"אדם לעמל יולד"

י"ג תמוז תש"פ – כפ"ח

התוועדות יב-יג תמוז – שיעור לתיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שנות הרבי הריי"צ – סמל ה"עמל"

חג שמח לכולם. היום י"ג תמוז, חג הגאולה של הרבי הקודם, בעל המסירות-נפש – שנזכה לקבל ממנו את החוש והכח של מסירות נפש בעד ה' ותורתו ועמו וארצו.

עמל שנים מלידת הרבי הריי"צ

מסביב ל-ג' תמוז – ה"אתחלתא דגאולה" של היום – דברנו על הפסוק "יודע הוי' ימי תמימִם"[ב], שהשנים והמאורעות של חיי הצדיקים הם מאד מכוונים ומדויקים, עם כוונה עליונה בתוך התאריכים. גם היום יש משהו מאד מיוחד לגבי הרבי הקודם. הגאולה היתה ביום ההולדת שלו – ההודעה על הגאולה, ה'בכח' של הגאולה – וה'בפועל' היום. לכן חוגגים שני ימים, י"ב-י"ג תמוז. אבל אתמול כבר הודיעו על הגאולה, כבר נגמר המאסר והגלות שלו, ביום ההולדת שלו. כבר משהו מאד משמעותי, שהגאולה וה"מזל גובר" – יום הולדת – חלים באותו יום[ג].

אצל הרבי הקודם התקיים הפסוק "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[ד] – הוא חי שבעים שנה. לא מיום ליום – כתוב שבפנימיות כל הצדיקים חיים מיום ליום, אבל בחיצוניות לא תמיד ככה – אבל המקיף הוא שבעים שנה. עכשיו, בתש"פ, השנה שלנו, עברו עוד שבעים שנה – שבעים ועוד שבעים, בעצם מאה וארבעים שנה. לכן מי שאומר את פרק התהלים של הרבי הריי"צ – יש חסידים שאומרים גם את הפרק שלו בתהלים – אתמול סיימו את פרק קמ והתחילו פרק קמא. זהו סימן דרך מיוחד, שבעים ושבעים, כמו שיש פסוק "שבעה ושבעה מוצקות"[ה] לגבי מנורת הזהב, כך כאן יש תופעה של 'שבעים ושבעים'.

"ימי שנותינו: בהם, שבעים"

ה"שבעים שנה" של חיי חיותו בעלמא דין של הרבי מתחלקים לפי סוד הפסוק "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". דברנו הרבה פעמים שיש אורך חיים של צדיק של "בהם" שנים, כמו בעל אור החיים הקדוש – שההילולא שלו מחרתיים – גם מז שנים הם תקופת חיים מיוחדת. אצל הרבי הקודם החלוקה היתה ש-בהם שנים מגיעות בדיוק לשנת המאסר והגאולה. כלומר, הוא קבל את ההודעה על השחרור ביום הולדת ה-מז, ה"בהם", שלו. בעצם, זהו יום גורלי – לכאן או לכאן. הרי הוא נידון להיפך החיים – זה היה המשפט שלו, ולא רק משפט בארץ. כל משפט, במיוחד אצל צדיק, הוא גם משפט בשמים – משפט אם מגיע לנו, עם ישראל, שהרבי ישאר אתנו וימשיך לגלות ולהפיץ את תורת החסידות לכולנו, ובכך לזרז את הגאולה שלנו. יש משפט כבד ביותר. במסירות הנפש שלו הוא זכה וזיכה את הרבים במשפט שלו – בגיל בהם. אחר כך הוא זכה להגיע למלה הבאה בפסוק, "שבעים שנה". כלומר, לא היה פשוט שיחיה את ה"שבעים שנה" – היתה הוה אמינא שהוא יהיה מאותם צדיקים שחיים "בהם" שנים, "ימי שנותינו בהם". הוא זכה שקבל עוד 23 שנים, כמנין חיה – כנראה גילוי החיה שבנפש (גם רמז לזכות בתו, חיה מושקא, זוגתו של הרבי – שניהם פעלו נמרצות לשחרור הרבי הקודם) – ומלא את ה"שבעים שנה".

אביו של הרבי הריי"ץ, הרבי הרש"ב, חי רק ששים שנה – גם לא השלים, כמו שבנו לא ממש השלים את ה"שבעים שנה" בגשמיות, בפשטות. בכלל, אבא שלו היה באמצע לומר פרק ס – ב-ב' ניסן תר"פ, לפני מאה שנה. הבן חי עוד עשר שנים, עד "שבעים שנה". גם זה אומר משהו חשוב מאד. מה קרה לרבי הקודם, הרבי הריי"צ, בגיל 60? כנראה היה עוד פעם סוג של משפט, אם מגיעות לו עוד עשר שנים, או כמו אביו שהסתלק בגיל ששים. הוא נצל בנס גדול – שלא כולם יודעים את כל הפרטים שלו – מידי הנאצים והגיע לאמריקה, למרחבים. אם כן, הכל מאד מדויק. עיקר מה שנוגע להיום הוא ה"בהם שבעים", ועכשיו אנחנו עוד שבעים.

כתוב בחז"ל "סימנים עשה"[ו]. יש דרוש במסכת שבת שדווקא ילדים דורשים את האלף-בית – אלף-בית "אלף בינה", גימל דלת "גמול דלים" וכשמגיעים לסמך-עין דורשים "סימנים עשה". מה יכול להיות סימן טוב – למזל טוב – של שבעים שנות חיי הרבי הריי"צ כאן אתנו, ועכשיו עוד שבעים שנה, שמכפיל היום (אתמול) את החיים שלו? קשור למלה, נושא שלם שדברנו עליו גם לאחרונה[ז] – עמל, "אדם לעמל יולד"[ח]. כל אדם נולד בעולם הזה לעמול קשה. מהו העמל? ע-מל – שבעים ועוד שבעים. השבעים השני, מל, מתחלק ל-מ ו-ל. צריך להבין חלוקה זו – קודם יש ע שנים, ואחר כך מ ו-ל שנים.

חלוקת השנים לפי אותיות ע-מ-ל

קודם נאמר מה הקשר בין המלה "עמל" לרבי הקודם – למה יכול להיות סימן הכי מתאים לו. הוא, אולי יותר מכולם, בעצמו עמל – העמל הכי קשה במסירות נפש עבור היהדות, עם ישראל ותורת ישראל. העמל הכי קשה הוא עמל של מסירות נפש בפועל ממש. כמו שנסביר – וקצת דברנו בשיעור הקודם, אבל כעת נרחיב ונאריך – יש שלשה פירושים בחז"ל[ט] עבור איזה עמל אדם נולד, על מה צריך לעמול בעולם הזה: עמל מלאכה, עמל שיחה ועמל תורה. מסקנת החסידות – וגם עוד הרבה פירושים שמסבירים זאת – שבעצם כולם חשובים, כולם טובים, כולם הכרחיים. אף על פי שמסקנת הגמרא שהעיקר הוא עמל תורה, צריך לעבור גם את עמל מלאכה וגם עמל שיחה, כדי להגיע לשלמות של עמל תורה.

אם נחזור ונשים את המלה עמל על חיי הרבי הריי"צ, ה-ע היא ע שנותיו בעלמא דין, בחיי חיותו אתנו, לפני שהוא מוסר לממלא המקום שאומר תמיד "נשמתו בי"[י], "הרבי השווער נשיא דורנו" – הרבי שמנציח אותו. אם יש עוד שבעים שנה, עד היום הזה – השלמנו את ה-עמל ב"ה – האם מתחלקים לארבעים (מ) ושלשים (ל)? אפשר בקלות להבין: מ שנים לאחר ההסתלקות, מ השנים הראשונות של נשיאות הרבי, מגיעות לתש"נ – אז היתה תפנית גמורה בהנהגה ובהתגלות של הרבי. הרבי הכריז בפה מלא שתש"נ היא "אתחלתא דגאולה" – כבר משהו אחר, תקופה אחרת. עד ג' תמוז היו עוד ארבע שנים, אבל כבר ארבע שנים של דריכות של 'משיח כאן' – "הנה הנה משיח בא" ו"כבר בא"[יא], ורק צריך לפקוח את העינים[יב] וכו' וכו'. בהחלט אפשר לראות את השנה המיוחדת של "תהא שנת נסים" – כפי שקבע הרבי – שעד כאן ה-מ של עמל. עכשיו אנחנו עוד שלשים שנה מתש"נ עד תש"פ. אם כן, המלה עמל מאד טובה כסימן מיום ההולדת של הרבי הריי"צ עד היום ממש.

לידת הרבי הריי"צ בשנת תר"ם

באיזו שנה הרבי נולד? גם השגחה מאד יפה. יש פעם אחת בכל התנ"ך שלש אותיות פשוטות – הייתי חושב שיופיע עוד כמה פעמים – ת-ר-מ. הרבי הריי"צ נולד בשנת תר"מ, ואם עושים מזה מלה – המלה היא "תרֹם", שמופיעה רק פעם אחת בתנ"ך. בהשגחה, הפעם הזו היא בהפטרה שקראנו אתמול – הפטרת פרשת בלק, יום ההולדת של הרבי. ביום ההולדת שלו מופיעה פעם אחת בתנ"ך שנת הולדתו לפ"ק – "תרֹם ידך על צריך וכל אֹיביך יכרתו"[יג]. מאד מתאים לרבי. היו לו הרבה אויבים, עד כדי כך שגזרו עליו את היפך החיים, והוא במסירות נפש עמד בגאון מולם ונצח אותם. המדה שלו היא מדת הנצח, לכן גם במאמר האחרון שלו – "באתי לגני" – עיקר הדגש הוא על מדת הנצחון, עבורה מבזבז המלך את כל האוצרות שלו.

