"משה מפי עצמו"

ו. מדרגות ב"מפי הגבורה" וב"מפי עצמו"

חילוקי מדרגות ב"מפי הגבורה" וב"מפי עצמו"

הזכרנו שבגמרא כתוב "מפי הגבורה" ו"מפי עצמו" על הקללות של תורת כהנים ומשנה תורה ובזהר כתוב בכלל על ארבעת החומשים הראשונים וכל משנה תורה. ברור שה"מפי הגבורה" וה"מפי עצמו" של הקללות-התוכחה הם למטה מאותן מדרגות של כל החומשים.

הרבי מביא בהערה[קצא] משהו פשוט, שהביטוי "מפי הגבורה" מופיע בפרט ביחס ל"'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום"[קצב] –  זהו גילוי מיוחד של "מפי הגבורה" שמגיע לכולנו – ומציין ש"על כרחך צריך לומר דכמה דרגות ב'מפי הגבורה'".

יש עוד מדרגה, שאינה "מפי עצמו", אבל היא עוד 'ירידה' בכתיבת התורה. זוהי עוד תעלומה, מחלוקת בלתי מובנת – כמו שאומרים על "מפי עצמו" – מי כתב את שמונת הפסוקים האחרונים של התורה, שאחרי פטירת משה רבינו? יש בחז"ל[קצג] שתי דעות – או יהושע, או שה' אומר ומשה כותב בדמע. דמע הוא שרש המדע. איני יודע אם כתבנו, אבל שרש חיבור התורה והמדע הוא בשמונת הפסוקים האחרונים של התורה. לכאורה ברור שזו תורה של משה "מפי עצמו" – או שבכלל לא הוא כתב, אלא יהושע כתב, או שכתב לא מרצונו, באילוץ גמור, בדמע, כאשר "הקדוש ברוך הוא אומר". לפי שתי הדעות, שמונת הפסוקים האחרונים נכתבו לכאורה "מפי הגבורה". יש פה איזה "נעוץ סופן בתחלתן", המדרגה הכי נמוכה כנראה חוזרת למדרגה הכי עליונה (שמונת הפסוקים האחרונים של התורה בשני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות – עשרה פסוקים, שנים בראש כנגד כתר וחכמה ושמונה בסוף מבינה עד מלכות).

חמש מדרגות כנגד שם הוי'

אם כן, יש פה חמש מדרגות, אותן אפשר להקביל לאותיות שם הוי' עם קוצו של י:

את שתי המדרגות העליונות של "מפי הגבורה" – "אנכי" ו"לא יהיה לך" וארבעת החומשים – נקביל לקוצו של י ול-י. את "מפי עצמו" של כל משנה תורה ל-ה עילאה. הקבלה זו מתאימה להסבר (לעיל, בפרק א, ולקמן בפרק ז) שהיחס בין "מפי הגבורה" ל"מפי עצמו" הוא בין אבא לאמא, רק שלאבא, סוד ה-י של שם הוי', יש קוצו של י, כתר, שני הדברות הראשונים[קצד] (שרש רמח מצות עשה ושסה מצות לא תעשה, כמבואר בתניא[קצה]).

הברכות והקללות הן בלב, בז"א, שם יש דינים. יש מאמר חז"ל[קצו] שבכל מקום שיש תוכחה יש גם ברכה. לא רק שבפנימיות הקללות הן ברכות, כמו שיודעים מהחסידות[קצז], אלא גם בפשטות – בכל מקום שה' מוכיח הוא גם מברך בסמיכות. בתורת כהנים יש ברכות ואז תוכחה, וכך גם במשנה תורה. זאת אומרת שקללות תמיד הולכות יחד עם ברכות, מאוזן – איזון חסדים וגבורות שיש בז"א, ו שבשם.

אם אמר "משה כתב בדמע" – עם כל הפירושים (יש גם פירוש מהבעש"ט, שדמע היינו לשון דמוע-ערבוב, ה' נתן למשה את האותיות המרכיבות את שמונת הפסוקים האחרונים בערבוביה ופתאום האותיות נפלו לפי הצירופים שלנו)[קצח] – זו ודאי עוד מדרגה של ירידה.

אם את שמונת הפסוקים האחרונים של התורה כתב יהושע, האם "מפי הגבורה" או "מפי עצמו" שלו? בפשט, ה' אומר ויהושע כותב, כמו שבארבעת החומשים הראשונים ה' אמר ומשה כתב. פה יהושע מחליף את משה רבינו בכתיבה. אם לא נאמר כך, זו באמת בעיה בקדושת ספר תורה למאן דאמר שיהושע כתב. אדרבא, צריך לומר שיהושע עוד יותר בטל כאן לקב"ה – ה' אמר והוא רק מבצע. רבי מאיר חולק ואומר שלא יתכן שיש בספר תורה פסוקים שלא משה רבינו כתב, "זכרו תורת משה עבדי"[קצט]. מה אותו מאן דאמר צריך לומר? מה היחס בין משה ליהושע? משה הוא "פני חמה" ויהושע הוא "פני לבנה"[ר] – הלבנה מצד עצמה לית לה מגרמה כלום, אור הלבנה הוא בעצם אור החמה שמאיר בה. לפי זה, אפשר לומר שגם למאן דאמר שיהושע כתב את הפסוקים האלה, משה רבינו הוא שכתב אותם, כי בעת הסתלקותו (עזיבת הנשמה את הגוף) הוא לגמרי התלבש בתוך התלמיד שלו. יש הרבה משמעויות של התלבשות. אם מישהו אומר שיהושע כתב שמונה פסוקים בתורה – אף שחייבים לומר (לכאורה) שמשה רבינו כתב אותם, רק שהוא מת – אז חייבים לומר שבאמת הוא לא מת (כל שכן וקל וחומר מיעקב אבינו שלא מת[רא]) אלא שעכשיו הרב חי בתוך התלמיד (כמו שהרבי רמז על הרבי הקודם – "נשמתו בי"). התלמיד בטל לרב, הרב בתוך התלמיד, וה' אומר לו מה לכתוב. אם אכן הרב בתוך התלמיד, אולי עדיין זה "מפי עצמו" של משה וה' לא צריך לומר – המשך משנה תורה. משה ממשיך לומר, רק שיש כאן עוד שלב התלבשות – הכל הכנה לדור שנכנס לארץ, וכעת משה כל כך מתלבש במנהיג אותו דור עד שבעיני בשר רואים את יהושע כותב. בכל אופן, זהו סוד המלכות, ה תתאה שבשם, בשם הוי' שעשינו כאן, י-ה-ו-ה מאד חשוב. ולסיכום:

