בדרך למשרד החינוך ומשרד הדתות

הכנס השנתי של תנועת דרך חיים

אור ל-ה' מנחם-אב ע"ז – ירושלים[א]

א. תיקון נפילת אחורי המוחין

ערב טוב, אנחנו נכנסים ל-ה' מנחם אב, יום ההילולא של האר"י החי (ה' מנחם אב הוא יום ה-חי של כב ימי בין המצרים כנודע[ב], כנגד האות צ, "וצדיק יסוד עולם", "צדיק חי עלמין") – צריך לפתוח במשהו מהאריז"ל. יש גם מצוה "לחיות עם הזמן", אז נפתח במשהו של האר"י על פרשת השבוע.

"דרך הר שעיר" – הקו בין הנקודה לשטח

הפסוק השני של משנה תורה הוא "אחד עשר יום מחֹרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע". יש כאן דוגמה יפהפיה של נקודה-קו-שטח – מתחילים מאיזה מקום, עוברים דרך מסוימת, ומגיעים ליעד, לשטח. ידוע, מי שמכיר את המושג, שסכנת שבירת הכלים היא בדרך, בקו – "דרך הר שעיר", שעיר הוא עשו, עולם התהו שנשבר (כמבואר על הפסוק בדברי האר"י המובאים לקמן הערה ו)[ג]. נקודת הגעגועים לארץ ישראל, למדינה היהודית, היא חורב – מקום מתן תורה, וגם לשון חורבן (נקודת אור שיוצאת משבירה של פעם[ד]). צריך לעבור "דרך הר שעיר" כאשר היעד הוא להגיע "עד קדש ברנע" (עד שעולים ומתקדשים בסיום עבודת הבירורים של בר-נע, כמבואר באר"י שם. "עד קדש ברנע" ר"ת עקב – "והיה עקב תשמעון" בעקבתא דמשיחא[ה]).

"אחד עשר יום" – שבעת המלכים וארבעת אחורי המוחין

על הפסוק הזה מלמד האריז"ל סוד גדול מאד[ו]. הוא אומר שאכן קשור לשבירת הכלים. כל מטרת הנסיעה של עם ישראל היא להגיע לארץ ולהקים פה מלכות ישראל – לתקן את המלכים הקדמונים של התהו שמתו, "וימלך... וימת", מלכי עולם התהו (כידוע הרמז שעולם התהו עולה "וימלך... וימת"). איך קשור ל"אחד עשר יום"? צריך לתקן את "אחד עשר יום".

אנחנו מכירים שבעה מלכים קדמאין שמתו – מבלע בן בעור עד בעל-חנן בן עכבור – ואיך מגיעים למספר אחד עשר? אומר האריז"ל שחוץ מה-ז מלכים שהם כנגד המדות, החל מספירת הדעת – בלע בן בעור הוא הדעת ובעל חנן הוא המלכות (כי נצח והוד נחשבים כאחד, המלך שמלה) – נפלו ארבעה אחוריים של המוחין. המדות הן הלב, הרגש, אבל יש גם שכל. בעולם התהו השכל לא נשבר, לא מת לגמרי, אבל הוא נפל והתבטל – האחוריים שלו התבטלו.

אחורי השכל – שכל שהתיישן – בארבע דרגות התורה

האחוריים של השכל הם שכל שכבר התיישן. בשכל יש אחור ופנים. כתוב ש"ישן מפני חדש תוציאו" – יש תורה ישנה, שהיא כבר לא כדיוטגמא חדשה, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ויש תורה חדשה, תורה חדשה של מלך המשיח. התורה הישנה, האחוריים, נופלת – לא חיה – לכן צריך את הפנים של השכל. גם את מה שנפל – לא רק מה שנשבר לגמרי ומת – צריך להרים ולתקן.

למה יש ארבעה אחוריים? כי יש ארבעה פרצופים – אבא ואמא עילאין, ישראל סבא ותבונה. הגם שמדובר בעולם התהו, יש בשכל את אותן ארבע תכונות, שמתפתחות אחר כך לפרצופים שלמים בעולם התיקון. האריז"ל אומר שעיקר החידוש של הפסוק "אחד עשר יום וגו'" הוא שנפילת ובטול השכל מצטרפים לבטול ושבירת המלכים. ארבעת פרצופי השכל הם גם י-ה-ו-ה – אבא ואמא עילאין הם י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", וישסו"ת הם וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו". הכל תורה, רק שהתורה הישנה, האחוריים של התורה, נופלת. ישסו"ת הם אגדתא ושמעתתא, הם הנגלות, אבל או"א עילאין הם קבלה (אמא עילאה), כמו כתבי האריז"ל, וחסידות (אבא עילאה):

יחסידות

הקבלה

ואגדתא

השמעתתא

בכל הבחינות האלה של השכל, של התורה, יש בחינת אחור. כמו שאליהוא בן ברכאל (בגימטריא משיח) אומר בסוף ספר איוב בתוכחת הרעים, שהוכיחו את איוב לא נכון, "אמרתי ימים ידברו ורֹב שנים יודיעו חכמה" – זו בחינת אחור. אתם משכילים, יש לכם הרבה ידע, הרבה חכמה, אתם בקיאים בכל התורה כולה. חשבתי שהידע שלכם יספיק לענות לאיוב – להתייחס למציאות, לתקן את המציאות – אך לא, "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", רק מי שיש לו רוח הקדש, פנים של התורה, יודע להתייחס אל המציאות ולתקן אותה. לא אתם, בעלי הידע.

כך בכל דרגות התורה – בנגלה, בשמעתתא ובאגדתא, וגם בקבלה ובחסידות – הכל צריך להיות חדש. הצירוף של חדש אב הוא "הסכת ושמע ישראל היום". מה רש"י אומר? שבכל יום ויום צריך להרגיש שהיום הזה באתי בברית עם הקב"ה, התורה מתחדשת בכל יום ויום.

