1

בע"ה

שיעורי תניא ודבר מלכות (17, שמיני)

כב ניסן סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

היום אנחנו בפרשת שמיני. בדבר מלכות הרבי מדבר על כך שלפעמים, לפי קביעות השנה (וכך היה באותה שנה), קוראים את הפרשה הזאת שמונה פעמים, ואז יש ווארט שכאשר קוראים שמיני שמונה פעמים השנה היא שמינה – זו סגולה לשפע, לברכה ולפרנסה של השנה. גם כל שנה, היות שקוראים לזה "שמיני" כנראה שיש בכך איזה "שמינה" בתוך זה, ככתוב בברכת אשר – השייכת לרבי, שנולד ב-יא ניסן, נשיא אשר – בו כתוב "שמנה לחמו". ממילא זה קשר בין שמונה לאחד עשרה, כפי שדברנו בשיעור הקודם. נשים לב שאין עוד פרשה בתורה שנקראת על שם מספר – מספר זה גבול, כל מספר שבעולם, ובמיוחד מספר שבין אחד לעשר, זה מאד אומר כח הגבול, שהרי יש "עשר ספירות בלי מה, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשרה". יש חידוש במספר שמונה, כי הוא רומז לאין סוף – שבע זה שלמות הבריאה, שלמות הטבע, כמו יום השבת, יום השביעי, בו "באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המנוחה". זו שלמות רוחנית, שהנשמה נכנסת לבריאה, כמו שה' ברא את אדם הראשון עפר מן האדמה ואז נפח בו נשמת חיים – כך לגבי כל הבריאה, ה' בורא את גוף העולם בששה ימים, ואז נופח הנשמה בעולם ביום השבת קדש, לכן גם אדם הראשון היה צריך לחכות לשבת להזדווג עם חוה אשתו, ולא לפני כן, שזה אותו ענין של לאכול מעץ הדעת, ובגלל שהקדים זה היה חטא שאנו עדיין אוכלים אותו עד עצם היום הזה, הכל בגלל שהוא אכל לפני הזמן, הוא הזדווג לפני הזמן. למה? כי הזיווג צריך להיות זיווג נשמות. כל מה שהאדם עושה – כל הבריאה עושה אחריו. אדם ביחס לכל העולם כולו זה כמו "אחרי" – ממנו יראו וכן יעשו – ואם היה מחכה לשבת קדש, שאז כל העולם מקבל נשמה (כולל אותו עצמו ואת אשתו) אז האכילה והזיווג והשלימות היו לגמרי אחרת. ואם כל הגדולה הזאת של השביעי, החביב, יש עדיין מעלה בשמיני יותר מבשביעי, שהשמיני זה למעלה מהטבע, כמו נס גלוי שלגמרי למעלה, שלא בתוך ההיקף של הטבע, סובב כל עלמין. השבת זה כמו האור הממלא כל עלמין, האור הפנימי של העולם, שהביטוי שלו זה רוגע – זה ביטוי שהנשמה בתוך הגוף, שיש רוגע. זה כמו שינה – בחב"ד קצת מזלזלים ב"שינה בשבת תענוג", אבל תלוי מי ישן. כאשר האריז"ל ישן בשבת כמה שעות לקיים "שינה בשבת תענוג" ראה בחלום דברים שאם היה מגלה בפה היה לוקח לו שבעים שנה – זה לא כמו שינה של כל אחד – אבל עם כל הגדולה של זה יש מעלה בשמיני גם על זה. המספר שבע מאד מקודש אצל הרבי, בהיותו הדור השביעי לאדה"ז, והרבי אמר שהוא הדור האחרון לגלות והוא עצמו הופך להיות הדור הראשון לגאולה. עם המעבר הזה, בו לא מאבד את השביעיות שלו, עובר איזה פאזה ומקבל גם מדרגה של שמיני – למעלה מהטבע – ובכך מיחד סובב וממלא. ה"שמיני" זה השלמות של האור הפנימי, הנשמה בתוך הגוף. אמרנו שכל מספר, מה שלא יהיה, זה גבול, אבל יש משהו של נשיאת הפכים בתוך המספר שמונה שהוא גבול הרומז לבלי גבול – מספר הרומז לאין סוף, למעלה מהטבע, גם למעלה מהנשמה הפנימית של הטבע. זה בעצם הנקודה העיקרית של כל הדבר מלכות של השבוע – שהסגולה של השמיני זה היכולת להחדיר את האין סוף, שלמעלה מהטבע לגמרי, בתוך הגבול, בתוך המספרים. אמרנו שאין עוד פרשה בתורה שנקראת על שם מספר – רק פרשת שמיני. כשסופרים את הפרשיות מתחלת התורה – בראשית, נח, לך לך – יש בחומש בראשית 12 פרשיות, בשמות עוד 11 פרשיות, ו"שמיני" היא השלישית בויקרא, ואם כן היא הפרשה ה-26. מבחינה מסוימת 26 הוא המספר הכי מקודש, כי הוא שם הוי' ב"ה. במספר קטן מספרי – צמצום למספר אחד בין 1 ל-9 – זה 8. וכן, בפרשה זו יש צא פסוקים – שילוב הוי' א-דני (שהרי בעולם הזה "לא כשאני נכתב אני נקרא, אני נכתב הוי' ונקרא א-דני", ושם הוי' מופיע בשילוב אדנות בהוי' ביחו"ע ושילוב הוי' באדנות ביחו"ת – ביחו"ע הזמן והמקום שאנו חווים בטלים בלמעלה מהזמן והמקום, ויחו"ת היינו שבתוך הזמן והמקום שלנו יש הארה של ה' שלמעלה מהזמן והמקום), העולה אמן (שני היחודים – "אמן ואמן").

נשים לב לעוד תופעה מאד יפה: בפסוק הראשון – "ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" – האות שמופיעה הכי הרבה פעמים היא י (בכל פסוק יש אות המופיעה הכי הרבה), שמונה פעמים (בחלוקת 'חתך זהב' – חמשה בשלוש המילים הראשונות ושלוש בשלוש המילים האחרונות). המילים בהן מופיעות היודין עולות ב"פ הוי' בריבוע, ובמילים הנותרות – קרא משה ל – עולה הוי' בריבוע. אם כן, יש כאן ג"פ הוי' בריבוע ועוד אהרן. זה רומז לכך שמשה הוא השביעי, שעליו בפשט נאמר "כל השביעין חביבין" (בהיותו השביעי מאברהם אבינו, הדור השביעי ליהדות). אהרן לכאורה גם השביעי, שהרי הם אחים – אותו דור – ואף על פי כן אהרן קשור למספר שמונה. האות והמופת העיקרי שאהרן עובד עבודתו במקדש עם שמונה בגדים, אבל גם שמו – אהרן – לא רק שהוא כפולה של ח, אלא שהוא ח פעמים ח פעמים חצי ח, היינו ב בחזקת ח. אהרן הוא עצם השמונה, לכן באמת עובד עבודתו עם שמונה בגדים. אז היחוד הזה של "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", אף שהם על פי פשט אותו דור, רומז בדיוק למה שהרבי אומר, שהשביעי מתחבר עם השמיני – שהנשמה הפנימית של העולם מתחברת עם אוא"ס שבתוך העולם. אם כן, כל הפסוק כולו עולה ג"פ הוי' בריבוע ועוד טז בריבוע, כאשר המלה העיקרית בענין שמונה זה "אהרן".

