"בחוקו חוג על פני תהום"

ליל ויום ה' תמוז תשפ"ב – כפ"ח

יארצייט אבי הרב ר' שמשון-יעקב גינזבורג ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

ה' תמוז, היום בו ראה יחזקאל את מעשה המרכבה, הוא יום היארצייט של אביו של הרב. לכן, מדי שנה מתוועד הרב ביום זה, בלילה וביום. השיעור שלפנינו הוא חיבור מתוך שני השיעורים, שעסקו כהמשך באותו נושא – סוד הפסוק "בחוקו חוג על פני תהום", המתאר את בריאת העולם כשרטוט במחוגה. פרק א מסביר כי כדי לשרטט מציאות יש לקבוע היטב את נקודת המרכז ומלמד כי התורה היא מרכז העולם ו"מעשה מרכבה" (בגימטריא מרכז) הוא מרכז התורה. פרק ב משייך את הדברים לסוד הנישואין – מסביר שהבית הוא נקודת המרכז סביבה צריכים לשרטט בני הזוג עולם, ובתוך הבית פנימה האשה היא נקודת המרכז סביבה סובב האיש – ומלמד גם כיצד פעולת החתונה הטבעית עולה להיות חוק אלקי (הכל לכבוד חתן וכלה שהתחתנו בליל היארצייט ושיעור היום היה 'הכנה' לשבע-ברכות הראשון שלהם).

א. נקודת המרכז – מעשה מרכבה

נאמר בקיצור – שיהיה אפשר לחזור לשמח חתן וכלה[ב].

לחיים לחיים. נשיר את השיר שאבא היה שר תמיד, שיר חב"די מהבית. [נגנו ניגון שהוא כמו "שישו ושמחו בשמחת תורה" של נעוויל[ג] אך בקצב איטי.]

סוד המרכבה – מרכז המחוגה

כידוע, היום, ה' תמוז, הוא יום המרכבה – "ברביעי בחמשה לחדש... נפתחו השמים ואראה מראות אלהים"[ד]. יש רמז שאיני יודע אם דברנו עליו, מלה פשוטה ששוה מרכבה – מרכז[ה]. כל ההבדל הוא שה-ז של מרכז מתחלקת במלה מרכבה ל-ב ו-ה, סוד חלוקת זהב – ז מתחלק ל-ה ו-ב (כמו ז נרות מנורת הזהב, שמתחלקים ל-ה ו-ב בהטבת הנרות[ו]). הרמז הזה אומר ש"מעשה מרכבה" הוא מרכז כל התורה.

איפה משתמשים בספרים במלה מרכז? בראשונים, בכל ספרי ההנדסה של התורה, המלה מרכז מופיעה בנוגע למחוגה. למחוגה יש רגל אחת שקובעים, תוקעים בנקודה מסוימת, והנקודה הזו היא המרכז – אז הרגל השניה מסתובבת מסביב למרכז, משרטטת את ה"עגולה". אלה המונחים, "מרכז" ו"עגולה".

"בחוקו חוג על פני תהום"

במשלי ח, בפרק שהתורה מדברת על עצמה, התורה אומרת "בהכינו שמים שם אני", אני נמצאת כשה' מכין את השמים, "בחוקו חוג על פני תהום"[ז]. מה הפשט של "בחוקו חוג"? הבאנו את הפסוק רק בשביל לענות לשאלה מהו מרכז, בגימטריא מרכבה, ששייך להיום. כתוב במפרשים[ח] ש"חוג" היינו מחוגה, ו"בחוקו חוג על פני תהום" היינו חקיקת ה"עגולה" סביב ה"מרכז".

הכל תלוי איפה אתה שם את המרכז. אפילו באסטרונומיה – מה המרכז במערכת השמש? הארץ? השמש? זהו "סוד המרכבה" – איפה שמים את המרכז ואיך אתה רואה שהכל "חוג" מסביב למרכז. כתוב שה"חוג" הזה הוא "על פני תהום", והמפרשים מסבירים שהכוונה כמו "לרֹקע הארץ על המים"[ט] – שכל כדור הארץ נקרא "על פני תהום", כמו במעשה בראשית "וחשך על פני תהום"[י]. אין בכל התנ"ך עוד "על פני תהום", רק שני אלה – זו השוואה בין ה"חוג" ל"חשך", שהוא העגולה.

