תפלה אריכתא

בע"ה

ג' אייר תשפ"א – רשימת הרב

ד"ה "א-דני שפתי תפתח" תשי"ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הקדמה: תמצית המאמר

ביום הולדתו החמשים, י"א ניסן תשי"ב, אמר הרבי מאמר על הפסוק "א-דני שפתי תפתח"[ב] – פסוק בפרק נא בתהלים (הפרק של הרבי מאותו יום), אותו אומרים בכל יום בתחלת תפלת העמידה. ראוי לציין שזהו המאמר הראשון שאמר הרבי ביום הולדתו – הוא אמר אותו בחדרו, בפני צבור מצומצם, ומתוך התרגשות גדולה ובכיות רבות. זהו מאמר יסודי בענין המשמעות של אמירת הפסוק הזה דווקא בתחלת התפלה[ג].

לפני הלימוד בפנים נקדים את הנקודה העיקרית של המאמר ואת מהלכו הכללי:

את הפסוק "א-דני שפתי תפתח" אומרים בנקודה 'קריטית' בתפלה – בין "גאל ישראל" לתפלת עמידה. חז"ל מסבירים[ד] כי אין בהוספת הפסוק בנקודה הזו הפרעה לסמיכת גאולה לתפלה, משום שהפסוק שנוסף לתפלה "כתפלה אריכתא דמיא". נקודת המאמר היא שהפסוק לא רק 'נספח' לתפלה כ"תפלה אריכתא" (ומשום כך לא מפריע), אלא שדווקא הפסוק "א-דני שפתי תפתח" הופך את התפלה כולה ל"תפלה אריכתא". "תפלה אריכתא" היא תפלה מתוך בטול, כאשר ה' הוא הפותח את שפתי המתפלל ודבריו נאמרים מעצמם, כבקשת "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד [מעצמו] תהלתך [התהלה שלך, ה']". התפלה הארוכה הזו ממשיכה רצון חדש מהכתר, אריך אנפין (אריך ר"ת "אמן כן יהי רצון"), וההמשכה עצמה היא 'ארוכה' – המשכה (מידית) מלמעלה-מעלה עד מטה-מטה. האריכות הזו שייכת דווקא לתפלת שמו"ע, בה מגיעים לשיא התפלה מחד, בעליה לעולם האצילות, ולאידך עיקר ענינה הוא הבקשה על עניני העולם הזה הגשמי (ב-יב הברכות האמצעיות, שהן עיקר התפלה), ולכן הפסוק "א-דני שפתי תפתח" הוא הקדמה אליה דווקא (ולא הקדמה כללית לתפלה).

על נקודה זו נסוב כל מהלך המאמר:

הפרק הראשון[ה] שלו נוגע בסוגיה העיקרית של סמיכת גאולה לתפלה, ודרך הקושי בהוספת הפסוק בין הגאולה לתפלה 'מכריח' את הדווקנות בהזכרת הפסוק במקום זה – כהקדמה לשמו"ע דווקא.

כדי להסביר זאת, הפרק השני של המאמר משוה בין תורה לתפלה, ומסביר כי למרות שבכללות התורה היא מלמעלה למטה והתפלה היא מלמטה למעלה, הרי שבפרטות גם בתורה וגם בתפלה יש שתי בחינות – יש תורה מלמעלה למטה ותורה מלמטה למעלה ויש תפלה מלמטה למעלה ותפלה מלמעלה למטה, כאשר "תפלה אריכתא" היא דווקא בחינת התפלה הנמשכת מלמעלה למטה.

בפרק השלישי מוסיף הרבי עוד מהלך, הממחיש את ההמשכה למציאות התחתונה דווקא מהשרש הגבוה ביותר דרך סוד המשכת נה"י החדשים מן הכתר (ששייך לכוונות הפסוק "א-דני שפתי תפתח") – מהלך אותו קושר הרבי לסוד "בן חמשים לעצה", יום ההולדת בו נאמר המאמר.

בפרק החותם את המאמר 'מחזיר' הרבי את הפסוק "א-דני שפתי תפתח" מהתפלה להקשר הכללי שלו בפרק נא, ומראה כיצד בקשת-הבטול מאפשרת להשפיע עד מטה-מטה ולקרב אל ה' גם את הרחוקים ביותר.

פרק א: סמיכת גאולה לתפלה והקדמת "א-דני שפתי תפתח" לשמו"ע

אדנ-י[1] שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך[2], שהיא הבקשה דדוד המלך, הבקשה דכנסת ישראל, והבקשה של כל אחד מישראל (פון יעדער אידן) שמבקש את הקב"ה קודם שמתפלל.

בפרק הראשון שואל הרבי מדוע מקדימים את הפסוק "א-דני שפתי תפתח" דווקא לתפלת שמו"ע, ולא לחלקים הקודמים של התפלה (ק"ש וברכותיה, פסוקי דזמרה או אפילו קודם "הודו"). הרבי שואל את השאלה הזו בשלשה רבדים – על פי פשט הפסוק, אליבא דהלכתא שיש לסמוך גאולה לתפלה ועל פי הסבר הקבלה והחסידות לסמיכת גאולה לתפלה.

מדוע להקדים את הפסוק לשמו"ע דווקא?