יש עוד משהו מאד נחמד בהמשך פרשת שמיני, שמבואר שם גם על החיות הטמאות והטהורות, ויש שם גם סוד שמונה שרצים, שכתוב שזה סוד מאד עמוק שאפילו משה רבינו לא עמד עליו. נחזור רגע ל-אהרן – אם נחלק רק ל-ח (ב בחזקת ג) הוא ח"פ לב (ב בחזקת ה) – חתך הזהב של חזקת ח ל-ג ו-ה. התכשיט העיקרי של אהרן הוא החשן שעל הלב. משה הוא מח ואהרן הוא לב, אז יש איזה שבע בתוך השכל ושמונה בתוך הלב.

הרבי כותב שהשמונה, שהוא גם שמן, הוא בסוד שמן המפעפע בתוך דבר. לכן מדרגת השמונה, שלמעלה מהטבע, מפעפעת כשמן, וחודרת ומחלחלת לכל טפה, לכל תא, לכל אטום, לכל חלקיק של הטבע. שמן זה תמצית, והתמצית הזו מגיעה לכל מקום, ויש חיבור של הלמעלה מן הטבע והטבע. אחת הנקודות היפות שהרבי כותב כאן, ששר הגבול הוא יותר גבוה משרש הבלי גבול. הנס הכי גדול, שעל דרך "מקום הארון אינו מן המדה" בבית המקדש. בפרשת שמיני מתואר היום השמיני של המילואים, בו זוכים להשראת השכינה במעשה ידי ישראל – משה אומר שזה רק בזכות אהרן, בזכות השמיני. הגבול זה הכלי והבלי גבול זה האור, וידוע ששרש הכלים גבוה משרש האורות, ולכן "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – האור רץ לתוך הכלי כי גם יודע ומרגיש ששרש הכלי יותר גבוה מעצמו. זה כמו איש ואשה – שמה שאיש נמשך לאשתו, לבת זוג, לפלג-גופא המשלים אותו, כי יודע שבשרש "אשת חיל עטרת בעלה", שהגבול והגוף יותר גבוה גם מהנשמה. הרבי כותב זאת כאן, ששרש הגבול גבוה משרש הבלי-גבול, ועל כן גופא הבלי-גבול משתוקק ורץ להתלבש בגבול. "מגדל עז שם הוי' [שזה המלכות] בו ירוץ צדיק [היסוד, שרץ למלכות בזכות הכרת שרשה] ונשגב [שעומד לנצח בזכות היחוד הזה]" – הצדיק מרגיש ששרש הכלים יותר גבוה משרש האור, ולכן "בו ירוץ צדיק ונשגב". הית שהרבי כותב כאן שהגבול יותר גבוה מהבלי גבול, לכן הוא אומר שלספור מספרים – וכנ"ל שזו הפרשה היחידה על שם מספרה – זה יותר עצמי מבלי גבול. היינו, שלומר ששמונה זה שמונה – המוגבל – זה יותר מלומר שהוא רמז לאין סוף, כי גם כמספר מוגבל שרשו למעלה מהבלי-גבול. בגלל שהבלי-גבול גם יודע זאת ומכיר זאת הוא רץ לתוך הגבול ומשתוקק לו. איך זה בא לידי ביטוי? בכך שילד קטן לומד לספור מאחד עד עשר יש משהו יותר גבוה יותר עצמי מאשר להתבונן באור אין סוף. להתבונן באין סוף זה גדלות מוחין, אבל ילד קטן שיודע לספור זה יותר מזה. היכן זה בא לידי ביטוי? במנהג רוב ישראל לומר בסוף ההגדה "אחד מי יודע". ידועה הקושיה, שלכאורה אין בין זה לתוכן של פסח שום תוכן גלוי (בניגוד לשאר הפיוטים הנהוגים לומר) – כאשר באף מספר אין משהו שקשור במיוחד לפסח (אם אוהבים מספרים אפשר לקבוע כל בקר, או כל ערב לפני השינה, אבל מה הקשר לפסח?). הפירוש הכי פשוט הוא שכל הענין של ההגדה של פסח זה שרש החינוך, "והגדת לבנך", אז כמו שצריך לחנך לזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (בכל יום ויום ובכל מעשה ומעשה), כך יסוד החינוך הוא שהחינוך עצמו קשור לתודעה היהודית שכל פעם שרואים את המספר זה אומר משהו יהודי (כפי שהרבי הקודם סיפר על צדיקים שהתייחסו כך לכל מספר שראו ברחוב בהשגח"פ, שיש מה ללמוד ממנו – בעיקר אם תקועים מאחוריו בפקק...), שכל מספר הוא זכר למשהו. אצל לא יהודי, אצל אחד שלא קבל חינוך יהודי טוב, אז הוא למד איזה חוברת מספרים בכתה א או בגן, אז שלוש זה היה שלוש בננות או משהו אחר – זה מה שהוא קבל בשכל שלו. אבל זה בדיוק מה שלא רוצים שילד יהודי יגדל איתו בלא-מודע שלו. רוצים שבתוך הלא-מודע וגם בתוך המודע שכל פעם שרואה שלוש יזכור שלושה אבות, ארבע – ארבע אמהות, חמש – חמשה חומשי תורה וכו'. כך עד יג – העולה אחד, היינו שהפיוט מאחד עד אחד. אם כן, מסבירים שפיוט זה הוא חלק ממצות "והגדת לבנך", לתכנת מהעריסה – מהעיסה, משחר הילדות – את הלא-מודע היהודי נכון, וזה קשור לתודעה של מספרים.