קוצו של י"מפי הגבורה" של "אנכי" ו"לא יהיה לך"

י"מפי הגבורה" של ארבעת החומשים הראשונים

ה"מפי עצמו" של כל חומש דברים

ו"מפי הגבורה" ו"מפי עצמו" בקללות

השמונת הפסוקים האחרונים בתורה

חמש המדרגות כנגד העולמות

בדרך כלל, סתם שם הוי' כולו באצילות, אבל כאן יותר נכון לומר שכנגד אדם קדמון-אצילות-בריאה-יצירה-עשיה – מצטייר יותר יפה:

עשרת הדברות בכלל, ובפרט מה ששני הדברות הראשונים שמענו ישר "מפי הגבורה", היינו התגלות א"ק, קוצו של י.

ארבעת החומשים שנאמרו "מפי הגבורה" והם עצמם כנגד י-ה-ו-ה, הם באצילות – "הוי' בחכמה"[רב].

משה "מפי עצמו" של משנה תורה הוא גילוי בבריאה – הכל "אצילות איז אויך דא"[רג], גילוי אצילות בבריאה, בדברו אל דור השני, הדור שנכנסו לארץ.

הקללות, שיש עמן תמיד ברכות, הן עולם היצירה שחציו טוב וחציו רע. כל התוכחה, אם כן, היא בעולם היצירה (עולם היצרים – הברכות מצד היצר הטוב והקללות מצד היצר הרע).

החידוש של שמונת הפסוקים האחרונים הוא "אף" (משה עצמו אומר "יגֹרתי מפני האף"[רד]) – "אף עשיתיו" – שאפילו הם שייכים למשה רבינו, אף על פי שלכאורה הוא מת.

אדם קדמון"מפי הגבורה" של "אנכי" ו"לא יהיה לך"

אצילות"מפי הגבורה" של ארבעה חומשים (הוי' דאצילות)

בריאה"מפי עצמו" של כל חומש דברים

יצירה"מפי הגבורה" ו"מפי עצמו" בקללות

עשיהשמונת הפסוקים האחרונים של התורה

חש-מל-מל; הכנעה-הבדלה-המתקה

בחמש המדרגות הנ"ל, העיקר כמובן הוא ה-ג ראשונות – ה"מפי הגבורה" ללא ממוצע המחבר של "אנכי" ו"לא יהיה לך", משה אומר "מפי הגבורה" של ארבעת החומשים הראשונים ומשה אומר "מפי עצמו" של משנה תורה. מהו הסדר הפנימי שלהן בעבודה?

חומש דברים נקרא על שם דבור משה רבינו לעם ישראל – "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". כלומר, עיקר הנקודה של משנה תורה הוא שמשה הוא המדבר, היינו "מפי עצמו" של משה (השכינה שמדברת מתוך גרונו של משה היינו סוד המלכות, עולם הדבור, שמתאחד עם משה עד שנעשה ה"אני" שלו, וכמאמר הלל "אם אני כאן הכל כאן"[רה] ופרש בזהר[רו] שהולך על "שכינתא דאיקרי אני"). נמצא רמוז שכללות משנה תורה היא בחינת "מל" לשון דבור ("מי ימלל גבורות הוי'"[רז], רמז לתוכחת משנה תורה, עיקר ענינו של משנה תורה, כנ"ל מבעל אור החיים). היינו המתקת הדינים מכח הדבור (פירוש הבעל שם טוב[רח] ל"מי ימלל גבורות ה'", מי-בינה ימתיק בדבורו את הדינים של ה'), ואי אפשר להמתיק דינים אלא בשרשם בבינה ("מי" כנ"ל).

כאשר עם ישראל שמעו את הדבור – "אנכי" ו"לא יהיה לך" – יוצא מפי הגבורה פרחה נשמתם ואמרו אל משה "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים [ה'גבורה' עצמו] פן נמות"[רט]. מתוך "חש" פנימי של בטול ושפלות בתכלית התחננו שה' יחשה ולא ידבר אתם ישירות "פן נמות". ואז "ויעמד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים" – הם בהכנעה-חש ומשה בהבדלה-מל מלשון ברית מילה. בהמשך, כאשר משה מדבר אל העם "מפי הגבורה" (דרך מעבר, כמו שיתבאר, כלומר ששומעים את ה' מדבר, כדברי הגר"א הנ"ל) הדבר פעל בעם התרוממות ותחושת הבדלה מעין ההבדלה של משה רבינו.