מה פירוש "תרֹם"? רוממות. יש מושג בחסידות שלמלך, לרבי, יש רוממות עצמית[יד]. בדרך כלל הרוממות העצמית נשארת בהעלם, לא מתגלה. בלב המלך, בפנימיות, מתגלה שפלות וכלפי חוץ מתגלה התנשאות על עם – השתקפות מסוימת של הרוממות, אבל לא הרוממות עצמה. דברנו[טו] על כך שיש שלש בחינות בהתקשרות – העם רואה את ההתנשאות של המלך, המלך-הצדיק עצמו רואה את השפלות שלו, וה' מלמעלה, בשרש, רואה את הרוממות שלו. אבל יש צדיקים אצלם מתגלה הרוממות העצמית, וזהו סימן הולדת הרבי הקודם. התגלות הרוממות היא כאשר מנצח את מלחמות הקדש שלו, כמו שכתוב על משיח שילחם מלחמות הוי' וינצח[טז], כמו אצל אביו דוד. הוא ינצח באופן אחר – דוד היה צריך לשפוך דם ממש, והיות ש"ידיו דמים מלאו"[יז] לא זכה לבנות את בית המקדש, ומשיח ינצח בלי שפיכות דמים, בצורה אחרת. הוא ינצח – "תרֹם ידך על צריך וכל אֹיביך יכרתו".

נאמר עוד פרט בקשר של הפסוק "אדם לעמל יולד" לרבי הקודם, הרבי הריי"צ. שנתיים אחרי השחרור, בשנת תרפ"ט, בחג הגאולה – י"ב-י"ג תמוז – הרבי אמר מאמר החסידות על הפסוק "אדם לעמל יולד". לא יכול להיות סימן, הוכחה יותר ברורה, שהפסוק הזה נוגע לו בכלל ולחג הזה בפרט. אחר כך יש מאמר מאד ארוך של הרבי, גם בי"ב-י"ג תמוז, על אותו פסוק – כהמשך וביאור למאמר המקורי של הרבי הריי"צ.

סדרת ע-מ-ל

בחלוקת השנים ל-עמל – ע ו-מ-ל – יש בעצם סדרה של 70 40 30. הבנות אמורות לדעת מהי פרבולה – שאם יש נקודת אמצע והסדרה סימטרית משני הצדדים נוצרת פרבולה. ההפרשים הם 10 ו-30 והבסיס 20. ה-ל תהיה הציר, לפניה תבוא שוב מ ולפני כן שוב ע – ע-מ-ל-מ-ע (המלה עמל ב"חן"). זה החלק הגלוי. המספר הבא בשני הצדדים 120 – מאד יפה, מ-70 של דוד המלך מגיעים ל-120 של משה רבינו. עד כאן 7 מספרים = 490, נמצא שהערך הממוצע של שבעת המספרים הוא 70, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" של דוד מלך ישראל חי וקים. המספר הבא מכל צד הוא 190, אחר כך 280 (פר, יש פה פר-פר). 11 המספרים – 5 מכל צד ו-ל באמצע – שוים 1430, שעולה הכל פעמים הוי'.

ב. לימוד הפסוק באיוב

שוב, חז"ל אומרים שיש שלש אפשרויות מהו העמל עבורו אדם נולד בעולם הזה. זהו מאמר חז"ל במסכת סנהדרין, בפרק "חלק", בו רבי אלעזר אומר ש"כל אדם לעמל נברא" – טפה משנה את הפסוק שמביא, "שנאמר 'כי אדם לעמל יולד'"[יח].

ספר איוב – ספר של בינונים

שנבין את הרקע הנכון: זהו פסוק בספר איוב – אחד הספרים שכתב משה רבינו. כתוב שמשה רבינו כתב שלשה ספרים – קשור לפרשת בלק שקראנו אתמול – "ספרו, ופרשת בלעם ואיוב"[יט]. "ספרו" הוא כל התורה כולה, חמשה חומשי תורה, אבל מוציאים ומייחדים כספר בפני עצמו את פרשת בלעם – כי זהו סוג מיוחד של נבואה. זו נבואה שהוא רואה מרחוק – כמו ב'zoom'... – מה מתרחש בין בלק ובלעם. זה קרה אז, בהוה – לא נבואה של העבר ולא של העתיד, הוא פשוט רואה את המתרחש מרחוק ומתאר, כותב זאת. מי שמבין – זה כל כך שונה מכל הנבואה של התורה, שה' מדבר עמו ואומר לו "זה הדבר אשר צוה הוי'", עד שחז"ל ייחדו זאת כספר בפני עצמו. אף על פי שזה ודאי חלק מחמשה חומשי תורה, ואם חסרה שם אות אחת כל הספר פסול – כל כך שונה שנחשב בפני עצמו.

חוץ מזה, בכל התנ"ך, יש עוד ספר אחד שמיוחס דווקא למשה רבינו – איוב. תמיד מסבירים[כ] ששלשת הספרים שכתב הם כמו שלשת הספרים שנפתחים בראש השנה[כא] – ספר של צדיקים גמורים, ספר של רשעים גמורים וספר של בינונים. "ספרו" – "זכרו תורת משה עבדי"[כב] – הוא ספרן של צדיקים גמורים, ספרו בו הוא נכתב. מי שמקיים את כל התורה הוא כמו משה רבינו ונכתב בספרו. פרשת בלעם הוא ספרן של רשעים – מה שרואים ב'zoom' כל יום, הנייעס, הם ספרן של רשעים, רואים בחדשות כל מה שהרשעים מעוללים. זהו ספר חשוב – משה רבינו צריך לראות גם אותו ולתעד אותו. אחר כך, ספר איוב, הוא ספר של בינונים. מי הוא בינוני? אחד שמתלבט ומתחבט בהשגחת ה'. קורים לו דברים בחיים שהוא לא מבין איך ה' הטוב יכול לעשות כאלה דברים. זהו אחד הגדרים של הבינוני, והדוגמה העיקרית בכל התנ"ך, בכל התורה כולה, היא איוב – הוא צדיק גדול, ככה מתארים אותו, אבל הוא לא מבין מה קורה אתו, עד כדי כך שהוא מתחיל להכנס לספקות. ספקות הם קליפת עמלק (וכרמז הידוע שעמלק בגימטריא ספק[כג]). הצדיק הזה נכנס לספקות, ויש לו שלשה רעים שבאים כאילו לנחם אותו ובסוף מתווכחים אתו. הם גם לא הצדיקים הכי גדולים בעולם, כמו שמתברר בסוף. בסוף מגיע אליהוא בן ברכאל – בגימטריא משיח – שמתחיל לתרץ נכון את כל הספקות וההתלבטויות בספר. קודם איוב מדבר, שופך את הצרה שלו, והרעים שלו מדברים כדי להוכיח אותו.

כל זה היה רקע, שהפסוק "אדם לעמל יולד" – פסוק חשוב מאד – הוא באיוב.

שוב, איוב טוען שאולי מה שקרה לו בא או ממערכות הכוכבים. הוא מסתפק בהשגחה הפרטית, לא מבין איך ה' יכול לעשות לו את זה – אז אם ה' לא עושה, איך קרה? או המערכות – הטבע עשה לו את זה – או שנברא עם זה. אדם נברא עם טבע מסוים, גוף ותכונות פיזיות מסוימים, ועם נטיות נפשיות, כל העתיד שלו כתוב ב'גנים' שלו – כך מסבירים המפרשים[כד]. או שהאשם הוא הטבע בכלל, או ה'גנים' שלי – לא רק גנים גשמיים אלא גם גנים רוחניים – איך שנולדתי, כבר היה מוכתב מראש שאני צריך לעבור את כל היסורים האלה, וזהו. אחרת איני יכול לקבל זאת שיש כאן השגחה פרטית מה' הטוב.

שוב, אם בגלל שעשיתי לא טוב – חטאתי, עויתי, פשעתי וזהו העונש שלי – כן השגחה פרטית, מובן. אבל אני מכיר את עצמי, לא חטאתי, אני בסדר – זהו הראש של איוב. מה הרֵעים שלו באו לומר לו? הם לא דברו נכון, אבל המסר שלהם הוא – ודאי חטאת! יש ה', יש השגחה פרטית, ואם קבלת יסורים – סימן שמגיע לך. זו המשמעות של הפסוק "כי אדם לעמל יולד" – פסוק בפי אליפז התימני, הראשון משלשת רעי איוב[כה]. לפי חז"ל זהו אותו אליפז שהוא בן עשו ואבי עמלק – יש פה עמלק בסיפור – והוא אומר לאיוב דע לך ש"אדם לעמל יולד". זהו פירוש רש"י על הפסוק, שהזכרנו בשיעור הקודם, אבל לא הסברנו את הרקע שגורם לו (ולרד"ק ועוד) לפרש כך.

פירושי וצירופי השרש עמל

לפי המדקדקים במלה "עמל" יש שני ענינים – כלשון הרד"ק בספר השרשים – דהיינו שתי משמעויות. או ש"עמל" לשון עבודה קשה או לשון עבירה[כו] – כמו בפסוק חשוב בפרשת בלק-בלעם, "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל"[כז]. באותיות בומפ של השפתים מ ו-ו – אם ה-ו היא עיצור, לא אם קריאה – מתחלפות, ואז עמל הוא עול. יש פירוש שעמל הוא עול ויש פירוש שעמל הוא עבודה קשה. כמובן יש קשר בין הדברים, אבל בכל מקום שכתוב השרש עמל – שמופיע 75 פעמים בתנ"ך, יחסית די הרבה (תיכף נסביר עוד תופעה) – ישנו במשמעות של עבודה קשה וישנו במשמעות של עבירה.

חוץ מ-75 פעמים שמופיע כשם או כפועל, יש גם שם פרטי "עמל", שם של יהודי בדברי הימים[כח] – אפשר לחשוב לתת למישהו כזה שם – האח של שֵׁלֶשׁ (אחיו הגדול, כנראה). עמל עולה ב"פ 70, כמו שראינו, ו-שלש הוא ט"פ 70 – יחד 770. מי הוא האדם שקוראים לו עמל? הוא מזרע שבט אשר. הרי בדברי הימים רושמים את כל התולדות, דברי הימים, של שבטי י-ה, ובשבט אשר יש אחד שנקרא עמל. שייך לרבי, כי המזל של הרבי הוא אשר – הנשיא של י"א ניסן. שייך גם לרבי הקודם, כי ההסתלקות של הרבי הקודם היא בחדש שבט, החדש של שבט אשר. כנראה עמל הוא מאד מאושר, משבט אשר. זה שייך להיום, מאמר חסידות של י"ג תמוז.

