אמונה ובטחון (28)

ו' כסלו תש"פ – כפר חב"ד

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פרק ז (4) – מהמילים 'עיקר הלקוי' (עמ' פה) עד סוף הפרק. לשמיעת הקלטת השיעור: אמונה ובטחון 28

קיצור מהלך השיעור

לפנינו עוד שיעור מסדרת "אמונה ובטחון", ובו שני חלקים:

בחלקו הראשון נידונות הבעיות ההופכות מנהיג-חפץ-טוב למשיח-שקר ממנו יש להתרחק, תוך התייחסות ל'שקר' המסוים בו נוקט גם המשיח האמתי.

פרק א מסביר כי המשיח נתפס כשקרן (בעיני רבי יהושע בן לוי) בשל בטחונו שיבוא "היום". הבטחון נובע מחווית "הכל הוא ה'" – ה"שוב" לתוך המציאות אחרי ה"רצוא" ל"ה' הוא הכל" – חוויה הנדמית כשקר, אך אינה אלה האמת לאמתו. אכן, כאשר בבטחון המופרז מעורבת ישות – הוא הופך לשקר שלילי – והמשיח-לכאורה הופך ל"דַבָּר שקר" שיש להתרחק ממנו. הפרק חותם בהסבר עמוק מהיכן נובע בטחון מופרז "בלתי להוי' לבדו".

פרק ב מסביר כי הפגם הראשון – בטחון עצמי לא מבורר – גורם לפגם נוסף חמור, חוסר יכולת להלביש את הרצון המשיחי החזק בשכל טוב ובריא. עיקר הפרק הוא ההסבר כי יכולת ההלבשה הזו היא-היא תכונת "מורח ודאין" המשיחית, ממנו נמשך ההסבר ביחס לסוגית "מורח ודאין" אצל הרמב"ם בכלל וביחסו לבר כוזיבא בפרט.

* * *

חלקו השני של השיעור מתמקד ביחסים בין 'דמויות משיח' שונות. פרק ג מרחיב על הקשר בין רבי עקיבא – התומך הגדול בבר-כוזיבא – למשיח בן יוסף. פרק ד 'מוצא' את משיח בן יוסף גם בדברי הרמב"ם, כשהוא מתאר משיח שנכשל (תוך הסבר כיצד מלך ממלכי בית דוד יכול להקרא משיח בן יוסף), ומרחיב כיצד מונה הרמב"ם שלש דמויות של משיח-שקר – זו למטה מזו, 'התדרדרות' בעולמות בי"ע – שכולן נועדו לסלול דרך למשיח האמתי, משיח בן דוד. פרק ה מעמיק לבאר כיצד בסופו של דבר מחיים שני המשיחים זה את זה: משיח בן יוסף, בעל הבטחון המופרז (ואפילו השקרי), מת – ועל משיח בן דוד להחיותו בתפלתו. אך גם משיח בן דוד נמצא בסכנת יאוש מתמדת, ודווקא משיח בן יוסף – הבטחון העצמי שקם לתחיה – מסוגל לשמח אותו. שני המשיחים המחיים ומשמחים זה את זה צריכים להשתקף ביחסי האיש והאשה בכל בית יהודי.

חלק ראשון: בטחון נקי ושכל טוב

א. מה הבעיה של משיח-שקר?

השקר של המשיח

אנחנו בפרק ז במאמר, העוסק בסיפור של רבי יהושע בן לוי ומשיח[ב]: רבי יהושע בן לוי שאל את המשיח מתי הוא בא – הוא אמר "היום" ולא בא באותו יום, אז רבי יהושע בן לוי התלונן בפני אליהו הנביא שמשיח שיקר לו. אליהו אמר לו שמשיח התכוון לפסוק בתהלים "היום, אם בקֹלו תשמעו"[ג]. בכל אופן, יש הרבה תוקף ביכולת של רבי יהושע בן לוי לומר שהמשיח שיקר – אנחנו רוצים להבין זאת, מה המשמעות של ה'שיקר' הזה.

הכל הוא ה'?!

נתחיל מחזרה על משהו שכבר למדנו בשיעור הקודם[ד] (בסוף הפסקה בעמ' פג). כתוב בחסידות[ה] שהאדם צריך להיות כל הזמן ב"רצוא ושוב"[ו]. ה"רצוא" הוא שיש רק ה', "גאט איז אלץ", אין שום דבר חוץ מה' – זהו יסוד האמונה שלנו. ה"שוב" הוא כיוון הפוך, שהכל הוא ה' – "אלץ איז גאט". האמירה השניה – לפיה גם השלחן הוא ה' – היא יותר חידוש. לומר שיש רק ה' – מילא. אמנם הדבר נוגד את החושים שלנו, אבל יהודי הוא למעלה מטעם ודעת, אז הוא יכול לעצום עינים (כמו בשעת קריאת שמע) ולומר שאין שום דבר חוץ מה'. אבל עיקר החידוש הוא לומר שכל מה שנמצא, כל מה שאני חווה בחיים, הוא ה' – עצמותו יתברך, בלשון החסידות – ה"שוב". "רצוא" הוא כלפי מעלה ו"שוב" כלפי מטה. "רצוא ושוב" הוא דופק החיים – צריך כל הזמן להיות בתנועה נפשית של "רצוא" ל"גאט איז אלץ" ו"שוב" ל"אלץ איז גאט".

הסברנו כאן בסוף הפסקה שלומר שהכל ה' נשמע שקר. השלחן הוא לא ה' – אסור להשתחוות לשלחן. אבל יש משהו בזה שהשלחן משקף את הבורא שלו, את העצמות של בורא עולם, ומה שנדמה כשקר בסופו של דבר הוא אמת לאמתו, יותר מאמת סתם. "ה' הוא הכל" זו האמת אבל "הכל הוא ה'" זו אמת לאמתו, שנדמית כשקר – פרדוקס (נשיאת הפכים) לגמרי.

ה' הוא הכל – אמונה, הכל הוא ה' – בטחון

איך התנועות הללו באות לידי ביטוי בנפש? באמונה ובטחון. אמונה היא שה' הוא הכל, בעוד ההרגשה שהכל הוא ה' נוסכת בי המון בטחון לעשות דברים, כי כל מה שאני נוגע בו הוא הקב"ה – הוא כביכול בידים שלי – ואם הכל ה' גם אני ה' (מזכיר את אמרת הרבי הרש"ב "ידעתיו [שהכל הוא ה'] – הייתיו"[ז] בניחותא) ו"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[ח].

אמרנו שה"שקר" הזה הוא באמת התכונה העצמית של משיח. לכן הוא יכול לומר בבטחה, בבטחון גמור, שאני בא "היום", אף על פי שלמעשה לא רואים זאת בעינים – בעזרת ה' יתברך נראה זאת בקרוב, "תיכף ומיד ממש", כמו שהרבי (בעל הבטחון הגדול) אומר.

על רקע הנקודה הזו ספרנו את סיפור רבי עקיבא כנושא כליו של בר כוכבא, בן כוזיבא, עם כל הרקע ההיסטורי וההסברים שלמדנו בפעם הקודמת. תכל'ס, בר כוכבא היה סוג של משיח שקר – הוא אמר על עצמו שהוא משיח, כמפורש בחז"ל, והדבר לא התממש. עם זאת, הוא משיח שקר שגם הרמב"ם, הפשטן ופוסק ההלכה, ממליץ עליו טוב – כפי שנראה – ויש משיחי שקר הרבה יותר גרועים, שגם אותם נזכיר בהמשך[ט] לפי דברי הרמב"ם.

"מדַבָּר שקר תרחק"

איפה יש בתורה רמז שבכלל יש מציאות של משיח שקר? צריך לדעת, להזהר, שיכול להיות בשטח משיח שקר. יש בתים עם שלט 'זהירות, כלב נושך' – כמו שצריך להזהר מכלבים רעים צריך להזהר ממשיחי שקר. הדבר צריך להיות כתוב, או לפחות רמוז, באיזה מקום. איפה?

כתוב בתורה "מדבר שקר תרחק"[י] – זו מודעות תמידית. רק על הפסוק הזה יש שלש עשרה דרשות הלכה של חז"ל[יא] – פסוק מאד מרכזי בתורה. אנחנו אמת, התורה אמת, "משה אמת ותורתו אמת"[יב], והדבר הכי גרוע אצלנו הוא שקר. גם בחינוך ילדים, השל"ה הקדוש אומר שלא צריך לחנך ילד לשום מדה בעולם חוץ מדבור אמת[יג] – אם הילד ידבר אמת, אם יהיה אמתי, בסוף הוא יקיים את כל התורה והמצוות. לאור זאת, האזהרה הכי חמורה בתורה כולה הוא "מדבר שקר תרחק".

