ט. בין ע'ז של ישראל לע'ז של גוי

ב. רמב"ם יומי (9): בין ע"ז של ישראל לע"ז של גוי

כעת נלמד הלכה אחת ברמב"ם של היום, קשור גם למה שנלמד אתמול – רמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"ז ופ"ח. יש כאן אולי את שתי ההלכות הכי מענינות בהלכות עבודה זרה – ההבדל בין עבודה זרה של גוי לעבודה זרה של יהודי. גם יהודי יכול לטעות ולהגיע הכי רחוק, לעשות לעצמו עבודה זרה ולעבוד אותה. אבל יש שני הבדלים מאד חשובים – שיש הרבה מחשבה והרבה 'לומדות', וגם מחלוקת בש"ס מהקצה אל הקצה – בין יהודי לגוי בעבודה זרה. זה נושא שמאד נוגע לנו היום, וגם לנושא של הפצת תורה לגוים, כדי שקודם כל יבטלו את העבודה הזרה שלהם. בטוול עבודה זרה הוא החילוק השני שתיכף נראה. כשיהודי עושה עבודה זרה זהו 'מקרה אבוד' (כידוע הגימטריא...) – אף אחד לא יכול לבטל אותה. מה עושים עם הפסל שעשה יהודי? נראה בהלכה.

עבודה זרה של גוי נאסרת בעשייתה ושל ישראל בעבודתה

קודם נקרא לפי סדר הרמב"ם בפ"ז (הפרק של אתמול) ה"ד:

מה בין עבודת כוכבים של גוי לעבודת כוכבים של ישראל עבודת כוכבים של נכרי [הפך מגוי לנכרי.] אסורה בהנאה מיד [כל עבודה זרה אסורה בהנאה.] שנאמר [הרמב"ם לא ספר של "הלכה בטעמה", אבל כן מביא מקורות.] פסילי אלהיהם תשרפון באש [למה הכפילות "פסילי אלהיהם"? ללמד ש]משפסלו נעשה לו אלוה [אבל לא נחשבת "כשרוף דמי", מכיון שיכול לבטל אותה.]

ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתעבד [זו מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל בגמרא. רבי עקיבא אומר כמו שכתוב כאן, והלכה כמותו, אבל רבי ישמעאל אומר בדיוק הפוך. מה סברת רבי עקיבא? יהודים הם מאמינים בני מאמינים, העבודה זרה אצל היהודי שעשאה היא חידוש, ולכן מקוים שבסוף לא יעבוד אותה – יימלך בו – ולכן העבודה זרה לא נאסרת עד שיעבוד. מאיפה לומדים? גם כאן הרמב"ם מביא פסוק:] שנאמר ושם בסתר [בפרשת תבוא, ב-יא הארורים.]

כשנכנסים לארץ ישראל באים לעיר הקדש שכם, בין הר גריזים להר עיבל – ששה שבטים עולים על הר גריזים וששה שבטים על הר עיבל, ושם אומרים את הברכות והקללות. בתורה כתובות דווקא הקללות, הארורים, ומהם לומדים את נוסח הברכות. חז"ל אומרים ש"ארור בו קללה". הראשון, ש"הכל הולך אחר הפתיחה" וכולל את כולם, הוא "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ושם בסתר". זו אסמכתא לדעת הרמב"ם שהעבירה הכוללת את כל התורה כולה היא עבודה זרה, ולכן ה"ארור" הראשון – "בתר רישא [ע"ד 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', לשון עבודה זרה כמבואר בחז"ל] גופא [שאר עבירות, ובפרט איסורי עריות – 'לא תנאף' ת"א 'לא תגוף'. רוב הארורים הבאים הם בעניני עריות] אזיל" – הוא על עבודה זרה. היה שיעור[3] שדברנו באריכות שיש דעה בחז"ל שכל הארורים הם בעניני עריות (שגם ה"רישא" הוא בכלל ה"גופא"), אבל הפשט הוא שהארור הראשון הוא בענין עבודה זרה.

