כתר שם טוב פז: שלש המתקות

א. הבעל שם טוב: שלש המתקות

תפלה – המתקת הדינים

בכתר שם טוב[ו] מובאת הקושיה "איך על ידי תפלה נשתנה גזר דין מרעה לטובה, וכי יש ח"ו שנוי רצון, וביותר המתפלל עבור חבירו וכו'"[ז] וההסבר הוא שהתפלה ממתיקה את הדין בשרשו. כאשר מדייקים, יש שם בעצם שלשה הסברים – שלש דרכים להמתקת הדין האמורה:

הסבר אחד, שמביא הבעל שם טוב בשם רבו (אחיה השילוני), הוא "שהתפלה היא למתק דין בשרשו, לקשר דין המלכות בבינה, ושם הוא אדם אחר וכו'".

הבעל שם טוב הוסיף ובאר יותר את הענין – "כי הגזר דין הוא אותיות, ויכול השליח לעשות צירוף אחר מן אותיות אלו ממש". הדוגמה המובאת לכך היא-היא הסוד של "צהר תעשה לתבה" – להפוך את ה-צרה (או הצר) ל-צהר ול-רצה (רצון אלקי חדש)[ח]. ההסבר של שינוי הצירוף הוא ההסבר המפורסם והעיקרי של הבעש"ט (וכפי שיתבאר עוד לקמן), והוא 'מרחף' כאן גם על שני ההסברים האחרים – שגם הם דרכים לשינוי הצירוף.

הסבר נוסף, שהוא פירוש הבעש"ט עצמו, הוא "למצוא שורש חסד בתוך הדין, אז נמתק הדין בשורש חסד זה ונעשה באמת חסד".

העולם נברא בששת ימי בראשית – שש המדות האלוקיות, מחסד ועד יסוד – ועל פי הטיות אותן המדות נמדדים-נגזרים במלכות גזרי הדין בהנהגת העולם (באופן של מדה כנגד מדה). היכולת לחולל שינוי בגזר הדין – על ידי תפלה – היא בעצם עליה אל מעל המדות האלקיות, אל שרשן במוחין, והמשכה מהמוחין אל המדות[ט]. לכן מתאים להקביל את שלש הדרכים כנגד המוחין, חכמה-בינה-דעת:

העלאת המלכות לבינה

ההסבר ששמע הבעש"ט מרבו, שהתפלה מקשרת את המלכות בבינה, שייך לספירת הבינה, כפשוט.

קישור המלכות לבינה בתפלה הוא מיסודות דרך הבעל שם טוב, שמסביר[י] על הפסוק "מי זאת עֹלה מן המדבר"[יא] שבעת הדבור בתפלה ("מדבר") יש לקשר "מי" (בינה[יב]) ל"זאת" (מלכות[יג]) – לחבר את הכוונה-המחשבה עם הדבור, כפי שמביא בפירוש רבי יצחק מנעסכיז בשם הבעש"ט גם על הפסוק שלנו: "הנה הבעל שם טוב זצוקלה"ה זי"ע ועכ"י פירש צוהר לשון אורה, ותיבה לשון דיבור. פירוש כשאיש ישראל רוצה לדבר דיבור, צריך לראות שהמחשבה תאיר בהדיבור בתחילה, כי מחשבה אותיות חש"ב מ"ה ע"כ, ודפח"ח וש"י"[יד] (ורמז: צהר-תבה עולה שבת – יום המחשבה[טו]).

בהקשר של המתקת הדינים, זהו חיבור המציאות הגלויה (המלכות, ממנה מופיע במציאות ה"דינא דמלכותא דינא"[טז]), שנראית רעה, עם הכוונה האלקית (הבינה), שוודאי כולה טוב – "אין רע יורד מלמעלה"[יז] (דבר המתגלה בפרט בשבת – יום המחשבה-הכוונה, כנ"ל – כאשר "כל מלאכתך עשויה"[יח] ויש הארה מ"יום שכולו שבת"[יט]). ההתבוננות בכוונה האלקית מאפשרת "לקבולי בשמחה"[כ] את הדינים, לראות שאינם אלא טוב אלקי סמוי, ובסופו של דבר יש בכך כח להפוך את הצירוף – לחשוף את הכוונה הסמויה במציאות הגלויה – ולהמתיק בפועל את כל המציאות[כא]. השמחה, הממתיקה את הדינים, היא-היא פנימיות ספירת הבינה[כב]. כך מובא בהמשך הדברים:

ובזה יובן וכי תבאו מלחמה בארצכם, הסבה הוא על הצר הצורר אתכם, ר"ל משנשאר הצר שלא ידעו להופכו מן הצר צהר רצה וכנ"ל, לכך עצה היעוצה והרעותם בחצוצרות, שהוא תואר שמחה, היפך תואר שופר שהוא חרדה, [כמ"ש בעקידה בזה יעו"ש], וע"י שקיבל בשמחה נהפך מצרה רצה, כמו שכתבתי בשם מורי ז"ל.

