"אני לדודי ועלי תשוקתו"

בע"ה

מוצאי יו"כ תשפ"א – הר המנוחות

לעילוי נשמת הרה"צ ר' אשר פריינד זצ"ל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשנת תשפ"א בקר הרב בהר המנוחות, בציונו של ה'משפיע' שלו – הרה"צ ר' אשר פריינד זצ"ל – במוצאי יום כיפור, היארצייט שלו (לאחר בקור בהר הזיתים, בציונו של חמיו, הרה"ח ר' משה-צבי סגל ע"ה, שהיארצייט שלו ביום כיפור). אחרי התפלה על הציון ישב הרב ברכב ומסר שיעור קצר על העבודה שלמחרת יום כיפור. מחד, המעבר מהימים הנוראים לשמחת סוכות הוא עליה בקדש מימי התשובה לימי התשוקה לה' (בכך עוסק פרק א). מאידך, מיד במוצאי יום כיפור מורגשת 'נחיתה' לשגרה, ואז נדרשת עבודת תשובה מיוחדת – מציאת ה' דווקא בתוך השגרה. עבודה זו היתה מיוחדת לר' אשר, שלימד שעיקר עבודת ה' היא מציאתו ב'סיבות' של חיי היום-יום, ולא איזה 'היי' של קדושה. בכך עוסק פרק ב, החותם בפרקי התהלים שראוי לומר כאשר מבקרים בציונו של ר' אשר.

 

א. מימי תשובה לימי תשוקה

יום כיפור – שיא ה"ודודי לי"

[נגנו "וטהר לבנו" – ניגון שר' אשר מאד אהב.]

עד יום כיפור אנחנו עדיין ב"אני לדודי ודודי לי"[ב] – כל ארבעים הימים (כרמוז בס"ת "אני לדודי ודודי לי") מראש חדש אלול עד יום כיפור. בארבעים הימים האלה היה משה רבינו בהר, לקבל את הלוחות השניים, ולפי המנהג של הבעל שם טוב[ג] אומרים בימים האלה גם את ספר התהלים – מראש חדש אלול אומרים בכל יום שלשה פרקים, וביום כיפור אומרים הרבה יותר משלשה פרקים – ביום כיפור אומרים את לו הפרקים האחרונים של הספר. כלומר, ביום כיפור אומרים יב פעמים שלשה פרקים, רמז שיום הכפורים שקול כנגד יב הימים האחרונים של חדש אלול, שהם כנגד יב חדשי השנה, כנודע[ד] (מח"י אלול, יום ההולדת, ה"מזל גובר", של שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, ועד לכ"ט אלול, יום ההולדת של אדמו"ר הצמח צדק).

לו הפרקים האחרונים הם ר"ת "ודודי לי" של "אני לדודי ודודי לי" – עיקר ה"ודודי לי" הוא ביום כיפור. יש אומרים שהחצי הראשון של אלול הוא "אני לדודי" (ר"ת אל) והחצי השני של אלול – מהסיהרא באשלמותא דחדש אלול (יום יסוד תומכי תמימים[ה]) – הוא ה"ודודי לי". לפעמים כתוב[ו] ש"ודודי לי" מלמעלה הוא דווקא בעשרת ימי תשובה, אחרי שכל ימי אלול הם "אני לדודי" מלמטה. אבל הבחינה העצמית של "ודודי לי" היא דווקא ביום כיפור, וכל הימים שלפני כן הם יחסית "אני לדודי" מלמטה למעלה. הרמז, כמו שאמרנו, הוא ש"ודודי לי" ר"ת לו, לו הפרקים שאומרים ביו"כ. ועוד רמז: "ודודי לי" עולה 70 ויש בו 7 אותיות, כך שהערך הממוצע של כל אות הוא י – רמז לחג ה"עשור"[ז], יום הכפורים (השבעים רומזים גם לחיי דוִד המלך, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[ח], שהוא סוד הדוֹד של שיר השירים, "ודודי לי" – ה', הדוד העליון, סלח לדוד על חטא בת שבע ביום הכפורים[ט]).