כל מה שאנחנו נמצאים כאן, כל כדור הארץ, הוא העגולה וצריך לזהות איפה המרכז. המרכז הוא "מעשה מרכבה".  חוק ו-חוג הם לשון נופל על לשון – שניהם כתובים בפסוק בכתיב מלא[יא] והאותיות ק ו-ג מתחלפות במוצא (ואצל התימנים הן נשמעות כמעט אותו דבר). בשביל לשרטט את החוג צריך קודם כל את החוק – להגיע למרכז. אם כן, יש משהו ביום הזה, ה' תמוז, שהוא המרכז – יום המרכבה.

[ראיתי פעם מאמר שיש דרך לסובב את כדור הארץ שכמעט כל היבשות בחצי כדור – ואז ארץ ישראל במרכז, "גבוהה מכל הארצות"[יב].] ה' דורש את ארץ ישראל ואז, דרך ארץ ישראל, נקודת המרכז, דורש את כל הארצות[יג] (והרמז: נקודת המרכז עולה ארץ ישראל[יד]!). העיקר צריך לשחק – כל אחד צריך מחוגה. צריך לדעת שקודם כל צריך מרכז, אחרת המשחק לא עובד, ואם אתה נצב חזק במרכז אפשר לשרטט מסביב.

מרכז התורה

שוב, את כל הפסוק הזה אומרת התורה – "בהכינו שמים שם אני", כי "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[טו]. שני פסוקים אחר כך אומרת התורה "ואהיה אצלו אמון"[טז], אני הייתי כלי אומנות של הקב"ה במעשה בראשית[יז]. בפסוק הזה הקב"ה משרטט את העולם במחוגה, והתורה נמצאת שם במרכז המחוגה – היא המרכז שסביבו מצטייר כל העולם.

הביטוי "בחוקו חוג על פני תהום" עולה בגימטריא יששכר. דברנו לאחרונה[יח] שיששכר, התלמיד-חכם בין השבטים, הוא לא 'סתם' תלמיד חכם, אלא תלמיד חכם שלומד גם תורה וגם מדע ומחבר את התורה והמדע ביחוד אמת. על שבט יששכר כתוב "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים"[יט], הם יודעים את סוד העיבור[כ] – בלי אסטרונומיה אי אפשר לחשב את הלוח העברי, שהוא סוד העיבור. הגדולה של יששכר שהוא גדול גם בתורה כפשוטה וגם בכל המדעים. ברור שהתורה לגבי המדעים היא גם מרכז לגבי עגולה, אבל מהו המרכז בתוך התורה גופא?

הווארט כאן הוא שבתורה המרכז הוא "מעשה מרכבה". קודם כל צריך לשים את רגל ימין במרכז – זו היציבות. אחר כך אפשר ללמוד את כל חלקי התורה, והכל "עגולה" – הכל מקיף, מקיף מסביב למרכז. לכל בחור ישיבה חשוב לדעת שהמרכז של התורה – אי אפשר בלי מרכז – הוא סוד המרכבה.

מהו הענין של המרכבה? שה' רוכב עליו ("והנה הוי' נצב עליו"[כא] ומכח זה "אתם נצבים... לפני הוי'"[כב]). המרכז, סוד המרכבה, הוא המקום שה' יושב בו, "היֹשב על חוג הארץ"[כג], מקום הגילוי של ה'. מעשה מרכבה של יחזקאל, שפותח "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" (ר"ת אמונה, כידוע[כד]), הוא בעצם נקודת המרכז של כל התורה כולה ושל כל העולם כולו. שוב, התורה גופא היא שרטוט כל העולם, "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ובתוך התורה המרכז הוא מעשה מרכבה.

יסוד התורה – חוקים

איך בכלל הגעתי לפסוק הזה? בשבת קראנו את "זאת חקת התורה"[כה]. חפשתי פסוק או ביטוי עם המלה חוק שרומז לפרה אדומה, "חקת התורה", והביטוי היחיד שמצאתי הוא "בחוקו חוג על פני תהום", שעולה בדיוק "פרה אדֻמה תמימה".

כתוב בחסידות – הרבי כותב[כו] "בדרך אפשר", אבל זה די פשוט – ש"חק" לשון חקיקה, כמו אותיות החקיקה. בחסידות מוסבר[כז] שהמעלה של חקיקה לגבי כתיבה היא שבכתיבה יש שני דברים שונים, דיו על גבי הקלף, אפילו בתורה יש "אש שחורה על גבי אש לבנה"[כח], ואילו חקיקה היא מיניה וביה. כך עשרת הדברות חקוקים בלוחות הברית – גילוי עצמי לגמרי, אין שני דברים.