[מה הלימוד מ"ושם בסתר"?] עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה [דרוש מענין של חז"ל, שלעבוד עבודה זרה, אצל יהודי, היינו "דברים שבסתר". למה אצל יהודי עבודה זרה היא בסתר ולא בגלוי? המפרשים מסבירים שהיהודים מפחדים מהסנהדרין, מהחרדים, סכנת נפשות שאיזה חרדי יכול לתפוס אותו, הסנהדרין יכולה לתפוס אותו, ולחסל אותו. איך שמסבירים הראשונים – סנהדרין אם ידעו יסקלו אותו, לכן יהודי עובד עבודה זרה רק בסתר. אצל גוי בדיוק הפוך – זו התרבות שלו, הכי טוב גם לעיני כולם. גוי עובד עבודה זרה ב"והנגלֹת" ויהודי ב"הנסתרֹת". לומדים מ"ושם בסתר" שעבודה זרה לא נאסרה אצל ישראל עד שלא עושה לה דברים שבסתר.].

"ושם בסתר" – פתיחת האידרא

באידרא שבזהר הקדוש רשב"י גם מתחיל בפסוק זה, "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ושם בסתר", כמו שמתחיל ב"עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – פסוק כל המהפכות שדברנו. מה הפשט בקבלה? למה פותח בכך לפני גילוי סודות התורה של האידרא? האידרא מדברת מפרצופים עליונים ודימויים גשמיים, ולכן רשב"י מקדים שדווקא כאשר עוסקים בסתרי תורה יש סכנה מאד גדולה של הגשמת האלקות – דווקא את הנסתר של התורה אפשר להפוך לעבודה זרה.

התחלת עבודה זרה היא בדמיון של מישהו שיש לו דמות הגוף, אך "אינו גוף ולא כח בגוף". ברגע שמדמיינים שיש לו גוף אוי ואבוי, על כך כתוב "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ושם בסתר". לכן, כפי שכתוב בתחלת דרך מצותיך, הבעל שם טוב הזהיר מפני לימוד הקבלה, בגלל סכנת הגשמת האלקות, שיעשנו גוף. לכן עוד לפני הבעל שם טוב התנגדו ללימוד הקבלה עד שהיו בין גדולי ישראל שאמרו שקבלה גובלת בעבודה זרה. היה אפילו אחד, שלא נזכיר את שמו כי יש פה תלמידי הרב צבי-יהודה שאסר להזכיר את שמו בבית המדרש, שחלק מהפילוסופיה שלו הוא שהסטיה העיקרית מהיהדות המקורית, הרציונלית בעצם, היא הקבלה. קשור לאזהרה של רשב"י, לפני שמשתמש בדימויים גשמיים, "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ושם בסתר". עבודה זרה קשורה דווקא לנסתרות – אולי נחזור לכך.

עד כאן החילוק הראשון.

בטול עבודה זרה של גוים וגניזת עבודה זרה של ישראל

החילוק השני בין יהודי לגוי הוא בפרק של היום, פ"ח הלכות ח-ט:

ח) עבודה זרה של גוים שבטלוה [ובהמשך מסביר איך מבטל (ומה לא חשוב ביטול, כגון שיטיל מים בפניה).] קודם שתבא לידי ישראל הרי זו מותרת בהנאה שנאמר [למרבית הפלא, אותו פסוק שלמד ממנו בפרק הקודם:] פסילי אלהיהם תשרפון באש כשבאו לידינו והן נוהגין בהם אלהות אבל אם בטלום [וכבר אינם "פסילי אלהיהם"] הרי אלו מותרין [גם לגבי היהודי לומדים מאותו פסוק שהביא בפרק הקודם, "ושם בסתר", את ההלכה הבאה, אך לא מביא אותו.].

ט) עבודת כוכבים של ישראל אינה בטלה לעולם [אין תקוה, יהיה אסור בהנאה לעולם ועד.] אפילו היה לעובד כוכבים בה שותפות אין ביטולו [את החלק שלו] מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם וטעונה גניזה [עד כאן לעניננו].

עבודה זרה של גוי שלא בטלה אובדת ושל יהודי נגנזת (תמיהת הכס"מ)

מהי גניזת העבודה הזרה של ישראל? הפשט הוא קבורתה באדמה. [לא מוליכים לים המלח?] כך נאמר בעבודה זרה של גוי, או ששוחק וזורה ברוח או שורף ומטיל לים המלח. מה צורת האיבוד הזו מזכירה? חמץ. באמת יש תשובה של הצמח צדק על הנושא – אני מציע שמי שמענין אותו יעבור על התשובה הזו, אבן העזר ח"ב סימן קסג. בין היתר הוא מדמה זאת לשריפת חמץ בפסח.

