נועם אלימלך / תיקון הנחשת

כותב הנועם אלימלך: ועשית כיור נחושת כו' נראה לפרש דהנה צוה השם יתברך ליקח בבגדי כהונה ג' דברים זהב כסף נחושת י"ל שתורה הקדושה רמזה לאדם הרוצה לכנוס אל הקדושה ועבודתו יתברך צריך הכנעה מתחלתה עד תכלית הכנעה כמאמר התנא מאד מאד הוי שפל רוח ולזה רמז אותיות זהב שכל אות הוא מספר מועט מאות שלפניו לרמז להאדם הרוצה לכנום אל הקדושה שהיא מדריגה חשובה שהוא רמז זהב דבר חשוב צריך לשבר גבהותו וגדלותו אשר טמן בקרבו עד תכלית הכנעה צריך למעט עצמו # כסף רמז לאהבה ותשוקה בעבודת הבורא יתברך כמו נכסף נכספתי כו' ואותיות כסף עולה במספרו כל אות מרובה מאות הקודם רמז שצריך להתגבר ולעלות למעלה מעלה בכל פעם עד תכלית יכולתו ואפשרו בעבודתו יתברך עד אין תכלית

זהב רומז להכנעה בתכלית, להמעיט את עצמו, כאותיות ז-ה-ב הפוחתות והולכות. הכסף רומז לכסופים, אהבה ותשוקה בעבודת ה', מוסיף והולך, כאותיות כ-ס-ף[א]. ב-זהב האות הראשונה היא סכום שתי האותיות הבאות ז = הב, כחלוקת הנרות במנורת הזהב (הטבת חמש נרות ואחר כך הטבת שתי נרות), ולהיפך ב-כסף, כס = פ. והרמז "ראשו כתם פז" – פ היא תכלית התבה כסף (ה'ראש' בסוף התבה), ז היא ראש התבה זהב, וממילא זהב כסף = פז פז (= ג פעמים חן).

נחש הנחשת

עיקר הדרוש הוא בסוד הנחשת הרומזת לגשמיות[ב]: נחושת לשון נחש לשון נופל על הלשון רוצה לומר הגשמיות דהיינו אכילה ושתיה ועניני גשמיות עולם הזה הבא מצד הנחש צריך להכניס הכל אל הקדושה שיאכל וישתה בקדושה ובטהרה ובמחשבות טהורות הכל למען עבודתו יתברך. התיקון של גשמיות העולם הזה אינו בדרך פרישות ושבירה (כדרך המוסר), אלא בדרך החסידות "שיאכל וישתה בקדושה וטהרה", "קדש עצמך במותר לך" על ידי עשיית המותר בקדושה (ולא פרישות גמורה), כפירוש הבעל שם טוב לפסוק "כי תראה חמור שונאך", החמור הוא חומריות הגוף (למטה מגשמיות) השונא את הנשמה השואפת לאלקות, "עזוב תעזוב עמו", "לברר את הגוף ולזככו ולא לשברו בסיגופים"[ג]. תיקון החמור-החומר אינו בריבוי חומרות ('חמור נושא חומרות'), צמצום מצד הגבורה, אלא בהידורים, הוספה בשמחה מצד החסד, עיקר תורת החסידות.

בפרט, נחשת היינו תיקון תאות המין (כמו שיתבאר על כיור הנחשת), "ואף שהוא גשמיות עב מכל הגשמיות גם זאת הצורך להכניס אל הקדושה". נחשת-נחש הוא לשון נופל על לשון, כמפורש בענין "נחש הנחשת"[ד] – נחש הקדמוני בא על האשה והסית אותה לאכול מעץ הדעת טוב ורע, היינו שהכניס באדם את התאוה. במושגי הקבלה "נחש" היינו יסוד דקטנות, אך התיקון הוא שהנחש עצמו יהפך ל"שמש גדול"[ה], דהיינו כוונות קדושות בשעת תשמיש (ובכל דבר). אז מתברר שנחש = משיח, עיקר עבודת המשיח הוא "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".