החוק של התורה הוא שיהודי מקבל את החוקים למעלה מטעם ודעת, אומר "נעשה ונשמע"[כט] ומוכן למסור את הנפש – זו בחינת "חק". לכן כל המצוות הן בעצם חוקים – גם את העדות והמשפטים, שיש להן איזה אחיזה בשכל, צריך לקיים כחוק. זהו יסוד בתורת הרבי, שצריך לקיים הכל כחוק. אחרי שמתייחסים להכל כחוק, יש מצוות מסוימות שאפשר קצת לתפוס אותן בדעת, ויש ענין ומצוה להבין כמה שהשכל האנושי מסוגל. בכל אופן, זה חוק. המרכז של כל התורה הוא החוקים, ואחרי ששמים את הרגל הימנית יציב בחוקים, באמונה פשוטה ובקבלת עול מלכות שמים, אפשר לשרטט את ה"עגולה", ה"חוג", של התורה גם בטעם ודעת. דווקא קיום התורה והמצוה כחוק הוא מקור השמחה והתענוג בעבודת השי"ת, שמחה של מצוה שאינה תלויה בהבנת טעם המצוה אלא בקיומה באופן של אמונה, קבלת עול פשוטה ומסירות נפש[ל] – ה-חק הופך כל מצוה ל-חג, "ושמחת בחגך והיית אך שמח"[לא]!

ב. נקודת המרכז – חיי הנישואין

"מעשה מרכבה" בנישואין – החוק הכללי של התורה

מהו "מעשה מרכבה" בחיים של כל אחד? כל נישואין הם "מעשה מרכבה" – הרכבה שלמה של בני זוג, חתן וכלה, שעליהם שורה-רוכבת גם ה"שכינה ביניהם"[לב], "השותף השלישי"[לג] ב"דור ישרים יבֹרך"[לד]. בחתונה מקיימים את המצוה הראשונה של התורה, "פרו ורבו"[לה] (שנקראת "מצוה רבה"[לו]).

כמו שאמרנו, כתוב שצריך לקיים את כל מצוות התורה כחוק. גם במצוות שיש בהן טעם ודעת, עדות ומשפטים, צריך קודם כל קבלת עול, "נעשה ונשמע". מה הציור של המצוה הכללית ביותר כחוק? דברנו לפני כמה ימים[לז] שהמצוה הכי כללית של התורה היא המצוה הראשונה, "פרו ורבו", שכוללת את הכוונה הכללית של התורה, "על יהודי לעשות עוד יהודי"[לח].

לכאורה, ה' ברא את האדם עם טבע להתחתן. לפעמים קוראים לטבע הזה יצר הרע[לט], אבל היצר הרע הזה הוא דבר טוב מאד[מ], נצרך לישוב העולם[מא], "לא תהו בראה לשבת יצרה"[מב], "לא טוב היות האדם לבדו"[מג]. "תהו" הוא רווק[מד] ו"לשבת יצרה" היינו "כתפארת אדם לשבת בית"[מה] – עיקר הישוב, לשבת, הוא "לשבת בית", איש ואשה, "'ביתו' זו אשתו"[מו]. אז יש טבע באדם שרוצה להתחתן, באיזה שלב הוא מגיע לפרקו ואז מתעורר אצלו החשק, ההרגשה שכבר הגיע הזמן, צריך להקים בית, להנציח את הדורות, להוליד ילדים – להקים בית נאמן בישראל.

איך מקיימים את המצוה הזו בתור חק? לכאורה, במקום "זאת חקת התורה" היה צריך לכתוב 'זאת חקת הפרה'[מז], וכתוב[מח] שפרה היא לשון "פרו ורבו". בכל זאת כתוב "זאת חקת התורה", ללמד אותנו שהפרה הזו, ה"פרו ורבו", היא בעצם כלל גדול שכולל את כל התורה כולה.

חק – "חפה וקדושין"

הרמז הוא שתחת החפה, כשאומרים את ברכת הקידושין, חוזר פעמיים הביטוי "חפה וקדושין" – "והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חפה וקדושין ברוך את הוי' המקדש את עמו ישראל על ידי חפה וקידושין". חפה-קדושין ר"ת חק, "חק נתן ולא יעבור"[מט]. כלומר, בהחלט יש משהו שההליכה להתחתן היא חק.