כאן בשיחה זאת הרבי לוקח את כל המספרים מאחד עד עשר (לא עד שלוש עשרה, אלא כלשון ס"י – "עשר ספירות בלימה", כאשר הפירוש הכי פשוט ב"בלימה" – ענין מרובה פירושים – הוא שאחרי עשר ספירות בולמים, "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה". יש הרבה פירושים בספר יצירה, אך רס"ג אומר שזה ללמוד לספור כמו יהודי. הרבי ב"דבר מלכות" של השבוע מקדיש קטע – עוד לפני האסוציאציות של "אחד מי יודע" – ללמד מה אומר כל מספר. נחזור על זה, כי זה פנינה שאיני זוכר שהיא חוזרת, אפילו בשיחות הרבי:

הוא אומר שאחד – והכוונה ל"אחד המנוי" (כי יש בקבלה שני "אחד" – אחד הלא מנוי, "חד ולב בחושבן", וזה למעלה מהעשר, ויש "אחד המנוי") – זה "פתיחה", דף חדש, פתיחה חדשה. אם הרבי מתייחס כאן לאחד המנוי, ספירת החכמה (לא ספירת הכתר, אחד הלא מנוי), זה ראשית הגילוי. כתר זה "קמץ" וחכמה זה "פתח" – "פתח רבי שמעון", שהוא פתח צנור חדש, גילוי חדש, וברגע שפותח אותו זה נמשך והולך עד אין סוף, כמעין המתגבר. הרבי אומר ש"אחד" בכל מקום זה פתיחה. אז אם בהשגחה פרטית אתה רואה פתאום את המספר 1, ה' נותן לך הוראה שצריך לפתוח משהו חדש, איזה דף חדש בחיים.

שתים, הרבי אומר, זה כפלים לתושיה. כשאדם עבר את הדרך וחטא הוא צריך לחזור בתשובה, וכתוב בתניא – באגה"ת – שזה כמו שהחבל ניתק צריך לקשור אותו עם קשר כפול כדי שיהיה חזק. גם אצלנו, עמ"י חטא בעגל – זה החטא שדומה לאדה"ר אצל עמ"י כולו, ואחרי שהוא חטא קבל תורה "כפלים לתושיה". אם לא היה חוטא היה מספיק לו חמשה חומשי תורה וספר יהושע, וכעת שחטא זכה בפיס הכי גדול בעולם – וקבל כל התנ"ך ומשנה וגמרא והלכות ואגדות וכו'. זה כי צריך כעת לקשור עצמו – מה שקושר אותנו לקב"ה זה התורה, ואם החבל היסודי לא הספיק לנו ונתקנו אותו צריך לחזור כפול. בתניא מביא מאחז"ל ש"היה רגיל ללמוד פרק אחד ילמד שני פרקים וכו'" – זה נקרא "כפלים לתושיה". הלוחות השניים ביחס ללוחות הראשונים הם כפלים לתושיא. אם כן, הרבי אמר לנו שאם אורים את המספר 2 זה אומר לעשות תשובה בבחינת כפלים לתושיה – להיות פעמיים יותר טוב ממה שהיית לפני החטא (לא רק לחזור ללפני החטא, אלא פי שנים).

אחר כך אומר מה זה שלוש – מושג מאד פשוט בגמרא – "בתלת זימני הוי חזקה". אם אדם עשה משהו שלוש פעמים כבר קנה את הדבר כטבע שני, גם לטוב וםג למוטב (אם עושה עבירה ח"ו ג"פ זה כאילו עובר בנפשו מצד לצד, עשה חור מפולש (פחות מג"פ עושה חור, אבל לא מגיע לצד השני, וג"פ עובר מאיבר לאיבר). מרובה מדה טובה, וכ"ש וק"ו שאם עושה דבר טוב ג"פ זה ממלא כל מציאותו, עד כדי כך שהופך להיות טבע טוב שלו. זה המוזג "חזקה" – "בתלת זימני הוי חזקה". זה המשמעות של המספר שלוש – אם אתה רואה את השלוש צריך להתמיד במצוה ג"פ עד שתקנה את המצוה הזאת בנפש. למשל, נתינת צדקה יותר מהרגיל קשה פעם אחת, אך אחרי ג"פ יהיה לך יותר קל – זה יכנס לתוך הטבע. זה מה שהמספר 3 מלמד.

אחר כך הוא אומר שארבע זה ארבע רגלי המרכבה, כסא הכבוד, השולחן. אבל המספר הכי כללי של ארבע זה סוד המרכבה, שיש לה ארבע רגלים, יש ארבעה גלגלים גם למרכבה. להיות יציב – ויציב בבטול, כסוד המרכבה הבטלה לרוכב ומבצעת רצונו בצורה ספונטאני לגמרי – זה מארבע, זה יציבות מכל ארבעת הכיוונים. גם כסא של שלוש רגלים מתחיל להיות יציב, אבל זה לא לגמרי יציב, ועיקר היציבות זה ארבע – בטול לרצון ה', בטול לבעל הרצון.

אחר כך אומר שחמש זה קשור לתקנת יוסף במצרים שהחמישית תהיה לפרעה. הרבי מאד מתלהב בענין של פרעה של הקדושה – כמו שיש פרעה של הקליפה, מלך רשע ומרושע המשעבד עמ"י, שכל הגלויות על שמו וכל המשעבדים על שמו, כך אזלעו"ז עשה ה', וכשם שיש פרעה בקליפה גם יש גם בקדושה. פרעה זה מלשון פריעה – במשמעות של חשיפה – ולכן הזהר אומר על פרעה ש"אתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין", גילוי כל האורות העליונים בבת אחת. צריך לתת את החמישית לפרעה  מנה זה? בנשמה יש חמש מדרגות – נרנח"י – וצריך לא להיות רק מרכבה, שבאופן ספונטאני מבצעת הוראות ה' העליון, אלא למסור את כל לשד הנשמה, במסירות נפש, למסור את החלק החמישי לה'. זה המוסר השכל שהרבי מספיר מהמספר חמש.

אחר כך 6 – ששת ימי בראשית. כאשר רואים את המספר שש צריך להתבונן בשלמות הבריאה – גם לראות שהעולם על מילואו נברא, וכל דבר נברא לצביונו ("ויכולו"). אחרי ההתבוננות בשלמות העולם מצד עצמו צריך להתבונן שבהגעתי לעולם משהו התקלקל, ויודעים זאת אם יש איזה קושי בפרנסה – כך חז"ל אומרים, שלחיות אין בעיות פרנסה, ואילו לאדם קשה כי "קפחתי את פרנסתי" במעשי הלא טובים, זה הסימן הראשון. ה' שם אותנו בגן יפהפה לעבדה ולשמרה (והזהר אומר "לעבדה" ברמ"ח מ"ע ו"לשמרה זה מצוות ל"ת – וכאשר איני מעבד את הדם היפה שלי, את הגן שלי, ואני מתעלם ממנו, קפחתי את פרנסתי. אם משהו לא טוב, השש אומר לי שצריך להחזיר העולם לשלמותו.