איך הפסוק רומז למשיח שקר? המלה "דבר" בעברית היא גם לשון מנהיג, דַבָּר. ה' אומר למשה רבינו לגבי יהושע בן נון "דַבָּר אחד לדור ולא שני דברים לדור"[יד] – יש מנהיג אחד לדור ולא שני מנהיגים לדור, יהושע צריך להיות ה"דבר אחד" ולקבוע לבדו, אפילו לא לצרף אליו את הכהן הגדול. על משיח כתוב (בפרק שאומרים לפני תקיעת שופר בר"ה) "ידבר עמים תחתינו"[טו] – "ידבר" היינו ינהיג. עוד פעם, כל גדול בחסידות שכל פעם שכתוב "דבר" רומז גם ל"דַבַָּר". אם כן, "מדבר שקר תרחק" היינו אזהרה להתרחק ממנהיג-שקר, להזהר ממשיח שקר.

משיח שקר אמתי

נעשה יחד גימטריא יפה: כמה שוה משיח שקר וכמה שוה דבר שקר? שקר נתחיל מהתורה, "דבר שקר" עולה 806. משיח שקר עולה 958. ביחד 1764. זהו מספר מושלם, רבוע – מב ברבוע (יש שם קדוש שנקרא שם מב). יש פה ארבע מלים, וכל רבוע המתחלק ל-4 יוצא גם רבוע – רבע של רבוע הוא רבוע חצי השרש של הרבוע המקורי. אם כן, הערך הממוצע הוא 21 ברבוע – אמת.

זהו ממש רמז פלאי, שדבר שקר משיח שקר עולה אמת-אמת-אמת-אמת – הכל אמת. אבל זהו רק 'משיח שקר אמתי', לא כל משיח שקר... כששתי מלים יוצאת אותו דבר בגימטריא יתכן שמדובר בדברים זהים או בהפכים גמורים, כמו משיח-נחש. מחזק שהדבר שקר ומשיח שקר הם עיקר השקר בעולם. יש הרבה שקר, גם מלכות הרשעה היא שקר, אבל עיקר השקר הוא משיח שקר שהוא "דבר שקר". אבל יש אחד כזה שבאמת כולו אמת – אמת לאמתו.

בר כוכבא – בטחון עצמי לא מבורר

נתחיל לקרוא:

עיקר הלקוי של כל "משיח שקר" הוא בכך שאין בטחונו העצמי מבורר היטב להיות בטחון בה' בלבד, "בלתי להוי' לבדו"[טז] (הנותן לו  כח לעשות חיל[יז]), אלא שבבטחונו העצמי מעורב בטחון בגאון עצמו,

נסביר בהמשך שיש כמה מדרגות במשיחי שקר. יש כאן אחד, בר כוזיבא, שאומר בפירוש שהוא משיח. חכמים קראו לו לבירור – אתה עושה מרד ברומאים, מי אתה? הוא אומר – אני משיח. ידוע ש-אני משיח בגימטריא משוגע –יתכן שהוא משוגע – אבל בר כוכבא לא היה משוגע, אלא רק בעל בטחון עצמי מופרז. הוא התכוון לטוב – לגאול את עם ישראל, להחזיר את עטרת מלכות ישראל לעם ישראל, לבנות את בית המקדש. בדור הקודם, דור חורבן הבית, גם היה מרד שנכשל – "המרד הגדול" – וכעת בא בר כוכבא, בעידוד רבי עקיבא וחכמי הדור, למרוד ברומאים, במלכות הרשעה. הסברנו פעם קודמת שהוא טיפוס מאד מורכב – יש לו הרבה טוב וגם הרבה לא-טוב. מה הלא-טוב שלו? למה הוא משיח שקר?

משיח צריך הרבה בטחון עצמי – בטחון עצמי מופרז – אבל בטחונו העצמי של המשיח האמתי צריך להיות מבורר ונקי וטהור בתכלית, בלי שום בטחון עצמי של אגו, גאוה ו'אני'. הבטחון צריך להיות בה' בלבד – בטחון שכל מה שיש לי כח בא רק מה', ובלי ה', אפילו להרף עין, אין לי שום כח, אין לי שום מציאות בכלל. אסור לומר "כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה"[יח], אלא לזכור תמיד שה' "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" – לא מדובר בבטחון סביל, הוא נותן לי כח לעשות חיל, אבל רק הוא לבדו נותן ל'אני' הזה את הכח. טוב שיש לבר כוכבא הרבה בטחון עצמי (הנושא שלנו), אבל הבטחון העצמי של בר כוכבא לא היה בכח שה' נותן לו, עד כדי כך שאמר לה' – אתה יכול לעזוב כאן, אני מסתדר לבד. זו כבר אמירה לגמרי לא טובה.

מאיפה בא הבטחון? מספירת הנצח. יש לו בטחון שינצח – מי שקם ועושה מרד נגד מלכות הרשעה צריך להיות בטוח במאה אחוז שינצח, והנצחון הצפוי הוא המניע אותו. אם הבטחון העצמי שלו לא היה מבורר מספיק, סימן שכל מה שקשור לספירת הנצח שלו גם לא היה מבורר. נצח הוא גם נצחון וגם נצחיות וגם הכח לנצח נכון על המלאכה וכשמדובר בגנרל, אלוף במלחמה, היינו נצח על החילים. כפי שהסברנו, היה לו כושר של מצביא ומארגן – אבל כנראה גם הוא לא היה בתכלית השלמות והתיקון.

"בלתי להוי' לבדו" – התגובה לחווית הצמצום

כתוב כאן שהבטחון בה' לבד הוא בטחון "בלתי להוי' לבדו". במקום אחר[יט] אנחנו מסבירים שסוד הפסוק "בלתי להוי' לבדו" הוא סוד הצמצום הראשון. לפני הבריאה יש אור אין סוף, אין שום דבר אחר, אין מקום פנוי – ופתאום יש חשך, מישהו סוגר את החשמל. מה התגובה? חשך הוא כמו וואקום, חלל הוא וואקום. יש תכונה, גם במדע, שוואקום שואב – או שואב לתוכו, או שמי שנמצא בתוכו נשאב החוצה. כך הנשמה התגובה האמתית של הנשמה לחווית הצמצום היא "בלתי להוי' לבדו" – להשאב אל ה'. לשם כך ה' עושה את הצמצום.

לפני הצמצום רק  ה' נמצא, רק ה' פועל, והוא עושה צמצום כדי לתת לי מקום לפעול – רוצה שאעשה לו דירה בתחתונים, שאנצח. אבל מבחינתי, קודם הייתי באור וכעת אני בחשך. מה התגובה שלי צריכה להיות? שתוך כדי שאני מתמצא במצב החדש של הצמצום והחשך, פועל בו בבטחון שנדרש ממני, בפנימיות הצמצום גורם לי רק להשאב לה', כך שהבטחון עצמו יהיה "בלתי להוי' לבדו". כתוב "זֹבח לאלהים [אחרים] יחרם בלתי להוי' לבדו" – דווקא במקום חשוך וריק מגילוי אלקות, בו יש נתינת מקום לכח המדמה להמשך אחרי אלהים אחרים, כולי נשאב לקב"ה לבדו. כלומר, כולי מכיר שכל הכח שיהיה לי לפעול ולהצליח הוא אך ורק ממנו יתברך.

ב. "מורח ודאין" – רצון עם שכל

להלביש בשכל את הדחפים לגאול ולמרוד

עד כאן למדנו על ליקוי אחד של משיח שקר – שבטחונו העצמי המופרז אינו בה' לבדו – וכעת נלמד על ליקוי נוסף, שהוא תוצאה מהליקוי הראשון:

ועוד (ותלוי בהנ"ל) שרצונו למרוד במציאות השקר אינו מושכל אצלו בטוב טעם ודעת

מה מניע את המשיח? בכל אחד יש ניצוץ משיח – מה מניע כל מי שרוצה לעשות משהו גדול בחיים, לקרב את הגאולה? שני דברים:

ראשית, עם ישראל בגלות – רוצים לגאול את עם ישראל. גם השכינה בגלות, "שכינתא בגלותא" – מי שמרגיש את השכינה – ורוצים לגאול אותה, "לאקמא שכינתא מעפרא". זו תנועה נפשית אחת – הרצון האדיר לגאול. כמו שהאדם הכי קרוב לך חולה ואת רוצה רק לרפאות אותו.