שואלים בפשט[נ] למה כתוב "חפה וקידושין"? אלה שני קנינים, לפי ההלכה – קנין הקידושין, "הרי את מקודשת לי", וקנין החופה, שהוא הנישואין שבאים אחרי הקידושין. לכאורה, היה צריך לכתוב קח – קידושין ואז חופה. קח באמת שייך לנישואין, "כי יקח איש אשה"[נא] (מקור מצות קידושין[נב]) – קיחה היא הפועל של הנישואין בתורה. אבל מדייקים – קושיא שכל התירוצים עליה הם קצת בדוחק – שאומרים "חפה וקדושין". רמז ברור, רוצים להדגיש את ראשי התיבות חק, לומר שיש פה ממד פנימי של בטול מוחלט לרצון ה' למעלה מטעם ודעת. הפעולה של חתונה על מנת להקים בית נאמן ודור ישרים יבורך, "על ידי חפה וקידושין", היא חק.

אם כן, צריך להתבונן מה המוחין, מה המנטליות של החתן והכלה, של ה"חק". אם מתחתנים יש משיכת הלב ויש אהבה. כמו שהסברנו[נג], קודם כל יש אהבה כאהבת אח לאחות ואחר כך אהבה כאהבת דוד לרעיה. האהבה היא חשק ורצון, אבל ביחד עם האהבה יש חק. העובדה שהחק הראשון, המצוה הראשונה, הוא חק הטבע היהודי – חק ביחס למשהו שיש אליו דחף ומשיכה טבעיים – היא מקור מובהק למושג שלנו מודעות טבעית[נד] (תכלית המודעות האלקית אצל יהודי[נה], להגיע ל"עשה רצונך כרצונו"[נו] בעצם).

חוג המשפחה

החוק הזה קשור לחוג, כמו שרואים בפסוק שלנו, "בחוקו חוג על פני תהום". ראינו שיש רק פעמיים "על פני תהום" – בתחלת התורה, "וחשך על פני תהום", וכאן, "חוג על פני תהום". כמו שהזכרנו, ה"על פני תהום" הוא הנס של "לרוקע הארץ על המים" – שיסוד העפר, שיותר כבד, נמצא למעלה מהמים[נז].

ה"חוג" העיקרי הוא הבית – כשאדם מקים בית בחוק, "בחוקו חוג", הוא בעצם עושה חוג. מדברים על לעשות הרבה חוגים בבית – שיעורים ומפגשים של קירוב וזיכוי הרבים. בשביל לעשות חוגים בבית צריך קודם כל לדעת שהבית עצמו הוא חוג, הזוג הוא חוג – גם "לשון נופל על לשון". אמרנו שחוג הוא מחוגה. קודם כל, הזוג הוא "מעשה מרכבה" – מה שבמחוגה תוקעים וקובעים שהוא המרכז, וכל השאר הוא מסביב – מרכז המעגל של דורות ישרים מבורכים[נח], וגם של פעילות במעגלים רחבים. יחוד איש ואשה (יחוד י-ה[נט]) הוא סוד השבת[ס], שהיא נקודת המרכז של כל ימות השבוע, אך הרחבת חוג המשפחה בדורות ישרים מבורכים (תוספת ו-ה, בן ובת[סא]) הופך את הכל לחג שמח (כנ"ל בסוד חק-חג).

האשה בנקודת המרכז

גם בתוך הזוג גופא יש את נקודת המרכז שלו: בעולם הזה כתוב "דרכו של איש לחזר אחרי אשה"[סב]. מאמר חז"ל שאומר שזהו טבע – "דרכו", זו ה"דרך ארץ שקדמה לתורה"[סג]. "לחזר" היינו לסובב, האיש מסתובב סביב האשה. לעתיד לבא "חדשה אני בורא בארץ נקבה תסובב גבר"[סד]. בכל אופן, בעולם הזה נקודת המרכז היא ודאי האשה[סה], גם אחרי שמתחתנים – לא רק כשהוא מחזר אחריה לפני החתונה.

