כן שאתה רואה עליו אש. גם אמרנו שהגיבור הזה, יתכן מאד שזו הדמות הכי ראשונית שנחרטה אצלך בראש, עוד לפני הצדיק שמקרב אותך (לפי זה הכל לפי הסדר מלמטה למעלה – קודם יש גיבור, אחר כך צדיק, אחר כך מוהל-משפיע, ובסוף זוכה לרבי). רבי הלל עבר הכל מלמטה – האבא של הצדיק זה הגיבור, אחר כך הרבי הראשון זה הצדיק (שקרב אותו, וגם היה חבל וקשה להפרד ממנו), אחר כך המשפיע, ואז הרבי.

כל זה עד עכשיו בשביל להעמיק יותר במבנה שהסברנו, לפי סיפורי רבי הלל – הדמות הכי מופלאה והכי טובה בשביל משפיע, גם בהמשך הלימוד. אמרנו את הדבר הזה לצות פה, שבהמשך הלימוד כשלומדים חסידות כדאי מאד – יחסית מהר – להגיע למאמרים של ר"ה (מאמרים של הצ"צ עם הגהות של ר"ה), שיש בזה גשמאק מיוחד, מתיקות ונעימות שאין בשום מקום. וככה לחשוב – שהרבי זה הרבי ורבי הלל זה המשפיע. המשפיע הוא, כמו שלמדנו, חוץ מזה שיודע לשבור ולמול אותי, הוא זה שיודע להטעים לי את החסידות. בלי המשפיע אין טוב טעם, אפילו אם אני מרגיש רבי וכורת ברית נישואין עמו – עדיין אני זקוק להטעמה, להסבר בטוט"ד.

יש עוד הרבה סיפורים – רצינו לעשות עוד פרצוף שלם – אבל נשאיר את זה להזדמנות.אולי עוד ווארט שלו, כמו שאמרנו קודם – פעם היו נוסעים לליובאוויטש רגלית, זה לא היה פשוט – אמר ר' הלל שלעתיד לבוא, אחרי מאה ועשרים שנה, כשהחסיד יעלו לשמים וישקלו לו במאזני המשפט למעלה את הזכויות נגד החובות, אז אם יצא לו פעם לחסיד תוך כדי שנוסע רגלית לליובאוויטש לעלות הר ולרדת הר בדרך, אז את כל ההר הזה ישימו על כף הזכויות. זה קצת קשור לכך שהוא נסע באמונה 13 פעמים לפני שהרגיש רבי בצ"צ – ודאי זכות אמונת צדיקיםתעמוד לו, אבל גם קשיים גשמיים שעומדים בדרך, שזה מכשולים בדרך להתקשרות ולהנשא לצדיק (כמו שאמרנו שהמשל המושלם והמופלא ביותר זה חתן וכלה), זה עיקר הזכות של הבן אדם. לכל אחד יש מכשולים. היום זה הרבה יותר קל לנסוע, אבל גם הרבה יותר ירידת הדורות – הרבה יותר קושי לנסוע, לא נאמר מאיפה לאיפה (קשה לנסוע מירושלים לכפר חב"ד, אנשים צעירים, אין הרים ולא הולכים רגלית, גם להגיע לאמריקה זה קל מאד, זה ממש ירידת הדורות). צריך לחשוב על הסיפור הזה – אם אתה רוצה הרבה זכויות (אולי היום לא מחפשים זכויות), דווקא ילך בדרך שיש בה הרבה הרים.

עכשיו נאמר משהו אחר לגמרי – משהו על פרשת שבוע.

פרשת השבוע היא "כי תצא". נשאל שאלה בבקיאות (שכולה היום בתוך המחשב, כמובן) – כמה פעמים כתוב בתורה "כי תצא"? חמש פעמים. בפרשה הקודמת יש "כי תצא למלחמה" – כמו אצלנו. בפרשת משפטים פעם ראשונה – "כי תצא אש ומצאה קוצים" (קוצים זה קצים, זה מחשבי קצים). השני – "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים". הראשון אש והשני איש. השלישית זה "כי תצא למלחמה" של שבוע שעבר, הרביעית זה של השבוע, והחמישית (כנראה דרגת היחידה) גם בפרשה שלנו – "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע" (גם מתחיל מבעל קרי, רק שהסוף הוא "והיה מחנך קדוש" – גם שמירת טהרה בכלל, וגם קדושת המחנה). התגברות "כי תצא" מתחילה בסוף שופטים, ומגיעה לשיא בפרשה שלנו.

חוץ מהגמטריא שאמרנו קודם (לכתה של "עוד יוסף חי"), כי תצא = פתאֹם. ספרנו שלשום סיפור על רבי פינחס מקוריץ, שפעם אחת בקשו ממנו להתפלל באיזו עיר שהתארח על עצירת גשמים, והוא יצא לרחוב העיר והתפלל, ותוך כדי זה יצא שטף של גשמי ברכה והוא התרטב לגמרי. הוא לא הספיק להגיע הביתה, כי תוך כדי שהתפלל ירד המון גשם בצורה פתאומית, והתלמידים שלו היו צריכים לבוא מהר לקחת אותו ולנגב אותו. אחרי שבקושי הכניסו אותו הביתה שאלו – ילמדנו רבינו, היה אפשר להתפלל על הגשם בבית ואז לא היית נרטב. אז הוא אמר שעשיתי את זה בכוונה, כדי שהיהודים יראו שכמו שהגשם בא פתאומי מתוך התפלה, ככה יבוא מלך המשיח, "פתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". בשביל להמחיש איך יבוא משיח, שיבוא כגשם לנו בצורה פתאומית, היה כדאי להתרטב. זה גם מוסר השכל שכדי להתרטב כדי להביא משיח. באמת, אצל אליהו זה היה עב קל – לא היה פתאומי לגמרי. יחסית, אחרי שנות בצורת, זה היה מפתיע. לפי המהר"ל, שכעת אנו לומדים אותו יותר מתמיד, אליהו הנביא זה רמה מסוימת ומשיח זה רמה אחרת לגמרי של מודעות. יוסי אומר שבגילוי אליהו הנביא יש איזו הדרגה, אבל משיח זה פתאום. בעז"ה בערב, בקבר רחל, נסביר עוד יותר את המחלוקת בין המזרחי למהר"ל איך לפרש את המלה פתאום – כמה פתאומי זה פתאום. במלים אחרות – האם אתה יכול לראות את הפתאום, או שאי אפשר לראות אותו. האם זה בגדר הרף עין, שניתן לראות את זה קורה, או שזה פחות מהרף עין, ובעצם זה אין שאי אפשר לראות את זה קורה בכלל. בכל אופן, רק בשביל חידודי – מה בתנ"ך בא עוד פתאום, חוץ ממשיח? בנבואת ירמיהו (ועוד פסוקים) יש "יבוא עליך שודד פתאום". בגלל ששודדים באים פתאום, לכן יש "פחד פתאום" – "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבא". פחד פתאום זה פחד משודדים – ב"גוף נפש ונשמה" זה פחד הנהי"ם, פוביה של אונס, פחד הזאב (שהוא הדימוי של השודד). שֹדדים (חסר בכל התנ"ך) = משיח (על דרך שבהיסח הדעת באים משיח מציאה ועקרב, כאן זה מי שבא בפתאומיות). כנראה שבשביל להביא את המשיח צריך לתקן את השודדים – לטפל בשודדים, במיוחד ב"פחד פתאם" של השודדים. פחד פתאם = תריג = משה רבינו. יש עוד המון להוסיף לזה, זה רק אותיות פורחות. מה שרצינו זה לומר שבכל "כי תצא" – מהחמשה – יש משהו פתאומי ומפתיע. בפרשה הדבר המפתיע זה "וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה". בפרשת שופטים המצוה היתה "לא תירא מהם" – "אל תירא מפחד פתאם".

איך נסביר חמש פעמים כי תצא (רק התחלת הדרוש, אין לנו זמן לסיים זאת)? מתחיל מ"כי תצא אש". למה לא שמר את הגחלת, איך האש יצאה? האש יוצאת מאד פתאומי, זה המחשה ש"כי תצא" זה משהו לא צפוי ומהיר, בלי יכולת לתפוס ולעצור אותו. אחר כך "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע" זה גם משהו פתאומי – מקרה זה משהו פתאומי. איזו הלכה בהלכות מלחמות נלמד מזה שב"כי תצא" יש מוטיב של פתאומיות? כל התקפה צריכה להיות עם מומנט של הפתעה. בסוף שוב "כי תצא מחנה" שחוזר לקרי, אבל מסיים בכלל הגדול של "והיה מחנך קדוש". יש משהו מאד יפה בפרשה, שאוהבים לדרוש הרבה שנים, שאם בודקים מנין פסוקי הפרשה – מתחיל מ"כי תצא למלחמה" ונגמר ב"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" – אז רואים שהפרשה של "כי תצא מחנה" היא בדיוק באמצע, מספר הפסוקים מתחלת הפרשה עד לתחלת פרשת כי תצא מחנה זהה למספר הפסוקים מסיומה עד סוף הפרשה. לא מוכרת לי תופעה דומה, של פרשיה שמשום מה ממוקמת בדיוק באמצע פרשה. צריך לומר שיש כאן תופעת רת"ס – כי תצא למלחמה, כי תצא מחנה, מלחמת עמלק. מה צריך להיות המודל של חמש ה"כי תצא" (שהם היחידות בתנ"ך)? (חמש גבורות זה יפה, אבל משהו הרבה יותר טוב). איפה יש ארבע אבות נזיקין? בתחלת כל מסכת כדאי ללמוד הון עשיר, שנותן השקפה כללית על כל המסכת לפי הסוד, והוא אומר ש-ג' בבות הן בי"ע (ממטה למעלה). אומר שארבעה אבות נזיקין זה הקליפות המקיפות את המלכות המקננת בעולם העשיה. "כי תצא אש" – אש זה דימוי של מלכות, יש אש טובה ויש אש רעה. אש יכולה להיות גם גבורה, אבל גם בנין המלכות מן הגבורות. "כי תצא אש" זה המלך שיוצא, או לטוב או למוטב. אחר כך "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע" זה יסוד. אחר כך פעמיים "כי תצא למלחמה" זה הוד ונצח – בהם מאיר שם "צבאות", הם עושים מלחמה. בהוד המצוה היא לא לפחד ובנצח כתוב "ונתנו הוי' אלהיך בידך" – בהוד לא מפורש שנצחנו, משא"כ בנצח, זה חלק מרוח הנצחון. לפי זה מה ה"כי תצא מחנה"? אם היה עולה לתפארת זה היה מושלם, אבל לכאורה זה חוזר ליסוד, ל"ונשמרתם מכל דבר רע", ממקרה של קרי. אבל כאן זה בתוך הקשר של מחנה צבא – קודם סתם היה "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ" (גם פה כתוב ורחץ, רק ש)כאן זה בהקשר של מחנה, והתכל'ס של זה הוא "והיה מחנך קדוש" (קדוש – יקד אש). בזה שה' רואה את המחנה, "והיה מחנך קדוש", מה הפרשה רוצה לומר? שה' ישמח ב"ישראל אשר בך אתפאר", במחנה הקדוש של הצבא היהודי. הצבא היהודי צריך להיות סיבה להתפארות ה', ולא לגרום עוגמת נפש לבורא עולם (אם זה לא קדוש) – יש כאן איזה אלמנט של תפארת, אבל התכל'ס שזה קשור עם תיקון הברית ועם השמירה. ב"ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע" זה טבעי – לא כתוב שיש משהו לעשות כדאי למנוע את זה – ואילו כאן כתוב "ונשמרת מכל דבר רע", ואף על פי כן אם יהיה משהו רע עושים כך וכך. ודאי שבתוך ה"ונשמרת" יש שמירת הברית – בפנימיות יש משהו כן לעשות כדי להשמר, וזה מאחז"ל מפורש שמכאן לומדים "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי קרי בלילה". אם כן, יש כאן תיקון הדעת ב"ונשמרת" – זה חוזר ליסוד, אבל עם מטען של כל הקו האמצעי, של תפארת ודעת ואחר כך, התכלית של זה, היא "והיה מחנך קדוש". כנראה בזכות "והיה מחנך קדוש" נזכה לבית המקדש – כל המלחמות זה שלב ב' של תפקידו של המלך, שקודם מחזיר עמ"י בתשובה, אחר כך לוחם מלחמות, ובסוף בונה מקדש. בזכות "והיה מחנך קדוש" זוכים בסוף לבית המקדש, היקוד-אש של הקדושה.

בזה נסיים היום – לחיים, לחיים. (יש מצות "בל תשחית" במלחמה – לשם "בל תשחית" הרב בקש שיסיימו את כוס המשקה של'