נמצא ששלש המדרגות – "מפי הגבורה" ללא ממוצע, משה "מפי הגבורה", משה "מפי עצמו" – הן בסוד חש-מל-מל וכן, בעבודת האדם, הכנעה-הבדלה-המתקה. הדבר מתאים להקבלת שלש המדרגות לקוצו של י (כתר), חכמה (י) ובינה (ה): הכתר חש (הכנעה), יסוד אבא (הברק המבריק על השכל) מל לשון ברית מילה (הבדלה), יסוד אמא (סוד המקוה) מל מלשון דבור (המתקה).

יחיד-אחד-ועד

להבנת הסדר הפנימי של שלש המדרגות העיקריות בהשכלה נקדים את דברי רבי אייזיק מהומיל, גדול המשכילים של חסידות חב"ד[רי]:

... שענין הגבורות הוא ע"ד שאמרז"ל אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו ושאר התורה מפי משה שאמר מפי הגבורה [משא"כ משנה תורה משה מפי עצמו אמר וכמ"ש במק"א]. וי"ל הגבורה הוא כח שמו לבדו שהוא שני הפכים בנושא אחד דוקא. וזהו אנכי מי שאנכי בחי' יחיד, ואעפ"כ יש בו ולא יהיה לך, והוא בחי' הגבורה דבחי' לבד דוקא וד"ל, כי במאמר אנכי נגלה להם בחי' יחודו ית' בעולמו כמארז"ל היו פונים לכל הצדדים והיו שומעין את הקול יוצא אנכי וכו'. והיחוד האמתי כולל ג' הבחי' אחד ויחיד ולבד כנ"ל. אבל כל התורה שמעו מפי משה שהוא הדעת והדעת מגיע עד היחוד דפי הגבורה וכו' וכמ"ש במק"א.

נמצא ש"אנכי" כולל את כל ג הבחינות של אחד-יחיד-לבד (וכדמוכח מהגימטריא – אנכי עולה אחד יחיד לבד![ריא]).

חוץ מאחד-יחיד-לבד יש עוד שתי 'שלישיות' על דרך זה המובאות בדא"ח – יחיד-אחד-קדמון (ג דרגות לפני הצמצום הראשון, כמבואר בשער היחוד לאדמו"ר האמצעי[ריב]) ויחיד-אחד-ועד (כווארט של אדמו"ר הזקן שבמעזריטש לומדים יחיד-אחד-ועד). הכי פשוט לעניננו, בהקבלה לשתי בחינות "מפי הגבורה" ול"מפי עצמו", להקביל לשלישיה יחיד-אחד-ועד: "אנכי מי שאנכי" הוא בחינת יחיד, כמבואר בדברי רבי אייזיק הנ"ל (כאשר "לא יהיה לך" מגלה את בחינת הלבד שבו); "אחד האמת" מתגלה בחכמה דווקא כמבואר בתניא[ריג] בשם הרב המגיד[ריד]; ועד ועוד דברים (משנה תורה) עולה "מפי עצמו"! פירוש זה מתאים למבואר לעיל (בפרק ד, ולקמן עוד בפרק ז) בענין דעת עליון, יחודא עילאה ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"), ודעת תחתון, יחודא תתאה ("ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"), ודוק היטב (בדא"ח מבוארת המעלה שיש ביחודא תתאה לגבי יחודא עילאה, היינו המעלה העצמית של "מפי עצמו" כפי שיתבאר)[רטו].

ז. "מפי הגבורה ו"מפי עצמו" בספירות

עתיקא וז"א

הסברנו שמשה רבינו הוא ממוצע – לפעמים כתוב שהוא ממוצע בין ה' לישראל ולפעמים כתוב שבין ה' והעולם. יש ויש, יש למשה שתי בחינות – "איש האלהים", "מחציו ולמטה 'איש' ומחציו ולמעלה 'אלקים'". למטה הוא ממוצע בין ה' לעולם, ולמעלה הוא ממוצע בין ה' לישראל, שיהיה הוי' "אלהי ישראל" (שם אלקים) – "הוי' אלהי ישראל" בגימטריא משה רבינו. ה' מלך על כל העולם בזכות ארץ ישראל, "אמת מארץ תצמח". זהו סוד שני המושגים שהזכרנו, ישראל-עולם[רטז], עם כל הרמזים שהזכרנו.

כשהרבי מדבר על רוח הקדש של משה "מפי עצמו" הוא כותב[ריז] שזו מדרגת ז"א דאצילות. בכתבי האריז"ל[ריח] – לפי הזהר[ריט], ומבואר באריכות בלקוטי תורה של אדמו"ר הזקן[רכ] – מבואר ששרש משה רבינ הוא ז"א דאצילות, ואם הוא מקבל משרשו זו מדרגת "מפי עצמו". זהו ווארט די מובן.

אם כך, ההתלבשות כאן היינו התלבשות ה' מתלבש בז"א דאצילות, עד כדי כך שהוא נקרא על שם ז"א דאצילות. בכל יחוד קוב"ה ושכינתיה ה' נקרא על שם ז"א דאצילות, סיום עולמות האין סוף. המלכות היא כבר תחלת הבריאה. לכן היחוד הוא בין עולמות האין סוף, עד ז"א דאצילות, עם המלכות, ראש הבריאה. כשה' מתייחד עם כל האין סופיות שלו, מתלבש בז"א, ומשם באה הנבואה למשה רבינו זהו "מפי עצמו".