האשה היא הבית, "כתפארת אדם לשבת בית". הפשט שם ש"אדם" הוא האשה[סו], היא היושבת בית, היא הקבועה, והבעל יוצא ומסתובב מסביב. מי שקובע את השרטוט הוא האשה – היא משרטטת. כמו "אשה כשרה עושה רצון בעלה"[סז], שהפירוש הפנימי הוא[סח] שהיא עושה-מכוונת את הרצון שלו וממילא מנווטת סביב לה את כל התנועה שלו, את כל ה"על פני תהום" שלו. זו נקודה חשובה מאד, שבתוך הבית ברור מהפסוק הזה שנקודת המרכז היא האשה-הכלה, "בחוקו חוג על פני תהום".

החיים על פני תהום

שוב, בפסוק הראשון כתוב "חשך על פני תהום" ובפסוק השני "חוג על פני תהום". כמה שוה חשך ועוד חוג? קודם כל, כמה שוה חוג? זו מלה חשובה ששוה 17, טוב, "מצא אשה מצא טוב"[סט]. החוג הוא הזוג וזהו דבר טוב מאד. על מי נאמר "טוב"? על משה רבינו כתוב "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[ע]. חז"ל אומרים "יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, יבא טוב זה משה, דכתיב 'ותרא אותו כי טוב הוא', ויקבל טוב זו תורה, דכתיב 'כי לקח טוב נתתי לכם'[עא], מטוב זה הקב"ה, דכתיב 'טוב ה' לכל'[עב], לטובים אלו ישראל, דכתיב 'הטיבה ה' לטובים'[עג]"[עד]. מה צריך להוסיף בשביל להגיע מ-טוב ל-משה? חשך[עה]. בשני הפסוקים האלה "חשך על פני תהום" ו"חוג על פני תהום", יש רמז למשה רבינו.

ב"על פני תהום" יש משהו עמוק מאד, "עמֹק עמֹק מי ימצאנו"[עו], "מים עמֻקים"[עז] בתהום. כשיש "חוג", זוג של חתן וכלה, יש "חשך". מהו חשך? "חשך סתרו"[עח], כשהולכים להתחתן יש הרבה "צפנת", הרבה נסתר, 'מה יהיה?', לא הכל הולך לפי התכנית, יש כל הזמן הפתעות וצריך להשלים עם ההפתעות של ההשגחה הפרטית. כשאדם חי לפי ההשגחה הפרטית, לא יודע מה יהיה, ויש הרבה דברים שהוא צריך לקפוץ לים כמו נחשון – לא יודע מה יצא מהענין – הוא חי ב"חשך על פני תהום". בשביל להגיע למשה, לטוב, לרבי – צריך להוסיף ל"חוג" את ה"חשך", "ישת חשך סתרו", כאשר הכל "על פני תהום". דווקא אז מגיעים לרבי, להתקשרות. כשחיים באופן הזה כל חיי הנישואין עולים מרמה של משפט, צווי שאפשר להבין אותו על פי טעם, "דרך ארץ" פשוטה של "דרכו של איש", ל"חק" – לחופה וקידושין.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מרכז הבריאה הוא התורה ומרכז התורה הוא "מעשה מרכבה".
• כל אחד צריך מחוגה – לקבוע חזק נקודת-מרכז ולשרטט סביבה את ה"עגולה".
• יששכר הוא תלמיד חכם המחבר תורה ומדע – מתוך ידיעה שהתורה היא המרכז ביחס לכל המדעים.
• נקודת המרכז – "מעשה מרכבה" – היא המקום בו ה' רוכב-מופיע.
• יסוד התורה הוא קיום כל המצוות כחוקים שלמעלה מטעם ודעת.
• דווקא קיום החק הוא מקור השמחה והתענוג בעבודת ה' – ה-חק הופך כל מצוה ל-חג.
• נישואין הם "מעשה מרכבה".
• החק הראשון והכללי ביותר מבוסס על יצר טבעי – תכלית המודעות האלקית היא להגיע למודעות טבעית.
• החוג העיקרי הוא חוג המשפחה – סביב "מעשה המרכבה" של בני הזוג משרטטים מעגלים של דורות מבורכים ושל פעילות ענפה.
• הנקודה האמצעית של הבית היהודי היא האשה.
• כשמתחתנים הולכים ביחד אל הלא-נודע – "חשך על פני תהום".
• הנכונות לחיות עם הפתעות ההשגחה הפרטית הופכת את חיי הנישואין מ"דרך ארץ" טבעית או משפט שכלי לחוק אלוקי ומזכה בהתקשרות למשה רבינו.