נפילת אחורי המוחין עם מלכי החסד והגבורה

שוב, "אחד עשר יום", אומר האריז"ל, היינו לתקן את ארבעת אחורי השכל ועוד שבעת המלכים שמלכו ומתו, סה"כ "אחד עשר". אבל מי שמעיין בעץ חיים[ז] רואה שיש פרט מאד חשוב. הרי אנו יודעים שכל הסיפור של עולם התהו שנשבר מתרחש, כביכול, בשבוע אחד – בשבעה ימים (מח"י אלול עד כ"ד אלול). עיקר הווארט כאן הוא בטול אחורי השכל, הג"ר, מתי הוא קרה? האריז"ל אומר ששני המוחין שבצד ימין, צד החכמה, אבא עילאה וישראל סבא בעולם התיקון, נפלו והתבטלו יחד עם המלך השני, המלך שכנגד החסד, שנקרא יובב, ואילו שני המוחין שבצד שמאל, צד הבינה, אמא עילאה ותבונה, נפלו והתבטלו יחד עם המלך השלישי, שכנגד הגבורה (בצד שמאל), שנקרא חֻשם.

כלומר, ביום הראשון של השבירה בעצם מת רק המלך של הדעת, בלע בן בעור. אחר כך, ביום השני של השבירה, היום בו מת יובב – החסד, היום בו מתה האהבה של עולם התהו – גם נפל והתבטל השכל של הימין. מגיע היום השלישי, יום הגבורה, מת המלך חֻשם, היראה של עולם התהו, ויחד איתו נופל ומתבטל השכל של השמאל. כך כתוב בכתבי האריז"ל. אחר כך מתים עוד ארבעה מלכים, כל אחד ביומו.

יש בענין המון רמזים[ח] – לא נייגע את הצבור הקדוש עם כל הפרטים – אבל יש כאן קצת חידוש, כל דבר שלא שמענו עד כה הוא בשבילנו תורה חדשה. יש כאן חידוש של האריז"ל שראוי להתבונן בו גם לעניננו. עיקר החידוש עד כה היה שלא רק הלב נשבר אלא גם השכל – האחוריים של השכל, כל שכל שהיה נופל ומתבטל, צריך חדש. כל צדיק גדול בדורו מביא לנו תורה חדשה, ומלך המשיח יביא לגמרי את ה"תורה חדשה מאתי תצא". האריז"ל הביא תורה חדשה, הבעל שם טוב הביא תורה חדשה.

ארבע דרגות של כוונה

דרך להמחיש את כל מה שאמרנו היא התבוננות בנושא של "מצוות צריכות כוונה" – הכוונה היא המוחין, הנשמה, של כל מעשה שעושים ("מצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה"). אפשר לזהות ארבע מדרגות של כוונה, שהן בעצמן כנגד י-ה-ו-ה, ארבעת המוחין שאחוריהם נפלו:

• הקומה הבסיסית של הכוונה, על פי נגלה דתורה, היא "רחמנא אמר..." – הכוונה לצאת ידי חובה בקיום מצוות המלך. כוונה זו, שעיקרה קבלת עול מלכות שמים, היא כנגד ספירת המלכות, ה תתאה שבשם, כפשוט.
• למעלה מכך יש את הכוונה לעשות נחת-רוח לה'. מורנו הבעל שם טוב מסביר בפירוש שהכוונה לעשות נחת רוח לה' שייכת לספירת התפארת – יש עבודה מאהבה, עבודה מיראה ועבודה שנועדה לגרום לה' להתפאר בבניו ("ישראל אשר בך אתפאר") – האות ו שבשם.
• שתי הכוונות האלה הן עדיין כוונות 'פשטיות', בלי להזדקק למושגים של קבלה. למעלה מהם ישנה הכוונה של קיום כל מצוה "בשם כל ישראל", שעל פי החידוש המופלא של החסידות כוללת גם את האפשרות להוציא יהודים אחרים גם במצוות שבגופו. הכוונה "בשם כל ישראל" שייכת למדרגה העליונה של אהבת ישראל שמבאר הצמח-צדק בדרך מצותיך, אהבה בה כל עם ישראל כלול במקיף אחד ובעצם אני כולם וכולם הם אני ולכן כל מצוה היא "בשם כל ישראל". מדרגה זו של אהבת ישראל שייכת ל-ה עילאה שבשם, מקיפים דאמא המקיפים כברחם אחד את כל ישראל, כמבואר במ"א.
• עוד מדרגה של כוונה, אותה הוסיף-הדגיש הרבי, היא "להביא לימות המשיח" – שכל מצוה שעושים היא כדי להביא את הגאולה. "איזהו הוא חכם? הרואה את הנולד" – בכוונה שכנגד החכמה, ה-י שבשם, כל מצוה מכוונת אל העתיד להוולד ממנה, ביאת המשיח.

החידוש הוא שגם בכל כוונה יש אחוריים – כשהכוונה הופכת ל"מצות אנשים מלומדה" היא נופלת. ברגע שכוונה הופכת למצות אנשים מלומדה, כבר אין בה את החיות של הכוונה – יהודי מקיים את כל המצוות, והכוונה לצאת ידי חובה כלולה בקיום, ללא כל התחדשות והמשכת מוחין. לכן נדרשת כל פעם כוונה חדשה, ובאמת כל עליה כאן בכוונות 'מרגיזה' את מי שחי ברובד שמתחת – 'מתנגד' שחי בתודעת יציאה ידי חובה חושב שאין שום צורך במשהו שלמעלה מ"רחמנא אמר...", וכך בכל עליה, הנדרשת כאשר הכוונה הקודמת מתיישנת.