ספירת הבינה בכל מקום היא סוד עבודת התשובה ("ולבבו יבין ושב ורפא לו"[כג]). העלאת המלכות אל הבינה היא תשובה[כד] – ודווקא תשובה עילאה, תשובה מתוך שמחה שלמעלה מהמרירות והחרדה של תשובה תתאה (כמבואר בסוד החצוצרות לעומת סוד השופר). הפניה אל ה' בתפלה מתוך הצרה היא גופא תשובה – התבוננות בכך שהצרה לא באה במקרה, אלא בכוונת מכוון מאת ה', כדי שניטיב את דרכינו[כה]. זו פניה מהמציאות הגלויה אל הכוונה האלקית שמאחוריה, הנעשית מתוך שמחה בגילוי שה' הטוב הוא העומד מאחרי הצרה ואם רק נשוב ונפנה אליו, מתוך כוונותיו, תתבטל הצרה.

בכח תשובה עילאה כזו – תשובה מאהבה ומשמחה – להפוך זדונות לזכויות[כו], לגלות כי כשם שבדינים הקשים של ה' יש כוונה נסתרת טובה כך גם בעבירות שלנו היתה כוונה טובה, נסיון לא מוצלח לחפש את ה' או לפנות אליו (גם אם בהתרסה, מתוך רצון פנימי אמתי לתקשר אתו[כז]). במבט העולה מהמלכות אל הבינה מתגלה "כי שם הוא אדם אחר" (וכשם שהאדם יכול לעשות זאת בעצמו, בתפלתו, כך יתכן שליח שיתפלל עבור חבירו ויבין דבר מתוך דבר כי כוונתו הפנימית שונה ואף הפוכה מאיך שנראים המעשים הגלויים – כפי שידעו לגלות "סנגורן של ישראל", רבי לוי יצחק מברדיטשוב, ושאר הצדיקים ההולכים בעקבותיו).

ניתן לדמות כאן את שינוי הצירוף למעבר מדיבור חיצוני, קשה וקשוח, החדור באי-הבנה – אנו בעוונותינו וה' בדינים הקשים במציאות – לדיבור ישיר ומלא רצון טוב, בו השיח מתרכך ומתמתק, צירופי האותיות משתנים (כשאותו המסר עובר בצורה נכונה) והמציאות כולה נמתקת.

למצוא חסד בדין

ביאור הבעל שם טוב עצמו, שיש למצוא חסד בדין, שייכת לספירת הדעת הכוללת חסדים וגבורות, המתכללים אלו באלו[כח]. שרש הדין עצמו הוא בחסד – ה-ד שבסוף החסד היא נקודת החסרון המעוררת את החסד והרחמים, כדרשת חסד כ"חס דלית"[כט], רחמים על מי ששרוי בדין ואין לו משלו כלום. כשמתבוננים בכך הופך הדין-החסרון להיות כלי קיבול לאור אין סוף, בסוד "מכלכל חיים בחסד" – ריבוי כלים לחיים האלקיים (המתגלים דווקא בברכת "אתה גבור"). הביטוי לכך הוא בנקודת החסד שנמצאת גם בתוך הדין. תפקיד הדעת (מח האחור) הוא לחדור לתוך המציאות עצמה – ולא רק לעלות לבינה-הכוונה שמעליה – ולמצוא בה את נקודת החסד הכלולה בדין (כנחום איש גם זו, שידע לראות גם בתוך מציאות של דין נקודת אור המגלה ש"גם זו לטובה" והופכת לטוב את כל המציאות[ל]).

כשמתגלה נקודת חסד הפנימית היא מתפשטת, כמים מתוקים, להמתיק את כל הדין. התפשטות נקודת החסד בתוך הדין היא מעין דברי רבי נחמן[לא] על לימוד זכות – מציאת נקודה טובה בזולת[לב], "איזה מעט טוב", שכאשר מעמיקים להתבונן בה היא מתפשטת והופכת את כל מציאותו, "ועוד מעט [טוב] ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו"[לג] (וכאשר מתפללים על הזולת הדברים מתחברים לגמרי – מציאת הנקודה הטובה בזולת מאפשרת להפוך בתוך המתפלל את מדת הדין למדת הרחמים, לרחם על הזולת ומתוך כך לעורר עליו רחמים).