שוב, מה אומר אליפז לאיוב? לא כמו שאתה אומר שהכל מוכתב בטבע. באמת הכל בהשגחה, אתה אשם, אתה חטאת ומגיע לך. "כי אדם לעמל יולד" – אדם נולד בשביל לחטוא ולקבל את העונש שלו על החטא. מה המשך הפסוק? משהו מוזר ביותר, לא נשמע שום קשר – "ובני רשף יגביהו עוף". יש כמה פירושים, אבל הפשט הכי פשוט שהציפורים, בני רשף, אלה שעפים – "יגביהו עוף" בלי חשבון. הם לא חוטאים ולא מקבלים עונש – עפים בכיף. בני אדם לא ככה – חוטאים ומקבלים עונש.

הפסוק הקודם היה "כי לא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל". כמו שהסברנו – אל תחשוב שהאון והעמל יוצאים אוטומטית מהטבע, הם תלויים בבחירה החפשית של בני האדם. אחרי שאומר ש"מאדמה לא יצמח עמל" ההמשך הוא הפסוק שלנו, "כי אדם לעמל יולד".

יש גימטריא מאד יפה ב"ובני רשף יגביהו עוף" – שלא הזכרנו פעם קודמת – שעולה ו"פ עמל, ששת צירופי עמל. מצד אחד, כאילו אין להם עמל, אבל הם שלמות העמל משום מה. צריך להתבונן בזה[כט].

אם כבר דברנו על צירופים, כמה משמעויות יש לצירופי עמל? יש רק עוד שני צירופים שיש להם משמעות, שהם שרש בלשון הקדש. אחד הוא עלם, עולם, מלה חשובה, גם לשון עלם ועלמה וגם לשון העלם[ל] והסתר אלקות, כמו שדורשים[לא]. עולם הוא גם זמן נצחי , לעולם, כמו "הוי' ימלך לעֹלם ועד"[לב]. לעמל יש עלם, על ידי עמל בוראים עולם הקיים לעולם. השרש השני הוא מעל, מאד קשור לענין השני של השרש עמל – עמל לשון חטא ועול, סוג של מעילה. יש בעמל גם מעילה וגם העלם, ובתוך ההעלם גם המשכיות של עולם[לג].

ג. דרשת חז"ל

בחירת האדם בסוג העמל

כאשר חז"ל דורשים בגמרא לכאורה מתעלמים לגמרי מפשט הפסוק, שאדם נולד בשביל לחטוא ולקבל עונש והכל בהשגחה, כפי שאליפז אומר לאיוב. הם אומרים משהו אחר לגמרי – "כל אדם לעמל נברא". שני שינויים, במקום "כי" אומר "כל" ובמקום "נולד" אומר "נברא". "כל" כבר רומז שיש כמה סוגי עמל – כל אחד והעמל שלו. העמל של האדם כבר שייך לאיך שהוא נברא – בריאה היא "אפשריות המציאות" בחסידות[לד]. יש בריאה-יצירה-עשיה – הבריאה היא היציאה מהאין למציאות, יש מאין, כשהדבר עדיין לא מעוצב ומשוכלל בצורה גמורה, הוא עדיין גמיש מאד, ב"אפשריות המציאות". רומז שלכל אחד יש את העמל שלו, וגם כל אחד יכול לעצב לעצמו את העמל שלו – יש גם בחירה, לבחור איזה עמל מתאים לו בחיים, איזה עמל הוא רוצה בעצם.

עמל מלאכה, עמל שיחה, עמל תורה

זהו מאמר של רבי אלעזר – "כל אדם לעמל נברא, שנאמר 'אדם לעמל יולד'". אחר כך הוא מביא עוד פסוק – ממשלי – "נפש עמל עמלה לו"[לה]. יש כאן כפילות של שרש עמל. הוא כותב – כאילו שואל את השאלה – מהו עמל שם? מה פירוש "נפש עמל עמלה לו"? אני צריך להיות עמל, ואם אני עמל – משהו עמל בשבילי[לו].

מה המשך הפסוק? "כי אכף עליו פיהו". רש"י אומר ש"אכף" לשון אוכף על חמור. רוב המפרשים מסבירים שפשוט לשון כפיה, כמו אתכפיא. ההוה-אמינא הראשונה היא ש"נפש עמל עמלה לו", כשסתם אני אומר שאדם נברא בשביל לעמול קשה, הציור הראשון שזהו עמל מלאכה, נברא כדי לעבוד קשה. "ובני רשף יגביהו עוף", בפסוק הראשון, אומר שלחיות ולעופות אין קושי להשיג את הפרנסה שלהם – הפרנסה זמינה להם. אבל האדם בשביל להשיג את הלחם "קפח את פרנסתו" (כלשון חז"ל[לז]) – קשה לו להשיג את הלחם לשים על השלחן, צריך לעבוד קשה. זהו הדבר הראשון, הכי מתבקש, שאחרי חטא אדם הראשון אדם נולד לעמל. לפני החטא הכל היה זמין לו בגן עדן, אבל אחרי החטא הוא נתקלל "בזעת אפיך תאכל לחם"[לח] – צריך לעבוד קשה ולהזיע בשביל הלחם שלו. איזה סוג עמל זה? עמל מלאכה. לא פשוט לעבוד קשה. זו ההוה-אמינא[לט].

אבל הגמרא אומרת – רבי אלעזר אומר – שהמשך הפסוק סותר זאת, כי מסיים "כי אכף עליו פיהו", משמע שמדובר ב"עמל פה", איזהו עמל שעושים עם הפה[מ], כופים. עמל הוא כפיה, וצריך לעבוד קשה עם הפה – זהו העמל לשמו נולד האדם. ההבחנה מתחילה בין "עמל מלאכה" ל"עמל פה", אבל ב"עמל פה" גופא יש שתי אפשרויות. חז"ל אומרים שיתכן שנברא ל"עמל שיחה" – שאדם נברא בשביל לפטפט. נשמע מוזר, וכל המפרשים אומרים שלא יכול להיות. לכאורה קצת שייך לנשים, שנטלו תשעה קבין של שיחה[מא], אבל המפרשים מסבירים שזהו עמל אחר – כמו שנסביר. או "עמל תורה", ש"חיים הם למֹצאיהם"[מב] – ומי שרוצה למצוא את התורה, כמו שנסביר את הכוונה, אזי – "אל תקרי 'למֹצאיהם' אלא 'למוציאיהם' בפה"[מג]. אם האדם לא אומר בפה גם לא חי אצלו וגם נשכח ממנו – מאד חשוב לעבוד עם הפה כשלומדים תורה. לכן התורה שבעל פה היא לא רק כי נמסרת בעל פה, אלא שכדי לקנות אותה צריך לעמול בפה[מד].

שוב, יש שתי בחינות של "עמל פה" – או "עמל שיחה", שעדיין לא הבנו מה הוא, או "עמל תורה". רבי אלעזר, בעל המאמר, מביא עוד פסוק – "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"[מה] – וממנו מוכיח בסוף שה"עמל פה" המדובר הוא עמל תורה.

עד כאן מהלך הגמרא: קודם כל הוה-אמינא ש"עמל מלאכה", כך משמע, אבל אומרים שלא – מ"אכף עליו פיהו" לומדים ש"עמל פה". איזה "עמל פה", "עמל שיחה" או "עמל תורה"? מ"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" – ספר התורה שבכתב – המסקנה היא ש"עמל תורה"[מו].

שלש חכמות

נאמר כעת גימטריא קצת מורכבת: היות שיש שלש דעות מהו עמל בפסוק "כי אדם לעמל יולד", נכניס את המלה של חז"ל לפסוק: 'כי אדם לעמל מלאכה יולד', 'כי אדם לעמל שיחה יולד', 'כי אדם לעמל תורה יולד' – עולה סה"כ 1825, 25 (יהי, כמו "יהי אור") פעמים חכמה (בחינת אור), שלשת מילויי המלה חכמה (חית כף מם הי, חית כף מם הא, חית כף מם הה). יש כוונה בקבלה[מז] שחכמת התורה היא חכמה במילוי י (כמו מילוי עב ו-סג) – חית כף מם הי = תריג. נאמר שכל העמל הוא סוגים שונים של מציאה, של חכמה[מח]. "עמל תורה" הוא חכמה במילוי הי, "עמל מלאכה" במילוי הה (שם בן, מלכות) ו"עמל שיחה" במילוי הא (מילוי מה). הכל סוגי חכמה שעבורם יולד אדם (בגימטריא מה) – כינוי על שם החכמה, כמו שכתוב בפירוש. אדם נברא בשביל החכמה – אבל יש בזה שלש אפשרויות.

נאמר יותר פשוט: אנשים שעסוקים ב"עמל מלאכה" חכמים בזה מאד, יותר מתלמידי חכמים, על כל ששת הפירושים שהסברנו. מי שעוסק ביהלומים – מבין בהם יותר טוב מרב גדול (כידוע בסיפור עם הרבי רש"ב). זו חכמה של המלאכה. אחד המפרשים מביא משפט מהקדמת פירוש המשנה של הרמב"ם – "לולא המשתגעים נשאר העולם חרב". "המשתגעים" הם אלה שעוסקים בביזנס, ובלעדיהם העולם היה נשאר חרב – צריך אותם. מה פירוש "משתגעים"? שבוחרים ב"עמל מלאכה" במקום ב"עמל שיחה" או "עמל תורה" (שהוא העיקר). כמו שאמרנו, תלוי בבחירה, ובכל אופן צריך אותם – אחרת העולם היה חרב.

בחסידות לא מתייחסים כך, שהם משתגעים לגמרי, אלא מסבירים שיש שני סוגי נשמה – יושבי אהל ובעלי עסק, שהיעוד שלהם בחיים הוא עסקים. הם "תמכי דאורייתא", "מאושר", ממשיך "מראשו"[מט]. יש בכך חכמה – במילוי בן. בשביל להיות מתפלל, כמו ה"בעל תפלה", צריך גם חכמה מיוחדת – איזו חכמה? חכמה של מציאת חן, "רוח חן ותחנונים"[נ] איך למצוא חן בעיני ה'. זו חכמה נשית. כתוב שהתורה "מעלה חן על לומדיה"[נא], בדרך ממילא – לא שיש לו חכמה איך למצוא חן, רק קורה בדרך ממילא. החכמה למצוא חן היא "עמל שיחה". החכמה המעשית היא כמו "רזי עולם", שיותר עמוק מ"רזי תורה".