אבל, כאשר גם ברור מי כאן עומד מנגד, מי המתנגד הגורם לצער – מרגישים שעלמא דשקרא, שנקרא גם מלכות הרשעה, הוא הגורם לצער השכינה – מתעורר אצל מי שרוצה לגאול גם רצון למרוד בעלמא דשקרא. אמנם, יתכן שהמרד שלו בעלמא דשקרא – "פגע בו כיוצא בו"[כ] – מעורב גם בשקר של עצמו. עוד יותר, כמו שהסברנו קודם, גם המשיח האמתי פועל מתוך מה שנדמה שקר, הבטחון שלו – "בלתי להוי' לבדו" – שהוא יבוא עכשיו, "היום".

אם כן, המשיח רוצה לגאול את עם ישראל ובד בבד יש לו התלהבות רבה למרוד בשקר, להרוג את הנחש. משיח בא לקטול את החיויא בישא. האם יש לו שכל ברצון למרוד? זו הבעיה השניה: בפרק הבא – תכלית כל המאמר – נלמד על תהליך שנקרא 'קביעה רצונית'. מאמונה באים לרצון ומרצון באים לשכל – ואז הדבר מתממש בפועל. מי שבטחונו העצמי מעורב אגו – גם השכל שלו, איך מורדים בשקר, הוא משובש. אין לו מספיק שכל, הוא באמת קצת משוגע – מורד בלי שכל. אם הבטחון שלי הוא מאה אחוז בה' – השכל שלי פועל טוב. אם הבטחון העצמי לא מאה אחוז בה', אני מעורב בתמונה – גם השכל לקוי.

להריח נכון ולדעת להסביר

איך אומרים זאת?

(דהיינו מה שאינו "מורח (רצון – אריך[כא]) ודאין (בשכל)"[כב]) וד"ל.

זהו נושא חשוב: כתוב שהסימן של המשיח האמתי שהוא דן לפי ריח. בפשט הכוונה שהוא מריח ויודע מי זכאי ומי חייב – "ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח", לא צריך לראות או לשמוע, אלא רק לפי הריח. לפי הקבלה והחסידות חוש הריח הוא בכתר, למעלה מהשכל, אבל בדין בפועל יש ממד של שכל – לדון היינו לבחון ולהבחין.

אם כן, בביטוי "מורח ודאין" – שמשיח מריח ודן לפי הריח – יש שני ממדים: ממד הריח עצמו, שלמעלה מהשכל, וממד הדין, השכל, בו לפי פשט צריך להבין את המציאות, מה בדיוק המריבה-המחלוקת בין האנשים, וגם להבין טוב איך להכריע ביניהם. את המשיח מנחה חוש ריח מי צודק, אבל על פי הלכה – גם כשיש לדיין חוש מי צודק, הוא חייב להסביר זאת בשכל לעצמו וגם לזולת. לכל אחד מבעלי הדין יש זכות לשאול אותו "מאיזה טעם דנתוני"[כג] וצריך להיות מובן היטב בשכל למה חייב את האחד וזיכה את האחר. לכן, הביטוי "מורח ודאין" הוא הרכב של חוש הריח ושל שכל נכון ובריא.

תענוג הריח מחזק את השכל

נסתכל בהערה סו:

כמבואר בדא"ח שחוש הריח הוא בבחינת הכתר שלמעלה מן המוחין, וע"י התענוג שבריח נמשכת תוספת הארה מן הכתר לחיזוק המוחין. ראה תורת חיים שמות, תמה, ב, בבאור סוד הקטורת.

חוש הראיה הוא חכמה, חוש השמיעה בינה וחוש הטעם הוא דעת – אבל חוש הריח הוא כתר, שלמעלה מטעם ודעת. הנס שמשיח יכול לשפוט על פי ריח משבח אותו שאצלו מפותח הכתר, לכן מגיע לו כתר – "אין כתר אלא למלך"[כד].

יש כאן הסבר מאדמו"ר האמצעי על פעולת חוש הריח: אדם הולך להתעלף וצריך לחזק אותו – לחזק את המוחין – ולשם כך נותנים לו משהו חזק להריח. מתי עושים זאת לכולם, ומחלקים איזה טבק או ריח טוב? ביום כיפור. כנראה בעזרת נשים פחות עושים זאת – נשים יותר חזקות... – אבל ביום כיפור, כשאנשים חלשים, רואים בבית הכנסת שמישהו מסתובב עם טבק בשביל לחזק. ההסבר של אדמו"ר האמצעי, שריח טוב וחזק מחזק את המוחין, מתאים להבנת "מורח ודאין" – מתוך הריח מתחזק השכל. למה הריח מחזק את המוחין? הוא מוסיף מלה – התענוג שבחוש הריח. מה חסר ביום כיפור? התענוג. מי שיש לו נשמה מרגיש את ה"לחיותם ברעב"[כה] – תענוג מהצום – אבל הגוף מעונה. איזה תענוג גשמי אסור ביום כיפור? אכילה ושתיה וכו', תענוג משכל ולמטה, אבל התענוג שבכתר, תענוג הריח הטוב, מותר. גם הכתר של הגשמיות הוא רוחניות, לכן ריח לשון רוח (והוא "דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו"[כו]). יש בריח תענוג, והתענוג של הריח מחזק את השכל.

זהו בדיוק סוד "מורח ודאין" – מריח ודן. אם נצייר, באים אנשים לדין תורה ומשיח דן אותם לפי הריח: קודם יש לו חוש להריח מי צודק – כנראה גם ביכולת להריח ולדעת מי צודק יש איזה תענוג – ואחר כך צריך לחזק את המוחין לדון לפי דין תורה. גם אם הפסק נשמע ברגע הראשון "פלא יועץ"[כז] – פלא למה פסק ככה – צריך להתיישב בשכל למה זהו הפסק, שיהיה מובן. זו משמעות הביטוי המיוחד "מורח ודאין".

הריגת בר כוזיבא

נקרא גם את הערה סז. מאיפה יודעים שמשיח "מורח ודאין"? פסוק מפורש. בפרק על משיח בישעיהו כתובים פסוקים שמתפללים עליהם בחגים "ויקוים בי"[כח] – גם סימן שבכל אחד ניצוץ משיח – "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'"[כט]. ובפסוק הבא כתוב:

"והריחו ביראת ה' (ישעיה יא, ג)... רבא אמר דמורח ודאין ('שמריח באדם ושופט ויודע מי החיב...', רש"י) דכתיב 'לא למראה עיניו ישפט' 'ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי הארץ' (שם).

אחר כך הגמרא מספרת את הסיפור שלמדנו פעם קודמת:

בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא. אמר להו לרבנן אנא משיח. אמרו ליה במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין. כיוון דחזיוהו דלא מורח ודאין, קטלוהו" (סנהדרין צג, ב).

בר כוזיבא מלך שנתיים וחצי בארץ – הנפיק מטבעות במרד שלו. הוא אמר שהוא המשיח – היה לו הרבה אגו, כמו שלמדנו. גם למשיח יש בטחון מופרז כזה, אבל הוא אצלו "בלתי להוי' לבדו" כנ"ל – וחכמים בחנו אותו האם הוא "מורח ודאין". בגמרא כתוב חד וחלק, בקיצור, כשראו שאין לו תכונה זו – הרגו אותו. למדנו פעם קודמת שלש דעות מי הרג את בר כוכבא. הכי פשוט שנפל בקרב, אומות העולם הרגו אותו; יש מקום שמשמע שאף אדם לא יכול לו, ונחש הרג אותו; אך כאן כתוב שחכמים הרגו אותו. מה הכוונה? דנו אותו למות.

אחד ממפרשי הרמב"ם, המגדל עוז, שואל[ל]: למה דנו אותו למות? על מה חייב מיתה? מה הוא עשה?! כדי לתרץ את הקושיא שלו מסבירים[לא] שמשיח גם צריך להיות נביא "קרוב למשה רבינו", לפי דברי הרמב"ם בהלכות תשובה[לב]. אם אמר שהוא משיח ואין לו תכונה זו – הוא נביא שקר, שלפי התורה חייב מיתה. אבל לבעל המגדל עוז קשה – אם מפרשים לפי פשט, שדנו אותו למוות – מה פתאום הרגו אותו?!

"מורח ודאין" בדעת הרמב"ם

ועיין רמב"ם הלכות מלכים יא, ג הנ"ל, שמתעלם לכאורה מגמרא זו, ועל כך משיג הראב"ד שם.