האריז"ל לא מדבר על מעבר או התלבשות, אלא רק מסביר שאם הנבואה באה למשה משרש נשמתו היא "מפי עצמו" ואם למעלה מכך היינו "מפי הגבורה". למעלה היינו עתיקא, וממילא "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" היינו "ז"א בעתיקא אחיד בתליא"[רכא] ועוד יותר "ז"א ועתיקא כולא חד"[רכב].

אבא ואמא

אבל, אם כבר משייכים את שתי הבחינות לפרצופים ולבחינות העליונות, אפשר לפרש בעוד צורות:

לדוגמה, כפי שכבר הזכרנו, האריז"ל עצמו אומר שנשמת משה רבינו היא הרכב של שני שמות – קפד-קסא (כל אחד כפולת חיה – ח"פ חיה וז"פ חיה). מה ההבדל? קפד מצד החכמה ו-קסא מצד הבינה. בתוך תרפז – יחוד "מפי הגבורה" ו"מפי עצמו" (נבואה-רוח הקדש, ישראל-עולם), כנ"ל – יש את מילויי הוי' ומילויי אהיה. קפד אמנם אינו אחד המילויים, אבל הוא האחוריים של שם עב, המילוי הראשון של שם הוי', ו-קסא הוא המילוי הגבוה ביותר של שם אהי'.

משה רבינו עצמו שייך לשם אהיה[רכג]. ה' מתגלה אליו בסנה – "אהיה אשר אהיה... אהיה שלחני עליכם"[רכד] – ואחר כך השם הזה לא מופיע עוד בתורה (ובכל התנ"ך), אומר דרשני. רמז מפורסם ש"אהיה אשר אהיה" עולה 543, היפוך של 345 (משה), כאילו מתגלה לו בהשתקפות, משלים (משלים ל-888, כפולת 37, יחידה, תיקון הבל, השרש של משה)[רכה]. מה פירוש "אהיה אשר אהיה"? אני אהיה מה שאני רוצה להיות, אם אני רוצה להיות אתה – אני אתה. הגילוי של כך בפועל הוא במשנה תורה, "מפי עצמו" של משה, "דרך התלבשות". ה' מגלה לו שאתה "גואל ראשון" ואתה עתיד להיות "גואל אחרון" כי אני – "אני ראשון ואני אחרון"[רכו] – מתלבש בך ממש, אתה הנציג שלי בעלמא דין, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

מה אמרנו עכשיו? כמו שהאריז"ל אומר ש"מפי עצמו" היינו ז"א ו"מפי הגבורה" עתיקא, אפשר לומר יותר פשוט ששתי הבחינות הן כנגד אבא ואמא, חכמה ובינה. והיינו כנ"ל בחמש המדרגות שכנגד שם הוי' (וכנגד חמשת העולמות א"ק אבי"ע), ששם "מפי הגבורה" של ארבעת החומשים הוא כנגד ה-י של שם הוי', אבא-חכמה, ו"מפי עצמו" של משנה תורה כנגד ה-ה עילאה של שם הוי', אמא-בינה. "משה זכה לבינה", אך יש בו שני מרכיבים – קפד הוא "מפי הגבורה" שלו (אחוריים, בדרך ירידה, ה' נמשך אליו) ו-קסא הוא ה"מפי עצמו" שלו. יש ב"דרך מעבר" מעלה וחסרון – יש מעלה, שעובר מלמעלה, וחסרון, שלא נתפס. מהם אחוריים בקבלה? שתוך כדי שהוא נמשך הפנימיות מסתלקת – כך מוסבר בקבלה. למה הוא מסתלק? כי לא נתפס. נשאר חידה. זהו סוד האחוריים של שם עב, השם הכי קדוש – האחוריים שלו. אבל העצם של שם אהי' הוא שם קסא.

לפי זה, שתי הבחינות של "מפי הגבורה" ו"מפי עצמו" יוצאות משני המזלות – אור אבא יונק ממזל העליון "נֹצר חסד" והוא "מפי הגבורה" (השרש הראשון שלו הוא בגבורה דעתיק, וכנ"ל ש"מפי הגבורה" היינו מעתיקא הכוונה לגבורה דעתיק המתלבשת במוחא סתימאה דאריך, צמצום האור העצמי של הכתר שיתלבש באותיות התורה), אבל בדרך אחוריים, כי לא נתפס, לא מתלבש. זהו חסרון. מה שפנים, הפנים הם שם קסא, פני אמא, "משה זכה לבינה", מזל התחתון "ונקה" שמניק את אור אמא[רכז]. אם כן, או שנאמר ש"מפי הגבורה" היינו עתיקא, כתר, ו"מפי עצמו" הוא ז"א, ואז בשביל "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" צריך לומר ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא" ויותר מכך – "כולא חד", או, בפירוש השני, "מפי הגבורה" ו"מפי עצמו" הם חכמה ובינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[רכח].

"מפי הגבורה" ו"מפי עצמו" – תבונה ומלכות

עוד דרך להסביר, על פי הפסוק "פה אל פה אדבר בו" (שהוזכר בפרק א): בקבלה יש פה עליון דתבונה, שממנו יוצאים ז הבלים בהם ה' ברא את העולם, ויש הפה תחתון, "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[רכט]. כתוב בפירוש[רל] שמשנה תורה הוא מקור התורה שבעל פה. כתוב[רלא] שארבעת החומשים הם כנגד י-ה-ו-ה, שם הוי', "שם בן ד" (גם בבינה יש שם הוי' – הוי' בניקוד אלהים, "סוד הוי' [ליראיו]" כנודע, היינו "מפי הגבורה", ודוק), וחומש דברים הוא שם א-דני[רלב]. אם "פה אל פה" היינו מהפה העליון דתבונה אל הפה התחתון, מלכות, "הא בהא תליא", זהו עוד פירוש במושגים של ספירות ל"מפי הגבורה" ו"מפי עצמו"[רלג].