מ"אני לדודי ודודי לי" ל"אני לדודי ועלי תשוקתו"

עכשיו מוצאי יום כיפור, אנחנו כבר למחרת יום כיפור – היארצייט של ר' אשר זצ"ל. הוא כוון זאת במיוחד, כידוע[י], כדי שיספיקו לטעום משהו לפני ההסתלקות והלויה. אם כבר גמרנו את ה"ודודי לי", מה קורה עכשיו?

כתוב[יא] שעכשיו, ארבעת הימים בין יום כיפור לסוכות, הם ימים של החזרת פנים בפנים. הנסירה נגמרה ביום כיפור וכעת אנחנו – כנסת ישראל, הנוקבא – צריכים להסתובב ולהגיע לעמידה פנים בפנים עם ז"א. אחר כך, סוכות הוא כבר החיבוק, "וימינו תחבקני"[יב], הושענא-רבה הנשיקין, סוד "מנהג נביאים" של חבטת הערבות[יג], ובשמיני עצרת, תפלת גשם, כבר הזיווג[יד].

שוב, יכול להיות משהו יותר מ"ודודי לי"? צריכה להיות כעת עוד יותר אהבה – החזרת פנים בפנים וכו'. בשיר השירים יש שני פסוקי "אני לדודי". הראשון "אני לדודי ודודי לי" – הפסוק של אלול, עד יום כיפור, השיא. כעת עוברים לפסוק השני – "אני לדודי ועלי תשוקתו"[טו]. "דודי לי" פירושו שהדוד בשבילי, רוצה אותי – זה עד יום כיפור. אבל התשוקה– "ועלי תשוקתו" – מתחילה מהיום. זו בחינה אחרת לגמרי של התקשרות בין קוב"ה לכנסת ישראל.

עוברים כעת מימי תשובה לימי תשוקה[טז]. התשובה בעשרת ימי תשובה היא עדיין יחסית תשובה מיראה (שמאל, "שמאלו תחת לראשי") ואילו כעת עוברים לתשובה מאהבה (ימין, "וימינו תחבקני"). זהו הווארט הידוע של הקדושת לוי[יז] על "ראשון לחשבון עונות"[יח]. הוא מסביר שסוכות הוא תשובה מאהבה, בה זדונות נהפכים לזכויות ממש – מה שלא היה קודם – לכן אנחנו סופרים את העוונות, רוצים שיהיו לנו כמה שיותר עוונות שהופכים לזכויות. ב"אני לדודי ועלי תשוקתו", תשובה מאהבה, הכל מתהפך, אתהפכא גמורה – זו תשובה אחרת. בדרך כלל תשוקה היא של הכלה-האשה, כמו בקללות של האשה, "ואל אישך תשוקתך"[יט], אבל כאן התשוקה של החתן על הכלה וגם הכלה משתוקקת לחתן כמים הפנים אל פנים. צריך לעורר את התשוקה – זו תשובה מיוחדת של "ועלי תשוקתו".

ב. עבודת ר' אשר – הנחיתה אחרי יום כיפור

ה'נחיתה' במוצאי יום כיפור

ליום הזה, ממחרת יום כיפור, קוראים 'גאטס נאמען' (שם השם). למה? בפשט[כ] כי חוזרים לומר "האל הקדוש".

מה היה בתפלת ערבית, אחרי תפלת נעילה והחתימה ב"שמע ישראל"[כא], ג"פ בשכמל"ו, ז"פ "הוי' הוא האלהים"[כב] ותקיעת שופר? לא נאמר את המילה נפילה, זו לא נפילה, אבל נאמר נחיתה. היינו בשיא ה'היי' ב"שמע ישראל", כמו שכתוב במחזור – השל"ה הקדוש אומר שצריך לצייר מסירות נפש בפועל. הרעיון של ציור מסירות נפש בפועל מופיע בצעטיל קטן של רבי אלימלך[כג], שר' אשר היה מאד קשור אליו (וגם אמר לנו בייחוד ללמוד את ספרו). צריך לצייר אש, שאתה מפיל את עצמך לתוכה על קידוש ה', אין 'היי' יותר מזה[כד]. פתאום מגיעים לערבית והכל חוזר לשגרה, אין יותר "זכרנו לחיים", "מי כמוך", "וכתוב" ("וחתום"), "ובספר חיים", אין יותר "המלך הקדוש" – הכל חוזר לרגיל. מה קרה? הייתי ב"המלך הקדוש", בשעשועי המלך הקדוש בעצמותו, וכעת אני חוזר ל"האל הקדוש".