ראשית הרבי שואל שאלה זו בפשט – תוכן הבקשה "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" קשור לכאורה לכל התפלה והשבח של ה', ומדוע ההקדמה היא רק לתפלת שמו"ע?

וצריך להבין[3] למה קבעו לומר פסוק זה קודם תפלת שמונה עשרה דוקא, דלכאורה היו צריכים לומר פסוק זה קודם כללות התפילה, קודם ברכות קריאת שמע וקריאת שמע, או קודם פסוקי דזמרה ועוד לפני הודו (און נאָך פאַר הודו), ולמה קבעו לומר פסוק זה קודם שמונה עשרה דוקא.

הרבי מעמיק את השאלה לאור החשיבות בהלכה לסמיכת גאולה לתפלה[ו]:

וביותר אינו מובן, שהרי מקשה בגמרא[4] איך אפשר לומר פסוק זה קודם שמונה עשרה, הרי זה הפסק בין גאולה לתפילה, ומשני דהוי כתפילה אריכתא, דלפי זה יוקשה ביותר למה קבעו לומר פסוק זה קודם שמונה עשרה דוקא, שהרי ידוע גודל הענין דסמיכת גאולה לתפילה, דרב ברונא כד סמיך גאולה לתפילה לא פסיק חוכא מפומי'4, ומ"מ קבעו לומר פסוק זה בין גאולה לתפילה, ושתהי' סמיכת גאולה לתפילה בדרך קושיא ותירוץ, ולכאורה היו צריכים לקובעו קודם כללות התפילה, ושתהי' הסמיכה דגאולה לתפילה שלא בדרך קושיא ותירוץ.

אמנם יש תירוץ כיצד הפסוק "א-דני שפתי תפתח" אינו מפריע לסמיכת גאולה לתפלה, אך מדוע לא לחסוך את הקושיא והתירוץ ולסמוך גאולה לתפלה באופן 'חלק' יותר, על ידי קביעת הפסוק כהקדמה כללית לתפלה?

סמיכת גאולה (יוסף-יסוד) לתפלה (יהודה-מלכות) – הכח להעלאת ניצוצות

את הקושיא לפי נגלה שבתורה מעמיק הרבי לפי ההסבר הפנימי לסמיכת גאולה לתפלה, לפיו הגאולה היא מדת יוסף, היסוד, שנותנת כח בתפלה, מדת יהודה-דוד (שאמר על עצמו "ואני תפלה"[ז] והוא המבקש "א-דני שפתי תפתח", כנ"ל בפתיחת המאמר)[ח], המלכות, לעשות את עבודתה בהעלאת רפח הניצוצות מהעולמות התחתונים לעולם האצילות (ורמז: ממוצע המלים יסוד-מלכות הוא רפח):

והנה ביותר אינו מובן, דהנה ענין סמיכת גאולה לתפילה הו"ע יוסף ויהודה[5], הפעם אודה את הוי'[6], דתפילה היא דיבור שהו"ע מלכות, ובחי' מלכות יורדת לבי"ע[7], כמ"ש ותתן טרף לביתה שבחי' המלכות יורדת לבי"ע לברר בירורים, הנה עליית המלכות עם הבירורים שלה (מיט אירע בירורים), היא ע"י הארת היסוד, בחי' יוסף, דיוסף הוא המשביר לכל עם הארץ[8], ולא זו בלבד שהוא משביר בר בשעה שישנו, אלא שהוא מכין לפני זה (אַז ער גרייט צו און באַוואָרנט פון פריער), דבשבע שני השבע הכין יוסף בר שיהי' גם לשבע שני הרעב, ומצד הארת היסוד, בחי' יוסף, מצד זה הנה גם כשנמצאים (ווען מען געפינט זיך) בבי"ע שהוא היפך שני השבע, הנה גם אז אפשר להיות עליית המלכות עם הבירורים שלה ע"י הארת בחי' היסוד, בחי' יוסף.

במ"א נתבאר שבעוד היסוד משפיע בעולם האצילות, מתוך תחושת מלאוּת ותענוג (כתלמיד שלומד עד שהוא 'עולה על גדותיו' והופך למשפיע בסביבתו הקרובה-הקדושה), המלכות פועלת בעולמות התחתונים בי"ע, מתוך תחושת חסרון ("דלית לה מגרמה כלום"[ט]) המזדהה עם החסרון והצמאון של העולמות התחתונים (כבעל-תשובה, שברגע שהוא יודע אל"ף הולך ללמד אל"ף את מי שיודע עוד פחות ממנו[י], מתוך הזדהות עם החסרון שקיים במקום ממנו הוא עצמו בא). הרבי מחדד כאן שיוסף אינו משפיע רק במקום השובע (עולם האצילות), אלא מכין בר גם לזמני רעב – משפיע למלכות הפועלת בעולמות התחתונים-הרעבים ומאפשר את פעולתה בהם.

במאמרי החסידות[יא] בהם משווים את סמיכת גאולה לתפלה לחיבור בין יוסף ליהודה מוסבר כי יש בענין שני ממדים הפוכים: מחד, יוסף הוא למעלה מיהודה ומשפיע לו, כפי שניכר בפרשת "ויגש" בה יהודה נגש ליוסף 'מלמטה למעלה'. מאידך, התכלית והמעלה הסופית היא של יהודה, כפי שניכר בהפטרת "ויגש", בה דוד שמשבט יהודה הוא המלך על ה"עץ אחד" של חיבור יהודה ויוסף[יב]. מעלת יהודה, שתתגלה לעתיד, היא המודגשת בלשון "סמיכת גאולה לתפלה" – יוסף (הגאולה) הוא הנסמך-ניגש ליהודה (התפלה) – ואף על פי כן, יש בסמיכה הזו השפעה מיוסף לדוד.