פה הבינה נקראת "מפי הגבורה" על שם הפסוק במשלי, "אני בינה לי גבורה"[רלד], שפירושו בקבלה[רלה] שפרצוף אמא מלביש את זרוע שמאל (גבורה) דאריך ("לי גבורה" היינו כמו 'בי גבורה' – גבורה דאריך מתלבש בי[רלו]). לפי זה, "מפי עצמו" היינו מלכות – פשט, 'עצמו' היינו 'אני', "שכינתא דאיקרי אני"[רלז].

אם כן, אמרנו ששתי הבחינות יכולות להיות עתיקא וז"א, יכולות להיות אבא ואמא ויכולות להיות תבונה ומלכות[רלח]. הפשט שאמרנו בהתחלה הוא ש"מפי הגבורה" היינו הדיבור כלפי נשמות דאצילות ו"מפי עצמו" היינו הדיבור כלפי נשמות דבריאה, הנשמות שנכנסו לארץ, שהן בעצמן באו בהתלבשות.

"מפי הגבורה" ו"מפי עצמו" – גבורה ונצח

יש עוד זוג ספירות שאף הן בסוד "מפי הגבורה" ו"מפי עצמו": "מפי הגבורה" על פי פשטות רומזת לספירת הגבורה (שרש יצחק אבינו), ו"מפי עצמו" של משה רומז לספירת הנצח, המדה של משה עצמו במדות הלב[רלט]. המעבר מהגבורה לנצח הוא סוד "שִׂכל את ידיו"[רמ] – יד שמאל (גבורה) של יצחק נמשכת לרגל ימין, על ראש (העולה משה-יוסף, ממוצע המחבר) מנשה, אותיות משנה, משנה תורה[רמא] (משנה היא משה עם נ, שרש המשנה, תורה שבעל פה – בחינת "מפי עצמו" – במשנה תורה).

"מפי הגבורה" ו"מפי עצמו" – דעת עליון ודעת תחתון

"אחרון אחרון חביב". משה רבינו הוא הדעת של כללות נשמות ישראל, כמבואר בתניא[רמב]. אך יש בדעת שתי בחינות, סוד "אל דעות הוי'"[רמג]: דעת עליון (שלמעלה היש האמתי ולמטה האין, "כולא קמיה כלא חשיב") ודעת תחתון (שלמטה היש הנברא ולמעלה האין של היש הנברא, "מאין באת"[רמד], שנקרא אין על שם העלמו מעיני הנבראים וגם בהיותו הארה בעלמא, אין, ביחס ליש האמתי). ידועה תורת המגיד[רמה] שה' ברא את העולם יש מאין ותפקיד הצדיקים ("ועמך כֻלם צדיקים"[רמו]) הוא להחזיר את העולם (לשון העלם אלקות[רמז]) מיש לאין (בטול היש לאין, כלומר לגלות ביש הנברא את שרש האין האלקי המהוה ומחיה אותו בכל רגע תמיד).

והנה, דעת עליון היא בחינת "מפי הגבורה" ("הגבורה" היינו היש האמתי הנושא הפכים, סוד "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים [שם הגבורה]"[רמח]), ואילו דעת תחתון הוא "מפי עצמו" (עבודת עצמו של משה להחזיר את היש לאין, שהוא הוא – האין האלקי – שרש נשמתו). במדבר, לדור דעה, האירה הארת דעת עליון, איך שכולא קמיה כלא חשיב (בחינת מדבר, "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישִמֹן"[רמט]). אך עיקר העבודה שמצד דעת תחתון, להחזיר את היש הנברא לאין, הוא בארץ ישראל, ולכן בחינה זו מתאימה לדור שנכנסו לארץ, שיתקיים אצלם "לדעת בארץ דרכך [בכל גוים ישועתך – שיהיה ה' מלך העולם כולו, עיקר העבודה בארץ ישראל כנ"ל]"[רנ].

סיכום

מצאנו, אם כן, חמשה זוגות אפשריים בתוך הספירות למושגים "מפי הגבורה" ו"מפי עצמו":

"מפי הגבורה""מפי עצמו"

עתיקאזעיר אנפין

אבאאמא

תבונהמלכות

גבורהנצח

דעת עליוןדעת תחתון

ח. סודות חזון בתנ"ך

הופעות המלה "חזון" בתנ"ך

נתעכב עוד על המלה "חזון": כמה פעמים המלה "חזון" נמצאת בתנ"ך? היום מאד קל לבדוק – המלה "חזון" מופיעה 23 פעמים בתנ"ך. ההופעה הראשונה היא כאשר שמואל הרמתי היה ילד קטן – "בימים ההם אין חזון נפרץ"[רנא]. כמו שכבר הזכרנו, ההופעה האחרונה של חזון היא במגלת איכה – "גם נביאיה לא מצאו חזון מהוי'". לכבוד הרב יניב, שכאמור הכל כאן בזכותו, והוא מאד אוהב מספרים, וגם אני – זה המכנה המשותף כאן – נאמר כמה רעיונות הקשורים לחשבון, "בֹאו חשבון"[רנב], "עיניך ברכות בחשבון"[רנג]. ב"גם נביאיה לא מצאו חזון מהוי'" יש שש מלים, לא יותר מדי קשה לעשות פה חשבון יחד.