אם כן, צריך את כל שלש החכמות – שלשת מילויי המלה חכמה – שהם הפסוק עם שלשת פירושי חז"ל.

תוצאת העמל – גילוי תורת משיח

המסקנה היא שהאדם נברא בשביל "עמל תורה", ואז פירוש "נפש עמל עמלה לו" הוא שאם הנפש שלי עמלה בתורה, "עמל פה" של התורה, התורה עמלה בשבילי במקום אחר. אני לומד תורה כאן, והתורה עובדת במקום אחר. מה היא עומלת בשבילי? מתחננת בפני קונה – כך לשון רש"י – שהוא, הקב"ה, יגלה לי את פנימיות התורה, טעמי וסתרי תורה. זהו רש"י, משהו מאד חשוב. יש גרסה "סדריה" ויש גרסה "סתריה" – "טעמי תורה וסדריה" או "טעמי תורה וסתריה". דומה מאד לפירוש רש"י בתחלת שיר השירים, על "ישקני מנשיקות פיהו"[נב], שאנחנו מתחננים לה' שיתגלה כמו במעמד הר סיני ועוד פעם יגלה את התורה, לא סתם תורה אלא מסתורי התורה, תורת משיח, "תורה חדשה מאתי תצא"[נג]. הפסוק הזה אומר אותו דבר, שאם אני עמל בתורה בפה שלי – התורה עומלת בשבילי בו-זמנית ומבקשת מה' לגלות לי את טעמיה וסתריה-סדריה.

כל המאמר הזה של רבי אלעזר בא בהמשך למאמר של רבי עקיבא שאומר שצריך ללמוד תורה בבחינה של "זמר בכל יום, זמר בכל יום". צריך לחזור על התורה הרבה מאד, עד שהיא מתנגנת. זהו אחד הפירושים – הפירוש העיקרי – של המאמר שלו. אדמו"ר הזקן דבר תמיד בניגון. התורה צריכה להיות כל כך שגורה, שלא רק שאני זוכר אותה, אלא שאם אני מתחיל לדבר דברי תורה – אם חזרתי מספיק – יוצאת שירה. חושבים שחזרה היא שגרה, סתם – זהו עמל – אבל אם חוזרים מספיק בסוף יוצא "כתבו לכם את השירה הזאת"[נד], הנחלה העיקרית של יהודי היא התורה והיא צריכה להתנגן בעצמה. צריך כל כך הרבה חזרות כדי לקנות, ולא רק לקנות במודע – ניגון בא מהכתר, העל-מודע, והתורה צריכה להיות אצלי כל כך עצמית עד שהיא מתנגנת.

אחרי שהוא אומר את הדבר הזה, שהתורה צריכה להיות "זמר בכל יום זמר בכל יום", בא עוד מאמר – שאם אני עמל בתורה התורה עמלה בשבילי. בעצם המאמר הזה – של ר' יצחק בר אבודימי – בא להסביר את "זמר בכל יום, זמר בכל יום", ואחר כך בא מאמר רבי אלעזר עם שלשת בחינות העמל.

ד. תכלית האדם – שלשה סוגי עמל

מלאכה-שיחה-תורה – אברהם-יצחק-יעקב

נדבר על "עמל מלאכה". זהו לא רק העמל לעבוד קשה – גם "דרך ארץ קדמה לתורה"[נה] (במשמעות של הקדמה לתורה) וגם עוד הרבה דברים, כולל קיום המצוות. הרבה מפרשים – לא רק בחסידות – מסבירים ש"עמל מלאכה" הוא קיום מצוות מעשיות, כפי שגם הסברנו בפעם הקודמת. אבל במאמרי הרבי הקודם והרבי על הפסוק "כי אדם לעמל יולד" מפרשים בכמה גוונים, וגם יש להשלים אותם.

מסקנת הגמרא כאן היא שהעמל הוא עמל תורה, ויש על כך רמז יפהפה, מופלא ביותר, שמי שעושה גימטריאות יכול לדעת זאת מראש – בלי כל הסוגיא, כי דורש את המלים "נפש עמל עמלה לו". מה הרמז? "נפש עמל עמלה לו" שוה בדיוק "עמל תורה". כלומר, "נפש... עמלה לו" בגימטריא תורה. זו גימטריא מובהקת ומופלאה, שרואים סוגיא שלמה בשביל להגיע למסקנה הפשוטה – תעשה חשבון כמה שוה ותדע. אז בשביל מה כל הסוגיא? כדי ללמד אותנו שלשם "עמל תורה" צריך גם "עמל מלאכה" ו"עמל שיחה".

בקיצור, כפי שגם הסברנו פעם קודמת, "עמל מלאכה" הוא מעשים טובים – לא סתם מלאכת חולין. ו"עמל שיחה" הוא כמו "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב"[נו]. חז"ל אומרים ש"אין שיחה אלא תפלה"[נז] – אולי אדם נולד בשביל להתפלל, כל הזמן. מי אמר משהו דומה לזה, שאני בעולם הזה ללכת בעקבות "כי אתה אבינו"[נח] – כפי שנקרא לעתיד לבוא דווקא ליצחק אבינו[נט] – ועיקר העבודה שלנו תפלה? קודם אמרנו שכל התורה צריכה להתנגן, ואיפה מנגנים? גם כשמתפללים. שתיהן נקראות "עמל פה" – אחד "עמל שיחה" ואחד "עמל תורה" ושניהם צריכים להתנגן (והסימן: "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד הוי'" – "כנגן" בתפלה "המנגן" בתורה). לומדים ש"עמל שיחה" הוא תפלה מיצחק אבינו.

פעם קודמת הסברנו שהרבה פעמים בקבלה וחסידות התפלה היא מלכות, "ואני תפלה"[ס]. דוד המלך, שהוא הנשמה הכללית של המלכות, הוא "נעים זמִרות ישראל"[סא] – כותב ספר תהלים. אחד המפרשים מסביר ש"עמל שיחה" הוא להרבות בלומר תהלים. מאד נוגע לרבי הקודם, עם תקנת התהלים והמעלות העצומות של אמירת תהלים, כמו הקובץ שמודפס משיחותיו בסוף ספר תהלים – קשור ל"עמל שיחה".

בחב"ד עיקר התפלה הוא לא רק המלכות שמתחננת מלמטה, אלא ההתבוננות – שמתפללים מתוך תבונה, מתוך התבוננות. זו עבודת התפלה. על כך חז"ל אומרים "איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה"[סב]. תפלה היא עבודת הלב, ועבודת הלב היא ההתבוננות – עד שההתבוננות מעוררת את המדות שבלב. כלומר, אלה מוחין השייכים למדות – מתבוננים כדי לעורר אהבה ויראה, ואז מתוך זה שופכים שיח לפני הקב"ה, מתפללים. גם פה יש גימטריא: אמרנו ש"נפש עמל עמלה לו" שוה "עמל תורה", ואילו "עמל שיחה" בגימטריא תבונה.

אם "עמל שיחה" הוא כנגד יצחק אבינו אז אולי – פלא, משהו כל כך פשוט שהייתי מצפה שמישהו יכתוב זאת, אבל לא מצאתי בינתים – שלשת סוגי העמל הם כנגד שלשת האבות. עמל שיחה הוא בפירוש של יצחק, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". לפי זה הראשון, "עמל מלאכה", צריך להיות כנגד אברהם אבינו. ו"עמל תורה", פשוט מאד, כנגד יעקב – שהוא בפירוש עמוד התורה. אם "עמל מלאכה" היינו מצוות, והמצוה העיקרית היא צדקה, אז פשיטא שהוא כנגד אברהם אבינו, "חסד לאברהם". הכל על דרך "על שלשה דברים העולם עומד"[סג] – "עמל תורה" הוא עמוד התורה, "עמל שיחה" כנגד עמוד העבודה (יצחק היה מוכן להקריב עצמו בעקדה, וכעת זו עבודת התפלה – יצחק-רבקה בגימטריא תפלה[סד] – מקריבים בה את עצמנו לה'), ועמוד גמילות חסדים הוא "עמל מלאכה". כתוב בתניא שעובדים לא רק כדי לשים לחם על השלחן, אלא עובדים קשה כדי לתת צדקה – גמילות חסד.

משהו מאד פשוט ששלש הבחינות כנגד האבות, ולכן יש הוה-אמינא שכל אחד הוא העיקר. אברהם הוא "האדם הגדול בענקים"[סה] – אולי הוא העיקר, "עמל מלאכה"[סו]. יש הוה-אמינא שיצחק הכי גדול – כפי שיהיה לעתיד לבוא – והעיקר "עמל שיחה". או, שהעיקר הוא יעקב – "הבחיר שבאבות"[סז] – "עמל תורה".

"עת לעשות להוי'"

יש עוד רמז ש"עמל תורה" ראשי תבות עת – יש הרבה פסוקי "עת", והפסוק הכי מתאים וטוב לרמז הזה הוא הפסוק הידוע – שקשור לארבע המהפכות שאנו מדברים עליהן – "עת לעשות להוי' הפרו תורתך"[סח]. לעניננו, היות ש"הפרו תורתך" הגיע ה"עת לעשות להוי'" – צריך לעמול קשה בתורה. צריך לחולל את כל ארבע המהפכות, כמו שנסביר תיכף, עד המהפכה הרביעית – תורה לגוים, להיות אור לגוים, לכולם, עד שיקוים היעוד הסופי של משיח "אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[סט].

