חג התפשטות התורה

ליל פורים תשפ"ב – רמת אביב

התוועדות פורים (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

"הדור קבלוה בימי אחשורוש" – לחג הפורים יש זיקה עמוקה לקבלת התורה בכל הדורות. השיעור דלקמן – החלק השני של התוועדות פורים – עוסק בהתפתחות התורה שנובעת מתוך פורים. פרק א הוא התבוננות בכך ששני מוחי עמלק ה'מוצלחים', יהושע בן נון ומרדכי היהודי, הם גם שני מפיצי התורה לאומות – יהושע מפיץ את התורה שבכתב ומרדכי את התורה שבעל פה. במבט ראשון, נדמה שמחית עמלק ה'לאומנית' וה'גזענית' הפוכה מהמגמה האוניברסלית של הפצת התורה לעולם כולו (שרש המהפכה הרביעית). במבט מעמיק יותר, מתברר שההיפך הוא הנכון – מלחמת עמלק היא-היא המלחמה מי ישפיע על העולם כולו, כשכל ענינו של עמלק למנוע מעם ישראל להשפיע בעולם. פרק ב מתבונן בפורים כנקודת-מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה (נקודת 'אין' בין 'יש' ל'יש') ובעצם גם כמפתח לגילוי העתידי של "תורה חדשה מאתי תצא" – מגלת אסתר מגלה את כל מה שמסתתר בתוך התורה.

א. מחית עמלק והמהפכה הרביעית

מחית עמלק בידי בני רחל

חז"ל דורשים[ב] שלמרדכי היהודי היו שמות נוספים – בלשן ופתחיה. איך חז"ל מפרשים את השם "פתחיה"? שפתח פיו בשבעים לשונות. למי הוא פתח פיו? לכל הגולה. בעצם, לכל העולם. הוא פתח את פיו במה שאנחנו קוראים 'המהפכה הרביעית'[ג] – תורה גם לכל שבעים אומות העולם. בכך הוא הלך בעקבות יהושע. ידוע[ד] שעמלק נמסר דווקא לבניה של רחל אמנו, לכן משה רבינו – הלעומת-זה של עמלק – לא לחם בעצמו נגד עמלק, אלא מסר זאת בידי התלמיד-המשרת שלו, יהושע בן נון, שמשבט אפרים, בן של רחל ("הבן יקיר לי אפרים"[ה]). לכן דווקא לו יש את התפקיד, היעוד, להתחיל להלחם נגד עמלק. רק שעל פי הדבור הוא לא הכחיד אותו לגמרי[ו], לא חסל אותו, "ויחלֹש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב"[ז].

מי שהיה אמור אחר כך כן לגמור חשבון עם עמלק (אגג) הוא שאול, כפי שקראנו בהפטרת זכור השבת, אבל הוא לא קיים זאת – חטא, הפסיד את המלכות, לכן עברה ממנו לדוד המלך[ח]. מי הוא? "בן קיש"[ט]. גם מרדכי הוא "בן קיש", ממשפחת שאול[י]. בעצם, מרדכי שמבנימין בא לתקן את החסרון-החטא של שאול המלך[יא]. התפקיד שלו להלחם ולנצח את עמלק (המן)[יב] – שהוא הספק, ועוד כמה פגמים כלליים בנפש, שנסביר בע"ה[יג].

הוא, כמו יהושע, מקבל מרחל אמנו[יד]. יש משהו ברחל, "יפת תאר ויפת מראה"[טו], שהיא הכח הרוחני להלחם בעמלק[טז]. רק הבנים שלה יכולים לנצח את עמלק. דבר חשוב מאד – יהושע ומרדכי. בהתחלה יהושע ובסוף מרדכי, מרדכי ואסתר הם "סוף כל הנסים"[יז] וכתוב[יח] שהם גם סוף הנביאים. יש בהם משהו של סוף, של אחרית. כמו שבעמלק כתוב "ראשית גוים ואחריתו עדי אֹבד"[יט], כך בלוחמים נגדו – או שאתה ראשית-יחסית, כמו יהושע, או שאתה אחרית, מרדכי ואסתר. אחרית היא "סוף מעשה במחשבה תחלה"[כ], עוד יותר ראשית מראשית, כדלקמן.

