רמזי נשמה

בע"ה

מוצאי כ"א סיון תשפ"א – כפ"ח

שבע ברכות מנחם מענדל וחנה שיחי' פרידמן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים לחיים!

נשמה-משנה-משה-נ

אנחנו אוהבים לדרוש את הגימטריא של החתן והכלה – מנחם מענדל וחנה. כבר אמרנו להם בפעם הראשונה[ב] שהם בגימטריא נשמה. לנשמה יש כמה צירופים:

משנה – צריך ללמוד משניות, כתוב שקיבוץ גלויות הוא בזכות המשניות[ג]. כתוב[ד] שמשנה עצמה היא משה ועוד נ. משה קבור בהר נבו, הר ש-נ בו – בהסתלקות הוא השיג את שער הנון[ה]. יש בתנ"ך פעם אחת שכתוב[ו] "מנשה" עם נ תלויה – והולך על משה רבינו[ז]. אם כן, נשמה שייכת למשה. באמת האריז"ל כותב[ח] שיש חמש נשמות כלליות בעם ישראל, כנגד נרנח"י, ומשה רבינו הוא כנגד הנשמה. אדם הראשון לפני החטא הוא החיה, משיח הוא היחידה, אליהו הנביא הוא הרוח ודוד המלך הוא המלכות – אבל משה רבינו הוא הנשמה, צירוף אותיות משה-נ.

רבי עקיבא-אביר יעקב

משה רבינו הוא הכלל של התורה שבכתב, הוא נקרא בזהר הקדוש "שושבינא דמלכא"[ט], בחינת החתן. כנגדו, רבי עקיבא הוא הכלל של התורה שבעל פה[י]. משה רבינו רצה שהתורה תנתן על ידי רבי עקיבא[יא]. והנה, משה ועוד נ, אותיות משנה כנ"ל – התורה שבעל פה, בחינת כלה (שהעלאתה לחופה הוא סוד קבוץ גלויות, שבזכות המשניות, כנ"ל) – עולה בגימטריא רבי עקיבא! בקבלה מבואר[יב] ששרש נשמת רבי עקיבא הוא בינה, בדומה למשה רבינו, "משה זכה לבינה"[יג] (עד לשער הנון, כנ"ל). יחסית, משה רבינו, שזכה לבינה, היינו סוד אמא עילאה הכלולה באבא עילאה (חכמה) ואילו רבי עקיבא הוא סוד תבונה – "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"[יד]. היינו סוד "[שמע בני מוסר אביך (התורה שבכתב)] ואל תטש תורת אמך [התורה שבעל פה]"[טו].

מבואר בדא"ח[טז] שאמא עילאה היא סוד שרה אמנו (אשת אברהם אבינו, אבא עילאה) ואילו תבונה היא סוד רבקה אמנו, "אם יעקב ועשו"[יז] (אשת יצחק אבינו, ישראל סבא). אכן, מבואר בכתבי האריז"ל[יח] שרבי עקיבא הוא גלגול של יעקב (עקיבא אותיות יעקב א), אך הוא היה עיקר סוד "כי ציד בפיו"[יט], הציד של נשמות גרים שעשה יצחק אבינו מפיו (פנימיותו) של עשו[כ]. כלומר, רבי עקיבא עצמו הוא סוד "יעקב ועשו" הנולד מקרבה של רבקה אמנו, סוד התבונה, היינו סוד "מים עמקים עצה בלב איש". כמו שיצחק אהב את עשו "כי ציד בפיו", היינו ניצוצות התהו שבו, סוד שם סג שמעל לשם מה של התיקון, כך משה רבינו אהב את רבי עקיבא, ודוק.

