הגר מביא וקורא

י"ב מנחם-אב תשפ"ד – הדסה עין כרם (טלפונית)

הלכות בכורים פ"ד ה"ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

הרמב"ם פוסק – כשיטת הירושלמי, נגד משנה מפורשת וגמרא ערוכה – כי גר המביא בכורים גם קורא מקרא בכורים. אחד ההסברים לכך שהוא על אף שהגרים לא נחלו את הארץ בכניסה הראשונה אליה, הם עתידים לקבל בה נחלה לעתיד לבוא. בשיעור הרמב"ם השבועי נלמד מכך "בנין אב" לאופן הלימוד הנכון ביחס להלכות שאינן נוהגות בזמן הזה – לימוד מתוך התייחסות לעתיד, בו הן תחזורנה לנהוג באופן השלם (ולא לימוד 'היסטורי' המתמקד בקיומן כפי שנהג בעבר). כידוע, מאז 'המהפכה הרביעית' יש להט מיוחד בעיסוק בנושא הגיור, וגם כאן מורחבת היריעה ביחס לחשיבות הגרים בתוך עם ישראל החי בארצו.

הבאת בכורים ומקרא בכורים

בספר הזהר מוסבר[ב] שכל מצוה יש לקיים בעובדא, מלולא ורעותא – מעשה, דבור ורצון-כוונה[ג]. שלשת הממדים הללו בולטים במיוחד במצות הבאת בכורים, מצוה יסודית, המוזכרת כמצוה שבזכותה נברא העולם – "'בראשית ברא אלהים'... ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר 'ראשית בכורי אדמתך'[ד]"[ה]. את הבאת הבכורים בפועל ("עובדא") מלווה מקרא בכורים ("מלולא") – שנקרא גם וידוי – וגם תודעה של נתינת ה"ראשית" לה', החל מה"ראשית" בנפש האדם עצמו, "ראשית חכמה"[ו], הכוונה-המחשבה ("רעותא").

המעשה והכוונה שעמו קיימים בכל הבאת בכורים, אך דווקא ביחס למקרא בכורים יש הסתייגויות, כאשר ישנן סיבות שונות לכך שלא כל מי שמביא בכורים גם קורא[ז].

פרק ד בהלכות ביכורים פותח בכלל ש"הוידוי אינו שוה בכל, לפי שיש שחייבין להביא בכורים ואינן קורין עליהן"[ח], ובהמשך הפרק הוא מפרט[ט] את אלו שמביאים בלי לקרוא. הוא פותח[י] בכך שהאשה (ועמה הטומטום והאנדרוגינוס, בהיותם ספק-אשה) אינה קוראת משום שאינה יכולה לומר "אשר נתתה לי הוי'"[יא], וכמותה גם אפוטרופוס, עבד ושליח שלא יכולים לומר "אשר נתתה לי הוי'".

"הגר מביא וקורא"

והנה, לפני המשך פירוט דיני אלו שאינם קוראים, כותב הרמב"ם[יב]:

הגר מביא וקורא, שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך, הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ. וכן כהנים ולוים מביאין וקורין מפני שיש להן ערי מגרש.

במסכת ביכורים[יג] הגר הוא הדוגמה הראשונה למי שמביא ואינו קורא:

אֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, הַגֵּר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתֵינוּ לָתֵת לָנוּ... וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אוֹמֵר, אֱלֹהֵי אֲבוֹת יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁהוּא בְבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹמֵר אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם...

בבבלי אמנם נראה שפסקו כמשנה זו[יד], אך – כפי שמציין הכסף-משנה על אתר – הרמב"ם מסתמך כאן[טו] על הסוגיא בירושלמי[טז], בה נאמר שלדעת רבי יהודה[יז] הגר מביא וקורא ושרבי יהושע בן לוי הלכה כמותו ורבי אבהו הורה כך למעשה (כמובן, לא לגבי ביכורים, שלא נהגו בזמנו, אלא לגבי נוסח התפלה של הגר[יח]). כמובן, צריך להסביר מדוע הכריע כאן הרמב"ם כירושלמי בניגוד לבבלי[יט].