אחר המספר שבע אומר – מה שכבר הזכרנו – שזה הנשמה של העולם, "באת שבת באת מנוחה". המספר שש זה כמו מכונה, שאם כל החלקים עובדים נכון הכל ניזון בקל – אבל זה עדיין שלמות הבריאה בלבד, שלא קלקלתי חלק במכונה. אבל זה שפתאום אשמע בתוך העולם איזה ניגון נפלא – כמו בסיפורי רבי נחמן – שהנשמה של העולם תתגלה, זה לא היה בשש. שש זה משושה, אבל בלי הנקודה האמצעית – בלי "היכל הקדש באמצע", השבע, הנשמה, הנגינה המופלאה שיש בבריאה. זה כמו לנגן ניגונים ביום שבת קדש. אצל חסידים העיקר בשבת לא ללכת לישון, ועיקר הענג שבת זה לא מה שאוכלים וכו' – זה ענין, אבל לא זה העיקר – ואפילו לא ללמוד ולהתפלל, אלא העיקר הוא לנגן ולשיר. אחד מגדולי הצדיקים, הבאר מים חיים (שכתב גם ספר מיוחד לשבת, "סדורו של שבת"), לא היה מחונן כל כך בכח ניגון, אך מתוך געגועים ואהבת השבת אמר שאם הייתי יודע לשיר הייתי רק מנגן מתחלת השבת עד יציאתה – לא הייתי מתפלל או לומד או אוכל או ישן ודאי, אלא רק מנגן כל השבת. מכאן נלמד שעצם ענין השבת הוא הנגינה הנפלאה, שזה בעצם הנשמה שבתוך כל הבריאה – שהבריאה שרה לה', ומי שמייצג זאת ומנצח על כל שירת כל הבריאה זה עם ישראל, הנשמה היהודית, אנו המנצח על כל התזמורת המופלאה של כל הבריאה כולה. לדבר הזה עצמו קוראים מנוחה. חוית הנגינה הזאת היא המנוחה של שבת. מנוחה זה השבת הנשמה לתוך הגוף.

גם את המספר שמונה כבר אמרנו – שמונה זה למעלה מהטבע. בשמונה יש נשיאת הפכים, כי מצד אחד זה למעלה מהטבע, ומצד שני זה שמונה. זה מספר שביחס למעגל של השבע הוא שוב יום ראשון – כמו כאן ב"ויהי ביום השמיני" – ואם כן זה חוזר להתחלה. מחד זה אין סוף, ומאידך זה חוזר להתחלה. אותו יום ראשון שהיה לנו לפני שבוע, רק שכעת זה ביתר שאת – הזמן הוא כמו ספיראלה (לא ממש חוזר על עצמו). להרגיש את הספיראליות של הזמן זה בעיקר במספר שמונה, שחוזר עוד הפעם לראשון. בכל אופן, הענין שלו זה למעלה מהטבע שחודר לתוך הטבע, למעלה מהמקיף של שבעה ימים שבכל אופן מפעפע ומחלחל לתוך החולין, כדי להפוך את החולין להיות עטה"ק.

מה זה תשע? עיקר הרעיונות מאחד עד שמונה – תשע זה שלוש בריבוע, אז הרבי לא כותב כאן רעיון חדש אלא רק אומר שזה חזקה של חזקה (לחזק את המחוזקין, על דרך לזרז את המזורזין). לא להסתפק בזה שאני כבר חזק – שקניתי לעצמי טבע – אלא שצריך להתחזק ולהתחזק, חזקה של התחזקות. איפה רואים שעמ"י מתחזק שלוש פעמים – עושה חזקה של חזקה? בסיום כל חומש, שאומרים "חזק חזק ונתחזק" (יש מי שאומר רק "חזק חזק חזק", העולה משה – זה כמו חותמת מחבר הספר על ספרו – סימן שמשה הוא חזקה של חזקה). הרבי לא מביא, אך אנו יודעים שבדרך כלל בספרי הקבלה כתוב שתשע הוא מספר האמת – כי גם המלה אמת, וגם מילים הקשורות אליה (כמו ברית – ברית-אמת), מצטמצמות בצמצום אחרון של מספר קטן ל-9. וגם, תופעה מאד פשוטה – של כתה א – שכמה שלא תכפיל תשע, לפי שיטה עשרונית שלנו, זה תמיד יצטמצם ל-9 במספר קטן במספרי. זו תופעה שלא קיימת בשום מספר אחר – אין בכך שום חידוש, כי זה שיטה עשרונית, אבל זה גופא מהשמים. אמת זה משהו נצחי – כוזב זה משהו שמשתנה – ובהחלט אפשר לחבר למה שהרבי כותב, שתשע זה חזקה של חזקה, ואז לא משתנה, "אני הוי' לא שניתי", זה אמת. רמז מאד חשוב שאמת זה ספירת היסוד – אם כי שכתוב "תתן אמת ליעקב", ויעקב הוא תפארת, הרי הפירוש העמוק בקבלה הוא "תתן יוסף ליעקב", ספירת היסוד, התשיעית.

מה זה עשר? אין פסוק מיוחד בתורה להגדיר משמעות בתורה חוץ מעשר – "העשירי יהיה קדש להוי'". איפה זה כתוב? לגבי מעשר בהמה. הרבי אומר שמעשר לא מעשרים באומדנא, בערך, אלא בדיוק – "עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה". תרומה כן תורמים באומד, לא חייב להיות מדויק. תרומה זה בלי-גבול, מדרגה יותר גבוהה לכאורה, ומעשר זה גבול, יותר נמוך – אבל מכאן הרבי אומר ששרש הגבול, המעשר, יותר גבוה משרש התרומה, שבאומד. יש הרבה אנשים שאוהבים "בערך", וכנראה שכל האנשים שאצלם הראש עובד "בערך" שייכים למדרגות מאד גבוהות של אין סוף (ראש שבורח מהגבול כמו מאש, הגבול בשבילו זה כמו כלא), אבל הרבי כאן מדגיש שצריך לדעת ולהבין שיש מעלה גם בדיוק – מעלת המעשרות ביחס לתרומה, שזה מה ששרש הגבול-הדיוק גבוה משרש הבלי-גבול. זה מה שהלויים לע"ל יתעלו למעלה מהכהנים – הגבורה (הגבול) למעלה מהחסד (הבלי גבול).