קודם כל, נחשב רק את הביטוי העיקרי, "חזון מהוי'" (החזון החיובי, הגאולה) – בגימטריא 137, מספר מאד חשוב. היום הוא נחשב המספר הכי חשוב בפיזיקה, והוא בגימטריא קבלה. ה"חזון מהוי'" הוא קבלה – חכמת הקבלה. המלה הקודמת היא "מצאו", גם שוה 137. "גם נביאיה לא מצאו חזון מהוי'", אבל אצלנו כן יתקיים ה"מצאו חזון מהוי'" – זו הגאולה. אז יש פה פעמיים קבלה, שני עדים, "מצאו חזון מהוי'".

כעת נצרף את המלים "גם נביאיה לא", "גם נביאיה לא מצאו חזון מהוי'" – כל המלים בתנ"ך מקודשות – ונראה שהמספר הכולל הוא 426. יש פה שש מלים, נחלק ל-6 ונראה את הערך הממוצע של כל מלה – יוצא 6 פעמים 71, חזון! משהו פלאי, שיש פה ביטוי – הפעם האחרונה שכתובה המלה "חזון" בתנ"ך, "הכל הולך אחר החיתום"[רנד], שממוצע כל מלה הוא חזון. אמרנו שיש 23 פעמים "חזון" בתנ"ך. הסימן הוא "חזון ישעיהו" שנקרא בשבת חזון – ישעיהו במספר קטן עולה 23, יש ישעיהו פעמים "חזון" בתנ"ך.

שוב, הראשון הוא "אין חזון נפרץ" וגם אחרון על דרך זו ("לא מצאו חזון" ע"ד "אין חזון"), "גם נביאיה לא מצאו חזון מהוי'", בטוי בו כל מלה בממוצע שוה חזון, הכל חזון (כן חזון).

חזון במספר קטן שוה הוי' – חז עולה 15, יה, ו-ון עולה וה, 11. חזון הוא גילוי של שם הוי'. ערך המלה חזון בקבלה, 71, הוא סוד שם הוי' פלוס הוי' במילוי אלפין (מה, 45) – זו הכוונה בכתבי האריז"ל[רנה]. 71 עולה גם "וחי בהם"[רנו] – כל התורה והמצוות הן בשביל "וחי בהם", זהו החזון.

נביאי החזון

יצאנו מתוך הנבואה של שבת חזון, "חזון ישעיהו". האם יש עוד נביא שנבואתו נקראת חזון? גם "חזון נחום האלקושי" ועוד קודם "חזון עובדיה" (יש ספרים על שם החזון הזה). יש שלשה נביאים שכל נבואתם נקראת חזון – ישעיהו, עובדיה, נחום (לפי סדר התנ"ך), שסימנם יען[רנז] (או עין או עני, אבל לפי סדר התנ"ך הוא יען), 'איהו יען איהי יענה', מלה עם גימטריא יפה, ה"פ הוי'.

איפה כתובה המלה "יען" לראשונה ("הכל הולך אחר הפתיחה"[רנח])? בסוף עקדת יצחק[רנט]: "ויאמר בי נשבעתי נאֻם הוי' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך". יען היא אחת המלים כאן שהיא כפולת הוי', כדלקמן. צריך לומר שכל מעלת רוח הקדש מלמטה למעלה, שנקראת "חזון", היא בזכות עמידת אברהם בנסיון העקדה. עקדת יצחק היא יחוד והתכללות מדת החסד של אברהם במדת הגבורה של יצחק. לפי זה, אפשר לומר שיצחק מגלה את הנבואה מלמעלה למטה (הפך טבעו הראשון, טבע האש והיראה להסתלק מלמטה למעלה), "מפי הגבורה" (וכנ"ל בענין יצחק ופינחס שיצחק, מדת הגבורה, הוא סוד "מפי הגבורה"), ואברהם מגלה את החזון מלמטה למעלה (גם הפך טבעו הראשון, טבע המים לרדת מלמעלה למטה), ומכח זה שתי הבחינות התייחדו אצל משה רבינו (דווקא במשנה תורה, "מפי עצמו", משה מקבל את השראת נבואתו-חזונו מאברהם אבינו איש החסד, בחינת "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה"[רס] כנ"ל. נמצא שאברהם נמשך להוד ויצחק נמשך לנצח – "שִׂכל את ידיו"[רסא] מכח העקדה).

נאמר כעת גימטריא פלאית: "ויאמר בי נשבעתי נאם הוי' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך" עולה 4979. לאברהם יש שני תכונות-כינויים – אחד ("אחד היה אברהם"[רסב], "כי אחד קראתיו"[רסג]) וחסד ("חסד לאברהם"[רסד]), וכל הפסוק עולה אחד (13) פעמים "איש חסד [נוטריקון אחד]" (383)![רסה]

הבטוי "איש חסד" כתוב פעם אחת בתנ"ך – "גֹמל נפשו איש חסד ועֹכר שארו אכזרי"[רסו], פסוק במשלי. מה פירוש "גֹמל נפשו"? יש שני פירושים: לפי רש"י, מי שעושה טובות לקרובים שלו, ו"עֹכר שארו" הוא ההיפך מזה, הוא אכזרי. האבן עזרא והרד"ק וכו' אומרים ש"גמל נפשו" הוא מי שדואג לעצמו, אוכל בריא. כמו הלל, שהוא איש חסד, שהולך "לגמול חסד עם העלובה"[רסז], עם הגוף. מה היה בעקדה? הנסיון היה "ועֹכר שארו אכזרי", אבל בסוף התעצם אברהם עם מדתו "גֹמל נפשו איש חסד".