כמו ש"נחש הנחשת" הוא לשון נופל על לשון, כך לשון נופל על לשון הראשון בתורה הוא איש-אשה. "זאת הפעם..." – פעימת הלב המורגשת של האיש כלפי האשה – "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" – התאוה היא משרש הנחש וכמו שהוא נהפך לקדושה (נחש הנחשת) כך התאוה הופכת לקדושה. "והנחש היה ערום" – גם את הערמה יש להפוך לקדושה, להיות "ערום ביראה" (בדרך הבעל שם טוב כנ"ל, לא בשבירה אלא בזיכוך).

הכיור וכנו

המשך הדרוש: וזהו ועשית כיור דהכיור הוא דבר המשפיע ומריק מים מהדדים שבתוכו וצוה השם יתברך שיעשה כיור שיגרום השפעות על ידי נחושת היינו על ידי הגשמית שינהג עצמו בהם בקדושה ובטהרה # וכנו נחושת כנו הוא לשון מושב ויסוד דהיינו שיעשה יסוד גמור להשפעות להשפיע לישראל על ידי הגשמיות

ההשפעה לעולם היא דווקא על ידי עבודת הנחשת של הצדיק, הנהגת הגשמיות בקדושה וטהרה. ה"כן" של הכיור הוא היסוד שלו, כפשוטו (כפירוש רש"י "וכנו, כתרגומו בסיסיה, מושב מתוקן לכיור") – והיינו "יסוד גמור להשפעות", היינו תיקון היסוד של הצדיק הגמור, "צדיק יסוד עולם" שהוא צנור להשפיע כל טוב לעולם.

ולכן מתחילה לא רצה משה רבינו עליו השלום לקבל מראות הצובאות שיעשה מהם הכיור עד שצוה השם יתברך לקבל מהם כי מחמת שתאוה הזאת הוא דבר עלול לקבל טומאה ובעוונותינו הרבים רוב בני אדם נכשלים בעון הזה הנראה ונדמה להם שאין זה חטא כלל ואינם יודעים עד היכן הדברים מגיעים שפוגמים בחטא זה על פי הרוב חטא של  הרהורים ותאוויות האלו באים מהאשה המהרהרת חלילה בהרהורים לא טובים ולכן צוה השם יתברך שיקבל מהם כי השם יתברך יודע מחשבות שכוונת הנשים היה בהסתכלותם בהמראות למען יבוטל מהם ההרהורים מאנשים אחרים לכן צוה השם יתברך שיקבל מהם ואף שהוא גשמיות עב מכל הגשמיות גם זאת הצורך להכניס אל הקדושה... וזה שאמרו חז"ל בן קטין עשה מוכני לכיור כדי שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה והיו משקעין אותו בבור ששם אין נפסלין בלינה רמז שלא יאמר האדם אם כן הוא שאסור לאדם ליהנות מעולם הזה ומתאוותו כי אם הכל למען שמו והוא דבר קשה מאד הבלתי אפשרי לעמוד בו אם כן אפריש עצמי מכל עניני עולם הזה הגשמי ולא אוכל ולא אשתה כלל ואהיה פרוש מאד אל יאמר כן אלא צריך האדם להתאמץ במעט מעט לשבר כח התאוויות ולסבב הדבר בסיבוב אחר סיבוב עד שיגיע לתכלית יסוד הקדושה ושורשה בכל דבר גשמיות גם כן # וזה רמז שעשה מוכני לכיור לשוקעו בבור רמז שצריך האדם לגלגל ולשקע הגשמיות עד אשר יושקע ויוטבע בטבע בשורש הקדושה שלא יהיה נפסלין בלינה רמז לעולם הזה הנקרא לילה ואינה אלא כמו לינה אדם ביקר בל ילין...

הכיור וכנו נעשו "במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד" – "בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם... ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו"[ו]. הכיור עצמו מכוון כנגד האיש וכנו כנגד האשה (הכיור הוא דימוי ליסוד הדכורא וכנו הנוקבא), האשה היא כנו של האיש, כן לשון הכנה (הכנת המזון וכו'). כיור כן = אשה, האשה היא גם מקור ההרהור של האיש[ז].

תיקון הראיה וההרהור הוא כשהאיש והאשה מביטים במראה, "כל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה", הם רואים בכל מקום רק את בן זוגם, "אחת היא יונתי תמתי" ואין עוד אשה בעולם כלל מלבדה. אז מתקיים בהם "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" – בגן עדן היו איש אחד ואשה אחת בלבד, ולכן זיווגם היה בתכלית השמחה[ח] (שמח בחלקו שהוא הכל).