עד כאן עשינו את הקיצור-הנקודה של הדבר מלכות, עם רמזי שמיני. אולי רק נאמר עוד משהו שלא כתוב: כעת אנו יוצאים מחג הפסח. בדרך כלל, גם בשנה שהרבי אומר את השיחה הזאת, קוראים שמיני מיד אחר פסח (ובחת"ת גם לומדים זאת תוך כדי פסח). פסח היה שבוע שלם של מצה, שבוע שלם של ענוה לגמרי – "לא מיניה ולא מקצתיה" של שום שאור שבעיסה, שום טיפת גאוה וישות, אפילו ישות בעבודת ה', זה אסור אפילו במשהו. איסור הכי חמור, איסור כרת, ואסור אפילו במשהו – צריך לברוח מהחמץ שבעה ימים של חג הפסח. אחר כך, פתאום, מה קרה היום? – בכלל, צריך להעיר, והיה צריך מתחלה, שבהשגח"פ לפני השיעור ספרנו "היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד [תחלת המעבר מהיקף של שבוע אחד, כנ"ל] לעמר" – עכ"פ, בפסח שבוע שלם בורחים מחמץ, ואז בא היום השמיני ומותר לאכול חמץ (בחו"ל זה עדיין פסח, אבל בארץ מותר), וזה חידוש מופלא. בפסח הישות "לא מיניה ולא מקצתיה", אבל כל השנה כתוב שאצל ת"ח הישות יכולה להיות "שמינית שבשמינית". בשבת אחרי פסח מתחילים ללמוד פרק אבות, ופותחים "משה קבל תורה מסיני" – מה הגדולה בסיני? ידוע מה שהקדושת לוי ועוד צדיקים אומרים (והרבי מביא בשיחה) שמשה קבל מדרגתו ממדת סיני, מהענוה. אבל, אם רוצים להדגיש ענוה, למה זה הר ולא עמק או בור? מכאן לומדים שתלמיד חכם צריך שמינית שבשמינית – "ויגבה לבו בדרכי הוי'" – והתפנית הזו מתחילה היום, ומגיעה לשיא בשבועות, שאז יש מצוה במקדש של "חמץ תאפינה", להביא את שני הלחם "לחם חמץ". אבל הפתיחה, התפנית, זה ב"שבוע ויום אחד לעומר" – היה שבוע בלי חמץ, וכעת יש פתאום יום אחד שמתחיל להיות מותר לאכול חמץ. באמת ספירת העומר וימי הפסח זה לא ביחד, אלא הפרש של יום אחד – לכן הדרוש שאמרנו טוב גם בחו"ל, שם היום השמיני לעומר הוא הראשון לאכילת חמץ (אצלנו זה היום השמיני ביחס לפסח, אסרו חג, שמסיימים אותו בלילה בספירת שמונה ימים לעמר).

שמינית שבשמינית אינה ישות של סיפוק עצמי, אלא מה שנקרא בצבא "גאות יחידה" – זה נצרך בשביל להלחם טוב. אם אין שום גאות יחידה הידים כושלות כאשר צריך לקום ולעשות משהו – דווקא ת"ח שמלא תורה צריך קצת ישות של התורה. זה לא ישות עצמית שלי – ת"ח יכול למחול על כבודו, אבל על כבוד התורה לא צריך למחול. מלך ישראל לא יכול למחול על כבודו, כי הוא כל כך גארנישט שכבודו וכבוד ישראל זה היינו הך, ואילו ת"ח הוא והתורה זה עדיין לא לגמרי אותו דבר – כמה שעצמי עם התורה – ולכן על כבודו יכול למחול, וזה כדאי, אבל אם מישהו מזהה אותי עם התורה צריך לעמוד על הכבוד של התורה. זה קונץ, זה מאד קשה, לותר על הכבוד של עצמי ולהבין שיש הבדל בין ה"'אני" לבין התורה, לבטל את הכבוד של עצמי לגמרי ולברוח ממנו לגמרי, ועדיין להיות גאה ולעמוד חזק על כבוד התורה. נאמר בצורה אחרת: לפעמים שואלים אותך – איזה גוי מחו"ל, ולצערנו יש גם כאן כאלו – האם באמת אתה חושב שארץ ישראל שייכת לעם ישראל? אולי כדאי לוותר עליה. בשביל זה שיהודי יוכל להצהיר בפה מלא, לתוך המקרופון, בתוקף ובפשיטות, שהארץ שלנו כי ה' לקחה מהם ונתנה לנו, צריך שמינית שבשמינית גאוה. כל הזמן יכול להיות בתכלית הבטול, אבל לעת מצוא צריך את גאות היחידה של עם ישראל – שזה האמת. השמינית שבשמינית זה לומר את האמת, להעיד. יש מצוה בתורה שאם אתה יודע משהו וקוראים לך להעיד אתה חייב לעשות זאת. מי שמאד ענו אומר – מה לי ולהעיד? לקחת מיקרופון ולדבר ואז יכתבו בעיתון? מה לי ולצרה זאת? אך יש מצוה בתורה, ובשביל זה צריך שמינית שבשמינית. קודם, עוד לפני זה, צריך שבעה ימים של "לא מיניה ולא מקצתיה". הרמב"ם פוסק את ההלכה שתמיד צריך להיות "לא מיניה ולא מקצתיה" – לא רק בפסח – ואף על פי כן בחסידות כתוב שעדיין אצל ת"ח "אלו ואלו דא"ח" וצריך גם "שמינית שבשמינית", אלא שזה טפל לגבי העיקר של "לא מיניה ולא מקצתיה". אנו אומרים שזה קשור למנהג של הרבי שהיה אוכל מצה כל השנה – כל שבת. היו הרבה צדיקים גדולים שגם היו נותנים מהמצה של פסח בתור רפואה, בגלל שהמצה של פסח זה "מיכלא דאסוותא". גם אצל הרבי, וגם אצל הרבה צדיקים – טפה קטנה ממש, שבקושי אפשר לראות, של מצה של צדיק של פסח זה סגולה לרפואת כל תחלואי הנפש והגוף – כמו הומאופטיה, כמו שפחות יותר טוב. זה בגלל שהצדיק בתכלית הבטול, והוא מחזיק זאת כל השנה – לא רק בפסח, כל חג אצל הצדיק נמשך תמיד – אך בחיצוניות אחרי פסח מותר לאכול חמץ, מהיום השמיני של פסח.