והנה, רבי עקיבא הוא צירוף אותיות "אביר יעקב"[כא] – "תקיפא דיעקב"[כב], סוד המשכת אורות מרובים-תקיפים של תהו, משרש עשו, לכלים דתיקון, יעקב[כג] (היינו מה ש"הקֹל קול יעקב" יורש את "הידים ידי עשו"[כד], מה שיעקב זכה לקנות את הבכורה מעשו ואף לקבל את ברכותיו מיצחק אבינו). הביטוי "אביר יעקב" מופיע בתנ"ך חמש פעמים: פעם אחת בתורה, בברכתו של יעקב אבינו ליוסף הצדיק, "מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל"[כה]; פעמיים בישעיהו, אותו לשון ממש, "אני הוי' מושיעך וגֹאלך אביר יעקב"[כו]; ופעמיים בתהלים, "שיר המעלות זכור הוי' לדוד את כל ענותו. אשר נשבע להוי' נדר לאביר יעקב... עד אמצא מקום להוי' משכנות לאביר יעקב"[כז].

כל זה בא לרמז שעל החתן והכלה שלנו, מנחם מענדל וחנה, לייחד את התורה שבכתב, בחינת משה רבינו, והתורה שבעל פה, בחינת רבי עקיבא (משרש "אביר יעקב"), הכל בסוד נשמה – וכך לקרב את הגאולה.

ריח גן עדן

כהמשך הברכה לחתן ולכלה, יש עוד ביטוי ששוה בדיוק נשמה – "ריח גן עדן". כשיעקב אבינו נכנס לקבל את הברכות מיצחק (בחשבו שהוא עשו, וכנ"ל) נכנס אתו "ריח גן עדן"[כח] – "ריח גן עדן" הוא הנשמה שלו. לכל נשמה[כט], "חלק אלוה ממעל ממש"[ל], יש ריח גן עדן.

ריח הוא החוש של משיח. מי עוד צירוף אותיות נשמה? שבט מנשה. לכל שבט יש חוש בספר יצירה, והחוש של שבט מנשה הוא חוש הריח[לא] – "והריחו ביראת הוי'"[לב], "מורח ודאין"[לג], החוש של מלך המשיח.

יש משהו בנשמה שהוא "ריח גן עדן". "באתי לגני אחתי כלה"[לד], עכשיו אתם מקימים בית נאמן בישראל, שהוא בחינת גן עדן. כתוב[לה] שהחוש שמייחד בין החתן והכלה, יותר מכל החושים, הוא חוש הריח. "יונתי"[לו] היינו "עיניך יונים"[לז] – אפשר לחשוב שעיקר החוש הוא ההסתכלות, כמו שתי יונים שמסתכלות זו בזו, אחד בבת זוגו. אבל כתוב שהחופה – חופת החתן וחופת הכלה ו"על כל כבוד חפה"[לח], כמו שכתוב במאמר החתונה[לט] – היא חוש הריח, הכתר. אכן נשמה היא בינה כנ"ל, אבל התגלות עתיקא באמא[מ].

על הנשמה כתוב "כל הנשמה תהלל יה"[מא], "על כל נשימה ונשימה"[מב] צריך להלל את ה', והחוש של הנשמה הוא חוש הריח – חוש שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף[מג].

בכל אופן, יש לכם ריח גן עדן בבית. כל מי שיכנס לבית שלכם, בית חב"ד אמתי, יריח ריח גן עדן – וריח גן עדן הזה הוא בעצם הנוכחות של משיח, בו כתוב ש"מורח ודאין", "והריחו ביראת הוי'" כנ"ל.

"השמים"

בתורה המלה הראשונה ששוה המספר הזה, 395, נשמה, היא המלה החמישית של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים". נשמה היא השמים. כתוב "בהבראם"[מד], "ב-ה בראם"[מה], ואחד הרמזים הוא שבריאת העולם היא מהתורה, "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[מו]. גם את הבית שאתם מקימים צריך לברוא, שיהיה בריא וחזק ושמח[מז], מכח התורה, שהכל יהיה על פי תורה (התורה שבכתב והתורה שבעל פה, משה ורבי עקיבא כנ"ל). התורה נקראת "השמים" – "תורה מן השמים"[מח]. גם הזיווג הוא מן השמים. שני דברים חשובים מן השמים – זיווג ותורה, והא בהא תליא[מט].

"ב-ה בראם" רומז למלה ה-ה של התורה, "השמים", שגם מתחילה באות ה, גם יש בה ה אותיות, והיא גם מתחלקת ב-ה. כלומר, יש ערך ממוצע לכל אות. יש שתי פרשיות בתורה שבפסוק הראשון בהן יש שמים וארץ – שהם חתן וכלה[נ] – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ו"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"[נא]. "השמים" הם מלמעלה למטה, בחינת חתן, ו"הארץ" היא מלמטה למעלה, העלאת מ"נ, הכלה.