מעבר לכך שצריך להסביר מדוע נקט הרמב"ם כאן כירושלמי[כ], הקשו על הרמב"ם[כא] כיצד תואמת פסיקה זו את האמור בהלכה הקודמת, שמי שלא יכול לומר "אשר נתתה לי הוי'" אינו קורא – הרי כשם שאשה לא נטלה חלק בארץ כך גם הגרים לא נטלו חלק בארץ ולא יכולים לומר כך! הקושיא מתחזקת לאור דברי הרמב"ם עצמו[כב] בנוגע לוידוי מעשר – הבא בתורה מיד לאחר מקרא בכורים[כג] – שגרים אינם מתוודים "מפני שאין להם חלק בארץ, והרי הוא אומר 'ואת האדמה אשר נתתה לנו'".

מתנה ישירה מה'

יש מי שכתב[כד] שכוונת הלשון "אשר נתתה לי הוי'" במקרא בכורים איננה לחלוקת הארץ, בה נטלו חלק רק הגברים מישראל, אלא "על אותה השדה של המביא זה בלבד, שהכל ניתן לו מיד ה'" (בדומה להוה-אמינא של פירוש הפסוק "'אשר נתתה לי' – דיהבת לי זוזי וזבני בהו"[כה]), ואם הגר זכה לקנות קרקע הוא יכול לומר "אשר נתתה לי". אמנם, אשה שיש לה בעל אינה יכולה לומר כך, שהרי "מה שקנתה אשה קנה בעלה"[כו]. על סברא זו כבר הקשו[כז] שלא מצינו שאשה שאין לה בעל מביאה וקוראת (ובודאי שלא ניתן לתרץ כך בטומטום ואנדרוגינוס, שאינם יכולים להנשא לאיש[כח])[כט].

ובאמת, נראה ברור שהכוונה ב"אשר נתתה לי הוי'" היא דווקא נתינה ישירה מה' בעת חלוקת הארץ[ל], ולא נתינה 'עקיפה' בדרך של רכישה, או אפילו בדרך של ירושה, כירושת בנות צלפחד (ואף "מערי סיחון ועוג" אין מביאים בכורים מן התורה[לא], ויש להסביר בעומק שהסבה לכך היא שאת הארצות האלה משה הוא שנתן לבני ראובן גד וחצי השבט המנשה[לב]). והדרא קושיא לדוכתא, כיצד יכול הגר לומר "אשר נתתה לי הוי'"?

מבט לעתיד

והנה, מהר"ם בן חביב כתב[לג]:

יכול הגר לומר כן, דאף על גב דלא נטלו חלק בארץ מכל מקום לעתיד לבא יטלו הגרים נחלה בתוך בני ישראל, כמבואר ביחזקאל ס"ס מ"ז וברבה קהלת פסוק כל הנחלים הולכים אל הים. וטעמא דמילתא, דהגרים שנתגיירו בעוד ישראל בגלות הם גירי צדק ולא דמו לאותם גרים שנתגיירו כשיצאו ישראל ממצרים דהיינו ברום המעלות ולא היתה כוונתם לשמה משום הכי אותם לא נטלו חלק בארץ.

בהמשך דבריו הוא מטעים שהדברים נכונים דווקא במקרא בכורים, בו כתוב "כי באתי אל הארץ אשר נשבע הוי' אבֹתינו לתת לנו", נתינה עתידית שיכולה להתרחש גם לעתיד לבוא, בעוד בוידוי מעשר נאמר "האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבֹתינו", נתינה שכבר התרחשה בעבר (ויש להטעים שגם מצד תוכן המצוות, בהבאת בכורים העינים נשואות אל העתיד, מתוך תודעת "ראשית", בעוד וידוי מעשר חותם תקופה ומסכם שנהגתי בה כשורה[לד]).