מציאת נקודת הרחמים שיש בתוך הדין, ותקיעת הדעת בה, גם מחוללת שינוי של הצירוף. המציאות בה נמצא האדם היא צירוף הכולל גם ממדים של דין וגם של רחמים. אדמו"ר הזקן מסביר[לד] כי האות הראשונה היא הגוברת בצירוף – כאשר לוקחים נקודה 'זניחה' של חסד ורחמים, בתוך מציאות כללית של דין, ומתמקדים בה 'שמים אותה בראש' וכך הופכים את הצירוף ואת משמעותו. אפשר לומר כי עצם הפניה בתפלה לה' היא גילוי של רחמים בתוך הדין – אני אמנם במיצר, אבל יכול לפנות מכאן אל ה' וכבר נפתח צהר-חלון של רחמים בתוך מציאות הדין. כשעוברים ל'תדר של רחמים', בדיבור עם ה' ובוודאות שהוא ברחמיו נמצא כאן, מגלים נקודות אור וטוב בתוך המציאות, וכאשר מתמקדים בהן הן גוברות בצירוף, משנות אותו, והמציאות כולה נמתקת (ולעתים הסדר הוא גם הפוך: כדי שהאדם יוכל להתפלל ולעורר רחמים עליו לאתר במציאות 'חרך' של גילוי רחמי ה' ומתוך הרגשת נוכחות ה' ורחמיו להתפלל ולהרחיב את אותו חרך, על דרך המסופר בסיפורי צדיקים רבים שדווקא כאשר מבקשי התפלה והישועה התחכמו להראות שהמצב אינו כה נואש ויש נקודת רחמים ותקוה במציאות יכול היה הצדיק לפעול בתפלתו וברכתו ישועה שלמה).

מצרף לחכמה

הביאור העיקרי של הבעל שם טוב[לה] – שחורז גם את שני ההסברים הקודמים – הוא עצם הסוד של שינוי הצירוף. הכח לשנות את הצירוף שייך לספירת החכמה – "מצרף לחכמה". פנימיות החכמה היא בטול[לו], וכאשר מתבטלים אל האין האלקי המחיה את הכל – "החכמה מאין תמצא"[לז] שהיא-היא "החכמה תחיה בעליה"[לח] – מתמוססות כל ההגדרות של המציאות וניתן לשנות את הצירוף כפי הצורך, ולפעול נסים שבבחינת "מי שאמר לשמן [השייך לפנימיות החכמה[לט]] שידלוק יאמר לחומץ וידלוק"[מ] (פעולת רבי חנינא בן דוסא, החב"דניק הראשון...). תפלה שכל ענינה דבקות באין האלקי, בבטול מוחלט, מאפשרת לגלות את החיות והרצון האלקיים בכל – החל מהחיות שבתוך תבות ואותיות התפלות עצמן, המתבטאת בחיות בתפלה (ובלימוד)[מא] – ולגלות רצון חדש של ה' (דהיינו להפוך את ה-צרה ל-רצה). על מדרגה זו נאמר "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[מב] – דווקא מתוך ה"עת צרה", על ידי חכמת הצירוף וההגעה למדת אין, זוכים לצהר, לישועה[מג] (מכח גילוי שע נהורין, אור הפנים של הכתר, האין העליון).

הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין (שיום ההילולא שלו, ג' חשון, חל תמיד בסמיכות לפרשת נח) הדגיש[מד] שדווקא זו היא היכולת המיוחדת של הבעש"ט, כהסבר לדברי רמ"מ מויטבסק "היו היה דבר השם ביד הבעל שם ויגזור אומר ויקם, אחד היה ומהקדמונים לא קם כמוהו ואחריו על עפר מי יקום"[מה]. לכאורה, מצינו מתלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיו שחוללו מופתים בשמים ובארץ – ומהו יחודו של הבעש"ט? הסביר הרה"ק מרוז'ין כי כל הצדיקים ידעו לסלק דינים שנגזרו על האדם "מפאת גזרה הבאה לעונש חטא או לענין אחר הידוע לתמים דעים ית"ש", אך דווקא הבעש"ט ידע להחליף את האותיות של הרעות הבאות "מפאת מזלו הרע של האדם שנולד בו, שממנו נמשכין עליו הסבות הרעות ר"ל" – שם אי אפשר 'לסלק' את האותיות, הקשורות עם עצם קיומו וחיותו של האדם, וחייבים להחליף את (צירופי) האותיות ולא לבטלן. הבעל שם טוב, שגילה כי "אַיִן מזל לישראל"[מו], הוא היכול לחזור אל האין האלקי שבפנימיות המזל ולשנות אותו[מז]. ה"עת צרה היא ליעקב" היא צרתו של יעקב, הנמצא במוחין דקטנות, כאשר "ידו אֹחזת בעקב עשו"[מח] והוא שירוי בעימות ובמאבק המעיקים עליו ומיצרים לו (ו"כל המתעסק עם מנוול מתנוול"[מט]), והכח להפוך צרה זו מיניה וביה הוא כחו של ישראל (בעל שם טוב) הפועל בגדלות המוחין שלו נצחון וישועה.

ולסיכום:

חכמה שינוי הצירוף		בינה העלאת המלכות לבינה
	דעת מציאת חסד בתוך הדין