חזון העקדה

עוד פסוק חשוב: בתחלת העקדה כתוב "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחֹק"[רסח]. כפי שנסביר בע"ה, כל התורה חוץ ממשנה תורה נאמרה כ"שלישי המדבר". "ביום השלישי" עולה תשובה (713). איפה כתוב בתנ"ך ש"ביום השלישי" הוא תשובה? "יחינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו"[רסט], "יחינו מימים" אלה שני ימי ראש השנה ו"ביום השלישי" זהו יום כיפור. כנראה גם כאן רומז לזה. "וירא את המקום מרחק" זו נבואה או חזון? זהו חזון. חזון הוא יעד – כשאני רואה את היעד, במיוחד מרחוק, זהו חזון. לא נבואה, גם איני יודע מה בדיוק אמור להיות שם.

"ביום השלישי וישא אברהם" עולה 1278, ג"פ 426, מספר בו התחלנו את השיעור הערב, "גם נביאיה לא מצאו חזון מהוי'", ו"פ חזון. אם כן, ארבע המלים הראשונות בפסוק עולות ג"פ "גם נביאיה לא מצאו חזון מהוי'" העולה חי פעמים חזון. ההמשך הוא "את עיניו וירא את המקום מרחק" – יוצא ד"פ 426. אם כן, כל הפסוק הוא ז"פ "גם נביאיה לא מצאו חזון מהוי'", בחלוקה לג"פ וד"פ, משהו מופלא. הכל יחד עולה מב (שם מב הוא שם ההעלאה מלמטה למעלה, בחינת חזון) פעמים חזון, פסוק שכולו אומר חזון – "חזון מהוי'". זו דוגמה לחזון – יש פה חזון להגיע לשם, ובסוף הוא מתברך בשלשת הנביאים האלה, ב"יען", ישעיהו-עבדיה-נחום.

אם כן, לפי זה, עקדת יצחק היא חזון (עקדת יצחק = 782 = 11 פעמים חזון ע"ה) – החזון של אברהם אבינו ושל עם ישראל, "ויקרא אברהם שם המקום ההוא הוי' יראה אשר יאמר היום בהר הוי' יראה"[רע].

ט. אחרית הימים

הופעות הבטוי "באחרית הימים" בתנ"ך

הנושא שפורסם היה "אחרית הימים". דברנו על ה"חזון" והמשמעות שלו בקשר לימות המשיח, אבל נדבר גם על הביטוי "אחרית הימים" עצמו: הביטוי "אחרית הימים", בלי אות נוספת, לא מופיע בתנ"ך. אמנם יש בדיוק 13 "אחרית הימים" אבל תמיד בתוספת ב – "באחרית הימים"[רעא]. איך החלוקה לפי תנ"ך? רמז מאד יפה – ד פעמים בתורה, ח פעמים בנביאים ופעם א בכתובים, כך שהסימן הוא אחד למפרע. ללמד שהגילוי של אחרית הימים הוא גילוי של "אחד האמת" בדרך של אור חוזר שחוזר לקדמותו ממש. איפה הפעם האחת בכתובים? זהו הסימן שאחרית הימים היא חזון.

קודם נאמר רמז במיוחד בשביל הרב יניב: "באחרית הימים" במספר קדמי עולה 2800[רעב] (רואים למה צריך את ה-ב, בלעדיה היה 3 פחות). יש יג כאלה – יג כפול 2800 עולה 20 פעמים 1820, שהוא מספר הופעות שם הוי' בתורה, כידוע.

נחזור על המבנה: יש 13 "באחרית הימים" בתנ"ך. 13 היינו אחד, ואכן הבטוי "באחרית הימים" מופיע אחד פעמים בתנ"ך בחלוקה מלמטה למעלה – א בכתובים, ח בנביאים ו-ד בתורה. הפעם האחרונה, ה-א מלמטה למעלה (המלכות הופכת להיות כתר דאור חוזר), היא בדניאל – מיכאל השר הגדול עומד לעזרת דניאל. הוא עומד עשרים ואחד יום מתעמת ומתאבק עם השר של פרס – ואז בא מיכאל לעזור לו. לעניננו עשרים ואחד יום הם שלשת השבועות. הוא מתעמת שם דווקא עם פרס, ואז בא מיכאל לעזור לו, ואומר לו: "ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים כי עוד חזון לימים"[רעג]. הפסוק היחיד שמחבר בין אחרית הימים לחזון. ספר דניאל הוא ספר של חזון, בכתובים, ויש בו כמה פעמים חזון – אבל זה היחיד שמחבר את החזון ל"באחרית הימים".

יעקב אבינו רצה לגלות "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים"[רעד] – "באחרית הימים" הראשון, "נעוץ סופן בתחלתן"[רעה] – אבל נסתמו לו מעינות חכמה. בסוף בא מיכאל ואומר לדניאל[רעו] שבאתי להבינך וגו' – שאתה תתפוס, "מפי עצמו" – "באחרית הימים כי עוד חזון לימים".