עד כאן סיימנו את הדבר מלכות, וכעת נקח את התניא אגה"ק ב [בסיום הסדר נהוג לשיר ניגון אדה"ז "אלי אתה ואודך" – אפשר לשיר זאת לפני תחלת לימוד התניא, אנו עומדים בסיום הפסח]:

שמן – לשון שמיני – בקבלה זה רזין דרזין באורייתא. בקבלה שמיני זה ספירת הבינה. בתור מעבר לתניא נמשיך להסביר יותר בעומק מה זה "שמינית שבשמינית", אז גם נסביר למה בחרנו קטע זה בתניא בתור המשך לדבר מלכות. יש "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – אבא ואמא – וכתוב בקבלה וחסידות שחכמה זה אין ובינה זה יש. כל מה ששייך לענוה ובטול שרשו באבא, ואילו יש – שלכאורה זה חמץ, בחינת גאות, גובה – זה שמחה. יש פסוק בישעיה "ויספו ענוים בהוי' שמחה" – יש בלב שמחה. האמת שענוה ושמחה צריכים להיות תמיד יחד, תרדלמ"ל, עד כדי כך שמי שיותר ענו צריך להיות יותר שמח – לא רק שזה לא סותר, אלא זה מזין. הפירוש בחסידות ל"ויספו ענוים בהוי' שמחה" זה לא רק שהענו שמח – שאז היה כתוב "שמחה בהוי'" (ע"ד "שמחו צדיקים בהוי'", על הקשר עם ה' וכו') – אלא שהוא מוסיף שמחה בה' עצמו, כביכול. מי שהוא ענו עושה את ה' שמח, מוסיף שמחה בקב"ה. אחר כך השמחה שמוסיף בה', כמו אצל "בן חכם ישמח אב" (חכמה זה בטול, ענוה, ואם האב רואה שהבן גם חכם כפשוטו – כל אבא רוצה שבנו יהיה חכם כפשוטו – אך לא סתם ילד פקח, אלא גם יש לו ענוה, זה מקפיץ בדילוג קוואנטי את ענין השמחה של האבא, שיש לי בן שהוא גם חכם וגם ענו, זה גורם לשמחה אין סופית אצל האבא), מחלחלת, מפעפעת, מחלחלת למציאות הבן והעולם, אך קודם צריך להגיע למקור השמחה. הרבי אומר ששביעי של פסח – אתמול, קריעת ים סוף – זה מקור השמחה של כל השנה. כל הפסח זה ענוה, כי זה מצה, אבל היום המסיים זה שמחה. בפסוק כתוב "ששת ימים תאכל מצות" – מה עם היום השביעי? כתוב שהוא רשות (ומכאן לומדים לכל הששה ימים, חוץ מהלילה הראשון, אבל במפורש זה כתוב על היום השביעי, הוא הרשות שברשות). כתוב בחסידות שרשות זה משהו מאד גבוה, מקום של אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם. ביום הזה האחרון, שזה רשות, זה היום שהענוים מוסיפים את השמחה בה' – ואיך עושים זאת? על ידי השירה שאומרים על הנס (כמו בפרק החדש של הרבי, קו, שכתוב "ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו", שזה בעצם קיצור של "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו. אז ישיר משה ובני ישראל" – "ויאמינו בדבריו" זה גם במנהיגיו, "דבר אחד לדור", ואז "ישירו תהלתו"). השירה על הנס מבטאת ענוה – הכרה שכל הנס זה רק ה' ולא אני, "ואתם תחרישון", "בעתיקא תליא מילתא [ולא באתעדל"ת שלכם]", וכשמכירים בכך ועל כך שרים לה' זו התכלית של "ויספו ענוים בהוי' שמחה", ואחר כך שמחה זו יורדת כל השנה עד ל"זמן שמחתנו", זמן התגלות והתפשטות השמחה, ועוד יותר בשמיני עצרת ובשמח"ת, ואז ממשיך לחלחל עד שמחת פורים, הגבוהה אפילו משמח"ת. כתוב שחזקיה היה ראוי להיות משיח, אך לא זכה כי לא אמר שירה על הנס – היה ענו, אך לא כזה ענו שמוסיף שמחה בה', ולכן לא זכה להיות משיח (שהוא ישמח בעצמו וישמח אחרים). עכ"פ, מכאן לומדים שיחוד או"א – תרדלמ"ל – זה יחוד אין ויש, ענוה ושמחה. בנפש, אם שואלים מה זה ישות טובה, אז בפשט כאשר אדם שמח רואים זאת בחיצוניות – זה לא רק בלב, אלא מתפשט לידים ולרגלים (בספונטאניות), עושה שלום עם שונאו, כל הדינים מתבטלים – זה בדיוק ההיפך מישות רעה. כשאדם בגאוה זה מגביר דינים – מי שמרגיש עצמו יש יותר שונא אנשים, יש יותר טינה בלב, אך מי ששמח באמת הכל מתבטל ומוכן לחבק שונאו וכו' (כך קורה בשמחת חתונה – זה מה שצריך להיות אצל יהודי אמיתי – שאז כולם מוזמנים; אם יש עדיין מישהו שלא מזמין לחתונה בדווקא, אז יש בעיה – אף שמחתן בן או בת, סימן שהשמחה לא שלמה, ואם היתה באמת שלמה לא היה משאיר אף אחד בחוץ, אפילו אנשים שפגעו בו קשות במשך החיים). זה דוגמה לישות של קדושה. ענוה ובטול זה נקודתי, ואילו שמחה זה חויה מתפשטת. יש רמז מאד מופלא לזה, ששמחה זו הבחינה השמינית, שאם כותבים שמחה במילוי (בהתפשטות, כתכונת השמחה – בקבלה התפשטות מתבטאת במילוי, ואפשר להגיע למילוי המילוי, שהאריז"ל כותב שזה מספיק) – שין מם חית הא – עולה 864, אבל אם מתפשט עוד יותר – שין יוד נון מם מם חית יוד תו הא אלף – עולה 1607. אותיות המילוי ומילוי המילוי עולות יחד ז"פ שמחה, "שובע שמחות". זה מאד חידוש שלמילוי יש יחס למלה המקורית. עם המלה המקורית זה ח"פ שמחה – שמונה שמתחלק ל-א ו-ז, סוד "אז ישיר", בו פותחת השירה, שהיא ביטוי השמחה. בתיקון ליל שביעי של פסח – שלא כולם מכירים – אומרים עשרת השירים שבתנ"ך, והמלה העיקרית שמתחלה שיר זה "אז". היום בחכמת המוזיקה שמונה – שזה בעצם שבע וחזרה לראשון – זה הסולם המוזיקלי. זה "היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד לעומר" (גם היום השמיני המקורי היה ביום ראשון בשבוע, וגם יום ראשון בחדש – נטל עשר עטרות, קשר בין שמונה לעשר). ענוה שמביאה לידי שירה מוסיפה שמחה למעלה, ואחר כך שמחה זו מחלחלת לתוך כל אחד ולתוך המציאות כולה. שמן הוא חכמה ושמונה זה בינה – שמן זה ענוה, רזין דרזין דאורייתא, ושמונה זה בינה, הספירה השמינית מלמעלה (אז – ז מתפשטות למטה, ואמא למעלה). "שמינית שבשמינית" בקבלה זה בינה שבבינה, שמי שלומד קצת חסידות חב"ד יודע מה שאדהאמ"צ כותב ורבי הלל מסביר באריכות שעיקר שיטת חב"ד זה להתחיל להתבונן במה שאדהאמ"צ קורא לה בינה שבבינה – זו נקודת המוצא של כל עבודת ה' לפי שיטת חב"ד, שלעניננו זה שמחה שבשמחה, מקור השמחה, שעתידה להתפשט בכל הז"ת (דבר המתבטא ברמז המופלא של שמחה במילוי ומילוי המילוי). אבל שמן זה ענוה ובטול – הרבי גם מביא זאת בשיחה זאת – ולכן נלמד אגרת זאת, שאדה"ז כתב אחרי צאתו מפטרבורג. הוא נאסר על הפצת חסידות, ובכלא התלבט אם להמשיך להפיץ חסידות או לראות בדינים אלו סימן שלא ימשיך, ואז הגיעו אליו הבעש"ט והמגיד ואמרו לו שאדרבה ואדרבה, שכמה שעד כה היתה התפשטות, אחרי שיצא מהכלא בזמן חרותו ימשיך ביתר שאת ויתר עז. כדי להמשיך ולהפיץ, עיקר כח ההפצה דורש שמינית שבשמינית – שמחה שבשמחה. אם אתה לא שמח אתה לא יכול להפיץ שום דבר – אם תהיה מאד שמח בדבר הזה תצליח להפיץ אותו. צריך הרבה שמחה, זה שמחת הגאולה. אבל מה קרה בתוך המאסר? יש מאחז"ל "הזית הזה כאשר כותשים אותו נותן שמנו" – בשביל שהזית יתן את השמן צריך לכתוש אותו, אלו היסורים של המאסר. אבל אחרי שנותן את השמן, אז "ויספו ענוים בהוי' שמחה". היות שהרבי מביא זאת לגבי היציאה מפטרבורג, מקשר זאת ל"שמינית" – הקשר בין השמונה לשמיני – מתבקש לקשר זאת לאגרת זאת, שנתחיל לקרוא משהו ממנה.