אצל גוי יש אפשרות שהעבודה זרה בטלה, הפסל הופך להיות היתר, ואם לא בטל והגיע ליד ישראל שוחק וזורה ברוח או שורף ומטיל לים המלח. בעבודה זרה של יהודי הוא לא אומר כך, אלא רק שטעונה גניזה (אז יש בעצם שלשה הבדלים – ממתי נאסר, האם אפשר לבטל, ומה עושים בעבודה זרה הזו). הכסף משנה תמה:

ומ"ש וטעונה גניזה. (שם נ"ב ע"ב) [קודם כל, הוא מביא מהמקור בגמרא את הפסוק שהרמב"ם לא הביא:] מנין לעבודת כוכבים שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר [דוגמה יפהפיה איך הראש של חז"ל עובד – מאותן מלים דורשים שני ענינים שונים לגמרי[4]. הוא לא מביא את כל האריכות, יש מי שאומר שאי אפשר ללמוד מ"ושם בסתר" שני דברים, והיות שכבר למדנו ממתי נאסר אי אפשר ללמוד עוד דין מאותן מלים, ולכן יש גם לימוד אחר:] ואיכא מאן דנפקא ליה מדכתיב [בתחלת פרשת שופטים.] לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח וכו' מה מזבח ה' טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה [אולי הרמב"ם לא הביא פסוק כי יש שני לימודים שונים.]. [מסיים הכסף משנה בתמיהה:] ומ"מ איני יודע גניזה זו למה ה"ל לשרפה או לאבדה וצ"ע.

מה עושים בכל דבר שאסור בהנאה? שורפים או זורקים לים המלח, ולכן אומר הכס"מ שאינו מבין מה גדר הגניזה כאן. אם יש כזה צ"ע של הכס"מ, כמובן שנראה בספר "המפתח" רשימה ארוכה מאד של אחרונים שדנים בצ"ע שלו.

[מה ההבדל בין שריפה לקבורה?] למשל, דברים שבקדושה – כמו המזבח, שיש אליו היקש כאן – לא מאבדים, ולכן לא שורפים אלא גונזים. כל ההיקש הזה הוא תמוה – איך משווים דבר הכי גרוע לדבר טוב, מפתח לחשיבה. [כתוב שיעקב קבר תחת האלה את אלהי הנכר וגו'.] מביאים זאת – שם אולי פרקטי, יעקב היה בדרך, וכשממהרים אולי יותר קל רק לקבור.

תירוץ הטורי אבן

יש לפעמים שאלות של הכס"מ שעל המקום מתרצים, אבל כאן יש צ"ע שצריך לחשוב הרבה מה הפשט. יש רשימה ארוכה בספר המפתח, של המון ישובים, כולל הצמח צדק הנ"ל.

מביא בספר הליקוטים שני דברים. מביא טורי אבן, שמביא תוספות שאומרים שמה שכתוב בגמרא לשון גניזה פירושו ביעור – שריפה (אומר שאשתמיטא מיניה דמרן), ואז אין בעיה בכלל. מוסיף שאפשר לומר שלומדים מ"ויטמֹן אֹתם יעקב תחת האלה", ולכן הביא גניזה, אך באמת היינו ביעור.

זה תירוץ שטוב לתוספות, אך לדעתי לא טוב לרמב"ם. מצד אחד הרמב"ם מביא רק את לשון חז"ל, אך מצד שני היות שפוסק כך, וכתוב בניגוד להלכה קודמת ביחס לעבודה זרה של גוי, והוא רוצה שכולנו נלמד את התורה שבעל פה מתוך החיבור שלו – לענ"ד אי אפשר לומר שהרמב"ם סובר כמו התוספות.

קושית התורה תמימה על התוספות

התורה תמימה בתחלת פרשת שופטים מקשה על תוספות קושיה מאד טובה, שתוס' כאילו סותר את עצמו – תסתכלו בתורה תמימה על הפסוק "לא תטע לך אשרה", מביא את התוס' ומפריך את ראייתו שגניזה היא ביעור. בקיצור: בפעם הראשונה כתוב "ויטמן אתם יעקב תחת האלה", אבל מה משה רבינו עשה עם העגל? שחק וזרה למים. לכאורה המקור הוא משה רבינו עם עגל הזהב – אותו תוספות מביאים ואומרים שכך עושים לכל עבודה זרה של יהודי. הקושיא, גם על הרמב"ם וגם על חז"ל, למה אמרו גניזה אם אפשר לומר שריפה. התורה תמימה מקשה שהתוס' אחר כך סותרים את עצמם ומביאים שני טעמים למה אי אפשר ללמוד מהעגל. אם כך – אי אפשר ללמוד, וחוזר הדין שגניזה אינה שריפה.