כוונה חדשה – "להביא לימות המשיח" בדרך פרט

גם הכוונה העליונה, של "להביא לימות המשיח", יכולה להתיישן. אפילו שמדובר בכוונה חדשה-יחסית, מלפני לא הרבה שנים, וצריך לעלות גם למעלה מהכוונה הזו. מה יכול להיות למעלה ממנה? כמו שבאיז'ביצא מסבירים שכללים הם קטנות מוחין ופרטים שייכים לגדלות מוחין, כך נאמר שהכוונה הכללית של "להביא לימות המשיח" בכל מצוה ומעשה טוב היא עדיין יחסית בגדר קטנות אבא (כפי שאכן מבואר שקטנות אבא היא אמונה) ואילו הכוונה שמעליה היא ראיה בהירה איך כל מעשה מתקשר בפועל להבאת הגאולה.

אצל מי שביחד עם חברים מטכס עצה איך להביא את הגאולה בפועל ממש (כהוראת הרבי בזה[ט]), וחי בראש של תנועה הפועלת באופן מעשי ובמס"נ, יורדת לפרטים, להחיש את הגאולה (הלואי שזו תהיה תנועת דרך חיים, לשם כך הקמנו אותה), שזו הדרך להביא לימות המשיח – כל מעשה בתורה ומצוות מחובר באופן ישיר וממשי ותופס את מקומו המיוחד בדרך לקירוב הגאולה. כמובן, גם בדרך הזו יכולה להיות סכנה של התיישנות ונפילת האחור, אך תמיד צריך להתחדש וכך לזכות להיות בבחינת פנים.

ב. "אין דרך שאין בה עקמימות"

סכנה ועקמימות בכל דרך

התחלנו לדבר על הדרך – "דרך הר שעיר" – וסכנותיה. אנחנו תנועה בדרך. כל דרך היא בסכנת שבירה – "כל הדרכים בחזקת סכנה", גם דרך חיים. אם כבר, יש עוד פסוק בפרשת שבוע, שכתוב "את הדרך אשר נעלה בה", עוד דרך. שלחו את המרגלים לדעת "את הדרך אשר נעלה בה", ואומר רש"י "אין דרך שאין בה עקמימות". לכן צריך מישהו טוב שיאמר לך את הדרך בדיוק, מה המסלול, כי "אין דרך שאין בה עקמימות". דומה למאמר חז"ל "כל הדרכים בחזקת סכנה".

הייתי יכול לחשוב שיש לכתחילה דרך ישרה, "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" (מדת התפארת היא הקו האמצעי, שלכאורה שמורה מלהשתלשל ולהגיע אל הלעומ"ז), ויש דרך עקומה, דרך מעוותת. אבל רש"י לא אומר שמדובר בשתי דרכים, אלא "אין דרך שאין בה עקמימות" – גם בדרך הטובה והישרה, גם בדרך חיים.

למה הדבר דומה? למה שכתוב "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ולפי פירוש הבעש"ט גם בתוך הטוב שהוא עושה יש נקודה של חטא, בעקב, בסוף, כשהוא מקבל קצת גאוה וסיפוק מהמעשה הטובה שהוא עשה, שם בא הנחש להכיש בעקבו – "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" באותו טוב. מאד דומה לפירוש רש"י ש"אין דרך שאין בה עקמימות" (השרש עקם קרוב לשרש עקב, שם מכיש הנחש כנ"ל – ב-ם מתחלפות בבומ"ף ובאלב"ם ושני השרשים מתחילים עק – דא עקא).

רמזי עקמימות – סיפורו של עדו הנביא

נעשה גימטריא: כמה שוה עקמימות? 666, מספר מאד חשוב. יש ביטוי חשוב במופיע פעמיים תנ"ך והולך עם דרך – "תהו לא דרך", ששוה בדיוק אותו מספר.

יש עוד פסוק במלכים, של נביא מאד מיוחד – עדו הנביא (לפי חז"ל) – שבא לנבאות על ירבעם ומנבא שהמזבח עומד להקרע והדשן ישפך ונבא על יאשיהו המלך שישחוט את נביאי הבעל על גבי המזבח. ירבעם הרשע, חוטא ומחטיא את עם ישראל, הושיט את ידו וידו יבשה. מה קורה שם? ה' אמר לו לא לטעום מאומה שם ולא לשוב בדרך שהוא בא. בא נביא זקן, מקומי אחד – יש כמה דעות בחז"ל מי הוא היה (יש דעה אחת שהיה שבואל, ששב אל א-ל בכל לבו) – ואומר לו שגם אני נביא כמוך, וה' אמר לי שתבוא לסעוד אצלי. הוא התפתה לו – סימן שאסור להתפתות לנביא השקר. יש בכל דור נביא השקר, שאומר שמנבא בשם ה', והוא גם זקן – יש הרבה נקודות לזכותו, נביא וזקן – ובאמת נביא האמת נכשל, בא ואכל אצלו.

תוך כדי הסעודה – גם חידוש מופלא, שחז"ל עצמם מתפלאים ממנו – באה רוח הקדש לנביא השקר והוא מנבא לו שהיות שעברת על דבר ה' זה הסוף שלך. איך יכולה להיות פתאום נבואה אמתית בפי נביא השקר, שקודם אמר בדיוק ההיפך בשם ה'? חז"ל אומרים "גדולה לגימה שמשרה שכינה על נביאי הבעל" – זהו לשון חז"ל, כמה חשוב להתוועד, אפילו עם נביאי השקר, נביאי הבעל, כדאי להתוועד, לשבת אתם, לומר לחיים, לספר סיפור חסידי, ואז כולי האי ואולי שרוח הקדש תשרה על נביאי השקר ושלום על ישראל, בלי שאנחנו נעבור על דבר ה'. הוא שמע, ובאמת כך מיד התקיים – הוא יצא החוצה, "וילך וימצאהו אריה בדרך וימיתהו". המלים "וילך וימצאהו אריה בדרך" שוות 666, עקמימות, "תהו לא דרך".