יהושע – המהפכה הרביעית בתורה שבכתב

שוב, מה אמרנו? שקוראים לו פתחיה. יהושע גם לימד תורה לשבעים אומות העולם. איך רואים זאת? מה הוא עשה? כשהוא עבר את הירדן הוא לקח אבנים גדולות מהירדן וכתב עליהן את כל התורה כולה בשבעים לשון[כא], "באר היטב".

מה ההבדל בין השבעים לשון שיהושע כותב על האבנים לשבעים לשון בהן פתח פיו מרדכי שקוראים לו פתחיה? נשמע דומה, אבל בדיוק כמו שתי התורות – תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

מה הרמז שיהושע כתב בשבעים לשון, ובעצם הפיץ את בחינת האחוריים של "אין טוב אלא תורה"[כב]? כתוב בספרי הקבלה[כג] שאם אני לוקח את המלה היטב – ששוה 26, הי היינו י-ה ו-טב היינו וה, שם הוי' ב"ה – וכותב באחוריים (התפתחות: ה הי היט היטב) הכל עולה בדיוק 70. כלומר, ה'פנים' של המלה היטב הם הוי' וה'אחור' הוא שבעים לשון. הכפל שלהם – היטב פעמים היטב באחוריים – עולה המספר שהוא אולי הכי סודי ומיוחד בתורה, 1820, סוד פעמים הוי', "נכנס יין יצא סוד"[כד] בפורים. כשסופרים – הראשון שספר מדויק, שידוע לנו, הוא רק לפני מאה שנה[כה] – רואים שבכל התורה כולה יש 1820 שמות הוי', השם המיוחד, שם העצם של הקב"ה, השם המפורש. סוד פעמים הוי' – "סוד הוי' ליראיו"[כו], שבעצם היינו היטב-היטב. כל זה רמז לכתיבת יהושע על האבנים את התורה שבכתב.

יהושע כתב את התורה שבכתב על האבנים, הפיץ אותה לכל העולם כולו, "טעמו וראו כי טוב הוי'"[כז], כל מי שטועם את טוב הטעם ורוצה להצטרף לעם הנבחר – ברוך הבא! לעומתו, מרדכי פותח את פיו בשבעים לשון – הוא לא כותב אלא מפיץ בעל פה – מפיץ את התורה שבעל פה.

מלחמת עמלק – המלחמה על ההשפעה בעולם

שוב, הכל כאן מתחיל ממרדכי היהודי שנקרא פתחיה – הוא פתח את החידוש הזה. איך? בשבעים לשון. גם יהושע מקיים את המהפכה הרביעית בדור שלו. כנראה יש משהו עצמי עם מלחמת עמלק. מלחמת עמלק היא לקחת גוי ולהשמיד אותו. כמו שהמן רצה "להשמיד להרֹג ולאבד את כל היהודים"[כח], ככה צריך להשמיד, להרוג ולאבד את עמלק – "ואחריתו עדי אֹבד". נשמע רע לגוים. אבל אם מתבוננים לעומק, עמלק לא רק מכניס אצלנו ספק, ועושה לנו עוד כמה פגמים כלליים גדולים שתיכף נזכיר[כט] – עמלק הוא גם כח בין-לאומי, נקרא לו, שמונע את ההשפעה שלנו. הוא מטיל ספק וככה מקרר, ואם הוא יכול לקרר את ההתלהבות שלנו כל-שכן וקל-וחומר בן בנו של קל-וחומר שהוא מקרר את כל שבעים אומות העולם מנכונות ופתיחות לקבל את האור לגוים, היעוד האמתי שלנו, עם ישראל.