"השמים" שוה ה פעמים (ממוצע כל אות) 79, ה"פ האזינו. כלומר, "האזינו השמים" היינו פעם אחת 79 ועוד ה פעמים 79. זו אחת הגימטריאות הכי יפות שיש: הכח בנפש שמחבר בין החתן והכלה הוא דעת, "והאדם ידע"[נב], לשון התקשרות והתחברות כמבואר בתניא[נג]. הדעת נקראת בזהר "מפתחא דכליל שית"[נד], מפתח שכולל את כל שש המדות. ברמב"ם כל מדה היא דעה, הלכות דעות, ו-ו פעמים דעה עולה דעת. שוב, ה"מפתחא דכלילת שית" כולל את כל שש הדעות, ו"פ דעה. זה "האזינו השמים" – "האזינו" הוא דעה אחת ו"השמים" עוד חמש דעות. מכאן רואים שיש קשר הדוק בין שירת האזינו, "שירת משה", לתחלת התורה, "תורת משה".

ישפה

עוד גימטריא יפה של השמות שלכם: באבני החשן יש אבן אחת ששוה נשמה. מהי? [ישפה.] יפה, זו האבן האחרונה ב-יב האבני החן של חשן המשפט, שכנגד שבט בנימין. בדגלים, בסדר הנשיאים, בנימין בא אחרי שבט מנשה, חוש הריח. האבן שלו היא ישפה – איך מסבירים? ישפה אותיות יש-פה. רבינו בחיי כותב[נה] את סגולות כל האבנים, ובאבן הזו הוא אומר שיש בה כח עצירה – אם צריך לעצור את הדם (גם מלשון כח המדמה בנפש), או משהו אחר שצריך לעצור[נו]. מכל הדברים על בנימין, הוא אומר שעיקר המעלה שלו הוא "יש פה ושותק"[נז], "יש פה, יודע במכירת יוסף ואינו מגיד"[נח] – היה לו פה לספר, הוא ידע ממכירת יוסף ולא ספר לאבא שלו (מפני החרם שהטילו אחיו[נט], אף שהוא לא השתתף, היה נקי, זהו אח שלו), עצר ברוחו (ובכך הוא דומה ליצחק אבינו שגם ידע ממכירת יוסף וידע שעודנו חי אך לא גלה לבנו יעקב המתאבל עליו[ס] – יצחק הוא גבורה, כח הצמצום והעצירה בנפש).

רבינו בחיי מסביר שלאבן הזו יש הרבה גוונים – לא גוון אחד, מורכבת מהרבה גוונים יחד. הוא אומר שהרבה גוונים הם הרבה מחשבות – מחשבה לכאן ומחשבה לכאן, הוא ממש טרוד ואפילו קצת מבולבל, לספר או לא לספר, עד שהוא התגבר. כתוב[סא] שבנימין לגבי יוסף הצדיק הוא כמו בינוני לגבי צדיק. בדרך כלל כתוב[סב] שיוסף ובנימין הם צדיק עליון וצדיק תחתון, אבל כתוב שגם על דרך צדיק לעומת בינוני. העבודה של בינוני היא אתכפיא – הוא "מֹשל ברוחו"[סג], "איזהו גבור הכובש את יצרו?"[סד], ולא ספר. על כך נאמר "תֹלה ארץ על בלימה"[סה], על מי שיודע לבלום את הפה[סו]. גם כאן יש גימטריא יפהפיה, "תלה ארץ על בלימה" בגימטריא בראשית – ראשית הבריאה וראשית העבודה, לדעת לבלום את הפה (הגם שבגמרא נאמר ש"'בראשית' נמי מאמר הוא"[סז], אך הוא "מאמר סתום"[סח], ובזהר הקדוש[סט] המאמר הראשון שבו נברא העולם הוא "יהי אור"[ע]).