"ויתעם בתהו לא דרך"

"אין דרך שאין בה עקמימות", והעקמימות היא הרשימו של התהו גם בדרך הישרה. גם כשאדם הולך בדרך ישרה הוא צריך מאד להזהר, כי בהליכה בדרך יש רשימו של תהו. הפסוק אומר פעמיים, פעם אחת בסוף הפרק של "ארבעה צריכים להודות" בתהלים, "ויתעם [תעינו תעתענו, אומרים בסוף הוידוי הימים האלה] בתהו לא דרך". בתהלים כתוב "שפך בוז על נדיבים בתהו לא דרך". אבל הפסוק השני באיוב, עוד יותר שייך לנו, "מסיר לב ראשי עם הארץ ויתעם בתהו לא דרך" – ה' מסיר את הלב של ראשי עם הארץ, "ויתעם בתהו לא דרך".

הפסוק הבא, שמסיים את הפרק מדברי איוב – יש שנוהגים לקרוא את ספר איוב בתשעה באב – הוא "ימששו חשך[י] ולא אור ויתעם כשכור". יש בשני פסוקים רצופים את המלה "ויתעם" – "ויתעם בתהו לא דרך" ו"ויתעם כשכור". על מי? על המנהיגים, "ראשי עם הארץ"[יא]. יש מלך אחד בו כתוב "ויתעם", המלך מנשה – "ויתעם מנשה לעשות את הרע" יותר מהגוים שה' אמר להשמיד אותם.

ריכוז ה"דרך" בסיפור עדו הנביא

בכל אופן, יש לנו עקמימות, "תהו לא דרך", ואת הסיפור המיוחד של עדו הנביא "וילך וימצאהו אריה בדרך". היות שאנחנו מדברים על דרך, בכל מלת מפתח מחפשים בתנ"ך את הריכוז המקסימלי – איפה כתובה בתנ"ך המלה דרך הכי הרבה פעמים באופן מרוכז? למרבית הפלא, בפרק הזה במלכים, הסיפור של אותו נביא שה' אומר לו לא לשוב בדרך שהוא בא. המלה דרך חוזרת שם 12 פעמים[יב] – אין ריכוז כה גדול של המלה דרך בשום מקום בתנ"ך.

אם כן, ראוי מאד – מי שרוצה ללכת בדרך, גם שקורא לתנועה "דרך חיים" – ללמוד טוב-טוב את אותו פרק במלכים, במיוחד במזל אריה, בתשעת הימים, שלא יכשל בעקמימות שיש בדרך, גם בדרכו של נביא האמת, שהיא התהו – ההקשבה לנביא השקר. אז מה קורה? "וילך וימצאהו אריה בדרך", הכל 666.

ג. משרד החינוך – הדתה לכתחילה

משרד החינוך – חינוך תינוקות ותינוקות שנשבו

כעת נעבור יותר לנושא שלנו הערב: בפעמים קודמות שהתכנסנו, אנשי התנועה, דברנו על משרדים שונים במדינה המקווה, האידיאלית שלנו, שאנחנו מאמינים בה ורוצים להתקדם לקראתה. לאחרונה דברנו הרבה על משרד החוץ, על המהפכה הרביעית, להיות אור לגוים. אבל הערב אנחנו רוצים להתמקד על משרד החינוך ועוד משרד, שכמו שנראה הולך יחד עם משרד החינוך, משרד הדתות. איני מתבייש לומר משרד הדתות, כמו שתיכף נסביר – אל תקבלו רושם מוטעה מה הכוונה שלי.

למה משרד החינוך? חוץ מזה שהוא בסיס הכל, שצריך לחנך את הדור הבא – ודברנו לאחרונה שאנחנו קטנים, כמה מנינים של אנשים, אפילו אם יש כמה מאות או כמה אלפים עדיין קטן, וצריך להאמין ש"זה הקטן גדול יהיה", ולשם כך צריך הרבה לחנך את הצבור, החל מהילדים הקטנים. הרבי הכי אהב תינוקות של בית רבן, העתיד של עם ישראל – צריך המון להשקיע בהם.

חוץ מהנושא הכללי והמובן מאליו, שהבנין עומד על תינוקות של בית רבן – גם הגדולים הם תינוקות של בית רבן, תינוקות שנשבו בתרבות זרה, כך גדלו. אפילו הרמב"ם, שיש לו דברים מאד קשים לגבי מה שצריך לעשות עם אנשים שלוחמים נגד הדת, הוא כותב בפירוש שמדובר רק בדור הראשון, אבל ילדיהם – אף שהולכים ממש בדרך אבותיהם – הם סיפור אחר לגמרי, וכל הדינים שאמרתי לגבי הראשונים לא שייכים לילדים שלהם, כי הם כבר "תינוקות שנשבו". כמובן, גם לגבי הדור הראשון אנחנו לא סוברים הלכה למעשה כמו הרמב"ם – מי שזוכר מה שהוא כותב....

הדתה מול חילון

הנושא הזה קבל דווקא בזמן האחרון פן מאד אקטואלי. מדברים על – פעם ראשונה שראיתי את המלה לא הבנתי, חשבתי כי אני עולה חדש, אבל אחר כך הבנתי שזו באמת מלה די חדשה – הדתה. התחלתי לחפש מהי הדתה, ומצאתי שהיא כעת נושא מאד בוער במדינה – גם למדינה הזו אני קורא המדינה שלנו... יש שר החינוך, השר בנט, שאומר שחס וחלילה חס ושלום אין כאן הדתה, רחמנא ליצלן, אפילו לפיד מגבה אותו. מה הגישה שלנו לגבי הדבר הזה? אנחנו בעד הדתה.