זו הסתכלות חדשה לגמרי על עמלק – לא רק שהוא אויב מושבע שלנו. אפשר לומר שמה שהוא אויב מושבע שלנו היינו בכך שלא רק רוצה לאבד אותנו – קודם כל רוצה שאנחנו לא נשפיע על אף אחד בעולם. כמו שהוא רוצה להפריד בין י-ה ל-וה, "הנסתרֹת... והנגלֹת"[ל], כך רוצה שנהיה "הן עם לבדד ישכֹן"[לא] – שלא יהיה לנו שום כח, שאף אחד לא יהיה מוכן לשמוע את הדברים האווריריים, הרוחניים, שהוא לועג להם, שיש לעם ישראל להפיץ לעולם.

מה אמרנו עכשיו? שמחית עמלק והמהפכה הרביעית, אור לגוים, הא בהא תליא – אי אפשר להאיר לגוים כל זמן שעמלק מסתובב בין הגוים ומשפיע עליהם. צריך לגמור אתו, שלא ישפיע על הגוים, כדי שנוכל לקיים את היעוד האמתי שלנו – להאיר לכל העולם כולו.

שמחת פורים – שמחת המהפכה הרביעית

זהו סוד פתחיה, להפיץ את התורה, בעיקר התורה שבעל פה, לכל שבעים אומות העולם, ולכן הוא נקרא בשם המיוחד פתחיה. כמה שוה פתחיה? 503, פסוק שלם בתחלת דברי הימים, "אברם הוא אברהם"[לב]. בתחלה הוא נקרא אברם, אבל כאשר ה' אמר לו בברית "התהלך לפני והיה תמים" הוא קבל ה והפך לאברהם, "אב המון גוים"[לג] – קבל את הכח להאיר לגוים, היעוד שלנו בכלל. קודם הוא אברם, "השכל הנעלם מכל רעיון"[לד].

כתוב שכל הנושא של גיור כהלכה והפצת אור לגוים הוא המסר של המגלה – "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"[לה], ופחד ושמחה הולכים יחד, כמו שפתחנו, כמו "פחד יצחק"[לו], לשון שמחה. "פחד היהודים" הוא לא שמפחדים מהיהודים, אלא שמתפעלים מהיהודים. אדרבא עם הפחד באה השמחה – אותם גוים התיהדו רק כי פחדו מהיהודים?! לא, יש פסוק "פחד ורחב לבבך"[לז] – פחד פותח משהו, פחד הוא תזוזה, זעזוע חיובי, "הזזה עצמית" בלשון החסידות. התזוזה ממלאת את הנפש אורה ושמחה.

שוב, הכל פתחיה ומרדכי והמסר שלו לכל העולם כולו, זו השמחה של פורים.

ב. פורים – תורה שבכתב, תורה שבעל פה ותורתו של משיח

"אחרית וראשית שלו" – קדימת ישראל לתורה

את התורה שבכתב לכתחילה קבלנו ברצון, כך כתוב, אמרנו "נעשה ונשמע"[לח]. אבל – כמו שמוסבר במדרש[לט] – על תורה שבעל פה "כפה עליהם הר כגיגית". עד מתי? עד ל"הדור קבלוה בימי אחשורוש"[מ] – לא כתוב בימי מרדכי ואסתר אלא בימי אחשורוש. צריך להבין.

לפי חז"ל[מא] כל פעם שכתוב "המלך" רומז למלך מלכי המלכים הקב"ה, אבל לפי הקבלה – האריז"ל מביא[מב] בשם מדרש שאין לפנינו – גם "אחשורוש" רומז "למלך שאחרית וראשית שלו". כמו "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד", רק שב"אחרית וראשית שלו" האחרית לפני ראשית, "סוף מעשה במחשבה תחלה".