היו שלא החזיקו כ"כ מהתורה תמימה – אבל נשמע כאן קושיא רצינית. הרבי החזיק חומש תורה תמימה וחלק את העולים לפיו. הוא בן של ערוך השלחן – החיבור הכי רציני בהלכה אחרי השו"ע של אדמו"ר הזקן. לא הרבה יודעים, אבל גם היארצייט שלו בכ"ד טבת.

כך מביא ספר הליקוטים גם מספר הקובץ על הרמב"ם. הצמח צדק מביא את הפרי חדש ועוד, שאומרים בפירוש שיש חילוק מהותי (כמו שמבינים בפשט) – עבודה זרה של גוי בשריפה ועבודה זרה של יהודי בגניזה, ואלה שני דינים. אם כן, הדרא קושיא לדוכתא – למה? אצל יהודי כתוב "ושם בסתר" – זה הארור וזה התיקון שלו (מה שעושים איתו הוא איזה תיקון שלו).

שאלת הבעל האקטואלי

כעת נפתח את הדיון ונעבור למשהו אקטואלי: מהי היום עבודה זרה של יהודי? [המדינה הציונית, כמו שהרב הסביר בספר "קומי אורי" שתחושת הבעלות על הארץ – בלי להרגיש שהיא מה' – היא קליפת הבעל.] הוא אמר... השאלה הגדולה מה עושים איתה – אי אפשר לבטל אותה. מה הכוונה? אי אפשר לעשות שתהיה בסדר, לעשות שתהיה מותרת – אי אפשר להחזיר את הגלגל. יש רק שאלה שיצאה לנו מהדבר האחרון – אם שורפים עבודה זרה זו או קוברים אותה. לפי דיוק הרמב"ם לא שורפים אותה אלא דווקא קוברים אותה. כעת צריכים לחשוב מה זאת אומרת. מהי השריפה ומהי הקבורה ולמה דווקא לא שורפים. אם היתה מדינת עבודה זרה בחו"ל שורפים אותה – שורפים את המדינה – אבל כאן בארץ לא שורפים אותה אלא רק קוברים אותה.

גניזת עבודה זרה של ישראל מצד הטוב הגנוז

לפי מי שדורש את הגניזה מההיקש בין האשרה למזבח אמרנו שצריך מחשבה – משוה עבודה זרה לקדש. כשסתם אומרים גניזה חושבים על שמות קדש, על גניזה של ספרים – גניזה היא משהו מקודש. אם גונזים את העבודה זרה משמע שיהודי פשוט עשה סטיה – הוא באמת רצה להקדיש לשמים. פסל הוא המחשה – יהודי רצה להמחיש את האמונה שלו, להשתחוות למשהו מוחשי. יהודי הוא מאמין בן מאמינים, מן הסתם בפנימיות – ודאי כך יסבירו באיז'ביצא – הוא רצה לעשות לה', להקדיש לה', ורק טעה, משהו השתבש בראש והוא הקדיש לעבודה זרה.

מה התיקון שלו? אי אפשר לבטל. מה הסברא שאי אפשר לבטל? בטח כתובים דברים, אבל אפשר להסביר – רחוק – שאי אפשר לבטל כי כוון לשמים. באיסור עבודה זרה, כל זמן שיהודי לא עבד את העבודה זרה יש סיכוי שיימלך – שיתפוס עצמו שעשה טעות, כפי שהסברנו כעת, שיבין שרצה לעבוד את ה' בצורה מוחשית וטעה. אבל כאשר הוא עובד – זה 'תופס'. עבודה זרה שעושה גוי היא גארנישט – מעשים שבכל יום, וכמו שעושה מבטל. אצל יהודי חידוש שהוא עושה, ועושה כל כך ברצינות שאי אפשר לבטל. [אפשר לומר שכאן היהודים שעשו היו אנוסים, ולכן לא אוסר.] זה לימוד זכות, מצוין. אנחנו אומרים ש"ושם בסתר" הוא תיקון – צריך לשים אותו בתוך סתרי תורה.

עדיין לא הסברנו מה פירוש לשרוף לעומת לקבור ביחס למדינה – צריך להבין טוב.