מהי הדתה? להשפיע דת לכל עם ישראל. מה הדבר הראשון שמלך המשיח עושה? יכוף את כל ישראל ללכת בדרך התורה. הדתה היא הפעולה הראשונה של מלך המשיח, לגבי כל עם ישראל. צריך להבין טוב-טוב – ברור לכל מי שיש לו מח בקדקדו – שכשם שיש הדתה לכיוון אחד יש הרבה יותר חילון לכיוון ההפוך. אלו שצועקים הדתה-הדתה, הם במשך כל השנים פועלים את ההיפך – חילון (גם מילה שלמדתי...). יש פה שני כחות שמתעמתים היום במדינה, הדתה מול חילון.

אנחנו צריכים לעמוד בריש גלי – כתוב ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה", "בריש גלי", והרבי אמר לנו כל דבר לעשות בריש גלי – ולהצהיר שאדרבא, הדגל שלנו הוא הדתה. דווקא אצל מי שרחוק, דווקא בתי ספר שנקראים חילוניים. למה? כי אנחנו אוהבים ישראל, אנחנו מרחמים על כל ילד, ולא מתביישים להצהיר בפה מלא שלא הגענו לכאן – בדורות האחרונים, בעליה החדשה – לארץ ישראל, כדי להתבולל בין העמים ר"ל. לא באנו לכאן בשביל להשיג את החזון של אותו אחד שמדבר על המזרח התיכון החדש – לא בשביל זה הגענו לכאן. צריך לומר זאת, מאד ברור. לא מספיק רק לומר ולצעוק ולהפגין – זו לא הנקודה שלנו. דברים צריכים לקומם אותי, ובאמת מקומם אותי שנלחמים נגד הדתה, אבל אנחנו פה תנועה בדרך קדימה.

ארבעה מעגלי חינוך – מבפנים החוצה

נחזור למשרד החינוך שלנו: אנחנו רוצים לחנך את כל ילדי ישראל, את כל עם ישראל בכלל, ללכת בדרך ה'. לשם כך צריך לעשות כמה דברים. צריך מוסדות חינוך שלנו – ב"ה מתחיל, יש קצת מוסדות חינוך שלנו. דבר שני, צריך הרבה חומרי לימוד. היום לא סומכים על המורה, לדאבוננו, צריך לתת לו את ה'כלים' שלו – כל מיני ספרי לימוד. צריך להכין אותם, צריך צוות, צריך משרד כדי להכין הרבה חומרי לימוד. אחר כך צריך לא רק מורים בבתי ספר שלנו, אלא הרבה שלוחים – שיושבים כאן – ומגיעים רחוק, למקומות לא שלנו בכלל.

נעשה פה י-ה-ו-ה, כדרכנו: יש את המוסד החינוכי שאנחנו בעצמנו מקימים ומחנכים בו כמו שאנחנו מבינים. יש מקום חינוך שלא אנחנו הקמנו אבל הוא קרוב אלינו ברוח, 'סמוך ונראה', והוא בשמחה יקבל חומר שאנחנו נצליח להכין. יש מוסד יותר רחוק, אבל לא מתנגד לגמרי – בשבילו מה שיש לנו להציע הוא חידוש, צריך לשקול הרבה אם מתאים לו או לא, אבל עם שכנוע טוב, הסברה טובה, יתכן שנוכל להגיע גם אליו. הוא לא נלחם בנו עקרונית, לא מתנגד בכל תוקף. אבל יש את אלה שעכשיו נלחמים נגד הדתה, ארגונים שלמים, והם, חלילה וחס, לא יהיו מוכנים בשום פנים ואופן להסתכל על שום דבר שיש לנו להציע, כי הכל הדתה.

ארבע המדרגות האלה הן י-ה-ו-ה: אנחנו ומי שקרוב אלינו בסוד י-ה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". יש מי שלא קרוב, אבל לא מתנגד בתוקף – הוא הו"ק, ה-ו של פרצוף מוסדות החינוך (הו"ק עברו שבירה אך הם בשלבים שונים של תיקון). אבל יש מישהו אנטי לגמרי, שהדגל שלו הוא חילון, והוא נלחם בכל מה שמריח לו הדתה – זה היעד האמתי שלנו, המלכות, ה תתאה שבשם. אם רוצים להגיע למלכות בארץ ישראל צריך להגיע דווקא לשם, בחכמה, בתחבולות. צריך להגיע בפנים מאירות, מגני ילדים, עד בתי ספר יסודי ותיכון, צריך מרגלי חרש וכל מיני אמצעים, צות שלם של אנשים, שמגיעים רחוק-רחוק, "יפוצו מעינותיך חוצה", לחוצה שאין חוצה הימנו.

עד כאן רק להבין מה צריך לעשות בנושא החינוך – דווקא להגיע למקום שהכי מתנגד. אפשר גם להדבר אתם יפה מאד, גם אותם לשכנע – אם אנחנו מספיק טובים ואוהבים וחכמים. ידוע שאהבת ישראל עולה חכמה פעמים אהבה – צריך הרבה חכמה והרבה אהבה ואפשר להגיע לכל אחד ואחד.

אוצר-חינוך-דתות

אמרנו שנדבר על חינוך ודתות – ר"ת חד. מה יכול להשלים את ה-א כדי שיהיה אחד? משרד האוצר, הכל מתחיל מ-א. אם משרד האוצר בידינו אפשר לעשות הרבה, בלי סוף, דברים טובים. לכן "רבי מכבד עשירים".

ד. שתי דתות אמת

דת הדתיים ודת החילונים

נעבור למשרד הדתות[יג]: למה אנחנו מעיזים לומר את המלה "הדתות"? יש כלל גדול בתורה ש"מיעוט רבים שנים". אפשר להוסיף זאת לפירושי "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – משנכנס אב דורשים כמה שיותר "מיעוט רבים שנים", ולשם כך צריך להיות שמח. שמחה היא מוחין דאמא – במוחין דאמא, בשמחה של אמא, בכל מקום שיש רבים (אמא עילאה מקננא בכורסיא, עולם הבריאה, שם מתחילים הרבים) אפשר לצמצם ולדרוש "מיעוט רבים שנים". גם לעניננו, כשיש ביטוי "משרד הדתות", לשון רבים, נאמר שמיעוט רבים שנים – שיש בעצם שתי דתות, גם אצלנו.