יחסית, ה"ראשית" היא תורה, "אורייתא מחכמה נפקת"[מג], וה"אחרית" – הסוף – היא גם "ראשית", בשביל מה. על "בראשית ברא אלהים" כתוב "בשביל התורה" ו"בשביל ישראל"[מד], אבל ה"בשביל" הוא אחר. "בשביל התורה" היינו מתוך מה ה' ברא – בשביל להגשים את התורה שקיימת אלפים שנה לפני העולם[מה], "שעשֻעים יום יום"[מו], ה' ברא את העולם. אבל "בשביל ישראל" הוא התכל'ס, בשביל שיבואו הצדיקים ויעשו את העולם התחתון – שאין תחתון למטה הימנו – דירה לו יתברך, והם יתגלו כמנהיגי המציאות[מז]. הם יתגלו כהולכים לפני ה' תמיד, וכל העולמות שה' ברא יתנהגו על פיהם. זהו "עמק אחרית"[מח], אמא, וכתוב[מט] שפנימיות אמא יותר עמוקה בעצמות מפנימיות אבא. "אחרית" היינו "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[נ] – "סוף מעשה במחשבה תחלה"[נא], סתם מחשבה היא התורה אבל "מחשבה תחלה" היינו ישראל, לכן גם נקראים ראשית, "ראשית תבואתֹה"[נב].

עד כאן הענין של אחרית וראשית, ישראל והתורה, ובאמת מחשבת ישראל קדמה גם לתורה, בסוד "סוף מעשה במחשבה [גופא] תחלה" – גם נסביר זאת יותר, עוד רגע בע"ה, בשם הרב המגיד.

פורים – ראשית גילוי התורה שבעל פה

שוב, פתחיה פותח את פיו בשבעים לשון. הוא לא כותב על האבנים, כמו יהושע, את התורה בשבעים לשון "באר היטב". מרדכי, שהוא פתחיה, פתח פיו בשבעים לשון – החידוש שלו שהוא הפיץ לא את התורה שבכתב, אלא שהוא התחיל בעצם לגלות את התורה שבעל פה. החיד"א כותב[נג] שהענין של מגלת אסתר הוא תחלת התורה שבעל פה – תורה שבכתב נתנה במדבר ותורה שבעל פה נתנה בשושן הבירה. למה? הוא כותב רמז, ש-שושן שוה בדיוק המשנה ועוד זמן-נקט, ראשי התיבות של ששה סדרי משנה, כללות התורה שבעל פה – זרעים-מועד-נשים ר"ת זמן, נקט ר"ת נזיקין-קדשים-טהרות[נד].

זהו עוד נושא מאד גדול, שהסוד של החג הזה, היום הזה, פורים, הוא בעצם נקודת התפר – שבקבלה היא נקודת האין בין יש ליש. זהו סוף כל הכתובים, סוף כל הנסים, סוף כל הנבואה – הסוף של כל מה שהיה עד עכשיו. תיכף לסוף צריך להתחיל משהו חדש. אם צריך להתחיל משהו חדש, מהסוף של הדבר הקודם, המשהו החדש הוא לא משהו שלא היה בכלל – אלא רק היה נעלם.

אחד מפירושי "אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'[נה]"[נו], ש"פני" היינו התורה שבעל פה שמסותרת לגמרי בתוך התורה שבכתב. זהו סוד ההסתר, ומגילת אסתר היינו שעכשיו הגיע הזמן לגלות את פנימיות התורה שבכתב – את התורה שבעל פה, שהיא-היא אסתר המלכה, היא אילת השחר^יד שעכשיו עולה באופק. אסתר היא ההשראה לגילוי הזה, ומי שמתחיל לגלות בפועל הוא מרדכי היהודי.

תורה מן השמים ותורה מן הארץ

בין יש ליש קיימת נקודת אין. יש כאן שני 'יש'ים כל כך קיצוניים – התורה שבכתב והתורה שבעל פה. אנחנו יודעים שלדאבוננו גם אז וגם היום יש יהודים שמאמינים (כך הם אומרים בפה על כל פנים) בתורה שבכתב, מתחברים אליה, אבל לא בתורה שבעל פה. זה היה בעוכרינו מאז ומקדם. רואים שלא פשוט ששניהם מן השמים.