בשני הפרקים האחרונים ברמב"ם – הלכות מלכים פרקים יא-ב – הוא מתאר את ימות המשיח. הוא כותב שם מאד חזק שלא עיקר בדת לדעת בדיוק את סדר הדברים, וגם אי אפשר לדעת – יש מחלוקת בין החכמים, לא היתה להם מסורת ברורה בענין רק כל אחד דרש לפי פסוקים כו'. בכל אופן, הוא כותב שני פרקים שלמים על משיח וכשהוא מביא את סיפור רבי עקיבא שהיה נושא כליו של בר כוזיבא, הוא לגמרי מתעלם מגמרא זו בסנהדרין, לא מביא בכלל "מורח ודאין" וודאי שלא מביא שחכמים עצמם הרגו אותו.

לא כולם יודעים – ומשמע שגם לא כל מפרשי הרמב"ם ידעו[לג] – שבאגרת תימן[לד] הוא כותב בפירוש שמשיח "מורח ודאין". זו עוד קושיא, מה בדיוק השקפת הרמב"ם בענין. כאן, ב'הלכות משיח' שלו – בהלכה שאנחנו לומדים – הוא כותב שמי שחושב שמשיח צריך לעשות מופתים שלא כדרך הטבע הוא טפש, ודעתו מנוגדת לדעת חכמים. מציינים גם שהרמב"ם פוסק[לה] כשמואל, ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד"[לו] – נצא מהגלות, אבל חוץ מזה "עולם כמנהגו נוהג". הרבי אומר[לז] שכך בתקופה הראשונה של משיח. אמנם, יש מי שאומר[לח] שהרמב"ם לא פוסק בדיוק כשמואל, אך זהו הפשט, כפי שעולה גם מדבריו שמי שחושב שמשיח צריך לעשות מופתים הוא טפש. מסבירים[לט] שהוא מתכוון שלא לחשוב שצריך את הנס של "מורח ודאין". מה לעשות שבמקום אחר הוא כותב שמשיח כן "מורח ודאין"?! פלונטר בהבנת הרמב"ם, צריך ליישב את הכל.

קודם כל, פשיטא שהרמב"ם ידע מהגמרא. אם נסביר שבאמת לא פוסק כגמרא זו – צריך מקור אחר שפוסק כמוהו. אחד ההסברים הוא שיש במדרש איכה[מ] וגם בירושלמי[מא] סיפור אחר על בר כוזיבא, לא כמו בבבלי, ושם באמת כתוב שהגוים הרגו אותו או – לפי כמה פירושים – שנחש הכיש בו, בלי הצורך ב"מורח ודאין". כלומר, תולים שהרמב"ם סומך על מקור אחר. למה הרמב"ם מעדיף את המקורות האחרים? לכאורה הגמרא הבבלית הכי מוסמכת! כי סובר שהבבלי לא כדעת שמואל שאומר ש"עולם כמנהגו נוהג". זה הכי חזק אצל הרמב"ם, שכאשר יבוא משיח – לא לחשוב שנכנס לסדר עולם חדש. יהיה אותו עולם, אותה מציאות, אותה הנהגה כמו בעולם עכשיו, רק שמשיח יחזיר את העטרה ליושנה, יבנה את בית המקדש והכל – כמו שבר כוכבא רצה לעשות. לכן הוא מעדיף לסמוך על איכה רבה מאשר על הגמרא. שוב, מסבירים שהוא סובר שזו פשוט מחלוקת בחז"ל, כמו שכותב בהמשך בפירוש שבכל מה שקשור למשיח – מה יהיה ואיך יהיה – החכמים חלוקים, והוא מדגיש שאין כאן "עיקר בדת".

ישוב דברי הרמב"ם – הסבר פנימי בגמרא

עד כאן רקע לסוגיא ברמב"ם, וכעת נקרא את ההסבר שלנו:

אך לפי דברינו בפנים יש לישב גם את דברי הרמב"ם באופן שלא יתעלמו מהגמרא הנ"ל, כלומר שמפרש את ענין השפוט שע"פ חוש הריח לא כענין ניסי, אלא כמתיחס לדקות ההבחנה שבפנימיות כחות הכתר והחב"ד שבנפשו.

לכל יהודי יש כתר, יש אינטואיציה, ואפשר לפרש בפשטות שאצל משיח חוש הכתר מפותח – יש לו חוש טוב, אינטואיציה, להבין מיד מי צודק בין שני האנשים שנכנסו לחדר, ואחר כך החוש מתלבש גם בשכל טוב. אם נפרש כך, יתכן שיש לו תכונת "מורח ודאין" גם בלי לומר שהוא נביא. הגדרה זו תסביר איך במקום אחר גם הרמב"ם אומר שמשיח "מורח ודאין". משיח לא צריך לעשות נסים, אך השאלה אם "מורח ודאין" הוא נס או חוש. ביד החזקה הוא אומר שמשיח לא עושה נסים ובאגרת תימן הוא אומר שהוא "מורח ודאין", לכן נראה ש"מורח ודאין" היינו רק חושים טובים ושכל טוב – כח הכתר הוא חוש ריח טוב, "מורח", וכחות חב"ד היינו "ודאין" בשכל טוב.

המשך ההערה הוא הצעה להסביר את הגמרא על כך שחכמים הרגו את בר כוזיבא גם לפי הרמב"ם. משהו דומה למה שכתוב כאן מציע הרדב"ז, אך בסגנון פחות 'חזק'[מב]. כאן ההסבר הוא על דרך הסברי המהר"ל מפראג, שמכל המפרשים הכי מדגיש שלא חייבים לפרש אגדות כפשוטן, בגשמיות, אלא שיש להן פירוש פנימי. כך גם אפשר לפרש כאן שחכמים לא הרגו אותו בגשמיות – מיתת בית דין – אלא באופן פנימי:

כמו כן, אפשר שמפרש את מה ש"קטלוהו" רבנן, בפנימיות, לא באופן גשמי (וכידוע בכגון דא בכ"ד בפרוש האגדות למהר"ל מפראג ז"ל), אלא שהיות והבחינו שאין בו את בחינת "מורח ודאין" וממילא אין בטחונו העצמי מבורר באמת, משכו ידם ממנו ובכך סילקו ממנו את שפע חיותו הבאה מתורת אמת, וממילא "נהרג בעונות", ודוק.

עד המבחן של "מורח ודאין" החכמים תמכו בו. לפי הרמב"ם כולם תמכו בו, לא רק רבי עקיבא. זו גם מחלוקת – רוב המפרשים אומרים שהרוב לא תמכו בו, אלא רק רבי עקיבא ועוד כמה, אבל הרמב"ם אומר שכל חכמי הדור תמכו בו. תמיכת החכמים הזרימה בו חיות מכח התורה – חכמים הם התורה, "תורת אמת", שהיא מקור של חיים, "כי הם חיינו". העידוד של חכמים – 'אתה גבור החיל, לך תצליח' – נותן לו כח לעשות חיל. כאשר חכמים רואים שאין לו "מורח ודאין" נסי וגם לא טבעי, הם מבינים ש'זה לא זה', לא ראוי להיות משיח – כל הבטחון העצמי שלו הוא אגו לא מבורר, ישות דקליפה. אז חכמים מתייאשים ממנו, ממילא הם מסלקים ממנו את הכח שנתנו לו, וממילא הוא נופל – הוא יוצא לקרב בלי הסיעתא דשמיא הנדרשת ולכן נכשל ונהרג.

סיכום ורמז סיום

קראנו שתי הערות להבין את תכונת "מורח ודאין" – "מורח" למעלה מהשכל, ומזין את השכל, "ודאין". הרצון של מי שמתיימר להיות משיח למרוד במלכות הרשעה כדי לגאול את עם ישראל צריך להתלבש בשכל בריא. יש גיבורים שעיקר ההתלהבות שלהם הוא למרוד ברע – אולי יש כל כך הרבה רצון למרוד ברע, שהגיבור קצת לרגע שוכח שעצם מה שצריך להניע אותי (ובאמת הניע אותו) הוא הדחף לגאול את עם ישראל, לגאול את הטוב. אם אין לו שכל – זו בעיה.

שוב, יש לו שתי בעיות, בעיה של אגו, ומתוכה יש בעיה שהרצון החזק שלו – הכתר שלו – לא יורד נכון ומתחבר נכון עם השכל שלו. לפי מה שהסברנו, הבעיה השניה נקראת שהוא לא "מורח ודאין". אפילו שהוא "מורח" – יש לו רצון, כתר, חוש ריח – הוא לא דן נכון את המציאות.