דברנו לאחרונה[רעז] על הפסוק היחיד שהרמב"ם מביא[רעח] על אותו האיש – "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו"[רעט]. רואים שחזון הוא גאולה – "להעמיד חזון" היינו להביא את המשיח. רואים כמה חשוב חזון – שייך במיוחד לשבת הזו, יום הולדת של משיח. בתשעה באב נדחה, מתי משיח נולד – בנדחה או בשבת? יום הולדת הוא לפי התאריך. אם נולד אז בתשעה באב – תמיד נולד בתשעה באב, והשנה בשבת. ההילולא רבא של החוזה מלובלין – שנקרא על שם חזון. חוזה עולה כו, חזון במספר קטן. להעמיד חזון היינו להוליד את המשיח. אותו אחד רצה להעמיד חזון ונכשל – פסוק מובהק של הרמב"ם. רק שנבין מהו חזון.

"וידע כל פעול כי אתה פעלתו"

עוד משהו, שגם בא מתוך איזה הקשר בשיחה[רפ]: כמו שאמרנו הרבה פעמים[רפא] שאם היו נותנים לי לומר רק ארבע מלים של תפלה – הייתי אומר "וטהר לבנו לעבדך באמת". כך, אם היו שואלים מה המשפט הכי חזק שמתאר מה צריך להתקיים באחרית הימים, יש רמז שצריך להיות מה שאנחנו אומרים בראש השנה, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", כך יוצא כאן מהשיחה. זו אחרית הימים, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו". הרבי מסביר שה"פעול" כאן הוא פעול שלא יודע את כח הפועל בנפעל. מבקשים שלא רק שכן יכיר את כח הפועל, אלא שיכיר גם את ה"אתה", את העצמות. "וידע כל פעול" – האבן, לא רק "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", אלא גם "כל פעול" – "כי אתה פעלתו". כל כך למה? כי העצמות, היש האמתי, מתגלה דווקא ביש הנברא. זה עיקר הווארט של אדמו"ר הזקן, ה"מפי עצמו" של החסידות כנ"ל, וכמבואר במ"א.

פסוקי 1348

יש בזה רמז יפהפה: "וידע כל פעול כי אתה [העצמות, לא רק כח הפועל, שהוא הארה בלבד] פעלתו"[רפב] (שאפילו יותר מ"כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". על מלים אלו – "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" – יש שיר שאפשר כל השנה לשיר, ובפרט בשבת חזון, "המקדים רפואה", כדאי לשיר זאת) עולה 1348. אם ה‑1000 הוא א עולה אשמח, הכוונה של "שמע... אחד" – עד אשמח. עד על אחדות ה', עד שידעו שהיש הנברא הוא הוא היש האמתי, "גאט איז אלץ".

בכל ספר תהלים יש רק פסוק אחד ששוה למספר זה, הפסוק האחרון של פרק קז. אם יש פרק אחד שמגדיל לעשות בתיאור השגחת ה', הנסים שעושה ה' עמנו כל יום, הוא פרק קז, "ארבעה שצריכים להודות" – מדבר על פלאי ההשגחה אתי. הסיום – שחברנו לו ניגון כשהיה הפרק של הרבי – הוא "מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי הוי'".

עוד בטוי שעולה 1348, הוא פסוק מספר נחמיה, "וצבא השמים לך משתחוים"[רפג], שאומרים כל בקר – קשר עוד יותר מובהק ל"וידע כל פעול כי אתה פעלתו". זה רמז, רביעיה יפהפיה – ש"אשמח", אֶלֶף-שמח, הוא "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", "וצבא השמים לך משתחוים", "מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי הוי'".

"אודך הוי' כי אנפת בי"

הרבי גם כותב שגילוי העצמות, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", הוא גם הסוד של "אודך הוי' כי אנפת בי"[רפד]. "אודך הוי' כי אנפת בי" – אני אודה לך על הגלות ועל היסורים. זה מה שהרבי אמר על עצמו, שמאז שעמד על דעתו בגיל שלש, כילד קטן – מאז עד עצם היום הזה – הוא מצפה מתי יוכל לומר בלב שלם "אודך הוי' כי אנפת בי", החוויה הכי עצמית של תשעה באב. כמה שוה? 630, משולש 35, יהודי במשולש.

הרבי כותב שתכלית משנה תורה היא להגיע לפסוק "עד הים האחרון"[רפה], שחז"ל קוראים "עד היום האחרון" [רפו]– קשר ל"אחרית הימים". ה' הראה למשה כל מה שיקרה עד ביאת משיח – מכח ה"מפי עצמו" מגיעים "עד הים האחרון", "עד היום האחרון". אז, ביום האחרון הזה, אפשר יהיה לומר "אודך הוי' כי אנפת בי"[רפז].

השלמות שנוגעות לאירוע:

א. בנוגע למפגינים, התכוונו לומר-לרמוז (אולי הבינו): אם התורה היתה רק "תורת הוי'", "מפי הגבורה", היינו צריכים להתעמת אתם, אם זו "תורתו", "מפי עצמו", מותר למחול וממילא אפשר 'לשחק' אתם.

ב. עוד ענין (קשור למה שדבר באירוע איציק גולן, על כך שגם אצל המפגינים יש נקודת אמונה): משה רבינו פחד "עוד מעט וסקלוני". ה' אמר מה פתאום, ח"ו, עבור לפני העם ותראה שלא ירימו יד. התיקון הוא "עוד מעט ואין רשע" של רבי נחמן – לראות את הנקודה הפנימית של המתנגד, ששם הוא יהודי טהור. זהו אחד הפירושים שלנו ל"אין מלך בלא עם" – בלא "עוד מעט". עוד מעט = צדקה, המצוה של "מפי עצמו", של תשובה.