באמת, לפעמים כתוב[נז] ש"תורה מן השמים" ("לחם מן השמים"[נח]) היא רק תורה שבכתב. אני מאמין שגם את התורה שבעל פה משה רבינו קבל[נט], אבל היא לא "תורה מן השמים" אלא "תורה מן הארץ" ("לחם מן הארץ"[ס]). כתוב בתורה "מן השמים השמיעך את קֹלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה"[סא] – כשה' מדבר מתוך האש היו "מן השמים" ו"על הארץ". כתוב[סב] ש"מן השמים" היינו התורה שבכתב, אבל תורה שבעל פה היא "ועל הארץ" – עולה מן הארץ, לא למעלה מן הארץ. מה פירוש עולה מן הארץ? עולה מכנסת ישראל. זה מה שאמרנו ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם לתורה – לתורה שבכתב. "מחשבתן של ישראל" היא תורה שבעל פה.

פורים הוא האין שבין יש ליש – קרן זוית, בין השמשות, זמן שלא יום ולא לילה, לא דרום ולא מזרח[סג], נקודת תפר שהיא בפני עצמה נקודת אין, וכל אין מגיע לעצמות ממש. לכן כל החגים בטלים חוץ מפורים[סד] – הוא מגיע לאין האמתי. התפקיד שלו הוא לחבר את שתי התורות, להתחיל את התורה שבעל פה – כל תורת הקבלה, תורת החסידות וגם תורת משיח היא התורה שבעל פה, "תורה חדשה מאתי תצא"[סה]. אכן, בתורות של חסידות סלונים מפורש[סו] שמגלת אסתר כוללת את כל התורה שבכתב ואת כל התורה שבעל פה!

נגנו "ליהודים היתה אורה".

נקודת האין – גלות השכינה

אמרנו שפורים הוא נקודת תפר של אין בין יש ליש. הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שחז"ל אומרים[סז] שהסבה שלא אומרים הלל בפורים היא או כי זהו נס שקרה בחו"ל – כלומר, שה' נמצא אתנו גם בגלות – או, עוד טעם בגמרא (ו"הא בהא תליא"), כי "אכתי עבדי דאחשורוש אנן"^סג, לא רק בחו"ל אלא עדיין עבדי אחשורוש. המצב הזה הוא מצב של אין, שעם ישראל בבחינת אין – גם בחו"ל, לא במקום שלו, אנחנו גם עבדים של אחשורוש, אבל היא הנותנת, שדווקא במצב הזה מתגלה האין האמתי שלמעלה משני ה'יש' שהוא בא לחבר, לכן בכוחו לחבר אותם.

כמו שאמרנו קודם, כשמרדכי הצדיק חוזר לארץ, הוא מקבל שם חדש – פתחיה, שפותח את פיו בשבעים לשון. גם לאסתר המלכה יש עוד שם שלא הזכרנו, שכן כתוב במפורש במגלה – הדסה. "הדסה היא אסתר"[סח] – מה ההבדל ביניהן? כתוב בקבלה[סט] שהדסה היא אסתר כאשר היא עדיין בעולם האצילות, וכשהיא יורדת לבי"ע, לעולמות התחתונים ומסתתרת שם, היא מקבלת את השם העצמי שלה – על שמו נקרא מגלת אסתר – שדווקא מראה על גלות השכינה, שם היא אסתר. למעלה, באצילות, היא הדסה. הדסה גם מלשון הדסים, שכתוב בחסידות[ע] שזהו מקור מסירות הנפש שלה. הריח הטוב שמעלים ההדסים הוא ריח של יהודי שמוסר את הנפש, "והוא עומד בין ההדסים"[עא] שהם חנניה, מישאל ועזריה שנקראו הדסים על שם מסירות הנפש שלהם[עב]. גם הדסה – הגימטריא שלה, עד, היינו עד ראיה, אותיות ע ו-ד רבתי של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[עג] (עד-אשמח, כידוע הכוונה בקבלה[עד]). בכל אופן, זה רק היה להסביר קצת יותר את המצב של המגלה – חג של חוץ לארץ, חג של "אכתי עבדי דאחשורוש אנן", בחינת אין של עם ישראל בכלל, בין המצבים הכאילו-טובים שלו, המצבים הגלויים שלו כעם ה' היושב בארץ ה', בארץ החיים.