נסיים ברמז יפה: דאין בארמית אותיות דינא וגם שם קדוש א-דני, השם של המלכות, לשון אדון. כל הביטוי "מורח ודאין" – מורח (אותיות חמור, ששוה "עוד יוסף חי", כידוע אצלנו) ועוד ו של "ודאין" עולה 260, ד"פ שם א-דני. כלומר, כל הביטוי "מורח ודאין" שווה 325 שהוא ה פעמים שם א-דני (שם א-דני פנים ואחור), שם המלכות, שהיא עצמה סוד האות ה של שם ה' (325 הוא גם מספר משולש – סכום כל המספרים מ-1 עד 25).

בכל אופן, עיקר הווארט שתכלית ה"מורח ודאין" היא ה"דאין" – שיהיה דין אמת – וה"מורח" הוא רק אמצעי. לכן "מורח ודאין" עולה ה"פ דאין – זו התכלית. גם דין לפי המראה והשכל (מראה עיניו ומשמע אזניו) יהיה דין אמת, אבל מהריח בא דין אמת לאמתו – אף שלעתים נדמה כשקר – ו"כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף עם הקב"ה במעשה בראשית"[מג]. כמו שהשקר של אמירת משיח "היום" הוא האמת לאמתו, כך גם ה"מורח ודאין". כשהוא זוכה ל"מורח ודאין" – ל"דאין" אמת לאמתו – הוא זוכה לשם א-דני וראוי להיות מלך.

חלק שני: להחיות את המשיח

ג. רבי עקיבא ומשיח בן יוסף

רבי עקיבא – ה'משלח' של בר כוזיבא

בשיעור הקודם[מד] למדנו שלבר כוזיבא יש ניצוץ גדול של משיח בן יוסף. כתוב, בפשט, שמשיח בן יוסף יהרג – לכן גם הוא נהרג. התומך העיקרי שלו היה רבי עקיבא, לכן כעת מוסיפים דבר חשוב ומתבקש:

גם רבי עקיבא – "עקיבא בן יוסף"[מה] – שנשא כליו של בן כוזיבא, הוא בחינה של משיח בן יוסף דוקא,

בפעם הקודמת הסברנו שבין תלמידי רבי עקיבא רבי מאיר קבל את ניצוץ בר כוכבא עצמו ורבי שמעון הוא כבר בחינת משיח בן דוד. כעת מדברים על רבי עקיבא עצמו – כתוב שהוא מצד הגבורה, הוא תומך במרד, במלחמה פיזית, לא איש שלום בכל מחיר אלא עם דינים (דקדושה). לאיזה משיח הוא שייך? תמיכתו בבר כוכבא היא סימן שזהו שרשו שלו מצד עצמו. אפילו יותר מבר כוכבא – הוא משיח בן יוסף למהדרין. כנראה תמיכתו בבר כוכבא היא מעין עשית שליח – הוא עצמו עיקר משיח בן יוסף ובר כוכבא הוא רק הזרוע המבצעת שלו. כפי שנסביר, רבי עקיבא הוא שרש בחינה זו בעולם האצילות, שכולו טוב, ובר כוכבא כנגדו בעולם הבריאה, שרובו טוב ומיעוטו רע – יש בו הרבה טוב אבל גם רע.

משיח בן יוסף – כח הבירורים מעשו

ומהו משיח בן יוסף?

סוד כחו של יצחק לברר את הציד (הנשמות הקדושות) שבפיו של עשו (כמבואר בכתבי האריז"ל[מו]),

תמיד הנכד דומה לסבא – כמו שעל יעקב נאמר "יעקב אשר פדה את אברהם"[מז] – ולכן יוסף (ממנו משיח בן יוסף) דומה לסבו יצחק (גם נוהגים לצרף את שני שמות יחד, יוסף-יצחק, שמו של הרבי הריי"ץ).

יצחק אהב דווקא את בנו הרשע, עשו, "כי ציד בפיו"[מח]. בפשט – הוא היה משוחד באהבתו לציד שעשו הביא לו לאכול. זהו ודאי לא הפירוש הפנימי. כתוב באריז"ל שלא עשו ציד להביא ליצחק, אלא שיצחק עצמו צד ציד בתוך פיו של עשו. פה הוא פנימיות – הוא חדר לפנימיות נפש עשו וצד בה ציד, הוציא משם נשמות גדולות, כדוגמת רבי עקיבא (שהוא בן גרים, כנראה יוסף אביו היה גר-צדק) ורבי מאיר, השנים עליהם דברנו קודם. שניהם מבני עשו והם גדולי ישראל שכל תורה שבעל פה על פיהם (דוגמת משה רבינו בתורה שבכתב) – רבי עקיבא הוא עמוד התווך של התורה שבעל פה ו"סתם משנה רבי מאיר"[מט]. את כח יצחק אבינו לצוד נשמות מתוך עשו – כח לברר ניצוצות מאומות העולם בכלל ומעשו הרשע בפרט – מקבל ומבצע דווקא יוסף הצדיק, שנעשה משנה למלך ואחר כך מלך שלם במצרים.

רבי עקיבא כנגד יוסף בעשרה הרוגי מלכות

רבי עקיבא, ששם אביו יוסף, הוא משיח בן יוסף הרבה יותר אמתי מבר כוזיבא – שהרי לו יש גם תורת אמת – והוא גם יוסף עצמו. איך יודעים? מהסבר האריז"ל לעשרה הרוגי מלכות. בסוף סרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל והוא מת על קידוש ה' כעיקרי בין עשרת הרוגי מלכות – בעצם הוא העיקרי ביניהם. האריז"ל כותב[נ] שכל פעולה טובה של יהודי, כל העלאת מ"נ, כל מה שמחזיק את עם ישראל בגלות אלפיים שנה – הכל בכח עשרה הרוגי מלכות. כתוב דבר דומה גם על הבעל שם טוב – שכל כוונה פנימית שיש ליהודי בתפלה וכל הרהור תשובה ממנו עד משיח היא מכחו. כנראה יש קשר ביניהם. עשרה הרוגי מלכות העלו מ"נ (מיין-נוקבין) בשביל כל הדורות והבעל שם טוב הוא כבר המשכת מ"ד (מיין-דכורין) מלמעלה למטה.

מה היה הדין על עשרת הרוגי מלכות? צריך לזכור מהפיוט במוסף יום כיפור... אמנם לא כולם ממש נדונו למות בפרק אחד, אך לפי הפיוט במחזור היה דין אחד נגדם  – המלך הרשע דן אותם על מכירת יוסף. הוא שאל אותם מה התורה אומרת על "גֹנב איש ומכרו"[נא], הם השיבו שחייב מיתה, והוא אמר להם – מאז השבטים אין כמותכם ואתם תשאו את עון אבותיכם, כאילו לפי דין תורה. למה הם היו עשרה? כנגד עשרת האחים שהשתתפו במכירת יוסף. מי העשרה? שני אחים לא היו שם – ראובן, שעסק בתשובה על שבלבל את יצועי אביו[נב], וגם בנימין, אותו לא שלח יעקב עם אחיו לרעות את הצאן בשכם (שני השבטים שלא השתתפו, ראובן ובנימין, הם הגדול והקטן שבשבטים, ללמד שחטא מכירת יוסף הוא חטא של 'בינונים'). אם כן, גם יוסף נכלל בעשרת האחים. איך יכול להיות? מה יוסף חייב?! הרי הוא לא מכר את עצמו! אפשר לומר שהוא גירה את השנאה בו. בכל אופן, הוא היה הסבה בעטיה נגרם החטא

כנגד מי ממשבטים מכוון רבי עקיבא בהרוגי מלכות?

שהרי בעשרה הרוגי מלכות, שכנגד השבטים שהשתתפו במכירת יוסף (לאפוקי ראובן כנודע[נג]), הוא כנגד יוסף עצמוי ("כי כשם שנפרעין מן הסיבה כן נפרעין מן המסובב"[נד]).

לפעמים כתוב[נה] שהוא כנגד השכינה, שגם השתתפה, אבל יש מי שכותב[נו] בפירוש שהוא יוסף. אם כן, רבי עקיבא הוא יוסף והוא משיח בן יוסף.