למה אני מקבל את הביטוי הזה? כי גם אני מסכים שאצלנו, אצל העם היהודי כאן בארץ, יש שתי דתות. בדיוק נושק לווארט שאמרנו על חינוך, ממשיך אותו, לכן אמרנו שהא בהא תליא – הולך עם חינוך. יש את הדת של הדוסים והחרדים ויש את הדת של החילונים, שהיא דת לכל דבר – יש בה קנאות. ידוע שאחד הגדרים של דת הוא קנאות – זו דת עם כל הקנאות של הדת, כמו שרואים במלחמה נגד ההדתה. אלה בעצם לא חילון והדתה אלא שתי הדתות – הדתה בכיוון אחד והדתה בכיוון ההפוך, דת כנגד דת.

האם יש בקדושה את שתי הדתות? יש פה שתי דתות בשטח, במציאות, אך האם גם בשרש בקדושה יש לכל אחת מהן שרש? כן, חייב להיות, הרי אלה יהודים – יהודים קדושים, "ועמך כֻלם צדיקים", כולם צדיקים, בשרש ודאי. מה הן שתי הדתות האלה? הרי "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא", איפה כתוב בתורה שיש שתי דתות?

הופעות ה"דת" בתנ"ך

איפה בכלל כתוב דת, מאיפה הגיעה המלה הזו? כשמחפשים למשל בתקליטור את המלה דת בכלל, אף שהיא מופיעה בתורה פעם אחת זה לא עולה בחיפוש. היא מופיעה בסוף התורה, בפרשת "וזאת הברכה", ושם כתוב "מימינו אש דת למו", אבל כתוב יחד "אשדת" ולכן רק "דת" לא תופיע בחיפוש שלך. יש חמש עשרה מלים כאלה בתנ"ך, שכתובה מלה אחת וקוראים אותה כשתי מלים.

איפה כתובה המלה "דת" בפירוש? לכל מלה, כל מושג, יש את הריכוז שלה. כאן מאד ברור, כי רובא דרובא דרובא – עשרים מתוך עשרים ואחת הופעות של "דת" – הן במגלת אסתר (חוץ מהמדתא, פרשנדתא, ארידתא, "ובכן אבוא אל המלך שלא כדת וכאשר אבדתי אבדתי". האותיות השלישיות של מרדכי אסתר הן דת. וכן יש "אין אסתר מגדת מולדתה" ועוד). כלומר, כל המושג דת הוא בעצם פורים – הכל פורים-שפיל, כל הדתות, משרד הדתות וכל המלחמה נגד הדתה (וצריך להיות "... אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות... ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים..."). לא רק במגלת אסתר, אלא הרבה שם בענין נשים, ענין נישואין וגירושין. מתאים לכך שאם קוראים לזה משרד הדתות בסוף תקבל רק קידושין וגירושין – לא שום דבר אחר – כי זהו פירוש המלה דת במקורה בתנ"ך, במגלת אסתר.

"הכל הולך אחר הפתיחה". מה הדת הראשונה במגלה? "והשתיה כדת אין אֹנס". "כדת" (בגימטריא משיח בן דוד) – דוגמה יפהפיה שהפעם הראשונה שמלה מופיעה יש בה סימן כמה פעמים היא תופיעה, כ-דת, המלה "דת" עתידה להופיע במגלה כ פעמים. בתוך המלה "והשתיה" יש אותיות ושתי. כל הביטוי "והשתיה כדת אין אֹנס" עולה ב"פ אסתר. יש משהו בפסוק הזה שמחבר בין ושתי ואסתר או מעביר את כתר המלכות מושתי לאסתר. אחר כך אחשורוש צריך לקרוא ל"כל יודעי דת ודין" ("דת ודין" = דעת, נוט' דוד) לדעת מה לעשות בושתי שלא קיימה את דבר המלך. אחר כך יש עוד ארבע "דת" בקשר ל"אבן העזר" ("כדת מה לעשות בושתי המלכה..." "ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור אשר לא תבוא ושתי..." "ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ובהקבץ נערות רבות..."כדת הנשים שנים עשר חדש").

יש עוד פעם אחת דת בכל הנ"ך, בספר עזרא, באותה תקופה. אם כן, יש פעם אחת דת בעזרה, עשרים פעמים "דת" באסתר, ולפי הקרי עוד "דת" בתורה, "מימינו אש-דת למו". מה הסימן? כעת אנחנו בחדש של אש. כל מזל שייך ליסוד אחר לפי הסוד, ומזל אריה של חדש אב הוא יסוד האש, "מימינו אש דת למו". במספר סידורי א היא 1 ו-ש היא 21 – בדיוק הסימן בסוף תורת משה כמה "דת" יהיו בכל התנ"ך. כאן יש אחת, הראשונה, ובשאר ספרי התנ"ך יש עוד ש, 21, פעמים "דת", אחת בעזרא ועוד עשרים באסתר. אם כן, יש אש-דת בכל התנ"ך. גם סימן שדת קשורה בעצם לאש – כנראה שדבורים על דת מעוררים אש, או אש קדש או אש זרה.