אבל עת יכול להיות לא רק "עמל תורה", כי אם "עמל שיחה" שהוא 'עמל תפלה' – גם ראשי תבות עת. "עמל מלאכה" הוא עַם, או עִם, "אין מלך בלא עם"[ע] – המלך צריך "עמל מלאכה". אבל ה"עת" – "עת לעשות להוי'" – הוא זמן של תורה ותפלה. כתוב ש"זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד"[עא]. יש זמן שכל אחד מפסיק את הענינים שלו ורץ להתפלל מנחה – "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", לשם כך מפסיקים את הלימוד. ויש "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – היות ש"הפרו תורתך" הגיע הזמן להתחזק ב"עמל תורה". יש שלשה-ארבעה דברים שצריכים חיזוק, ואחד עיקרי בהם הוא התורה[עב].

פעם קודמת הבאנו רמז מפורסם, שאחד ממקורותיו הוא המהרש"א על הגמרא שלנו בסנהדרין, ש"לעמל" ראשי תבות "לומד על מנת ללמד". הבן איש חי כותב שם, בבן יהוידע, שכמו שהוא ר"ת "לומד על מנת ללמד" יכול להיות גם "לומד על מנת לעשות", "עמל מלאכה". יכול להיות גם "לומד על מנת לשוח" – כל עמל. לפי זה הוא מסביר כמה דברים יפים, ואפילו מביא את המחלוקת בין הגאון רבינו אליהו מוילנא לחסיד האלקי רבי ישראל בעל שם טוב – הבן איש חי מביא ומנסה להסביר מה היתה הבעיה-המחלוקת ביניהם ולקשר לסוגיא שלנו, של איזה עמל עיקר. הוא אומר שם שהבעש"ט הוא "עמל שיחה" והגאון מוילנה הוא "עמל תורה" – ספק אם נסכים לכך (מפני שבכלל לא פשוט שהחסידים העדיפו עמל שיחה על גבי עמל תורה ככלל גדול בעבודת השי"ת. אך להעיר שהאריז"ל כבר אמר שבימינו עיקר הבירור נעשה על ידי עבודת התפלה דווקא, מה שבדורות הראשונים "תלמוד תורה כנגד כולם", וכמבואר בתניא. אך בזמן הזה ממש, בעקבתא דמשיחא, העיקר הוא חסד כנודע, ודוק היטב בכל זה), אבל זהו ההסבר שם[עג]. בכל אופן, מאמר מאד יפה – כדאי לראות איך כותב. שוב, הוא מקדים שהרמז של לעמל – לומד על מנת ל... – יכול להיות כל אחד משלשת הדברים.

שוב, התחלנו בשאלה מי אמר שאדם נברא בשביל להתפלל? אם לשם כך אדם נברא – עיקר הזמן צריך ללכת על זה, עיקר החיים. אולי מתאים לבנות, עיקר הזמן להתפלל, לומר תהלים כל היום. זהו מאמר של רבי יוחנן, שמובא בתניא – "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו"[עד]. המפרשים מביאים מאמר זה כאסמכתא להוה-אמינא שאדם נברא בשביל "עמל שיחה". יש לנו על זה מאמר – "התפלה המתמדת" (בתוך "הטבע היהודי"). גם מי שלומד צריך להתפלל – שני העתים מאד קשורים, עמל תורה ועמל תפלה מאד קשורים. לומדים בשביל להתפלל ומתפללים בשביל ללמוד – מתוך התפלה מתחדשים חידושי תורה ומתוך התורה מתחדשת רוח חן ותחנונים של תפלה. יש הרבה קשר בין שני סוגי ה"עמל פה", לכן שניהם נקראים באותו תואר – "עמל פה".

והסימן: "פה אל פה אדבר בו" – מעמל פה של תפלה לעמל פה של תורה ומעמל פה של תורה לעמל פה של תפלה (כך ה' מדבר במשה – "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"). והוא גם סוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" – משה המתפלל ומשה הלומד ומלמה תורה הכל אחד. במספר קטן, משה = זה, נבואת משה רבינו ע"ה באספקלריא המאירה, והיינו "וקרא זה אל זה ואמר קדוש גו'"[עה] – ה"זה" של התפלה קוראת ל"זה" של התורה וה"זה" של התורה קוראת ל"זה" של התפלה.

היסח הדעת – גלוי הכתר

הזכרנו את הנושא של ארבע המהפכות – נושא משיחי שצריך לדבר עליו הרבה. כעת נראה שיש קשר מיוחד לנשים. שתי המהפכות האחרונות הן תורה לנשים (המהפכה השלישית) ותורה לכל העולם, לכל באי עולם, "אור לגוים" (המהפכה הרביעית). המהפכה הרביעית, שבאה בעקבות המהפכה השלישית, היא כבר משיח. והנה, המהפכה המשיחית ממש, המהפכה הרביעית, תלויה במהפכה השלישית. זה בעצם מה שקורה כאן – שבנות לומדות תורה לעומק. מאיפה יש רמז לזה? גם מאמר חז"ל חשוב בפרק "חלק"[עו], שיש שלשה דברים שבאים בהסח הדעת – שמופיעים פתאום – משיח, מציאה ועקרב. משיח בא בהסח הדעת, מציאה – מציאת מציאה – באה בהסח הדעת וגם עקרב בא בהסח הדעת. מה הקשר? מהו הסח הדעת כאן? אחד הפירושים הוא ש"הסח הדעת" הוא למעלה מהדעת – הדברים האלה באים למעלה מהדעת, ולכן על פי פשט צריך להסיח את הדעת. כל זמן שאתה חושב עליהם חזק – לא יבואו. כדי שיבואו צריך להסיח מהם דעת, כי הם באים מקום שלמעלה מהדעת.

מה יש למעלה מהדעת בספירות העליונות? ג"ר – ג ראשונות – כתר, חכמה ובינה. אחרי הבינה יש דעת, אבל למעלה מהדעת יש כתר-חכמה-בינה. אחד הפירושים שאלה שלשת הדברים האלה: כתר הוא משיח, "אין כתר אלא למלך", מלך המשיח. החוש של המשיח הוא חוש הריח, החוש של הכתר[עז] – "והריחו ביראת הוי'[עח], "מורח ודאין"[עט]. מציאה בתורה הולכת על חכמה – "והחכמה מאין תמצא"[פ]. עיקר המציאה הוא חכמה. איפה כתוב עוד? לגבי לימוד תורה – עיקר העמל של האדם בחיים, "עמל תורה" – כתוב "יגעתי ומצאתי תאמין"[פא]. כאן יש כאילו שני דברים הפוכים – מחד כתוב שמציאה באה בהסח הדעת, בלי לחשוב. אז מה פירוש "יגעתי ומצאתי תאמין"? צריך הרבה יגיעה, ואז באיזה רגע כמימרא יש איזה אין של הסח הדעת, ואז פתאום באה המציאה. כשאני לומד, מה המציאה? כמו שאמרנו קודם – שפתאום בא הניגון. אני לומד וחוזר וחוזר, עד שפתאום בא הניגון. איני יכול לכוון את הניגון מראש, אבל אם חוזרים מספיק בא הניגון. לפני כן היו בגמרא שם כמה מאמרים שמי שלומד ואינו חוזר הוא כמו מי שזורע ואינו קוצר או כמו מי שמוליד וקובר ח"ו. לכן רבי עקיבא אומר שצריך "זמר בכל יום, זמר בכל יום". המציאה היא הניגון – מתוך יגיעה, אבל בא בהסח הדעת, איני יכול לתכנן מראש. זו "החכמה מאין תמצא" ושייך לתורה – "אורייתא מחכמה נפקת".

מהו עקרב? לפי זה צריך להיות בינה. עקרב הוא דינים, משהו קשה, יותר גרוע מנחש. אבל עקרב הוא גם אחד המזלות, ובכל המזלות צריך להיות משהו טוב – "מזל גובר". כל מי שנולד בחדש חשון – יש לו מזל עקרב והוא גובר. צריך להיות איזה כח טוב. המזל של תמוז הוא עוד יותר גרוע, של היום, וגם הוא משהו טוב. מהו עקרב? אחד הפירושים הוא שעקרב רומז ל-ע קרב. מה פירוש? ע קרב הוא הכח לקרב את ע אומות העולם. עקרב גם לשון קרב, מלחמה. שייך להיום, חג הגאולה, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". יש קרב שהוא מלחמה ויש קרב הוא קירוב, כמו קרבן מלשון קירוב[פב].

מה פירוש ע קרב? יש ממד מסוים של קרב, אבל תכלית הקרב היא לקרב – כלומר, להוציא את כל הניצוצות הקדושים ולקרב אותם לקדושה. זו עבודה ששייכת לאמא, לבינה. עליה כתוב "מינה דינין מתערין"[פג], הדינים של העקרב, ועם זאת אמא היא כמו שרה אמנו, האמא הראשונה, שכתוב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[פד] – היא יודעת להבחין בין גר צדק אמתי לגר לא אמתי. היא חופפת את שערות הראש של אברהם אבינו – גבוהה ממנו. שערות הראש של אברהם הם הגרים, והיא חופפת את ראשו של אברהם ומוציאה את הכנים[פה] – יודעת מי הוא כן, גר צדק אמתי, ומי רק למראית עין. שם היא אמרה "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"[פו] – ישמעאל אינו מתאים וצריך לגרש אותו. זהו אחד הנסיונות של אברהם, נסיון כבד, ועשה זאת כי ה' אמר לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה". איפה החוש מתי מקרבים ומתי דוחים, איך לווסת נכון "שמאל דוחה וימין מקרבת"[פז]? באמא. לשם כך צריך בינה, "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"[פח] – זו תבונה של "עמל שיחה".

כל זה היה להסביר איך המהפכה הרביעית יכולה לבוא רק מכח המהפכה השלישית – שהאשה תתעצם עם הבינה שלה, כח האבחנה, "אזן מלין תבחן"[פט], ראשי תבות אמת וסופי תבות ןןן, שער הנון של הבינה. כשתגיע לשער הנון של הבינה שלה היא תוכל לתקן את העקרב. גם את הקרב – שנוגע לעוד משהו שנדבר עכשיו – וגם לקרב את כל ע אומות העולם. בחג הסוכות, לפני חדש חשון – הכנה למזל עקרב של חדש חשון – מקריבים ע קרבנות כנגד ע אומות העולם[צ]. כבר יש עקרב ב-ע פרי הסוכות, ואז מגיעים למזל עקרב של חדש חשון. הכל מכח אמא. גם חג הסוכות הוא מקיפים דאמא[צא], הסוכה.