ד. שלשה משיחי שקר

משיח בן יוסף ברמב"ם – ממלכי בית דוד השלמים והכשרים

בתוך המשפט הבא יש סוגריים גדולים – סוגריים בתוך סוגריים – שנקדים לקרוא אותן:

הרמב"ם אינו מזכיר את משיח בן יוסף – איפה הוא רמוז אצלו?

(ע"ד דברי הרמב"ם[נז]: "... ואם לא הצליח עד כה, או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים שמתו.

הוא אומר שבהחלט יכול להיות אחד שמנסה להיות משיח אך לא מצליח בפעולות שמשיח צריך לעשות – להחזיר את עם ישראל בתשובה, להלחם מלחמות ה' ולנצח ולבנות מקדש במקומו – או שמת, נהרג, תוך כדי עבודתו (בכך רומז לבן כוזיבא, או למישהו קצת יותר שלם וכשר ממנו). מכיון שלא הצליח אפשר לומר עליו אובייקטיבית שהוא משיח שקר – הוא רצה, חשב להיות משיח, אבל הוא לא. לאותו משיח שקר קורא הרמב"ם אחד מ"מלכי בית דוד השלמים והכשרים" – הוא גם שלם וגם כשר.

אם הוא רומז למשיח בן יוסף, איך הוא יכול להיות "ממלכי בית דוד"? למדנו כמה פעמים שהאריז"ל מסביר[נח] שמה שבקשו לעשות את חזקיהו המלך משיח – אם היה אומר שירה על נס מפלת סנחריב – היינו משיח בן יוסף, אף שהוא מלך מבית דוד. כנראה שגם יאשיהו המלך – עליו נאמר אחרי חזקיהו "רוח אפינו משיח הוי'", אבל נהרג בעוונות – היה משיח בן יוסף, אף שהיה מבית דוד. גם כאן, המלך מבית דוד שנהרג והרמב"ם עדיין מחשיבו מלך שלם וכשר – הוא בחינת משיח בן יוסף. משיח בן דוד הוא רק מי שגומר את המלאכה עד הסוף, עד בנין בית המקדש.

גלגול נשמת אפרים בדוד

איך יתכן שמלך ממלכי בית דוד הוא בחינה משיח בן יוסף?

(דהיינו גלגול נשמת אפרים בדוד שנקרא אפרתי כנודע בסוד עטרת יסוד ז"א[נט], שרש בנין המלכות דנוקבא דז"א, וכמבואר במ"א)

למה אפרים ולא יוסף? בקבלה יוסף הוא היסוד ודוד הוא המלכות, אבל בתוך היסוד יש את עטרת היסוד, שרש המלכות ביסוד. יוסף עצמו הוא כל היסוד, אבל "הבן יקיר לי אפרים"[ס] הוא עטרת היסוד[סא] – שרש דוד ביוסף.

במדרשים ה' פונה למשיח 'אפרים משיח צדקי'[סב] – הכוונה לאו דווקא למשיח בן יוסף. יש 'משיח בן יוסף' ו'משיח בן אפרים'[סג], אבל השם הפרטי אפרים מכוון לפעמים למשיח בן דוד. בהתפלגות המלכות מלכות יהודה היא מלכות הדרום ומלכות אפרים היא מלכות הצפון – שני יריבים, רחבעם וירבעם – אבל יש בחינה שברוחניות אפרים מתגלגל דווקא בדוד. לכן דוד, שבא מבית לחם ש"בארץ אפרת" – ביהודה דווקא, לא באפרים – נקרא "אפרתי"[סד]. זהו סימן מאד חזק שיש בחינה או גלגול של אפרים בדוד, שבלשון הקבלה היינו עטרת היסוד, שרש המלכות ביסוד. כך נבין את דברי הרמב"ם.

המשכיל הנכשל

ממשיך הרמב"ם להסביר למה עשה ה' כך, שמישהו שלם וכשר מתיימר להיות משיח אך נכשל:

ולא העמידו הקב"ה אלא לנסות בו רבים, שנאמר 'ומן המשכילים יכשלו, לצרוף בהם ולברר וללבן עד עת קץ, כי עוד למועד'[סה]".

עוד לא בא הזמן למשיח, "כי עוד למועד"[סו], וה' העמידו כדי לבחון את אמונת כלל ישראל – האם אנחנו עדיין מאמינים שיבוא משיח גם אחרי הנסיון הכושל? כך ה' צורף אותנו, כצורף המוצא כלי בדוק וחזק.

לפי הפסוק בדניאל שמביא הרמב"ם, אותו מלך מבית דוד – שהוא בחינת אפרים – נקרא משכיל-נכשל, לשון נופל על לשון, וגם אותה גימטריא. משכיל היא מלה לשבח. אותו משיח שקר – בדרגה הכי גבוהה, עולם הבריאה, כדלקמן – הוא משכיל (מתאים לעולם הבריאה, עולם השכל) נכשל. גם ווארט חשוב – אפשר להיות הכי משכיל ועדיין להכשל במשימה (אכן, כמו שהסברנו בחלקו הראשון של השיעור ביחס ל"מורח ודאין"[סז], אם השכל שלו היה מבורר לגמרי הוא היה מצליח).

נוסיף כאן גימטריא: עשרת השבטים החייבים במכירת יוסף (שכנגד עשרת הרוגי מלכות, כנ"ל) – שמעון לוי יהודה יששכר זבלון דן נפתלי גד אשר יוסף – עולים 2755, ה"פ 551, העולה בדיוק יוסף-רבי עקיבא. לרמוז לי – למי שאוהב מספרים – שרבי עקיבא, גלגול יוסף, הוא הכלל של כל עשרת הרוגי מלכות, התיקון הכללי. אך בדיוק אותו מספר, רבי עקיבא יוסף, הוא הגימטריא של "ומן המשכילים", הפסוק שנדרש על משיח בן יוסף (העליון מבין שלשת משיחי השקר, כפי שיתבאר מיד) – שהוא מלך שלם וכשר, רק שנכשל, לא הצליח, נהרג.

הנוצרי והישמעאלי

אכן, מיד בהמשך עובר הרמב"ם לדבר על כאלה שאינם ממלכי בית דוד השלמים והכשרים, אלא שני משיחי שקר שאינם 'משכילים' אלא רק 'נכשלים':

כאן מכנהו הרמב"ם משכיל-נכשל. בהמשך דבריו מסביר הרמב"ם אודות ענינו של ישוע הנצרי, עליו נאמר "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו"[סח], והישמעאלי,

על ישוע הנוצרי – יהודי (בעל יחוס כל שהוא) – מתנבא דניאל מאות שנים קודם. הוא כבר משכיל-נכשל אלא פריץ-נכשל – "מבני פריצי עמך... ונכשלו". הישמעאלי כל כך נכשל, שאפילו לא מופיע בספר דניאל וגם הרמב"ם לא מזכירו כאן בשמו, להדגיש שאינו מזרע ישראל.

יש פה נקודה מאד חשובה – ברור לרמב"ם שכל המשיחים האלה לא סתם פעלו בבחירה אנושית, אלא הם שלבים של תכנית אלקית. גם על משיח השקר בדרגה הכי גבוהה הוא אמר שה' העמידו כדי לבחון ולצרוף את בני ישראל, וגם שני אלה – הרבה יותר למטה, יותר שקריים ויותר גרועים – הם חלק מתכנית אלקית, הכל בהשגחה פרטית:

שתכלית כונת השי"ת בהופעתם בעולם היא "לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כלו לעבוד את ה' ביחד" עיי"ש.

כלומר, כל משיחי השקר הם שלבים של משיח אמת. זהו ווארט חשוב מאד – פלאי פלאים. כל משיחי השקר שצריך להזהר להתרחק מהם – "מדבר שקר תרחק"[סט] – הם בסופו של דבר, בהשגחה מופלאה, חלק מביאת משיח האמתי. הם סוללים לו את הדרך, עד לתכלית הסופית של תיקון כל העולם לעבוד את ה' שכם אחד.

שלשה משיחי שקר כנגד בי"ע

וי"ל שהם ג' בחינות דסוד "משיח שקר", כנגד בי"ע (בבריאה רובו טוב ומעוטו רע וכו' כנודע).

הרמב"ם פרט שלש מדרגות במשיח שקר – הראשון היה מלך כשר מבית דוד, ואחריו עוד שנים שהם דרגות שקר ממש. במקומות אחרים ברמב"ם ברור שהכי גרוע הוא הישמעאלי. רבינו סעדיה גאון, לפני הרמב"ם, כבר כותב[ע] שגלות אדום – הנצרות – הופכת בסופה, בדורנו, לגלות ישמעאל, שייך גם לארץ הקדש (גם שייך למה שהרמב"ם כותב שמשיח ינצח את כל אויביו מסביב, דווקא מסביב לארץ ישראל דהיינו ארצות ערב). גם בהיסטוריה הפשוטה, בסדר הדורות – שהוא גם סדר ההשתלשלות רוחנית – ישו קדם למוחמד.