זהו סוד החשמל[עא], ש"חש" עד ש"מל" וכורת את הקליפה, ואז "פתח פיך ויאירו דבריך"[עב], "מל" לשון דיבור, "מי ימלל גבורות הוי'"[עג]. היכולת לעצור ברוח עד שמה שיוצא מהפה מבורר במאה אחוז. זהו מוסר השכל חשוב בין אדם לחברו ובין איש לאשתו בפרט – לשתוק עד שיצא מהפה דיבור מבורר בתכלית.

יש ווארט יפה מהנועם אלימלך בפרשת השבוע[עד], על "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו"[עה]. הוא אומר ש"זכור" כולל את כל מצוות עשה ו"שמור" כל מצוות לא-תעשה, והוא אומר שכל מצוות התורה הם בשביל "בדבור אחד" – שאדם ידבר דיבור אחד, שדבוק באחדות ה'. שהדבור של איש ואשה יצא אחד, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[עו] – כל ה"זכור" ושמור" הוא בשביל שיצא "דבור אחד". "דבור אחד" הוא לשון זווג בחז"ל[עז], כנודע.

זו סגולה שיהיו לכם הרבה אבנים טובות, החל מ"ישפה" – הוא האחרון, שכולל את כולם. הראשון הוא אֹדם והאחרון הוא ישפה.

"שכל אדם"

יש עוד ביטוי יפה ששוה נשמה: פסוק במשלי – "שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע"[עח]. זהו אותו נושא בדיוק – "האריך אפו" היינו "ארך אפים". יש לנו הרבה ספרים שאתם צריכים לקבל, והספר הראשון על איש ואשה נקרא שכינה ביניהם, שאחד הפרקים הכי חשובים בו הוא "ארך אפים". על ארך אפים כתוב "שכל אדם האריך אפו", אדם שיש לו שכל מאריך אף, והתפארת שלו היא לעבור על פשע.

בכל אופן, "שכל אדם" עולה ישפה ורק "אדם" הוא אֹדם, האבן הראשונה. ביחזקאל כתוב[עט] שכל האבנים הטובות האלה הן בגן עדן – פסוק מפורש. הולך יחד עם "ריח גן עדן" – יש גם ריח וגם כל הסגולות של כל האבנים הטובות. תשתמשו בסגולות האלה להפיץ אידישקייט וחסידות ולהביא משיח, שיהיה רק מזל טוב מזל טוב.

[הרבי בדבר מלכות, בשיחה של השבת הזו, מביא מדרושי החתונה של אדמו"ר האמצעי שבדיוק אז נדפסו שענין החתונה הוא "והיו לבשר אחד", ענין ההולדה, בנים ובני בנים וכו'.] כל ילד הוא אבן יקרה, כידוע הווארט של הרבי הרש"ב שכל יהודי יהלום[פ]. יהלֹם הוא האבן של שבט זבולן, המפרנס את אחיו יששכר שיוכל ללמוד תורה מתוך מנוחת הנפש[פא], אתם גם בגימטריא פרנסה – שתהיה לכם פרנסה ברווח, בגשמיות וברוחניות.

[ב"שכל אדם" שעולה ישפה – אדם הוא אֹדם ויש אבן ששוה גם שכל, ספיר.] יפה! ספיר היא האבן של יששכר – איש השכל (איש הספר), "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו'"[פב] (בינה היינו משה רבינו ורבי עקיבא כנ"ל, ויש באריז"ל[פג] שרבי עקיבא שייך לשרש יששכר). זו גם ברכה, שתהיה משבט יששכר.

[יששכר הוא תורה, ותורה היא תפארת, וכתוב "תפארת אדם"[פד], איך מסתדר?] הפשט ש"תפארת אדם"[פה] היינו האשה[פו]. כתוב "כתפארת אדם לשבת בית" והפשט הוא שהאשה היא ה"תפארת אדם", היא יושבת בית – "כל כבודה בת מלך פנימה"[פז]. בדור שלנו, דור של גאולה, הרבי מדגיש[פח] שגם על האשה להתמסר להפצת המעינות חוצה ולמבצעי קירוב נפשות לה' ולתורתו כו', וכל זאת מתוך הצניעות הטבעית של בת ישראל, בת מלך. כך יהיה בבית שלכם.