אם כן, מה הסברנו? שמסקנת חז"ל בסוף – שאדם נולד בעיקר בשביל "עמל תורה" – היא המציאה. "עמל שיחה" שייך דווקא לעקרב. ועל ידי שניהם מגיעים למשיח, הכתר. כל שלשת הדברים שלמעלה מהדעת, ולכן הם באים בהסח הדעת.

ה. עבודת האמונה – להוציא מהכח אל הפועל

הנושא הכללי שלנו כאן עם הבנות הוא ללמוד יחד את המאמר שלנו על אמונה ובטחון – אולי יש איזה קשר? כן, על שני דברים כתוב "תאמין" – "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין", העיקר הוא תאמין. הפירוש הראשון שהולך על לימוד תורה, ויש עוד פירושים – שבעים פנים לתורה. עקרב יכול להיות גם ע-קרב – לקרב את כל השבעים פנים של התורה, לראות את המגוון נכון, שתהיה "תורה תמימה" ("תורת הוי' תמימה" ואזי "משיבת נפש". "תורת הוי' תמימה" נדרש על סדר נשים דווקא, שייך בפרט לנשים). זו ה-ע רבתי של "שמע", ה-ע של אמא.

נחזור רגע ל"עמל מלאכה": אמרנו שיש הרבה פירושים מהי מלאכה. הפירוש של רוב המפרשים הוא שהכוונה מצוות, אבל במאמר של הרבי הקודם מתרפ"ט[צב], ובמאמר הרבי שבעקבותיו[צג], מוסבר ש"עמל מלאכה" הוא עבודת הבירורים – עבודת "בכל דרכיך דעהו"[צד]. לאכול לשם שמים, לשתות לשם שמים, שיהיה לי כח לעבוד את ה', ועוד יותר – "בכל דרכיך דעהו", יחוד, שאכיר-אתייחד-אדע את ה' תוך כדי העסק הגשמי שלי, ה"דרכיך" שלי, לא רק דרך התורה והמצוה. פירוש שני של "עמל מלאכה" שהוא אומר – יותר על פי פשט – שמלאכה היא פשוט משא ומתן באמונה.

היינו באמצע להסביר ש"תאמין" – במשפט "יגעתי ומצאתי תאמין" – חוץ מהפשט שהולך על חכמה, מציאת החכמה, שהיא התורה, וצריך יגיעה, אדם נולד בשביל "עמל תורה", אפשר לקרוא כמו מאמר דומה בו כתוב "תאמין" (וזה הקשר ל"אמונה ובטחון" שלנו), "חכמה בגוים תאמין"[צה], ש"תאמין" הכוונה להמשיך את החכמה בגוים אל האמונה. יש עמל, עבודה קשה, שנוגעת לאמונה שלי. בטבענו אנו "מאמינים בני מאמינים". קודם דברנו על גנים – בגנים של היהודי יש אמונה. אז לכאורה לא צריך שום עבודה בשביל אמונה. כתוב בתניא[צו] שגם הקל שבקלים, שאין לו שום התבוננות ושום עבודה בכלל, בשעת מבחן אוטומטית הוא יהיה מוכן (יש מקום שכתוב ברוב המקרים) למסור את נפשו על קידוש ה', למות ולא להשתחוות לצלם, לא להמיר את דתו ח"ו.

אתמול בלילה היתה פה התוועדות נשים ומישהי מתימן ספרה סיפור על זה – מאד כדאי לספר זאת אחר כך – אשה שמסרה את הנפש לא להמיר את הדת. זהו כח נשי, הרבה פעמים מתבטא יותר אצל נשים מאשר אצל גברים, כמו בסיפור הזה. אם אמונה היא משהו מוטבע אצלי, מה שייך עמל? יש בזה איזו עבודה? אם כבר שנתיים לומדים אמונה ובטחון כנראה צריך לעשות משהו כדי לחזק זאת. כתוב בפשטות בחסידות[צז] שהעמל של האמונה – ועוד יותר של הבטחון – הוא להמשיך אותה ממקיף לפנימי. תתכן מציאות של "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא"[צח] – גנב הולך לגנוב, ומכיון שהוא יהודי שמאמין בה' צועק ומתפלל מכל הלב תפלה אמתית שה' יעזור לו לגנוב, היפך רצון ה'. מה לומדים ממאמר חז"ל זה? שלכל אחד יש את האמונה, אבל יש אחד שהאמונה שלו היא מקיף – לא משפיעה על הכחות הפנימיים שלו. העמל הוא להמשיך את האמונה שתחדור ותשפיע על כל הכחות הפנימיים של הנפש – שהכל יהיה חדור במודע באמונה בה'.

האמונה היא מקור המסירות נפש – גם הקל שבקלים מוכן למות על קידוש ה' – הכח של הרבי הקודם. מה ההבדל בין הרבי לקל שבקלים? אצל הקל שבקלים האמונה במקיף הכי רחוק, ובשעת מבחן פתאום תופיע, אבל אצל צדיקים – וכך אצל הרבי הקודם – האמונה ותנועת מסירות הנפש לא רק מקיף, אלא חדורה ומורגשת אצלו בכל מה שהוא עושה. יש את הווארט, הסיפור המפורסם של הבעש"ט, שאמר איך עבד את ה' כל ימי חייו – כמו אחד שעומד על הר גבוה וזורק עצמו למטה ומתרסק למליון רסיסים, מתרוסס לגמרי. בתנועה נפשית כזו עבדתי את ה' כל חיי – כך אומר הבעל שם טוב. כל יהודי מוכן לקפוץ מהגג, אבל זה נמצא אצלו במקיף. מהו העמל? להמשיך זאת בפנימיות. כל ענין הבעל שם טוב הוא אמונה – אמונה היא הדבר הכי יקר שיש, ואם היא נמצאת בפנימיות אתה פשוט הופך להיות בעל שם טוב. כתוב[צט] שהמצוה התמידית של לעתיד לבוא, ביאת המשיח, היא מצות קידוש ה' – שכל רגע בחיים אתה מת על קידוש ה'. זו גם התכלית של עמל תורה, שהוא "אדם כי ימות באהל"[ק] – "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה"[קא]. "עמל שיחה" הוא "עת ללדת"[קב] – עת, עמל תפלה – ו"עמל תורה" הוא "עת למות", "אדם כי ימות באהל" בכל רגע בחיים שלו. זו בעצם תורה שהיא כולה אמונה.

שוב, איפה עוד כתוב בו "תאמין", ומפרשים על המשכת אמונה? המאמר המפורסם "חכמה בגוים תאמין". "תורה בגוים אל תאמין", אבל "חכמה בגוים תאמין". איך מסבירים? שאת החכמות של הגוים אפשר להמשיך לתוך האמונה. זו כל המגמה שלנו ב"חולין על טהרת הקדש"[קג]. שם "תאמין" פירושו להמשיך ולחבר את הניצוצות שיש בהם – אין בהם תורה, אבל יש ניצוצות שנפלו מאחורי החכמה והבינה (זהו הביטוי בקבלה – נפילת האחוריים של החכמה והבינה). יש הרבה ניצוצות שצריך לגאול, לפדות – להכניס אותם תחת כנפי האמונה, תחת כנפי השכינה. שם "תאמין" פירושו למשוך ולשאוב לתוך האמונה (קודם צריך להמשיך הארה מתוך האמונה הטהורה לתוך החכמה ואח"כ למשוך את החכמה שתשאב כולה אל תוך האמונה). במאמר "יגעתי ומצאתי תאמין" יש יגיעה בשביל להמשיך את האמונה מהמקיף הכי עליון, הנסתר והנעלם, ולהחדיר אותה בכל הכחות הגלויים של הנפש.

מאמר חז"ל זה קשור גם ל"עמל מלאכה", שאחד מפירושיו הוא "משא ומתן באמונה". צריך לעבוד – גם לחרוש ולזרוע, כל לט המלאכות של הוצאת הלחם מן הארץ, כל מלאכות החולין של "ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך"[קד], "זו מצות עשה" כמו שכתוב במכילתא דרשב"י[קה] – ובהכל צריך להמשיך את האמונה. אם אני נושא ונותן באמונה אני ממשיך את האמונה שלי לתוך הגשם, לתוך הגשמיות.

"גשם אין בפועל"

בכלל, על הסוגיא שלנו בסנהדרין יש פירוש מאד חשוב של המהר"ל מפראג – אבי החסידות, כידוע. הוא אומר כלל, שצריך להבין את כוונתו: "גשם אין בפועל"[קו] – כלל בפילוסופיה, בחשיבה חסידית. מה כוונת המלים האלה? כתוב על הקב"ה ש"אינו גוף ולא כח בגוף"[קז], אין לו דמות הגוף – היסוד הראשון של אמונה בה' לפי הרמב"ם, שה' הוא לא גוף. מה הבעיה להיות גוף? הרמב"ם מסביר שלהיות גוף פירושו להיות מוגבל, וה' אינו מוגבל אז הוא לא יכול להיות גוף. המהר"ל מסביר יותר, ואומר שהגדר של גוף הוא "בכח". מה הכוונה? גוף יכול – מסוגל, אם יעבוד קשה – להפיק ולהוציא מעצמו את כל מה שיש לו בכח, עד שיהיה בפועל, להגשים את עצמו. אבל כמו שהוא גשם, גוף, הוא לא בפועל – "גשם אין בפועל". מה הכוונה? הגוף לא ממוצה, לא מיצה את עצמו. לגוף בתור גוף יש מה למצות, וכרגע הוא לא מיצה את עצמו. משהו מאד יפה.