סתר – סוף-תוך-ראש של עבודה זרה

נאמר עוד משהו: יש מי שאומר שאתה לא יכול ללמוד שני דברים מאותו פסוק, מ"ושם בסתר" – שנאסר רק כשעושים דברים שבסתר ושצריכים גניזה. איפה יש רמז שכן אפשר ללמוד את שני הלימודים? אצל גוי עבודה זרה נאסרת מרגע העשיה. סתר דורשים תמיד סוף-תוך-ראש – בסדר למפרע. יש מאמר חז"ל "סוף אדם למות" (ר"ת שם קדוש) ועד"ז "סוף בהמה לשחיטה". בעבודה זרה יש סוף-תוך-ראש – הראש שלה הוא שעושים אותה, התוך שלה שעובדים אותה והסוף שלה הוא מה שעושים איתה.

עבודה זרה היא דבר שעתיד להגמר. בקדושה "אני הוי' לא שניתי", ה' הוא נצחי לעולם ועד, אבל לעבודה זרה יש התחלה ואמצע וסוף (סדר השתלשלות, הסטוריה, מהעפר ועד לעפר). פתאום מישהו נופל על הראש, משתבש לו משהו, ועושה פסל. גם כשהרמב"ם מסביר בכלל מהי עבודה זרה הוא מתחיל מהתחלה – שיש לעבודה זרה התחלה, בדור השלישי, דור אנוש. יש לעבודה זרה התחלה, אמצע וסוף – היא תגמר. יש שתי אפשרויות – או שתגמר בשריפה או בקבורה. הדין של הראש הוא רק דין של גוי – שנעשית עבודה זרה מהרגע שעושה אותה, ולא מחכים לעבודתה.

יש משהו כמעט יוצא דופן, שהרמב"ם מביא בהלכה – הדין כשיהודי העמיד לבנה כדי להשתחוות לה (גם דוגמה שעבודה זרה היא כל כך שיבוש בראש – שעדיין רואים במזרח הרחוק – שעושים מכל מיני דברים שטותיים עבודה זרה; אמרנו שעבודה זרה היא פתרון קל ליצר הפולחן – כל אחד רוצה פולחן, רוצה לעבוד מישהו, ועבודה זרה היא הפתרון הכי קל ליצר הפולחן שלך), שכל זמן שלא השתחווה ללבנה היא לא אסורה. אבל, מה הדין אם לפני שהספיק להשתחוות בא גוי והשתחווה לה – 'תפס לו' את המשחק – אסור או מותר בהנאה? הרמב"ם פוסק שאסור בהנאה, אף ששייך ליהודי, כי היות שהיהודי עשה את העבודה זרה, זקף את הלבנה, מעשה הגוי שעבד נחשב כשליחותו, כי הגוי קיים מחשבתו של היהודי. רואים שיש משמעות גם ל'ראש' של היהודי – לשם מה עשה את הפסל.

בכל אופן, העיקר לדעת שיש סוף – יש סוף לעבודה זרה וצריך לדעת מהו. בנגלה אי אפשר ללמוד שתי הלכות מאותו בטוי, אבל בקבלה אפשר ללמוד לימוד מכל אות, והיות שדווקא את המלה "סתר" דורשים כסוף-תוך-ראש אפשר ללמוד בפנימיות שיש כאן שלש הלכות. יש הלכה של ראש – מתי נאסרת עבודה זרה של גוי, תוך – מתי נאסרת עבודה זרה של יהודי, וסוף – סיום של העבודה הזרה הזו, יש שני סופים, קבורה או שריפה. אפשר ללמוד מכאן שאצל גוי ראוי ב"סוף אדם למות" לשרוף אותו ואצל יהודי לקבור אותו.

'לקבור' את המדינה – להפוך אותה לפרק בהיסטוריה

נחזור למדינה – מה פירוש לשרוף את המדינה ומה פירוש לקבור את המדינה? איך קוברים משהו? כשהוא הופך להיות פרק בספר היסטוריה – פרק בתולדות עם ישראל, סיפור נחמד שפעם היה כזה דבר, לפני שהגיע מלך המשיח ועשה פה סדר חדש ("א נייעם סדר", כמו שרבי אייזיק אומר). יש פרק שהיה הרצל אחד, ועוד מישהו ועוד מישהו, ועשו מדינה, היה בן גוריון וכו' – ככה קוברים את המדינה. זה קיים, נמצא, אבל קבור – הפך לפרק בהיסטוריה, בלי לעשות איזו מהפכה ולשרוף את המדינה, בלי אלימות, רק לקבור. שריפה זה רובה – קנה שריפה, יריות. עבודה זרה של גוים צריך לשרוף, שוחק וזורה לרוח או מטיל לים המלח. אצל יהודים רק צריכים לקבור.

זה מוסר ההשכל שלנו היום – צריכים להחליף את הממשל, הממסד הקים, ועל ידי ההחלפה קברתי אותו בהיסטוריה, הוא הפך להיות פרק של העבר. יכול להיות סיפור מענין, אבל כבר נגמר. [אם ככה, לא צריך להחליף – מספיק לכתוב את הספר היסטוריה.] אבל השאלה מה קיים – צריך משיח, שמלמד את הגוים תורה וגם שורף אצלם מה שצריך לשרוף. [רק שלא יקום מהקבר...] בכולם "הקיצו ורננו שוכני עפר". אפילו מי שדברנו עליו אתמול – השאלה אם יהיה לו תיקון מיד כשיבוא משיח, או רק אחרי נ אלפי יובלות, אבל יהיה לו תיקון באיזה שלב, כי הוא יהודי במקור. הרבי 'מאשים' את רבי יהושע בן פרחיה, מגדולי עם ישראל, שדחה אותו בשתי ידים – צריכים ללמוד ממנו לא לדחות אף אחד בשתי ידים.

"לאכללא שמאלא בימינא" ביחס לגוים

אם הגענו לכך, חז"ל אומרים שבין יהודים צריך לנהוג ב"שמאל דוחה וימין מקרבת", ולא לדחות בשתי ידים, ואפשר לומר שכך גם ביחס לגוים, כ"ש וק"ו ש"שמאל דוחה", "כבדהו וחשדהו", אבל גם"ימין מקרבת". אחרי החסידות, שהיא חסד, צריכים "לאכללא שמאלא בימינא" וכדי להאיר את העולם באור התורה צריך עוד יותר ועוד יותר "מימינו אש דת למו" – "למו" ליהודים או "למו" לכולם. רבי אברהם אבולעפיא דורש ש"מימינו אש דת למו" היינו אותיות "מימינו דת שמאלו" או "משמאלו דת ימינו" – היהודי הוא בעצם ימין והגוי בעצם שמאל אבל צריכים לעשות התכללות, "לאכללא שמאלא בימינא" במתן תורה, שיותר "וימינו תחבקני".

רמזי "ושם בסתר" – עבודה זרה ושבת

יש עוד הרבה להתבונן בהלכה זו. נעשה רמז לסיום, כמה שוה "ושם בסתר"? 7 פעמים 144 – ממוצע כל אות (מתאים למה שאמרנו שיש לימוד מכל אות) הוא קדם, 12 ברבוע, שהוא גם 'מספר אהבה' ה‑12 (תופעה חד פעמית). ב"ויכלו השמים", שבת בראשית, יש קדם אותיות – ענג שבת, ר"ת עדן-נהר-גן, שעולה ג"פ (ממוצע) קדם. אם כן, "ושם בסתר" קשור לשבת – יש שם שבת בדילוג הפנימי, "ושם בסתר". אותיות הדילוג החיצוני הן מוסר השכל.

מה אתה עושה עם עבודה זרה בשבת? אדמו"ר הזקן כותב בתניא שצריכים לחדש הלכות – לא יודע אם מישהו חשב על השאלה. אפשר רק לקבור (אם יש לך בור, והכנת עפר לפני שבת, או כלי לכפות), אי אפשר לשרוף. דין גניזה בעבודה זרה של יהודי כבר רומז שמן הסתם תגלה אותה בשבת.

אמרנו שדווקא אצל יהודי עצם גדר העבודה זרה הוא בסתר. מצד אחד אומרים שיהודי בפנימיותו כולו טוב, אבל מצד שני העבודה זרה שלו היא בסתר – על פי פשט כי פוחד לעשות בגלוי, אבל על פי פנימיות יש לו כוונות נסתרות, שמתחילות ממשהו טוב ולא מודע שהוא משבש. זו ההתבוננות של "ושם בסתר" – שהתיקון הוא על ידי לימוד נסתר והזמן השייך לכך הוא שבת. עולה שכל בריאת הזמן נועדה לתת לנו זמן לבטל עבודה זרה – ששת ימי החול כדי לשרוף עבודה זרה של גוי (צריכים ששה ימים) ואת שבת (עוד יום אחד) כדי לקבור עבודה זרה של יהודים. שבת היא גם לשון שביתה וגם לשון השבתה – צריכים להשבית עבודה זרה של יהודי.

ר"ת של עבודה זרה הם עז – "עז והדר". אם כבר אמרנו זאת, יש הרבה ששואלים למה קוראים למחשבות זרות כך? הרי הן מה שאתה חושב כל הזמן – הן לא דבר זר! יש הרבה תירוצים לשאלה זו, מהרבה צדיקים תלמידי הבעל שם טוב. אצל גוי השאלה לגבי עבודה זרה, שאצלו היא לא זרה – אותה הוא עושה כל הזמן. אצל יהודי ה' מצרף מחשבה למעשה רק בעבודה זרה – גם סימן שעבודה זרה אצלו בסתר, ממשית במחשבה. אם לא היה ממשי במחשבה ה' לא היה מצרף למעשה. אם יש כבר עבודה זרה במחשבה – מספיק ממשי אצל יהודי שה' מצרף למעשה.

יש שתי מדרגות: שרפה גניזה. שרפה שוה 585 וגניזה שוה 75 – יחד 660, סתר.

האור הגנוז

עוד ווארט פשוט: יצא שעבודה זרה של יהודי גונזים ולא שורפים (שלא כדברי התוס'). הדבר הראשון שה' גנז הוא אור הגנוז – אור הוא בעצמו אש. איך יודעים שאפשר לגנוז אש? מהמזבח. יש גם אש אוכלה אש. ה' ראה את הרשעים ולכן גנז את האור הראשון לצדיקים לעתיד לבוא.

דבר שגונזים יכול להתגלות באיזה שלב – אם שורפים אז גמרנו. יש הלכה – שדורשים בחסידות – שאם באמת רוצים לגמור עם מישהו צריך לשרוף אותו ולא די לגנוז אותו. זה הדין ש"צדיק קוברן וחסיד שורפן" – החסיד חושש שדבר שנקבר עלול להתגלות ולהזיק ולכן הוא שורף. רואים בפירוש שדבר גנוז יכול להתגלות. שוב, הדבר הראשון שה' גנז הוא האור. כעת אומרים שצריך להוציא את האור הגנוז הזה – שנמצא עבור הצדיקים לעתיד לבוא – ובעיקר שיפיצו אותו, לכל העולם כולו, וכך יביאו את המשיח.

גם בסתרי תורה יש ראש-תוך-סוף – הראש שגונזים את האור הגנוז, התוך שצדיקים מגלים את האור בכל דור, והסוף שהאור הגנוז יתגלה לכולם.

בפסוק "אתה סתר לי" יש ר"ת סאל – שם קדוש (ר"ת "סוף אדם למות" כנ"ל ולהקבר בקבר ישראל) – ומפרידים מהמלה הבאה, "מצר", שלא יצא ר"ת סמאל.

תיקוני שכם

כל הענין של "ארור האיש אשר יעשה פסל" הוא הדבר הראשון שאמרו בשכם. כנראה שזהו תיקון של שכם. שכם קשורה דווקא ליחודא תתאה – ר"ת "שם כבוד מלכותו". בשיעור המקורי בו התחלנו את הנושאים האלה הזכרנו את הפסוק "כלו תפלות דוד בן ישי" – הפסוק האחרון בפרק עב בתהלים – ששוה בדיוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יחודא תתאה. יש הרבה רמזים מסביב, שאולי נשלים בהשלמות.

יחודא תתאה הוא בחינת נוקבא יחסית ליחודא עילאה. זהו תיקון של שכם, המקום הראשון הלכו אליו עם הכניסה לארץ כדי לכרות ברית עם הקב"ה על כל המצוות – הבטוי המעשי היה הברכות והקללות בין גריזים לעיבל, החל מ"ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ושם בסתר". כל הדרוש קשור לשכם. שם גם יעקב קבר תחת האלה את אלהי הנכר. מאד חזק – כל התיקון הזה הוא תיקון של שכם.

פעם אמרנו שטוב לעשות בשכם משחטה – "עוף שכם" (יוסף הצדיק בגימטריא עוף). אבל לאור השיעור החדש ולאור הפסוק ש"כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלוֹת" (על דרך "לעשות מהתורות תפלות" של רבי נחמן) חשבנו שבאמת צריכים להקים שם סמינר לבנות. לא סותר, אפשר גם וגם. למה הישיבה לא לגמרי הצליחה שם (הצליחה, אבל כעת לא שם)? כי לא עשו סמינר לבנות. צריך לקחת את בית הספר שליד הציון ולעשות ממנו סמינר לבנות.

יש עוד הרבה ווארטים, אבל נשאיר ככה. בינתים הוספנו שבנוסף למשחטה בשכם צריך גם סמינר לבנות. אולי בזכות המחשבה הטובה ה' יצרף למעשה. [מה עם בית מדרש לגוים?] פעם דרשנו ששכם היא המקום הכי טוב להקים את האקדמיה שמחברת תורה ומדע, כי התורה היא פנים והמדע הוא אחור והשכם היא בין הפנים לאחור ומחברת אותם. לגבי המשחטה, ניתן לבנות לעשות את המריטה – כל מה שהגוים עושים כאן, ולכן אנחנו לא אוהבים את העוף מהמשחטה כאן, אבל מנהג ישראל שהבנות מכשירות את העופות. לתת לגוים לעבוד זו עבודה זרה של יהודים.

שו"ת והערות

[דברו הרבה על גניזת דברים שכותבים.] הבעיה הכי מעשית של מרצים, שכותבים משהו על הלוח – צריכים מאד להזהר, אפילו לא לכתוב אות אחת של השם (כמו ה'), שהשד-חמד מחמיר בכך. את כל דיני איסור המחיקה לומדים מהפסוק "לא תעשון כן להוי' אלהיכם". דורשים "לא תעשון כן" – מה"לא" תעשו "כן" (על דרך "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא").

[מתי מתחילים שיעורים לגוים?] אחד הדברים עליהם הרבי הכי שבח את הרבי הקודם הוא תרגום החסידות לשפות זרות – מגיע גם ליהודים בחו"ל וגם לגוים. קודם הזכרנו את הרמז של הרבי ש"מיד" ראשי תבות מנחם מענדל-יוסף יצחק-דוב בער. בתוך ה"מיד", החידוש של הרבי רש"ב הוא חילי בית דוד (תנועת הנוער שלנו); החידוש של הרבי הקודם – חוץ מהבאת החסידות לחצי התחתון של כדור הארץ – שהוא הראשון שהפיץ את החסידות בכל הלשונות; הרבי עשה תנופה אדירה של שליחות (התחיל מעט אצל הרבי הקודם, אבל אלפי שלוחים ובתי חב"ד בעולם הם המפעל של הרבי) – לכבוש את העולם. חילים הם אנשים מסורים, לא כמו... דבר ראשון שיהיה לך צבא של אנשים מסורים – עד הסוף. אחר כך צריכים להתחיל לתרגם – להקים הוצאה לאור ולהפיץ. אחר כך, לא מספיקה הוצאה לאור – צריכים גם לשלוח אנשים לכל פנה נדחת, ללימוד חי. גם אם יש ערוץ טלויזיה, באיזה שלב צריך אנשים חיים בכל מקום – במיוחד לגוים, שחייבים פרצופים. יש את הפרצוף הכללי ויש את השליח, שאם יודעים שהוא שליח של אותו פרצוף הוא גם משתלב שם.

[היה דיבור על חאלב ומנהגיה.] זה פירוש חדש ל"ארץ זבת חלב ודבש" – צריכים קודם את חאלב (שקודם היה רק "גוש חלב") ואחר כך "ודבש", "מדן ועד באר שבע". מחאלב צריך לזוב כל השפע.

[יש מנהג חאלב מסוים שדומה למנהג חב"ד. מה סוד החילוף של ל (חלב) ו-ד (חבד)?] המלכות נקנית ב-ל מעלות והתכלית שלה היא "ומלאה הארץ דעה את הוי'" – דעת, ה-ד של חב"ד. אם מחברים את ה-ד ל-חלב יוצא בדֹלח – גם סימן מה המהות של חלב. מהו בדלח בקבלה? "טלא דבדלחא" – גבורה דעתיק שמתלבשת במוחא סתימאה דאריך. הכי עצמי מכל התיקונים, כפי שהרבי רש"ב מסביר בע"ב. הבדֹלח הוא חב"ד וחלב יחד – "ועינו כעין הבדלח". בדֹלח היא אבן יקרה – שתהיינה כל האבנים היקרות, יותר מכסף וזהב. בדלח שוה דם – תרתי משמע, דמים.