ליחדא שם י-ה ב-וה

היחס הכפול הזה, בו לכל אחד יש מעלה על השני, ניכר בעוד תופעה השייכת לסמיכת גאולה לתפלה – קריאת שמע (שהגאולה היא חתימתה) היא בעולם הבריאה, למטה מתפלת שמו"ע שבעולם האצילות, אך היחוד שמתחולל בקריאת שמע הוא יחוד אבא ואמא (יחוד בטול ושמחה), הגבוה מהיחוד שמתחולל בשמו"ע, יחוד ז"א ונוקביה (יחוד הרחמים והשפלות)[יג]. כלומר, יחוד או"א מתגלה ביסוד (יוסף, גאולה) והוא הנותן כח ביחוד זו"נ שמתגלה במלכות (יהודה, תפלה):

וזהו ענין סמיכת גאולה לתפילה[9], דתפילה היא מלכות [וגאולה היא יסוד, דשמונה עשרה הוא] בחי' יחוד זו"ן וגאולה היא ברכות קריאת שמע שהוא יחוד או"א, כמבואר דקריאת שמע הוא יחוד או"א ושמונה עשרה יחוד זו"ן[10]. דאף שקריאת שמע בישיבה ושמונה עשרה בעמידה[11], היינו דקריאת שמע היא בבי"ע, בחי' מושבותיכם[12], ושמונה עשרה באצילות, אך מ"מ הנה קריאת שמע הוא יחוד או"א ושמונה עשרה בחי' יחוד זו"נ, דהיא הנותנת דדוקא בבי"ע, בחי' מושבותיכם, שהגילוי שם בירידה והשפלה, הנה שם דוקא אפשר להיות ענין יחוד או"א ולא יתבטלו במציאות. ומצד המעלה דברכות קריאת שמע, שהו"ע יחוד או"א, מצד זה דוקא אפשר להיות העלי' בתפילה, בחי' מלכות, שהו"ע סמיכת גאולה לתפילה.

התופעה המתוארת כאן, שיחוד או"א מתחולל בעולם הבריאה ויחוד זו"נ בעולם האצילות, רמוזה בצורה מובהקת בפתיחת קידוש ליל שבת (עוד נקודת מעבר בין בריאה לאצילות, כמו המעבר מק"ש וברכותיה לשמו"ע): בשם הוי' ב"ה יחוד או"א הוא היחוד העליון, יחוד י-ה (חכמה ובינה, אבא ואמא), ויחוד זו"נ הוא היחוד התחתון, יחוד ו-ה (מדות ומלכות, ז"א ונוקביה). שם הוי' ב"ה לא מופיע בפירוש בכל הסיפור הראשון של מעשה בראשית, אך הוא רמוז לראשונה בראשי תיבות בארבע המילים "יום הששי. ויכֻלו השמים"[יד] – שתי המלים החותמות את יום ששי של מעשה בראשית ושתי המלים הפותחות את יום השבת. זהו חיבור כה מובהק, שעל אף שככלל "כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה"[טו] המנהג הוא לפסוק כך את הפסוק בפתיחת הקידוש. ברמז זה, יחוד י-ה הוא ב"יום הששי", שכנגד עולם הבריאה (כנודע ששבת היא בעולם האצילות, שלשת הימים שאחר השבת הם ירידה בעולמות בריאה-יצירה-עשיה ושלשת הימים שלפני השבת הבאה הם עליה בעולמות עשיה-יצירה-בריאה[טז]), ואילו יחוד ו-ה הוא ביום השבת, "ויכֻלו השמים", שכנגד עולם האצילות. הדברים תואמים, כמובן, גם את ההקבלה היסודית כאן ליוסף-יסוד ויהודה-מלכות, שהרי בשבוע הבריאה יום הששי מכוון כנגד מדת היסוד ויום השבת כנגד המלכות (כאשר "ויכֻלו וגו'" מבטא את עלית המלכות והעלאתה את כל "השמים והארץ וכל צבאם", כמתואר במאמר).

סמיכת הפסוק לשמו"ע בדווקא

לאור העובדה שלמרות כל הקושיות – בפשט, בהלכה ובפנימיות – נקבע הפסוק "א-דני שפתי תפתח" בין גאולה לתפלה מסיק הרבי שפסוק זה הוא הקדמה לתפלת שמו"ע בדווקא:

ומ"מ קבעו לומר פסוק אדנ-י שפתי קודם שמונה עשרה דוקא. דמזה מובן שהבקשה דאדנ-י שפתי תפתח אינו לכללות ענין התפילה, שאז היו צריכים לקבוע אמירת פסוק זה קודם הודו, אלא שזה שייך לענין שמונה עשרה דוקא.

ורמז: כשמצרפים 18 ("שמונה עשרה דוקא") לפסוק "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" (2721) מקבלים ג פעמים "בראשית", כנגד ג עולמות בריאה-יצירה-עשיה אליהם יורדת המלכות כאמור כאן (מ"בראשית ברא" עד "אשר ברא אלהים לעשות"[יז])[יח].