לא צריך לדבר עליהם יותר מדי, אבל העיוות של מי שנוהגים לקרוא לו "אותו האיש" הוא עיוות של מדות, עולם היצירה, ועיוות הישמעאלי, שבמקום אחר[עא] הרמב"ם קורא לו "המשוגע" (התקיים אצלו 'אני משיח' בגימטריא משוגע), הוא עיוות במעשה – בדרגה הכי תחתונה (של רצח וניאוף וגנבה). לכן בהחלט מתאים להקביל אותם לעולם הבריאה – עולם השכל, שרובו טוב ומיעוטו רע; לעולם היצירה – אותו האיש והנצרות שיצאה ממנו; ואחד כנגד העולם התחתון ממש – בלי שכל ובלי רגש (הראשון הוא יהודי המשפיע על יהודים, השני יהודי המשפיע על גוים והשלישי, "אף עשיתיו"[עב], כולו גוי). אם כן, ישור הדרך למשיח האמתי הוא בירור בשלשת העולמות התחתונים.

תקון כלם הוא סוד משיח בן יוסף שיהרג וד"ל)

משיח בן יוסף הוא משיח השקר למהדרין, שהשקר שלו הוא אמת לאמתו[עג] – הוא התיקון של כל התופעות הללו. לא ראיתי דנים האם המשיח שפגש רבי יהושע בן לוי היה משיח בן יוסף או משיח בן דוד, אבל היות שהוא 'שקרן' – כפי שאומר ריב"ל – כנראה הוא משיח בן יוסף (יסוד, שפנימיותו אמת).

ה. תחית משיח בן יוסף ותחית משיח בן דוד

החייאת משיח בן יוסף

נחזור למשפט השלם, בלי הסוגריים שקראנו:

לאחר שיהרג משיח בן יוסף יחייהו משיח בן דוד (בכח תפלתו),

משיח בן דוד הוא "ואני תפלה"[עד] – ספירת המלכות נטו היא תפלה, בחינת נוקבא. היחס בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד הוא כמו איש ואשה, שהם גם תורה ותפלה. כח משיח בן דוד הוא אך ורק בתפלתו, שנקראת כלי זינו[עה], ובאמצעותה הוא מחיה מחדש את משיח בן יוסף. כלומר, הוא מאמת את השקר שלו:

דהיינו תקומת סוד השקר לשם שמים, סוד מדת הבטחון, שקר אותיות קרש (ש"מעצי שטים עומדים"[עו] – שטות דקדושה[עז]) ואותיות קשר כנ"ל, שהוא הוא האמת לאמיתו,

שקר לשם שמים – אמירת משיח שהוא בא "היום" – הוא בטחון עצמי מופרז (מבורר), נושא השיעורים האלה מתחלתם. הבטחון העצמי המופרז הוא תמיד בסכנת התמוטטות, מיתה, אבל צריך אותו, ולכן תפלת משיח בן דוד על משיח בן יוסף תחיה אותו – תכניס בו ענוה גמורה – והבטחון שלו יקום לתחיה. הסוד של בירור והפיכת השקר ל-קרש ו-קשר מבואר במאמרי "באתי לגני", כאשר הדוגמה ל"שטות דקדושה" ("עצי[עח] שטים") היא שמחת חתן כלה – הקשר (המשוקם) בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד.

החייאת משיח בן דוד

כעת נוסף כאן חידוש גדול, שכשם שמשיח בן דוד מחיה את משיח בן יוסף כך גם משיח בן יוסף (אחרי שהשתקם) מחיה את משיח בן דוד:

ועל ידו יחיה גם משיח בן דוד, שהלא הוא בחינת "בר נפלא"[עט] בעצם (טבע הנטיה ליפול בעצבות ויאוש, המניק חיות לע"ז דעלמא דשיקרא, בסוד "רגליה יורדות מות"[פ], ובסוד יואש מלך יהודה, יואש אותיות יאוש, כמבואר במ"א[פא]),

גם משיח בן דוד אינו מחוסן. למה משיח בן יוסף נהרג? בגלל בטחונו המופרז, שהוא שקר. אך מה הבעיה של משיח בן דוד? הוא "בר נפלא" – נפל בעצם, כל רגע הוא מת. למה? מה המיתה שלו? הוא מלכות דאצילות, העומדת סמוך לעולמות התחתונים, עלמא דשקרא, וכל הזמן "רגליה יֹרדות מות" – הוא נופל לתוך העולמות התחתונים. כשמשיח בן יוסף מתמוטט הוא מת, אבל הנפילה של משיח בן דוד היא יאוש ועצבות.

האריז"ל אמר שהכי היפך הקדושה היא עצבות, לכן הרחיק מאד מאד את מדת העצבות, כמו שכתוב בתניא[פב]. מה כל כך גרוע יאוש? שהוא מניק חיות לעלמא דשקרא – לכל סוגי עבודה זרה, כולל פולחן עצמי. זהו משהו מובן וגם מאד אקטואלי היום: אם אני, לדוגמה, מתייאש מכך שיכולה לקום כאן מדינה מתוקנת על פי תורה – מה עשיתי ביאוש שלי? אני מוסיף חיות לשקר, כי אני מתייאש מלתקן אותו. אני כח, יש לי נשמה, ואם אני מתייאש מלתקן את המציאות המקולקלת אני בעצם מניק ונותן לה חיות להתקיים כפי שהיא. כנגד היאוש הזה התמרד בר כוכבא בבטחון מופרז. מי יכול לעזור למשיח בן דוד כנגד היאוש? משיח בן יוסף, אחרי שהוא קם לתחיה בתפלת משיח בן דוד – הוא צריך להוציא את משיח בן דוד מהיאוש, מהפסימיות, ולשמח אותו.

כתוב[פג] שהאריז"ל עצמו הוא משיח בן יוסף. אם יש לו איזו הוראה כללית, דבר אחד, הוא לא להיות עצוב – תמיד להיות שמח, תמיד להיות אופטימי (הוא אף אמר על עצמו שמה שזכה לגילוי אליהו וגילוי רזין ורזין דרזין דאורייתא הכל היה בזכות השמחה של מצוה שלו[פד]). זהו משיח בן יוסף שמחיה את משיח בן דוד.

בין התמוטטות ליאוש

סכנת ההתמוטטות של משיח בן יוסף וסכנת הנפילה של משיח בן דוד שייכים, בנפש, לכל אחד ואחת:

יש אדם שמתחיל משהו, עם הרבה הרבה אנרגיה, ו'נשבר לו'. זהו טיפוס של משיח בן יוסף – התחיל עם המון כח ורצון ואנרגיה ובטחון, ופתאום לא מצליח, אז הוא נשבר לגמרי, נשבר לרסיסים, מתרוסס. למשיח בן דוד יש מנגנון אחר בנפש – הוא לא בסכנה ש'ישבר לו', שהיה שבור ורצוץ ומת, אלא בסכנת עצבות וגרוע ממנה יאוש. אלה שתי בעיות שונות.

על מי שהתחיל עם כל הכח וכאשר לא הלך הוא נשבר – צריך לומר 'קדיש' ולהתפלל שיקום לתחילה. השני גם התחיל עם כמה כח שיש לו, והאמין וקיווה לטוב, אבל כשהוא רואה שלא הולך – הוא מתייאש. לא צריך לומר עליו 'קדיש – הבחור התייאש ואולי יתאושש (לשון נופל על לשון) ויעשה משהו אחר בחיים. בכל זאת, גם היאוש הוא סוג של מות.

החייאה הדדית בנישואין

אמרנו ששני המשיחים הם כמו איש ואשה. אם כן, זו כבר הדרכה לחיי הנישואין:

תפקיד האשה להתפלל על הבעל שלא יתמוטט – יש לה כח להתפלל שיחזיק מעמד, שיצליח, היא יכולה להחיות אותו. תפקיד הבעל הוא "ושמח את אשתו"[פה] – עליו לדאוג שהאשה לא תפול ברוחה. לאשה יש נטיה טבעית לעצבות – או שנבראה כך, או שה' 'העניק' לה אל העצבון בעקבות חטא חוה, בו נתקללה "בעצב תלדי בנים"[פו] – ועל האיש  לומר לא לעצבות, לא ליאוש ח"ו, לשמח אותה.