סוד החשמל

יש כאן שני שמות של אסתר ושני שמות של מרדכי, הדסה-אסתר ומרדכי-פתחיה[עה]. תעשו חשבון יחד ותראו שהערך הממוצע של ארבעת השמות הוא חשמל, "עתים חשות עתים ממללות"[עו], צריך לדעת מתי לדבר ומתי לשתוק, "ישפה"[עז] (האבן של בנימין בחשן המשפט, הסוף-התכלית של אבני החשן), "יש פה ושותק"[עח], "יש פה ומדבר"[עט]. חש-מל הוא גם היחס בין שתי התורות – "חש" בתורה שבכתב ו"מל" בתורה שבעל פה.

חש-מל הוא גם היחס בין הכהנים, העובדים "בחשאי וברעותא דלבא", ללויים, שעבודתם "לארמא קלא ולזמרא ולא לשתוק"[פ]. בעולם הזה הלויים טפלים לכהנים, אך לעתיד לבוא יהיו "הכהנים הלוים"[פא] – הלויים יתעלו והם דווקא יהיו הכהנים[פב], והיינו תורת משיח, "תורה חדשה מאתי תצא". בעוד התורה שבעל פה כלולה בתורה שבכתב ב"העלם שישנו במציאות" (כנ"ל), הרי שתורת משיח כלולה בה ב"העלם שאינו במציאות" – שתי בחינות ההעלם וההסתר הן בסוד "הסתר אסתיר"[פג], ומגלת אסתר באה ומגלה את הכל. כך, הפסוק הבא אחרי "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" הוא "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם"[פד] – פסוק מובהק של חיבור ואיחוד התורה שבכתב ("כתבו לכם") והתורה שבעל פה ("שימה בפיהם") המתחולל בפורים דווקא. הכח לייחד את התורות הוא כח "השירה הזאת" – שרש התורה שבעל פה בתוך התורה שבכתב הוא השירה-הנגינה, טעמי התורה. כששרים את התורה שבכתב מתגלה התורה שבעל פה (שעל כן יש שני פירושים מהי "השירה הזאת" – שירת האזינו או התורה כולה[פה]).

חשמל הוא גם אותיות משלֹח[פו] וגם לשמֹח, מצוות של פורים. מצוה גדולה לשמֹח תמיד וזה משלֹח מנות איש לרעהו. אם כן, שמחת פורים היא גם האין שבין יש ליש, בין סוף התורה שבכתב ועכשיו הגילוי של אסתר המלכה, תחלת הגילוי של התורה שבעל פה, לכל העולם.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• רחל היא הכח הרוחני להלחם בעמלק – הכח שנמסר לבניה, יהושע ומרדכי.
• בכתיבת התורה שבכתב "באר היטב" התחיל יהושע את המהפכה הרביעית.
• מרדכי-פתחיה פותח את התורה שבעל פה לכל האומות.
• עמלק, שמקרר את עם ישראל, ודאי מקרר את האומות מלקבל את השפעת ישראל.
• מחית עמלק והמהפכה הרביעית תלויות זו בזו – כל עוד עמלק משפיע על האומות הן לא יכולות לקבל את התורה מישראל.
• גיור בא מתוך התפעלות בישראל.
• "פחד היהודים" הוא 'הזזה עצמית' שממלאת את הלב אורה ושמחה.
• "אחרית וראשית" היינו ישראל והתורה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה – כאשר ישראל קדמו לתורה.
• "בשביל התורה" היינו הסבה (ראשית) ו"בשביל ישראל" היינו התכלית (אחרית).
• פורים הוא נקודת המעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה.
• מגִלת אסתר מגלה את התורה שבעל פה מהסתרה בתורה שבכתב.
• תורה שבכתב היא "תורה מן השמים" ותורה שבעל פה היא "תורה מן הארץ".
• פורים הוא נקודת אין בין יש ליש – לכן זהו חג על נס שמתחולל בגלות (אך דווקא הוא לא עתיד להבטל).
• תורה שבעל פה ותורת משיח נסתרות בתורה שבכתב – "הסתר אסתיר".
• השירה מחברת בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה.