ו' טבת תשע"א, כפר חב"ד

ברית לוי-טוביה ברית עיני

א. רמזי השם לוי טוביה

טוביה – משה

טוביה הוא שם של משה רבינו, שנמנה על שבט לוי, כמו שהפסוק אומר בפירוש – שמשה רבינו הוא לוי. איך יודעים שמשה רבינו הוא טוביה? שהיו לו עשרה שמות, ואחד מהם הוא טוביה? לומדים זאת ממה שכתוב בלידה שלו, "ותרא אותו כי טוב הוא"[א] – שהיה טוב וכל הבית התמלא אורה ושהוא נולד מהול, מה ששייך לברית מילה.

טוביה הוא שמו של משה על שם היותו "מהול" – "אמרו צדיק [מהול, שענינו תיקון הברית השייך לספירת היסוד, בחינת צדיק יסוד עולם] כי טוב". אמנם, יש מי שאומר ששמו הוא "טוב" ויש מי שאומר ששמו "טוביה" – שני שמות שנלמדים מאותו פסוק[ב].

ג"פ הוי'

לוי טוביה עולה ג"פ הוי'. זו כוונה שכתובה כמה וכמה פעמים בכתבי האריז"ל, הכי שכיח בקשר לטבילת הלחם במלח ג פעמים, בכוונה שבכל מלה כזו יש ג אותיות ועולה ג שמות הוי'.

המקור ל-ג שמות הוי' הוא בברכה המשולשת בתורה, ברכת כהנים, שבכל פסוק שבה מופיע פעם אחת שם הוי' – "יברכך הוי' וישמרך. יאר הוי' פניו אליך ויחנך. ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" – ג הויות, עולה לוי-טוביה.

ג פעמים הוי' עולה גם ב"פ טל, "טל אורות טלך". השם רמוז כאן באופן חלק – לוי טוביה ר"ת טל ושאר האותיות – לוי טוביה – עולות טל. לוי טוביה עולה לחם, חמל – יש בלשון הקדש חמשה צירופים בעלי משמעות (מבין ששה צירופים) לאותיות לחם (לחם חמל חלם מלח מחל).

ב. "הגוף נהנה מן הגוף" – חיבור מצד הכלים

הניצוצות והלחם – אור וכלי

(בהמשך לגימטריא של לחם:) כתוב "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם"[ג]. לא שהאדם לא חי על הלחם, אלא "לא על הלחם לבדו" – לא רק על הלחם, אלא בתוך הלחם יש את "מוצא פי הוי'". העיקר הוא ה"מוצא פי הוי'", אבל הוא מתלבש דווקא בלחם, בסוד אורות וכלים. אור החיים של האוכל, האור של הניצוצות הקדושים שיש באוכל, היינו ה"מוצא פי הוי'", אבל הכלי שמחזיק את האור – ו'מאכיל' אותו, כפירוש המגיד הידוע במלה "מאכל" – הוא הלחם, שבלעדיו אי אפשר להגיע ל"מוצא פי הוי'" שבו. לכן כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם".

הענין קשור לחדש טבת, שכתוב שבו "הגוף נהנה מן הגוף"[ד]. מבואר בכתבי האריז"ל שאורות יכולים להתערב, אבל לא יכולה להיות דבקות מצד האור – חיבור של דבקות הוא דווקא מצד הכלי, מצד הלחם, "הלחם אשר הוא אוכל", שזה הגוף. כתוב שכאשר המשיח יבוא הנשמה תיזון מהגוף.

איחוד המחלוקות בנגלה

גם בתורה גופא, יש את ה"גופא דאורייתא" לעומת ה"נשמתא דאורייתא". ב"גופא דאורייתא" יש את המעלה המופלאה של "אלו ואלו דברי אלהים חיים", "את והב בסופה" – שיש מחלוקת, דעות שונות. יש יב שבטים וכל אחד הוא "גבול אלכסון" – כמו שמסביר האיז'ביצ'ר, שהערב ההילולא שלו, בכמה מקומות – אבל דווקא מצד הגבולים השונים, שהם הגופים השונים, יש התאחדות.

ההתאחדות מגלה שגם מה שנדמה כסתירות למטה, אינו הפוך כלל וכלל בשרש, אלא "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ממש – כמו ש"אלהים" לשון רבים הוא "אחד יחיד ומיוחד" כך "אלו ואלו דברים אלהים חיים" ממש. זה גילוי דווקא של הגופים.

המחלוקות מאפיינות דווקא את גופא דאורייתא – משא"כ בנשמתא דאורייתא, אדה"ז מביא בתניא[ה] מהזהר ששם אין מחלוקת באמת – ובחדש הזה "הגוף נהנה מן הגוף".

הרמב"ם ואדמו"ר הזקן

יש כמה מגדולי ישראל שההילולא שלהם בחדש זה, ושני גדולי הגדולים הם הרמב"ם – "הנשר הגדול" של עם ישראל, ואדמו"ר הזקן – "המאור הגדול". שניהם נשמות הקשורות לחדש טבת, בו הגוף נהנה מן הגוף. לשניהם יש את הגוף שלהם, ה"גופא דאורייתא" שלהם, וגם את ה"נשמתא דאורייתא" שלהם.

הרמב"ם יותר ידוע ומקובל בכל קהילות ישראל מצד הגופא דאורייתא שלו, המשנה תורה, ואילו הנשמתא דאורייתא שלו – המורה נבוכים, שחי וקיים – הוא פחות מלשד העצם של כללות נשמות ישראל. גם אדמו"ר הזקן הוא פוסק, יש לו גופא דאורייתא וגם נשמתא דאורייתא, אבל אצלו העיקר הוא הנשמה. הוא "בעל התניא", אבל אסור לשכוח שהוא גם בעל השו"ע, הגופא דאורייתא. אצלו ה"גופא" נכלל בתוך ה"נשמתא".

כתוב שמי שלומד את השו"ע של אדמו"ר הזקן – לומד חסידות. אפשר לומר שאצל הרמב"ם הענין קצת הפוך – שמי שלומד את המו"נ זה איזה מין ביאור רחב לארבעת הפרקים הראשונים של משנה תורה (ולפי הרוגאטשובר שם היסודות לכל הלימוד של הרמב"ם).

לחבר את הרמב"ם ואדה"ז

בכל אופן, היות שבחדש זה "הגוף נהנה מן הגוף", זה החדש בו ה"גופא דאורייתא" של הרמב"ם נהנה מה"גופא דאורייתא" של אדה"ז, וגם להיפך. זה חדש שמסוגל מאד ללמוד את הרמב"ם – כמו שהרבי רוצה – גם בעיון, ואת שו"ע אדה"ז, שהוא לגמרי הלכה למעשה (בשונה ממשנה תורה).

הרבה פסקי אדה"ז הם לא כפי הרמב"ם, כי הרמב"ם הוא שיטה בפני עצמה, אבל יש ענין גדול – ענין משיחי לפי הרבי – ללמוד בעיון את הרמב"ם, שהוא היחיד שכולל את כל הלכות התורה, עד הלכות מלכים ומלחמותיהם ועד הלכות משיח.

נעשה רמז – נחבר את השם שהרמב"ם נתן לחבורו, "משנה תורה" (אם כי אצל כמה וכמה גדולי ישראל לא קראו לו כך) עם "שלחן ערוך" (יש כמה מהדורות לשו"ע, אבל המהדורה אחרונה, הלכה למעשה ממש, היא השו"ע של אדה"ז), נקבל הוי' פעמים א-דני, שילוב הוי' ואד', יחודא עילאה ויחודא תתאה.

אם נחבר את השם המקובל יותר אצל כמה – היד החזקה – עם שלחן ערוך, נקבל ד"פ אור (הערך הממוצע של כל מלה בחיבור זה), "צפנת פענח" (הזכרנו את הרוגאטשובר על הרמב"ם, שמו יוסף וספרו נקרא צפנת פענח).

ג. "יחי המלך" בתנ"ך

נר ישראל

לפני שבוע, בחנוכה[ו], ראינו שמי שמכונה על שם ה"נר הוי' נשמת אדם [חפש כל חדרי בטן]" בתנ"ך הוא דוד המלך, "נר ישראל" – הצדיק היחיד שמכונה נר – וממילא כל יום בחנוכה רומז לדוד מלכא משיחא. אבישי, שהציל את חיי דוד המלך (לאחר שיצא למלחמה והִתעיף וכמעט נהרג), אומר לו בסוף – "לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל". אתה נר ישראל, ואסור לך לעשות דבר שעלול ח"ו לכבות את נר ישראל.

"ולא תכבה את נר ישראל" עולה ח"פ אור, רמז מובהק לשמונת ימי חנוכה. "דוד מלך ישראל חי וקים", נר ישראל לא כבה – הוא מאיר בכל דור ודור.

שמונת "יחי המלך" בתנ"ך

עוד ווארט חשוב מאד שלא אמרנו: אצל חסידי חב"ד, בגלל שהרבי הקדיש לכך שיחה, יש ענין גדול להגיד "יחי המלך", הכרזה זו מוסיפה חיים למלך. אם בודקים כמה פעמים כתוב "יחי המלך" בתנ"ך, מוצאים משהו יפה – יש בדיוק ח"פ "יחי המלך" בתנ"ך. גם רמז יפהפה שכל נר בחנוכה הוא הכרזה של "יחי המלך" (כמו שהוא פרסומי ניסא).

תיכף נראה שיש משהו מיוחד בנר החמישי – יום ההולדת של הרך הנימול. מה ה"יחי המלך" החמישי בתנ"ך? "יחי המלך שלמה". על דוד המלך לא כתוב בפירוש "יחי המלך דוד" – בת שבע אומרת לו "יחי אדני המלך דוד לעלם"[ז] לאחר שהוא מבטיח לה ששלמה ימלוך אחריו, אך אין כאן את ההכרזה הפשוטה של "יחי המלך" שנאמרת ככלל בראשית מלכות המלך, בשעת הכתרתו (כבכל שמונת הפעמים שנאמר "יחי המלך" בתנ"ך).

כאשר שאול – המלך הראשון בישראל – נמשח (על ידי שמואל) כולם הכריזו "יחי המלך"[ח].

אחר כך כאשר חושי בא וריגל אצל אבשלום שמרד באביו, הוא אמר לאבשלום "יחי המלך יחי המלך"[ט] – כנראה ש"כל המוסיף גורע", זו הפעם היחידה שכתוב פעמיים "יחי המלך". אפשר לפרש עוד פירוש, שהוא התכוון באמת לדוד המלך – הוא אמנם אומר לאבשלום, אבל בלב התכוון לדוד מלכא משיחא, וכדי לחזק את הכוונה שבלב הוא כפל בפיו. מי שבסוף מפיל את אבשלום ומציל את דוד – כמו שאבישי הציל את חיי דוד מלכא משיחא – הוא חושי (אבישי ע"ה עולה חושי).

אחר כך, כשבאו העם להמליך את אדוניהו בן חגית בלי דעתו של דוד מלכא משיחא, גם הם אמרו "יחי המלך"[י] – שם באמת התכוונו לאדוניהו. זה "יחי המלך" שהוא לגמרי לא בסדר, לכאורה.

הפעם החמישית – הנר החמישי, משהו מיוחד לנר החמישי של חנוכה – וגם הפעם השישית הן "יחי המלך שלמה"[יא], יורש העצר האמתי של דוד מלכא משיחא, הממשיך שלו, אשר בונה את בית המקדש, תכלית הפעולות המעשיות של המלך, ש"יבנה מקדש במקומו". על שלמה כתוב "יחי המלך", "והוא יושב על כסא ה' למלך" – ממש נציג של הקב"ה.

אחר כך כתוב "יחי המלך"[יב] פעמיים אצל יואש. הזכרנו אותו, כאשר אמרנו שאבישי שכנע את דוד שיברור לעצמו כילוי זרע במקום להמסר בידי אויביו, אבל בזכות זה שאביתר נשאר חי מבני אחימלך הכהן הגדול ששאול ודואג רצחו, נשאר גם נצר אחד מבית דוד כאשר עתליה הרגה את כל זרע המלוכה. לבסוף יהוידע הכהן הגדול ואשתו הצדקת, יהושבע, עשו מרד והמליכו את יואש הילד הקטן – בן השש – ואז עתליה צעקה "קשר", הוציאו אותה והרגו אותה בחוץ באיזה מקום, וצעקו לילד בן השש "יחי המלך". אלה כל ה"יחי המלך" בתנ"ך.

חזקת ח"פ אור

כל הענין של חי הוא האות חית (שמונה), לשון חיות, וכל חנוכה הוא "יחי המלך" (המלך הצדיק הוא זה שמפרסם את הנס של חנוכה, נס הנצחון ונס הנרות, רק מכח המלך אפשר להפיץ את האור כי טוב החוצה לכל פנה נדחת בעולם).

המיוחד בנר החמישי, הפעם החמישית של "יחי המלך", שהוא הראשון המפורש למלכות בית דוד, עליה כתוב "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

כשעושים גימטריא של "יחי המלך", כל אות במשולש, יוצא גם פלא – הכל עולה 1656, ח"פ אור, "ולא תכבה את נר ישראל", ב"פ "צפנת פענח". ח אורות של חנוכה, ח אורות של דוד מלך ישראל חי וקים.

עוד דבר נחמד: במאמר[יג] שאבי הרך הנימול אמר עכשיו כתוב, שבברית מילה מאירות יג מדות הרחמים, ששרשן באור הכתר. אור הכתר שוה ארץ ישראל, ואור הכתר במילוי (דשם מה, ארח אצילות בפתח אליהו, התגלות הכתר) גם כן עולה ח"פ אור. אם כן, יש לנו "בתלת זימני הוי חזקה" של מה שעולה ח"פ אור – "ולא תכבה את נר ישראל", יחי המלך במשולש פרטי, אור הכתר במילוי.

ד. אור וחום – תחלת חנוכה וסופו;
טוב – ממוצע בין אור וחום

יום חנוכה – חיבור הכלים

נחזור לנר חמישי: חב"ד חוגגים את נר חמישי בקשר לשחרור השני של אדמו"ר הזקן, אבל גם בעולם כולו נוהגים לעשות ענין מיוחד בנר חמישי של חנוכה, ויש כמה וכמה הסברים לכך.

בקביעות שנה זו יצא שהנר החמישי – שהוא תמיד כ"ט בכסלו – היה היום ה-חנוכה בשנה (כי היה מרחשון מלא). אם כי יש יום שנקרא "זאת חנוכה", אבל נר חמישי היה יום ה-חנוכה בשנה.

חנוכה (ער"ח טבת) עולה גוף – "שהגוף נהנה מהגוף", החנוכה מהחנוכה, הכלי מהכלי. רק בין כלים יש חיבור אמיתי, לא בין אורות בלי כלים. אחרי שהכלי נעשה כלי ויכול לדבוק, הוא צריך אור בתוכו, להחיותו, אבל מי שנדבק בפועל הם הכלים-הגופים.

נר חמישי – החום גובר על האור

נאמר עוד דבר: דברנו באריכות בחנוכה על האור והחום של הנר (לעיל שיעורי כ"ח כסלו ו-ל' כסלו). בכל נר יש גם אור וגם חום, אבל לא אמרנו באיזה יום האור הוא העיקר ובאיזה יום החום הוא העיקר.

על פי פשט, מתי החום גובר על האור? מתי שיש הרבה נרות – החצי השני של החג, הנר החמישי. בדרך כלל מסבירים שהמעלה של היום החמישי – שבו בית הלל גובר על בית שמאי. בית שמאי התחיל משמונה נרות, אבל פוחת והולך, וביום החמישי מדליק ארבעה נרות, ובית הלל עולה עליו ביום זה ומדליק חמשה נרות. עד אז בית שמאי היה למעלה מבית הלל, אבל מהיום החמישי והלאה בית הלל עולה על בית שמאי. זה ההסבר הכי פשוט. כאילו עושים חגיגה מיוחדת לעלית בית הלל על בית שמאי.

אבל צריך להסביר יותר טוב מה אומרת עליה זו. העליה אומרת שכאשר יש הרבה נרות מתחילים להרגיש באופן מוחשי את החום. לכל נר יש אור וחום, אבל כשאני מסתכל על הנר הראשון איני מתכוון כל כך לקבל ממנו חום. יש חום, אבל הוא נכלל באור.

עיקר המצוה בפנימיות היא ההתפעלות האלקית, ועיקר ההתפעלות בנר הראשון – עד הנר הרביעי – היא שה' מאיר את החשך, עד שתכלה רגל מן השוק, שיש אור שמאיר את החושך והופך אותו לאור.

כשמגיעים לנר החמישי מתגבר הממד של החום – שהוא הלב של עם ישראל (האור הוא העינים). מספרים על הבעל שם טוב שהיה שם את היד על הלב ומברך "שתהיה יהודי חם".

אמנם כשיש יותר נרות יש גם יותר אור, אבל אז אני מתחיל להרגיש את החום מהצטברות האורות האלה. אם נאמר שגם בלהבה של הנר יש כלי דק, מה שיוצר את התגברות החום הוא דבקות הכלים. האורות לא מתחברים ממש – רואים כל נר בפני עצמו. מהי תופעת החיבור? החום, שיוצא מכולם יחד. זאת אומרת שהחום נוצר מהכלים הדקים, הבלתי נראים, של האורות. הכלים האלה מתחברים ומכך נוצר חום.

איך אני יודע שזה בעיקר מהיום החמישי ואילך? כי שרש חמש רומז לחם-אש. ידוע שכל דבר חמישי הוא משיחי – משיח הוא צירוף אותיות יש חֹם, חום החיים. בספר יצירה האות של האש היא ש – חם אש. זה מתגבר מהנר החמישי.

"הגוף נהנה מן הגוף" בין יהודיה וגוי

כמו שאמרנו, בחדש טבת "הגוף נהנה מן הגוף" – דבר הקשור לחום. אם חנוכה הוא הפיכת החשך לאור, הפיכת האור לחום היא בטבת. טבת הוא החדש הכי קר, ולכן יש הנאת הגוף מהגוף.

ממי לומדים זאת? מאסתר ואחשורוש. מענין שלא תמיד "הגוף נהנה מן הגוף" בתכלית הקדושה – כאן זה גוף פרסי וגוף יהודי. יש בכך הרבה סודי סודות שלא נכנס אליהם, למה כל הכלל הזה נלמד מגוף פרסי וגוף יהודי יחד (הרמז העיקרי: "יפת אלהים ליפת וישכן באהל שם", פרס – תירס – הוא הבן הקטן של יפת ר"ת יון פרס תירס [יש גם בן תבל]; עוד רמז: פרסי עולה י"פ יהודי, וביחד עולים שכינה, בית המקדש השני נבנה ברשיון מלך פרסי – לא שרתה בו שכינה כמו בבית המקדש הראשון שנבנה על ידי שלמה, ודוק. הגופים של יפת ושם דבקו יחד במצות כיסוי ערות אביהם).

רק נאמר ווארט של ר' צדוק[יד] – ווארט שמאד נשמע איז'ביצא – שלא יתכן שתהיה משיכה וחשק של יהודי לגוי בשום פנים ואופן. אם בכל אופן רואים שיש חשק, כמו שבמקרה הזה אחשורוש התאהב באסתר – היא יהודיה, ולא חשוב אם הוא יודע זאת או לא – יש דברים בגו, זה לא סתם.

יש כלל בחז"ל "אין ארור מתדבק בברוך"[טו], ואומר על כך רבי צדוק, 'שמעתי' – יתכן שמהאיז'ביצר – שלא כתוב רק שאין ברוך נדבק בארור, שאז הייתי אומר שאין חשק של יהודי להתדבק בגוי, אלא כתוב הפוך. כלומר, לא רק שאין חשק לברוך להתדבק בארור, גם לארור בעצמו אין שום חשק מצד הטבע להתדבק בברוך. ואם אף על פי כן רואים שלאיזה ארור מתחשק להתדבק בברוך, או להיפך, יש דברים בגו – יש איזה ניצוץ. לשכם שנדבק בדינה היה ניצוץ, כמפורש בכתבי האריז"ל. אחר כך הוא התגלגל בזמרי בן סלוא, נשיא שמעון, והוא גם חטא עם כזבי, אבל כתוב – טהרת איז'ביצא[טז] – שגם בה היה ניצוץ, ו"בהדי כבשי דרחמנא למה לך", כנודע.

אם כן, את הכלל של "הגוף נהנה מן הגוף" לומדים מדבקות אחשרוש באסתר (אחשורוש אסתר עולה הוי' פעמים נאו!). אחשורוש נדרש "מלך שאחרית וראשית שלו", עם כל כמה שהוא מלך טפש ורשע מתחלתו ועד סופו וכו' – יש דברים בגו. בנם היה דריוש, שיש פלפולים אם הוא יהודי או לא – ולכאורה היה יהודי.

בכל אופן, הכלל הזה שייך לחדש טבת, והוא מתחיל מהנר החמישי של חנוכה, עיקר התגברות החום, שממנו החום הולך וגובר עד "זאת חנוכה". ארבעת הימים האחרונים של חנוכה הם בעיקר ימי החום, ואילו ארבעת הימים הראשונים הם בעיקר ימי האור, אם כי כמובן יש התכללות.

אור וכלי הם אבא ואמא, חיוהי וגרמוהי – אור שייך לחיוהי וחום לגרמוהי. כתוב שיש שרש לאמא עילאה, החום, שיותר גבוה מאבא עילאה, האור.

לראות בעינים – עושה טוב בלב

נחזור לשם של הרך הנימול, לוי-טוביה – שיהיה בריא, שיהיה חסיד חם, יהודי חם, עם הרבה אור בעינים.

לוי הוא גבורה, שהיא ודאי חום. כתוב "ותרא אותו כי טוב הוא" ("כשנולד נתמלא הבית כולו אורה"). טוב כתוב על אור, "וירא אלהים את האור כי טוב". מהו הטוב של האור? אפשר לומר שהאור טוב לעינים ("ומתוק האור וטוב לעינים"). אבל כשאני אומר שהאור 'עשה לי טוב' – הקב"ה ברא את האור דבר ראשון, הסתכל עליו (בעינים) ואמר "כי טוב" כי זה עשה לו טוב. אם אני מסתכל עליך ונהנה מזה אני אומר שעשית לי טוב – איפה? בעינים? לא, עשית לי טוב בלב. אני רואה אותך בעינים, אבל אם עשית לי טוב – ההתפעלות של הטוב היא בלב. זה המקום של הטוב. "וירא אלהים את האור כי טוב" היינו שראה את האור בעינים וזה עשה לו טוב בלב – חמם לו את הלב (ודוק שחמי בארמית הוא תרגום ראה, הארמית מתרגמת את אור העינים לחום הלב).

לעשות טוב בלב היינו להתחמם בלב. אפשר לומר שהטוב היא המלה המחברת בין האור בעינים והחום שבלב. לכן ב-ח לשונות של יפי הטוב הוא היפי הנסתר, מצד הגבורה. יש משהו חם – ולא רק מאיר – במושג טוב. איך אני יודע? משאר הדברים – על כל בריאה ה' אמר "כי טוב", עשה לו טוב, אף שלא מדובר באור. הוא הסתכל ועשה לו טוב – בלב.

כמה פעמים יש "אלהים" במעשה בראשית? לב, טוביה פעמים. כשאני אומר טוביה, ולא סתם טוב, יש דגש שהטוב, טוביה, הוא טוב בלב. איך זה שייך למשה? ענינו של משה הוא חכמה אבל "משה זכה לבינה". "אורייתא מחכמה נפקת" ומשה "מן המים משיתהו". יש ב-לב גם לב נתיבות חכמה וגם "בינה לבא" – רומז גם לחכמה וגם לבינה. הכל רמוז בשם טוביה.

ה. עץ החיים ועץ הדעת, מנין הספירות עם הכתר או עם הדעת

מלים ואותיות בעשר הספירות

נסיים חלק זה בגימטריא: כמה אותיות יש כשאני כותב את שמות עשר הספירות ("עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה")? כתר חכמה בינה (11 אותיות) חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות (28 אותיות, ז במשולש בז"ת, הדבר הראשון שמתבקש לעשות ממנו משולש לתלמידים בכתה א'; ז מילים ו-כח אותיות) – סה"כ טל אותיות, י מילים ו-הוי' אחד אותיות.

הפסוק שזה המבנה שלו בתורה הוא "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – פסוק שמופיע אחרי המלים "הוי' אחד" שעולות טל. בתחלת התניא כתוב[יז] שאהבת ה' מניעה את כל מצוות עשה בתורה, ובמקום אחר[יח] הוא כותב שהיא המצוה שנמנית ראשונה. היא יוצאת מ"הוי' אחד" ויש בה הוי' אחד אותיות ו-י מילים. פסוק זה הוא המודל של עשר הספירות.

שתי מערכות של ספירות

כתוב שלפעמים לא מונים את הכתר ובמקומו מונים את הדעת – "במקום שמונים את הדעת לא מונים את הכתר, במקום שמונים את הכתר לא מונים את הדעת" – אבל במספר האותיות אין הבדל (כי המלים כתר ודעת שוות). בשתי מערכות הספירות יש טל אותיות – פעמיים טל אותיות.

אפשר לחשוב שהחו"ב וחגתנהי"ם הם אותו דבר בשתי המערכות, וכל השאלה אם כותבים כתר מעל חו"ב או דעת מתחת חו"ב, אבל באמת – אלה שתי מערכות שונות. אם מונים את הכתר או מונים את הדעת זה עץ חיים אחר, עץ הדעת אחר. אם אני מונה את הכתר ולא את הדעת קבלתי "עץ החיים" ואם אני מוציא את הכתר ומכניס את הדעת קבלתי "עץ הדעת", כפשוטו.

בכל עץ יש את ה-טל אותיות שלו, וביחד הם עולים לחם – לוי-טוביה אותיות. הפלא שהגימטריא של שני העצים היא 5590 שעולה ה"פ "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כל מערכת בפני עצמה היא לא מהמספרים הכי 'חשובים', אבל כאשר מחברים את שתי המערכות יש מערכת שלמה.

כתר – מקור החיים. ז"א – השגחה פרטית

למה כשיש כתר בלי דעת אני קורא לכך עץ החיים? על פי ווארט של האיז'ביצר – שכעת נכנסנו להילולא שלו – על הפסוק הראשון של פרשת "ויחי", שם הוא כותב ש"ויחי" היינו מקור החיים, שהוא הכתר (כמו שמתגלה בבינה, אבל הפשט הכתר), אריך אנפין, ואילו יעקב הוא זעיר אנפין. "ויחי" הוא הכלל ו"יעקב" הוא הפרט[יט].

מה זה זעיר אנפין? השגחה פרטית, מה שהבעל שם טוב לימד אותנו להאמין שה' משגיח על כל פרט הכי קטן בחיים שלי ושלך ובכל היקום. זה שעל החלקיק הכי קטן יש השגחה פרטית – זה הפירוש של "זעיר אנפין" (צריך לכתוב הגדרות של מושגים, וכך הוא מגדיר את ז"א). ה' משגיח על הדבר הכי פעוט, זעיר אנפין – הדבר הכי קטן חשוב אצל הקב"ה.

מי שיש לו ראש של זעיר אנפין – זה יעקב (הגם שעצם ה"עינא פקיחא" של ה' הוא תיקון של אריך אנפין, אבל על זה נאמר שז"א ועתיקא כולא חד, ובסוד "עין הוי' אל יראיו", וד"ל). "ויחי" הוא מקור החיים, שהכל חי – כתר, אריך אנפין (היינו שרש היסוד, החי, בעתיקא, ובדרך פרט יחוד היסוד והמלכות דעתיק בתיקון רעוא דרעוין וחוטמא דאריך, מקור החיים, וד"ל). אחרי ה"ויחי" צריך לבוא הזעיר אנפין.

לכן, אם יש כתר זה "עץ החיים" – מקור החיים הכללי של כל היקום, שהכל חי, הוא הכתר.

כשיש דעת הכל דעת

הפירוש של הדעת פשוט – דעת כשמה כן היא, "עץ הדעת" (ויש בו "טוב ורע" מצד עטרא דחסדים ועטרא דגבורות שבו). אם יש דעת במערכת הספירות היא קובעת הכל – החכמה היא חכמה של דעת, הבינה בינה של דעת, החסד של דעת וכך כל המדות ("מפתחא דכליל שית") וגם המלכות (הו"ק מעטרא דחסדים של הדעת והמלכות מעטרא דגבורות).

הכתר והדעת – עץ החיים ועץ הדעת – הן טל-טל אותיות, "טל אורות טלך", לוי-טוביה (כמו שאמרנו, ר"ת טל ושאר האותיות עולות טל).

העינים והלב – אדה"ז והבעש"ט

כתוב שהעינים הן אדמו"ר הזקן. "שורינא דעינא באובנתא דלבא תליא"[כ], ולכן הדין אומר שריפוי עינים בשבת הוא פיקוח נפש, כי העינים קשורות ללב. שורינא אותיות שניאור, ואובנתא דלבא רומז לבעל שם טוב. הרמז הוא שאדמו"ר הזקן, העינים, "באובנתא דלבא תליא" – אור העינים תלוי בחום הלב, יש משהו יותר עמוק באובנתא דלבא. חום הלב כאן הוא המעלה של אמא עילאה לגבי אבא עילאה, כמו שאמרנו. הכל טוביה, הכל לוי, לוי-טוביה. בכך נסיים חלק זה. לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב לכל המשפחה.

ו. חיבור השבטים; אדם דוד משיח

שבט גד – מאגד את כל הגופים

נאמר עוד דבר לגבי היום: יום ההולדת של הרך הנימול היה בנר החמישי, עיקר התגברות החום, הדבקות של הכלים.

בתוך השבטים השבט של אלול הוא גד, "גד גדוד יגדנו והוא יגוד עקב". לאלול שייכות יג מדות הרחמים, והצירוף של ד סוגי ההתקשרות הרמוזים ב-ד תבות "מי יעלה לנו השמימה"[כא] – ההוי – הוא הצירוף של אלול – כל ברית מילה שייכת לאלול.

חז"ל אומרים שמכל השבטים רק גד – השביעי – נולד מהול[כב], כמו משה רבינו, טוביה. מה הענין שלו? האיז'ביצר מסביר[כג] ש"גדוד יגודנו", הוא אוגד את הנשמות – הוא אומר שכאשר יבוא מלך המשיח מי שיחבר את הנשמות יחד הוא גד. יש בעם ישראל כל מיני גופים, ומי שיחבר את כל הגופים – עד כדי כך שכל גוף יהנה מכל גוף אחר, חידוש נפלא – הוא גד, הוא עושה זאת בפועל. "גד גדוד יגודנו" – הוא עושה את כל האגודות, כל העמותות, ומחבר אותן יחד.

גד קשור באופן מיוחד לברית מילה. שנזכה שכולם יתחברו, מצד הכלים המתוקנים – כלי מתוקן היינו שמירת תורה ומצוות, בלי תורה ומצוות אין גוף בכלל, הגוף פגום, קטוע. כדי להיות שלם בגוף צריך להיות שלם בתורה ומצוות, ואז יכולה להיות דבקות בגוף.

שנזכה לאחדות של כל יב גבולי אלכסון – גם גד (ג פעמים ד = יב), וגם דן (השבט של חדש טבת) ובנימין (השבט של חדש כסלו, תחלת חנוכה). במי השילוח[כד] מבואר ש"בנימין זאב יטרף" הוא הטורף את כל ה-רפח ניצוצין (רפח ע"ה עולה טרף), הוא מי שאוסף את חכמות אומות העולם ומחבר לעם ישראל – והוא גם השבט של כסלו, זמן הנצחון על אומות העולם, "בנימין זאב יטרף". שנזכה שכל הענפים, כל יב גבולי האלכסון, כל יב הגופים – יב השבטים – יתחברו. לחיים לחיים.

עץ החיים ועץ הדעת – עץ יהודה ועץ יוסף

אחדות השבטים זו ההפטרה ש"ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם", דוד מלכא משיחא. שעץ יוסף יתחבר עם עץ יהודה. הווארט של ההפטרה הוא שיש עץ יוסף ועץ יהודה. יש בתנ"ך שני מקומות שיש בהם שני עצים – עץ החיים ועץ הדעת, ועץ יהודה ועץ אפרים ("והיו לאחדים בידך") – חייבת להיות הקבלה.

האריז"ל כותב בפירוש[כה] שעץ יוסף הוא עץ הדעת. דווקא עץ יוסף, משיח בן יוסף, הוא עשר הספירות עם הדעת בלי הכתר. לכן משיח בן יוסף בסכנת מות, כי עץ הדעת הוא אילנא דמותא – לכן הוא בסכנת הריגה בשערי ירושלים. משיח בן יוסף הוא כל האורות והספירות, אבל דווקא עם דעת, בלי כתר – בלי גילוי אור הכתר.

לעומת זה, עץ יהודה, שעולה מלמטה – דוד מלכא משיחא, שהוא מלך לעולם, "ונשיא להם לעולם" – הוא עץ החיים. יש בכך הרבה הרבה הסברים, ולא נאריך. זה קצת קונטרה-אינטואטיבי, נגד ההגיון הראשון, שדווקא יהודה-המלכות הוא עץ החיים ויוסף-היסוד – צדיק חי עלמין – הוא עץ הדעת, שבסכנת היפך החיים.

האריז"ל כותב שעל דוד כתוב בתהלים "חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד". דוד מקבל חיים, איך שלא יהיה, ואילו על משיח בן יוסף צריך להתפלל. כולנו, עם ישראל, צריכים להתפלל עליו. כתוב שעיקר התפלות של עם ישראל בדור הגאולה – כעת – הן על משיח בן יוסף שלא ימות. הוא עץ הדעת, מי שמתמודד עם אומות העולם, עם הטכנולוגיה והמדעים. הוא לא בונה על הכתר אלא על הדעת. כל המערכת אצלו היא דעת, לכן הוא בסכנת מות, וצריך להרבות בעתירה לקב"ה – להפוך בזכותו – שלא ימות.

כתוב שהעצים יתחברו "והיו לאחדים בידך". פלא ש"והיו לאחדים בידך" עולה יוסף, אבל יש בכך דוד אותיות (בסדר של ד-ו-ד אותיות במילים). כנראה שמשיח בן דוד מתבונן במילים ובמבנה שלהן, ואילו משיח בן יוסף בגימטריא. הביטוי הזה הכי מאחד את יוסף ודוד.

אדם-דוד-משיח

נאמר עוד ווארט אחרון חביב: הברית היום היתה ב-ו' טבת. בכלל, חדש טבת הוא חדש של אורות מרובים דתהו. טבת הוא חדש ה-תהו. למה מדגישים את הגוף? כי צריך להכניס את האורות דתהו של טבת לגופים בריאים ושלמים, שיכולים להתדבק ולהתחבר אחד עם השני.

ו טבת עולה 417 – מספר חשוב בקבלה. האריז"ל אומר שאדם הראשון כולל את כל הנשמות, ובעיקר רומז ל-אדם דוד משיח, שעולה ו טבת, כל סוד הגלגול של מלך המשיח בכללות (בפרטיות יש הרבה שלבים).

מספר זה מתחלק ל-3, כלומר שיש ערך ממוצע לאדם-דוד-משיח – 139. זה קשור לשיעור של חנוכה שבו דברנו על גבורי דוד, גבורי ישראל. לאחר המלחמה של דוד ואבישי בישבי מופיע עוד אחד מגבורי דוד, אלחנן[כו], שעולה 139. הוא כל כך חשוב עד שאומרים שהוא דוד בעצמו, ואם כן הוא הוא גם "עדינו העצני", הראשון בשלישיה הראשונה של הגבורים (והוא "יושב בשבת תחכמוני", ובדברי הימים נקרא גם ישבעם). מי שרוצה לתת שם שהממוצע שלו הוא אדם-דוד-משיח, שיתן את השם אלחנן. על פי פשט זה מישהו אחר, אבל חז"ל דורשים שהוא דוד, כי מסופר על אלחנן שהרג את גלית. זו תוספת חשובה לשיעור על הגבורים – ששייכת ל-ו' טבת – שאלחנן הוא הממוצע המחבר את כולם יחד.

יוצא שדברנו מנר חמישי – הנר החם – עד ו' טבת, אדם-דוד-משיח. שכל האורות דתהו יכנסו בכלים דתיקון, והכלים ידבקו זה בזה. לחיים לחיים. שההורים ירוו נחת מכל הילדים, יחד עם כל הידידים וכל עם ישראל.

ז. השלמה – רמזים ב"מוצא פי הוי'"

מוצא [137] פי הוי' [חן חן] = 253 = 22 במשולש, כב אותיות לשון הקדש שבלחם. לחם = 78 = 12 במשולש, יב אותיות פשוטות. קשור לסוד העיבור. י"ב שנים א ב ד ה ז ט י יב יג טו טז יח – פשוטות. שנים ג ו ח יא יד יז יט – מעוברות. כל י"ב הפשוטות = 112 = 3 במשולש 7 במשולש 12 במשולש, ג חלוקות הא-ב לפי ספר יצירה. ז' המעוברות = 78 = 12 במשולש = לחם כנ"ל.

112 בעצמו הוא 4 פעמים 28, 7 במשולש = א ב ד ה ז ט – 6 השנים הפשוטות הראשונות. 6 האחרונות = 84 = 3 פעמים 28, יחס של 1:3. נחלק כנ"ל את ה-12 פשוטות ל-6 ו-6 ונעשה הכאה פרטית בדרך אור ישר ואור חוזר, נקבל 784 = 28 ברבוע. במעוברות: ג ו ח = והו (השם הראשון של עב, התחלת ה-לו הראשונים, כנגד לו צדיקים נסתרים, סוד ועבד הלוי הוא) יא יד יז יט = אני (השם ה-לז ד-עב, התחלת ה-לו השניים, כנגד לו צדיקים גלויים), סוד אני והו = 78 = לחם.

ארבע דרגות בלחם

כל זה להסביר שבעצם, בעומק, יש ג דרגות: המוצא פי הוי' היינו אורות בכלים רוחניים, כב אותיות התורה, אך הלחם עצמו הוא בסוד מהתעבות האורות נתהוו הכלים ממש, והחלק מהאורות שמתעבים כדי להוות את הכלים היינו דוקא הדרגא הנמוכה שבאורות המלובשים בכלים רוחניים דהיינו הי"ב פשוטות דוקא, שבסוד העיבור הן גם מתעבות כדי להוות את העיבור, הולד שבתוך רחם האם הרוחנית, וד"ל.

מה שהכלים באמת מסתירים על האורות היינו הממד החיצוני של הכלים שבא מהרשימו, לא מסוד התעבות אור הקו, אבל מה שהמאכל מאכיל את האוכל הפנימי היינו מהתעבות אור הקו דוקא. ה'חסיד' תופס את גשמיות הלחם מצד ההתעבות שאפשר לראות דרכו את המוצא פי הוי' כביכול. ה'מתנגד' תופס את החומריות (לא הגשמיות) של הלחם שמתהוה מהרשימו שבאמת מסתיר, ועל כן במקרה הטוב יכול רק לקיים "כל מעשיך יהיו לשם שמים" בעתיד אבל לא "בכל דרכיך דעהו" בהוה, וד"ל.

נמצא סך הכל 4 דרגות, ב נסתרות ו-ב נגלות (כנגד י-ה-ו-ה): ב הדרגות שבמוצא פי הוי', האור ממש והכלי הרוחני, סוד חיוהי וגרמוהי שכנגד אבא ואמא כנודע. ב דרגות מצד הלחם, הגשמיות שבו (התעבות אור הקו) והחומריות שבו (הרשימו) כנ"ל.

כדי לא להפריד את ה-ה תתאה מקדושת השם צריכים להכיר במציאות של ההסתרה שיש בלחם, והיינו סוד אפום חרבא כו'[כז], לחם לשון מלחמה, להלחם עם חומריות הלחם ולהופכו לגשם זך המשקף את פנימיותו, מוצא פי הוי' שבו ודוק. מכל זה מובן כוונת עמלק להפריד בין יה ל-וה, שהחומר-הגשם לא יוכל לגלות את המוצא פי הוי' שבו.

רמזים נוספים

עוד נקודה: מוצא פי הוי' עולה והיה ברכה (מוצא פי = ברכה, הוי' אותיות והיה) הנאמר לאברהם אבינו איש החסד והאהבה. על ידי הברכה על הלחם-אוכל באהבת האל מגלים את המוצא פי הוי' שבלחם (הברכה באהבה היא התקשרות לאברהם אבינו היהודי, המאמין, הראשון. אח"כ באכילה ממש מתקשרים ליצחק, "ואֹכל מכל", ובברכה אחרונה מתקשרים ליעקב, "יש לי כל", "צדיק אוכל לשובע נפשו", "ואכלת ושבעת וברכת", והיינו "יעקב אשר פדה את אברהם", ודוק).

עוד: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". הלחם עולה יחיה האדם! היינו רמז מובהק שגם על ידי הלחם יחיה האדם רק לא לבדו אלא על במשמעות של על ידי כנודע – על ידי כל מוצא פי הוי' שבלחם יחיה האדם = הלחם ב-ה הידיעה, ה היא אתא קלילא כו' סוד ה מוצאות הפה של כל מוצא פי הוי'.

עוד: בשיעור הוסבר שלחם עולה ג' פעמים הוי', שם של יב אותיות, רמז ל-יב לחמים של לחם הפנים – "לחם פנים לפני תמיד". סוד לחם הפנים לגלות את הפנימיות שבלחם, המוצא פי הוי' שבלחם, יב לחמים סוד יב במשולש שעולה לחם כנ"ל.

בסדרה הרבועית של 137 90 26, מוצא פי הוי' יש 9 מספרים חיוביים, הנקודה העליונה, המספר האמצעית = 180 = פנים – לחם פנים לפני תמיד. מילוי לחם = 572 = 22 פעמים הוי'. מוצא פי הוי' הוא בסוד שם סג המחיה את שם מה, האדם, וכידוע ששרש החיות שבאוכל הוא משם סג שלמעלה משם מה, סוד אורות דתהו, שעל כן ביכולתו להחיות שם מה, אדם.

והנה מוצא פי הוי' במילוי סג: מם ואו צדיק אלף פא יוד יוד הי ואו הי = 572 = 22 פעמים 26 = מילוי לחם, נמצא שבמילוי, בגילוי כל הכח הטמון בפנימיות לחם = מוצא פי הוי', הכל 22 גילוים של שם הוי' ב"ה, שם הוי' היינו האור ממש ו-22 אותיות המלבישות את האור ברוחניות כנ"ל!

עוד: הנקודה האמצעית של הלחם הוא לבדו, שם מב. הלחם לבדו בהכאה פרטית (ה פעמים ל, ל פעמים ב, ח פעמים ד, ם פעמים ו) ועוד יחיה האדם בהכאה פרטית (י פעמים ה, ח פעמים א, י פעמים ד, ה פעמים ם) = 780 = 39 במשולש = 10 פעמים לחם! הלחם לבדו יחיה האדם = 208 = יצחק = 8 פעמים הוי' = 16 פעמים אחד, הערך הממוצע של כל אות = אחד-אהבה! הלחם יחיה = פי הוי'.