בכלי המשכן, הכיור וכנו הם כנגד נצח והוד – "איהו בנצח", האיש כנגד הכיור, "ואיהי בהוד", האשה כנגד הכן. נצח והוד הם סוד שם "צבאות" הקרוי על שם ישראל שהם "צבאות הוי'", כמו ש"מראת הצבאת" נקראו כך שעל ידיהם "העמידו הנשים צבאות רבות". נצח והוד הן שתי הרגלים – זוג מושלם, שתי רגלים ותו לא (ואילו "מרבה רגלים" הוא שרץ טמא, שאז רגל היא לשון הרגל עברה).

סוד המוכני של הכיור (מוכני נופל על לשון כן), הגלגל שבו היו משקעים אותו בבור כדי שלא יפסל בלינה[ט], הוא ש"צריך האדם להתאמץ במעט מעט לשבר כח התאוויות ולסבב הדבר בסיבוב אחר סיבוב עד שיגיע לתכלית יסוד הקדושה בכל דבר גשמיות גם כן... עד אשר יושקע ויוטבע בטבע בשורש הקדושה". הסיבוב היינו להיות "ערום ביראה", היפך הנחש שהיה ערום בקליפה (וידע איך 'לסובב' את חוה).

שלחן ומזבח

סיום הדרוש: ונתת בין אוהל מועד ובין המזבח פירוש על ידי שתקדש עצמך בדברי גשמיות תפעול שני דברים הן שתעלה הקדושה להשכינה כנ"ל גם שיהא לך מזבח כפרה על עוונותך ע"ד שאמרו חז"ל בזמן שבית המקדש קיים היו קרבנות מכפרים ועכשיו שולחנו של אדם מכפר וזהו בין אוהל מועד ובין המזבח רוצה לומר הן זאת והן זאת תפעול ועוד תפעול ונתת שמה מים רמז שתגרום השפעות רחמים וחסדים לעולם וישראל והשם ברחמיו יחזק ויאמץ לבבינו ללכת בכל דרכיו הקדושים אמן כן יהי רצון.

על ידי שמקדש עצמו בדברי הגשמיות פועל שני דברים, העלאת הקדושה לשכינה וכפרת עוונות, וזהו "ונתת אתו בין אהל מועד [השכינה] ובין המזבח [כפרה]", וכן השפעת רחמים וחסדים לעולם, "ונתת שמה מים [השפעה]". אכן "בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם ועכשיו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו"[י] – נמצא שיש כאן שלשה דברים, כיור מזבח שלחן שעולים שלש פעמים (ממוצע) ברכה (השפעת חסדים לעולם כנ"ל). שלחן כיור מזבח ר"ת שכם (וכן "משך חכמה").

מר דרור

בתוך הדברים, דורש הנועם אלימלך את סוד "מר דרור" (גם מתוך הפרשה): וזהו ואתה קח לך בשמים פירוש שתעלה ריח נחוח במעשיך דהיינו אפילו מדבר הגשמי ביותר מכל הגשמיות תעלה ממנו ריח נחוח # וזהו ראש מור לשון מר רוצה לומר אפילו דבר שהוא תכלית וראש לכל המרירות תעלה ממנו ריח נחוח # דרור פירוש תראה שיהיה דרור דהיינו חירות ממלאך המות דהיינו מסטרא אחרא ומשעבוד מלכיות כל זה תגרום בכל דברי גשמיות.

"מר דרור" הוא סוד מרדכי היהודי, "מרדכי מן התורה מנין? דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא"[יא]. מרדכי הוא הארת 'יסוד אבא' הבוקע ועובר ("מר עובר") מקדושת עולם האצילות לעולמות התחתונים בי"ע, דהיינו מגיע למקום התאוות, והופך את הנחש לקדושה. מר = עמלק, וכן מר רומז ל"טיפה מרה" של מלאך המות[יב] ("הוא יצר הרע הוא מלאך המות"[יג]) – ותקונו ב'טיפה מרה' של משקה בפורים "עד דלא ידע", עד ש"אפילו דבר שהוא תכלית וראש לכל המרירות תעלה ממנו ריח ניחוח".