'דת ימינו' ו'דת שמאלו'

בכל אופן, נחזור לעיקר שלנו: אנחנו רוצים למצוא בפסוק "מימינו אש דת למו" את שתי דתות – שאכן יש בעם ישראל שתי דתות הרמוזות כאן. הפסוק אומר "מימינו אש דת למו" ואומר ר"א אבולעפיא – ובעל אור החיים הקדוש על הפסוק כותב דומה לרמז שלו (כדלקמן) –  הוא אוהב לשחק עם אותיות: "מימינו אש דת למו" אותיות 'מימינו דת שמאלו', 'משמאלו דת ימינו'. זהו הרמז-הצירוף של ר"א אבולעפיא. אם מצרפים את המלים "אש... למו" מקבלים את המלה שמאלו, אם כן אפשר לצרף ולקרוא 'מימינו דת שמאלו' וגם 'משמאלו דת ימינו'.

פלאי פלאים, אנחנו רואים שיש שתי דתות – לקב"ה יש שתי דתות, 'דת ימינו' ו'דת שמאלו'. מה הנגלה ומה הנסתר? הנגלה הוא 'מימינו [של ה'] דת שמאלו', כצירוף הפשוט. עיקר החידוש של ר"א אבולעפיא היא לקרוא הפוך, הנסתר, שכמו שה' נותן את התורה מימינו ומקבלים 'דת שמאלו', כך יש לקב"ה כביכול שתי ידים וכשהוא נותן לנו את התורה 'משמאלו' מקבלים 'דת ימינו'. יש כאן דוגמה יפהפיה של "אחליפו דוכתייהו" – מהימין שלו הוא נותן לנו את דת השמאל שלו ומהשמאל שלו את דת הימין שלו. והרמז: "אש דת למו" = "שכל את ידיו"!

דת השמאל-האיסור של הימנים ודת הימין-ההיתר של השמאלנים

הייתי יכול לחשוב שכאשר 'דת ימינו' משתלשלת דרך כל העולמות ומגיעה למציאות שלנו אזי היא הדת המוכרת לנו, דת המאמינים בתורה, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", ימין גם לשון אמונה כנודע. אבל ראינו ש'דת ימינו' מגיעה דווקא משמאלו. אמרנו שזהו לא פשט הפסוק. היה אפשר לחשוב ש'דת שמאלו', היא דת החילון, הדת של האקדמיה, אבל כתוב שהיא באה "מימינו", כפי הפשט! לכן הפירוש האמתי הוא הפוך:

כל נשמות ישראל, "ועמך כלם צדיקים", היו אצל ה'. אנשי הימין, מה שאנחנו קוראים ימין, הם הימין של ה', ואנשי השמאל של היום הם השמאל של ה'. אם כן, "מימינו אש דת למו" אומר ש'מימינו דת שמאלו', מאנשי הימין מגיעה דת חרדית, הרבה איסורים, הרבה "שמאל דוחה" לפי הקבלה שענינו איסור. אבל 'משמאלו', מאנשי השמאל, כמו ששרשם נמצא אצלו יתברך, מגיעה 'דת ימינו' – הרבה "ימין מקרבת", הרבה היתר, הכל מותר, 'מתיר אסורים' (כמו שדברנו הרבה פעמים). האמירה שהכל מותר היא דת.

הרי יודעים שגם הימין וגם השמאל כאשר משתלשלים למטה יוצאים מהדרך, "כל הדרכים בחזקת סכנה", "תהו לא דרך" – בכל דרך יש תהו, "אין דרך שאין בה עקמימות".

האש השחורה והאש הלבנה

איך בעל אור החיים מפרש בדומה לר"א אבולעפיא? הוא אומר[יד] ששתי הדתות הן מה שהתורה נתנה (כפי שנלמד מפסוק זה) "אש שחורה על גבי אש לבנה". בעולם הזה אנחנו קוראים את האותיות השחורות על הקלף הלבן, וכל האיסורים ודקדוקי המצוות הם באותיות אלה. אבל כתוב שיבוא מלך המשיח, ואז יהיה סוויץ' רציני מאד בתוך הראש, שכאשר העינים תבטנה על הקלף במקום לקרוא את השחור הן תקראנה את הלבן. פשיטא שאם העינים תקראנה את הלבן, לא את השחור, יצא משהו אחר לגמרי – אפילו משהו הפוך לגמרי. אצל מי שקורא את הלבן – הכל לבן, מי שקורא את השחור – הכל שחור. בעולם הזה קוראים את השחור, אבל כשיבוא מלך המשיח יקראו את הלבן. תסתכלו באור החיים איך הוא אומר זאת.

שוב, בעולם הזה 'מימינו דת שמאלו' – אנשי הימין בשרש נותנים את התורה, תורת השמאל, שהיא האש השחורה של העולם הזה. אבל לעתיד לבוא צריך ששרש השמאל – אחליפו דוכתייהו – נותן את דת הימין, האש הלבנה. בעולם הזה כתוב "עם לבן גרתי ו-תריג מצוות שמרתי" – כך אומר יעקב אבינו. אני בעולם הזה האש השחורה שעל גבי האש הלבנה, לכן "עם לבן גרתי", האותיות השחורות שלי כתובות על השווער שלי, על הקלף הלבן. אבל אני שומר טוב-טוב על הזהות שלי, "ותריג מצוות שמרתי".

כשדברנו קודם על חינוך, שצריך לפעול בכל הזירות, בכל מוסדות החינוך בארץ ובעולם, יש באמת גוף (בשם זהות) שפועל בזה – מה קרה לאחרונה? היתה בקורת חריפה על גוף זה, שעוסק הדתה, ובנט היה צריך להגן עליו. איני מכיר את הארגון הזה, אולי יש כאן מי שיודע מי מנהל והאם טוב – אם רוצים להקים את משרד החינוך שלנו, כמו בכל דבר, צריך לחפש שותפים לעבוד אתם יחד.