יש ווארט שהשמינית שבשמינית זה הפסוק השמיני של הפרשה השמינית בתורה – פרשת וישלח, שהפסוק השמיני בה הוא "קטנתי". אז מה זה "שמינית שבשמינית"? "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת". זה רמז מאד יפה, ולכאורה הוא ההפך – אני חושב ש"קטנתי" זה ענוה. באמת זה ענוה, זה "מכיך מכל טורייא". "קבל תורה מסיני" עולה בראשית – משם מתחילה כל התורה.

יש כמה שיטות בחב"ד מהיכן כדאי להתחיל ללמוד את ספר התניא, ויש שיטה אחת שמתחילים ללמוד מהאגרת הזאת. זה רק בשביל להדגיש כמה חשובה אגרת זו. יש כאן המון מה ללמוד, ורק נעמוד על נקודה אחת:

קטנתי מכל החסדים ומכל [שאלה פשוטה, למה לא מסיים, או שישמיט גם "ומכל". יש על כך שיחה של הרבי, אבל יש גם גימטריא יפה, ש"קטנתי מכל החסדים ומכל" עולה ב"פ אמת. הפשט הוא שרוצה לרמוז לאמת אך להדגיש את החסד] כו'. פי' שבכל חסד וחסד [חסד תחתון וחסד עליון, חסד עולם ורב חסד, חסד שבגבול וחסד שבלי גבול] שהקדוש ב"ה עושה לאדם [שבא כאן בהקשר של השמחה בכך שה' זכה את הרבי ואת כל החסידים בגאולתו. אמרנו שבשביל הפצה צריך שמחה, כי שמחה פורצת גדר. שני דברים פורצים גדר – מלך ושמחה. "ויגבה לבו בדרכי הוי'" כתוב ביהושפט – תכונה של מלך ישראל. המלך פורץ הגדר משמח את עם ישראל – עם ישראל בלי מלך הוא עצוב. למה לא מבינים למה כולם מדוכאים היום – זה כי אין מלך. יש איזה טבע של העם – וזה חוזר שוב ושוב בתנ"ך – שכאשר מכתירים מלך השמחה הכי גדולה. זה הטבע של העם, ולא נהינו מודרנים שזה לא כך, רק שהחוכמולוגים מנסים לדכא טבע זה. השמחה היא כשיש מלך שאפשר להתגאות בו, אפשר להתבטל בפניו, להאמין שהוא עבד ה' הבטל לה' ואומר לנו את דברו – זו השמחה של העם. שני דברים פורצים – מלך פורץ ושמחה פורצת – וממילא הא בהא תליא. מה קרה כאן? יש כאן שמחה עצומה, וכל המכתב הזה הוא כעין אזהרה עצומה, שכמה שה' עשה אתנו חסד, כמה שאנו שמחים ויש כאן "יש", אם רוצים לשמור אותו בקדושה, צריך דווקא כעת להנמיך עצמנו כמה שיותר. זה טבע הקדושה, שאין ויש בקדושה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". כשיש יותר אין צריך יותר יש וכשיש יותר יש צריך יותר אין – זה תוכן האגרת] צריך להיות שפל רוח במאד. כי חסד דרועא ימינא [חסד תחתון, חסד דז"א]. וימינו תחבקני [ימין דעתיק, חסד עליון – לא כל כך נוגע לנו, אבל אלו הדיוקים כאן]. שהיא בחי' קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים. וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה [הוי' מלמטה למעלה, ולא נסביר כעת]. צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה [ג"כ הוי' מלמטה למעלה] כמ"ש מרחוק ה' נראה לי. וכנודע דכולא קמי' דווקא כלא חשיב [משפט זה הוא עיקר החידוש של האגרת. זה לשון הזהר המיוסדת על פסוק בדניאל, שמשמעה שהכל לא נחשב לפני ה', אך כאן מפרש באופן אחר – שכמה שמישהו יותר לפני ה' הוא יותר אין בפני עצמו. לפי הפשט זה אובייקטיבי, שהכל בשוה לא חשיב לפני ה', אך כאן מפרש זאת בעבודת ה' – כמה שאתה מרגיש שה' קרב אותך וחבק אותך ועשה איתך נס, כך אתה מתקטן. כך מפרש "קטנתי מכל החסדים" – שחסד בקדש פועל בטבעיות הקטנה. זה הפוך מחסד של ישמעאל, המתנפח כשה' עושה לו טובות, כפי שמפרש בהמשך. יש גם יהודים שקורה להם כך, לדאבוננו – זו תופעה של נה"ב. מי שאצלו מאירה הנה"א החסד מקטין אותו בטבעיות – זה כמו שאדם מתבייש מקירוב וחשיפה. כשהמלך מחבק אותי אני מתבטל לגמרי – מי אני ומה חיי שהמלך הגדול מחבק אותי]. וא"כ כל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס וזו בחי' ימין שבקדושה וחסד לאברהם שאמר אנכי עפר ואפר. וזו היא ג"כ מדתו של יעקב.