פרק ב: תורה ותפלה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

היחס בין תורה ותפלה

לביאור הענין מקדים הרבי את היחס הכללי בין תורה לתפלה (שהוא-הוא היחס בין גאולה ותפלה, יוסף ודוד, כמבואר בדרושים הנ"ל על סמיכת גאולה לתפלה):

ויובן זה בהקדים תחילה כללות ענין התפילה, דהנה כללות ההפרש בין תורה לתפילה הוא דתורה היא מלמעלה למטה, היינו שאין נוגע עבודת התחתונים וצריך להיות רק הכשרת הכלי שלא תבלבל להמשכת האור, ותפילה היא מלמטה למעלה, שכפי ערך העבודה כן היא ההמשכה, דהנה כתיב[13] ששת ימים עשה הוי', שהם הששה מדות שבהן נבנה העולם[14] ובהן הוא עבודת האדם, דהעבודה היא במחשבה דיבור ומעשה שזה תלוי בבירור המדות, וכפי עבודתו בבירור המדות כן הוא המשכת מדות עליונות, וכמו"כ הוא למעלה יותר (כשמקלקל המדות), שאומר יהי רצון שיומשך רצון חדש, מ"מ הרי הכל תלוי לפי בקשתו דוקא, להיות דתפילה היא מלמטה למעלה.

היחס בין תורה לתפלה, בין ההמשכה מלמעלה למטה והעליה מלמטה למעלה, הוא גם היחס בין חתן וכלה – תפקידו של החתן לעשות מביתו בית של תורה ותפקיד הכלה לעשות את הבית בית תפלה[יט].

תפלה מלמעלה למטה – "תפלה אריכתא"

זהו היחס הכללי בין תורה לתפלה, אך בפרטות יש התכללות ביניהן – גם בתפלה וגם בתורה יש שתי בחינות, תורה מלמעלה למטה וגם תורה מלמטה למעלה וכיוצא בכך תפלה מלמטה למעלה וגם תפלה מלמעלה למטה.

התפלה מלמעלה למטה היא התפלה המיוחדת לה קוראים חז"ל "תפלה אריכתא" כשהם 'מתרצים' את הוספת הפסוק "א-דני שפתי תפתח" בין גאולה לתפלה. זהו היסוד למהלכו של הרבי, שאין כאן 'תירוץ' ל'קושיא', שהיה אפשר לחסוך את שניהם, אלא שדווקא תוספת הפסוק נותנת לתפלה איכות אחרת – איכות של "תפלה אריכתא":

אמנם בתפילה יש ב' מדריגות, היינו שיש מדריגה נעלית יותר בתפילה שאין נוגע שם העבודה והוא כענין מלמעלה למטה, ומדריגה זו היא בחי' תפילה אריכתא.

תורה מלמטה למעלה ותורה מלמעלה למטה – "מתוך שלא לשמה בא לשמה"

כדי להסביר את שתי מדרגות התפלה, הנושא העיקרי במאמר, מקדים הרבי להסביר את שתי מדרגות התורה, שנקראות טל ומטר שבתורה[כ]:

דהנה כמו שבתורה אף שבכללות הוא מלמעלה למטה מ"מ יש בזה ב' בחינות בחי' טל ובחי' מטר[15], דבחי' מטר הוא מלמטה למעלה כמ"ש[16] ואד יעלה מן הארץ, ובחי' טל הוא לא מיעצר[17], היינו דבתורה, בין בתורה שלמעלה ובין בתורה שלמטה, יש בזה ב' מדריגות.

דהנה איתא[18] כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, שהיא בחי' תורה שלמעלה שתלוי בעבודת האדם, שהרי הוא שונה כנגדו דוקא, דדוקא כאשר התלמיד חכם הוא קורא ושונה אז הקב"ה קורא ושונה כנגדו, דזהו בחינה אחת בתורה, ובחינה יותר נעלית בתורה היא מה דאיתא[19] ג' שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, שהוא ענין שאינו תלוי במעשה התחתונים,

וכמו"כ הוא בתורה שלמטה, הרי איתא[20] לעולם ילמד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שענין הלימוד שלא לשמה באופן נעלה הוא שלומד תורה ומחדש בה ומכוון אל האמת, אבל מ"מ הוא שלא לשמה, שהוא מרגיש שהוא לומד והוא מחדש (אַז ער לערנט און ער איז מחדש), ואופן נעלה יותר בתורה הוא לימוד תורה לשמה, שאינו מרגיש את עצמו והוא בביטול לגמרי כעונה אחר הקורא[21], שהוא אומר את מה שאומרים למעלה (אַז ער זאָגט דאָס וואָס מען זאָגט למעלה).