מה שצריך לצאת הערב שמקימים את משרד החינוך של התנועה. עד כה יש תאים – תא רווחה, תא בריאות, תא משפטי – אז צריך גם תא חינוך, רק שאמרנו לאחרונה שצריך לחשוב שלא רק תא קטן אלא משרד שלם ולפעול בהתאם. למה יש קשר בין חינוך ודתות? אם נתפוס טוב-טוב את המסר של שתי הדתות נוכל בהצלחה להגיע הכי רחוק בחינוך.

דת השמאל: אור לעומת חשך; דת הימין: טוב לעומת רע

נאמר עוד ווארט אחד כדי שנבין זאת יותר טוב: יש כמה צירים של ערכים, ולכל ציר של ערכים יש שני קצוות. שני הצירים העיקריים, שהם כנגד החסד והגבורה, אברהם ויצחק שצריכים להכליל אותם בסוד העקדה, הם ציר האור מול החשך וציר הטוב מול הרע. בציר של אברהם, ציר האור והחשך, יש את הניגוד של "ימששו חשך ולא אור". ציר הטוב והרע הוא הציר של הגבורה, הציר של יצחק.

יש ציר חילוני יחסית של היתר מופרז, שמשתלשל ללא-טוב – ציר של לובן, שהוא גם ציר של שויון, בלבן הכל שוה. דברנו פעם איך משתמשים במלה לבן לדברים הכי טמאים (וחז"ל אומרים שלעתיד לבוא גם הם יטהרו). כל המנטליות של הלבן היא אור מול חשך כפי שנדמה לו. יתכן שטועים, "שמים חשך לאור ואור לחשך", כמו שאומר הנביא, אך הוא חושב במושגים של אור – הוא רוצה נאורות, כמו אקדמיה. הוא רוצה להוציא אנשים מהבורות, מהחשך שלהם. הוא גם חושב שתורה ומצוות הן בורות, והוא רוצה להאיר – להאיר אותנו, את הצבור, באור המדומה שלו, הלבן שלו.

שוב, יש ציר שנקרא אור מול חשך, ויש ציר שני שנקרא טוב מול רע – "את זה לעמת זה עשה אלהים". מי שחושב טוב-רע הוא מצד הגבורה, משרש קין, ומי שחושב אור-חשך הוא מצד אברהם, "אברהם התחיל להאיר" (לאחר יט דורות של "ימששו חשך ולא אור"). דברנו על כך הרבה פעמים, אבל כאן ממש עושים מהם שתי דתות בעם ישראל. בתורה שלנו בעיקר יש מצוות ועברות, דברים טובים ודברים רעים. מי שחושב טוב-רע, אני מדגיש שוב, זו מחשבה חרדית – מחשבה של 'מימינו דת שמאלו'. אבל מי שחושב אור-חשך הוא 'משמאלו דת ימינו'.

חבור הדתות – "האור כי טוב"

כעת מאד קל להבין, ברור, שבקדושה יש אור וגם התורה עצמה נקראת אור, "תורה אור". התורה גם נקראת טוב, "אין טוב אלא תורה", "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". לפי זה חידוש גדול מאד בתחלת הבריאה שכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב" – לא רק שני דברים שונים אלא שני דברים הפוכים. אם נפרש שם ש"טוב" הוא לשון יפי, כמו הרבה מפרשים, ניחא. אבל אם חושבים שפירוש "טוב" שם הוא לעומת רע – יש ערבוב, התכללות כמו עקדת יצחק – של שני מושגים הפוכים, אור הוא ניגוד של חשך וטוב ניגוד של רע.

רוצים דווקא להגיע למצב הזה, חבור של שתי הדתות, שיהיה "אור כי טוב" (אור טוב = דרך – דרך חיים היא הדרך לאחד את האור והטוב) – לקחת את שתי הדתות, של משרד הדתות שלנו, ולחבר אותן יחד. את לובן הקלף, שעל פי פשט אין בו כלום – הכל יפה, הכל שוה, הכל לבן, הכל מותר – ואת השחור של אותיות הקדש. "לא סגי הא בלא הא", אין ספר תורה בלי שחור על גבי לבן. צריך להיות ברור לנו שחייבים לדבר שחור על גבי לבן – ככה צריך לגשת לכל הצבורים. בינתים אנחנו מדברים רק ביחס ליהודים, שבהם שתי דתות. אם נצליח לגשר ולאחד בין אחינו היקרים היהודים נוכל לפרוץ, "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה", לכל עמי הארצות, לכל העולם כולו.

איחוד הדתות – "תורה חדשה מאתי תצא"

עד כאן הווארט של הערב, על משרד החינוך שצריך לקום בתנועה, מתוך תובנה מה הן "הדתות" אצלנו בעם ישראל, ושבאמת יש שתי דתות שלכל אחת יש שרש למעלה – המאיר ומתיר, "תורה אור", וה"אין טוב אלא תורה" לעומת הרע. הלואי שנצליח לחבר אותן. כמובן, היכולת לחבר את שתיהן – התורה שמשתלשלת לחילון עם התורה שמשתלשלת להדתה – היא כבר תורה חדשה. כמו שחז"ל דורשים על "חדוש תורה מאתי תצא" – על סנפיר הלויתן ששוחט את שור הבר בשחיטה לא כשרה אבל הוא מותר. כנראה מי שקורא את הלבן של התורה מבין למה זה מותר.

ואחרון אחרון חביב – בשבת נסיים את הפטרת שבת חזון עם הפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" שעולה בגימטריא דת בהכאת אותיות (ד פעמים ת, 2² פעמים 20² = 40², מ ברבוע, סוד פרצוף דמ"ת, פרצוף הדעת של אי"ק בכ"ר, האלף-בית של הכתר, סוד הדעת של הכתר, וד"ל). היינו ממש איחוד שתי הדתות, דת המשפט (דת שמאלו בתחלה) עם דת הצדקה (דת ימינו) – "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". לחיים לחיים, שה' יצליח דרכנו ובא לציון גואל, שהימים האלה יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים ושיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך החדשה.