חשבנו שנלמד הכל, אבל נסתפק בזה. יש כאן שלישיה מאד יפה – שגם אבא של הרבי מציין אותה – "הוא יותר כלא ואין ואפס". בדרך כלל כתוב רק "אין ואפס" (או "אין" בלבד), אך כאן, כי מסמיך על פסוק ומאמר הזהר "כלא חשיב", מוסיף את המלה "כלא". מחד האדם בתכלית השמחה והשירה על החסד, ומאידך בגלל שיש לו נשמה של יהודית החסד אוטומטית עושה אצלו התקטנות, אלא שיש בה שלושה שלבים – לא, אין, אפס. מה זה שלושת השלבים? קודם ניתן לזה ערכים בקבלה, וגם נעשה מזה צירוף, כדרכנו. ה"לא" זה מוחא סתימאה, "אין" זה גלגלתא, ו"אפס" זה רדל"א. בערכים של ימין-שמאל-אמצע: "לא" זה שלילה – קו שמאל, גבורה (כמו שכל מצוות ל"ת זה גבורה). ב"אין" יש חסד (זו מילה מאד חמודה...) – "אין מזל לישראל" – הבעש"ט מאד אהב מלה זאת (אֵין זה שלילה, אבל אָיִן זה הכי חיובי), ולכן כתוב בקבלה ש"רישא דאין" זה שרש התענוג, יש הרבה כן ב"אָיִן". "אפס" זה הבריח התיכון, המבריח מן הקצה אל הקצה. לפי זה הצירוף כאן הוא שמאל-ימין-אמצע, היו – צירוף ספירת ההוד (שאמרנו שהוא אולי הכי אהוב ושכיח בתניא – אף שכל הצירופים מופיעים בתניא, כולל באגרת זו יש עוד כמה צירופים שלא נזכיר הערב). כל המדרגות הללו בכתר. למה מו"ס זה "לא"? כי בתוך מו"ס יש גבורה דעתיק, זה כח השלילה, השמאל של עתיק בתוך מו"ס דאריך. "למה "אין" זה גלגלתא? כי שמה יש את החסד שדעתיק. זה מה שהוא אומר, והמפרשים אפילו מסבירים, שזה תחושת "ימינו תחבקני" – שזה בשרש החסד של עתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך, וזה פועל בנפש אין, "אין מזל לישראל", התענוג של האין. יש בתוך ספר התניא הרבה פעמים שהרבי כותב "להתבטל ולהכלל באלקות" – שצריך להתבטל וצריך להכלל, זה ניב החוזר הרבה בחלק הראשון של התניא. מה ההבדל בין "להבטל" לבין "להכלל"? זה "לא" ו"אין" – להבטל זה שלילה, שאתה לא פה. התגובה הראשונה על חסד שה' עשה לי היא "מי אני ומה אני? איני ראוי לזה!" – זה פשוט שולל אותי, איני ראוי לכך כלל וכלל. אבל אחר כך יש להכלל – "וימינו תחבקני" זה התכללות, אני נכלל בתוכו, הוא מחבק אותי ואני מרגיש את החום המקרב של החיבוק. אחרי ה"לא", שאיני ראוי כלל וכלל, אני מתחיל להכלל בתוכו – זה תענוג, ה"אין" הזה. אבל אחר כך יש משהו שהוא גם למעלה מתחושת התענוג, כמו אמונה פשוטה – זה אפס, לכן זה רדל"א, לא ידע ולא אתיידע, זה אפס. אמונה זו כן תתגלה לע"ל, אבל בעולם הזה זה לא בא לידי גילוי. כך בקיצור הסברנו משהו מאד יפה כאן – שאין עוד מקום בחסידות ששלוש המילים הללו מופיעות יחד. בדרך כלל יש "אין", יש הרבה "אין ואפס", אבל רק כאן יש "לא אין ואפס". מי אמר את הפסוק "כולא קמיה כלא חשיב"? נבוכדנצר מלך בבל, כשה' הענישו ועשה אותו חית בר שבע שנים, שערותיו וצפורניו גדלו והיה שבע שנים חיה ביער. אחרי שחזר מזה, שה' הבריא אותו באופן פלאי – היום היו אומרים שיצא מדעתו לגמרי, היה מאושפז שבע שנים, מחוץ לענינים לגמרי – הוא הכיר שיש ה' בעולם (כמו הסיפור שספרנו קודם לילדים, שהעיקר להכיר שיש ה' בעולם), ובין היתר אמר שה' עושה עם כל אחד מה שרוצה והכל זה שום דבר בפני ה' (אם כי שם כתוב "כלה חשיבין" ובזהר הופכים ל"כלא חשיב" – זה כבר יותר יהודי, הזהר מגייר אותו). בכל אופן, מה שאפשר לצפות מנבוכדנצר זה שלילת היש – שה' עושה איתו חסד גדול, לפחות שישלול את היש. להגיע לאין הוא לא יגיע. גם ל"לא" בשלמות לא מגיע – אצלו זה רק "לה" (חגרא דיומא, האבק שרואים כאשר השמש זורחת לתוך החלון, כפי שמבארים חז"ל) – זה שיא ההשגה והחויה של בטול בפני ה' שגוי יכול להשיג. הזהר עושה זאת "כולא קמיה כלא" – לא לגמרי, שלילה מוחלטת, זה כבר יהודי – אבל יותר מזה יש "אין", שזה תענוג, ויותר מזה יש "אפס", שזה רדל"א, שהיום זה לא גלוי בכלל אבל לע"ל זה יתגלה, האמונה תתגלה לע"ל.

נסיים בגימטריא מאד יפה: המלים הללו יוצרות סדרה מתמטית מאד יפה. לא זו הנקודה האמצעית של אין, ו-אפס עולה "אין עוד". לא אין אפס = עץ החיים (= רגל, "אל תבאני רגל גאוה"). היות שזה שלושה מספרים עולים יוצר סדרה – הדילוג הראשון הוא של ל והשני הוא של פ, היינו שהבסיס הוא נ. לפי"ז המספר הבא הוא רעא (= הריון = ירמיהו וכו'). הפלא הוא כאשר מגיעים למספר השביעי – 961 = לא בריבוע (חביבות ומעלת השביעי בכך שהוא השביעי לראשון – אם אדה"ז הוא "לא" הרבי הוא "לא" בריבוע...).