בהפשטה, אפשר ללמוד מהדברים כלל גדול בנוגע לכל ההתייחסות למצוות שאינן נוהגות בזמן הזה: אפשר ללמוד מצוות אלו כמצוות שנהגו בעבר או כמצוות שעתידות לנהוג לעתיד (כפי שרמז בעל ערוך השלחן, שהוא המחבר הגדול העיקרי שכתב ספר הלכות שלם ומסודר שמתייחס גם להלכות שאינן נוהגות בזמן הזה, בשם ערוך השלחן העתיד). לדוגמה, לכל עניני בית המקדש ניתן להתייחס כמצוות שנהגו בזמן בית ראשון ובית שני או כמצוות שעתידות לנהוג בבית שלישי. כמובן, מעבר לרוח הכללית החשובה ביחס כזה, שהופכת את הלימוד מעיסוק בעבר שאיננו לצפיה דרוכה לעתיד המקווה, תהיינה נפקא-מינות בדברים שעתידים להשתנות לעתיד לבוא.

בהקשר דנן, ההדגשה של הרמב"ם כאבי הגרים, לו נשבע ה' על הארץ, רומזת גם לירושת עשרת העממים שעדיין לא זכינו לה ונזכה לה דווקא לעתיד לבוא (עד שהרמב"ם עצמו מביא[לה] את הפסוק "וְאִם יַרְחִיב הוי' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ"[לו], העוסק בירושת שלשת העממים הנוספים[לז], כהוכחה מן התורה לביאת המשיח)[לח].

בעומק יש לומר שזו גם המשמעות של הפסיקה כירושלמי: היחס בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי הוא יחס של מוחין דאמא ומוחין דאבא[לט] (בדוגמת תפילין דרש"י ותפילין דרבינו תם[מ], שהם בסוד העולם הזה והעולם הבא[מא], העבר-ההוה והעתיד[מב]). הלימוד לפי הבבלי מעמיק בעבר, ב"מה שהיה"[מג], "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[מד] כ"גואל ראשון"[מה], "מבין דבר מתוך דבר"[מו] שכבר היה, כתכונת הבינה[מז]. לעומתו הלימוד לפי הירושלמי נוטה ל"הלכתא למשיחא", שואף ל"מה שיהיה", "תורה חדשה מאתי תצא"[מח] של משיח ("גואל אחרון"), הברקה חדשה של החכמה. למוחין דאבא רומז גם האזכור של אברהם אבינו הראשון, ש"לו היתה השבועה" תחלה (ואברהם, "אב המון גוים"[מט], מתגלה במלוא תפארתו דווקא ביעוד המשיחי של עבודת כל העולם את ה' "שכם אחד"[נ], כנודע[נא]).

הגרים בארץ ישראל

הטעם הפנימי לכך שהגרים עתידים לקבל חלק בארץ ישראל הוא שדווקא לגרים, ולמה שהם מוסיפים בעם ישראל, יש זיקה מיוחדת לתודעה שלנו בארץ ישראל:

בדרך כלל מוסבר[נב] שאחיזת הגרים היא בספירת המלכות, הרגל הרביעית של מרכבה בה יש כהנים-לויים-ישראלים-גרים כנגד חסד-גבורה-תפארת-מלכות. המלכות שייכת לארץ[נג], כפשוט. אמנם, צירוף האותיות גר הוא הצירוף השלישי – שכנגד הבינה – באלפא-ביתא אתב"ש. באלפא-ביתות של ספר יצירה אתב"ש שייך למלכות (או אפילו למלכות שבמלכות)[נד], כך שיש כאן שייכות לבינה של המלכות (או של המלכות שבמלכות), כאשר הבינה של כל מדרגה היא גן-העדן שבה[נה]. ועוד, כפי שמוסבר אצלנו[נו], ה'טבעת' של האלפא-ביתות אלב"ם-אתב"ש-אכב"י (בה כל שני חילופים מגיעים לחילוף השלישי) היא כנגד חכמה-בינה-דעת, כך שהבינה של אתב"ש היא בינה שבבינה.