היינו בכל הכוונות של חמש התפלות של היום הקדוש, "אחת בשנה"[כה], כנגד נרנח"י[כו], עד נעילה (גילוי היחידה שבנפש, מסירות נפש בפועל ממש, כנ"ל בענין הכוונה בשעת אמירת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"), התפלה החמישית[כז] – ואחר כך תפלת ערבית 'ככה', מהר. יש אפילו מקומות[כח] שאומרים בפירוש שאת תפלת ערבית אחרי יום כיפור צריך להתפלל מאד מהר, לגמור בצ'יק. בחב"ד דווקא כתוב[כט] שאת שחרית של ערב יום כיפור, ט' תשרי, אומרים מהר מהרגיל. יש גם מסורת על תפלת ערבית במוצאי יום כיפור, אבל לא צריך לומר זאת – כך עושים טבעי, אין יותר סבלנות. 'מה אתה רוצה ממני ה'? התפללתי לך חמש תפלות. אתה רוצה עוד תפלה?!'. עושים ככה לצאת ידי חובה...

מאד מתאים ליארצייט של ר' אשר במוצאי יום כיפור. זהו בדיוק הענין של ר' אשר – איך לנחות לתוך המציאות, לחיות את המציאות כפי שהיא למטה, לא להיות ב'היי'. לפעמים אדם ב'היי', ברוחניות, באיזו פסגה והתלהבות גדולה – ופתאום הוא מוצא את עצמו למטה. זהו עיקר האדם, כשהוא חוזר לשגרה – איך הוא מוצא את ה'סיבות' של הקב"ה בתוך השגרה של "האל הקדוש", במקום "המלך הקדוש", וכך הלאה. לא שיש משהו לא בסדר ב"האל הקדוש" – "האל" הוא שם קדוש, מה שאין כן "המלך" – אבל אצל האדם זו השגרה.

גאטס-נאמען – קדושת החזרה לשגרה

קוראים ליום הזה "גאטס נאמען" – שנדע שכמה שזו נחיתה, זהו השם של ה' (השם א-ל הוא השם של סיבות מאת ה', לשון אֶל – כח של 'וקטור' המכוון ליעד מסוים, כחץ למטרה, סוד "חץ תשועה להוי'"[ל], כמו שיתבאר). נמצא שהשם של ה' הוא דווקא כאשר אתה יורד מה'היי'. כידוע הווארט בחב"ד[לא] שמיד אחרי יום כיפור – עכשיו הזמן לעשות תשובה. זו לא התשובה של עשרת ימי תשובה. באמת, שואלים איזו תשובה צריך כעת לעשות? הרי ה' סלח לנו על כל העוונות! ההסבר הוא שעד עכשיו היינו במקום אחר, כל יהודי בעשרת ימי תשובה הוא במקום אחר, ובאותו מקום ה' סלח לנו. אבל כעת אנו מוצאים את עצמנו למטה, וצריך לעשות תשובה למטה. מכאן נלמד כלל גדול לגבי עבודת התשובה – כל פעם שעוברים ממקום למקום, ממצב-נפש אחד למצב-נפש אחר, צריך לעשות תשובה מחדש בהתאם לאותו מקום, צריך לדעת "אי זה מקום בינה"[לב] – "מקום בינה" היינו מקום תשובה, כנודע, ובכל מקום התשובה היא אחרת...

כדי להקל על תחושת הנחיתה – לא ליפול ברוח, שהרגשת השגרה לא תגרום לאדישות – וכדי לדעת שעבודה זו חשובה אצל ה' יתברך, אומרים לנו שזה 'גאטס נאמען', שם ה'. דווקא "האל הקדוש", ולא "המלך הקדוש", הוא שם ה' שתמיד נמצא אתנו, "באשר הוא שם"[לג] – "חסד אל כל היום"[לד].