בתורה של מעלה, התורה אצל ה', ה"טל" שבתורה הוא מה שהקב"ה יושב ועוסק בתורה בשלש השעות הראשונות של היום (ללא תלות במעשה התחתונים) וה"מטר" שבתורה הוא מה שהקב"ה קורא ושונה כנגד תלמיד חכם שעוסק בתורה. בתורה של מטה, לימוד התורה שלנו, ה"טל" שבתורה הוא תורה לשמה, ללא הרגשת עצמו (עיקר ענין התורה, כמבואר בחסידות[כא] על פסוק ההקדמה לעשרת הדברות "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[כב]), וה"מטר" שבתורה הוא הלימוד מתוך הרגשת עצמו, שנקרא תורה שלא לשמה (אף כשהאדם זוכה ללמוד ולחדש חידושי אמת). יוצא, אם כן, ששרש התורה שלא לשמה הוא בתורה שהקב"ה קורא ושונה כנגד האדם ואילו שרש התורה לשמה היא בתורה שה' לומד לעצמו בשלש שעות היום הראשונות (שכנגד ג"ר, ספירות המוחין בכלל, וכנגד ג רישין שבכתר בפרט[כג]).

תפלה מלמטה למעלה ותפלה מלמעלה למטה

שתי הבחינות שבתורה הן 'מובהקות' יותר, ומבוארות בריבוי מקומות, אך מהן ניתן ללמוד כי יש שתי בחינות גם בתפלה:

והנה כמו שהוא בתורה, שאף שבכללות היא מלמעלה למטה, מ"מ יש בה שני בחינות כנ"ל, כמו"כ הוא בתפילה, דאף שבכללות היא מלמטה למעלה, מ"מ יש בה בחינה שאינה תלוי' במעשה התחתונים, והוא שהוא בביטול לגמרי, לא כבחינה הא' שהוא מתפלל, כי אם שהוא בביטול לגמרי, והוא אומר רק את מה שאומרים לו (און ער זאָגט נאָר דאָס וואָס מען זאָגט אים).

פשט התפלה הוא בקשה מלמטה למעלה, אך ישנה גם תפלה מתוך בטול גמור, בה האדם רק אומר מה ש'נאמר' מלמעלה למטה. תפלה כזו (הרצויה לכתחילה) היא תפלתם של הצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים"[כד] – הנמצאים בבטול גמור, הבטול של עולם האצילות, המקום העיקרי של תפלת עמידה. את שלש התפלות ביום תקנו לנו שלשת האבות[כה], עליהם נאמר "האבות הן הן המרכבה"[כו] – הם נמצאים בבטול הגמור המתואר כאן, ומורישים אותו לבניהם אחריהם.

כשם שבתורה על המדרגה העליונה נאמר "טל לא מיעצר", כך התפלה במדרגה העליונה היא תפלה שאינה פוסקת, עליה נאמר "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו"[כז] ("תפלה אריכתא" כפשוטה...). התפלה היא "עבודה שבלב"[כח], וכשם שהלב אינו פוסק מלפעום כך התפלה שמלמעלה – התפלה התמידית של השכינה (עליה נאמר "למען יזמרך כבוד ולא ידום"[כט], "נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך"[ל])[לא] – נמצאת תמיד בלב האדם[לב]. הלב דופק תמיד, ובתוכו "קול דודי [התפלה שמלמעלה] דֹפק"[לג] תמיד. סוד דֹפק הלב, דֹפק התפלה התמידית, הוא "פקד פקדתי"[לד] – הגאולה-הפקידה מלמעלה למטה (עליה בישר יוסף, "פקד יפקד"[לה]), הנסמכת לתפלה והופכת אותה ל"תפלה אריכתא", כנ"ל.

[פקד רומז גם לשם קפד. האריז"ל מסביר[לו] שסוד השם משה – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[לז] – הוא חיבור שם קפד (אחורי שם עב, יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי, אחורים דאבא) ושם קסא (שם אהיה במילוי יודין, אלף הי יוד הי, פנימיות אמא). שם קפד הוא התפלה של משה (הנסמכת לגאולה, כנ"ל) ושם קסא הוא התורה שלו, בסוד "משה זכה לבינה"[לח]. משה הוא כפולת חיה (טו פעמים חיה), כנודע, המתבטאת גם בחלוקה ה'סודית' ל-קפד (ח"פ חיה) ו-קסא (ז"פ חיה), הכל בסוד "והחיות רצוא ושוב [בתורה ותפלה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה] כמראה הבזק"[לט].]

תפלה שפועלת מיד

הבטול הגמור שבתפלה מתבטא בבקשת "א-דני שפתי תפתח", שהופכת אותה ל"תפלה אריכתא" (כנ"ל):

וזהו ענין הבקשה א-דני שפתי תפתח, שהוא בביטול לגמרי ומבקש מהשי"ת שיפתח את שפתיו (ער זאָל אים עפענען די שפתים) ופי יגיד תהלתך, יגיד מלשון הגדה והמשכה[22], דע"י הביטול הנה הוא מגיע למעלה יותר, שהו"ע מלמעלה למטה, היינו לא שהיא תפילתו כי אם אשר ופי יגיד תהלתך, התהלה שלך (דיין תהלה), דזהו ג"כ ענין תפילה אריכתא, דע"י הביטול הוא מגיע למעלה יותר, דבמילא אינה מתעכבת משם ההשפעה, דבמדריגה הא' ההשפעה יכולה להתעכב, אבל במדריגה זו באה ההשפעה למטה באותו זמן ובאותו מקום ותיכף ומיד.