רבי הלל מפאריטש מסביר[נז] שהבינה שבבינה היא כח השמיעה הפנימית (דערהער) והיא נקודת-האמצע[נח] ממנה מתחילה כל עבודת ה'[נט]. השמיעה הפנימית, ביחס לה', לעם ישראל או לתורת ישראל היא הגורמת לגר-הצדק להמשך להתגייר. כך נאמר "וישמע יתרו"[ס] וכך התכלית של "שמע ישראל" היא "הוי' אלהינו הוי' אחד"[סא] – "'הוי'' שהוא 'אלהינו' עתה, ולא אלהי העובדי כוכבים, הוא עתיד להיות 'הוי' אחד', שנאמר 'כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי'' ונאמר 'ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד'"[סב]. לפי זה, היחס בין ישראל לגרים הוא יחס של חכמה ובינה, אבא ואמא[סג]. הבינה היא מקור השמחה, "אם הבנים שמחה"[סד], והגרים – שמבטאים את ההתקרבות לה' ואת ההתרחבות של הופעת ה' בעולם כולו – הם מקור השמחה בישראל[סה]. בכלל, בארץ ישראל צריך להקפיד במיוחד על עבודת ה' בשמחה[סו], והדבר בא לידי ביטוי במיוחד במצות בכורים, שאפשר לומר שהיא המצוה הכי שמחה במצוות התלויות בארץ, כסיום פרשית מקרא בכורים – "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ הוי' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ"!

חלק מהשמחה בארץ, ובכלל ההתנהגות הנכונה בה, תלוי בזכרון שאנחנו גרים (שגורם גם לרגישות כלפי הגרים המצטרפים אלינו, כמפורש בתורה שוב ושוב[סז]). אברהם אבינו, מעבר להתגיירות שלו כאשר הכיר את בוראו, מגיע לארץ כגר[סח] – "גר ותושב אנכי עמכם"[סט]. כאשר עם ישראל 'מתיישן' בארץ הוא יורד למצרים, כדי לזכור את היותו גר, ומצוות השמיטה והיובל באות להזכיר "כי גרים ותושבים אתם עמדי"[ע] (וכמאמר דוד המלך בתפלתו "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבֹתינו"[עא]). הגרים שמצטרפים לעם ישראל מרעננים אצלנו את התחושה שאנו עצמנו גרים, ומרבים אצלנו שמחה, ולכן עתידים הגרים לנחול נחלה בארץ לעתיד לבוא.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בבכורים עובדא (הבאה) מלולא (מקרא) ורעותא (כוונת נתינת הראשית לה').
• "אשר נתתה לי הוי'" היינו נתינה ישירה מה' יתברך.
• הגרים לא נחלו בארץ בעבר – אך הם עתידים לקבל בה חלק לעתיד לבוא.
• ניתן לעסוק במצוות שאינן נוהגות בזמן הזה כמצוות שנהגו בעבר או כמצוות שעתידות לחזור.
• המבט העתידי על המצוות – מתוך ציפיה דרוכה – מתחשב בשינויים שיקרו לעתיד לבוא.
• הבבלי מביט על העבר (תורת משה) והירושלמי על העתיד (תורת משיח).
• שרש הגרים בבינה שבבינה – השמיעה הפנימית (דערהער) המושכת אותם להתגייר.
• הגרים – המבטאים את התרחבות הקדושה בעולם – הם מקור השמחה בישראל.
• בארץ ישראל  יש לעבוד את ה' בשמחה, והבאת בכורים היא שיא שמחת המצוות התלויות בארץ.
• כדי לשמוח בארץ ולנהוג בה כשורה עלינו לזכור שאנחנו גרים – תודעה שהגרים מרעננים בקרבנו.