הבטחון דקדושה בא דווקא עם הנישואין – "בטח בה לב בעלה"[פז]. לפני הנישואין אין בטחון אלא רק אמונה. כל אחת מאמינה כאן שבבוא הזמן, בעתו ובזמנו, ה' יזמן את בן הזוג האמתי – את הבעשערט – ויקימו יחד בית נאמן בישראל, באהבה ואחוה שלום ורעות, עם הרבה ילדים. זה עדיין בגדר אמונה, והבטחון בא עם הנישואין. בעיקר האשה נותנת לבעל את הבטחון. בתפלת האשה – שהיא בעצם האמונה שלה, היא מאמינה בבעל – היא נותנת בו בטחון, "בטח בה לב בעלה" והופכת אותו למשיח בן יוסף המתוקן.

כעת מסבירים שבשביל בטחון צריך זיווג של האיש והאשה. אפשר לראות זאת אפילו במספרים: אחד הרמזים הכי פשוטים (בכל המאמר) הוא שאמונה ובטחון הם א-ב, אמונה-בטחון. בפשט א-ב הם 1-2. כל זמן שאתה אחד, רווק, מספר לא זוגי – העבודה היא אמונה. אבל כשיש שנים – יש בטחון, כי בטחון הוא לשון דבקות, כמו שכתוב "ודבק באשתו"[פח]. זהו ווארט מאד חשוב ויפה.

שני "ישמח"

כאשר משיח בן יוסף מחיה-משמח את משיח בן דוד ואז הוא:

בבחינת "ישמח ישראל בעושיו"[פט] תמיד וד"ל.

יש שני פסוקים מקבילים (אותם אומרים כל בקר): "ישמח הוי' במעשיו"[צ] ו"ישמח ישראל בעושיו". "ישמח הוי' במעשיו" הוא מלמעלה למטה, מה' לעולם – "יהי כבוד הוי' לעולם ישמח הוי' במעשיו" – ו"ישמח ישראל בעושיו" (בה' שעשה ועושה אותו) הוא מלמטה למעלה (המשך הפסוק הוא "בני ציון יגילו במלכם" – כדאי לראות את הפירושים ולהבין את ההבדל בין "ישראל" ל"בני ציון", בין "ישמח" ל"יגילו" ובין "עושיו" ל"מלכם").

כוונה פשוטה שאפשר לכוון כל בקר: ב"יהי כבוד הוי' לעולם ישמח הוי' במעשיו" אני חושב להחיות את משיח בן יוסף וב"ישמח ישראל בעושיו" (פסוק שני, גם בסדר האמירה בתפלה) אני מתכוון להחיות-לשמח את משיח בן דוד. משיח בן יוסף יורד (בסוד "חות דרגא ונסיב איתתא"[צא]) ומשיח בן דוד עולה (בסוד כלה לשון כלות הנפש[צב]) – אבל כל אחד מחיה את השני, זה הווארט כאן.

עוד רמז: את המלה "בעֹשיו" – כמו הכתיב בתנ"ך – אפשר לקרוא בעֵשיו. כדברי הרבי[צג] שעשו מוכן לתיקון והבעיה היא רק בנו, שאיננו נגשים לברר ולתקן את עשו – העשיה, כח "הידים ידי עשו"[צד]. עשו בתורה הוא בלי י, אבל כאן יש י – עשיו. מהי ה-י? "ידו אֹחזת בעקב עשו" – ה-יוד של יעקב, י הבטול-החכמה, המבררת את עשו ("כֻלם בחכמה אתברירו"[צה]). אם כן, רמוז כאן הבירור שישראל – משיח בן דוד – עושה מלמטה למעלה, גומר את הבירור של "הידים ידי עשו", ואז "בני ציון יגילו במלכם".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה היינו התנועה בין "ה' הוא הכל" ל"הכל הוא ה'".
• יהודי הוא למעלה מטעם ודעת, לכן קל לו לומר ש"ה' הוא הכל" (ולבטל את המציאות הנראית לעין). עיקר החידוש – הנראה כשקר, אך הוא אמת לאמתו – הוא האמירה ש"הכל הוא ה'" והמציאות הנדמית הנפרדת היא-היא ה'.
• חוית "ה' הוא הכל" מולידה אמונה (שלמעלה מטעם ודעת). חוית 'הכל הוא ה'' מולידה בטחון – ה' שבתוך המציאות נתון 'בידי', וגם אני ה', ולכן אני יכול לפעול את רצונו במציאות.
• 'שקר-הבטחון' מוליד את ה'שקר' של המשיח שאומר שיבוא "היום".
• על משיח-שקר מזהירה התורה "מדַבָּר שקר תרחק", אך משיח-שקר דבר-שקר עולה ד"פ אמת.
• משיח זקוק לבטחון עצמי מופרז, תוך זכרון ה' הנותן לו כח לעשות חיל. כאשר מתערבת בבטחון העצמי ישות – הוא הופך למשיח שקר.
• קלקול הבטחון – פנימיות הנצח – פוגע בנצחיות, בנצחון ובכח הארגון-הניצוח.
• בצמצום הראשון עושה ה' חלל-וואקום פנוי לפעילות האדם, הדורשת חוית בטחון חיצונית, לצד חויה פנימית של 'שאיבה' לברוח אל ה' שמחוץ לחלל. שילוב החוויות הוא בטחון טהור "בלתי להוי' לבדו".
• הדחף המשיחי נובע מרצון לגאול את עם ישראל יחד עם רצון למרוד במלכות הרשעה.
• כדי ליישם במציאות את הדחף-הרצון החזק, שלמעלה מטעם ודעת, יש להלבישו בשכל טוב.
• זהו סוד "מורח ודאין" – את 'חוש הריח', האינטואיציה הפנימית, יש להלביש בכושר שיפוט מושכל.
• בטחון עצמי לא מבורר גורם לשיבוש השכל ואי-יכולת שלו להכיל את הדחף למרוד (המשכיח את המניע הראשון והעיקרי – גאולת ישראל) – והופך את המנהיג למשיח שקר, ממנו מתייאשים חכמי התורה ובכך מסירים ממנו את הסיעתא דשמיא והדבר גורם לכשלונו.
• תכלית ה"מורח" היא להגיע ל"דאין" באמת לאמתו – הזוכה לכך ראוי לכתר מלכות (שם א-דני).
• רבי עקיבא – הסמכות התורנית התומכת במרד – הוא-הוא שרש משיח בן יוסף, ובר-כוזיבא הוא רק הזרוע המבצעת שלו.
• משיח בן יוסף הוא הכח לברר בירורים מעשו.
• כשם שנפרעים מן המסובב כך נפרעים מן הסבה – גם יוסף נענש על מכירתו.
• עד ביאת משיח, כל העלאת מ"נ היא בכח עשרת הרוגי מלכות וכל המשכת מ"ד היא בכח מורנו הבעל שם טוב.
• יכול להיות אדם משכיל, שלם וכשר שנכשל במשימתו והופך למשיח שקר.
• כל התופעות המשיחיות בהיסטוריה – כולל הופעות משיחי השקר המקולקלים ביותר – הן חלק מתכנית אלקית הסוללת דרך למשיח-אמת, משיח בן דוד.
• משיח-שקר יהודי המטעה יהודים הוא פגם-כשלון המוחין (עולם הבריאה), משיח-שקר יהודי המטעה גוים (אותו האיש הנוצרי) הוא פגם המדות (עולם היצירה) ומשיח-שקר גוי המטעה גוים (הישמעאלי) הוא פגם המעשים (עולם העשיה).
• משיח בן יוסף נמצא בסכנת התמוטטות-מיתה ומשיח בן דוד מחיה אותו בתפלתו.
• משיח בן דוד נמצא בסכנת עצבות ויאוש ומשיח בן יוסף (שקם לתחיה) מסוגל לשמחו ולעודדו.
• היאוש מניק חיות לעלמא דשקרא – יאוש מתיקון מחיה ומקיים את המצב המקולקל.
• הרווק החי לבד (א) זוכה רק לאמונה – בשביל בטחון צריכים שנים (ב).
• על האשה להתפלל שבעלה היומרני לא יתמוטט, על האיש לשמח את אשתו ולהצילה מעצבות ויאוש.
• בכל בקר אנחנו מחיים את משיח בן יוסף בתפלת "ישמח הוי' במעשיו" ואת משיח בן דוד בתפלת "ישמח ישראל בעֹשיו".