מעלת "תפלה אריכתא" היא בכך שהיא ממשיכה משרש גבוה יותר – פרצוף אריך-אנפין שבכתר – עד מטה-מטה ביותר, ללא עיכוב התלוי בזכות התחתונים. בדרך כלל מוסבר[מ] כי ההמשכה ללא עיכובים, "עד מהרה ירוץ דברו"[מא], שייכת לברכת כהנים, הכוללת בתוכה הן את מעלת התפלה שמלמטה למעלה והן את מעלת הברכה שמלמעלה למטה[מב]. הכהנים הם "שלוחי דרחמנא"[מג] המברכים את העם מתוך בטול גמור למשלח – דבר ה' מופיע בפיהם, כבקשת "א-דני שפתי תפתח". בבית המקדש הם אף מברכים בשם המפורש[מד], גילוי האלקות שלפני הצמצום, לפני מציאות זולת, במדרגה בה "אין עוד מלבדו"[מה] והדבור זורם ממנו יתברך בדרך ממילא. למדרגה זו יכולים לזכות כל ישראל, "ממלכת כהנים וגוי קדוש"[מו], ב"תפלה אריכתא", מתוך בטול.

הדוגמה הראשונה בתורה לתפלה שפועלת מיד היא תפלתו של עבד אברהם, אשר נענה "טרם כלה לדבר"[מז] (והוא הראשון מבין השלשה ש"נענו במענה פיהם"[מח]), במעשה עליו נאמר "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים"[מט]. העבד הבטל לאברהם אדוניו, ומסור ליצחק בן אדוניו (עד שבסוף הסיפור הוא אומר עליו "הוא אדֹני"[נ]), זוכה במדרגת השיחה-התפלה ("אין שיחה אלא תפלה"[נא]) של האבות (תפלה ששרשה במדרגת אריך אנפין, כנ"ל, שעל כן היא יפה מ"תורתן של בנים" שממדרגת זעיר אנפין[נב]). בחז"ל[נג] דוגמה לכך היא רבי חייא ובניו, שהושוו בפירוש לשלשת האבות, וכך פעלה תפלתם – "אמר 'משיב הרוח' ונשבה זיקא, אמר 'מוריד הגשם' ואתא מיטרא"[נד] (ואם היו ממשיכים לומר "מחיה המתים" היתה מתחוללת תחית המתים[נה]).

פרק ג: המשכת נה"י החדשים מהכתר

נה"י חדשים

את כח ההמשכה של "תפלה אריכתא" ממעלה-מעלה עד מטה-מטה קושר הרבי לכוונה בברכה הראשונה של שמו"ע:

והנה דוקא ע"י הקדמת הביטול, אז אפשר להיות ענין התפילה שיברך השנים ורופא חולים, היינו שיומשך ההשפעה בגשמיות. דהנה בתחילת שמונה עשרה אנו אומרים א-ל עליון כו' ומביא גואל לבני בניהם, דמבואר בזה[23] דענין ומביא גואל לבני בניהם הו"ע נה"י חדשים, דזה אפשר להיות רק ע"י בחי' א-ל עליון שהו"ע הכתר,

ההמשכה מ"אל [עליון]" רמוזה בכך ש"תפלה אריכתא" עולה אל פעמים יחידה (התפלה מתוך בטול היא גילוי היחידה שנפש, בטול שלמעלה מטעם ודעת השייך לכתר, כמבואר בסמוך[נו]), סוד "תפלה לאל חיי"[נז]. דווקא ממדרגה זו נמשכים "נה"י חדשים".

ענין הנה"י בכלל הוא השפעה למטה[נח] וגם ההתמקדות בכך שכל השפעה והשפעה תגיע ותתקבל בכי-טוב בכלי המקבל למטה[נט], אך בעוד נה"י המקוריים הם כחות השפעה בתוך החוג הקרוב למשפיע נה"י החדשים הם כחות להשפיע למרחוק (על דרך המבואר לעיל פ"א על היחס בין השפעת היסוד בתוך עולם האצילות להשפעת המלכות בעולמות התחתונים).

השם הקדוש השייך לספירות נצח והוד הוא שם צבאות[ס] (ובו כלול גם היסוד[סא], הכח המוליד שתכליתו להעמיד צבאות-צבאות, כפי שעשו נשות ישראל בכח "המראֹת הצבאֹת"[סב]) – שם שנתחדש על ידי הנביאים (נביאים בכלל שייכים לנו"ה[סג], כאשר הראשונה שחדשה שם זה היא חנה בבקשתה שתזכה ללדת בן על אף היותה עקרה, בקשה ליסוד חדש ומוליד) ובכחו להשפיע-לגלות את מעלת האצילות גם בעולמות התחתונים בי"ע[סד].

נה"י הם כחות המוטבע של הנפש (והרמז: הממוצע של נצח-הוד-יסוד הוא טבע), ונה"י חדשים הם טבע חדש, שדווקא הוא הטבע היהודי האמתי (כנודע שדווקא טבע שני בגימטריא אמת), מודעות טבעית[סה]. בפרט יש לומר שנצח חדש הוא סוד חיים נצחיים, הוד חדש הוא סוד "הוד והדר"[סו] (ההוד של המלך הדר, שהוא סוד אשתו מהיטבאל, יחוד מה-בן בכל נקודה של עולם האצילות, עולם האחדות והנצח) ויסוד חדש היינו "צדיק יסוד עולם"[סז] חדש (נשמה חדשה[סח], מהנשמות החדשות שתוולדנה לעתיד לבוא[סט], בביאת גואל צדק). ורמז: שלש הבחינות הללו של נה"י החדשים, חיים נצחיים הוד והדר צדיק יסוד עולם, עולות ג פעמים (ממוצע כל בחינה) חדש!