הוא לא קושר זאת לזכר ולנקבה, אבל ידוע שבזהר הקדוש כתוב שאברהם ושרה הם כמו נשמה וגוף[קח] – לא לגריעותא, כתוב שלעתיד לבוא הנשמה תיזון מהגוף[קט] ושרש הכלים גבוה משרש האורות[קי]. לפי המהר"ל הזה הכוונה שגוף הוא פוטנציאל. אם אשה היא גוף, מה הכוונה לפי זה? שהאשה כולה פוטנציאל. על פי פשט, קודם כל פוטנציאל להוליד – כמה שיותר – אבל גדר הגוף הוא פוטנציאל. ככל שהוא מוציא מן הכח אל הפועל הוא הופך להיות בפועל. זהו רעיון מאד עמוק שצריך לקלוט – כל כך עמוק, שקשור לאחד החידושים העיקריים של המדע החדש, אולי החידוש הכי עיקרי. זו התגלית של אינשטיין, שמה הדבר הכי חשוב שהוא אומר? שחומר הוא בעצם אנרגיה. כרגע הוא בצורה של חומר, אבל אפשר להפוך אותו לאנרגיה. אם מתבוננים יפה ועמוק בדברי המהר"ל – זה בעצם מה שהוא אומר. אצלו אנרגיה משוחררת – רק אנרגיה, לאו דווקא משהו גשמי, גם אנרגיה רוחנית – נקראת "בפועל". האנרגיה היא ה"בפועל", אבל הגוף עוצר זאת, ועם זאת אוצר את הפוטנציאל של להפוך להיות בפועל – הוא בכח. הגוף הוא חומר, והחומר הוא בכח להיות אנרגיה.

הפלא ופלא – לפני מאות שנים האריך בכך המהר"ל, דווקא על הסוגיא שלנו. הוא אומר ששלשת הדברים האלה הם שלשה אופנים להפוך כח לפועל, כלומר להפוך חומר לאנרגיה רוחנית. מי שהפך את כל הכח שלו לפועל, מיצה והגשים את עצמו באמת (כאן הגשמה הפוכה מהמשמעות הרגילה של גשם), כבר הגיע לתכל'ס וחי חיים נצחיים.

מתאים לפירוש שלנו ש"עמל תורה" הוא יעקב אבינו, שדווקא עליו כתוב "יעקב לא מת"[קיא] – היות שהוא "עמל תורה", לפי המהר"ל הוא יותר מ"עמל מלאכה" ויותר מ"עמל שיחה" מפיק ומשחרר את ה"בכח" שלו ל"בפועל". כלומר, הוא מגשים את כל החומר והופך אותו לאנרגיה פשוטה. גם "עמל מלאכה" עושה זאת במקצת, ו"עמל שיחה" הרבה יותר, ומה שהכי הופך את החומר לאור – אנרגיה היא אור – הוא "עמל תורה". מפורש שהתורה היא "תורה אור".

אם ה' אינו גוף, מהו כן? "אור אין סוף" אינו עצמותו ממש. בכל אופן, הוא בחינת אור – אור בגימטריא אין סוף. סוף הוא גוף ואין-סוף אומר שאין פה צבירה של אנרגיה במעצר של חומר, של גוף. הווארט שלו שכל שלשת הדברים האלה הם שלשה אופנים העולים בסולם של שחרור אנרגיה, הפיכת כח פוטנציאלי לאקטואלי, שאקטואלי הוא ביאת משיח. בהקבלה לאבות עמל תורה הוא יעקב, לכן מתאים שדווקא הוא לא מת.

ו. ששת פירושי "עמל מלאכה"

מאד מענין שבמאמר הרבי הקודם והרבי עיקר האריכות הוא על "עמל מלאכה", הוה-אמינא ראשונה שלכאורה אינה מסקנת הגמרא. ה' ברא את העולם גם במלאכה – "מלאכתו אשר עשה"[קיב]. מצד אחד כתוב שה' עושה בלי מאמץ, בלי מלאכה, אבל בריאת העולם היא בשם אלקים ולא בשם הוי' – "יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו"[קיג], הבריאה משם הוי' היתה רק בדרך ממילא, גילוי ההעלם, בלי מציאות תחתונה שמרגישה עצמה יש ודבר נפרד בפני עצמו, הכל רוחני ואלקי כמו באצילות, וזו לא כוונת ה' – לכן כדי להוות אותנו כפי שאנו מרגישים את עצמנו, לעשות אותנו לבעלי מלאכה, ה' כביכול גם נזקק למלאכה, לעבוד קשה.

מקשה הרבי: כתוב בגמרא שגם לקב"ה יש דברים ש"קשין כקריעת ים סוף"[קיד] – איך יתכן, משהו קשה לקב"ה?! קשה הוא סוד המלאכה – המלאכה היא בשביל שאנחנו נעשה עבודה, לתת לנו עבודה לעשות. זהו מעגל חוזר – ככל שאנחנו עושים את המלאכה שלנו הוא ממשיך לעשות את המלאכה שלו בגלוי, בבריאת העולם, מלאכה שאנו רואים אותה, עד שהסוף הוא "דירה בתחתונים". המלאכה היא לעשות תחתון, והמלאכה שלנו היא להפוך את התחתון לדירה – ואז הוא יכנס לתחתון שלנו, שישאר תחתון.

פירושי "עמל מלאכה"

בפעם הקודמת שדברנו על הנושא אמרנו שהפשט – שעמל הוא עבירה ועונש – הוא מלכות, "עמל מלאכה" ז"א, מדות; "עמל שיחה" בגימטריא תבונה, בחינת בינה, "ויצא יצחק לשוח בשדה"[קטו]; ו"עמל תורה" הוא חכמה, תורה, מציאה שבאה בהסח הדעת. מעל הכל, קוצו של י, הוא משיח.

ישנם כמה פירושים ב"עמל מלאכה", מאד מתאים ל-ו, מדות הלב, מחסד עד יסוד. נסביר אותן כעת ממטה למעלה, ובכך נסיים:

בפירוש ש"עמל מלאכה" הוא עבודת הבירורים הוא כותב משהו מאד יפה, שעבודת התפלה היא למעלה מעבודת הבירורים. ידועה קביעת הרבי "נסתיימה עבודת הבירורים"[קטז], ואז השאלה – מה עכשיו? לפי המאמר הזה יוצא מפורש שתפלה היא השלב הבא אחרי עבודת הבירורים. אם נסתיימה עבודת הבירורים – מה יש לעשות? להתפלל. להתפלל על מה? על משיח, שיבוא תיכף ומיד ממש – כבר מזמן הגיע הזמן. סימן שעמל תורה עוד יותר גבוה. אנחנו תמיד מסבירים[קיז] שהעבודה שאחרי הבירורים היא עבודת היחודים, וזה בעצם תפלה. אמרנו שתפלה היא "עבודה שבלב"[קיח] וכוונות התפלה הן לעשות יחודים.

מהו עמל תורה, לפי זה? יותר גבוה מעבודת היחודים – פשוט גילוי האחדות הפשוטה. זהו בפני עצמו ווארט מאד חשוב מהו לימוד תורה. לימוד תורה אינו בירורים, לא הוצאת ניצוצות, וגם לא יחודים, לעשות זיווגים. תפלה היא "התֹפל כלי חרס"[קיט], לעשות חיבורים. תורה היא פשוט אחדות. כמה שהתורה מורכבת מאין ספור פרטים, "ועלמות אין מספר"[קכ], אין ספור הלכות[קכא] – היא הנותנת, דווקא בגלל "עלמות אין מספר" עצם ענין התורה הוא אחדות פשוטה.

רבי אייזיק מהומיל קורא "אחדות פשוטה" למה שאחר כך השתרש אצל הרביים במלה "עצמות" – כשרוצים לומר שה' אינו אור אומרים עצמותו יתברך, מלה-מונח שגם לא יכול למצות את עצמותו יתברך כלל. אצל רבי אייזיק העצמות היא אחדות פשוטה. תורה היא אחדות פשוטה ותפלה היא יחודים, חיבורים, ומצוות – כל ה"עמל מלאכה" – הן בירורים. הפשט של בירורים הוא "בכל דרכיך דעהו" – דווקא בירורים מהחולין, אכילה ושתיה עם מודעות אלקית.

אנחנו אומרים כעת את הפירושים מלמטה למעלה, ואחר כך נסביר את ההקבלה לספירות.

אחרי הפירוש הזה יש את הפירוש ש"עמל מלאכה" הוא משא ומתן באמונה – משהו מאד גדול. לעשות עסקים, ביזנס, באמונה מלאה – בלי לשקר, בלי שתהיה שום הונאה ח"ו. להיות אן ערליכע איד בעסקים. עד כאן כתוב באריכות.

גם מצוות – עוד שני פירושים הלאה – כתוב.

יותר גבוה מ"משא ומתן באמונה" יש פסוק בירמיהו הנביא "ארור עֹשה מלאכת הוי' רמיה וארור מֹנע חרבו מדם"[קכב]. כאן יש פסוק מפורש של מלאכה, "מלאכת הוי'". אם אדם נולד ונברא בשביל עמל ויש הוה-אמינא שהכוונה ל"עמל מלאכה" – וכתוב שהפירוש הוא או מה שה' עושה את העולם במלאכה, במאמץ, בשם אלהים, או לעשות דבר שהתורה קוראת לו "מלאכת הוי'", זו ודאי מלאכה. מה נקרא מלאכת ה'? "ארור עושה מלאכת הוי' רמיה" – על פי פשט הכוונה למלחמה, כהדגשה בהמשך הפסוק "ארור מֹנע חרבו מדם". מדובר בפסוק, בספר ירמיהו, על מלחמת מואב. המפרשים מסבירים כמה סבות שצריך להלחם במואב חזק ופשוט להרוג אותם. על כך כתוב "ארור עֹשה מלאכת הוי'" – עבודת הצבא, ותפקיד החיל להיות אמיץ, להרוג את האויב, לא להרפות ממנו, כמאמר דוד "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"[קכג], זו "מלאכת הוי'". "ארור עֹשה מלאכת הוי' רמיה" שהוא "ארור מֹנע חרבו מדם" – זהו הפשט. ראה זה פלא, שחז"ל[קכד] דורשים זאת על מלמדי תינוקות – מתאים לכל בת כאן ,שלומדת להיות מורה ותהיה מורה בע"ה – שעושים "מלאכת הוי'". מה פירוש "מלאכת הוי' רמיה"? אחד שהולך לישון מאוחר, קשה לו לקום בבקר, והוא קם עייף ואין לו כח להתמסר לחינוך הילדים – הוא עושה מלאכת ה' רמיה ר"ל. כך מסבירים חז"ל מהי מלאכת ה', עבודת החינוך. פירוש זה הוא על דרך ההסבר ש"לעמל" ר"ת "לומד על מנת ללמד" – עיקר הפשט, כי מדובר בעמל תורה.