זהו הפירוש העיקרי למה הבעש"ט קרא ליום הזה גאטס נאמען. יש עוד פירוש[לה], לפי קבלה, שארבעת הימים בין יו"כ לסוכות הם כנגד אותיות שם הוי' ב"ה. כעת, מוצאי יום כיפור, ה-י שבשם – החכמה, הבטול, עיקר הנקודה של שם הוי', עליה כתוב "הוי' בחכמה"[לו] – כל שם הוי' מרוכז בנקודה הזו.

פרקי תהלים אצל ר' אשר – כב ו-קלא

לכן, כשבאנו לכאן וחשבתי איזה פרק תהלים צריך לומר, חשבתי שהפרק המיוחד להיום – במיוחד אצל ר' אשר – הוא פרק כב, שם כתוב "אלי אלי למה עזבתני"[לז]. "אלי" הוא שתי הבחינות – גם א-ל וגם י. בדרך כלל א-ל הוא חסד, "חסד אל", אבל כתוב (על הפסוק "השמים מספרים כבוד אל"[לח]) ש"אל נהירו דחכמתא"[לט] – הארה של בטול, אבל כמו שהבטול יורד למטה, 'נופל למטה', לרגיל. לכן אמרנו קודם כל פרק כב – "אלי אלי למה עזבתני". יש כאן רמז ליום היארצייט של ר' אשר, "אלי אלי" – "למה עזבתני" היינו שאדם מוצא עצמו למטה ("עזבתני"), ועדיין פונה ל"אלי", שמאיר דווקא היום.

בהמשך הפרק יש פסוקים שהיינו שומעים מר' אשר עצמו, "אנכי תולעת ולא איש"[מ], עיקר השפלות של דוד המלך. דוד אומר "והייתי שפל בעיני"[מא], פסוק בנביא, אבל בתהלים – ובמדה מסוימת עוד יותר שפלות – "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם". הוא צריך להרגיש עצמו כמו תולעת. השפלות של אברהם אבינו היא "ואנכי עפר ואפר"[מב], של משה רבינו "ונחנו מה"[מג] – "עפר ואפר" נשמע טוב, "מה" בכלל איני מבין בדיוק מה הכוונה – אבל שפלות מוחשית ממש (כפי שצריכה להיות) היא רק מה שדוד המלך אומר כאן, "ואנכי תולעת [שמכניסה ולא מוציאה[מד]] ולא איש חרפת אדם ובזוי עם".

אחר כך אמרנו את שאר הפרקים, עם סבה לכל פרק, ובמיוחד פרק קלא – פרק שר' אשר היה שר אותו בעצמו כל הזמן. כל פעם שמגיעים לר' אשר צריך לומר פרק קלא – "כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי"[מה], עדיין מצלצל לי באזניים איך שאמר זאת, זהו פרק שר' אשר מאד אהב. חשוב לדעת.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• יום כיפור הוא השיא של "אני לדודי ודודי לי" – תמצית ה"ודודי לי".
• למחרת יום כיפור עוברים מ"אני לדודי ודודי לי" ל"אני לדודי ועלי תשוקתו".
• עלינו לעורר "כמים הפנים לפנים" את התשוקה לה' המשתוקק עלינו – זו תשובה מאהבה ההופכת זדונות לזכויות.
• מה'היי' של יום כיפור 'נוחתים' לשגרה – 'גאטס נאמען' מגלה לנו את חשיבות ומעלת עבודת ה' בשגרה.
• ר' אשר מלמד כיצד למצוא את ה' ב'סיבות' של חיי היום-יום.
• דווקא לאחר ה'עזיבה' של ה', בסיום יום כיפור, מאיר השם הקדוש "אלי" בחיי השגרה – "אלי אלי למה עזבתני".
• אחרי התשובה והמחילה 'למעלה' צריכים לעשות תשובה 'למטה'.
• בכל שינוי מצב נדרש האדם להכיר את מקומו החדש ולעשות תשובה בהתאם לו.
• בציון ר' אשר ראוי לומר ביארצייט את פרק כב ובכל עת את פרק קלא.