המשכה מהכתר למלכות

את הכוונה של הברכה הראשונה, המשכת נה"י החדשים מהכתר, קושר האריז"ל לפסוק בו עוסק המאמר כולו:

וכמו"כ איתא הפירוש בכתבי האריז"ל[24] בפירוש הפסוק אדנ-י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, דאדנ-י הוא בחי' מלכות, שפתי הוא שפתים שהוא בחי' נצח והוד, תפתח הוא בחי' תפארת, ופי הו"ע נה"י חדשים,

על פי פשט גם המלה "ופי" שייכת למלכות ("מלכות פה"[ע]), כמו שם א-דני הפותח את הפסוק, אך הכוונה כאן היא שהשפעת נה"י החדשים נמשכת דרך המלכות (כנ"ל בענין השפעת המלכות לעולמות התחתונים, דווקא מהכח שהיא מקבלת מסמיכת גאולה לתפלה). ורמז מובהק: מפורש בכוונות[עא] שראשי התיבות של "א-דני שפתי תפתח" הם אשת (המלכות העולה לכתר, "אשת חיל עטרת בעלה"[עב], ויורדת לעסוק בבירורי המציאות, כמתואר בפסוקי "אשת חיל"[עג]), העולה "ופי" ועוד נצח-הוד-יסוד חדשים (כלשון המאמר), ודוק.

ההשפעה למלכות היא מהכתר ("אל עליון") הרמוז ב-אלף (פלא עליון) שבתחלת שם א-דני, סוד "כתר עליון איהו כתר מלכות"[עד]:

הנה זה בא מהא' דאדנ-י, דבפסוק זה הנה עיקר הדיוק הוא על הא' דאדנ-י[25], דאל"ף הוא פלא[26], בחי' פלא עליון שלמעלה מבחי' חכמה ובינה, הנה משם דוקא נמשך להיות נה"י חדשים, לא מבחי' החכמה כי אם מבחי' פלא עליון דוקא שהו"ע הכתר, או ענין הבינה, דהתגלות עתיק הוא בבינה[27].

חיבור הביטויים "פלא עליון" ו"אל עליון" עולה דעת, סוד "דעת עליון" ששרשה בפנימיות הכתר, והיא הממשיכה את הנה"י החדשים מהכתר אל המלכות. "דעת עליון" היא גם הפועלת את התגלות עתיק בבינה (בסוד שער החמשים של הבינה, שיתבאר בפסקה הבאה) – "אם אין דעת אין בינה"[עה].

"בן חמשים לעצה"

את כל המבואר עד כה קושר הרבי גם לסוד "בן חמשים לעצה" – יום ההולדת בו מתחילים לומר את פרק נא, עם הפסוק "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", ובו אמר הרבי את המאמר (כנ"ל):

וכמו"כ הוא ג"כ בענין בן חמשים לעצה[28], דעצה הו"ע כליות יועצות[29] שהוא בחי' נצח והוד, היינו נה"י חדשים,

העצות בכלל שייכות לספירות נצח והוד, ובפרט יש להסביר שנה"י הראשונים הם עצות הבאות מעץ הדעת (תחתון), כחות-מעשה שיש בהם מודעות עצמית (כנ"ל בענין תורה שלא-לשמה, תורה שמלמטה למעלה, וכל שכן בתפלה שמלמטה למעלה, שנובעת מתוך מודעות עצמית לצרכיו וחסרונותיו של המתפלל), ואילו נה"י החדשים הם עצות שמקורן בעץ החיים, כחות פעולה במציאות ללא מודעות עצמית אלא בדרך ממילא (כמבואר כאן במאמר). עצות פלאיות כאלה (השייכות ל"פלא יועץ"[עו], מלך המשיח) הן "עצות מרחוק אמונה אֹמן"[עז] – עצות שמקורן בשער הנון של הבינה:

הנה זה בא דוקא ע"י בחי' חמשים, שהוא שער החמשים שהוא למעלה מסדר ההשתלשלות[30], דעליונים נדמה להם שהוא למטה ותחתונים נדמה להם שהוא למעלה[31], היינו שזהו למעלה ממעלה ומטה (אַז דאָס איז העכער פון מעלה ומטה), הנה משם דוקא נמשך להיות נה"י חדשים.

בשער הנון ("בן חמשים") יש כח נשיאת הפכים של מעלה ומטה כאחד ממש, לו זוכים מתוך בטול מוחלט (על דרך המבואר[עח] בענין "עֹשה שלום במרומיו"[עט], שלום בין ההפכים על ידי הבטול למי שלמעלה מהם), וכשהמעלה והמטה הם כאחד גם פעולת ההמשכה מלמעלה-מעלה למטה-מטה נעשית ברגע אחד ממש, לא שום שהות זמן – בסוד "עד מהרה ירוץ דברו" הנ"ל, ועוד יותר מכך, כ'תופעה לא מקומית' (במושגי הפיזיקה היום), לגמרי מעבר לממדי המרחב של הזמן והמקום. תופעה כזו נמשכת מעצמותו יתברך דווקא מכח שרש הנשמה היהודית בעצמות ממש.