אם "מלאכת הוי'" היא למוד תורה, מה פירוש "מֹנע חרבו מדם"? יעקב אבינו אומר "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"[קכה] ואונקלוס מתרגם "בצלותי ובבעותי", ומוסבר בחסידות[קכו] שחרבי-צלותי היינו קריאת שמע וקשתי-בעותי היינו תפלת שמונה עשרה. קריאת שמע היא מלחמה פנים אל פנים עם האויב, עם הרע הגלוי שבנפש, ואילו תפלת שמונה עשרה היא ירית חצים אל הרע הנעלם. לפי זה צריך לפרש כאן שדם הוא לשון דמיון – צריך שההתבוננות של "שמע ישראל" לא תהיה מדומיינת (צריך לשפוך דווקא את דם האויב, את הדמיונות הכוזבים). "ארור מֹנע חרבו מדם" – צריך דמיון אבל דמיון ברור, תיקון כח המדמה.

זהו עוד פירוש – או שאדם נברא בשביל להלחם, כמו שמבואר באריכות בספר התניא שאנחנו כאן בשביל להלחם וזו "מלאכת הוי'", או בשביל לחנך. שני הפירושים באותו פסוק. אנחנו פה בשביל לחנך ילדים – לחנך את הדור הבא, להנציח את האידישקייט על ידי עבודת החינוך.

אחר כך הפירוש של רוב המפרשים, ש"עמל מלאכה" הוא קיום מצוות – מצוות התורה. במאמר המקורי של הרבי הקודם הוא משוה בין המלה "עמל" – הסימן כאן של כל השיעור היום – למלה "יגיעה" (רמזנו זאת קודם, בלי לומר בפירוש), פשוט שעמל הוא יגיעה וכאשר מדובר בעמל מלאכה היינו יגיעה בקיום המצות בהידור.

עוד פירוש של עמל הוא מאמר חז"ל שאחרי מאה ועשרים – היום כבר מאה ארבעים לרבי הריי"צ – שואלים את האדם "יגעת ביראה?"[קכז]. כלומר, יש עמל מיוחד של יגיעה ביראה. מהי יגיעה ביראה? יש כמה סוגים של יראה. כאן מדובר על יראת חטא. במלים פשוטות, זו תחושה – כמו שאמרנו קודם שיש דברים בטבע שצריך לעבוד קשה כדי לגלות אותם ושישפיעו על המעשה בפועל – של "פרומקייט". נוגע במיוחד לבת, לאשה, עליה כתוב "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[קכח]. כמו שהאשה היא בעלת הבית, עקרת הבית, היא האחראית בכלל על יראת השמים שיש בבית. צריך יגיעה לשם כך – יגיעה של יראת שמים, של יראת חטא, של פרומקייט. זו מלאכה – "יגעת ביראה".

אחרון חביב, יש עוד יגיעה אחת שמשלימה: כתוב ש"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון"[קכט] – מאמר בפרקי אבות, בו מפורשת המלה מלאכה. על פי פשט מפרשים על מלאכת כפים, עבודת כפים, שביחד עם תלמוד תורה היא "משכחת עון". אבל בחסידות מסבירים שהמלאכה היא מלאכה באהבת ישראל. זו גם מלאכה בעסקנות ציבורית – התמסרות לכלל. מי שמתמסר לכלל פטור גם מתלמוד תורה.

אמרנו בקיצור ששה פירושים, מלמטה למעלה, מהי המלאכה. קודם צריך "עמל מלאכה", אחר כך "עמל שיחה" שהוא תפלה ואחר כך "עמל תורה". מכל העמל הזה באים למשיח, שהוא הכתר, שבא בהסח הדעת.

פירושי "עמל מלאכה" כנגד המדות

היות ש"עמל מלאכה" הוא כנגד המדות, ויש ו קצוות[קל], אמרנו עכשיו ששה פירושים שמובאים לעמל מלאכה, מלמטה למעלה, מיסוד עד חסד:

מהי עבודת "בכל דרכיך דעהו"? מה פירוש "לאכול לשם שמים" – גם שיהיה לי כח וגם לעשות יחוד ("דעהו")? שהעיקר אצלי הוא האלקות, ולא קבלת ההנאה מהאוכל או מה שלא יהיה. לא שהנאה אסורה, אבל "קדש עצמך במותר לך"[קלא] – צריך לקדש, צריך לדבוק בה'. שהמחשבה, הלב, המח, יהיו עם ה'. זהו תיקון הברית – יסוד. כתוב שהמלה ברית עצמה היא מלשון בירורים[קלב] – ברית היא משער בר. בירורים היינו להוציא את הבר – הברור – מהפסולת. אחד שכל העסקים הגשמיים שלו הם בשביל לקבל הנאה גשמית עצמית – זהו פגם הברית. תיקון הברית הוא לקדש את ההנאות של החיים. בזה גופא מבררים את הניצוצות שבתענוג. הבעש"ט אומר על "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף"[קלג] – שאם אדם רעב זהו סימן שיש באכול ניצוץ שרעב להגאל[קלד]. מתי הוא נגאל? אם אני אוכל כמו שיהודי צריך לאכול (גם הזיווג הגשמי נמשל לאכילה בתורה, "אכלה ומחתה פיה"). זהו תיקון הברית, יסוד בששת הפירושים שהאדם נולד בשביל "עמל מלאכה".

גבוה יותר יש משא ומתן באמונה, כנגד ספירת ההוד. ידוע אצלנו שכלכלה ועסקים – הכל קשור לספירת ההוד – כמו שמוסבר בחוברת "המכללה התורנית". אין כאן המקום להסביר את זה באריכות, אבל על כך כתוב "מכלכל חיים בחסד"[קלה] כאשר הכלכלה עצמה היא סוד ספירת ההוד – שם יש אמונה וצריך לשאת ולתת באמונה, בלי הונאה ושקר ולשה"ר, כל הדברים בהם אדם נכשל בעסקיו. צריך שהכל יהיה נקי – הבינה, שהיא נקיות, "עד הוד אתפשטת"[קלו]. "'והין צדק' שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק" (ו"שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב"), תמיד להודות על האמת.

הפירוש הבא ל"אדם לעמל יולד", לעמל מלאכה, הוא ראש של איש צבא, אחד שמתגייס לצבא קבע. מי שמתגייס לצבא קבע סובר שאדם נולד ל"עמל מלאכה" – "מלאכת הוי'" שהוא צריך להקפיד לא לעשות אותה רמיה. סתם צבא, איש צבא ומנטליות של איש צבא הם נצחון – "דידן נצח"[קלז]. שם צבאות הוא השם של הנצח[קלח]. כאן נבין לעומק איך חז"ל לוקחים את המושג "מלאכת הוי'", שהולך על צבא והריגת האויב, והופכים אותו למחנך ומורה בכתה. קודם כל, מי האויב? הרבי תמיד הדגיש בצבאות ה' שהאויב הוא היצר הרע – צריך עם כל הכח להרוג אותו[קלט]. זהו ההבדל בין מורה למחנך, כמוסבר בכללי החינוך וההדרכה. תפקיד כל בת שתהיה מורה הוא להיות גם מחנכת – מורה מעבירה ידע, לא העיקר, העיקר הוא לחנך לתיקון המדות, להרוג את האויב, היצה"ר, אצל החניך, ושהכל יהיה גם אשר, בכיף. כמו שכלכלה בהוד, חינוך הוא בנצח – הנצחת הדור הבא (בחינת "ברא כרעא דאבוה"). בדיוק מתאים לפירוש זה, שאדם נברא בשביל "עמל מלאכה" של חינוך.

הפירוש הבא שמלאכה היא כל מצוות התורה – בתפארת, כמו שתמיד מוסבר אצלנו ש-תריג מצוות הן "תפארת גופא"[קמ], "גופא דאורייתא"[קמא]. לתפארת יש הרבה ענפים-פֹארות – תפארת לשון פארות – וכל מצוה היא ענף, עצה, ובה "תריג עיטין"[קמב], והכל מרוכז בספירת התפארת. לכן, כמו בתיקון ליל שבועות, אמירת כל תריג מצוות – אפילו בקיצור – היא תיקון ספירת התפארת בנפש.

שני הפירושים הבאים הכי פשוטים בהקבלה: הפירוש של "יגעת ביראה" הוא גבורה – יראה היא פנימיות הגבורה – והפירוש שמלאכה היינו מלאכה באהבת ישראל בחסד. בנצח יש להיות איש צבא, להתגייס – צבא קבע, כמו שאמרנו – אבל חסד כאן, כמו אברהם אבינו, הוא עמל בו מקדישים את החיים להשתדלות בעד עם ישראל, כל הזמן משתדל בעד עם ישראל, איש צבור שדואג לצבור. זו המלאכה של "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון", ואם יש מלאכה התורה מתקיימת. התורה היא חכמה – קו ימין הוא למעלה תורה-חכמה, בהמשך חסד שהוא התמסרות והשתדלות לאהבת ישראל, ולמטה מזה יש צבא ממש, מלחמה באויבי ישראל ונצחון עליהם, וגם חינוך הדור הבא של עם ישראל, עם הנצח.

עד כאן פרצוף של הו"ק של "עמל מלאכה" – לכן אפשר להבין למה דווקא בו יש הרבה אריכות בדרושי החסידות. מ"עמל מלאכה" באים ל"עמל שיחה" וממנו ל"עמל תורה" וממנו למשיח. שנזכה למשיח צדקנו על ידי בעל הגאולה ותורתו.

	כתר משיח
חכמה עמל תורה		בינה עמל שיחה
חסד אהבת ישראל-עסקנות צבורית		גבורה "יגעת ביראה?"
	תפארת מצוות התורה
נצח מלחמה וחנוך		הוד משא ומתן באמונה
	יסוד עבודת הבירורים
	מלכות יסורים על עברות

עד כאן. שיהיה חג שמח – המשך חג שמח ומשיח נאו.