פרק ד: "אלמדה פֹשעים דרכיך"

לאור כל הנ"ל, הרבי חותם את המאמר במענה-הסבר לשאלת הפתיחה – מדוע הפסוק "א-דני שפתי תפתח" מוקדם דווקא לתפלת שמו"ע:

ובזה יובן ענין הקדמת הפסוק אדנ-י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך לשמונה עשרה, להיות דדוקא ע"י הקדמת הביטול עי"ז באה ההשפעה בהי"ב ברכות אמצעיות, היינו שבאה ההשפעה בגשמיות, שזהו תכלית המכוון. דע"י הקדמת הביטול שאומר ומבקש אדנ-י שפתי תפתח, שהשי"ת יפתח את שפתיו, ופי יגיד תהלתך, התהלה שלך (דיין תהלה), שכבר ישנה, ויגיד הוא מלשון הגדה והמשכה, היינו שהוא אומר את מה שאומרים למעלה (אַז ער זאָגט דאָס וואָס מען זאָגט למעלה), וזהו גופא הוא ע"י מה שאדנ-י שפתי תפתח, הנה עי"ז שהוא בביטול לגמרי, שמבקש במר נפשו, לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי, אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני, השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני[32], שאז (וואָס יעמולט איז) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו[33], הנה דוקא עי"ז הוא מגיע למעלה יותר, לבחי' פלא עליון, שההמשכה משם אינה באה במיצרים וגבולים, ונמשכת למטה. ולכן מקדימין אמירת הפסוק אדנ-י שפתי תפתח גו' לשמונה עשרה, לפי שדוקא עי"ז הו"ע תפילה אריכתא, שעי"ז באה ההמשכה בגשמיות.

פרק התשובה

בתוך פסקת הסיום קושר הרבי את הפסוק "א-דני שפתי תפתח" לא רק לתפלת שמו"ע, אלא גם ל'מקומה הטבעי' בפרק נא בתהלים – פרק התשובה של דוד המלך (תשובה עילאה, השייכת לבינה, תשוב ה עילאה[פ], ומגיעה עד לשער הנון שלה, שענינו נתבאר כאן) – שלכבוד תחלת אמירתו נאמר המאמר.

הבכיות הרבות בהן אמר הרבי את המאמר מתנקזות לבקשה "במר נפשו"[פא] של מי שנמצא בבטול לגמרי – "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני. השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני". ההתחדשות הזו, מתוך בטול מוחלט לה', נותנת כחות השפעה חדשים (על דרך נה"י החדשים) שמאפשרים לקיים "אלמדה פֹשעים דרכיך וחטאים אליך ישובו" – משאת נפשו של הרבי ומפעל השליחות שלו, לקרב את כל עם ישראל לתשובה המביאה את הגאולה[פב].

"אלמדה פֹשעים דרכיך" רומז לסוד האפֹד של הכהן הגדול[פג] (עליו נאמר "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו [בתיקון הפה והשפתים, 'שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך'] בשלום ובמישור [כח נשיאת ההפכים וההמשכה החלקה והישרה, כנ"ל] הלך אתי ורבים השיב מעון"[פד] – הכל מכח תיקון הפה, בגימטריא אפד). האפוד מכפר על עבודה זרה[פה], שבנפש היא הפולחן העצמי הקיים אצל מי שכל פעולותיו בתורה ובתפלה הן מתוך מודעות עצמית מופרזת (בתורה שלא לשמה ובתפלה מתוך הרגשת היש), ומביא לעבודה "בלתי להוי' לבדו"[פו] שדווקא היא מאפשרת להשפיע על הזולת ולעוררו בתשובה (על דרך יכולת הצדיקים לעורר את הזולת בתפלתם הנלהבת[פז], רק משום שאינה התלהבות של "התגלות לבו"[פח] שלילית אלא התלהבות אמת טהורה המסורה לה' יתברך לבדו).

מדות משה מנהיג ישראל

בהקשר זה, ה"תפלה אריכתא" היא תפלה מתוך מדת "ארך אפים" לצדיקים ולרשעים[פט] גם יחד – תפלה מתוך אהבת ישראל צרופה, האפשרית דווקא למי שזכה לטבע שני מתוקן, טבע של "אדם רך כקנה [ולא קשה כארז]"[צ] שלבו ("לב טהור ברא לי אלהים") לב רך ומלא אהבה לכל וימינו פשוטה לקבל שבים ("אֹרך ימים בימינה"[צא]).

תכונות אלה מאפיינות גם את משה רבינו[צב] (השני שנענה במענה פיו, בכח תפלה הנענית מיד כנ"ל) – בדור הראשון ובכל הדורות, עד למשה רבינו שבדרא בתראה, "הוא גואל אחרון". משה הוא שפל וסבלן[צג], רך כקנה (ש"ארך אפים ראה ונפל על פניו"[צד], 'נפל על' מדתו הפנימית), המנהיג את ישראל במדת "נעִמות בימינך נצח"[צה]. על כח ה"אלמדה פֹשעים דרכיך" של משה, בתפלה דווקא, נאמר[צו] "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל ['כאברהם יצחק ויעקב', האבות שלהם כח התפלה המתואר כאן, כנ"ל] תחת אשר הערה נפשו למות ואת פֹשעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפֹשעים יפגיע"[צז].